המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית:
מפא"י כמפלגה דומיננטית
מאת: יונתן שפירא
מקור: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. אורי רם, עורך.
ברירות הוצאה לאור, 1993.
ממפלגת רוב למפלגת מנגנון דומיננטית
דמוקרטיה בשליטת מפלגה דומיננטית
מבוא
על-פי המיתוס הרווח בארץ, החברה הישראלית המודרנית ממשיכה מבחינה פוליטית ותרבותית את המסורות עתיקות היומין של החברה העברית הקדומה ושל הממלכות שבסיפורי התנ"ך. אך האמת היא לעבר היסטורי מרוחק זה היתה השפעה מועטה בלבד על עיצובה של החברה הישראלית בת זמננו, ועוד פחות מכך על עיצוב המבנה הפוליטי שלה. באלפיים שנות פיזורם בין האומות פיתחו היהודים את אומנות ההישרדות הפוליטית, אך גם לזו היה שימוש מועט בלבד ביישות הפוליטית החדשה שנוצרה בארץ ישראל במאה העשרים.
במאמר זה ברצוני להסביר כיצד הקהילה היהודית בארץ ישראל עוצבה כחברה דמוקרטית ואיזו דמוקרטיה היתה זו. אטען כי זו היתה דמוקרטיה לוקה בחסר – חסרת מהות דמוקרטית ליברלית וחסרת מפלגה אופוזיציונית חזקה, המהווה ערובה לקיומה של מהות כזו.
החברה היהודית החדשה בארץ ישראל נוצרה על-ידי גלי הגירה של יהודים מאירופה. ראשוני גלים אלה היו בעיקרם ממזרח-אירופה ובשנות השלושים גבר משקלם של העולים ממרכז-אירופה. מספר קטן של עולים מארצות האיסלאם הגיע לפני קום המדינה, אך העלייה המאסיבית מארצות אלה התחוללה רק אחרי 1948.
הגל הראשון של מהגרים יהודים שבכוונתם להקים בית לאומי יהודי הגיע לארץ ישראל, אז פרובינציה של האימפריה העות'מאנית, בשנות השמונים של המאה ה-19. הקהילה היהודית החלה להתפתח כמבנה חברתי ופוליטי נבדל רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. ניתן לומר כי התקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה וסוף מלחמת העולם השנייה היא התקופה הפורמאטיבית של החברה היהודית החדשה, זו שבה נקבעו הדפוסים העיקריים של המבנה החברתי והפוליטי שלה.
בתקופה זו אף נוצרו המוסדות הדמוקרטיים של החברה החדשה. מבנה המוסדות הפוליטיים שעוצבו בתקופה, וסגנון המנהיגות הפוליטית שרווח בה, השפיעו השפעה מכרעת על הדמוקרטיה בישראל עד שנות השבעים. רק בשנות השבעים חל שינוי מהותי ביחס לתקופת העיצוב הראשונית. האבות המייסדים של החברה החדשה הגיעו לארץ ישראל ברבע הראשון של המאה ושלטונם בישראל נמשך עד מלחמת יום הכיפורים ב-1973. אנו נבחן את העולם האידאי והמעשי של קבוצה זו.
מהגרים אלה הגיעו כולם מרוסיה לבד מאחדים שהגיעו מארצות המערב. הקבוצה הראשונה מביניהם הגיעה בעקבות מהפכת הנפל של 1905, השנייה הגיעה לאחר מהפכת אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים שלאחריה, והשלישית יצאה מברית- המועצות בין 1923 ו-1926, לאחר שנוכחה בהפיכת ברית המועצות לדיקטטורה קומוניסטית. כולם היו חברים בתנועות השמאל בארצות מוצאם, או מקורבים אליהן. יחד עם זאת היו מודעים לכך כי רדיפת היהודים ואפלייתם לא יתחסלו אפילו ברוסיה הסובייטית ועל כן גמלו בדעתם כי על היהודים להקים מדינה סוציאליסטית משל עצמם בארץ ישראל. הם ראו עצמם כסוציאליסטים וכלאומיים גם יחד, ואת האידיאולוגיה שלהם הכתירו כציונית-סוציאליסטית. תפיסת הדמוקרטיה שלהם היתה מעוגנת באידיאולוגיה זו.
דמוקרטיה פרוצדורלית ודמוקרטיה ליברלית
סוציולוגים מבחינים בין שני סוגי תרבויות פוליטיות: כאלה שבהן שוררים עקרונות קולקטיביסטים וכאלה שבהן שוררים עקרונות אינדיבידואליסטים (173 :1971 ,Lane). קולקטיביזם היה העיקרון השולט הן במשטרים סוציאליסטים והן במשטרים הלאומיים במזרח אירופה. העיקרון הסוציאליסטי הבסיסי, כפי שהסביר זאת אחד האידיאולוגים של התנועה, גרס כי "אדם ממלא את ייעודו רק אם הוא משרת את החברה" (יומן המחנות, 1938). קולקטיביזם היה אף העיקרון הבסיסי של הלאומיות המזרח אירופית. שלא כלאומיות המערבית, שבה קיימת זהות בין לאומיות לבין אזרחות, בלאומיות המזרחית זוהה הלאום עם קהילה אתנית. סוג זה של לאומיות, לאומיות אינטגראלית המדגישה את השייכות של הפרט לקבוצה, מנוגד ללאומיות המערבית המדגישה את זכויות האזרח (Plamenatz, 1976:23-26).
בצד הלאומיות האינטגראלית והסוציאליזם הקולקטיביסטי רווח בתרבות הישראלית יסוד נוסף – הדת היהודית. אלא שדת זו מנותקת, עד כמה שהדבר נוגע לרוב הישראלים, מתכנים דתיים מסורתיים ומשמשת למעשה כחיזוק ללאומיות (לדיון על הגדרת היהדות ר' שבייד, 1972). זיקה זו בין לאומיות לדת מבדילה את האידיאולוגיה הלאומית הישראלית מזו האופיינית לחברות אירופיות. באירופה הלאומיות באה כתחליף לדת, תחליף חילוני לתרבות המסורתית. בישראל, בניגוד לכך, הדת היהודית מהווה נידבך מרכזי בתרבות, והקשר בינה לבין הלאומיות הוא שורשי ביותר. במערב אירופה דת ומדינה הופרדו במהלך המודרניזציה והפרדה זו היא סימן ההיכר של הדמוקרטיה הליברלית. בישראל, לעומת זאת המזיגה המתמשכת בין מדינה לדת מחזקת את היסודות הקולקטיביסטיים.
הדומיננטיות של העיקרון הקולקטיביסטי בתרבות הישראלית מבוססת, אם כן, על שלושה מקורות – האידיאולוגיה הלאומית, האידיאולוגיה הסוציאליסטית והדת היהודית. לדומיננטיות זו נודעה השפעה מכרעת על הדמוקרטיה בישראל. היא מסבירה מדוע תפיסת הדמוקרטיה בישראל שונה מזו האופיינית למערב אירופה. במערב יש לדמוקרטיה שני רכיבים – רכיב פרוצדורלי ורכיב ליברלי.
הרכיב הפרוצדורלי מתבטא בזכות הבחירה האוניברסלית, בתהליכי הבחירות, ובשמירה על תחרות מוסדרת והוגנת בין הקבוצות המתחרות על השפעה והשתתפות בקבלת ההחלטות.
