המיעוט הערבי בישראל:
שנות הממשל הצבאי, 1966-1948
מאת: יוסי אמיתי
מקור: עצמאות 50 השנים הראשונות, עורכת אניטה שפירא.
מרכז זלמן שזר, לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח 1998, עמ' 149-129
il.org.shazar.www//:https
הקדמה
עיקר מטרתו של מאמר זה אינה להציג את תיאור קורותיו של המיעוט הערבי במדינת ישראל ב-18 השנים הראשונות לקיומה, שנים שבהן היה נתון לשליטתה של מערכת שנקראה "הממשל הצבאי". על העובדות ההיסטוריות הקשורות בסוגיה זו נערכו מחקרים רבים בישראל ומחוצה לה. הפירוש של עובדות אלה, לעומת זאת, טרם זכה לטיפול מספק, עם תוספות וביטויים אישיים, שהם חלק הכרחי של התמודדות החברה הישראלית עם הדילמות בשלב המעצב שלה.
יש אפוא לראות במאמר הנוכחי עוד ניסיון פרשנות של המהלכים העיקריים שנקטה המדינה לגבי המיעוט הערבי בתוכה, ושל התמורות שהתחוללו בקרב אותו מיעוט, במעמדו ובתודעתו, במשך התקופה האמורה.
המיעוט הערבי: טראומת 1948
עובדת יסוד בכל דיון על מעמדו של המיעוט הערבי בישראל היא היותו, מבחינת זהותו הלאומית, חלק בלתי-נפרד מן העם הערבי הפלסטיני. האוכלוסייה הערבית המתגוררת בתחומי ישראל – בגליל, במשולש ובנגב – היתה לפני שנת 1948 מרכיב חשוב של ההיסטוריה הפלסטינית. ערים המצויות כיום בתחומי המדינה, כמו ירושלים, חיפה, יפו, עכו ונצרת, וכפרי הלוויין של ערים אלו תרמו תרומה ניכרת לצמיחתה של לאומיות פלסטינית נבדלת בקרב הלאומיות הערבית הכוללת ולגלריית האישים שהנהיגו לאומיות זו ועיצבו אותה אידיאולוגית ותרבותית.
מנקודת המבט של מדינת ישראל ועם ישראל, המלחמה הישראלית-ערבית ב-1948 היתה "מלחמת השחרור" או "מלחמת הקוממיות". מנקודת מבטו של העם הפלסטיני, היתה אותה מלחמה עצמה בגדר "קטסטרופה" (נכבה) בהיקף אדיר, כמעט טוטאלי. אסונו הגדול של העם הפלסטיני היה לא רק אובדן שטחי מולדת, אובדן הסיכוי לטווח ארוך לכונן ריבונות פלסטינית לפחות בחלק מארץ ישראל/פלסטין, ואקסודוס המוני של מאות אלפי ערבים פלסטינים (למעשה, רובה של האוכלוסייה הפלסטינית), אלא – חשוב ומר מכל אלה – התפוררות הקהילה הפלסטינית. קהילה זו, שמנתה ערב מלחמת ארץ-ישראל כמיליון ורבע נפש, נקרעה בעקבות המלחמה לשלושה חלקים שאינם שווים בגודלם: רובם של הערבים הפלסטינים (כ-60%) הפכו פליטים שנעקרו מבתיהם ומאדמתם וגלו לאזורי ארץ-ישראל שבשליטה ירדנית ומצרית ולארצות ערב השכנות; חלק אחר (קרוב ל-30%) היה תושבי הקבע של הגדה המערבית ורצועת עזה שלא הפכו לפליטים; החלק הנותר, והקטן ביותר (כ-156 אלף, שהיוו כ-12% מכלל העם הפלסטיני) נשאר תחת השלטון הישראלי. (1) עבור הערבים שנשארו כמיעוט תחת השלטון הישראלי היתה זו חוויה טראומטית: ראשית, הלם התבוסה עצמה, תבוסה שהיתה כה נרחבת בממדיה וכה בלתי צפויה לכאורה. שנית, קריסתה של הקהילה הערבית-הפלסטינית והיוותרותו של אותו חלק קטן שלה שנשאר בישראל ללא האליטות החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות שהנהיגו אותו אך תמול-שלשום. שלישית, המהפך ממעמד של רוב בארץ כולה למעמד של מיעוט בחלק מן הארץ, תחת שלטון יהודי, מיעוט החי בחוסר ודאות לגבי מה שמזמן לו המחר. ומעל לכל, לא היה ברור לו כלל אם הישארותו בישראל היא עובדת קבע, או שמא צפויה עקירה מן הארץ גם לאותה שארית הפליטה.
הרוב היהודי: מהפך 1948
גם עבור הרוב היהודי היתה זו חוויה מסובכת מאוד, מעין התנסות ראשונית שהנסתר בה רב על הנגלה. תהיה זו קביעה מרחיקת לכת לטעון, שנוכחותו של מיעוט ערבי במדינה היהודית היתה בלתי צפויה לחלוטין. מגילת העצמאות של ישראל כללה קריאה ל"בני העם הערבי" ליטול חלק בבניין המדינה ולהשתלב במערכותיה והבטחה מפורשת לנהוג בהם במידת הצדק והשוויון. יתר על כן: גופים ומפלגות ביישוב היהודי הארץ-ישראלי טרם הקמת המדינה ובמדינת ישראל מיד לאחר הקמתה נתנו את הדעת לאפשרות הסבירה, או אף הוודאית, שבכל סיטואציה פוליטית חזויה יהיה בתחומי מדינת ישראל מיעוט ערבי ניכר, ועל ישראל לגבש מדיניות ברורה ומובנית לקראת אפשרות זו. כך, למשל, כוננה מפא"י, המפלגה המובילה, מיד לאחר שנתקבלה החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, ועדה בת 13 חברים "לבירור היחסים עם הפועל הערבי" במדינה, לכשתוקם. הוועדה קיימה שתי ישיבות (2 ו-5 בדצמבר 1947), ובהן נידון מכלול היחסים היהודיים-ערביים במדינה היהודית העתידה לקום, ואף נתקבלו הצעות סיכום מרחיקות לכת במגמתן השוויונית הנאורה.(2)
פנחס לוביאניקר (לבון), שהיה הדמות הדומיננטית בועדה, פתח את דיוניה בהרצאה מקיפה, השיב לדברי המתווכחים והמשיגים, והטביע חותם על ההחלטות שנתקבלו. כחודש ימים לאחר כינון המדינה, בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, פרסם לבון מאמר בעיתון 'דבר', נוסח מעודכן של הרצאת הפתיחה שלו בדיוני ועדת ה-13. בראשית מאמרו הסביר את עצם הצורך לתת את הדעת על סוגיה זו. הוא קבע כי אין לקבל את הדעה ש"הזרוע הצבאית תפתור את השאלה המדינית (הערבית)" (קרי, שהמלחמה בארץ-ישראל תגרום לכך שלא יתקיים כלל מיעוט ערבי במדינת ישראל). מיעוט כזה יישאר במדינה היהודית בכל מצב, והעם היהודי במדינה הנולדת יעמוד בפני ההתנסות של חיים עם מיעוט, ולא כמיעוט, ומתן "דוגמה והוכחה איך יהודים מתנהגים כשהם עם-הרוב". לבון עמד על הקשיים הניצבים בפני גיבושה של מדיניות נאורה כלפי המיעוט הערבי במדינה. הוא צפה קשיים "לא רק מצד הערבים, אלא מצד עצמנו", והזכיר כי הניסיון שהצטבר לא חיזק את אמונתו של הדור הצעיר באפשרות של חיים משותפים בין העמים. בין היתר הזכיר את ה"נאציונליזם הפשטני" של הדור ה"צברי" הגדל בארץ; את "יצר התגמול ההיסטורי" של עדות המזרח, שידעו (לדבריו) בעבר שיעבוד ודיכוי בארצות ערב, ועלולים להיסחף ביצר הזה במצב שבו "אנחנו השליטים", ואת "סכנת מורשת אצ"ל והרוויזיוניסטים", ש"הערך היחיד שנשאר להם… זאת מגלומניה לאומית".
לגופו של עניין כתב לבון, כי עקרונית יכולה ממשלת ישראל לנקוט אחת משתי גישות: גישה "אוטונומיסטית" המאפשרת למיעוט גיבוש מוסדות אוטונומיים בתוך מדינה הנשלטת על ידי רוב ממוצא לאומי אחר, או גישה "ממלכתית" הנוהגת אמת-מידה אוניברסלית ושוויונית לגבי כלל אזרחיה. לבון שלל את האופציה הראשונה, משום שמשמעותה, כך סבר, "הקמת מדינת היהודים על בסיס דו-לאומי", וכן משום שעצם קיומה של מסגרת אוטונומית מעין זו פירושה "גיבוש מוחלט של אירידנטה קבועה". לעומת זאת חייב "מדינה שמכשיריה הממלכתיים חזקים, כוללים, מקיפים את כל שטחי החיים, ואין חוץ בין המדינה לבין אזרחיה". פירושה של העדפה זו היה חיוב הקמתם של מוסדות ממלכתיים עבור כלל אזרחי ישראל במקום המוסדות היהודיים הייחודיים שאפיינו את השלב היישובי, ובמקום מוסדות מתווכים ("מחלקות ערביות") בין המדינה היהודית לבין אזרחיה הערבים. (3)
גם במפלגות אחרות (בעיקר במפ"ם, שזה-אך קמה כאיחוד של שלוש מפלגות שמאל ציוניות) נשמעו קולות דומים בתקופה שקדמה להקמת המדינה, וביתר-שאת מיד לאחריה. כבר ב-15 בינואר 1948 קרא מאמר המערכת של 'משמר', עיתונה היומי של מפלגת השומר הצעיר, לסוכנות היהודית להכין תוכניות בדבר היחס שתנקוט מדינת היהודים העתידה לקום כלפי האוכלוסייה הערבית שבתוכה.(4) יעקב חזן, שנשא דברים בוועידה השנייה של מפלגת השומר הצעיר (תל- אביב, 22 בינואר 1948), קבע כי "החלוקה לא תעביר מן העולם את הבעיה הערבית. גם להבא יוטל עלינו לנהל את עבודתנו בארץ של יישוב ערבי קיים ובסביבה של ארצות ערביות… הבעיות שנעמוד בפניהן מחר לא יהיו קלות כלל ועיקר. בכל חומרתה תוצג בפנינו שאלת הבניין בארץ מחולקת, בארץ של מיעוט ערבי גדול, בתוך ים ערבי מסביב". (5) בוועידת האיחוד עצמה דיבר מרדכי בנטוב על כך, ש"את חיינו נצטרך לבנות כאן יחד עם אלה שמפילים בנו חללים, ושאנו נאלצנו לפוצץ את בתיהם. אין מנוס מזה" (שם, עמ' 56).
