עמדות פוליטיות של העיתונות היומית ב"פרשת לבון"
מאת: חנן קריסטל
מקור: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים – 6,
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש ליאונרד דייויס החוג למדע המדינה, האונ' העברית ירושלים, סתיו 1974, עמ' 100-81
הוצא ע"י הוצאת מוסד ביאליק, האוניברסיטה העברית בירושלים וע"י מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים
"מעריב" ו"הארץ" – עמדות, מטרות ופעולות
"מעריב" ו"הארץ" – הישגים והשגות
מתודולוגיה: הערות כלליות
מאמר זה מהווה ניסיון לגבש מערכת היפותזות כלליות, ביחס למעמד העיתונות הבלתי-תלויה כמוקד עוצמה עצמאי, המתקיים בצד מוקדי-הכוח הפוליטיים האחרים בישראל והמקיים עמם קשרים של תלות-הדדית והשפעת גומלין.
לצורך זה, ניתן להתייחס אל העיתונות כולה כאל קבוצת-לחץ, המנסה על-פי מונחיו של אקשטיין(1), להגשים מטרות פוליטיות לא באמצעות תפיסת השלטון או חלק ממנו אלא ע"י הפעלת לחץ על הנמצאים בשלטון. צ'ודנובסקי(2), מסווג קבוצות אלה לשני סוגים שונים:
- קבוצות-לחץ פנים-מפלגתיות (Inner-Party Groups) – אלה הן קבוצות מגובשות, הפועלות בתוך המפלגות הפוליטיות הקיימות, כדוגמת איחוד הקבוצות והקבוצים, תנועת המושבים וארגונים עדתיים שונים – וייצוגן הפרלמנטרי והפעים-מפלגתי הוא בעיקרו פונקציה של כוחן המספרי.
- קבוצות-לחץ חיצוניות (Outer-Associational Groups) – אלה הן קבוצות לחץ כלכליות – כדוגמת הסתדרות המורים, חברי "אגד" וכד' – אשר לעתים, בגלל התחרות הבין-מפלגתית על קולות חברי הקבוצה, מצורף נציג קבוצת-הלחץ לסיעה הפרלמנטרית של מפלגה מסוימת.
סוג נוסף של קבוצות-לחץ, שלא הוזכרו ע"י צ'ודנובסקי, הן קבוצות פונקציונליות, מהן דפרטמנטליות כדוגמת הצבא והביורוקרטיה המנהלית, ומהן הקשורות בתהליכי סוציאליזציה או בתהליכים קומוניקטיביים כדוגמת סטודנטים, אנשי-רוח והעיתונות הבלתי-תלויה בעיקר. סוג זה של קבוצות-לחץ אינו מגובש, חסר לעתים קרובות הנהגה מלוכדת ומוסכמת, אינו מצטיין בכוחו המספרי ופועל מחוץ למסגרות המפלגתיות הקיימות. אולם טענתנו היא, כי ההשפעה הפוליטית של קבוצות-הלחץ המשתייכות לקטגוריה זו, אינה נופלת, ולעתים אף עולה, על השפעת קבוצות-הלחץ המשתייכות לשתי הקטגוריות הראשונות.
המאמר ינסה לעסוק בהיבטים הפוליטיים והקומוניקטיביים של קבוצת-הלחץ המכונה "העיתונות הבלתי-תלויה". את קווי- האפיון הכלליים של העיתונות הבלתי-תלויה נבדוק תוך התייחסות לשני מישורי-בידוד נבדלים זה מזה:
המישור הראשון הוא מישור בידוד "בין-תחומי" ובו התייחסות לעיתונות הבלתי-תלויה כאל גורם פעיל, בין שאר הכוחות הפוליטיים המשתתפים ונאבקים בזירה הפוליטית. ננסה לבודד את העיתונות הבלתי-תלויה מיתר הכוחות הפוליטיים המעורבים במשחק הפוליטי ולאתר את האינטראקציות הפוליטיות המגוונות שלה עם מפלגות, קבוצות ואישים פוליטיים מרכזיים.
המישור השני – מישור בידוד "תוך-תחומי", המתייחס בעיקר לתפקידים ולפעולות הקומוניקטיביות והעיתונאיות השונות אותם מבצעת העיתונות, בהתייחס לתרומתם ליעדים אותם היא רוצה להשיג או למנוע.
התנהגות העיתונות הבלתי-תלויה והתפקיד שמלאה תיבדק באמצעות שני אירועים הקשורים באותה פרשה והם "פרשת לבון" בשנים 1960-61 ו-1964-65. הבדיקה מתייחסת לשני עיתונים "מעריב" ו"הארץ".
הנושא מעורר מספר בעיות מתודולוגיות הקשורות בעצם היכולת למדוד את מידת ההשפעה שיש לעיתונות. אין לנו עמדות בראשיתיות של דעת הקהל בתחילת "הפרשה" (בשני שלביה אך במיוחד בשלב הראשון 1960-61) וחסרים אנו סקרי דעת קהל שוטפים במרוצת המשבר. כתוצאה מכך, איננו יודעים את השוני בעמדות אלו. כמו כן חסר לנו מידע על קהל הקוראים והתייחסותו לעיתונים אותם הוא קורא. כימות ניתן להיעשות בעיקר במישור "התוך-תחומי" (מאמרי מערכת, מאמרים פובליציסטיים ומכתבי קוראים) וכמעט בלתי-ניתן להיעשות במישור ה"בין-תחומי". לפיכך, נראה איפוא במסקנות שהתקבלו בגדר השערות, הדורשות מצדן העמדה לבדיקה נוספת במסגרת עבודה נרחבת יותר.
המאמר מתבסס על שני סוגי מקורות:
- ניתוח תוכן של העיתונים "הארץ" ו"מעריב" המתייחסים לתקופות הנדונות.
- ראיונות שנערכו עם עיתונאים בכירים ממערכות "מעריב" ו"הארץ" (שמות העיתונאים שרואיינו לא יופיעו במאמר, גם כאשר נצטט אותם, אך הם שמורים אצל כותב המאמר).
נראה, כי השילוב בין שתי השיטות הנ"ל, עשוי לתת תמונה מקיפה יותר מאשר שימוש באחת מהן בלבד. המאמר עצמו יעסוק תחילה בהצגת העובדות כפי שהן באו לידי ביטוי מעל דפי "מעריב" ו"הארץ" ולאחר מכן ייעשה ניסיון להעריך עובדות אלה תוך שימוש בכמה מסגרות התייחסות תיאורטיות.
"מעריב" ו"הארץ" – עמדות, מטרות ופעולות
הצגת שני העיתונים:
"מעריב" הוא עיתון הערב הנפוץ ביותר של מדינת ישראל. השליטה בו נמצאת בידי קולקטיב של עורכים הכולל את העורך אריה דיסנצ'יק, סגן העורך, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז'ק, דוד לאזר, דוד גלעדי ויהושע יוסטמן (יוסטוס). דיסנצ'יק, רוזנפלד, שניצר וז'ק נמנים על יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית. לעומתם יוסטוס וגלעדי ידועים כמקורבים למפא"י.
עד לפרוץ "הפרשה" היו היחסים בין "מעריב" והממסד השלטוני בהנהגת דוד בן-גוריון טובים. העיתון תמך ברוב צעדי הממשלה הן בתחומי החוץ והביטחון והן בתחומי הפנים, הכלכלה והחברה (להוציא מספר נושאים כנושא השילומים מגרמניה).