הרכיב הליברלי מתבטא בכיבוד זכויות הפרט והמיעוטים.
בשילובם של שני רכיבים אלה לא רק מובטח שלטון הרוב, אלא אף מובטחות זכויות המיעוט באמצעות הטלת מיגבלות על הרוב השולט. דמוקרטיה אמיתית משלבת את שני הרכיבים הללו. בעוד היא מסדירה את שלטון הרוב, היא אף מגבילה אותו ומבטיחה את זכויות הפרט, את ההתבטאות החופשית, את חופש האמונה ואת הזכות לפרטיות.
בדמוקרטיות המעריבות קשה להפריד, או להבחין בהפרדה, בין הרכיב הפרוצדורלי לבין זה הליברלי. הזכות של האזרחים להתאגד כאופוזיציה לשלטון היא חיונית לקיום הרכיב הפרוצדורלי, ואילו הזכות להתאגד למטרה כלשהי חיונית לקיום הרכיב הליברלי. שתי זכויות אלה בשילובן, אופייניות לדמוקרטיות המערביות. בחברות אלה, יש לזכור, הרכיב הליברלי היה קיים קודם להתפתחותה של דמוקרטיה פורמאלית ועל כן הוא מושרש ביותר.
הליכים דמוקרטיים פורמאליים התבססו במערב רק במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במרכז הליכים אלה ניצבת זכות האזרחים לקבוע את נציגיהם במוסדות השלטוניים הנבחרים.
בחירות מסוג זה מבטיחות את קיומה של אופוזיציה המפעילה השפעה מרסנת על המשטר. קיומה אף חיוני כיוון שהוא נותן לבוחרים ברירה בין חלופות שלטוניות. אופוזיציה עצמאית אף מהווה ערובה לשמירה על החרויות האזרחיות של הפרטים.
יחד עם זאת יש לזכור כי, על פי חוקרי הדמוקרטיה, ההליכים הפורמאליים משמשים אך כתבלינים לדמוקרטיה הליברלית (Holden, 1974:37).
במזרח אירופה, שלא כבמערבה, לא התחוללה התפתחות מליברליזם לדמוקרטיה פורמאלית. כאן השלב הליברלי היה חסר. יוצאת מן הכלל במובן זה היתה המחצית השנייה של המאה ה-19 ברוסיה, שבה חוגים אינטלקטואליים אימצו את הרעיון הליברלי, יחד עם אימוץ עקרונות האינדיבידואליזם והקפיטליזם. אך תקופה קצרה זו חלפה משעה שהמאבק בשלטון הצארי עבר בעיקרו לידי המהפכנים הסוציאליסטים והקולקטיביסטים. הללו ייחסו חשיבות רבה לזכויות סוציאליות ופוליטיות, אך דחקו לשוליים את הזכויות האזרחיות.
להיסטוריה תרבותית זו יש הסבר מבני. הרעיון הדמוקרטי נתמך ברוסיה על-ידי חוגים רדיקאליים אשר היו נוהגים לבחור את מנהיגיהם בהליך דמוקרטי. בחירת מנהיגים בדרך זו נתנה בידם לגיטימציה ללחום בשם הדמוקרטיה במשטר הצארי האוטוקראטי. הליכים דמוקרטיים אומצו לאחר המהפכה הליברלית הראשונה של פברואר 1917, אך הליברלים היו בשלטון תקופה קצרה מדי מכדי לקדם ולבסס את נשא זכויות הפרט והמיעוט. כאשר תפסה המפלגה הקומוניסטית את מוסרות השלטון היא ייד שללה את הזכויות הפוליטיות של האצולה והמעמד הבינוני. זכות הבחירה הוענקה רק לפועלים ולאיכרים. זוהי משמעותה של "דמוקרטיה מעמדית" במינוח קומוניסטי. אך דמוקרטיה שבה יש זכויות מלאות רק לשכבה אחת באוכלוסייה, ואפילו זו שכבת הרוב, סותרת את הרעיון הליברלי של זכויות מלאות לכל.
המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל מרוסיה ייסדו בה דמוקרטיה פרוצדורלית אך לא דמוקרטיה ליברלית. לנכונותם לאמץ דפוס כלשהו של דמוקרטיה בכלל יש הסבר סטרוקטוראלי גם כן. גם הם ייסוד ארגונים פוליטיים וולונטריים בתחום שלטונן של מעצמות זרות – עד 1918 האימפריה העות'מאנית ואחר כך שלטון המנדט הבריטי.
בתנאים אלה קיומה של דמוקרטיה פרוצדורלית נתן למנהיגים אלה לגיטימציה להפעלת סמכות, בעוד שאלות הדמוקרטיה הליברלית – זכויות הפרט והמיעוט – היו מחוץ לתחום שליטתם. כאשר הקהילה היהודית השיגה עצמאות ב-1948 התבססה בה דמוקרטיה פורמאלית, אך הדמוקרטיה הליברלית נשארה בה ללא אחיזה.
המפלגה וההסתדרות
דאגתם הראשונה של המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית היתה למצוא לעצמם תעסוקה. רבים מהמגרים הראשונים, אלה שהגיעו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, היו לחוואים ולבעלי מטעים. המהגרים שהגיעו לאחר 1905 רצו להיות פרולטארים ולפיכך ביקשו עבודה כפועלים שכירים. מהגרים אלה שזה מקרוב באו, היו יוצאי משפחות מן המעמד הבינוני אך הם הגיעו ארצה חסרי רכוש וביקשו תעסוקה במשקיהם של האיכרים היהודים שהקדימו אותם. כאן הם היו צפויים לאכזבה. רבים מהאיכרים העדיפו להעסיק פועלים ערבים בשכר נמוך ולפיכך השיבו ריקם את פני המהגרים היהודים, המורגלים באורח חיים אירופי, אשר דרשו שכר גבוה יותר.
האתגר הראשון בפני אלה אשר ביקשו להיות מנהיגים בקהילה היה מציאת פתרון לבעיית חוסר התעסוקה של ציבורם. את המימון הדרוש להשקעה כלכלית ניתן היה להשיג רק מן ההסתדרות הציונית העולמית. ארגון זה נוהל על-ידי גופים נבחרים. כדי לזכות בו במעמד הקימו המנהיגים הסוציאליסטים מפלגות אשר יכלו להשתתף כגופים בבחירות לקונגרסים הציוניים.
מבחן קשה נכון למנהיגי מפלגות אלה עם הגיעו של גל חדש של מהגרים סוציאליסטים מרוסיה אחרי מהפכת 1917. אל קהילת הפועלים היהודים בארץ ישראל, שמנתה כחמשת אלפים בני אדם, נוספו עתה כחמישה-עשר אלף צעירים. המנהיגים הוותיקים ניסו למשוך את הציבור החדש למפלגותיהם, אך לציבור זה היו אידיאלים ומנהיגים משלו והוא לא אווה להיות ספיח של הקהילה הקיימת מכבר. הניסיון של מהפכה מוצלחת שבו השתתפו, או שחוו אותו זה עתה, העניק להם את התחושה כי הם יודעים היטב כיצד לנהל את ענייני החברה החדשה וליישם בה את העקרונות המהפכניים. בין שתי קבוצות אלה של פועלים היהודים – אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית – התנהל מאבק על המנהיגות ועל הדרך הנכונה לארגון הפועלים והקמת חברה סוציאליסטית בארץ ישראל.