בהצהרה שפרסמה מפ"ם עם קום המדינה הוקדש קטע לעניינו של המיעוט הערבי בישראל. נאמר בו: "מפלגת הפועלים המאוחדת תתייצב בראש המערכה לברית אמת עם המוני העם הערבי בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, לשוויון זכויות מלא בין כל אזרחי המדינה, היהודים והערבים, לטיפוח יחסי שיתוף ואחווה בין העם היהודי והעם הערבי בארץ-ישראל ובמזרח התיכון כולו".(6) לאחר הקמת המדינה, בעיצומה של מלחמת השחרור, נדרשה מפ"ם גם להיבטים המדיניים והלאומיים של יחסי שני העמים במדינת ישראל. בקול-קורא שפרסמה המפלגה ב-26 ביוני 1948, ושכוון אל ערביי ארץ-ישראל, נאמר בין היתר: מדינתנו לא תיבנה במגמה לסילוק התושבים הערבים… אנו קוראים לערבים שוחרי-השלום להישאר במקומותיהם, לקבל את מרות השלטון הצבאי והאזרחי, לשתף פעולה להשכנת השלום ולבער מתוכם את סוכני המלחמה. לערבים שוחרי השלום שנשארו בתחום השלטון היהודי, ולאלה שיחזרו עם בוא השלום – מובטחות כל הזכויות האזרחיות והלאומיות (ההדגשה שלי – י"א). (7) משמעותן המעשית של אותן זכויות לא פורטה.
אולם חרף הכוונות הטובות שבאו לביטוי בהצהרות ובסיכומים מעין אלה, ועל-אף המודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית ניכרת בתחום שנועד להקמת המדינה היהודית, ולא כל שכן בתחומי שלטונה של מדינת ישראל לאחר מלחמת השחרור, מתקבל הרושם כי המודעות הזאת לא הולידה בדרך-כלל מחשבה פוליטית שיטתית לגבי המדיניות שעל מדינת היהודים לנקוט כלפי המיעוטים. אפשר שפעל כאן מעין מנגנון הדחקה על רקע ההתפעמות הגדולה מעצם כינונה של מדינת ישראל וריכוז רוב המאמץ המחשבתי בבעיות המיידיות שהציבה מלחמת השחרור. ואולי היו מי שקיוו (ואף נתנו לכך ביטוי בישיבות סגורות, ופה ושם גם בפומבי) כי בדרך זו או אחרת עשויים התושבים הערבים לעזוב את תחומי המדינה, כך שמדינת ישראל תהיה פטורה מלתת את דעתה לסוגיה זו. (8) מעל לכל נראה, כי ניתן ליחס את העדר המחשבה הפוליטית העקבית לקשיי ההסתגלות למעבר "מיישוב למדינה", מדפוסי חשיבה קהילתיים לדפוסי חשיבה ממלכתיים. תהליך יצירתם של "מכשירים ממלכתיים חזקים, כוללים, מקיפים את כל תחומי החיים", שעליהם דיבר פנחס לבון, היה תהליך כאוב ומושך, אשר למעשה טרם מיצה את עצמו עד עצם היום הזה.
הוא חייב הינתקות מהרגלי חשיבה מושרשים, שהיישוב היהודי בארץ-ישראל והאליטות שלו הסכינו עימם. מעבר זה לא התבקש מאליו, ויכול היה להתבצע רק כפרי החלטה מודעת הגוברת על שיקולי הרגל, נוחיות ולחצים אינטרסנטיים. בנסיבות של מאבק על עצם הקיום נדחו אותן "החלטות מודעות", והשתלטה האינרציה המחשבתית והמעשית. בשוך הקרבות, כאשר הגיע זמנה של קבלת החלטות בענייני המיעוט הערבי בישראל, היו החלטות אלו רחוקות מרחק רב מרוח תפיסתו של לבון, ניתן לומר, שתפיסתו הממלכתית של דוד בן-גוריון דחקה, במודע ובמתכוון, את תושביה הערבים של המדינה מתחומיה ממלכתיות הישראלית. הוחלה עליהם גישה פרטיקולריסטית, שביטויה המובהק ביותר היה הממשל הצבאי כקונספציה וכפרקטיקה. היו לגישה זו ביטויים נוספים בתחומים אחרים (עליהם נעמוד להלן), אך הם נבעו ישירות מן הקונספציה המונחת ביסוד הממשל הצבאי.
הממשל הצבאי: מהוראת-שעה לקונספציה
כל עוד התנהלו קרבות מלחמת השחרור וזמן קצר אחריהם נועד קיומם של המנגנונים הצבאיים והאזרחיים שהופקדו על הטיפול בענייני הערבים בישראל לענות בעיקר על צרכים יום יומיים דוחקים של האוכלוסייה ביישובים הערביים שזה אך נכבשו. הצבא, בעל מערכת ארגונית יעילה, נראה ככלי המתאים ביותר לטיפול ענייני בבעיות אלו. לפחות במשך השנה הראשונה שלאחר המלחמה לא היה הממשל הצבאי תוצר של קונספציה מדינית-ביטחונית מגובשת לגבי הטיפול במיעוטים, אלא נועד, כאמור, לספק תשובות מיידיות לבעיות שנתעוררו. היה זה אך טבעי, שמפקדים צבאיים וכמה מאישי מפ"ם, שהנושא הערבי היה קרוב ללבם ומצוי בתחום התעניינותם, הופקדו על אותן עמדות מנגנוניות ועשו לפתרונן של הבעיות בשטח. כך, למשל, כיהן אלישע סולץ, איש קיבוץ מעוז חיים, כמושל הצבאי של נצרת וסביבותיה; מיכאל הנגבי, חבר קיבוץ נגבה, היה המושל הצבאי של אזור הנגב; צבי אלפלג, שהיה מנעוריו חבר "החוגים המרכסיסטיים" מיסודם של פועלי-ציון שמאל, כיהן לאורך שנים רבות כמושל הצבאי של אזור המשולש הדרומי (טירה, טייבה וקלנסווה). איפיוניו של אלפלג כמושל צבאי הם בעלי עניין מיוחד, כיוון שהם מייצגים במידה רבה את החשיבה שהונחה ביסוד הממשל הצבאי בשלבים הבאים (ראה להלן).
לכשנתגבשו הנחות אלו, אימץ אלפלג דפוסים פטרנליסטיים האופייניים לחשיבתם של מושלים קולוניאליים באימפריה הבריטית, ולפיהם מבחנו העיקרי של המושל הוא בעצם שליטתו ובהפגנת סמכותו. חולשת דעת ורפיון ביישום השליטה עלולים להזמין פורענויות ואנרכיה, שהן הרסניות לביטחון המדינה ולמטרותיה הלאומיות, ואינן משרתות את האוכלוסייה הנשלטת עצמה.
למעשה הופקדו על המגזר הערבי בשנים 1949-1948 שתי רשויות: הממשל הצבאי, שעל הקמתו הוכרז רשמית ב-21 באוקטובר 1948,ומשרד המיעוטים, שנוסד עם הקמת המדינה ב-14 במאי 1948. הממשל הצבאי ביטא גישה צבאית- ביטחונית, בנוסף לתפקידו המעשי – מתן מענה לבעיות היום- יומיות המיידיות של היישובים הערבים שנכבשו (והוגדרו באותה עת כ"שטחים מוחזקים"). משרד המיעוטים, שהיה צמוד למשרד המשטרה והשר המופקד עליו היה בכור שלום שיטרית, ביטא גישה הומניטרית-פוליטית. הוא ראה את תפקידו בשמירת זכויות המיעוטים בארץ ברוח מגילת העצמאות. הממשל הצבאי שאב את סמכותו מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום, שאותן אימצה מועצתה מדינה הזמנית. גבולות פעולתו נקבעו לפי "תקנות ההגנה לשעת חירום (אזורי ביטחון)" משנת 1945, הנוגעות להגבלת תנועותיהם של אוכלוסין ב"אזורי ביטחון". במשרד המיעוטים היתה קיימת מחלקה מיוחדת ל"טיפוח יחסים תקינים עם המיעוטים", ובראשה עמד משה ארם, איש מפ"ם. (9)
קיומן הבו-זמני של שתי רשויות שונות, צבאית ואזרחית, לטיפול בענייניהם של התושבים הערבים בישראל, לא יכול היה להימשך לאורך ימים, מה גם שכל אחת מהן התבססה על היגיון שונה ומשכה לכיוון שונה. במרס 1949 הוקמה ועדה, שתפקידה היה לבחון את נחיצות קיומו של הממשל הצבאי. בניגוד לציפיותיו של השר שיטרית, יוזם הקמתה של הוועדה, היא המליצה להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, וטענה, בין היתר, ש"קיומו של ממשל צבאי יקל בהרבה על קיומה של המדיניות הקרקעית והדמוגרפית הרצויה, וכן על תהליך האכלוס של הערים והכפרים הנטושים".(10)
טענה זו חשפה במידה רבה את ההיגיון המונח ביסוד קיומו של הממשל הצבאי, שחרג הרחק מעבר לתפקידו המקורי – מתן מענה לבעיות היום-יום ביישובים הערביים שנכבשו במהלך מלחמת השחרור – ומעבר לצורכי הביטחון השוטף (אשר בלאו-הכי רבו הטוענים, כבר באותם ימים, כי אין זה בסמכותו וביכולתו לתת להם מענה). בהנהגה הישראלית החלה להתגבש בשנת 1949 תפיסה הגורסת נקיטת "מדיניות קרקעית ודמוגרפית רצויה", היינו, העברה מסיבית של קרקעות מבעלות ערבית לבעלות יהודית ואכלוסם של שטחים אלה במתיישבים יהודים, בעיקר מקרב עולי העלייה ההמונית שהחלו לזרום ארצה. באשר לניסוח "אכלוס הכפרים הנטושים", אין ספק שמשמעותו היתה יצירת עובדות שתכחדנה כל תקווה אצל הפליטים הפלסטינים לחזור ביום מן הימים אל הבתים והקרקעות שהשאירו מאחוריהם. משמע, החלה להתגבש מדיניות מובנית באשר לעתידם של התושבים הערבים בישראל, אשר הממשל הצבאי, על מנגנונו והסמכויות המוקנות לו, אמור היה להיות מופקד על יישומה.
