הסכמה ומחלוקת בחברה הישראלית שלאחר מלחמת השחרור
מאת: יצחק גל-נור – פרופ' למדע-המדינה, מנהל מכון לוי אשכול ללימודי-ישראל, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
מקור: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל, הוצאת מטכ"ל / קצין חינוך ראשי כרך 33 מס' 3-2, 1986.5.11
"אלטלנה", פרוק הפלמ"ח והבחירות לאספה המכוננת
הדמוקרטיה הישראלית בראשית דרכה
1948 היא נקודת-המפנה מן המאבק למען השגת המטרה, אל הצורך להגן עליה ולצקת בה תוכן. מחלוקות ומאבקים עזים בחברה הישראלית אינם תופעה חדשה, וגם בתקופת היישוב הייתה החברה מפולגת ומפוצלת, והיו בה מאבקים קשים, אלימות וריב-אחים. בבסיס המחלוקות בתקופת היישוב עמדו מחנות, שהיו שונים לא רק בהשקפות עולם אלא גם במבנים ארגוניים ובאורח-החיים של חבריהם.
המחנות העיקריים היו המחנה הפועלי, המחנה הדתי והמחנה ה"אזרחי". התנועה הציונית זכתה לעצמאות מדינית מבלי שהפיצול הפנימי יביא למלחמת-אחים, דבר יוצא-דופן לעומת תנועות לאומיות אחרות, שכן ההכרה בצורך במדינה ליהודים הייתה המכנה המשותף, אשר איחד את הקצוות.
המחלוקות, שהוליכו לאירועים המשבריים של ערב הקמת-המדינה, תועלו – לאחר הקמתה ליריבות פוליטית דמוקרטית. בימיה הראשונים של ישראל היו המחלוקות העיקריות בתחום יחסי-החוץ והביטחון בשאלות חלוקת הארץ וההתייחסות לעתיד "הגדה המערבית", ובתחום האוריינטציה כלפי המעצמות: האם פנינו למזרח – או למערב. המחלוקות העיקריות בנושאים החברתיים-פנימיים היו: איזו דמות תהיה למשטר בארץ, כיצד תיקלט העלייה הגדולה, מדינה יהודית – מה דמות לה, ומה יהיה היחס למיעוטים החיים בישראל. זרעי המחלוקות של היום נטמנו כבר אז.
"פריצת המדינה"
לבאי הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897) לא היו ספקות בדבר המטרה הסופית של ההרפתקה הגדולה, שבה החלו. הם ידעו לקרוא בין השורות של הנוסח הזהיר של הרצל, לפיו נועד הקונגרס "להניח את אבן הפינה לבית, אשר ישכון בתוכו לעתיד לבוא הלאום היהודי". היו להם גם חששות כבדים בדבר הסיכוי להגשים חזון יומרני זה. והנה, כעבור כחמישים שנה – זמן קצר לכל הדעות – הושגה המטרה החשובה ביותר: הקמת-המדינה. לא כל התנועות הלאומיות בעולם נחלו הצלחה והגשימו את מטרתן, ובין אלה שהצליחו – בולטת הציונות כמי שעמדה בפני מכשולים גבוהים במיוחד. לפני מלחמת-העולם השנייה רווחה רק תקווה עמומה, אפילו בקרב חצי מיליון היהודים בארץ, לכינונה של מדינה עצמאית.
השמחה בכ"ט בנובמבר ובה' באייר לא נולדה על-פי צו מטעם. "פריצת-המדינה", כפי שכינו זאת הלצים מאוחר יותר, בטאה באופן העמוק ביותר את ההסכמה הרחבה, כמו גם את הגשמת משאת-הנפש המשותפת של היישוב היהודי ושל התנועה הציונית. המחלוקות הקשות פילגו את היישוב לאורך כל הדרך, והיו גרסאות ציוניות שונות בדבר אמצעים ויעדים, אולם הצורך במדינה ליהודים היה מכנה משותף לכולן.
