מאת: מעוז עזריהו
מקור: עת-מול – עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל,
כרך כ"ד, גיליון 4 (144) אייר תשנ"ט, מאי 1999.
מעבר להיותם אמצעי תשלום שטרות הכסף הם טקסט בעל משמעות פוליטית. איך עושים כסף?"
מאחורי הקלעים של השטרות שעוצבו בידי האחים גבריאל מקסים שמיר.
כל אחד מאתנו מכיר את תפקידם השימושי של שטרות הכסף – היותם אמצעי תשלום. ואולם לערכם הסמלי אנו מודעים פחות. הערך הסמלי הוא בעל כפל פנים: מצד אחד הערך הכספי נקוב על גבי השטר מציין את "ערך החליפין" שיש לפיסת הנייר כמכשיר לעסקה כלכלית; מצד אחר, השטר מכיל טקסט חזותי בעל משמעות פוליטית, המוטבעת משני צדיו.
החשיפה הכללית היא שעושה את שטרות הכסף ל"מוליכים" יעילים במיוחד להעברת מסרים אידיאולוגיים לכלל האוכלוסייה. המסרים המובעים על השטר מוחדרים לרמות יום-יומיות של פעילות, והאינטראקציה בין תודעת היחיד לבין המסר האידאולוגי מתמדת וחוזרת. שטרות כסף, כמו בולים ושמות רחובות, משמשים כנקודת מפגש בין אידאולוגיה רשמית לבין תודעת היחיד, כאשר המסר שמועבר מן השלטונות אל האוכלוסייה הוא חד-כיווני. העובדה שהטקסט הפוליטי הוא אייקוני עושה אותו נגיש ומובן, ולכך יש חשיבות מיוחדת בחברות שבהן מספר יודעי קרוא וכתוב הוא נמוך.
אין זה מפתיע כי כבר מאות שנים לאחר המצאת הכסף נעשה השימוש במטבעות להעברת מסרים פוליטיים. מטבעות הוטבעו לציון ולהנצחה של אירועים מיוחדים, כמו למשל המטבע שהציג את "יהודה השבויה" שטבעו הרומאים לאחר דיכוי המרד היהודי בארץ ישראל. לעומתם מטבעות שהנציחו את דיוקן השליט בעולם ההלניסטי והרומי – המלך או הקיסר – שימשו להצגת הסדר הפוליטי שגולם בידי אותו שליט. המטבעות היהודיים מתקופת החשמונאים ומתקופת המרידות ברומאים היו ביטוי מובהק של עצמאות ושל השאיפה היהודית אליה.
הדגם ההלניסטי-רומי ממשיך להתקיים במדינות כמו בריטניה, שם מופיע דיוקן המלך השליט על המטבעות והשטרות שמנפיקה הממלכה. במקביל נמצא את הדגם ה"רפובליקאי" של מדינת הלאום המודרנית, ולפיו הדמויות המונצחות על שטרי כסף מייצגות דמויות מפתח של מורשת ההיסטוריה והתרבות. השטרות האמריקניים, למשל, מנציחים דמויות של נשיאים ומנהיגים אחרים. הטקסט האייקוני מכיל בנוסף עליהם גם מקומות ואתרים המייצגים את הנוף הלאומי. במקרה זה, השילוב האייקוני של גאוגרפיה והיסטוריה מגדיר מורשת לאומית, והשטר מתפקד כטקסט רשמי של זהות.
למרבה האירוניה, שטרי הכסף היהודיים הראשונים במאה ה-20 הופיעו דווקא בגטאות אירופה, והיו ביטוי לעצמאות ולריבונות כי אם להשמדת יהדות אירופה בידי הנאצים. מבין אלה בולטים השטרות ששימשו אמצעי תשלום בגטו טרזינשטאט. "יהדותם" של שטרות אלו באה לידי ביטוי בדמותו של משה רבנו המחזיק את לוחות הברית.