התעצמותו של הממשל הצבאי צימקה את משרד המיעוטים, ולמעשה הפכה אותו למיותר. כפועל-יוצא מכך הוחלט ביולי 1949 לפרק משרד זה כליל. זירת הפעולה של ממשלת ישראל כלפי הציבור הערבי הושארה בלעדית בידי הממשל הצבאי.
כאמור, היוו תקנות ההגנה לשעת חירום של ממשלת המנדט הבריטי משנת 1945, שמועצת המדינה נתנה להן תוקף עם הקמת המדינה, את הבסיס המשפטי לקיומו של הממשל הצבאי. למעשה, רק חמש מתוך 162 התקנות הללו שימשו את הממשל הצבאי (תקנות מס' 109, 110, 111, 124 ו-125).
תקנות אלו נגעו לנושאים הבאים:
זכויות הפרט: המושל רשאי לאסור על אדם להימצא במקום כלשהו באזור ממשלו, לחייב אדם להיות נתון להשגחת המשטרה לזמן שלא יעלה על שנה אחת, וכן לעצור אדם במקום מעצר כלשהו.
ענישה: המושל רשאי להורות בצו להחרים מקרקעין ולהרוס מבנים, אם יש מקום לחשד שהופעלו מתוכם כלי נשק או חומרי נפץ.
תנועה ותעבורה: המושל רשאי להטיל עוצר ולהחליט כי ייסגר או יוסט כל כביש, או ייאסר או יצומצם השימוש בכל זכות מעבר או בכל נתיב מים.
סגירת שטחים: המושל רשאי להכריז על אזור ממשלו או על חלקים ממנו כ"שטח סגור". כל אדם הרוצה להיכנס אליו או לצאת ממנו זקוק לרישיון מטעם המושל. מתן הרישיון תלוי בשיקול דעתו של המושל בלבד.
בתי דין: לצורך הממשל הצבאי, שהוא למעשה גוף שלטוני לעצמו, הוקמה מערכת מיוחדת של בתי משפט צבאיים הדנים על-פי התקנות לשעת חירום. לאלה אין שום קשר עם מערכת בתי המשפט הרגילים של המדינה, ואף אין להחליפם בבתי הדין הצבאיים, הדנים לפי חוקת השיפוט הצבאי. (11)
לשיטתם של מצדדי הממשל הצבאי, נתנו תקנות אלו בידי המושלים כוח מספיק להרתיע כל פעילות עוינת נגד המדינה, אם על ידי סיוע למסתננים מעבר לגבול, ואם באמצעות הסתה וארגון מהומות בקרב בני המיעוטים בישראל. הנחת העבודה שלהם היתה, שבקרב הערבים בישראל, שרבים מיישוביהם סמוכים לגבולות ישראל עם מדינות ערב השכנות ולקווי שביתת הנשק, קיים פוטנציאל גבוה של עוינות למדינה, וזו סכנה ממשית שיש לתת לה מענה. אולם, כפי שצוין לעיל, חרג הגיונה של תפיסה זו מעבר לענייני הביטחון השוטף. בסוגיית יחסיה של המדינה עם אזרחיה הערבים, יותר מבכל סוגיה אחרת שהעסיקה את מדינת ישראל, אפשר היה להבחין בהמשכיות אינרטית של הסיטואציה ה"יישובית" אל תוך המציאות המדינתית-ממלכתית. המיעוט הערבי נתפס כגורם- עוין, שמוטב היה אילו לא היתה לו נוכחות כלשהי בתחומי המדינה, כלומר – אילו היתה מדינת היהודים מדינה יהודית בלבד, ללא מיעוט לאומי ערבי בתוכה. עדיף היה אילו ניתן, בדרך זו או אחרת, להביא ליציאתה של שארית הפליטה הערבית הפלסטינית מישראל. אולם אם אין הדבר ניתן, אזי יש לקיים מערכת מיוחדת של שליטה ובקרה שתשמור על הפרדה בין יהודים לערבים במדינה, כדרך שהיו הקהילות היהודית והערבית נפרדות זו מזו בתקופה המנדטורית.
יתר על כן, מה שעשוי להפחית משמעותית את הסיכונים הביטחוניים המיידיים והעתידיים הוא ביסוסו והרחבתו שלה רוב היהודי באמצעות העלאת המוני יהודים ארצה, אכלוסם באזורי הספר וקליטתם בשוק העבודה המצומצם. לצורך זה יש לתפוס עתודות רבות ככל האפשר של קרקעות ערביות, למנוע שובם של פליטים ערבים למדינת ישראל, אם בדרך חוקית ואם על ידי הסתננות, ולמנוע או לעכב גישתם של ערבים לריכוזי אוכלוסייה יהודית ולהציע העבודה.
הממשל הצבאי, כמצוין לעיל, היה מופקד גם על נושאים אלה. לשיטתו, הוא מילא בכך תפקיד לגבי מה שמכונה "ביטחון מצטבר". בפעילויותיו היום-יומיות חתר הממשל הצבאי ליצור מצב מתמיד של תלות האזרח הערבי במערכת בעניינים קטנים כגדולים קבלת רישיונות והיתרים מסוגים שונים, החל מהיתר יציאה מאזור סגור אחד למשנהו, דרך רישיון בנייה, ועד להעסקה בהוראה או בכל מגזר אחר בתחומי הממשל הצבאי, היתה חייבת להתבצע באמצעות מנגנוני הממשל הצבאי, ולא באמצעות משרדי הממשלה האזרחיים, הנותנים שירותים לכלל האזרחים בזכות ולא בחסד. מערכת זו של תלות מוחלטת של האזרח הערבי בממשל הצבאי, אשר ברצותו ייתן וברצותו ישלול, היתה בידיו אמצעי שליטה רב עוצמה, מפחיד, מרתיע ומתמרץ תופעות של מלשינות וחנופה.
קיומו של הממשל הצבאי עורר פולמוס ציבורי חריף ומתמשך בישראל. כנגד טענותיהם של המצדדים, כמפורט לעיל, טענו מתנגדיו (שנמנו על חזית רחבה, אשר הקיפה חוגי שמאל וימין כאחד) כי מדובר בממשל מפלה ומקפח, המבוסס על תקנות ממשלת המנדט הבריטי, שעשתה בהם שימוש נגד היישוב היהודי טרם הקמת המדינה.
ב-22 במאי 1951 החליטה הכנסת כי "תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 עומדות בניגוד ליסודות של מדינה דמוקרטית" והטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להביא לכנסת תוך שבועיים הצעת חוק לביטול תקנות אלו – אך ההחלטה התמוססה בדיוני הוועדה. ב-12 בפברואר 1952 חזרה בה המליאה מהחלטתה והאריכה את תוקפן של התקנות. מכאן ואילך, כל אימת שנתעוררו ספקות בדבר נחיצות קיומו של הממשל הצבאי, היה זה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון שהטיל את מלוא כובד משקלו למען המשך קיומו. נראה שבן-גוריון האמין באמונה שלמה בחיוניותו של הממשל ובתקפותם של השיקולים האסטרטגיים שביסוד קיומו, בנוסף למגוון שיקולים טקטיים-מפלגתיים.
בקווי היסוד של הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת ב-1955 דובר, על-פי דרישתן של מפ"ם ואחדות העבודה-פועלי ציון, על כוונת הממשלה "להנהיג שוויון זכויות מלא לערבים ולשאר המיעוטים". כמו כן דובר על ריסון השימוש באמצעי ביטחון. הממשלה הקימה ועדת חקירה לבדיקת נחיצותו של הממשל הצבאי. בראש עמד פרופסור יוחנן טרנר, מראשי ה'הגנה' בתקופת היישוב, וחבריה היו ראש עיריית ירושלים לשעבר דניאל אוסטר ועורך הדין יעקב סלומון.
הוועדה הגישה במרס 1956 את המלצותיה, שקבעו חד-משמעית כי יש להמשיך את קיומו של הממשל הצבאי ואף לתגבר את מנגנונו.