"הארץ" הוא הנפוץ בין עיתוני הבוקר של ישראל. מדיניות העיתון בשנות ה-60 נקבעה בעיקר ע"י העורך ובעל העיתון גרשום שוקן (שכיהן כנציג הפרוגרסיבים בכנסת השלישית) וחברי הנהלת המערכת ד"ר שלמה גרוס (פולס) – סגן העורך, שבתי טבת, אברהם שוייצר ואליהו סלפטר. בתקופה שקדמה ל"פרשה" נקט העיתון, לעתים קרובות, עמדות אופוזיציוניות לממסד השלטוני.
מאבק "הפרשה" במפא"י התנהל בין שתי קבוצות מוגדרות ומגובשות. האחת – בעלת נטיות "ממלכתיות" שהתרכזה סביב ב.ג., דיין ופרס והשנייה – בעלת אוריינטציה "תנועתית" או "הסתדרותית", שהתרכזה סביב מזכיר ההסתדרות פנחס לבון וחבריו לצמרת הוותיקה של מפא"י – גולדה מאיר, ספיר וארן.
ניתן להעלות שתי השערות אלטרנטיביות, לגבי העמדה שעשויה לנקוט העיתונות הבלתי-תלויה במשבר פנים-מפלגתי מסוגו של משבר "הפרשה":
- היא תטה לשמור ניטראליות מוצהרת במאבק בין שני המחנות הניצים.
- היא תטה להיסחף בעקבות המאורעות לתמיכה באחד הצדדים הנאבקים, הקרוב לה יותר מבחינה אידיאולוגית.
במידה וההשערה השנייה מתאשרת, אפשר היה לשער לאור עברם של שני העיתונים, כי במאבק בין ב.ג. לבין לבון נטה "מעריב" לתמוך בב.ג., עמו הוא נמצא ביחסים הדוקים, בעוד ש"הארץ" הנמצא באופוזיציה עקבית לב.ג. ולבון כאחד, יטה לתמוך תמיכה מסויימת בב.ג. ברם, העובדות לא אימתו השערה זו. "הארץ" בעל הצביון הליברלי תמך בתוקף בב.ג. "הממלכתי", בעוד שדווקא "מעריב" "הימני ממלכתי" תמך באורח חד-משמעי בלבון בעל האוריינטציה "ההסתדרותית".
פעולות "מעריב" בשלב הראשון של "הפרשה"
מסתבר, כי בשתי תקופות "הפרשה"(3) נקט "מעריב" קו עוין לבן-גוריון במרבית המקרים וממילא הפגין אהדה לתומכי לבון – אשכול. עמדה זו באה לידי ביטוי בתמיכת העיתון ברוב צעדיהם האסטרטגיים והטאקטיים של לבון ואשכול, אם באמצעות מאמרי המערכת ואם באמצעות המאמרים הפובליציסטיים. ברוח זו תמך העיתון בדרישת לבון מב.ג.
לקבלת רהבליטציה ללא כל בירור(4). לאחר שלא נענה טען העיתון כי: "מעשה ההדחה של פנחס לבון מכהונתו כשר בטחון (ב- 1955) אינו אלא קנוניה שנשזרה בחדרי חדרים, ושאותו מאורע אומלל ששימש במישרין רקע להדחה, לא סיבה היה כי אם עילה"(5).
"מעריב" צידד גם בהתנגדותו של לבון לבירור "הפרשה" בפני ועדת חקירה משפטית(6), והמשיך לתבוע את זיכוי לבון ללא כל בירור. לאחר שנכשל לבון בניסיונו להשיג זיכוי, הוא העדיף ש"הפרשה" תתברר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ולא בוועדת חקירה משפטית כפי שדרש ב.ג.; גם לדרישה זו הצטרף העיתון: "פרשת לבון איננה לפי מיטב הכרתנו עניין משפטי… פרשת לבון היא פרשה ממלכתית, ציבורית, פוליטית"(7).
לאחר הכרזת ב.ג. כי הוא מסופק אם ניתן לגלות את האמת "בפרשה" וכי לגביו נשארת מסקנת התיק"ו של ועדת -אולשן- דורי, כתב דיסנצ'יק: "האמת אינה ניתנת לחלוקה. תוצאת תיק"ו של ועדת אולשן-דורי היתה חלוקת האמת לשניים"(8).
כמו כן, תמך "מעריב" בהתנגדותו של לבון להוצאת בירור "הפרשה" מועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שכן: "אין זולת (ועדת החוץ והביטחון של הכנסת)מוסד מייצג יותר ומוסמך יותר למצות את הדיון עד תום ולהסיק את המסקנה הציבורית מוסרית מן הפרשה"(9).
לאחר שטען לבון, בעקבות הודעת שרת, כי הוא עצמו קבל זיכוי אישי, ראה בכך גם "מעריב" חיסול "הפרשה"(10).
אך ב.ג. סרב לראות את "הפרשה" כמחוסלת והתייצב בבירור כצד ב"פרשה". על כך הגיב שניצר: "עמדתו של רא"המ ושר הביטחון בפרשה מלאה סתירות עד כדי כך, ששום בר דעת אינו יכול למצוא בו את ידיו ואת רגליו… כאשר אדם מחליט לא להשתכנע לא יואיל שום דבר… בעיניו יישאר לבן (ולבון) שחור, ואפילו יניחו לפניו את כל הראיות שבעולם"(11).
לאחר ש"ועדת השבעה" זיכתה את לבון מאחריות ל"עסק הביש", ראה "מעריב" חובה לעצמו לציין כי: "ברגע שנחלץ עיתון זה למערכה בעניין "הפרשה" לא ראה בו שני צדדים – בעד לבון ונגד לבון. הוא ראה בה צד אחד ויחידי, צד האמת והצדק. ולצידו של האמת והצדק התייצבנו"(12).
לאחר שהושמעו הרמזים הראשונים על כוונה להדיח את לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות כדי לפייס את ב.ג. הנמצא "בחופשה", כתב דיסנצ'יק באחד ממאמריו הפובליציסטיים הנדירים: "מפא"י יכולה להחזיר את כבודה אם מוסדותיה ינהגו שוב כמוסדות ציבוריים של מפלגה מדינית ולא יתמידו במעמד של טריבונאל עממי של מחנה, שאבד מצפנו ועלול חלילה לאבד את מצפונו"(13). באותה תקופה, יצא "מעריב" במערכה ציבורית למניעת הדחת לבון. לשם כך השתמש במכלול של נימוקים כמו טובת הציבור, יציבות השלטון וטובת מפא"י. כך לדוגמא קבע דיסנצ'יק כי: "…ואפילו היה לנו בטחון מלא "שהקורבנות" האלה יניאו את ד. בן-גוריון מלכת, גם אז היתה מוטלת חובה על מפלגתו ועל הציבור לשקול היטב אם ראוי וכדאי לשלם מחיר כזה אפילו תמורת ההישג הגדול של השארות ד. בן-גוריון בראש הממשלה ומערכת הבחירות" (14).
תומכי לבון שחזו בהדחתו הקרובה דרשו "הפוגה" כדי להרגיע את הרוחות ולדרישתם זו הצטרף "מעריב": "אין דרך אחרת, אלא ביצירת אווירה ציבורית נאותה לבירורים ולמעשים, על ידי הפסקה-ללא-תנאי של גלגול "הפרשה" ממוסד למוסד, ממפא"י ל"הסתדרות" ומה"הסתדרות לממשלה"(15).
