מעמדו של בית המשפט העליון וחוק השופטים
מאת: יצחק אולשן
מתוך הספר דין ודברים מאת יצחק אולשן
© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן
העבודה בבית המשפט העליון הלכה ורבה. מספר המשפטים לבית המשפט הגבוה לצדק, בהם מעלה האזרח את תרעומותיו נגד השלטונות, הלך וגדל. באנגליה, בה נולד המוסד הזה, עם אוכלוסייה של קרוב לחמישים מיליון תושבים מגיע מספר המשפטים מן הסוג הזה בשנה לחמישים בקירוב, ואילו בישראל עם אוכלוסייה של שניים-שניים וחצי מיליון תושבים, מגיע מספר המשפטים הללו ליותר משלוש מאות בשנה. לכך ישנם גורמים שונים.
עם התגבשות מדינת הסעד במאה העשרים הפך "המינהל הציבורי" לעניין מסובך וחשוב יותר בהשוואה למאה התשע עשרה. המינהל הציבורי נעשה מדע המצריך ידע וניסיון.
באנגליה יש למנגנון הציבורי, ל"סיביל סרביס" מסורת של מאות שנים, ואילו בישראל לא היתה שהות לארגן, לבחור ולהדריך סגל של עובדי מדינה. אצלנו הוקם המנגנון הציבורי במשך ימים מועטים.
נוסף על כך נאלץ המינהל במדינה להפעיל חוקים קשים ונוקשים, תקנות לשעת חירום וכל כיוצא באלה. ככל שהחוק נוקשה יותר, דרושה גמישות יתר מצד הפקידים הממונים על השלטתו, דבר הדורש תבונה, ידע וניסיון. עובדי המדינה שלנו, בעיקר בשנים הראשונות, היו אנשים ישרים, מסורים לתפקידיהם. ברם, עם כל רצונם הטוב ויושרם, הם לא היו מנוסים בגישתם לאזרח. בהתלהבותם ובמסירותם למדינה היה זה טבעי שישקיפו על הכל מבחינת האינטרסים של המדינה במשמע הצר שלהם, תוך כדי הסחת הדעת לפעמים מזכויות האזרח.
לא תמיד הבינו כי באינטרס של המדינה הוא הדבר, שלא לקפח את זכויות האזרח.
בית המשפט הגבוה לצדק הלך ורכש את אמונו של הציבור, ובה במידה רבו המשפטים המוגשים אליו. זה היה כמעט המקום היחידי, בו יכול היה האזרח, שחשב את עצמו מקופח, להביא לפניו את תעצומותיו. במידה מרובה גרמה לכך גם שיטת הבחירות במדינה, השיטה הפרופורציונאלית, כשאין קשר ישיר בין הנבחר לבין בוחריו. חברי הכנסת אצלנו מכנים עצמם "נבחרי העם", אבל לאמיתו של דבר הם נבחרי המזכירויות, או הוועדים המפלגתיים, הקובעים את רשימות המועמדים המפלגתיות, את שמות חבריהם הרצויים להם כחברי הכנסת. העם ההולך להשתתף בבחירות – תפקידו אינו לבחור את נבחריו לבית המחוקקים שלו, אלא בהצבעתו הוא רק מודיע לוועדי המפלגות כמה מן הנבחרים על ידם הם רשאים לשלוח לכנסת. לפיכך אין קשר ישיר בין האזרח ובין הנבחר, שלא כמו באנגליה, למשל, שם הציר הנבחר במחוז מסוים מייצג את כל אזרחי המחוז הזה, אף את אלה שלא הצביעו בעדו והוא תלוי בקולותיהם בבחירות הבאות. הודות לקשר הישיר הזה, רואה שם האזרח את צירו כמייצג אותו לא רק בבית המחוקקים, אלא כלפי השלטון בדרך כלל. לפיכך כל מעשה של קיפוח או פגיעה בזכויות מובא על פי רוב לפני הציר, אשר בא במגע עם השלטונות כדי לברר ולתקן את המעוות, אם אמנם היה כאן עיוות. דבר זה איננו קיים אצלנו.