ראוי להתעכב על הנימוקים שהעלתה הוועדה כתימוכין לסיכומיה, שיש בהם חשיפה ברורה וחדה של רציונל קיומו של הממשל, לשיטתם של מצדדיו. לאחר שסקרה את תפרוסת הממשל, סמכויותיו, ומגבלות הפעלתן של הסמכויות הללו, ציינה הוועדה את חיוניות השיקולים הביטחוניים לגבי כל אחד משלושת אזורי הממשל (הגליל המערבי, המשולש והנגב) בשל קירבתם לגבול ודלילות האוכלוסייה היהודית המתגוררת בהם. "כל איזורי הממשל הצבאי אינם איזורים פנימיים מבחינה ביטחונית, כי אם איזורי גבול. טווח המגע בין היישוב הערבי באזורי הממשל הצבאי ובין היישוב הערבי הנמצא מעבר לגבולות המדינה הוא אפסי, ובמשולש כבגליל שוכנים יישובים ערביים על עורקי מעבר ועל משלטים ביטחוניים". (12) המסמך העריך, כי "לעת מלחמה יזומה על ידי מדינות ערב, הן תצפינה לעידוד ותמיכה מצד האוכלוסייה הערבית בישראל". בהקשר זה הוזכרה התביעה החוזרת ונשנית לשיבת הפליטים הערבים, שמטרתה "לערער את ביטחון המדינה על ידי הגדלת היישוב הערבי האוהד למדינות ערב" (שם, עמ' 6). אשר לייעודי הממשל הצבאי, קבעה הוועדה כי "מציאות גורם צבאי בעל סמכויות כנ"ל… מנעה ומונעת פעילות עוינת גלויה מצד חלק של האוכלוסייה". אין, להערכתה, אפשרות ש"מושל אזרחי ומשטרה אזרחית מוגברת יוכלו למנוע פעילות זו, או להבטיח הביטחון הממשי והחיוני" ( שם, עמ' 7).
עוד קבעה הוועדה כי "עקב מצבם הטוב יחסית של ערביי ישראל ועקב שאיפת הפליטים לחזור, מהווה ישראל מעין אבן שואבת לערבים שמעבר לגבול. תפקיד הממשל הוא למנוע זרימה המונית (של פליטים) לישראל מתוך רצון להשתלט על שטחים" (שם, שם). אשר לטענה כי אין בכוחו של הממשל כשלעצמו לעמוד בייעוד זה, גרסה הוועדה, כי "אם כי לא תמיד הצליח הממשל הצבאי למנוע הסתננות, הרי זה מחמת התקן המצומצם, ומשום שלא תמיד פעל בנחרצות הדרושה". את קיומם של איזורים סגורים ומשטר רשיונות הצדיק דו"ח רטנר בכך, שהם "מאפשרים הכרת ובקרת רוב האלמנטים הנמצאים בשטחי הממשל. ממשל אזרחי אינו מרתיע, שכן שלטון אזרחי אינו יכול להבחין (קרי להפלות) בין אזרח לאזרח, או בין אזרחי מקום אחד לאזרחי מקום אחר" (שם, עמ' 9).
מאלפת במיוחד היתה ההנמקה הנוגעת לנושא ההתיישבות הביטחונית באזורי הממשל הצבאי. התיישבות זו, נאמר במסמך, "אינה ניתנת להפעלה אלא בשילוב עם מציאות הממשל הצבאי. אלמלא הממשל הצבאי, היו רוב רובן של קרקעות המדינה המיועדות להתיישבות נשמטות מידיה כתוצאה מהסגת גבול בלתי חוקית, התפרעות והפרת חוק".
עוד נאמר בדו"ח, כי הממשל הצבאי הינו "מקור תמיכה מבחינה ביטחונית ליישובי עולים נחשלים".(שם, עמ' 9) הוועדה דחתה נחרצות, על בסיס ההנמקה דלעיל, את התביעה להחזרת עקורי איקרית, ברעם וע'אבסיה, אך שלזכותם עמדו פסקי דין של הבג"ץ (לפרטים על פרישות איקרית וברעם – ראה להלן, בפרק הדן בסוגיית הקרקעות הערביות). כהצדקה נוספת לקיום הממשל טענה הוועדה, כי הוא נועד לבלום את השפעתם של פעילי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ובכך נתנה הכרה מפורשת במעורבות הממשל הצבאי במאבק הבין-מפלגתי בתוך המגזר הערבי (לפרטים – ראה להלן, בפרק הדן בסוגיות הסטטוס והזדהות של הערבים בישראל).
המסקנה העולה מכך היא חד-משמעית: המשך קיומו של הממשל הצבאי הינו הכרחי לקיום ביטחון המדינה. מחברי הדו"ח מוסיפים, כי הם מודעים לסבל של "חלק מצומצם מן האוכלוסייה הערבית", אך, לטענתם, "המגרעות הללו, ואפילו תוצאות קשות מהן, מוצדקות בהחלט, לאור המצב והסכנות הגלויות והסמויות העלולות לערער את הביטחון באופן רציני אם יבוטל הממשל הצבאי" (שם, עמ' 10). אין הוועדה מקבלת הצעת פשרה – להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, אך לבטל את משטר הרישיונות, שכן, לדעתה, "ביטול משטר הרישיונות הינו למעשה ביטול הממשל הצבאי כולו" (שם, שם).
לאחר הגשת דו"ח רטנר נבדקה שאלת נחיצותו של הממשל הצבאי שוב ב-1956 (בעקבות הטבח בכפר קאסם) (13) ב-1957 וב-1958, בעת שהוקמה ועדת שרים, בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, לבדיקת הנושא. הוועדה המליצה ברוב קולות על ביטול הממשל הצבאי, אך המלצותיה נדחו על ידי מליאת הממשלה. שוב היה זה דוד בן-גוריון שעמד כחומה בצורה והפעיל את מלוא השפעתו ואת הכריזמה שלו לסיכול כל ניסיון לביטולו של מנגנון זה או לשינוי תשתיתו המשפטית. עם זאת צבר המאבק נגד הממשל הצבאי תנופה, ומהצבעה להצבעה בכנסת הלך והצטמק הרוב הפרלמנטרי המצדד בהמשך קיומו, עד שהגיע לחודו של קול. גם רוב מצומק זה הובטח באמצעות תמרונים קואליציוניים מסובכים.
הערעור על נחיצותו של הממשל הצבאי והתביעה לביטולו לא היו רק נחלתם של חוגים פוליטיים מפלגתיים, אלא גם שחוגים ביטחוניים מקצועיים. כך, למשל, טען ראש ה'מוסד' איסר הראל חזור וטעון, כי לא זו בלבד שאין לממשל הצבאי צידוק ביטחוני ויכולת לענות על בעיות הביטחון, אלא שמנגנון הממשל הצבאי אף יצר "מערכת הנמקה עצמית להצדקת המשך קיומו" (דיירי משנה (לעיל, הערה 11), עמ' 107). יגאל אלון ביטא שילוב של השגות במישור הפוליטי ובמישור הביטחוני, בציינו כי "אם היה גורם, בנוסף להסתה מעבר לגבול, שחיזק את התנועה הלאומנית והקיצונית בקרב האוכלוסייה הערבית, היתה זו הרגשת הקיפוח שנבעה מעצם קיומם של הממשל הצבאי ושל המנגנון שלו… אני מאמין כי מצויים בידינו האמצעים המספיקים להבטיח ביטחון פנימי וחיצוני כאחד, ללא סירבולת המנגנון של הממשל הצבאי, שעל-פי מבנהו אין הוא יכול לעסוק כלל בביטחון. הוא עוסק בכל – חוץ מאשר בביטחון". (14)
במרוצת השנים, מאז 1948, הונהגו שינויים בפריסתו של הממשל הצבאי ובחומרת הגבלותיו, במגמה להקל על חייהם של הערבים שחיו בתחומיו, אך לכלל ביטול המנגנון לא הגיעו הדברים. ניתן ליחס את ההקלות הרצופות הללו, כמו גם את ביטולו של הממשל הצבאי בשנת 1966, למאבק הציבורי המתרחב והולך כנגדו, שהגיע לכלל חזית ציבורית מכל מרכיבי הקשת הפוליטית הישראלית, אך לא פחות מכך – לצמיחה הכלכלית המואצת במשק הישראלי ולהתרחבות שוק העבודה, שיצרו ביקוש רב לידיים עובדות.
בפברואר 1966 המליץ איסר הראל לראש הממשלה לוי אשכול להשאיר על כנן את התקנות המנדטוריות לשעת חירום, אך להפעילן סלקטיבית, כלפי אנשים מסוימים, ולא כלפי הציבור הערבי בכללותו. על-פי המלצות הראל תישאר סמכות הפעלתן של התקנות בידי צה"ל, ואילו מנגנון הממשל הצבאי יבוטל, והטיפול הביטחוני-אזרחי יועבר למשטרת ישראל. הצבא יתערב רק אם תהיה נשקפת סכנה חמורה לביטחון הפנים.
ב-8 בנובמבר 1966 אישרה הכנס את ביטול הממשל הצבאי, ביוזמת הממשלה ולפי המתווה של המלצות איסר הראל. כעבור חודש הוצאה ההחלטה אל הפועל. המציאות שנשתררה בתחומי הממשל הצבאי שלעבר הוכיחה בדיעבד את צדקת הטענות שהועלו נגדו במשך השנים. הסתבר, כי ביטול הממשל לא היה כרוך בסיכונים ביטחוניים כלשהם. עם זאת, לא היה ביטול הממשל הצבאי מנוף בידי הממשלה לשידוד מערכות ביחסים שבינה לבין המיעוט הערבי.