יום אחד לפני הדחת לבון (3.2.61),יצא "מעריב" במאמר מערכת(16) ובו התקפה על שר האוצר לוי אשכול שהצטרף למחייבי ההדחה: "אך ההיטל שהטיל אתמול אשכול על שכם הציבור – ההיטל המוסרי שבהצעתו להדיח את פ. לבון מ"ההסתדרות" – זה היטל כבד מנשוא וספק אם הציבור יישא בו. חוששני כי זו הפעם ישא בו המטיל לעצמו, וחבל"(17). באותו גיליון יום ששי דרש דיסנצ'יק לא להכנע לתביעת ב.ג., אפילו תמורת ויתור על ב.ג. כראש ממשלה: "אם הדבר אינו אפשרי וד. בן-גוריון יעמוד בסירובו – גם אם אין להניח זאת – צריכה מפא"י לבחור במועמד אחר לראשות הממשלה"(18).
את הדחת לבון סיכם "מעריב" בכותבו: "המיעוט של 96 שהתנגד להצעת ההדחה הוא שהציל את כבודה של מפא"י…סיום פרשת לבון – אם זהו הסיום – לא יימדד באמת המידה של הרוב אלא באמת המידה של המיעוט"(19).
פעולות "מעריב" בשלב השני של "הפרשה"
כאשר העלה ב.ג. מחדש באוקטובר 1964 את התביעה לחקירה משפטית של "הפרשה", התייצב "מעריב" לצד המתנגדים לחקירה מחודשת. את התנגדותו לחידוש "הפרשה" נימק העיתון, בעיקר, בשיקולים ציבוריים ופוליטיים. ברוח זו טען כי: "נוצרת שוב אווירת "ציד המכשפות" משנות הפרשה 1960-61. האם זוהי האווירה שבה מתבקשים שר המשפטים והיועץ המשפטי והממשלה לשקול אל החלטותיהם?… לאחר נאום של ב.ג. אמש אחת דעתנו: יש להביא "דה-בן- גוריוניזציה" בסגנון הדיבור והחיים הציבוריים" (20).
כאשר התחילו להופיע הרמזים הראשונים, כי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה מחייבים את חידוש בירור "הפרשה", יצא שניצר חוצץ נגד חוות הדעת שעדיין לא ניתן להן פרסום: "אי אפשר לפתוח מחדש את תיק הפרשה ולמנות וועדה משפטית, בלי להטיל צל כבד על יושרם, הגינותם ועל תבונתם של שבעה אנשים מן הדרג הגבוה ביותר של חיינו הפוליטיים"(21)… כדי לחזק המלצות אלה בחוות-דעת משפטית, אירח "מעריב" מעל דפיו את עו"ד יעקב שמשון שפירא(22).
יום אחד לפני פרסום חוות הדעת של שר המשפטים והיועץ המשפטי שתמכו בבירור מחודש של "הפרשה", כתב "מעריב": "גדולי המשפטנים במדינה נתנו כבר דעתם על "הפרשה" ולא רק בשלבי החקירה הקודמים אלא אף נקטו עמדה עכשיו לתביעת בן-גוריון לחידוש חקירת "הפרשה" וכולם כאחד דחו אותה כלא רלבנטית, ופוגעת בסדרי השלטון הטוב… אין עוד מה לחדש בפולמוס סביב התביעה לחידוש חקירת "הפרשה"(23).
ערב התכנסות מרכז מפא"י טען "מעריב" כי: "ב.ג. גמר אומר לנצל את "הפרשה" לשם מיגורו של ל. אשכול ותמורת "הישג" זה הוא מוכן לשלם את המחיר הגדול ביותר: הפלת הממשלה, פילוג מפא"י והטלת המדינה לתוך אנדרלמוסיה, שלא ידענו כמותה מאז קיומה… אין עוד במדינה שום איש הרוצה בחקירה נוספת כלשהי. אך ורק איש אחד – והוא ד.ב.ג. – עומד על כך ומנסה להדביר במסע הצלב שלו את הממשלה ואת המפלגה הגדולה ביותר במדינה"(24).
אשכול אינו מחכה להכרעת מרכז מפא"י, שהכוחות בו היו כנראה שקולים ומתפטר מראשות הממשלה, גם צעד זה שלו זכה לתמיכת "מעריב"(25). הכרעה הסופית הועברה, איפוא, לועידת מפא"י וזו הכריעה לטובת עמדתו של אשכול. ניצחונו של אשכול זכה לברכת "מעריב" (26).
גם לאחר ההכרעה בועידת מפא"י המשיך "מעריב" לתמוך באשכול ולהתנגד לב.ג. בכל צעדיו הבאים – פילוג מפא"י והקמת רפ"י.
הערכת פעולות "מעריב"
עובדה הראויה לציון היא, כי עיתונאים שתמכו בעמדת ב.ג., כמעט ולא התבטאו מעל דפי "מעריב" בכל שלבי "הפרשה".
בשלב הראשון (1960-61) הופיעו רק שני מאמרים פובליציסטיים מתונים של חבר המערכת דוד גלעדי(27), שיותר משהציגו עמדה חד-משמעית לטובת ב.ג. שיקפו הם דעה עמומה. בנוסף לכך, נכתבו שני מאמרים נוספים שצידדו בב.ג. ע"י משה שמיר(28). מתברר, כי גם בשלב השני של "הפרשה" (1964-65) הופיע ב"מעריב" רק מאמר בודד בעמדת ב.ג. והוא נכתב ע"י חבר המערכת יוסטוס (29).
דומה, כי שתיקתם המופגנת של חברי המערכת יוסטוס וגלעדי שצידדו בב.ג., לעומת שפע המאמרים של דיסנצ'יק, שניצר, רוזנפלד, ז'ק ולאזר מעוררת תמיהה ומגניבה חשדות, לקיום אפשרי של צנזורה סמויה בעיתון באותה תקופה.
עורכי "מעריב", שללו מכל וכל קיום איזו שהיא צנזורה בעיתונם. טוען חבר מערכת העיתון: "לא צמצמנו ליוסטוס וגלעדי את חופש ההתבטאות אך כתיבתם תלויה בהם"(30). ומוסיף רעהו למערכת: "איש לא ניסה לומר או להגביל את גלעדי ויוסטוס. הם לא כתבו במקרה"(31). חבר נוסף במערכת "מעריב", המשתייך לקטגוריה של "הם לא כתבו במקרה", והמודע לאי-כתיבתו שלו ושל חברו למערכת ולדעה, מכחיש קיום צנזורה בעיתון וטוען: "הם (דיסנצ'יק, שניצר, רוזנפלד, ז"ק ולאזר) לקטו וכתבו יותר" (32).
למרות ששלושת חברי מערכת "מעריב" הכחישו קיומה של צנזורה גלויה בעיתון בתקופת "הפרשה", ניתן בכל זאת להתרשם, כי במערכת שררה אוירה בלתי-נוחה לכתיבה למצדדי ב.ג., כפי שכתב לאחר כ- 12 שנים גלעדי: "גם חלקי לא שפר אז (בתקופת "הפרשה"), כי כל הארץ נחלקה לשני מחנות מלוהטי רוח קרב וחברי ב"מעריב" היו מצד אחד של המתרס ואילו אני מן הצד השני" (33).
תומכי ב.ג. – ובעיקר יצחק נבון ואל"מ חיים בן-דוד – סיפקו אינפורמציה לעיתון, בד"כ באמצעות הסניף הירושלמי, שנוהל ע"י גלעדי (1960-61) ויוסטוס (1964-65). חומר זה התקבל בחשדנות ובהסתייגות ע"י העורך הראשי אריה דיסנצ'יק, שעסק בעצמו באותם הימים בליקוט ידיעות. ניתן לראות בפעילות זו של דיסנצ'יק, משום דבר יוצא-דופן בעיתונות העברית בכלל וב"מעריב" בפרט. העורכים הראשיים של "הארץ" (גרשום שוקן), "ידיעות אחרונות" (ד"ר הרצל רוזנבלום) ו"דבר" (חיים שורר), למרות שהשתתפו באופן אינטנסיבי בפולמוס "הפרשה", התמקדו בתחום הפובליציסטי ואת איסוף הידיעות השאירו לכתבים לענייני מפלגות. רק עורך "מעריב" לא בטח, כנראה, בעיתונאים שלו והחליט לאסוף בעצמו את הידיעות.