קבוצת המהגרים הסוציאליסטים החדשה העדיפה דגם שונה של התארגנות פוליטית. תחת מודל המפלגה הם העדיפו אל המודל של הסובייטים הרוסיים. הסובייט איגד בתוכו עובדים מסקטורים שונים, תעשייתיים כחקלאיים, ודאג לענייניהם הכלכליים המשותפים כפועלים ללא אבחנה מפלגתית או רעיונית. הסובייט עצמו נוהל כ"דמוקרטיה מעמדית" כאשר נערכות בו בחירות פנימיות על בסיס מפלגתי. המעמדות הבינוניים לא השתתפו כמובן בסובייטים ואף נמנע מהם להתאגד במפלגות. בתקופה שבה עזב גל הגירה זה את ברית המועצות נחשבו הסובייטים לזרוע חשובה של המדינה הקומוניסטית. אפילו המפלגה קומוניסטית עצמה ראתה להשיג לעצמה שליטה בסובייטים באמצעות בחירות ונרתעה מהשתלטות עליהם ברגל גסה (237,251 :1966 ,Avtorkhanov).
המנהיגות הוותיקה בארץ ישראל דחתה גישה זו, שבה קויימה אבחנה בין ההיבטים הפוליטיים הצרופים (המפלגות) לבין ההיבטים הכלכליים (הסובייטים) וקיוותה לגייס את המהגרים החדשים לשורותיה. רק כאשר ניצבה נוכח סכנה של הקמת ארגונים נפרדים מתחרים ואובדן מעמדה, החליטה מנהיגות זו להתפשר ולהקים ארגון רב מפלגתי וחד מעמדי משותף, מעין סובייט גדול. ארגון זה – הלוא היא ההסתדרות – הוקם ב-1920. תוך מספר שנים הוא איגד כשלושים אחוזים של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. מתחילתו נשלט ארגון זה על-ידי המפלגה המובילה של המנהיגות הפועלית הוותיקה – מפלגת אחדות העבודה (אשר ב-1930 היתה למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, וב- 1968 למפלגת העבודה הישראלית).
ככל שהלכה וגברה עוצמתה של ההסתדרות, שהתבססה תוך זמן קצר כארגון הגדול והחזק בחברה היהודית הארץ-ישראלית, הלכה וגברה אף מודעותם של מנהיגי העלייה השנייה ליתרונות הצומחים להם ממעמדם בה. ההסתדרות הקימה איגודים מקצועיים חזקים, רשת מוסדות רווחה, קומונות חקלאיות (קיבוצים), קואופרטיבים חקלאיים (מושבים), חברות בנייה ומפעלי ייצור גדולים. כאשר התעוררה דרישה מצד האופוזיציה השמאלית באחדות העבודה כי המפלגה תהדק את אחיזתה בהסתדרות התנגד לכך מנהיג המפלגה, שהיה אף המזכיר הכללי של ההסתדרות, דוד בן גוריון, אשר דגל עתה בדמוקרטיה המעמדית הפורמאלית.
בנאום מ-1925 הוא עמד היטב על מהות הארגון החד-מעמדי ורב-מפלגתי שעמד בראשו ועל משמעות קיומו של ארגון זה: כוח השלטון שהיה מקודש למפלגה הודות למפעליה הכלכליים והישוביים ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב איתה, בלי קשר עם השקפותיה, כוח זה ניטל ממנה [כתוצאה מכך] אין המפלגה יכולה עוד לעשות דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות בדעת הקהל שמחוצה לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שהציבור הגדול שלא מחברי המפלגה נותן בהם אמון ובוחר בהם. (בן גוריון, 200: 1925).
אך לאחר תקופה מסוימת השתנו שוב התנאים. משבר כלכלי ושורה של אירועים פוליטיים בהסתדרות הציונית גרמו לראשי ההסתדרות לשוב ולהדגיש את התפקיד המכריע של המפלגות הפוליטיות.
אירועים אלה החלו ב-1924 עם גל חדש נוסף של מהגרים, הפעם גל שכלל מספר רב של יהודים בני המעמדות הבינוניים שהביאו עמם אמצעים עצמאיים, אף כי צנועים, וביקשו להמשיך ולעסוק בארץ במקצועותיהם ולהמשיך ולקיים בה את אורח חייהם. כתוצאה מכך חל שינוי משמעותי בפרופיל הסוציו-כלכלי של הקהילה היהודית בארץ ישראל. לשינוי זה היתה השלכה חמורה על מעמדה של ההסתדרות, אשר עצם יכולת קיומה הועמדה עתה בספק. בתקופה זו זרם לארץ הון רב ממקורות פרטיים אשר חיזק את הסקטור הכלכלי הפרטי.
אפילו הקרנות של ההסתדרות הציונית, שבעבר הזרימו מימון לסקטור הפועלי, החלו עתה לפנות לאפיקים אחרים ולתמוך במשקיעים פרטיים, בין אם לצורך רכישת קרקעות והתיישבות פרטית, ובין אם ליוזמות עסקיות אחרות. עתה כבר לא היה מובן מאליו כי החברה היהודית הנוצרת בארץ ישראל תהיה בהכרח חבר הסוציאליסטית (ביין 306: 1954).
מגמות אלה של התחזקות הסקטור הפרטי והחלשות הסקטור הציבורי נבלמו בשנים 1926-7 עם פרוץ המשבר הכלכלי. עסקים רבים פשטו את הרגל ואבטלה חמורה השתררה. מהגרים רבים נאלצו להשיב פניהם אחור ולשוב לארצות מוצאם. כל המפעל הציוני נראה כתלוי על בלימה ומט ליפול.
נוכח מצב זה החליטה הנהגה חדשה של ההסתדרות הציונית לאמץ קו פעולה חדש אשר בין השאר פגע בהסתדרות. ההנהגה הציונית החלה לפעול לאיזון תקציבה שגרעונו הלך ותפח והקטינה את תמיכתה בהסתדרות ובמפעליה הגרעוניים השונים, שחלקם נאלץ להסגר.
היחסים בין ההסתדרות הציונית לבין ההסתדרות לא היו מעולם אידיאליים ושיתוף הפעולה ביניהם היה יותר מאונס מאשר מאהבה. ההסתדרות הציונית היתה תלויה בהסתדרות העובדים כיוון שהאחרונה היתה הארגון היחיד שהיה ביכולתו לקלוט עולים וליישבם בארץ ישראל ובכך לממש את מטרת הציונות. יחד עם זאת לא שררה בהסתדרות הציונית אהדה רבה למטרות הסוציאליסטיות של הסתדרות העובדים. בעליית פעילותו והשפעתו של המעמד הבינוני באמצע שנות העשרים ראתה ההסתדרות הציונית הזדמנות לשבור את המונופול של ההסתדרות על ההתיישבות בארץ והיא החלה, כאמור, לסייע לסקטור הפרטי. כחלק ממדיניות זו תבעה ההסתדרות הציונית בסוף 1925 כי יישובים חקלאיים המקבלים ממנה תמיכה פיננסית המועברת באמצעות ההסתדרות יחתמו חוזה עסקי ישירות עם מחלקת ההתיישבות שלה. היה זה ניסיון מכוון לחתור תחת מעמדה של הנהגת ההסתדרות וליצור זיקה ישירה בין היישובים וההסתדרות הציונית, ללא תיווך ההסתדרות.