היו נקודות צומת מכריעות גם קודם לכן. הפולמוס הגדול על חלוקתה של ארץ-ישראל התנהל ב-1937 – בעקבות דו"ח ועדת פיל; הייתה גם ההכרעה הקשה להסכים לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, שפירושה היה נכונות לוותר על חלק מן השאיפות ההיסטוריות תמורת הכרה בינלאומית בריבונות יהודית. אולם 1948 מסמנת את קו פרשת המים בתולדות המהפכה הציונית: המטרה המרכזית הושגה, נותר "רק" להגן עליה, לטפחה ולצקת בה תוכן. השאיפה לעצמאות הייתה כרוכה בתמורות פנימיות, שנועדו להפוך את היהודים מעם בעל היסטוריה לאומה בעלת גיאוגרפיה. מרגע שהקו הזה נחצה – לא נעלמה שאלת עצם הקיום, אך עלו כבר שאלות חדשות:
- האם יצליחו היהודים להיעשות עם בין העמים ומדינה בין המדינות?
- איזו מדינה תהא זו?
- איזו חברה ותרבות תצמיח בקרבה? "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" – דברי הפזמון שביטאו גם השקפת-עולם, גם שאיפה.
- כיצד ניתן יהיה לכרוך יחד פיסת ארץ וקורת גג לעם חסר בית, עם השאיפות לבנות דבר-מה חדש ולהקים חברה צודקת?
פה בארץ חמדת אבות – שיר
מילים: ישראל דושמן
פה בארץ חמדת אבות,
תתגשמנה כל התקוות,
פה נחיה ופה נצר,
חיי חפש חיי דרור,
פה תהא השכינה שורה,
פה תפרח גם שפת התורה,
נירו ניר, ניר, ניר,
שירו שיר, שיר, שיר,
גילו גיל, גיל, גיל,
כבר הנצו ניצנים.
נירו ניר, ניר, ניר,
שירו שיר, שיר, שיר,
גילו גיל, גיל, גיל,
עוד יבואו זרעונים.
"אלטלנה", פרוק הפלמ"ח והבחירות לאספה המכוננת
קיימת לעתים נטייה לצבוע את תקופת היישוב בצבעי אחדות עזים של מאבק משותף, של עלייה, של התיישבות, של התנגדות ל"ספר הלבן", של מלחמה בערבים ועוד. לפיכך יש לחזור ולהזכיר: גם בתקופת-היישוב הייתה החברה היהודית מפולגת ומפוצלת. היו בה מאבקים פנימיים קשים, אלימות, מקרים של רצח פוליטי וריב אחים, שהגיע לסף מלחמת-אחים. התקופה עמדה בסימן המאבק בין יהודים לבין ערבים, אולם במבט לאחור ניתן גם לראות, שרוב השסעים המפלגים את החברה הישראלית כיום היו קיימים כבר אז, אם כ י הם לבשו צורות חדשות.
המחלוקת בתקופת-היישוב חרגה מהתנצחות רעיונית. בבסיסה עמדו "מחנות" שונים זה מזה לא רק בהשקפות עולם אלא גם במבנים ארגוניים ובאורח-החיים של חבריהם. המחנות העיקריים היו מחנה הפועלים – של הציונות הסוציאליסטית וההסתדרות במרכזו, המחנה הדתי – של הציונות הדתית-לאומית, והמחנה ה"אזרחי" – על שני חלקיו הנפרדים: הציונות הכללית והתנועה הרוויזיוניסטית.
בתוך המחנות עצמם פעלו מפלגות שונות, אך המחנות הכתיבו לא רק זיקה אידיאולוגית אלא גם חברות בארגונים אחרים, עיסוקים כלכליים, מקומות מגורים, שירותים חברתיים ועוד.
באופן סכימטי ניתן לצייר מסלולים נפרדים, בעלי נקודות מפגש מועטות לשני צעירים במחנות השונים.
צעיר עירוני במחנה-הפועלים התגורר בבית משותף של "שכון-עובדים" בגבעתיים, למד בבית-ספר של זרם- העובדים, השתייך ל"נוער העובד", עסק בספורט ב"הפועל", היה חבר בקופת-החולים הכללית, התגייס לפלמ"ח או ל"הגנה" ועבד אחר-כך במפעל של ההסתדרות. לעומתו צעיר ב"מחנה האזרחי" התגורר בבית פרטי ברמת-גן, למד בבית ספר של הזרם הכללי, היה חבר ב"מכבי" או ב"בית"ר", השתייך לקופת החולים הלאומית, התגייס לאצ"ל ועבד אחר-כך במפעל-יהלומים פרטי. מסלולים נפרדים כאלה היו גם נחלתם של שני צעירים עולים חדשים, שעברו הכשרה חלוצית בחו"ל והגיעו ארצה במסגרות נפרדות של תנועות הנוער שלהם.