אירע לי ששמעתי על מקרה וחשבתי כי לכאורה קופח כאן אדם. בהזדמנות נפגשתי עם חבר כנסת חשוב, שהשתייך לאחת המפלגות שבשלטון. הבעתי לפניו את דעתי, כי כדאי להעלות בעניין זה שאילתה בכנסת. הלה לא היה להוט לקבל את הצעתי, והסביר לי כי הדבר איננו כל כך פשוט. הבנתי שהיסוסו נבע מן החשש, שמא יבוא בקונפליקט עם צמרת המפלגה. כנגד זה מצביעים על ליקויים הכרוכים בשיטת הבחירות האנגלית. איני מתכוון לטפל במקום זה בהערכת טיב שיטות הבחירות השונות. עד עכשיו טרם המציאו שיטת בחירות מושלמת ונקייה מכל ליקוי ופגם. בוודאי שאין זה טוב כאשר קיימת אפשרות שמיעוט בוחרים יזכה ברוב בכנסת, אבל הרבה יותר גרוע מזה מבחינה דמוקרטית הוא המצב, בו מפלגה קטנה המונה צירים מועטים בלבד יהיה לה הכוח לסחוט ולכפות דברים שרוב הציבור סולד מהם.
נשמעה הדעה, שאדרבא, דווקא טוב הדבר שניתנת אפשרות קיום למפלגות קטנות, דבר שמביא לידי פשרות. נכון הדבר שרוח הפשרנות דרושה לנו, אולם דווקא לשם כך דרושה לנו שיטת בחירות כזו שתאלץ מפלגות קטנות שונות להתמזג על סמך פשרות למפלגה יותר גדולה. כך נגיע שלאט לאט תשארנה אצלנו שתיים שלוש מפלגות, עם אגף שמאלי ואגף ימני בכל אחת מהן.
ברוח פשרנות כזאת יש רק ברכה והיא מועילה למשטר דמוקרטי במדינה.
פשרות הנעשות אחרי הבחירות עם מפלגות קטנות, שבלעדיהן אי אפשר לכונן ממשלה, אינן פשרות הנעשות בעם. הן אינן מוצעות לפני הבוחרים לפני הבחירות, אלא הן קנוניות הנעשות מאחורי גבו של הבוחר אחרי הצבעתו בבחירות.
פעם אחת הרציתי באשקלון על שלטון החוק במדינה.
בדברי על פעילותו של בית המשפט הגבוה לצדק במדינה הזכרתי בין הסיבות הגורמות לריבוי המשפטים את היעדר הקשר בין הבוחר לבין הנבחר, לפי השיטה הנהוגה בארץ.
מתוך זהירות הדגשתי, כי בהזכירי זאת, אינני מתכוון לדון בהרצאתי בבעיה איזו שיטת בחירות עדיפה. אף על פי כן פירסם העיתון "חרות", כעבור מספר ימים מאמר, שבו נמתחה ביקורת על עשותי תעמולה לטובת העיקרון בו דוגלת מפא"י, דבר שאינו נאה לשופט הדוגל באובייקטיביות. לא הצטערתי על הביקורת שנמתחה, אלא על צרות העין וחוסר הסובלנות המוגזם בחיינו הציבוריים עד כדי חיפוש חטאים במקומות שאינם. באותה הרצאה העליתי את הדברים האלה רק כאחת הסיבות לריבוי המשפטים המוגשים לבית המשפט הגבוה לצדק ולא לשם הצבעה על שיטת בחירות עדיפה – נושא המצריך דיון מפורט והערכת השיקולים השונים בעד ונגד שיטת בחירות זו או אחרת, שיקולים שיש לתת את הדעת עליהם בהתאם לתנאים ולמצב הדברים בכל מדינה ומדינה. בכלל נמנעתי להביע דעות – כל עוד ישבתי על כס המשפט – על עניינים השנויים במחלוקת בין המפלגות.