ההסתדרות, לעומת זאת, הציגה דרישה נגדית לפיה יעברו היישובים החקלאים על כל נכסיהם לבעלותה שלה. לפי הצעה זו תהיה הבעלות בפועל בידי חברת אחזקות אשר מחצית ממניות הייסוד שלה יהיו בידי הוועד הפועל של ההסתדרות. כמובן שלשם ביצוע מדיניות זו נזקקה ההסתדרות להסכמת המתיישבים החקלאיים עצמם, שכן לא היה באפשרותה לכפות עליהם "הלאמה".
כדי להחליט בעניין זה היה צורך לכנס אסיפה נבחרת של הפועלים החקלאיים. ההסתדרות היתה מודעת לכך כי קיימת בקרבם התנגדות להצעתה ועל כן היתה מודאגת מן התוצאה הצפויה בהחלטת האסיפה הכללית. אחדים מראשי ההסתדרות הביעו בהזדמנות זו את מורת רוחם הגוברת מן הדמוקרטיה הפורמאלית. אחד מהם התבטא גלויות: "להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו זה אומר איפה להסתלק מהם". אחר אמר בפני אסיפת הפועלים החקלאיים: "מעל להליכים של הדמוקרטיה הפורמאלית, קיימים יעדים, מטרות וערכים שכדי להגשימם מותר גם לפגוע בה" (דבר, 10.1.1926).
למרות אווירה זו, ובהעדר כוח כפייה, התקשו מנהיגי ההסתדרות לשכנע אפילו את אנשי מפלגותיהם שלהם לוותר על הבעלות על רכושם לטובת ההסתדרות. רק במאמץ רב עלה בידיהם לבסוף להשיג רוב באסיפה להצעתם. אלמלא הצליחו להשיג רוב לא היתה תוכניתם מתממשת. דמוקרטיה פורמאלית ושלטון הרוב היו הבסיס הלגיטימי של הסמכות שלהם.
המשבר הכלכלי הלך ונמשך ובמהלכו הלכו והורעו היחסים בין הנהגת הסתדרות העובדים לבין הנהגת ההסתדרות הציונית. ככל שהורע המצב התערערה גם סמכות הנהגת הפועלים מבית. במצב נואש זה חלה תפנית ברבע השני של שנות העשרים.
התפנית החלה עם הגיעו לארץ של גל מהגרים סוציאליסטים חדש מברית המועצות. מרבית מהגרים אלה נולדו בערך בתחילת המאה ועזבו את ברית המועצות בין 1923 ל-1926. אישיותם הפוליטית עוצבה במאורעות אותם חוו בארץ מוצאם בתחילת שנות העשרים, טרם עזיבתם אותה. מאורעות אלה החלו ב-1921 כאשר החל השלטון הקומוניסטי בראשות לנין ליישם את המדיניות הכלכלית החדשה (New Economic Policy N.E.P) אשר כללה את ביטול הקולקטיביזציה של חלק מן הקרקע החקלאית מתוך כוונה לתמרץ את האיכרים כדי שהתוצרת החקלאית תספק את צרכי הערים, העוברות תהליכי תיעוש וגידול אוכלוסייה מואצים. כן כללה התוכנית עידוד של יוזמה פרטית בתחומי המסחר ובתי העסק הקטנים והבינוניים, לצד קיומו של סקטור ממשלתי מתרחב, ואף זאת לצורך עידוד הפעילות הכלכלית המצויה במשבר עמוק.
מרווח נשימה זה שניתן לכלכלה נוצל בידי הקומוניסטים לביצור ארגון המפלגה באמצעותו חתרו להשגת שליטה מוחלטת במדינה. המפלגה גייסה חברים חדשים והקימה תאים בכל מוקדי הכוח החשובים: בצבא, במשטרה, באדמיניסטרציה הממשלתית ובאיגודים המקצועיים. התאים נשלטו על-ידי מנגנון מפלגתי מרכזי אשר באמצעות שלוחיו אלה חלש על מוסדות רבים. ב-1924 כבר היתה אחיזת המנגנון הממשלתי במדינה מוצקת.
העולים לארץ ישראל למדו מניסיון היסטורי זה. ב-1927 עם ההחרפה של המשבר הכלכלי הם הציעו להנהגת מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות מספר פתרונות. ראשית, הם הציעו להקטין את תלות ההסתדרות בהסתדרות הציונית באמצעות התייעלות משקית של ההסתדרות, סגירת מפעלים הפסדיים וצמצום פעילותה הכלכלית. בד בבד, הם הציעו לחזק את המנגנון המפלגתי ואת שלוחותיו בכל ענפי ההסתדרות. הם נתנו עדיפות לפעילות המפלגה באיגודים המקצועיים מתוך מחשבה שתמיכת ציבור העובדים העירוני חיונית לשליטתם בהסתדרות. כמובן שחסרו להם אמצעי האכיפה שהיו למשטר הסובייטי ועל כן הם הציעו לרכוש את לב הפועלים באמצעות דאגה והבטחה לשיפור תנאי עבודתם ורמת מחייתם. בתמורה הם דרשו מן הפועלים נאמנות למפלגה ולהנהגתה, בפרט ביום בחירות.
ההנהגה הוותיקה של מפלגת אחדות העבודה אימצה את התוכנית הארגונית של הקבוצה החדשה והשאירה בידי האחרונה את הניהול השוטף של חיי המפלגה. קבוצה זו כוננה תאים מפלגתיים באיגודים המקצועיים ובמועצות הפועלים (הללו נוהלו במשותף על-ידי האיגודים המקצועיים ברמה המקומית ביחד עם אגפים מקומיים אחרים של ההסתדרות). כל תאי המפלגה במוסדות השונים היו קשורים ישירות למטה המפלגה המרכזי וקיבלו ממנו הוראות הפעלה. ארגון "אנכי" זה שקשר את התאים בנפרד לצמרת (ולא "אופקית" אחד לשני) הפך את המפלגה לצומת התאום העליונה של האינטרסים של העובדים, והללו נדרשו להשיב בתמיכה אלקטורלית.
מאמצי המנגנון המפלגתי הניבו פרי. בבחירות של 1927 לוועידת ההסתדרות השיגה מפלגת אחדות העבודה רוב מוחלט. מצב זה נשמר לאורך תקופה ממושכת ביותר. ב-1930 התאחדה מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועלים השנייה בגודלה, הפועל הצעיר, והמפלגה המאוחדת נקראה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). איחוד זה חיזק את אחיזתה של המפלגה בהסתדרות עוד יותר. מספר שנים אחר כך זכתה מפא"י בבחירות לקונגרס הציוני ונעשתה המפלגה הדומינאנטית בהסתדרות הציונית העולמית.
ממפלגת רוב למפלגת מנגנון דומיננטית
לאחר שביססו את המנגנון המפלגתי פנו ראשי מפא"י להתמודדות עם בעיה נוספת שפתרונה היה חיוני לשלטונם ולסמכותם, הן בהסתדרות והן בהסתדרות הציונית העולמית.