תקופת היישוב רצופה מאבקים בין המחנות, בעיקר בין מחנה-הפועלים לבין התנועה הרוויזיוניסטית, ונזכיר כאן בחטף את הפילוג ב"הגנה" ואת ייסוד האצ"ל (1931), את רצח ארלוזורוב (1933), את ההתנגשויות בין ההסתדרות לבין התנועה הרוויזיוניסטית על השליטה בלשכות-העבודה (1934), את פרישת הרוויזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית העולמית ואת ייסוד "ההסתדרות הציונית החדשה" (1935), את הפולמוס על דו"ח ועדת-פיל (1937), את ה"סזון" (1944) ואת הוויכוח על תוכנית החלוקה של האו"ם (1947).
במקביל נזכיר את העימותים הפנימיים החריפים בתוך המחנה הפועלי עצמו – למשל על הצהרת בילטמור (1942) – או את הפילוג במפא"י (1944). העימותים בקרב החברה היהודית הגיעו לשיא אחרי הקמת-המדינה והתנקזו לשלושה אירועים בולטים, שהתרחשו כולם במחצית השנייה של 1948:
- "פרשת אלטלנה" (יוני 1948),
- רצח הרוזן ברנדוט בירושלים (ספטמבר 1948)
- פירוק הפלמ"ח (דצמבר 1948).
תוך פרק זמן קצר הועמדה המדינה החדשה בפני זעזועים כבדים, וזאת בעיצומה של מלחמת-השחרור. בינואר 1949 נערכו הבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה), ובמקביל החלה העלייה ההמונית ממחנות העקורים ואחר-כך מארצות אסיה ואפריקה.
כיצד מצטיירת אותה שנה ראשונה להקמת-המדינה במבט לאחור?
העובדה החשובה ביותר היא, שהתנועה הציונית חוללה את המהפכה הלאומית שלה – עברה את מלחמת-השחרור וזכתה בעצמאות מדינית – מבלי שהפיצול הפנימי יביא למלחמת- אחים או להפיכה פוליטית. והרי זה מקרה יוצא-דופן לעומת תנועות לאומיות רבות אחרות, שבהן היו המאבק לשחרור וראשית שנות העצמאות מלווים בשפיכות-דמים. מה היו הסיבות לכך?
התברר, שהמכנה המשותף הציוני היה איתן יותר מכפי שהיה נדמה, והוא עמד יפה בזעזועים של לידת המדינה. נוספה לו גם נחישות מאחדת, שנוצרה בעקבות ההלם הקולקטיבי של השואה באירופה. היו גם סיבות מעשיות:
ראשית, העימות העיקרי לא היה בין ה"מחנות" שהוזכרו לעיל, אלא בין מה שהיה קרוי "היישוב המאורגן" לבין הארגונים "הפורשים". העימותים בין המחנות התמתנו במידה מסוימת, משום ש"היישוב המאורגן" כלל גם חלקים מהמחנה האזרחי ומן המחנה הדתי. עובדה זו איפשרה ל"ציונים הכלליים" ולמפלגות הדתיות לשמש מתווכים בשעת-משבר.
שנית, לא נוצר מצב, שמחנה אחד, או חלק ממנו, היה לחלוטין מחוץ למערכת הפוליטית. גם כאשר הרוויזיוניסטים פרשו מההסתדרות הציונית, הם המשיכו להשתייך ל"כנסת ישראל", ואחר-כך חזרו ונטלו חלק בבחירות לקונגרס הציוני ב-1946. היו גם תקופות של שיתוף-פעולה בין "ההגנה" לבין האצ"ל, והיה הסכם לצרף את האצ"ל לצה"ל עם הקמת המדינה. הגישה של ההנהגה הציונית הייתה לנסות ולכלול את כל הגורמים השונים בדרך זו או אחרת במוסדות, בחלוקת המשאבים ובמאמץ המשותף. גם היהדות החרדית, שנמנעה בתקופת המנדט מלהשתתף במוסדות-היישוב, נכללה ברובה במערכת הפוליטית ערב הקמת-המדינה.