פעולות "הארץ" בשלב הראשון של "הפרשה"
"הארץ" בניגוד ל"מעריב", נקט בשתי תקופות "הפרשה", בקו התומך בעקביות בבן-גוריון מחד-גיסא ועוין לעמדות לבון ואשכול מאידך גיסא. העיתון התייצב לצדו של ב.ג. בסירובו לתת ללבון זיכוי ללא בירור ותמך בתביעת ב.ג. לחקירת "הפרשה" באמצעות הליכים משפטיים: "אין מנוס מזה שהליכים חקירתיים ומשפטיים יגזלו זמן מסויים. אך אין להבחין כיצד מר ב.ג. יכול לוותר על הליכים אלה"(34).
"הארץ" גם הצטרף להתנגדות ב.ג. לבירור "הפרשה" בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ואימץ את טענת תומכי ב.ג., כי מאבקו של לבון הנו מאבק פוליטי על הנהגת מפא"י ואינו נערך רק למען השגת זיכוי אישי. כתב טבת: "איני יכול לראות את הבירור בציבור ובוועדת החוץ והביטחון אלא כמאבק מפלגתי שאינו שייך לתקון העוול לפרט"(35).
מכאן עברו טבת (36) ופולס (37) להתקפות חריפות על לבון, תוך הבעת פקפוק בצדקתו ובניקיון כפיו ותוך העלאת תמיהות לגבי התנהגותו ב-1954 וב-1960. בהקשר זה קבע טבת כי: "מסע כזה (של לבון),מבחינה ציבורית, פסול מכל הבחינות. הוא אינו יכול אלא להעיד על כוונות שליליות של עורכיו. תיקונים חברתיים וממלכתיים אין עושים בדרך של זעקות סתמיות לצדק המלוות בהשמצות אחרים"(38) גם לאחר זיכוי לבון ע"י "ועדת השבעה" הצטרף "הארץ" לתביעת ב.ג. להקמת ועדת חקירה משפטית וזאת תוך חיפוש פגמים במסקנות "ועדת השבעה", שכן: "בניגוד לציפיית חוגים מסוימים לא קבעה ועדת השבעה שמר לבון לא ידע על שקיימת תכנית, או רעיון או הכנה ל"עסק הביש"… אולם למרות שארבעה גורמים טפלו עד כה בשאלה: ועדת אולשן- דורי, ועדת כהן, היועץ המשפטי וועדת שבעת השרים, ועל אף שנצטבר חומר ראיות עשיר, אין בכך משום הוכחה סופית של אשמת הקצין הבכיר. הוכחה כזאת יכולה להימצא רק על-ידי בית-משפט"(39).
התארגנותם של אנשי רוח ואינטלקטואלים לצד לבון זכתה אף היא לביקורת מעל דפי העיתון: "בדרך כלל, רגילים אנו כי אנשי הרוח, בפרשיות שעברו, דרשו הבהרה משפטית מלאה. הפעם: בישראל אנשי האינטליגנציה, סופרים, פרופסורים ואמנים תומכים בצד לסכסוך אשר מכריז כי אין צורך בחקירה משפטית. כלום אין זה משונה"(40).
לאחר התפטרות ב.ג. ולפני הכרעת מרכז מפא"י, תבע "הארץ" לתת לב.ג. את מבוקשו, אחרת תסבול מפא"י בקלפי: "מצד שני תתקשה מפא"י מאד לוותר על מר ב.ג. אפילו באופן זמני… התפטרותו עלולה להוריד את קרנה שלמפא"י בקרב ציבור העולים החדשים, שהיו רגילים עד עתה לזהות את מפא"י עם דוד בן-גוריון"(41).
הדחת לבון ע"י מרכז מפא"י התקבלה ע"י "הארץ" בהבנה, שכן: "אם זאת הכרעה אכזרית, אין להסיק בהכרח כי אלה הסבורים כי כעת מוטב שלא לוותר על מר ב.ג. פעלו מתוך שיקולים בלתי מוסריים הדאגה לגורל המפלגה והממשלה גם היא דאגה מוסרית, ויש ובחיים המדיניים מתנגשים שני סוגי מוסר"(42).
פעולות "הארץ" בשלב השני של "הפרשה"
בתחילת השלב השני של "הפרשה" שמר "הארץ" על שתיקה, אך כשהחלו להופיע הרמזים הראשונים, כי שר המשפטים מצדד תביעת ב.ג. לבירור מחודש של "הפרשה", תמך העיתון בעמדה זו: "אם ראש הממשלה נרתע מצעד שימנע כליל חידוש החקירה, אין לפניו דרך בטוחה ומסוכנת פחות מהדרך של קבלת המלצותיו של שר המשפטים (שעדיין לא פורסמו")(43).
אכן, כשנתפרסמו מסקנות שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה שצידדו בחידוש "הפרשה", טען "הארץ": "הממשלה תיטיב לעשות אם תקבל את הצעתו של שר המשפטים ותנקוט כל צעד שהמצב החוקי מחייב שיינקט כדי להקנות לוועדת החקירה כושר פעולה תקין ובלתי מופרע. ועדת חקירה זו הכרח שתהיה "סוף פסוק'"(44).
ההכרעה הסופית בעניין הועברה לוועידת מפא"י, שאמורה היתה להתכנס ב- פברואר 1965 ו"הארץ", למרות שהגיע למסקנה כי "המיעוט" הבן-גוריוניסטי צועד לקראת כישלון(45), התגייס לתמיכה במאבקו האחרון של דוד בן-גוריון בתוך מפא"י. ביום פתיחת הועידה (65.2.16) התחיל העיתון לפרסם בהמשכים את חיבורו של חגי אשד מי נתן את ההוראה?(46) נוסף לפרסום חיבורו של אשד, העניק "הארץ" לראשי "המיעוט" את ההצעה היחידה, שעשויה היתה למנוע את כישלונם – להציג בוועידה מועמד אלטרנטיבי לאשכול. ברוח זו כתב שוייצר כי: "הנוסחה (של "המיעוט") עם אשכול בראש נגד "המערך" היא נוסחת שעטנז: אם חותרים מר בן-גוריון ו"הממלכתיים" במפא"י להכרעה לטובתם, עליהם לספק לא רק פעולה ממשלתית, כי אם מנהיג משלהם"(47).
גם לאחר תבוסת "המיעוט" בוועידה, המשיך "הארץ" לתמוך בצעדיו הבאים של ב.ג. – פילוג מפא"י והקמת רפ"י העצמאית. בנוסף לכך, הרי למרות תמיכת "הארץ" והפובליציסטים החשובים שלו בעמדת ב.ג. הופיעו בעיתון, בניגוד ל"מעריב", מאמרים רבים שנגדו את קו המערכת אשר נכתבו ע"י אורחים שונים(48).
"מעריב" ו"הארץ" – מטרות ויעדים
אינטנסיביות העיסוק "בפרשה" מצד שני עיתונים אלה מעלה את השאלה המתבקשת, האם לעיתונים "מעריב" ו"הארץ" היו אינטרסים ומטרות משלהם במאבק "הפרשה"? עורכי "מעריב" (49) דוחים מכל וכל את הטענות שנימוקים פוליטיים הניעו אותם במאבקם וטוענים, כי פעלו לאור "האמת והצדק" ומכאן תמיכתם בלבון בשלב הראשון של "הפרשה". בשלב השני, טוענים הם, הנחתה אותם המסקנה שמקומה של "הפרשה" בהיסטוריה ואין לחדשה.