ההשתייכות לשני הארגונים היתה וולונטארית וכל קבוצה או מפלגה היתה יכולה לעזוב את הארגונים בכל עת ואף להקים ארגונים מקבילים או מתחרים. מצב זה שבו השליטה והסמכות תלויים ברצונם הטוב של כל המשתתפים נתן בידי הקבוצות והמפלגות המישניות ואף הקטנות כוח וטו והחליש באופן משמעותי את מעמדה של מפא"י והנהגתה. את נוסחת הפתרון פיתח מנגנון המפלגה. נוסחה זו נוסתה לראשונה ביחסים שבין מפא"י לבין סיעת השומר-הצעיר (השוה"צ) בהסתדרות. סיעה זו זכתה רק בכ-15 עד 20 אחוזים מקולות מצביעי ההסתדרות, אך כוחה הממשי נבע מכך שהיתה לה תנועה קיבוצית מחד וסניפים עירוניים מאידך. לו היתה עוזבת את ההסתדרות ומקימה ארגון מתחרה היא היתה מחלישה ביותר את אחיזתה של מפא"י בציבור הפועלים היהודי ובקהילה כולה. לפיכך, למרות היותה במיעוט מספרי נודע לסיעה כוח רב.
נוסחת הפתרון שגובשה היתה חליפין בין מפא"י להשוה"צ – מפא"י סיפקה לאחרונה את המשאבים החומריים שהיו כה חסרים לה הן בקיבוץ והן בעיר, ובתמורה סיפקה השוה"צ למפא"י תמיכה פוליטית. בעידוד מנגנון מפא"י פותח גם בהשוה"צ מנגנון מקביל, ושני המנגנונים יכלו לנהל ביניהם מערכת חליפין מורכבת וממושכת, אף אם לא רשמית ומוצהרת ככזו. השוה"צ זכתה בקרקעות לקיבוציה ובמשאבים נוספים שהקלו על התבססותה; אנשיה זכו במשרות הסתדרותיות שהקלו על קיום היחסים השוטפים בינה לבין מפא"י, ואשר העמיקו את נאמנותם לארגון הגג המשותף; ב- 1934 אפילו הסכימה מפא"י לצירופם של נציגי סיעת המיעוט הזו לוועד הפועל ששימש למעשה כממשלת ההסתדרות. אין צורך לומר, כי בתמורה לנדיבות הזו הפגין השוה"צ נאמנות למנהיגות מפא"י – אף אם לעתים עסקו מנהיגיו האידיאולוגיים ברטוריקה ביקורתית.
כמובן שמסגרת החליפין הזו לא מנעה מהשוה"צ לקיים ארגון אוטונומי בעל אידיאולוגיה מובחנת משלו. למעשה, כפי שכבר נרמז לעיל, סיגלה אף תנועת השוה"צ את דפוס המבנה הכפול של מפא"י; מן הצד הגלוי, ומבחינת מוסדותיה הפורמאליים, התקיימה התנועה כתנועת חברים אידיאולוגית; בו בזמן, מן הצד הסמוי, ובאופן לא-פורמאלי, פעל בה מנגנון אשר עסק בעיקר בהשגת משאבים חומריים ובחלוקתם. כאשר התנועה גדלה מבחינה מספרית גדלה בד-בבד תלותה בהקצאת המשאבים שזרמו אליה ממפלגת השלטון. במקביל, הלך ותפח אף המנגנון שהיה למרכיב החשוב בתנועה.
כדי לקיים את המבנה הכפול הזה – שבו פועלים במקביל תנועה אידיאולוגית הנוטה לבקר את מפא"י ומנגנון לגיוס משאבים ולהקצאתם השואב את חיותו ממפא"י – היה על השוה"צ למצוא את הדרך למתן את חילוקי הדעות האידיאולוגיים ולמנוע מהם מלגלוש לדרגת חריפות ועויינות כזו שיהיה בה כדי לסכן את שיתוף הפעולה הממוסד בין מנגנוני שתי המפלגות. אופוזיציה רדיקאלית מדי מצד השוה"צ היתה עלולה להאפיל על מערכת היחסים שנוצרה בין עסקני המפלגות.
כתוצאה מכך נמנעה השוה"צ משיתוף פעולה עם הזרמים הקטנים האופוזיציוניים אשר תבעו קיום אופוזיציה מיליטאנטית למפא"י. השוה"צ קראה לעצמה "אופוזיציה מזדהה" ואפילו טרחה להכחיש כאילו יש לה יומרה להשיג רוב בהסתדרות ולהנהיגה. מאוחר יותר אף הפיצה מנהיגות השוה"צ את האימרה שהתנועה שואפת להיות "קורקטיבה" (תיקון) למפא"י לא "אלטרנטיבה" (חלופה) לה. בכך פירקה עצמה השוה"צ מראש מהאפשרות שתתפתח ממנה אליטת-נגד או אידיאולוגיית נגד ואיפשרה למפא"י לשלוט ללא המגבלות והבלמים שהיתה יכולה אופוזיציה ממשית לספק, כפי שמקובל במשטרים דמוקרטיים.
כאשר היתה מפא"י למפלגת השלטון בהסתדרות הציונית היא הנהיגה בה עם מפלגות אחרות את אותו הסדר גומלין שיושם בהצלחה עם השוה"צ בהסתדרות. בהצלחה רבה יושם ההסדר עם המפלגות הציוניות הדתיות המזרחי והפועל-המזרחי (שלאחר הקמת המדינה אוחדו למפלגה הדתית הלאומית – המפד"ל). המפלגות הללו הכירו במנהיגותה של מפא"י והצטרפו לקואליציות שבהנהגתה כשותפים זוטרים. בתמורה קיבלו חברי המפלגות הדתיות את הזכות ליהנות משירותי ההסתדרות, כגון לשכות עבודה וקופת חולים, וכן קיבלו הקצאת קרקעות להתיישבות ותמיכה כספית ביישוביהם.
מפא"י אף הסכימה לתת להם תגמולים סמליים בתחום התרבותי-שמירה על השבת ועל חוקי הכשרות בכל הארגונים הנתמכים על-ידי ההסתדרות הציונית (מה שכלל אף את ההסתדרות). ולבסוף, אך לא בסוף מבחינת החשיבות, מפא"י הסכימה להקצות מספר מוסכם של משרות בביורוקרטיה של ההסתדרות הציונית לחברי המפלגות הדתיות (מפא"י, פרטיכל של ישיבות הוועדה המרכזת של מפא"י, 1933).
משרות פקידותיות אלה אוישו על-ידי שלוחי המפלגות אשר היו לגרעין של מנגנוני מפלגותיהם. שיתוף פעולה הדוק במסגרות האדמיניסטרטיביות של הארגונים השונים יצר קרקע פורה למשא-ומתן רצוף ומפורט והידק את מערכת היחסים בין המפלגה שבשלטון לבין המפלגות הקטנות יותר, בעיקר ברמת המנגנונים. כתולדה של מערכת חליפין זו הפכו גם המפלגות הציוניות הדתיות, כמו השוה"צ לפניהן, למפלגות מנגנון. כל מערכת המנגנונים המפלגתיים הללו היתה תלויה לחלוטין במנגנון של מפא"י אשר חלש על התקציבים. אומנם כך פותחה גם תלות של מפא"י בתמיכת המפלגות המקורבות לה, אך כיוון שהיא חלשה על שני מוקדי הכוח המרכזיים – הסתדרות העובדים וההסתדרות הציונית – היה לה מרחב תמרון רב יותר מאשר למפלגות האחרות.