בעיני שרים אחדים, ובעיקר בעיני פקידים בכירים אחדים – אפילו לא נתנו לכך ביטוי פומבי – נראו שופטי בית המשפט העליון כ"יצורים יותר מדי עליונים". דבר זה נבע מגישה מוטעית להחלטות או לצווים שניתנו נגדם כתוצאה מתלונות האזרח. הם ראו בצוו שנתן בית המשפט להיענות לעתירת האזרח, יריבם, שהגיש משפט נגדם, או בצוו להימנע מלפגוע בו פגיעה בהם עצמם. היו מקרים, בהם הביעו שר או פקיד בכיר בין אנשים מקורבים להם התמרמרות על החלטות כאלה שניתנו נגדם, וראו בכך פגיעה ביוקרתם. לא אחת קרה שאזרח נמנע מלהביא את קובלנתו לבית המשפט מפני החשש, שמא יקניט דבר זה את השר או את הפקיד הבכיר.
פעם אחת שאלני לתומו ידידי משה שרת, בשעת שיחת רעים, אם איני סבור כי אי תלות השופטים בארץ הינה מוגזמת.
בהכירי היטב את דעותיו של משה וביודעי, שהוא יותר מיתר השרים בקיא בבעיות מדעי המדינה, נדהמתי לשמוע מפיו את השאלה הזאת. בהמשך שיחתנו הוברר לי, כי השאלה הזאת באה מפיו עקב הלחישות בנדון זה בין חבריו בממשלה ובין פקידים בכירים, ולא מפני שלו עצמו היו פיקפוקים כלשהם בנדון זה.
עבר זמן לא קצר, ודרושים היו הרבה דברי הסבר שניתנו בהערות השופטים בפסקי הדין שלהם, עד ש"אנשי הצמרת" הבינו כי אין בכך כל פגיעה ביוקרתם וכי מבחינת המשטר צריך להיות רצוי ששלטונות, שבמקרה של חילוקי דעות ביניהם ובין האזרח יובא העניין להכרעה לפני הזרוע השיפוטית. ברם, עד שהגענו לכך היו, כאמור, בין אנשי הזרוע המבצעת כאלה שעינם היתה צרה במעמד השופטים ובעיקר של שופטי בית המשפט העליון.
צרות עין זו אף התבטאה בכמה תחומים. לכל השרים והעובדים הבכירים של המדינה היו ניתנים דרכונים דיפלומאטיים כשהיו נוסעים לחוץ לארץ, ולאו דווקא כשנסעו בקשר לתפקידם. לגבי השופטים, ובעיקר שופטי בית המשפט העליון, התעוררה השאלה כשקיבל השופט אגרנט הזמנה מארצות הברית לבוא להשתתף ביום האזכרה לשופט בראנדייס. גם שגרירינו בוואשינגטון המריץ את משרד החוץ שלנו לדאוג שהשופט אגרנט ייענה להזמנה. לא היה לי ספק שיינתן לו דרכון דיפלומאטי, אחרי שביררתי כי לשופט בית המשפט העליון באמריקה אף ניתן דרכון בעל דרגה עוד יותר עליונה, דהיינו "דרכון מיוחד" (הניתן שם ליחידי סגולה).
לתמהוני הרב הודיע לי השופט אגרנט, כי פנייתו למשרד החוץ הושבה ריקם וכי הוצע לו דרכון "שרות", דרכון הניתן לכל פקיד בנוסעו בתפקיד רגיל. נודע לי שזאת היתה עמדתו של וולטר איתן, אז מנהל כללי במשרד החוץ, ועל פי הוראתו נעשה הדבר. התנגדתי בתוקף לעמדה הזאת והודעתי למשרד החוץ, שאם לא יינתן לאגרנט דרכון דיפלומטי, לא אסכים שייסע.
צעדי זה נעשה, כמובן, על דעת כל חברי ואגרנט בתוכם. תוך כדי מגעי עם משרד החוץ הודיעו לי, שרק לנשיא בית המשפט העליון יינתן דרכון דיפלומטי. המנהל הכללי התעקש על שלו והשופט אגרנט לא נסע.