בתשובת ראש הממשלה אשכול למתדיינים בכנסת בא לביטוי הלוך הרוח האופייני להנהגת המדינה ביחסה למיעוט הערבי מאז 1948. לדבריו, לא ביטאה הנכונות לביטול הממשל הצבאי התפכחות מראייה מוטעית והשתחררות מחרדות מוגזמות, או שינוי של ממש ביחסו של המיעוט הערבי למדינה, אלא ביטחון עצמי רב יותר, שרכשו הציבור היהודי ומנהיגיו בשל השיפור האובייקטיבי במקדמי הביטחון של המדינה (דיירי משנה (לעיל, הערה 11), עמ' 113).
מכל הנאמר לעיל עולה, כי הממשל הצבאי לא היה רק מנגנון ביצועי, אלא השקפת עולם ומדיניות מובנית, שאין לנתקן מן הרקע ההיסטורי והפוליטי שתרם לגיבושן: סמיכות הזמנים בין שואת העם היהודי לבין תקומתה של מדינת ישראל והשפעת הטראומה הלאומית של השואה על דפוסי התנהגותו הפוליטית של היישוב היהודי בארץ-ישראל; המלחמה הערבית-ישראלית, שדפוסיה ועיקר תוצאותיה נקבעו עוד בטרם הוכרז רשמית עלה קמת המדינה; אי-השלמת הערבים עם זכות קיומה של מדינת ישראל לאחר המלחמה, שהוסיפה חרדות על הטראומות שקדמו למלחמה, ואולי החשוב מכל: המשכיותם של אתוסים ציוניים-התיישבותיים קדם- מדינתיים אל תוך העידן המדינתי-ממלכתי. יובן, לפיכך, הקושי הרב להשתחרר מדפוסי חשיבה אלה, גם לאחר שהתבררו בעליל העוול שנגרם למיעוט הערבי ומופרכותן של ההנמקות ה"ביטחוניות" שנתלוו ליישומה של קונספציית הממשל הצבאי.
הקרקעות הערביות
שאלת רכישתן של אדמות ערביות ב ארץ-ישראל והבעלות עליהן היתה, עוד בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ולא כל שכן לאחר הקמתה, סוגיית מפתח במכלול יחסי היהודים והערבים. ליהודים היה עניין ליצור מאחז טריטוריאלי להגשמת המפעל הציוני, ולאחר קום המדינה נשתזרו לגיבושה וליישומה של המדיניות הישראלית בנושא זה כל אותם שיקולים ותפיסות שליוו את הקמת הממשל הצבאי. אכן, היה קיים קשר אורגני בין מדיניותה של ממשלת ישראל בסוגיית הקרקעות הערביות לבין הגיון קיומו של הממשל הצבאי ומדיניותו המעשית.
עבור הערבים היתה זו שאלה בעלת מטען לאומי רגיש ביותר, שאלה הנוגעת לעצם קיומם הקהילה לאומית-פוליטית בארץ הזאת, בנוסף להיותה שאלה של קיום כלכלי-פיזי פשוטו כמשמעו. לא ייפלא איפוא, שרבים מן המאבקים שנגזרו מן המפגש בין שתי היישויות הלאומיות בארץ-ישראל התמקדו בנושא זה.
אחרי מלחמת השחרור עברו לבעלותה של מדינת ישראל שטחי קרקע נרחבים, שהותירו מאחוריהם פליטים פלסטינים. הקרקעות החקלאיות והנכסים העירוניים של פליטים אלה הועברו בחלקם ישירות לבעלות ממשלת ישראל ובחלקם לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וזה העמידן לאחר זמן-מה לרשות ההתיישבות היהודית (אטלס כרטא, עמ' 70). כמו כן, יזמה הממשלה חקיקה פרלמנטרית, שנועדה במוצהר ובפירוש להעביר לבעלות המדינה (בעיקר לצורך התיישבות יהודית) שטחי קרקע ערביים נוספים, כאלה שהיו "פרצות" בהוכחת הבעלות עליהם, ואף כאלה שהיו בעליל בבעלות פרטית של ערבים תושבי ישראל. (15)
שנים אחדות לאחר קום המדינה גובשה תוכנית ממשלתית, ולפיה אמור שיעור החקלאים הערבים מקרב כלל המתפרנסים מחקלאות בישראל לרדת מרבע בקירוב ל-19%, ובבעלותם יהיו רק 5% מן השטח המושקה. כמות המים שתוקצה להם תהיה רק 2.7% מן המכסה הכוללת. עבור חקלאים ערביים אלה לא הוכנה תוכנית פיתוח כלשהי. (16)
במחצית השנייה של 1948 הוכנה במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית רשימה של כמה עשרות כפרים ערביים (רובם נטושים, אך מקצתם לא התרוקנו כליל), והומלץ לשכן בהם או בסביבתם גרעיני התיישבות ועולים חדשים. ההנחה היתה, שהיישובים החדשים יבצרו את גבולות הארץ וימנעו שובם של הכפריים שברחו או גורשו. אדמות שנמסרו לעיבודם של יהודים באופן זמני היו אמורות לעבור לרשותם באופן קבוע. תקנות הממשל הצבאי אסרו על כפריים רבים להיכנס לאדמותיהם ולעבדן, אך איסור זה היה מנהלי בלבד ותוקפו החוקי מפוקפק. היה, לפיכך, צורך להסתייע בחקיקה מתאימה, שתסלק כל ספק מהליכים אלה, אם וכאשר יידרשו לעמוד במבחן משפטי.
ההשתלטות הראשונית על הקרקעות נעשתה מכוח התקנות לשעת חירום (נכסים נטושים), תש"ח-1948, שחייבו את כל המחזיק בנכסים נטושים להירשם במשטרה; פקודת שטח נטוש תש"ח-1948, שמכוחה מונה אפוטרופוס על הרכוש הנטוש; תקנות שעת חירום (עיבוד אדמות בור) תש"ט-1949, שהסמיכו את שר החקלאות לקבל לחזקתו אדמה שבעליה לא עיבדו אותה על אף התראות השר; תקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים תש"ט-, שקבעו כי המדינה רשאית להשתמש ארעית בנכסי נפקדים, אך חובתה לשמור עליהם לטובת בעליהם כדי להחזירם כאשר יתבטל מצב החירום.
חוות דעת משפטיות שהוגשו לראש הממשלה הטילו ספק רב באשר לחוקיות ההפקעות שהתבססו על התקנות הנ"ל. במצב שנוצר בעקבות אותן הפקעות ראשוניות, אסור היה לאפוטרופוס למכור את הקרקע שבחזקתו, אלא להחכירה לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. הבעלות הנומינלית נותרה בידי הבעלים הערביים, אך המדינה סירבה לאפשר להם לחזור אליהן והביעה נכונות לפצותם רק במסגרת שלום כולל. (17)
כך באו לעולם שני החוקים העיקריים שאיפשרו העברה מסיבית של קרקעות בבעלות ערבית לבעלות מנהל מקרקעי ישראל: 'חוק נכסי נפקדים' ו'חוק רכישת מקרקעין – אישור פעולות ופיצויים'. 'חוק נכסי נפקדים' התקבל בכנסת ב-20 במרס 1950. עקב ההגדרה המתוחכמת של 'נפקד' הכלולה בו, אפשר החוק להפקיע שטחי קרקע נרחבים, בעיקר במשולש.
לפי חוק זה, נחשב כ'נפקד' לגבי רכושו כל אדם אשר:
(א) בתקופה המתחילה ב-29 בנובמבר 1947 ואילך היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עיראק או תימן.
(ב) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל מחוץ לשטח ישראל.
(ג) היה אזרח ארץ-ישראל ויצא לפני 1 בספטמבר 1948 ממקום מגוריו הרגיל בארץ-ישראל אל מקום שמחוץ לארץ- ישראל או אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה". (18)
הקובע מיהו 'נפקד' היה למעשה האפוטרופוס על נכסי נפקדים. חוק זה הוחל גם על נכסי הווקף האסלאמי, שהם נכסי העדה המוסלמית שנשארה (כעדה) בישראל, גם אם רבים מבניה נשארו מחוץ לגבולות המדינה. האירוניה היא, שהחוק הגדיר כ'נפקדים' תושבים ערבים רבים אשר לאחר תום הקרבות במלחמת השחרור היו תושבי מדינת ישראל, החזיקו באזרחות ישראלית והיו בעלי זכות בחירה והיבחרות לכנסת ישראל. הגדרה זו חלה עליהם בגין סיטואציה מסוימת שנכפתה עליהם בתקופת המלחמה, כאשר מקומות מגוריהם נשלטו בידי צבאות ערביים, בעוד אדמותיהם נמצאו בשטח שהוחזק בידי ישראל.
כאשר סופחו גם מקומות מגוריהם לתחום שלטונה של ישראל מכוח הסכמי שביתת הנשק, הסתבר להם, להוותם, כי קרקעותיהם נחשבות כ'נכסי נפקדים', והם איבדו את בעלותם עליהן. לא תהיה זו טעות לומר כי החוק "נתפר" על- פי מידותיה של אותה סיטואציה זמנית, כך שיתאפשר לשלטונות ישראל להניח יד על אותן אדמות. ערביי ישראל נהגו, מאז אותם הימים, לכנות אנשים אלה – בסרקזם מר – 'נפקדים נוכחים'.