גם מצד המפלגות הציוניות-דתיות נדרשה פשרנות אידיאולוגית דוגמת זו שנדרשה מהשוה"צ. כשותף הזוטר במערכת היחסים עם מפא"י נדרשו המפלגות הדתיות לוויתור עקרוני – ויתור על הדרישה כי בקהילה היהודית בארץ ישראל ובמדינה העתידה ינהג חוק ההלכה. במקום זאת הסתפקו המפלגות הדתיות בתביעה לכבד את השבת ואת חוקי הכשרות במוסדות ציבוריים. לא רק זאת, המפלגות הדתיות הסכימו לאמץ באופן חלקי את האוריינטציה הציונית-סוציאליסטית לפיה הסקטור הכלכלי הציבורי נהנה מעדיפות על פני הפרטי כיון שתרומתו למפעל הציוני גדולה יותר. על רקע זה הסכימו המפלגות הדתיות כי כל הקרקע הנרכשת על-ידי הקרן הקיימת לישראל תהייה קרקע לאומית וכי מירב המקורות הכספיים המתנקזים בהסתדרות הציונית יוקצו להתיישבות חקלאית ולשאר הפעילויות הכלכליות של ההסתדרות, ולא ליוזמה הפרטית.
ההסכם שנערך בין מפא"י לבין המפלגות הדתיות ב-1933 שימש כמודל להסכמים דומים שנערכו בין מפא"י לבין מפלגות אחרות. בדרך זו נעשתה מפא"י למפלגה השלטת בקהילה היהודית, בעוד שאר המפלגות, הקטנות יותר, נעשו תלויות בה.
במפא"י עצמה וביתר המפלגות התפתחו מנגנונים אשר ניהלו את חיי המפלגה ואת מערכת יחסי הגומלין בין המפלגה השלטת ומפלגות הלוויין שלה. מבנה מפלגתי זה נשאר על כנו גם לאחר הקמת המדינה.
דמוקרטיה בשליטת מפלגה דומיננטית
המערכת המפלגתית הישראלית, למרות מאפייניה הייחודיים שתוארו לעיל, הולמת את טיפוס המערכת הפוליטית המכונה מערכת בשליטת מפלגה דומינאנטית. הסוציולוג-הפוליטי מוריס דוברג'ר הגדיר מפלגה דומינאנטית כמפלגה שאינה בהכרח זוכה ברוב קולות הבוחרים (היינו יותר מ- 50 אחוזים) אך הזוכה למספר קולות גדול ביותר ביחס למפלגות אחרות, ונהנית משיעור התמיכה היחסי הגבוה הזה במשך זמן רב.
יתרון יחסי ומתמשך זה מאפשר למפלגה כזו להיות המפלגה השלטת היחידה, אף שהיא נזקקת לתמיכה ממפלגות אחרות כיד לקיים את הקואליציה הממשלתית. יש להבחין היטב בין מפלגת רוב – היינו מפלגה הזוכה ברוב קולות המצביעים בבחירות מסוימות, אך עלולה לאבד תמיכה זו בבחירות אחרות, לבין מפלגה דומינאנטית – שאף אם אין היא זוכה ברוב הקולות הרי שיעור הקולות שהיא זוכה לו באופן קבוע קונה לה חזקה מעשית על השלטון, אם כי במחיר פשרות עם שותפים קואליציוניים (1955:307-312 Duverger). מה שמתואר לעיל הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי להיות מפלגה דומינאנטית.
דוברג'ר מבהיר כי מפלגה היא דומינאנטית "כאשר היא מזוהה עם תקופתה; כאשר הדוקטרינות שלה, האידיאות שלה, שיטותיה וסגנונה, הולמים את רוח התקופה" (שם:308; ר' גם 1990 ,Pempel). דומינאנטיות מציינת, אם כך, לא רק מצב אלקטורלי, אלא אף מצב אידיאי. דומינאנטיות כזו יכולה להיות תולדה של התנאים ההיסטוריים והמבניים אשר שררו בתקופת העיצוב של המערכת המפלגתית. הסוציולוגים ליפסט ורוקאן גורסים כי לכל מערכת מפלגתית יש תקופה פורמאטיבית המאופיינת בהתגייסות גבוהה של קבוצות חברתיות למפלגות. במשך זמן רב ממשיכה מערכת זו להתקיים בתבניתה המקורית, גם כאשר הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות שעיצבו אותה השתנו בתכלית ואף הפכו את המתכונת הראשונית לפחות ופחות רלוונטית (Rokkan & Lipset, 1967:51-52) מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומיננטית עשויה להתהוות כאשר קבוצת פוליטיקאים מצליחה בתקופה הפורמטיבית של המערכת להתוות את כלליה ולהגדיר את יעדיה כך שיהלמו את אופן התפקוד הארגוני ואת המסרים האידאיים של מפלגתם.
ישראל איננה, כמובן, המקרה היחיד של מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומיננטית. מערכות כאלה היו גם ביפן ובאיטליה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה (Thayer, 1969; Arian & Barnes, 1974; Zuckerman, 1979; Fukui, 1970)
בארצות אלה נוצרו מערכות מפלגתיות בשליטת מפלגות דומיננטיות לאחר שדמוקרטיה פרוצדורלית הוטלה על חברות אלה על-ידי כוחות חיצוניים, אשר השאירו לכוחות פנימיים להגדיר את אורח הפעילות הפנימי בה. קבוצות אלה ביססו את כוחן הפוליטי באמצעות ארגון החיים הפוליטיים והכלכליים בארצן באופן שהעניק להן יתרונות ברורים על קבוצות ומפלגות מתחרות. בין השאר הן השיגו זאת באמצעות שימורו החלקי של המבנה החברתי המסורתי, המבוסס על יחסי קליינט-פטרון, תוך הסתייעות בתמיכה כלכלית שלחוגי התעשיינים והעסקים, ובתמיכה רוחנית של כוהני הדת. בישראל הפיקו המנהיגים הסוציאליסטים תועלת דומה דווקא מן הניתוק שחל בין אוכלוסיית המהגרים לבין המסגרות המסורתיות שלה. בהגיעם לארץ ישראל היו המהגרים היהודים תלושים ומבודדים וצמאים למסגרת שתספק את צרכיהם. מנהיגי מפלגות הפועלים, ומפא"י בראשם, השכילו לנצל מצב זה ליצירת מערכת תלות שבה היה להם תפקיד דומינאנטי.
מאפיין נוסף של מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומינאנטית הוא קיומן של מפלגות אנטי-מערכתיות. הסוציולוג הפוליטי סארטורי מגדיר מפלגה אנטי-מערכתית כמפלגה "המחויבת למערכת אמונות שאינה עולה בקנה אחד עם המערכת הפוליטית שבה היא פועלת". מפלגה כזו הינה "אופוזיציה עקרונית", להבדיל מאופוזיציה לצורך עניין זה או אחר (Sartori, 1976:133). המחקר ההשוואתי מלמד כי קיומה של מפלגה אנטי-מערכתית, המאיימת על הסדר הפוליטי הקיים ועל מערכת הערכים המקובלת, מהווה תנאי מסייע להתגבשות כוחות מאחורי המפלגה הדומיננטית כדי לבלום את האיום. האתגר המוצב למערכת משמש לליכוד האידיאי של תומכיה.