מקרה שני היה כאשר השופט משה לנדאו הוזמן באופן רשמי על ידי "בני ברית" לשאת שורת הרצאות בארצות הברית. כשהוצע לו דרכון שירות התנגדתי לכך. לאמיתו של דבר את הנסיעה הזאת יזם משרד החוץ וצרות העין בלטה כאן עוד יותר, לפי שלדעתי משרד החוץ צריך היה להיות מעוניין שהשופט לנדאו לא יופיע כנציג רשמי שבידו דרכון שירות.
השופט לנדאו היה מעוניין לנסוע. אולם הוא סירב לקבל דרכון שירות. הוא נסע, אפוא, בדרכון רגיל, צרות עין זו בלטה גם לעיתים קרובות בקשר לקביעת מקומם של השופטים בטכסים, וכן בשירותי השידור, שלעיתים קרובות השמיטו בדיווחיהם את דבר נוכחותם של שופטי בית המשפט העליון ואף את נוכחותו של נשיא בית המשפט העליון בטכסים או במסיבות שנערכו מטעם המדינה. רק כעבור שנים, אחרי עמידה תקיפה שונה המצב באשר לדרכונים.
בשנים הראשונות אחרי קום המדינה היו המשכורות של השופטים והשרים נקבעות על ידי הממשלה בישיבותיה. אחד השרים סיפר לי כי באחת הישיבות שבן דנו בקביעה מחודשת של משכורות השרים והשופטים, ובתוכם של שופטי בית המשפט העליון, על סמך ההחלטה העקרונית שנתקבלה עוד בשנת 1948 בדבר שוויון שופטי בית המשפט העליון עם שרי הממשלה ונשיא בית המשפט העליון עם ראש הממשלה, הציע שר אחד, שיש לקבוע כי משכורת שופטי בית המשפט העליון תהיה פחותה בעשר ל"י ממשכורתו של שר, כדי לסמל בכך את עליונותם של השרים. אחרי שפנחס רוזן שר המשפטים התנגד לכך בתוקף, נדחתה ההצעה.
התפרצות יותר חמורה קרתה בכנסת. מאז קום המדינה כבר התעוררה הבעיה של העונשים שבתי המשפט במדינה מטילים במשפטים פליליים. השופטים ברובם נתמנו משורות עורכי הדין, שהיו רגילים להופיע כסניגורים במשפטים פליליים. לכן לא במהרה הם הסתגלו לתפקיד של שופט במשפטים האלה.
בהם יש לדעת להבחין בן מקרה בו חובתו של השופט להחמיר בדין לבין מקרה שבו אפשר להקל. רוב השופטים בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים לא יכלו להתגבר על רגש הרחמים המפעם בליבם, בייחוד, כשנאשם שהורשע בדין היה מן העולים החדשים, שעברו את כל מדורי הגיהינום הנאצי.
הם לא ידעו להבדיל בין עבירות רגילות "נורמליות", כמו גניבות וכיוצא בהן, לבין עבירות שהתחילו להיות שכיחות ושצריך היה לעקור אותן מן השורש עוד בהיותן באיבן על ידי הטלת עונשים כבדים, כדי למנוע שהן תיהפכנה לעבירות רגילות.
בסוג זה של עבירות היו מעילות של עובדי מדינה, הפקעת שערים בשעת חירום בתקופת הצנע, כשמשק המדינה טרם אזר כוח אחרי התוהו ובוהו שהשאירו האנגלים בנוטשם את הארץ והיה מחסור גודל במצרכים חיוניים. השופטים נהגו לפטור נאשמים שהורשעו בעבירות כאלה בעונשים קלים עד כדי גיחוך. פעמים רבות נאלצתי, בשבתי במשפטי ערעור בבית המשפט העליון, להעיר, כי יש שופטים שבתיתם גזרי דין כאלה יוצרים גן עדן לפושעים במדינה.