שלישית, בעוד שבנושאי- פנים הייתה סובלנות לפיצול הפוליטי והחברתי – ושיטת הבחירות היחסית אף תרמה להמשכיותו של פיצול זה – הרי שבנושאי חוץ וביטחון נתבעה מרות מוחלטת להנהגה הרשמית. ההנהגה לא נרתעה משימוש בכוח לאכיפתה של מרות זו, וידה הייתה על העליונה בשלושת העימותים הקשים של שנת 1948.
פרשת "אלטלנה" לא הייתה מקרה מנותק, ואלימות הופעלה גם באירועים קודמים, כמו בתקופת ה"סזון". אולם העימות הישיר והעקוב מדם בחוף תל-אביב, שהתרחש אחרי הכרזת-העצמאות, נשא כבר בחובו ניצנים של מלחמת- אחים. לכך אפשר להוסיף את רצח ברנדוט, שבעקבותיו נאסרו מנהיגי הלח"י ופורקו המסגרות האוטונומיות של אצ"ל ושל לח"י בירושלים. הנהגת-המדינה, ובן-גוריון בראשה, ראתה בקיום הנפרד של הארגונים המזויינים העצמאיים איום ממשי על השלטון המרכזי במדינה החדשה, ובעיקר על המונופולין להפעלת הכוח המזויין. לעומת זאת, האצ"ל והלח"י ראו עצמם נרדפים ונבגדים, בייחוד על-ידי מפלגות הפועלים, "ההגנה" והפלמ"ח. בעימות הזה היו כל המרכיבים למלחמת אחים, אך למרות האירועים עצמם והמשקעים, שהותירו לשנים ארוכות מאוד – הקרע הסופי נמנע. במבט לאחור ניכר, כי שני הצדדים נהגו בהתאפקות, וכי הרוב הסתפק בהפעלה מוגבלת של כוח כלפי המיעוט. זאת ועוד – מנגנון ההיגוי המרכזי של המדינה לא התמוטט כתוצאה מאירועים אלה.
עימות קשה התרחש גם בתוך המחנה הפועלי, כאשר לקראת סוף 1948 הכריח בן-גוריון את מפ"ם לפרק את מטה הפלמ"ח ולשלבו בצה"ל. המחלוקת הפנימית הייתה עזה ביותר, ונמשכה במלוא עוזה בראשית שנות-המדינה. די אם נזכיר, כי מפ"ם הייתה המפלגה השנייה הגדולה לאחר בחירות 1949 – כאשר זכתה ב-19 מנדטים בכנסת (לעומת 16 של החזית הדתית ו-14 של חרות). היא גם לא שותפה מאז בקואליציה הממשלתית עד לנובמבר 1955, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית. עם-כל-זאת, גם עימות זה נפתר באמצעים פוליטיים.
לסיכום ניתן לומר, כי האירועים המפורסמים סביב פרוק האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח, וגם המפורסמים פחות, כמו סירוב של כמה מנהיגים דתיים להכיר בסמכות החילונית של המדינה, לא היוו איום משמעותי על עצם הקמתו של המשטר הפוליטי במדינה החדשה. המחלוקות לא נעלמו, אולם תוך זמן קצר, כבר ב-1949, הן מתועלות ליריבות פוליטית "נורמלית" ודמוקרטית. כשנה לאחר הקמת-המדינה פג עוקצם של המשברים האלה. הארגונים הצבאיים השונים שולבו במערך הצה"לי, ובכנסת פעלו "תנועת-החרות" (יוצאי אצ"ל), "רשימת-הלוחמים" (יוצאי לח"י) ומפ"ם (ובכללה יוצאי הפלמ"ח). המבחנים החיצוניים תרמו אף הם לאחדות, אך בולטת העובדה, שהמחלוקות לא הגיעו לכלל פרוד, ולא היו, לדוגמה, ניסיונות רציניים להקים מרכז פוליטי אלטרנטיבי של הנהגת-המדינה.
ענייני חוץ וביטחון
הקמת המדינה והניצחון במלחמת-השחרור יצרו הילה של כושר היגוי מעולה להנהגה הפוליטית בראשות בן-גוריון.
ענייני חוץ וביטחון הוסיפו למלא תפקיד מכריע בתודעה הקולקטיבית, וגם מעורבות של הפרט בענייני הכלל הייתה קשורה קשר הדוק לאיום החיצוני: החל בשרות צבאי ממושך ובנטל מיסים גבוה וכלה בנכונות להשלים עם המשך תקנות החירום או עם הפעלת הצנזורה על העיתונות.