ב-3 ביוני 1952 קיבלה הכנסת את 'חוק רכישת מקרקעין – אישור פעולות ופיצויים', החל על "אדמות שהוקצו לצורכי פיתוח חיוניים או לצורכי ביטחון, ועודן נחשבות על ידי הרשות המוסמכת כחיוניות לאחד הצרכים האלה". (19) מטרתו של החוק היתה להעניק לגיטימציה להפקעות המקרקעין המסיביות שבוצעו בן 1948 ל-1952 ולסכל ניסיונות שנעשו על ידי תושבים ערבים לנצל פרצות בחוק נכסי נפקדים כדי להעלות תביעות בבתי המשפט. (20) מכוח חוק זה רכשה רשות הפיתוח שטחי קרקע נרחבים, מהם שהיו בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
לפי אחד האומדנים הופקעו מכוחו של חוק זה כ-1.25 מיליון דונם. חוק זה, על אלמנט "טובת הציבור" הכלול בו, אפשר, בין היתר, את הקמתן של נצרת עילית (1956)וכרמיאל (1965) (שם, עמ' 177).
ההפקעות הנרחבות של קרקעות ערביות, על בסיס החוקים הנ"ל ועוד חוקים ותקנות לרוב, שיקפו אף הן השקפת עולם מושרשת בהווייה היישובית שנתמשכה אל תוך ההוויה המדינתית ממלכתית, היינו, האתוס הציוני של "גאולת הקרקע". תפיסה זו גרסה, כי עצם קיומה של מדינת ישראל מותנה בבעלות יהודית על מירב הקרקעות שניתן לשלוט עליהן וליישבתן. ביטחונה של המדינה מותנה בהתיישבות יהודית אינטנסיבית, בעיקר באזורי הספר, לא רק מצד הביטחון הפיזי כשלעצמו, אלא משום שאזורי ספר בלתי מיושבים ביהודים עלולים להוות תמריץ לתביעות ערביות ולעורר ספקות באשר לנחישותה של ישראל למנוע את שובם של הפליטים הפלסטיניים.
ראוי לשוב ולהזכיר, כי הממשל הצבאי שימש, בין יתר תפקידיו, מכשיר ליישומה של מדיניות קרקעית זאת. מן האמור לעיל בפרק הנוכחי מצטיירת תמונה של סימביוזה בין פעילותו המעשית של הממשל הצבאי לבין תקנות שעת החירום המנדטוריות והישראליות וחקיקת הכנסת בנושאי הקרקעות הערביות. נוצרה פעולת שרשרת, שנקודת המוצא שלה היא הכרזת שטחים מסוימים כשטחים סגורים, ולפיכך – מניעת כניסתם של בעליהם הערביים לשם עיבודם, המשכם בהכרזת אותן קרקעות כ"אדמות מוברות" (אדמות בור), ומכאן – העברתם לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, וסופם העברה לעיבוד על ידי חקלאים יהודים, שזכו לקבל היתרי כניסה לשטחים הסגורים, והפקעתו הסופית של הנכס מכוח חוקים שחוקקה הכנסת כדי להסיר כל ספק משפטי הקשור בתקנות שעת החרום (שם, שם).
שיטה דומה של הסתייעות בתקנות שעת חירום ננקטה לצורך הפקעה סופית של קרקעותיהם של הכפרים הנוצריים איקרית וברעם שבגליל, שתושביהם התמסרו לשליטת צה"ל במלחמת השחרור ונתבקשו לפנותם זמנית עד לסיום פעולות הלחימה באזוריהם, תוך הבטחה מפורשת של מפקדי צה"ל באותן גזרות כי במהרה יורשו לחזור לכפרים ולאדמותיהם.
ממשלת ישראל אישרה בדיעבד את פעולות הפינוי בהחלטה שקיבלה ביום 24 בנובמבר 1948. הפינוי נעשה בהתאם לחוק המלחמה, המעניק למפקד הצבאי סמכות לפנות יישובים באופן זמני, אם צרכים צבאיים מחייבים זאת. הבטחות אלו לא כובדו מעולם. הרחקת תושבי שני הכפרים מאדמותיהם נתאפשרה מכוח התקנות המייפות את כוחו של שר הביטחון להכריז על "אזורי ביטחון" לאורך גבולות המדינה. רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה 10 ק"מ צפונה מקו הרוחב 31 ו- 25 ק"מ דרומה ממנו, נבעה כאזור מוגן, שבתוכו ניתן להכריז על שטח מסוים כ"איזור ביטחון", ובו אסור לאדם להימצא אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך. בספטמבר 1949 הוכרז האיזור שלאורך גבול לבנון כ"איזור ביטחון". באותה עת נמצאו תושבי שני הכפרים כבר שנה מחוץ לכפריהם. לפיכך לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא איפשרו להם לשוב לכפריהם ולאדמותיהם. (21)
ההיקף המלא של הקרקעות הערביות שעליהן השתלטה המדינה אינו ידוע לאשורו. נראה כי משרדי הממשלה היו מעוניינים בערפול הנתונים לגבי רכוש ערבי שהוחרם, לרבות מקרקעין. האומדנים נעים בין 40% ל-60% מכלל שטח הקרקעות שהיה בידי בעלים ערביים ערב מלחמת השחרור.
לפי אחד האומדנים, היה השטח החקלאי שבבעלותם של נפקדים כמעט 6 מיליון דונם. מכאן שהשטח המופקע נע בין 2.4 ל-3.6 מיליון דונם (דיירי משנה (לעיל, הערה 11), עמ' 165).
הטבלה דלהלן, המציגה נתונים מדגמיים על הפקעות ב-18 כפרים ערביים (לרבות דרוזיים) מאז 1948, היא מעין הדגמה להיקף ההפקעות הללו.(36)
|
שם הכפר |
שטח בדונמים (1949) | שטח לאחר הפקעה |
|
ג'ת (המשולש) |
12,000 | 9,000 |
|
קלנסווה |
18,850 | 6,780 |
|
ג'לג'וליה |
14,000 | 800 |
|
טירה |
40,000 |
8,000 |
| טייבה | 45,000 |
13,000 |
| עארה / ערערה | 26,000 |
7,000 |
|
כפר ברא |
4,000 | 2,000 |
|
באקה אל-ע'רביה |
22,000 | 7,000 |
|
כפר קאסם |
12,000 | 9,000 |
|
אום אל-פאחם |
125,000 | 25,000 |
|
פקיעין |
14,000 | 5,500 |
| דיר אל-אסד, נחף, בענה | 16,000 |
7,000 |
| בית ג'ן | 26,500 |
13,500 |
| סח'נין | 55,000 |
30,000 |
| עראבה | 95,000 |
11,350 |
| דיר חנא | 16,000 |
9,500 |
| מג'ד אל-כרום | 20,000 |
7,000 |
| ירכא | 55,000 |
30,000 |
יצוין כי התפיסה שביסוד המדיניות הקרקעית נהגתה ויושמה בעיקר על ידי תנועת העבודה הציונית, שהיתה אמונה על האתוס הציוני-התיישבותי ומחויבת לו, יותר מאשר על ידי חוגי הימין ה"אזרחי", שהיה, במקרה הטוב, אדיש לאתוס זה. סוגיה זו היתה בעלת רגישות גבוהה במיוחד עבור מפ"ם, מפלגת השמאל הציוני, שייצגה שתי תנועות קיבוציות גדולות.
מפ"ם נקלעה לסתירה בין מחויבותה למעשה ההתיישבותי לבין עמדתה המוצהרת, הגורסת שוויון אזרחי לערבים בישראל. היא ניסתה, איפוא, לגבש נוסחאות ביניים שתאפשרנה לה לרצות את שני הרכיבים הללו. כך, למשל קראו דוברי מפ"ם כבר בשלהי מלחמת השחרור לאמץ מגמה של אורבניזציה של היישוב הערבי, החקלאי ברובו, במגמה לצמצם את מספר הכפרים הערביים בתחומי ישראל. דוברים אלה צידדו בהשארת יישובים ערביים על כנם בתחומי ישראל, "להוציא אזורים שיש בהם סכנה אסטרטגית".
מנהיג מפ"ם יעקב חזן טען בדיון שערך בוועדה הפוליטית של מפלגתו כי אורבניזציה זו דרושה "כדי למנוע נישול ערבים עקב ההתיישבות היהודית בכפרים הנטושים", והוסיף כי "אין שום חובה סוציאליסטית שאנחנו נאמר שהעם הערבי צריך להיות בנוי אך ורק מאנשי כפר". יו"ר הוועדה, יעקב ריפתין, מן הרדיקלים שבאנשי מפ"ם, סיכם דיון זה באומרו, שהוא מצדד ב"תוכנית התיישבותית השוללת (קיום) כפרים ערביים בגבול לבנון, בהנחה ש"יש לזה הכרח צבאי אשר נבחן", וש"ידאגו לתושבי הכפרים (הללו) במסגרת תוכנית פיתוח" (ארכיון השומר הצעיר, 8-66-90). כך נחשפה המפלגה להאשמה כי עמדותיה בנושא זה, שביקרו את חוקי המקרקעין בעת שנידונו בכנסת, הן אחת בפה ואחת בלב, שכן קיבוצי התנועות ההתיישבותיות שלה, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, היו מן הנהנים העיקריים מהפקעות המקרקעין במגזר הערבי. שטחים נרחבים של אדמות ערביות, מהן נטושות ומהן שהופקעו מחקלאים ערבים היושבים בישראל כדין, הוחכרו לקיבוצים. כך נאלצה מפ"ם להתמודד (לרוב בסגנון אפולוגטי המסגיר מבוכה רבה) עם טענות בדבר מעורבותן של התנועות הקיבוציות הקשורות בה בהשתלטות על קרקעות ערביות שהופקעו לצורכי ההתיישבות היהודית, בין באזורי ספר מובהקים ובין באזורים אחרים של הארץ.
הערבים בישראל: סטטוס וזהות
הממשל הצבאי ומדיניות המקרקעין לגבי ערביי ישראל נתנו, כאמור, ביטוי לתפיסה מושרשת בקרב הרוב היהודי במדינה באשר למעמדו של המיעוט הערבי בתוכה. מדינת ישראל היתה "מדינת היהודים", על-פי הגדרה שזכתה ללגיטימציה בינלאומית מכוח החלטת החלוקה של האו"ם.