בעניין זה אף היו לי ויכוחים עם כמה מחברי בבית המשפט, שאמנם הסכימו אתי, אבל לא ראו את הדבר חמור באותה מידה שהדבר נראה בעיני. התחלתי למתוח ביקורת על שופטים מחוזיים כאלה בפסקי דין שניתנו על ידי, עד כדי נזיפה ורמיזה, ששופט שאינו יודע להתגבר על רגש הרחמים שלו, שעה ששומה עליו לעשות כן כדי למלא את חובתו למדינה ולציבור, חייב להסיק את המסקנה באשר ליכולתו לשמש שופט.
והנה נתפרסם על רקע זה מאמר גס וקטלני בעתון "דבר", בו הותקפו השופטים בגין העונשים הקלים המופרזים. הם נאשמו במתן עידוד לכל הנוכלים והספסרים היכולים להכריז "אל דולה מענה" – הממשלה אתנו (הכרזה שהיתה שגורה בפי הפורעים הערבים בתקופת המנדט – נוכח אדישות שלטונות המנדט והימנעותם לפעול מיד עם פרוץ מאורעות נגד הישוב).
לגופו של דבר סברתי כי בעל המאמר צודק, אבל התחלחלתי מסגנונו. לעולם צידדתי בביקורת העיתונות על פסקי דין לאחר נתינתם הסופית, בתנאי שהביקורת תהיה הוגנת ומנומסת.
חלחלתי לא באה מפני חרדתי לכבוד השופטים, אלא מפני החשש, שיוקרתה של הזרוע השיפוטית במדינה תרד פלאים בעיני הציבור, שאינו יודע להתמצא בשיקולים משפטיים.
ראיתי זאת כאינטרס של המדינה, וביחוד של מדינה צעירה, שההמונים ירחשו כבוד, אמון ודרך ארץ לבתי המשפט. מובן שהשופטים צריכים לכלכל את פעילותם באופן שיהיו ראויים ליחס זה, אבל שומה על העיתונאים כשהם באים למתוח ביקורת על בתי המשפט, לנקוט בנוסח ובסגנון ההולמים את המוסד הזה.
בשנת 1952 כיהן במשך תקופה קצרה דב יוסף כשר המשפטים. במשרד המשפטים עלה אז הרעיון להגיש הצעת חוק בעניין תקיפת שוטרים ולכלול בו סעיף הקובע עונש מינימאלי על העבירה של תקיפת שוטרים. לאמור, שלא כרגיל עד הזמן ההוא, להגביל את שיקול הדעת של השופטים בנדון זה. אני צידדתי בהצעה הזאת, ביחוד שהיא היתה מכוונת לחול רק על העבירה של תקיפת שוטרים במילוי תפקיד, ומשום שסברתי כי זה מוצדק בהתחשב בגישתי לדברים כמו שכבר הסברתי, ובצורך לחזק את המעמד של השוטר במדינה. בין יתר חברי היו הדעות חלוקות, אבל הרוב תמך בדעתי. והנה, אילו היה שר המשפטים, בדומה לקודמו בתפקיד מתייעץ אתנו, היה מקבל עידוד. אך הוא לא עשה כך. הוא הביא את ההצעה לפני הכנסת. כאשר הועלתה ההצעה בכנסת התחילו חברים מן האופוזיציה למתוח ביקורת על הכוונה לכבול את ידי השופטים על ידי הגבלת שיקול דעתם. דב יוסף יצא בנאום חריף, שלא הצטיין בסגנון זהיר כלפי השופטים, והכריז כי אין השופטים מלאכי השמים, ששיקוליו הוא אינם נופלים משיקולי שופט, ודברים כיוצא באלה. לדעתי היו דבריו אלה מיותרים לחלוטין, מפני, שכאמור, חלק גדול של שופטי המדינה צידדו בהצעה הזאת באשר לתקיפת שוטרים; בעצם זה גם היה מקל על תפקידם. אולם סגנון הדברים מפי שר בכנסת עוררו התמרמרות רבה.