השטרות שהנפיקה ממשלת המנדט הבריטי היו הילך חוקי בין השנים 1948-1927. איקונוגרפיה של השטרות הללו מלמדת על הניסיון הבריטי להגדרת זהות פלשתינאית-ארץ-ישראלית, שאמנם לקחה בחשבון את פסיפס העדות והקהילות הלאומיות המרכיבות אתה אוכלוסייה, אך הוגדרה במונחים טריטוריאליים: הטריטוריה והנוף, ולא ההיסטוריה והדת, הם היו המכנה המשותף הרחב ביותר לכל תושבי הארץ. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש האייקוני הבלעדי במוטיבים נופיים ובהיעדרם של אישים. על גב כל השטרות הופיע מגדל דוד, שייצג את הבירה המנדטורית. מגדל דוד שימש מכנה משותף לשלושת הדתות שראו בירושלים מרכז דתי. פני השטרות הציגו מבנים שהיו חלק מהמורשת ההיסטורית של הנוף. לכאן היו שייכים, למשל, קבר רחל, מסגד כיפת הסלע והמגדל הלבן ברמלה. המשמעות הדתית וההיסטורית של המבנים הללו נתנה ביטוי סמלי לתקיעת היתד היהודית והערבית בנוף הארץ-ישראלי.
שטרי הכסף הראשונים הונפקו במדינת ישראל העצמאית על ידי בנק אנגלו-פלשתינה הוא בנק לאומי, והיו הילך חוקי בשנים 1952-1948. שטרות אלו היו ללא מסרים סמליים בעלי משמעות פוליטית. על השטרות היה מה שקרוי "ציור ביטחוני" – ציור אבסטרקטי שנועד להקשות על זיוף השטר. מעות הנייר, שהודפסו בגלל המחסור במעות מתכת, שימשו כהילך חוקי בשנים 1953-1948. כאן, בפעם הראשונה, הופיעו מוטיבים של נוף המולדת ושל ההיסטוריה היהודית שלה: פסיפס בית הכנסת בבית אלפא, ונוף הכינרת והארבל. ב-4 באוגוסט 1955 נחשפה לציבור הסדרה הראשונה של שטרי הכסף של בנק ישראל. לפי חוק הוקמה ועדה מיוחדת ליד נגיד הבנק במטרה לייעץ בנושא צורתם של השטרות. האיקונוגרפיה של השטרות כללה תמונות מנופי הארץ ופרחים. צילומי הנופים הופיעו על פנים השטרות, וכללו את בית הכנסת בברעם, את הגליל העליון, את נוף הנגב, את עמק יזרעאל, ואת הדרך לירושלים. הביקורת הציבורית התייחסה ל"כשל האסתטי" בעיצובה של הסדרה, שהתבטא בריבוי מוטיבים, ולכן החל בנק ישראל לתכנן את הסדרה השנייה (1959-1958).
הלקח שהופק מעיצוב הסדרה הראשונה הביא למינוי ועדה בת תשעה חברים, ביניהם אמנים (מרדכי ארדון), מומחים לנומיסמטיקה (ליאו קדמן), גרפיקאים וארכיאולוג (פרופ' יגאל ידין). יו"ר הוועדה היה י"א נבנצאל. מבחינה רעיונית הוחלט שהשטרות ייצגו את ה"חדש" על רקע ה"ישן". על גב השטרות של ½ ל"י, ו-10 ל"י יהיו שרידי העבר (קברות הסנהדרין, כתובת מפסיפס בית הכנסת מחוסיפה, חותמת "שמע עבד ירבעם", וקטע ממגילת ישעיהו), ועל פני השטר יוצג ההווה באמצעות דמויות מתחומי החקלאות, הדיג, התעשייה והמדע, המבטאות פנים שונים של ה"עבודה" כעשייה וכערך פטריוטי.
לאחר שנקבעו התכנים נערכה תחרות לעיצוב 8 ציורים ל-4 שטרי כסף. האחים גבריאל ומקסים שמיר זכו בעיצוב 6 ציורים. גבריאל שמיר הוא שפיקח על השלב הראשון של הדפסת השטרות בלונדון ובאמסטרדם. לאחר שהתקבלה הצעתם של האחים שמיר התברר לחברי הוועדה כי אין ייצוג לאישה, לחקלאות ולצבא בין מייצגי האתוס הלאומי. הפתרון שנמצא נועד "לצוד שלוש ציפורים במכה אחת": נושא החקלאות שולב בצה"ל באמצעות הנח"ל, ובחירה בדמות אישה נועדה לתת מענה לייצוג הנשים כשותפות שוות במפעל החלוצי.