עורכי "הארץ" (50), כנגד זאת, מאשרים שראו בכך משום השתתפות במאבק פוליטי, ומנמקים את תמיכתם בב.ג., כתמיכה בצד במאבק, הקרוב להם יותר. אך בצד טענות אלו יש מקום להערכה, כי שני העיתונים פעלו להשגת מטרות אופרטיביות ברורות ומוגדרות. על יסוד מספר ראיונות, ניתן להצביע על כמה וכמה מטרות שאפשר ועמדו לנגד עיניהם של עורכי "מעריב" במהלך המאבק סביב "הפרשה":
- הרצון להביא להחלשת מעמדה של מפא"י באמצעות ערעור מעמדו של ב.ג..
- פילוג מפא"י.
- חיזוק האופוזיציה הימנית כתוצאה מערעור מעמד מפא"י.
- פילוס הדרך לשלטון "לאלטרנטיבה ימנית".
למרות שעורכי "מעריב"(51) הכחישו כאמור בתוקף את קיומן של מטרות מעין אלו, דומה, כי הן בכל זאת מבצבצות מבין המאמרים שנכתבו סביב סוגיית "הפרשה". כך למשל כתב שניצר: "אילו היתה אופוזיציה של ממש, כלום אפשר היה להביא את המפלגה עד עברי פי הפילוג, בלי לחשוש אפילו רגע שהשלטון עלול להשמט מידיה?… ולא תהיה אופוזיציה בארץ הזאת, כל זמן שיהיה קיים המערך המפלגתי הנוכחי… ונשאלת השאלה הכך יהיה לעולמים? ולעולם לא ישתנה דבר?"(52) באותה רוח כתב גם לאזר: "מעולם לא היתה כה בוערת ממש הנחיצות במה שאפשר להגדיר בסיסמה: "אלטרנטיבה לאלתר", אלטרנטיבה לשלטון ולצמרת העומדת בראש זה עשרות בשנים – והיא מופיעה לנגד עינינו, קבל עם ועדה ועולם כולו, בשקיעתה ובהתפוררותה – על אף כל זכויותיה בעבר, אשר מקומם בהיסטוריה"(53).
אל מסקנות שניצר ולאזר בשלב הראשון של "הפרשה" הצטרף בשלב השני רוזנפלד: "לעתיד הקרוב, חייבת המטרה למפלגה חדשה כזו (גח"ל?) אם – כאשר תקום: להיות בעיני הבוחר אלטרנטיבה לשלטון הקיים"(54).
עורכי "מעריב" – שרובם יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית – היססו, כנראה, לצאת חוצץ כנגד ב.ג. כל זמן שהאחרון זכה לאהדת הציבור. על רקע זה היוותה "הפרשה" הזדמנות, לצידם, לפעול לקידום מטרתם.
לעומת זאת, ניזונה עמדת "הארץ" ב"פרשה", בין היתר, מהמטרות הבאות:
- לחזק את הפלג "הממלכתי" במאבקו בפלג "ההסתדרותי".
- למנוע פניית מפא"י שמאלה.
- לסייע לב.ג. ולתומכיו במאבקם בתוך מפא"י ומחוץ למפא"י.
בהקשר זה, כתב בשלב הראשון שוייצר כי: "אם יקבל מר ב.ג. על עצמו הרכבת ממשלה הוא יכול ללכת באחת משתי הדרכים: לפייס את מתנגדיו, לחזק את ההסתדרות במבנה הנוכחי… או לעמוד על משמעות המרד נגד מרותו ולחתור לקראת שינוי מהות השלטון תוך כדי כריתת ברית עם הכוחות הליברליים בדור החדש… ראש הממשלה ייטיב לעשות אם יבחר בדרך השניה, מאחר שזו הדרך שעשויה להבטיח את ביצור הדמוקרטיה"(55).
ואילו בשלב השני של "הפרשה" טען שוייצר כי: "תרומתו הייחודית של מר ב.ג. היתה החדרת מושגי יסוד לתודעת הציבור באשר למהות חיים ממלכתיים… במקומם (ב.ג. "והממלכתיים") העלה (הציבור) אנשים (אשכול וחבריו לצמרת הוותיקה) המבקשים לחזור אל העבר של דגניה ופלמ"ח (56).
"מעריב" ו"הארץ" – הישגים והשגות
השפעת "מעריב" ו"הארץ" על "הציבור הפוליטי"
ננסה כעת לבדוק את השפעת שני העיתונים בשתי רמות הבחנה: האחת – ההשפעה על "הציבור הפוליטי" ( Political Public) (57) והשניה – ההשפעה על "הציבור הרחב" (Public Mass) (58). אם נסתייע במונחיו של סיימור-יור, נמצא ש"הציבור הפוליטי" כולל את אנשי המנגנון הפעיל של המפלגות השונות ואת מנהיגי קבוצות הלחץ ופקידי הממשלה הבכירים. אלה הם בעצם אותם אנשים עליהם העיתונאים כותבים (59). ואילו "בציבור הרחב" – הכוונה לקהל הקוראים הרחב, הנהנה מזכות הצבעה והניזון במידה רבה ממאמרי העיתונות לצורך גיבוש דעותיו (60).
ניתן לתאר את היחסים והקשרים בין העיתונות "והציבור הפוליטי" מנקודת מבט של שתי רמות התייחסות. האחת – רמה אנכית, בה משמשת העיתונות כמקור אינפורמציה חשוב לפוליטיקאים לגבי דעותיו של "הציבור הרחב". ואילו הפוליטיקאים עצמם, מגלים עניין רב כיצד העיתונות מדווחת עליהם ומפרשת אותם, מאחר שהם חדורים אמונה עמוקה שלעיתונות יש אימפקט על העמדות וההתנהגות של "הציבור הרחב". כמו כן, חלק ניכר "מהציבור הפוליטי", כמו "הציבור הרחב", ניזון מנושאים פוליטיים באמצעות העיתונות.
הרמה השנייה היא הרמה האופקית – בה משמש חלק "מהציבור הפוליטי" כמקור אינפורמציה מרכזי לעיתונות על חבריהם המשתייכים לקטגוריה הפוליטית, ואילו היא מספקת אינפורמציה לקבוצות ולאנשים המשתייכים "לציבור הפוליטי", הן בדרך דפי העיתון והן באמצעות שיחות אישיות עם עיתונאים.
את היחסים וההשפעות בין "הציבור הפוליטי" לבין "הארץ" ו"מעריב" ניתן לבדוק באמצעות שתי רמות ההתייחסות הנדונות. האחת – היחסים עם "השחקנים המרכזיים" ב"פרשה" והשנייה – היחסים עם האקטיבה המפלגתית שהכריעה במאבק הפנים – מפלגתי במפא"י.
השחקנים המרכזיים ב"פרשה" – או "הגלדיאטורים" במונחיו של מילברט (61) – היו ב.ג. לבון ואשכול (ובמידה פחותה יותר גולדה מאיר, ספיר, דיין ופרס). ב.ג. לא הושפע, כנראה, בשתי תקופות "הפרשה" מעמדת העיתונות. הוא לא התפעל מתמיכת "הארץ" והתעלם כליל מעמדותיו הביקורתיות של "מעריב". למרות ש"הארץ" תמך, כפי שראינו, בצורה עקבית ואינטנסיבית במרבית צעדי ב.ג., מאשרים שני חברי מערכת "הארץ" (62), כי לא נערך כל תיאום בין מערכת העיתון לבין ב.ג., אלא שהם תמכו בב.ג. לאחר שנקט עמדה מסוימת.