ד"ר זמורה, נשיא בית המשפט העליון דאז, זימן מיד את שופטי בית המשפט העליון. בהחלטה שנתקבלה פה אחד נוסח מכתב, שהופנה ליו"ר הכנסת, ובו נמתחה ביקורת על אופן הופעתו של דב יוסף בכנסת בעניין זה. דבר המכתב נודע לחברי מפלגות האופוזיציה, שדרשו שיקראו אותו בכנסת. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שכנראה ראה זאת כחובתו להגן על שר, חבר בממשלה, התנגד לדרישה זאת. נמנע דיון במכתב, אבל תוך כדי חילופי דברים בין המצדדים ובין המתנגדים נכנס עניין המכתב לפרוטוקול ונדפס ב"דברי הכנסת". מטעמים שבמשמעת קואליציונית נמנעו המשפטנים שבמפלגות הקואליציה מלהגיב על דברי דב יוסף – דבר המעיד על שיעבוד ופחד מפני המצליף המפלגתי, ואינו מזכה את חברי הכנסת הללו בציון טוב.
דב יוסף הצטיין בכוח עבודה, אולם הוא גם ניחן בתכונה לעורר את חמת המאזינים, אף כאשר אמר דברים נכונים וצודקים, או כאשר הציע דברים יעילים, וזאת על אף מעלותיו המרובות. תוך רצון להבליט את סמכויותיו ואפס סבלנותו לשמוע דעה הנוגדת דעתו, היה לו כשרון מיוחד לתבל את תגובותיו בסגנון מקנטר ומעורר את חמת השומעים ולא תמיד בדין. תמיד הצטערתי על כך, כי התכונה הזאת היתה לו למפגע בניצול כשרונותיו.
באותו פרק התחילו הכנות לחקיקת חוק השופטים. בתחום זה היה מגע קרוב בין שופטי בית המשפט העליון לבין פנחס רוזן, ששב לכהונתו כשר המשפטים. היה ברור שיש הכרח לתת גושפנקה משפטית-חוקית לאי תלותה של הזרוע השיפוטית במדינה. עוד קודם לכך התחלנו לפעול במטרה להפסיק את תלות השופטים בממשלה, בכל שטח שהוא, כך שאי התלות תיראה גם בעיני הציבור. אז עלה הרעיון, כי צוות השופטים צריך להימצא במסגרת מרותה של הכנסת, להבדיל מן הזרוע המבצעת. כמסופר לעיל היה הצעד הראשון, עם הקמת המדינה, המאבק שלא לכלול את השופטים במסגרת התישבוץ הכללי של עובדי המדינה. פנחס רוזן תמך בכך נמרצות. עקב המגמה בחוגים מסוימים של הממשלה להבליט את עליונות השרים לפחות על ידי הנמכת משכורות שופטי בית המשפט העליון – ולו אף סמלית – צצה הדרישה להעביר את קביעת המשכורות ואת תנאי העבודה של השופטים לסמכותה של הכנסת, עם רשות הסמכה לוועדת הכספים שלה.
בן גוריון תמך בדבר בהדגישו כי מדינת ישראל הינה מדינת חוק עם חלוקת הסמכויות. וכך אכן נקבע בחוק והעניין עבר לכנסת. כשהדבר הועבר לראשונה בכנסת עמד בראש ועדת הכספים מר פינקס ממפלגת המזרחי. הוא ניצל את ההזדמנות ודרש שגם תנאי העבודה שלה רבנים הדיינים ייקבעו על ידי ועדת הכספים של הכנסת. הוא ניהל על כך משא ומתן עם ד"ר זמורה תוך השתדלות שמשכורות הרבנים-הדיינים תהיינה שוות בערך למשכורות השופטים, ללא התחשב עם השוני הרב במעמסה, בכובד התפקידים ובקשיי העבודה.
מאז החל המאבק מצד המפלגות הדתיות להקנות לבתי הדין הרבנים מעמד שווה לבתי המשפט ולשופטים במדינה. הדברים הגיעו עד לידי כך, שמשך השנים נעשו ניסיונות לקבוע כי מועצת הרבנות, שאינה בית דין, תהיה מחוסנת מפני כל בקשה המוגשת נגדה לבית המשפט הגבוה לצדק.