כך היה המקרה הן באיטליה והן ביפן. במקומות אלה קיומן של מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות שמאליות אשר שללו את הסדר הקיים, את המערכת הפוליטית, האידיאית והחברתית כולה, סייע להתפתחות מפלגה דומינאנטית ומערכת מפלגתית בשליטת מפלגה זו. המפלגה הליברלית-דמוקרטית ביפן והמפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה, שתי מפלגות שנהיו לדומינאנטיות בארצן, נוצרו תחילה כדי להגן על המערכת מפני האיום הנשקף מן הקומוניסטים והסוציאליסטים.
סארטורי השתומם ביותר על כך שלא עלה בידו לזהות מפלגה אנטי-מערכתית בישראל. אולם טעות היתה בידו. ניתן אכן לזהות מפלגות כאלה: המפלגה הרביזיוניסטית בתקופת היישוב ומפלגת חרות, יורשת המפלגה הרביזיוניסטית, לאחר הקמת המדינה. המפלגה הרביזיוניסטית היתה אנטי- סוציאליסטית ושללה רבים מן הערכים המקובלים על הקואליציה השלטת: שהחברה צריכה להיבנות בעיקר על-ידי הון לאומי, ושהסתדרות על קיבוציה ואיגודיה המקצועיים היא שתסלול את הדרך למדינה. היא עמדה על כך שלאומיות היא העיקרון המוביל היחיד והאחד של תנועה לאומית, וכי עיקרון זה מוציא את כל שאר העקרונות, בפרט את הסוציאליזם.
כאשר השקפותיה של המפלגה הרביזיוניסטית נדחו על-ידי מפלגות הרוב בהסתדרות הציונית, פרשה ממנה המפלגה ויצרה ארגון נפרד משלה. אפיזודה זו רק גרמה לכל שאר המפלגות להתלכד ביתר שאת סביב מנהיגי מפא"י שהיו אף מנהיגי הציונות.
מפלגה אנטי-מערכתית זו לא הציגה איום ממשי על המפלגה הדומיננטית או על המערכת המפלגתית שתחת שליטתה. בשנותיה הראשונות ניסתה המפלגה הרביזיוניסטית לגייס את תמיכת המעמד הבינוני למאבק המפלגות הפועלים. מנהיגה, זאב ז'בוטינסקי, הכריז ב-1927 כי "אם יש מעמד הנושא את העתיד, הרי זה אנו הבורגנים, אויבי מדינת המשטרה שמעל לכל, האידיאולוגים של האינדיבידואליזם" (שכטמן ובנארי, 223: 1970).
אך לרוע מזלה לא היה ביישוב היהודי מעמד בינוני שיכול היה לשאת מפלגה. אנשי המעמד הבינוני בקהילה היהודית היו, ברוב המקרים, זעיר-בורגנים, בעלים של רכוש יצרני או מסחרי בקנה מידה קטן. עיקר מניינו של המעמד הבינוני היהודי, כולל אלה התומכים בציונות, בחר להשאר מחוץ לארץ ישראל. המעמד הזעיר-בורגני הקים מפעלים קטנים, ואילו היוזמה הכלכלית בקנה מידה גדול – הקמת מפעלי בניין, חקלאות וחרושת – זו הושארה בידי ההסתדרות בעלת העוצמה הכלכלית הרבה. אפילו חלק מן התומכים ברעיונות הלאומיים של הרביזיוניסטים העדיפו לראות הסתדרות יציבה ומשגשגת – שכן כל כלכלת הארץ, ואיתה מעמדם הם, היתה תלויה בה.
ראשי מפא"י ניצחו על איגוד מקצועי חזק ביותר, ומשנות השלושים גם על ההסתדרות הציונית, שנסמכה במידה לא קטנה על תמיכה כספית של תעשיינים וסוחרים גדולים. על כך הלין במרירות המנהיג הרביזיוניסטי באומרו כי "סוף סוף אי אפשר לנו להגן על המעמד הבינוני כשהוא עצמו טינופת" (שכטמן, 1959 -235II:).
בתחילת שנות השלושים נעשה על-ידי הנהגת מפא"י ניסיון להגיע עם ההנהגה הרביזיוניסטית להסדר הדומה בעיקרו להסדר שבין מפא"י למפלגות אחרות. למפלגה הרביזיוניסטית היה איגוד מקצועי משלה, ובן גוריון, מזכ"ל ההסתדרות, היה מוכן להניח לה להמשיך ולקיים את לשכות התעסוקה שלה.
יתרה מכך הוא אף היה מוכן להסכים כי בכל מפעל שיש בו בין 15 ל-25 אחוזים פועלים רביזיוניסטים (הפרטים הושארו למשא ומתן נוסף) תהיה להם הזכות להכריע בעד בוררות לפני שמוכרזת שביתה. היתה זו מחווה משמעותית ביותר מצידו של בן גוריון הסוציאליסט לאידיאולוגיה הקורפוראטיסטית של ראשי האיגוד המקצועי הרביזיוניסטי, שדגלו בשמירת ההרמוניה ביחסי עבודה באמצעות בוררות חובה.
הוויתורים שעשה בן גוריון במגעיו עם ז'בוטינסקי הרחיקו לכת יותר מאלה שהיה מוכן להם כלפי מפלגות אחרות. הסיבה הברורה לכך היתה חששו כי אופוזיציה מיליטאנטית רביזיוניסטית תערער את סמכותו הלאומית. יחד עם זאת, קרוב לוודאי שהוא קיווה כי מערכת יחסים בין האיגוד המקצועי הרביזיוניסטי החלש לבין ההסתדרות בעלת העוצמה יביא בסופו של דבר להתפתחות מנגנון במפלגה הרביזיוניסטית, אשר בדומה למקרים אחרים, יפתח תלות במפא"י ובמוסדות שבשליטתה.
ראשי המנגנון במפלגתו של בן גוריון לא היו שותפים להערכה זו וחששו כי האיגוד הרביזיוניסטי יוכל להיבנות מן העולים החדשים שיעלו לארץ ללא זיקה לתנועת העבודה (שפירא, 1978 :315-317).כיוון שהמנהיגות לא הצליחה לפתור את הפלוגתה הזו בינה לבין עצמה היא נזקקה לדרך הדמוקרטית. הוחלט לערוך משאל בקרב חברי ההסתדרות שבו יתבקשו לאשר או לדחות את הסכם בן גוריון-ז'בוטינסקי המוצע. כפי שמלמדים אחוזי ההצבעה הנמוכים, יוזמה דמוקרטית זו לא נתקבלה בהתלהבות. בניגוד לשיעורי ההשתתפות הגבוהים ברגיל בבחירות הסתדרותיות, ההשתתפות במשאל היתה בשיעור נמוך. בקרב אלה שאכן השתתפו במשאל היה רוב לשוללי ההסכם.