נראה, כי ב.ג. שניצב ב-1960 בשיא עוצמתו הפוליטית, יכול היה להתעלם מעמדת העיתונות. שונה ממנו היה מעמדו ומצבו של לבון. בניגוד לב.ג. שנהנה מתמיכה מוצקה במוסדות מפא"י, התבסס לבון על התמיכה הנרחבת שזכה בקרב "הציבור הרחב" ובעיתונות שהשפיעה על ציבור זה. חבר מערכת "מעריב"(63) מספר על מספר פגישות שנערכו בין לבון לבין צמרת העיתון, לפני שהעלה לבון את "הפרשה".
יתרה מזו, קיימות מספר גרסאות הטוענות, כי בתקופת "הפרשה" הראשונה, נערכו ישיבות-מטה קבועות לתאום עמדות בין עורכי "מעריב" ופנחס לבון. ניתן להסיק מכך, ש"מעריב" לא רק תמך במרבית צעדי לבון, אלא גם שימש כיועצו ועל כן ניתן להניח כי חלק מצעדי לבון מקורם ביוזמת "מעריב".
ראש הממשלה לוי אשכול נזקק אף הוא לתמיכת "מעריב" בשלב השני של "הפרשה", אם כי במידה פחותה מאשר לבון. אשכול היסס ממושכות לאחר מסקנות שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, מחמת הלחץ הכבד שהופעל עליו מצד תומכי ב.ג. ביקשו לקבל את המסקנות, ומצד הצמרת הוותיקה שביקשה לדחותן. כשהחליט אשכול לבסוף על אי-חידוש "הפרשה", הוא בחר באלטרנטיבה שזכתה לפופולריות בקרב הציבור. ניתן להניח, כי כשם שלבון לא היה יוצא למאבקו ללא תמיכת העיתונות והציבור, כך לא היה אשכול מתנגד לחידוש בירור "הפרשה", לולא הרגיש כי רוב הציבור והעיתונות מתנגדים לאקט זה.
בשני שלבי "הפרשה" השתתפו בנוסף על קבוצות פנים- מפלגתיות וקבוצות חוץ-מפלגתיות, גם עיתונים ואישי ציבור שונים, אך ההכרעה הסופית נפלה למעשה בשני מוסדות פנים- מפלגתיים מרכז מפא"י 1961 שמנה כ-280 חברים וועידת מפא"י ב-1965 שמנתה כ-2270 חברים. בשני שלבי "הפרשה" נפלו ההכרעות ברוב של 60% מול 40%, ובשניהם ביקשו לעצמם "מעריב" ו"הארץ" את האשראי לגבי חלק מהתוצאות.
לדעת שניים מבין חברי מערכת "מעריב" (64), חלק מקרב אותם ארבעים אחוז של חברי מרכז שהתנגדו להדחת לבון הושפעו מעמדת העיתון, ואותם דברים אמורים לגבי חלק מששים אחוז צירי הועידה שתמכו באשכול. לעומתם, סבורים שני חברי מערכת "הארץ"(65), כי ללא תמיכת עיתונם היה ב.ג. זוכה ב- 1965 בפחות מארבעים אחוזים (66).
ניתן להניח, כי שני העיתונים גם יחד מגזימים בהערכת השפעתם. ההכרעה בשני מוסדות מפא"י – מרכז וועידה – היתה הכרעה פוליטית, שהתקבלה ע"י פעילים מפלגתיים מדרג בינוני ומעלה. רובם ככולם השתייכו לקבוצות פנים- מפלגתיות מוגדרות, בעלות עמדות ידועות ומגובשות והם הצביעו, קרוב לוודאי, בהתאם לעמדות ולאינטרסים של קבוצות אלה.
כפי הנראה, הצביעו רובם ככולם בעד עמדת ראש-הממשלה דוד בן-גוריון ב-1961 למרות עמדת רוב הציבור והעיתונות בעניין זה. תופעה זו חזרה ונשנתה גם בהצבעה של שנת 1965, כשהם מצדדים בעמדת ראש הממשלה לוי אשכול.
פונקציה חשובה אחרת שמלאו "מעריב" ו"הארץ" היתה ספוק אינפורמציה שוטפת לפעילים המפלגתיים, שרובם סבלו באותה תקופה מחוסר מקורות אינפורמציה אחרים.
השפעת "מעריב" ו"הארץ" על ה"ציבור הרחב"
עיקר השפעת העיתונות מכוונת אל ה"ציבור הרחב" ובאמצעותו מקווה העיתונות להשפיע על "הציבור הפוליטי". השפעת העיתונות על הציבור הרחב יכולה להיעשות בשלושה מישורי פעולה (67):
- ליצור דעת-קהל בנושאים שלגביהם אין לציבור זה דעה קודמת. הדבר אמור בעיקר לגבי "נושאים חדשים".
- לשנות את דעת-הציבור בנושאים ישנים.
- לחזק את דעת-הקהל בנושאים ישנים.
מסתבר, כי בשני שלבי "הפרשה", תמך "הציבור הרחב" בעמדות לבון ואשכול והתנגד לעמדת ב.ג. וזה בנושא שהיה ברובו סתום ובלתי-ברור.
ב-1960 היתה "הפרשה" "נושא חדש" ולא היו לגביה דעות קודמות, ומפלגות, קבוצות-לחץ, "גלדיאטורים" ועיתונים ניסו ליצור דעת קהל לגביה, בהתאם להשקפותיהם. התוצר הסופי היה אמנם דעת קהל אנטי בן-גוריוניסטית, אך אין באפשרותנו לבודד את השפעות "מעריב" ו"הארץ" מיתר ההשפעות שהופעלו על הציבור. "הפרשה" היתה אמנם בבחינת "נושא חדש", אך חלק ניכר מהציבור היה אנטי בן-גוריוניסטי והושפע גם באמצעות צינורות קומוניקטיביים אחרים כמו אסיפות פוליטיות, עיתונות מפלגתית, רדיו וכד'. במישור זה, פעלה השפעת מעריב על הציבור הנדון, בעיקר בכיוון חיזוק התנגדותו הראשונית לב.ג.. מלבד מתנגדי ב.ג., היה ציבור רחב, שלגביו היתה "הפרשה" "נושא חדש" ובהצטרפות ציבור זה למחנה מתנגדי ב.ג. יש ל"מעריב" חלק מסויים. "הארץ" היה שותף לכישלון ליצור דעת-קהל אוהדת לב.ג. ומאוחר יותר לכישלון לשנות את דעת-הקהל העוינת לדעת-קהל אוהדת. למרות כישלונם טוען חבר מערכת העיתון (68), כי לולא תמיכתם בב.ג., היתה ההתנגדות לב.ג. בקרב "הציבור הרחב" גבוהה יותר.
בשלב השני לא היתה יותר "הפרשה" "נושא חדש" ועיקר מטרתו של "מעריב" היתה, כנראה, לחזק את העמדות שנוצרו בשלב הראשון. גורם שסייע לחיזוקה של מגמה זו יש לראות בעצם העיסוק "בפרשה" מצד העיתונות.
דומה, כי יותר משהצליח "מעריב" ליטול חלק בעיצוב העמדות האנטי-בן-גוריוניסטיות "בפרשה", בלט כוחו בחיזוקן של עמדות מסוג זה, שכן, היוצרים האמיתיים של דעת-הקהל האנטי-בן-גוריוניסטית היו, בעיקר, לבון ואשכול. לפיכך, ניתן להניח כי אף אם היה "מעריב" מצטרף ל"הארץ" בתמיכה בב.ג., לא היה האחרון זוכה לתמיכת רוב הציבור בעמדתו.