המחלוקות הפנימיות ב-1949 הושפעו ישירות מתוצאות המלחמה ומהסכמי שביתת-נשק, ובאופק כבר עלו גם השאלות האחרות: "האוריינטציה" כלפי המעצמות והיחסים בין ישראל לבין התפוצות.
במערכת-הבחירות לכנסת ב-1949 הציגה מפא"י את הישגי ההנהגה במלחמה, ומצעה דגל בחתימת הסכמי-שלום עם מדינות ערב על בסיס הקווים של הניצחונות הצבאיים.
מפא"י תמכה במשא ומתן דיפלומטי דיסקרטי, שיבסס את הישגי המדינה ויבטיח לה את המשך תמיכת שתי המעצמות, שהכירו במדינת ישראל – ארצות-הברית וברית-המועצות.
בן-גוריון עצמו ראה בהישגים הצבאיים את גבול הדרישות, וזו גם הסיבה לסירובו המוחלט להשאיר את צה"ל מעבר לקווים הבינלאומיים בלבנון – בעקבות "מבצע חירם", ובחצי-האי סיני – בעקבות "מבצע חורב". הוא סבר, שחציית הגבול בלבנון ובסיני מסכנת את הסיכוי להרחבת הטריטוריות של המדינה היהודית בשטח ארץ-ישראל המנדטורית, וכי מדיניות של "תפסת מרובה" עלולה להחזיר את הדיון לגבולות-החלוקה של 1947. בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת-הנשק הראשון עם מצרים, ועד יולי 1949 נחתמו בזה אחר זה ההסכמים עם לבנון, עם עבר-הירדן ועם סוריה. ציוני-הדרך של המדיניות הזו היו הכרת בריטניה במדינת-ישראל (ינואר 1949), קבלת-ישראל כחברה באו"ם (מאי 1949) וההצהרה המשולשת של שלוש מעצמות-המערב (מאי 1950), המהווה הכרה דה-פקטו בקווים שנקבעו בהסכמי שביתת-הנשק.
מלחמת-השחרור התנהלה, בדרך כלל, ללא ויכוח פנימי פומבי בין המפלגות, והייתה הסכמה – מתוך רצון או בלית ברירה – להשאיר את הפיקוד בידי בן-גוריון והמטכ"ל. היו, כמובן, חילוקי דעות בקשר לניהול המלחמה או למבצעים צבאיים מסוימים, אולם המלחמה – הקשה ביותר בתולדות ישראל – איחדה את השורות. בממשלה הזמנית, שכיהנה עד מארס 1949, השתתפו מפא"י, מפ"ם, הציונים הכלליים, המפלגות הדתיות ומפלגת העלייה החדשה. "מועצת המדינה הזמנית", שמנתה 37 חברים, כללה את מרבית המפלגות ביישוב. הגופים האלה הבטיחו ייצוג רחב, ואכן, בכנסת הראשונה היו מיוצגות למעלה מעשר מפלגות ורשימות.
בראשית 1949 נראה כבר קץ המלחמה באופק, ושיחות שביתת-הנשק עם מדינות-ערב ותחילת עבודתה של ועדת- הפיוס של האו"ם עוררו מחדש את המחלוקת הפנימית. עם סיום המלחמה התעוררו שתי שאלות קונקרטיות: האם לתמוך בהסכמי שביתת הנשק, שהם פחות מהסכמי שלום, והאם להסכים לחלוקה החדשה של ארץ-ישראל על-פי קווי שביתת הנשק. בשאלות אלה מובלעות גם עמדות לגבי שורה ארוכה של נושאים, שהיו שנויים במחלוקת פנימית: האם ישראל תומכת עדיין בהקמת המדינה הערבית, והאם להתיר לממלכת עבר-הירדן לקבל חזקה על הגדה המערבית, מה תהיה "האוריינטציה" במדיניות-חוץ: פרו-מערבית או פרו- מזרחית, ומהי העמדה כלפי בריטניה? מהי המדיניות כלפי הפליטים הערבים – ומה לגבי מעמדה של ירושלים? במחלוקת זו ניצבה מפא"י מצד אחד של המתרס, כאשר בעמדותיה תומכות המפלגות הדתיות, מפלגת העלייה החדשה (הפרוגרסיביים) ובדרך כלל גם הציונים הכלליים.