בעיני כמה מחברי הוועדה הצילום המקורי של הפועל הזכיר פועל אנגלי, ובעיני אחרים – פועל סובייטי. שאלת זהותו של הפועל הוכרעה לאחר התערבות ראש הממשלה דוד בן גוריון, שטען שלא ייתכן שכל הגברים יהיו אשכנזים. הוא הציע כי דמות הפועל תהיה של תימני בעל פאות.
בסופו של דבר הוחלט להצמיח על השטר דמות של פועל ספרדי (כיום" מזרחי) טיפוסי. כן עלתה לדיון השאלה אם ראוי ש"המדען" יהיה בעל זקן אם לאו. בהצעה המקורית נקבע כי יהיה בעל זקן, אך כשהתברר כי נוצר מצב שבו שניים מתוך שלושת הגברים מזוקנים – הוחלט "לגלח" את המדען…
לפי הגרסה המקורית של האחים שמיר היו הדמויות מסוגננות ולא ראליסטיות. החברות שהדפיסו את השטרות טענו שכדי למנוע זיופים יש להעניק לדמויות צורה טבעית ככל האפשר. דרישה זו התקבלה על דעת הוועדה למרות התנגדותם הנחרצת של האחים שמיר. המעבר לצורה הראליסטית נעשה באמצעות תצלומים. האחים שמיר צילמו כמה תצלומים בעבור כל אחת מהדמויות, וחברי הוועדה החליטו מי היא הדמות האופיינית ביותר.
את דמות הדייג, למשל, קבעו על פי חמישה תצלומים של דייגים מאילת. הדייגים הם אלה שקבעו מי מבין החמישה מתאים ביותר. דמות החיילת שהופיעה על השטר שערכו ½ לירה נקבעה על פי תצלומי נערות וחיילות שדגמנו במיוחד. בעבודתה קבעה הוועדה מהי הדמות ה"אופיינית" לכל אחד מהמקצועות, וכך יצרה דימוי חזותי סטנדרטי של "ישראלים". סוגיה שעניינה בעיקר את הציבור הדתי הייתה האם ציורי דמויות על שטרות מותרים או אסורים. הרב שלמה יוסף זוין, עורך האנציקלופדיה התלמודית, סבר שאין איסור על תצלומי דמות אדם. מה שהפריע לו הוא הציור של החיילת: "ישנה כאן פגיעה ברגשות הדתיים. רק מהצד המוסרי כדאי היה להימנע מלהביא צורה זו שבשטר, ובפרט שהאישה היא בלבוש צבאי ומבחינת התורה יש להתנגד לגיוס בנות בכלל" (פנים אל פנים, נובמבר 1959). לרב מרדכי יהודה לייב זק"ש חרה לבושה הבלתי צנוע שלה חיילת. הוא הוסיף כי חרדים ציינו בפניו שדמויות הדייג והפועל נודו להפגין את "כוחי ועוצם ידי". הרב עובדיה יוסף התמקד בהופעת שמות האל בצילום מגילת ישעיהו והיה מוטרד ממה שיקרה לשטר לכשייצא מהמחזור:" …אם תצא מהמחזור עליהם להיזהר ולהוציא את שמות השם ולבער את שאר השטר".
שטרי הסדרה השנייה הציגו תפיסה של "חלוציות ממלכתית". המעורבות האישית של בן גוריון, גם אם הייתה מוגבלת לעניין שולי לכאורה, כמו הצורך שלב "ספרדים", עמידה על החשיבות שיוחסה לאיקונוגרפיה הפוליטית של שטרי הכסף. בין ההצעות שהועלו בשלב מוקדם של דיוני הוועדה המייעצת הייתה גם ההצעה להנציח על השטרות דמויות מהפנתיאון הלאומי. ההצעה לא נפסלה; ביצעוה רק נדחה לסדרה השלישית, שהשטר הראשון שהופיע במסגרתה הונפק בשנת 1969. שטר זה, שערכו 100 ל"י, הנציח את דמותו של הרצל, האב המייסד של הציונות המודרנית.