מודד מדעי שחוב על-פיו אפשר ללמוד על תמיכה ציבורית, הן תוצאות הבחירות לכנסת, שנערכו על רקע שני משברי "הפרשה". "מעריב" זוקף לזכותו את כישלונה של מפא"י בבחירות לכנסת החמישית (שהסתכם בהפסד של חמישה מנדטים), או כישלונה של רפ"י בבחירות לכנסת הששית לזכות ביותר מנדטים וכן את ניצחון המערך בבחירות לכנסת הששית(69).
ההתמודדות בין "מעריב" ו"הארץ"
היבט נוסף הראוי לדיון, הוא התפקיד הקומוניקטיבי-עיתונאי שמילאה העיתונות הבלתי-תלויה במשבר "הפרשה". מנקודת ראות עיתונאית היוותה "הפרשה" נושא סנסציוני ממושך, מאחר שעסקה בנושאים מרתקים ומסקרנים כמו ריגול, "עסק-ביש", קצינים בכירים, הדחה, התפטרויות של ראש- ממשלה, פילוגים והצבעות חשאיות. העיתונות העברית בכלל ועיתוני הערב בפרט, העניקו ל- "פרשה" טיפול אינטנסיבי, שבא לידי ביטוי בהיקף העיסוק בה, שהיה מלווה בכותרות סנסציוניות ובהדפסת מהדורות נוספות. העיסוק האינפורמטיבי והפובליציסטי "בפרשה" היה שוטף וחייב את הכתבים לענייני מפלגות לבלות שעות ממושכות בציפייה לסיום דיוני מוסדות מפא"י, שהסתיימו לרוב בשעות המוקדמות של הבוקר.
בקרב עיתונאים רבים רווחת הדעה, כי בתחרות בין "מעריב" ו"הארץ" על דעת-הקהל "ניצח" עיתון הערב. ברוח זו טוען חבר מערכת העיתון כי: "מעריב" "ניצח" את "הארץ" (70) ומוסיף חבר מערכת נוסף: "הארץ" יצא וידו על התחתונה" (71). לדעות אלה מצטרף חבר מערכת "הארץ", הטוען כי: "המטרה שלנו לא הושגה. לא הצלחנו לעצב דעת-קהל וחלק חשוב מהקוראים התנגדו לקו שלנו" (72). ברוח אותם דברים מוסיף חבר מערכת שני שהעיתון: "לא עיצב באותו זמן דעת-קהל לקו שלו. העיתון נכשל"(73).
הדעה הרווחת כאילו התחרו שני העיתונים על דעת הקהל ואחד ("מעריב") ניצח, בעוד השני ("הארץ") נוצח, נראית פשטנית. מחד גיסא ראינו שעל דעת-הקהל השפיעו גורמים רבים כמו מפלגות, קבוצות-לחץ, "גלדיאטורים", "מנהיגי דעת קהל" ואמצעי תקשורת שונים ומאידך גיסא יש לציין את התנאים הבסיסיים השונים של שני העיתונים ובמיוחד את העובדה "שמעריב" הוא עיתון ערב "פופלארי" בעל תפוצה רבה, העולה על תפוצת "הארץ" שהוא עיתון בוקר "איכותי".
היחסים בישראל בין המערכת הפוליטית לבין המערכת העיתונאית
מאפיין נוסף (74), המתייחס למישור הבידוד "הבין- תחומי", קשור ליחסי הגומלין בישראל, בין המערכת הפוליטית והמערכת העיתונאית. המערכת הפוליטית, הדומה לפי דבריו של דן הורביץ ל"בולשביזם פלורליסטי", מבוססת על Role Expansion של המפלגות – ובמיוחד מפא"י והמפד"ל – לכל תחומי החיים וזאת במסגרת פלורליסטית של חלוקת שלל לפי מפתח מפלגתי. התפשטות תפקיד פוליטית-מפלגתית זו, הקיימת בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות והספורט – ואף לצבא חדרה – נבלמה במגזר העיתונאי. בלימת ההתפשטות המפלגתית בתחום העיתונות, כפי שבאה לידי ביטוי בסגירת עיתונים מפלגתיים דוגמת "הדור", "זמנים", "הבוקר", "חרות", "היום" ו"למרחב", הבליטה את האבחנה שנוצרה בין המערכת הפוליטית – הפועלת מכוח בחירות כלליות אחת לארבע שנים – לבין המערכת העיתונאית – העומדת לבחירה, מדי יום ביומו – ולהתהוות עיתונות בלתי-תלויה המהווה Counter-Power החותך את החלוקה המפלגתית. שתי המערכות – הפוליטית-מפלגתית והעיתונאית – נמצאות ביחסי גומלין הדוקים – אך לא ביחסי כפיפות – הן מזינות אחת את רעותה ומקיימות ביניהן מיקוח קונסטרוקטיבי ויחסי חליפין פרטיקולריסטיים, א-סימטריים, בעלי שערי חליפין שונים, בהם שני הצדדים נהנים מרווחים משמעותיים.
מצב זה של יחסים בעלי אופי פרטיקולריסטי בין המערכת הפוליטית לבין המערכת העיתונאית, בא לידי ביטוי מודגש בתקופת "הפרשה", כאשר המאבק בין שני ה צדדים התנהל, בחלקו, באמצעות העיתונות הבלתי-תלויה. מאבק הירושה על השלטון שנפתח ב-1960, מתנהל למעשה באופן בלעדי בתוך המעגל הקונצנטרי הפנימי (75) – מפא"י "העבודה" – שבו למעשה נקבעות ההחלטות החשובות במדינת ישראל. מאבק פוליטי זה על השליטה במפלגה המרכזית – המאופיין ע"י תהליכים צנטריפאטליים (76) של חתירת מפלגות ממעגל הביניים – אחה"ע, רפ"י, מפ"ם – לאיחודים ומערכים שיעבירו אותן למעגל הפנימי המכריע – מתנהל בחלקו העיקרי באמצעות העיתונות הבלתי-תלויה, המהווה את הצינור המרכזי דרכו מתנהל מאבק הירושה, ודפוס-פעולה זה עוצב בעיקר בתקופת "הפרשה". כך נהפכה העיתונות הבלתי-תלויה, לזירת המשחק הנוחה ביותר לניהול המאבק הפוליטי.
בהקשר זה ראוי לציין, כי כתוצאה מהסגירות היחסית וחוסר התחלופה והרוטציה, הן בקרב האליטה הפוליטית והן בקרב האליטה העיתונאית, אנו מוצאים שחלק ניכר מ"הגלדיאטורים" משנת 1960 ומרביתם של העיתונאים הבכירים מאותה תקופה, ממשיכים להשתתף באופן אקטיבי במאבק הירושה, כשהאירוע הבולט הראוי לציון הוא הפיוס בין רפ"י ו"מעריב" במאי-יוני 1967 שהביא לטרנספורמציה משמעותית בעמדת "מעריב", באופן שהוא הפך לתומך נלהב במשה דיין (77).
התפקיד המרכזי שמילאה העיתונות הבלתי-תלויה כמרכז- עוצמה עצמאי שדרכו מזרימה המערכת הפוליטית אינפורמציה לציבור, מעלה היבט נוסף הקשור בתיאוריה של בכרך ובארץ (78) בנוגע למקור העוצמה הפוליטית. לדעת חוקרים אלו, הקריטריון לאיתור בעלי העוצמה הממשית, נקבע לפי מידת השפעתם על סוג הנושאים המועלים להכרעה ולפי מידת יכולתם לפעול באמצעים מניפולטיביים להעלאת והורדת נושאים (79).
"הארץ" ו"מעריב", הן בתקופת "הפרשה" והן במאבק הירושה, שימשו בעיקר כצינור רספונסיבי לביטוי והצגת נושאים שהועלו ע"י "הגלדיאטורים" ולא נצלו את פוטנציאל המשאבים הקומוניקטיביים שלהם להעלאת נושאים מיוזמתם.