מצדו השני של המתרס ניצבו בנפרד זו מזו מפ"ם, חרות ומק"י, אשר מסיבות שונות לחלוטין התנגדו למדיניות של מפא"י. מפ"ם ראתה בשביתת הנשק אמצעי להפסקת- הקרבות, אך התנגדה נמרצות להסכם עם עבר הירדן.
האמיר עבדאללה נראה בעיניה עושה דברו של האימפריאליזם הבריטי, והסכם עמו פירושו חיסול הסיכוי למתן ביטוי לתנועה הלאומית הערבית. בתוך מפ"ם היה גם האגף האקטיביסטי, שלימים נפרד מן המפלגה המאוחדת והקים את "אחדות-העבודה".
לדוגמה, יגאל אלון התנגד להסכם שביתת-הנשק עם מצרים ודרש לעמוד על חתימת הסכמי שלום. הוא התנגד לאישור כלשהו של קווי שביתת-הנשק כגבולות קבע, וראה בנהר הירדן את הגבול המזרחי של ארץ ישראל. מפ"ם התנגדה גם לראשיתה של האוריינטציה הפרו-מערבית במדיניות-החוץ הישראלית.
תנועת החרות, לעומת זאת, לא הייתה מוכנה לתמוך בהסכמי-רודוס. היא תבעה המשך המאבק הצבאי, ובמצעה לבחירות 1949 נזכר גם עניין שחרור שתי גדות הירדן.
"חרות" ראתה בהכרה, שנתנה מדינת-ישראל לממלכה ההאשמית בהסכמי רודוס, ויתור על שלמות ארץ והישענות על האויב המושבע – בריטניה.
מק"י התנגדה בתחילה לרעיון החלוקה, אולם בעקבות השינוי במדיניות ברית-המועצות תמכה בתוכנית-החלוקה של האו"ם ובמאבק של היישוב במלחמת-השחרור. מק"י קידמה בברכה את הסכמי שביתת-הנשק, בתנאי שתוקם מדינה ערבית לצד מדינת-ישראל. בהדרגה השתנתה עמדתה, ובראשית שנות ה-50 היא נמצאה באופוזיציה קבועה לכל המפלגות הציוניות בישראל.
עיון במצעי המפלגות לבחירות 1949 מראה, כי לאחר הקמת המדינה הצטמצמו – אם כי לא נעלמו – הפערים בנושאי חוץ וביטחון לעומת היריבות בתקופת היישוב. הדבר בולט ביתר-שאת במצעים בבחירות 1951, כאשר החל לפוג גם עוקצה של המחלוקת האידיאולוגית. היריבות לא נעלמה, והיא תשוב ותעלה בין מפא"י לבין "חרות" בוויכוח על השילומים מגרמניה (1952-1951) או במשפט קסטנר (1957-1954) – ובתוך המחנה הפועלי בפילוג בקיבוץ המאוחד (1951) או ב"עסק-הביש" במצרים (1954). עם זאת, שנת 1949 מבשרת כבר את ראשית התהליך של הסטת המחלוקות לענייני-פנים. התמיכה הרחבה, שניתנה להחלטת ממשלת- ישראל להעתיק את מקום מושב-הכנסת לירושלים בדצמבר 1949, מסמלת יפה את אחדות-הדעות בסוגיה זו.
מריבות היהודים
הקמת-המדינה הרעידה את אמות-הספים של ההיסטוריה היהודית, ואיך אפשר להתייחס אחרת למאורע, שקבע, כי כל ההתרחשויות האחרות יוגדרו במונחים של "לפני" ו"אחרי". עם זאת, המחלוקות הפנימיות לא נולדו בה' באייר תש"ח – הן נצבעו במשמעות חדשה לנוכח העובדה, שקם שלטון עצמי ונוצרה כתובת "שלנו" להידפק עליה.
ארבע סוגיות מרכזיות העסיקו את החברה היהודית לאחר מלחמת-העצמאות – אף אחת מהן לא הייתה חדשה, אך המחלוקות קבלו דפוסים חדשים, ודי היה בכל אחת מהן כדי לזעזע את יציבותה של המדינה שזה עתה הוקמה.
- המחלוקות האידיאולוגיות בין המחנות ביישוב לבשו אופי קונקרטי: מי ישתתף בשלטון? האם להגשים את הסוציאליזם בימינו? והשאלה הבוערת: איזו מדיניות כלכלית יש להנהיג בתנאים הקשים שלאחר המלחמה?