מנהיגי היישוב היהודי לא התעלמו מן הסיכוי, או אף הוודאות, של קיום אוכלוסייה ערבית ניכרת בתחום שייעדה החלטת החלוקה להקמת המדינה היהודית, אך עצם ההגדרה של "מדינה יהודית" יצרה ציפייה בקרב ההנהגה היהודית ורובו הגדול של הציבור היהודי, כן אכן תהיה זו מדינה יהודית (ללא מרכאות) במשמעות הדמוגרפית והמשפטית כאחת.
היו מי שבירכו על האקסודוס ההמוני של מאות אלפי פליטים ערבים, והיו מי שקיוו כי תיווצר סיטואציה שתאפשר טרנספר של "שארית הפליטה" הערבית במדינת ישראל. גם לגבי נושא זה יצוין, כי התפיסה "הטרנספריסטית" היתה בעיקר נחלתם של חוגים בתנועת העבודה הישראלית, מעין המשך לתפיסה זו שמן העידן היישובי. מאחר שהמציאות הבינלאומית והעכבות הערכיות של הנהגת תנועת העבודה לא אפשרו יישומה של תפיסה זאת, נאלצה הנהגה הישראלית להסתגל לנוכחותו של מיעוט ערבי במדינת היהודים. בתהליך ההסתגלות נתגבש דפוס התייחסות, ולפיו האזרחים היהודים בישראל הם אזרחים בזכות, ואילו האזרחים הערבים הם אזרחים "על תנאי". שילובם של האזרחים הערבים במערכות החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל נתפס כסיכון ביטחוני פוטנציאלי וכסתירה לעצם ההגדרה של "מדינת היהודים".
בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה לא ראתה ההנהגה הישראלית בדרך כלל כל פגם במדיניות מפלה זו, בקיום שתי נורמות שונות, האחת ליהודים והאחרת לערבים, במגוון נושאים בכל התחומים.
כך, למשל, המציאות שלפיה נמנע מן הערבים ליהנות משירותיה של לשכת העבודה ההסתדרותית נתקיימו שתי רמות שכר עבור עבודה שווה – אחת ליהודים והאחרת לערבים – נתקבלה בתודעת רבים כנתון טבעי ואף רצוי. הוא הדין לגבי סגירת שערי ההסתדרות, ארגונם היציג של העובדים בישראל, בפני פועלים ערבים. שאלת היחסים בין הפועל העברי והפועל הערבי בארץ-ישראל היתה ללא ספק סוגיה קריטית שניצבה בפני ההסתדרות מאז היווסדה.
הוועידה השלישית של ההסתדרות קיבלה ביולי 1927 החלטה שדיברה על "צורך בשיתוף פעולה של הפועלים היהודים והערבים בעניינים החיוניים המשותפים להם", אך קבעה, עם זאת, את הצורך בקיומן של "חטיבות לאומיות אוטונומיות" כיסוד ארגוני לאותו שיתוף פעולה. לאמור: שיתוף פעולה – כן; ארגון משותף – לא! (22)
מעורבותה הנרחבת של ההסתדרות בנושאים לאומיים יהודיים (התיישבותיים ומדיניים) החורגים מנושאי האיגוד המקצועי והעמקת הניגודים הלאומיים בין שני העמים ככל שהתקרב המנדט הבריטי לסיומו גרמו חידוד ייחודה הלאומי ה"עברי" של ההסתדרות. הלוך הרוח שרווח בדרך כלל בצמרת ההסתדרותית לאחר הקמת המדינה, בכל הנוגע למעמדו של הפועל הערבי בארגונם היציג של העובדים בישראל, היה דומה מאוד לזה שרווח בציבור הפוליטי היהודי בכל הנוגע למעמד האזרחים הערבים במדינה. רבים ממנהיגי ההסתדרות הדחיקו נושא זה מתודעתם. אחרים לא ראו צורך לעיין מחד במצב העניינים הקיים, ולפיו ההסתדרות היא "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל", על כל המשתמע מכך.
פנחס לבון היה אחד הבודדים בצמרת ההסתדרות שהעזו, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, להתמודד עיונית עם סוגיית זיקתו של הפועל הערבי להסתדרות. נאמן להשקפתו, ולפיה על מדינת ישראל להנהיג אמות מידה ממלכתיות לגבי כלל אזרחיה, לרבות המיעוט הערבי, קרא לבון לרוויזיה של עקרון "העבודה העברית". כמו כן הציע כי "אחרי תקופת מעבר של חמש שנים – ובהנחה כי בתוך אותה תקופה תפוג, ולו חלקית, המתיחות בין ישראל למדינות ערב – תקום תנועת פועלים אחת, משותפת לשני העמים החיים בישראל". (23)
בדיון שקיים הועד הפועל של ההסתדרות בסוגיה זו ביולי 1948 העלה פותח הדיון, ראובן בורשטיין (ברקת), שלוש הצעות: "שהועד הפועל יחליט שכל פועל ערבי יהיה רשאי להצטרף כחבר להסתדרות; שההסתדרות תכריז על זכות שווה לעבודה לכל פועל ערבי במדינת ישראל; שההסתדרות תתבע שכר שווה בעד עבודה שווה לפועל הערבי, ומכאן גם תנאי עבודה שווים". (24) אולם חבריו לסיעה של ברקת לא גילו התלהבות להצעותיו. רבים מהם דחו על הסף את שתי ההצעות הראשונות, בין היתר בנימוק שקבלתן תבריח פועלים יהודים מן ההסתדרות. אשר להצעה בדבר שכר שווה, הוצע להמיר אותה ב"שכר הוגן" (שם).
רק באוקטובר 1952 החליטה מועצת ההסתדרות הט"ו לפתוח לפני הפועלים הערבים את שערי האיגוד המקצועי, אך עדיין לא התאפשרה להם חברות בהסתדרות עצמה. שעתה של ההחלטה לקבל את הפועלים הערבים לחברות מלאה בהסתדרות הגיעה רק בשנת 1960, ואולי היה מעין צדק היסטורי בכך שעל מהלך זה ניצח המזכ"ל דאז, פנחס לבון, שהיה מן הראשונים לתבוע זאת, בעת שהדבר היה עדיין בלתי פופולרי.
בדומה לפרשת חברותם של הערבים בהסתדרות הכללית של העובדים בישראל (על השמטת התיבות "עבריים ו"ארץ- ישראל" משמה המקורי של ההסתדרות התנהל פולמוס עיקש וממושך), אף קבלתם של ערבים לחברות במפלגות ישראליות לא היתה מובנת מאליה. בעיה זו לא היתה קיימת לגבי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפלגיה היהודי והערבי (שנפרדו ב- 1943) שבו והתאחדו בשנת 1949, אולם היא בהחלט היתה קיימת ורגישה לגבי מפלגות ציוניות, שהמשיכו באורח טבעי את המסורת היישובית של קיום מערכות יהודיות נפרדות בכל התחומים. לסוגיה זו נודעה רגישות גבוהה במיוחד עבור מפ"ם, בעלת המחויבות הסוציאליסטית והאינטרנציונליסטית לצד מחויבותה הציונית. במשך שנים געשו בתוכה ויכוחים סוערים בנושא זה בין חטיבות המוצא של המפלגה. (25) אף כי ויכוח זה כשלעצמו לא היה הגורם הישיר והמכריע לפילוגה של מפ"ם בשנת 1954, אין ספק לגבי תרומתו הרבה לפילוג. המפלגות הישראליות האחרות כלל לא שקלו באותן שנים שינוי בהרכבן האתני האקסקלוסיבי.
את התמיכה האלקטורלית הערבית השיגה מפא"י, המפלגה השלטת, באמצעות הקמתן של רשימות ערביות אד-הוק הקשורות בה, והיא אשר קבעה את הרכבי הנהגותיהן והכתיבה את הצבעות נציגיהן בכנסת. לצורך זה השתמשה מפא"י, באמצעות "המחלקה הערבית" שלה, במבנה החמולתי, שהיווה את המסגרת החברתית הרלוונטית העיקרית ביישוב הערבי לאחר המפולת של 1948.לפי עדויות רבות – ביניהן גם כאלו של פעילי "המחלקה הערבית" של מפא"י בעת ההיא ושל מפלגת העבודה לאחריה – נעזרה מפא"י לצורך השגת מירב הקולות הערביים ל"רשימות הנלוות" שלה במנגנוני הממשל הצבאי. רשימות אלו פנו באמצעות מועמדיהן למגזרים מוגדרים ברמה הגיאוגרפית (גליל, משולש, נגב) והעדתית (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדווים), ובלשון ההמעטה של מי שהיה שנים רבות מרכז המחלקה הערבית במפלגת העבודה: "לא התקשה הממשל הצבאי לתמרן אותן ולהמליץ בפניהן על בחירה נאותה". (26)
עובדה היא, מכל מקום, כי עם ביטול הממשל הצבאי ירדה קרנן של "הרשימות הנלוות", ומפלגת העבודה החלה להפעיל מנגנונים שונים להשגת קולותיהם של הבוחרים הערביים בהצבעה ישירה לרשימתה-היא, מה שהפך עד מהרה את נעילת שערי החברות במפלגה בפניהם לאנכרוניסטית.
האקסקלוסיביות היהודית של המפלגות הציוניות בישראל נסדקה לראשונה ב-1954, כאשר החליטה מפ"ם (לאחר שנתפלגה מאחדות העבודה-פועלי ציון) להעניק חברות מלאה לחבריה הערבים, ואף זאת תחת ניהולה והכוונתה של "מחלקה ערבית", שבראשה עמד תמיד פעיל יהודי. תהליך זה התרחב במהירות וכלל גם מפלגות ציוניות אחרות רק בשנות השישים המאוחרות, לאחר התקופה הנסקרת במאמר הנוכחי.