ב-1953 הוחק חוק השופטים, בו נקבע לראשונה באורח רשמי, שאין על שופט מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של החוק.
בשנת 1953 נפטרו השופטים דונקלבלום והרב אסף, במשא ומתן עם שר המשפטים בעניין חוק השופטים השתתפו זמורה, אגרנט, זילברג ואנוכי ונוסף השופטים בפועל, בבית המשפט העליון, זוסמן ולנדאו מינוים של האחרונים לבית המשפט העליון הושהה עקב הציפייה לוועדת המינויים שצריכה היתה לקום אחר שיתקבל חוק השופטים בכנסת.
ד"ר זמורה כבר היה חולה, והשתתפותו פחתה והלכה. אף המשרה של ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון נוצרה והוכנסה בחוק עקב מחלתו. למעשה מילאתי אני את התפקיד הזה. פנחס רוזן הציע ליצור את הדרגה הזאת מתוך נימוק שאין לדעת אם יוכל ד"ר זמורה לחזור לעבודה ואימתי.
זמן מה אחרי התקבל החוק בכנסת חדל ד"ר זמורה לעבוד ואף לבוא לבית המשפט, אז נתמניתי רשמית על ידי ועדת המינויים לממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. בשנת 1954 התפטר ד"ר זמורה לחלוטין מתפקידו בשל מחלתו ואני נבחרתי על ידי ועדת המינויים לנשיא בית המשפט העליון, ואילו חשין נבחר על ידה לממלא המקום הקבוע.
במשא ומתן בדבר חקיקת חוק השופטים היו כמה דברים שלא נראו לנו, בעיקר במתן כוחות מסוימים לשר המשפטים, שלדעתנו עלולים היו לפגוע בעיקרון של אי תלות השופטים.
פגמים אלה נראו אז רק מבחינה תיאורטית, כי לפני המחוקקים עמדה דמותו של פנחס רוזן כשר המשפטים, שמבחינת הגינותו, אישיותו וענוותנותו, איש לא חשש לריכוז כוח בידיו. אולם דעתנו היתה כי כאשר מחוקקים חוק אין להתחשב באישיותו שלה אדם המשמש כשר בשעת חקיקת החוק, אלא מוטב תמיד לצאת מן ההנחה, שמא ברבות הזמנים ישמש בכהונה אדם שאינו מחונן בסגולות הללו.
השגותינו התייחסו לכוח הניתן לשר המשפטים למנות שופטים בפועל, להעלות שופטים מחוזיים לנשיאי בית המשפט המחוזי, או נשיאים תורנים בהם ושופטי שלום ראשיים; לכוח הווטו שניתן לו בסעיף 19 בקשר עם הטלת תפקיד ציבורי זמני על שופט. בעניין האחרון עליו לפעול אמנם בתיאום עם נשיא בית המשפט העליון. השגותינו נבעו מן העובדה, כי משרת שר משפטים כשר בממשלה היא מינוי פוליטי ולא טוב הדבר שהכוחות הללו יינתנו לנושא משרה פוליטית.
בסעיף 11 בחוק נקבעה גם נוסחת הצהרת האמונים של שופט, עובר להיכנסו לתפקידו. היה עליו להתחייב "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". בשנת 1955 כשהוחק חוק הדיינים לא הסכימו המפלגות הדתיות שהדיינים יצהירו הצהרת אמונים לחוקי המדינה. הרוב בכנסת נכנע והסכים לכך, ולמזלו של בית המשפט הגבוה לצדק עדיין לא התעוררה לפניו הבעיה היכולה לנבוע מזה.
בעקבות הסקר שערכתי והגשתי, כנזכר, שנים אחרות קודם נקבע סעיף בחוק השופטים, כי המינהל יוסיף להיות בידי שר המשפטים, אלא שיבוצע על ידי שופט בעל דרגה גבוהה, שבנדון זה יימצא תחת מרותו של השר. כאמור, כל עוד המשיך פנחס רוזן לכהן כשר המשפטים כמעט שלא התעוררו בעיות בתחום זה.