שני העיתונים פעלו בעיקר בתחום העיתונאי הצרוף וניסו להשפיע על-פי רוב באמצעות מקורות העוצמה הקומוניקטיביים שברשותם – המלה המודפסת ותפוצת העיתון – ולא עברו לדפוסים פוליטיים כדוגמת מובליזציה של קוראים, ארגון הפגנות ואסיפות-פוליטיות, החתמת קוראים על עצומות, ייזום ופרסום משאלי-דעת קהל שוטפים והקמת ועדי פעולה ארציים ולוקאליים. אמנם, עיתונאים בודדים מ"מעריב" ו"הארץ" הופיעו מעל במות ציבוריות והסבירו את עמדתם ועמדת עיתונם ושניים מחברי מערכת "הארץ" – אברהם שוייצר וברוך בר – אף הצטרפו לרפ"י. ברם, העיתונאים הבכירים – דיסנצ'יק רוזנפלד ושניצר מ"מעריב" ושוקן פולס וטבת מ"הארץ" – נמנעו מלהצטרף להנהגת הקבוצות הנאבקות. הם גם לא ייסדו ארגוני פעולה ולא לקחו חלק בהנהגת ארגוני פעולה שנוסדו ע"י אחרים. למרות מעורבותם העמוקה ב"פרשה", לא עברו עורכי "מעריב" ו"הארץ" מהמישור העיתונאי-קומוניקטיבי למישור הפוליטי- אופרטיבי בדמות פעולה אירגונית בשטח.
במדינות מערביות שונות ובמקרים מיוחדים, חוצים מדי פעם עיתונאים בכירים את המחסום את המחסום העיתונאי ועוברים לפעילות פוליטית, תוך התמקדות בנושא ספציפי.
דוגמאות לכך יכולים לשמש המאבקים על "מסמכי הפנטגון", עזיבת וייטנאם ו"פרשת ווטרגייט" שהונהגו ע"י בכירי העיתונאים של ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט".
לעומתם, נשארו בכירי עיתונאי "הארץ" ו"מעריב" "במגדל השן" העיתונאי וחששו לצאת ממנו לפעולה ארגונית, גם בנושא כמו "הפרשה" שמעורבותם בו היתה עמוקה.
היבט זה מעלה את השאלה, האם מסוגלים "מעריב" ו"הארץ" ליזום ולעמוד בראש "מסעי צלב" (בתחומי השחיתות, הפער החברתי, שינוי שיטת הבחירות פינוי או אי-פינוי שטחים וכד'), המצריכים מאגר לוגיסטי מסונף, מנגנון, יכולת מובליזציה, כלים ארגוניים, יכולת למניפולציה של משאבים וכד'? או שמא, עיקר תרומתם יכולה להתבטא בהצטרפות עיתונאית למסעים שיוזמים פוליטיקאים, מפלגות וקבוצות לחץ? חשיבותן של השאלות הללו מתבלטת על רקע העובדה, שבמדינת ישראל קיים שלטון הגמוני-פרגמטי שלא התחלף במשך עשרות שנים ולפי מרבית התחזיות הפוליטיות לא יוחלף גם בעתיד הקרוב. (המאמר משנת 1974, הערת עורך האתר) יתרה מזו, שאלות אלו מחריפות גם בשל הטענה, כי במדינה בה האופוזיציה הראשית (גח"ל-הליכוד) חסרה ביטאון משלה ושותפה להלכה (לעתים גם בפועל – תקופת ממשלת הליכוד הלאומי) למדיניות הממשלה בתחומים רבים, הופכת העיתונות הבלתי-תלויה לאופוזיציה היחידה.
סיכום
בשני שלבי הפרשה הופיעו "מעריב" ו"הארץ" לא כעיתונים בלתי מפלגתיים, כפי שהם מתיימרים להיות, שכן אימצו את עמדת אחד הצדדים ותמכו בה באינטנסיביות ובעקביות, תוך התעלמות ביודעין מעמדות הצד לו הם התנגדו. עמדותיהם ומהלכיהם "בפרשה" לא היו שונים, איפוא, מהעמדות והמהלכים שנקטו עיתונים מפלגתיים מובהקים.
בראיון מפורט שנתן לרפאל בשן, הציג עורך "מעריב" דיסנצ'יק את עיקרי תפיסתו לגבי דמותו של עיתון בלתי-תלוי: "לכל מי שיש יד בעשיית העיתון הזה יש לו הזכות המלאה לדעה משלו, יש לו מלוא הזכות להביע את דעתו בתחום עבודתו ב"מעריב"… עיתון בלתי-תלוי הוא עיתון שאיננו תלוי לא בקופות חסד ולא בקופות של מפלגות, הוא איננו קובע את עמדתו עפ"י החלטות של מישהו, בין שזה מוסד או מפלגה בעלת אינטרסים כיתתיים צרים, או רחבים, ובין שזה איש בעל נטיות וקפריזות. עיתון בלתי-תלוי שואף בראש וראשונה להגיש לקוראיו מידע מלא, בלתי-משוחד, של עובדות וקובע את עמדתו בהתחשב בעובדות ובאינטרסים הכלליים הלאומיים והחברתיים שעל משמרתם הוא עומד" 80.
הכללים שהזכיר דיסנצ'יק כמנחים את פעילותו של עיתון בלתי-תלוי, עומדים, כנראה, לנגד עיני עורכי "מעריב" ו"הארץ" בקביעת עמדת העיתון במרבית המקרים. אך מסתבר, כי במקרים בודדים, נשכחו העקרונות הנ"ל והם הפכו לעיתונים מפלגתיים מובהקים, עם סימני כיתתיות ומונוליטיות כאחד. ברם, כדי שהעיתון יעבור מקטגוריה "בלתי-מפלגתית" לקטגוריה "מפלגתית", צריך שיעמדו בפניו יעדים חשובים, שלמען השגתם מוכן הוא לוותר לתקופה מסויימת על האיצטלה "הבלתי-מפלגתית". יעדים חשובים כאלה היו ל"מעריב" ו"הארץ" בתקופת "הפרשה".
בנוסף על כך, ניתן לנסח שורה של משתנים, העשויים לסייע למעבר העיתון מקטגוריה "בלתי-מפלגתית" לקטגוריה מפלגתית. משתנים אלה כוללים בין היתר:
- קיום קונפליקט או משבר פנים-מפלגתי. "הפרשה" היתה מאבק פנימי בתוך אותה מפלגה ולא מאבק בין מפלגות שונות. מסתבר, כי כאשר עיתון בלתי-מפלגתי קובע עמדה במאבק פנים-מפלגתי, קשה יותר להאשימו במשוא-פנים מפלגתי, מאחר ותמיכתו והתנגדותו מכוונים כלפי פלגים המשתייכים לאותה מפלגה.
- קיום משבר ממושך. שני מאבקי "הפרשה" היו מאבקים ממושכים, שנמשכו חודשים מספר, ואיפשרו לעיתונות לעסוק בהם בצורה ממושכת ואינטנסיבית. משברים ומאבקים רבים בתחומי הפוליטיקה, הבטחון, הכלכלה והחברה נמשכים ימים ספורים ולעתים עד שהעיתון מתגייס למערכה, העניין כבר הוכרע ואיננו נחשב יותר כ-News.
- "מתיחת" המשברים עד לתקופת הבחירות לכנסת. שני משברי "הפרשה", נוסף לכך שנמשכו תקופה ממושכת, "נמתחו" כתוצאה ממערכת בחירות שבאה בסיומם המוסדי וסיפקה עיסוק נוסף בהם.