גם השתתפותם של אזרחי ישראל הערבים בבחירות לכנסת לא היתה מובנת מאליה, כפועל יוצא של התפיסה כי מדינת ישראל היא "מדינת היהודים", ומכאן שרק אזרחיה היהודים רשאים ליטול חלק עיצוב גורלה. ערב הבחירות לכנסת הראשונה, בינואר 1949, התקיימו התייעצויות בקרב גורמים רשמיים רמי דרג, ובהן נשקלה הצעה לא לאפשר השתתפותם של אזרחים ערבים בבחירות, אולם הצעות ברוח זו לא אושרו בסופו של דבר. אפשר שהיה זה דווקא ראש הממשלה דוד בן-גוריון אשר (כנראה) מתוך תערובת של שיקולים ממלכתיים ואינטרסנטיים, הדף הצעות אלו. (27) בוחרים ערבים נטלו חלק בבחירות למן הכנסת הראשונה ואילך, אולם יש לזכור כי השתתפות זו התקיימה בצל לחצי הממשל הצבאי, במעמד נחות של "אזרחים על תנאי", ובלא שנפתחו שערי המפלגות הישראליות לחברותם של ערבים. במקביל, סיכלו רשויות הביטחון כל ניסיון להתארגנות פוליטית ערבית עצמית, שלא במסגרת סיעות ערביות גרורות, על-פי הדגם שהציגה מפא"י.
הסטטוס המופלה לרעה של המיעוט הערבי בישראל הוצדק בעבר, ועד עצם היום הזה, בכך שאין אזרחי ישראל הערבים ממלאים את חובת השירות בצה"ל (בין היתר, משום שהמדינה "מודעת לסבך הרגשי העלול להיגרם למי שבסיטואציה מסוימת ייאלץ להילחם בבני עמו"), ו"מי שאינו ממלא את מלוא חובותיו האזרחיות אינו יכול לצפות לקבל את מלוא הזכויות". לאמיתו של דבר תבעו ערבים ישראליים רבים כבר בראשית שנות החמישים, לגייסם לצבא. תביעה זו הועלתה במפורש על ידי תופיק טובי, הציג המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בכנסת. הוא ראה בהיסוסי הממשלה בשאלת הגיוס דוגמא לאפליה בן אזרחי המדינה. (28) ביולי 1954 פרסמה הממשלה צו הקורא לכל הגברים והנשים בגילאי הגיוס מ"עדות המיעוטים" להירשם לשירות צבאי. מסמכים רשמיים חושפים כי רווחה אז ההנחה, ולפיה הערבים הישראליים לא ייענו לצו. במקרה כזה היתה כוונה לא להמשיך עוד בתהליך, שכן לא היתה בחוגי השלטון בישראל כוונה רצינית לגייסם. אולם ההיענות לגיוס (מצד הגברים בלבד) היתה רבה מן המצופה (אל- אתחאד, 23 ביולי 1954). מכאן ואילך לא זומנו עוד אזרחים ערבים-ישראלים לגיוס.
מכלל בני המיעוטים בעלי הפטור מן השירות הצבאי הוצאו בני העדה הדרוזית (וכן הצ'רקסים), ועליהם הוחל חוק גיוס החובה לצה"ל מאז 1956. היה זה ביטוי למדיניות ה"הפרד ומשול" שאותה נקטה המדינה בשלב מוקדם לאחר הקמתה, כאשר הכירה במעמדה האוטונומי של העדה הדרוזית, דבר שסלל את הדרך להפרדתה הפוליטית משאר המיעוט הערבי על בסיס "לאומי". הסטטוס של הדרוזים בישראל היה פרי מערכת יחסים בין שני צדדים בעלי אינטרסים המשלימים זה את זה. הממשל הישראלי היה מעוניין בפיצול אוכלוסיית המיעוטים, בשיתוף הפעולה של כמה מחלקיה (במיוחד הדרוזים, שעימם נקשרו קשרים מיוחדים עוד לפני הקמת המדינה) וביצירת רקמה של יחסי חסות ופיקוח עם כל קבוצה כזו בנפרד. הנכבדים הדרוזים המסורתיים היו מעוניינים בכינונה של מסגרת מוסדית של משרות ומשאבים שיהוו בסיס להרחבת מנהיגותם וללגיטימציה שלה. (29) חרף זאת היתה המדיניות הרשמית כלפי הדרוזים אמביוולנטית ובלתי עקבית מן ההתחלה. אף שניתן להם עידוד לראות את עצמם מכמה בחינות שונים מיתר הערבים, הרי מבחינות אחרות התייחסו אליהם כאל חלק בלתי נפרד מהמיעוט הערבי: מניעת חברות מלאה במפלגת העבודה עד 1972; הצבת מועמדיהם לכנסת ברשימות הערביות ה"נלוות"; הפקעת קרקעות במסגרת מדיניות "ייהוד הגליל"; כפיפות לממשל הצבאי בכל הכפרים הדרוזיים (פרט לשני הכפרים שבכרמל) עד לביטולו בשנת 1966( שם, עמ' 50).
כפי שצוין בפתח המאמר, לא רק הרוב היהודי ומוסדות המדינה התלבטו קשות בכל הנוגע להתייחסות אל המיעוט הערבי, אלא גם המיעוט הערבי עצמו היה נתון לדילמות קשות בכל הנוגע להתייחסותו אל המדינה. לא זו בלבד שמיעוט זה היה נתון לאימפקט הכבד של התבוסה הערבית ושל קריסת הקהילה הערבית-פלסטינית במלחמת 1948, אלא שהיה אף צריך למצוא את מקומו, לשאול לזהותו ולגבש אוריינטציות בתנאים שעל גבול האבסורד: מיעוט לאומי בקרב רוב יהודי, שהוא עצמו מיעוט לאומי בקרב רוב יהודי, שהוא עצמו מיעוט לאומי בקרב הרב הערבי באזור. התגובה הערבית לסיטואציה קשה זאת היתה בעשור הראשון לאחר הקמת המדינה פאסיבית למדי, בין היתר בשל הטראומה עצמה ובשל היעדר הנהגה מכוונת ומורת דרך. אולם שנות החמישים המאוחרות ומרבית שנות השישים עמדו בסימן תמורות רדיקליות ותזזיתיות בעולם הערבי, ואלו השפיעו ללא ספק על עיצוב זהותם של הערבים בישראל, בעיקר זו של הדור שנולד אל תוך מדינת ישראל או קצת לפני הקמתה.
החלה להתגבש תרכובת מרתקת ופרובלמטית של זהות לאומית כל-ערבית (עדיין לא פלסטינית) מחד גיסא, והשפעות של עצם הנוכחות בישראל (על-אף המדיניות המפרידה והמפלה שנקטו מוסדות המדינה) מאידך גיסא. זהות מורכבת זו היתה עתידה לבוא לכלל גיבוש ובולטות רק בשנות השישים המאוחרות, לאחר התקופה הנסקרת במאמרנו.
סיכום ואחרית דבר
כוונתנו במאמר הנוכחי היתה להציג פרשנות של תהליכים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים בנושא הנידון יותר מאשר לתאר את העובדות הקשורות בתהליכים אלה. בהתאם לגישה זו הצבענו על כך, שהמדיניות הישראלית כלפי המיעוט הערבי הושפעה באורח מכריע מהתמשכותן של נורמות לאומיות מן השלב ה"יישובי" הקדם-מדינתי אל תוך השלב המדינתי-ממלכתי. לכאורה עמדו בפני ממשלות ישראל מאז הקמתה אופציות אחדות בכל הנוגע לעיצוב מדיניותה כלפי אזרחיה הערבים, בבחינת "הרשות נתונה". למעשה היתה הבחירה, כפי שנעשתה, נתונה מראש, בשל קשיי המעבר מן השלב הקדם-ממלכתי אל השלב הממלכתי.
אולם המדיניות כלפי המיעוט הערבי בישראל היתה, ככל תהליך היסטורי, נתונה לתמורות מתפתחות והולכות, לצד הגורמים האינרטיים והמשמרים. ככלל ניתן לקבוע, כי מצבו של המיעוט הערבי במגוון תחומים הלך והשתפר, אבסולוטית ויחסית, ככל שהלכה והתגבשה הממלכתיות הישראלית על חשבון נורמות יישוביות עמוקות שורשים. הממשל הצבאי, שהיה, כאמור, לא רק מנגנון ביצועי, אלא ביטוי להשקפת עולם מקיפה, אינו קיים עוד. המיעוט הערבי הלך והתחזק במרוצת השנים, כמותית ואיכותית, בכל תחום אפשרי, בעיקר בתחומי החינוך, האיתנות הכלכלית והמודעות העצמית. מודעות זאת כוללת, זה לצד זה, אלמנטים ערביים- פלסטיניים ואזרחיים-ישראליים בתרכובת שהיא מרתקת כיום לא פחות מבעבר. בוודאי צודקים האומרים, כי "זכויות אינן ניתנות, אלא נלקחות", וכי הזכויות (הבלתי מלאות עדיין) שהשיג המיעוט הערבי במשך חמשת עשורי קיומה של המדינה הושגו בעיקר בגין התחזקותו של אותו מיעוט. אולם, לא פחות מכך, הישגים אלה הינם עדות מעודדת לתהליכי התבגרותה של החברה הישראלית כולה ולהתגבשותם (לא בלי קשיים ומאבקים) של דפוסי חשיבה והתנהגות ממלכתיים.