בן גוריון היה כמובן מאוכזב מתוצאות המשאל. הוא היה משוכנע שאי אשרור ההסכם המוצע היה שגיאה קשה. אך בהבינו כי הדמוקרטיה הפרוצדורלית היא הבסיס לסמכות והמקור ללגיטימיות של שלטונו, בחר – בנאום שנשא בפני ההנהלה הציונית – לשבח את התהליך הדמוקרטי של קבלת ההחלטות במפלגתו. "אני מתגאה" – כך אמר – "בתנועה שאינה כפופה לשום דיקטטורה ופקודה של מנהיגים" (בן גוריון, 1935: 316-317). הוא גם הבין שהיה עליו לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק יותר עם שאר חברי הנהגת המפלגה. ייתכן ולו עשה כך, ולא היה מנהל את המשא ומתן עם ז'בוטינסקי באופן אישי לחלוטין, לא היה המנגנון מערער על מנהיגותו. ואכן בן גוריון הפיק את הלקח ומתקופה זו ואילך שמר על קשר הדוק עם הפונקציונרים במפלגתו. "קשרים אלה", הוא ידע לומר "יש לטפח על-ידי מגע ממשי, פגישה בעניינים, בפעולה, במסיבות חברים, בטיפול בענייני ציבור" (בן גוריון, 1969 : 138-139).
יחד עם זאת, בן גוריון הבין כי לא יוכל להמשיך בניסיון הקואופטציה של המפלגה הרביזיוניסטית למערכת שבשליטת מפא"י. כיוון שכך החליט להרחיק את המפלגה היריבה אל מחוץ למערכת הפוליטית, באמצעות שכנוע המפלגות האחרות והציבור כי זוהי מפלגה פאשיסטית אשר קיצוניותה עלולה לסכן אפילו את השגת היעדים הציוניים. מהלך זה להוצאה אל מחוץ לגדר של הרביזיוניסטים ואחר כך של חרות עלה יפה.
בעוד שחרות קיבלה באופן קבוע כ-12 עד 13 אחוזים מן הקולות בבחירות לכנסת, היא בודדה לחלוטין ממוקדי ההכרעה וההשפעה. חרות היתה מוחרמת על-ידי רוב המפלגות והקבוצות הפוליטיות וכך נותרה בשולי המערכת הפוליטית.
סיכום
על פי התיאוריה הדמוקרטית קיומה של מפלגת אופוזיציה הינו חיוני לקיומה של מערכת פוליטית דמוקרטית. מפלגת אופוזיציה מציעה לבוחרים השקפה, מדיניות וצוות הנהגה חלופיים לשלטון הקיים. במצב זה, המפלגות שבשלטון ומנהיגיהן פועלים מתוך ידיעה שעינם הפקוחה של הבוחרים עוקבת אחר מעשיהם, וכי ביום הבחירות יתנו את הדין – לזכות או לחובה. מפלגת אופוזיציה חזקה היא מרכיב חיוני לדמוקרטיה, אם כן, משום שקיומה מעניק לבחירות משמעות.
בנוסף לכך קיומה מהווה ערובה לשמירת החרות והזכויות של האזרחים, כיוון שהיא מרסנת את השימוש של מפלגת השלטון בכוחה.
בישראל חסרה היתה האידיאה של דמוקרטיה ליברלית, אשר מטפחת את זכויות הפרט והמיעוט כנגד כוח השלטון והרוב, וכן חסרה היתה מפלגת אופוזיציה אפקטיבית, המוסד המשמש ערובה לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. זאת ועוד, בהעדרה של מפלגת אופוזיציה היכולה להציג בפני הציבור אליטת-נגד ואידיאולוגיית-נגד, היה הציבור חשוף לחדירה עמוקה של האידיאולוגיה השלטת ללא מכניזם של סינון והגנה. מצב זה של דומינאנטיות שלטונית, המתבטאת הן בשליטה מוסדית והן בשליטה תרבותית, שאין לה מגבלות מובנות חזקות, היה מצבה של המערכת הפוליטית הישראלית תחת שלטון המפלגה הדומינאנטית, הלא היא מפא"י.
מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים הנרחבים ב-1967, הביאו לתפנית היסטורית בתולדות המערכת הפוליטית הישראלית. תוך זמן קצר הגיעה לקיצה המערכת שבשליטת מפלגה דומינאנטית, והחל פרק חדש בפוליטיקה המפלגתית הישראלית (ר' שפירא 1984 ; 1990).
מקורות
ביין, אלכס. 1954. תולדות ההתיישבות בארץ ישראל.
גבעתיים: מסדה.
בן גוריון, דוד. 1935. "ההסתדרות והמפלגות". קונטרס. 2 בינואר, מס. 10.
בן גוריון, דוד. 1935. מישמרות. תל אביב: דבר.
בן גוריון, דוד. 1969. מכתבים לפולה ולילדים. תל אביב: עם עובד.
יומן המחנות, מס. 8, 29 ביוני, 1939.
מפא"י. פרטיכל הוועדה המרכזת, 17 בדצמבר, 1939 (ארכיון שרת, ברית ברל).
שבייד, אליעזר. 1972. "מהו להיות יהודי". בתוך מ. סאמט (עורך), מדינה ודת, תל אביב: ש. זק.
שכטמן, יוסף. 1959. מורד ומדינאי – סיפורו של זאב ז'בוטינסקי (3 כרכים). תל אביב: קרני.
שכטמן, יוסף, ויהודה בנארי. 1970. תולדות התנועה הרביזיוניסטית, כרך 1. תל אביב: הדר.
שפירא, יונתן. 1978. הדמוקרטיה בישראל. גבעתיים: מסדה.
שפירא, יונתן. 1984. עילית ללא ממשיכים. תל אביב: ספריית פועלים.
שפירא, יונתן. 1990. לשלטון בחרתנו. תל אביב: ספריית פועלים.
Arian, Alan and Samuel H. Barbes, 1974. The Dominant Party
System: A Neglected Model of Democratic Stability. Journal of Politics 36:592-614
Avtorkhanov, Abdurachman, 1966. The Communist Party Apparatus, New York: H. Regney.
Duverger, Maurice, 1955. Political Parties. New York: John Willey & Sons.
Fukui, Haruhiro, 1970. Party in Power. The Japanese Liberal
Democratic Polity making, Berkeley: Berkeley University Press.
Holden, Barry, 1974. The Nature of Democracy. London: Nelson.
Lane, Robert. 1971. Political Man. Glencoe, IL: Free Press.
Lipset, S.M., and Stein Rokkan (Eds.) 1967. Party System and the Voters Alignment: Cross National Perspectives. Glencoe, IL: Free Press.
Pempel, T.J. (Ed.). 1990. Uncommon Democracies. Ithaca, NY: Cornell Uneversity Press.
Plamenatz, John. 1976. Two Types of Nationalism In Eugene.
Kamenka (Ed.), Nationalism: The Nature and Evolution of an Idea. London: Arnold
Sartori, Giovanni. 1976. Parties and Party Systems. Berkeley: University of California Press.
Thayer, B., Nathaniel. 1969. How the Conservatives Rule Japan. Princeton, NJ: Princeton University Press.
Zuckerman, Alan. 1979. The Politics of Factions: Christian Democratic Rule in Italy. New Haven, CT: Yale University Press.
המקור: Yonathan Shapiro. "The Historical Origins of Israeli Democracy"
In Larry Diamond and Ehud Sprinzak (Eds.), Israeli Dinocracy Under Stress. Boulder, CO: Lynne Rienner Publishers, 1933. Copyright 1993 by the Israeli Dimocracy Institute
תרגום מאנגלית: אורי רם.