הישג חשוב בחוק השופטים היה בסעיפים בהם נקבע שינוי רדיקאלי בשיטת מינוי שופטים. לפי החוק הוקמה ועדה למתן המלצות למינוי שופטים על כל דרגותיהם. בוועדה הזאת תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון ושני שופטי בית המשפט העליון הנבחרים על ידי חבריהם, שני שרים, ששר המשפטים הינו אחד מהם, שני חברי כנסת הנבחרים בהצבעה חשאית (לאמיתו של דבר אחרי משא ומתן בין מפלגתי מאחורי הקלעים) ועוד שני עורכי דין הנבחרים על ידי ארגון עורכי הדין. ההמלצה עוברת לנשיא המדינה וזה מחוייב לפעול בהתאם להמלצה. השיטה הזאת אומצה מתוך תקווה שבכך יימנעו שיקולים פוליטיים, דתיים ומפלגתיים בקבלת ההמלצות המועברות לנשיא המדינה. ואכן, השיטה לא הכזיבה. כל חברי הוועדה נוכחו לדעת, כי כל ניסיון (ובהתחלה היו ניסיונות) של תעמולה לטובת מועמד מטעמי דת, מפלגה וכיוצא באלה, גורלם להיכשל. עזרו לדבר חברי הוועדה שלמדו להעריך את מטרת הקמת הוועדה ותפקידה במדינה, ואולי במידה מסוימת תרמה גם העובדה, שחמישה חברים, השופטים ועורכי הדין, חברי הוועדה, היו מאוחדים בגישתם להקפיד על העקרונות הנזכרים. יש גם לציין, כי החברים – עורי הדין – הבינו שעליהם לפעול בוועדה לפי שיקוליהם לגופו של עניין ולפי צו מצפונם, וכי אין עליהם לקבל כל מרות בעניין זה מהסתדרות עורכי הדין, כדי לחסום כל פתח לפרוטקציה.
בשנים הראשונות היו ניסיונות מן החוץ להשפיע על מינויים. פעם אחת פנתה אלי משלחת מן הוועד התל-אביבי של עורכי הדין בטענה נגד ההחלטה, שחבריהם עורכי הדין שבוועדה אינם צריכים לקבל הוראות מהסתדרות עורכי הדין בקשר עם ההמלצות. דחיתי נמרצות את הטענה. אמרתי כי תמיד אהיה מוכן לייחס משקל רב לחוות דעת שליליות נגד מועמד, אבל בשום פנים אין להבטיח יחס כזה לחוות דעת חיובית, ביודעי כי לעיתים קרובות רצים מועמדים אל חברי הוועד של הסתדרות עורכי הדין בשתדלנות ובבקשת המלצות.
היו גם מקרים, מועטים אמנם, של פניות אלי מצד שתדלנים לטובת פלוני או אלמוני, פעם של מנהל גימנסיה "הרצליה" ופעם גם של אחד השרים מידידי. תגובתי לכולם היתה פשוטה מאוד. קיימת פרוצדורה, לפיה על המועמד להגיש בקשה, וכי אני יכול רק להבטיח כי כל בקשה נידונה לפי שיקולים לגופה ללא משוא פנים, מבחינת כושרו של המועמד. במשך הזמן למדו לדעת, כי אין מקום לשתדלנות.
כאמור, הוכיחה השיטה החדשה את עצמה. החקירות והבדיקות לפני כל החלטה להמליץ על מינוי נמשכו שבועות וגם חדשים, תוך הצורך בזהירות יתירה, שכן כשמתמנה שופט אין לפטרו עד גיל הקיצבה, אלא אם כן נמצא אשם בעבירה משמעתית. במשך כל התקופה נתקבלו כל ההחלטות בוועדה כמעט פה אחד. לרוב היה שיתוף פעולה בין השופטים, עורכי הדין ושר המשפטים. בשיטה שלנו התעניינו משפטנים רבים מארצות הברית. במדינות אחדות של ארצות הברית אף ביקשו העתק החוק שלנו בתרגום אנגלי.