- השוני בין ארצות-המוצא של העולים היה תמיד נושא מרכזי בקהילת-המהגרים של טרום-המדינה. ההבדלים בין ותיקים לבין חדשים נולדו הרבה לפני 1948, אך לפתע, תוך שנה-שנתיים, הפכה "העלייה" לבעיה המרכזית במדינה הצעירה הן מבחינה כמותית (רבע מיליון עולים בשנת 1949) והן מבחינת ההרכב (בפעם הראשונה עלה מספרם של עולי ארצות אסיה-אפריקה על מספרם של עולי אירופה-אמריקה). ובכן, איך קולטים (וגם – בגבור המצוקה – את מי קולטים) ואיזו חברה תקום לנו במדינה החדשה?
- המחלוקת בין דתיים לבין חילוניים הייתה קיימת כבר בקונגרס הציוני הראשון. לפתע הועמדה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל בפני השאלה, שמפניה ניסתה להתחמק למעלה מ-50 שנה: עתה, שהשלטון הוא יהודי – האם תהא זו גם "מדינה יהודית"?
- קמה מדינת-היהודים, אך בתוכה התגוררו כ-160,000 ערבים, שהיוו 14% מאזרחי-המדינה. מה יעשה העם היהודי ללא-יהודים החיים בקרבו והסרים למרות שלטונו?
סוציאליזם – כיצד?
במאמר, שפרסם משה שרת, הוא שואל: "סוציאליזם במדינת ישראל – כיצד"? (מולד כרך 13, 1955, ע"ע 58-47).
מפלגת-השלטון החלה להסתגל למציאות ולעשות ויתורים אידיאולוגיים, לאחר שמדיניותה בפועל עודדה את היוזמה הפרטית ואת הקמתה של כלכלה מעורבת. במצעה של מפא"י בבחירות 1949 שלטה עדיין אידיאולוגיה סוציאליסטית, והייתה כלולה בו קריאה לבעלות על אמצעי הייצור, להנהגת כלכלה מתוכננת ולתמיכה של המדינה בהסתדרות. לעומת זאת, המדיניות של הממשלה הזמנית נראתה כבר למפ"ם כסטייה רעיונית מרחיקת-לכת, והמחלוקת גברה והלכה לאחר הקמת-הממשלה הראשונה, כאשר מפ"ם הייתה באופוזיציה. היריבות הקשה בין שתי מפלגות-הפועלים התפרשה על פני שורה ארוכה של נושאים, החל משאלת "האוריינטציה" במדיניות-החוץ וכלה בסוגיית "הכפייה הדתית". למפא"י יחד עם מפ"ם ועם הרשימות הערביות היו 67 מושבים בכנסת הראשונה, וניתן היה להקים קואליציה, שתבסס את "ההגמוניה הפועלית" במדינה. תחת זאת העדיף בן-גוריון להשאיר את מפ"ם מחוץ לקואליציה. בקווי היסוד של הממשלה הראשונה נאמר עדיין, כי מדיניות החוץ תהא מושתתת על "ידידות עם כל המדינות שוחרות-השלום, ובמיוחד עם ארצות-הברית ועם ברית-המועצות". בפועל החלה כבר ב-1949 תזוזה במדיניות ברית-המועצות כלפי ישראל, ובמקביל התגברה האוריינטציה המערבית במדיניות-הממשלה. עוד לפני הבחירות ב-1949 קיבלה מדינת-ישראל מלווה כלכלי ממשלת ארצות-הברית, ולאחר מכן אף פנתה בבקשה לקבל סיוע צבאי. במחצית 1950 החלה מלחמת-קוריאה, ותמיכת-ישראל במדינות המערב הפכה לעובדה.
הקרע בתוך המחנה הפועלי נסב על דמותה של החברה ועל שאלות-יסוד בדבר דרכי-ההגשמה של הציונות הסוציאליסטית במדינה. התזוזה במפא"י החלה עוד בתקופת היישוב, אולם כאשר קיבלה גושפנקה שלטונית אחרי 1949 – היא התוותה את נתיב התפתחותה של החברה הישראלית לשנים רבות. מפ"ם ניהלה מלחמת-מאסף, שלא שינתה את המגמה. הצטרפות מפ"ם ואחדות-העבודה לקואליציה בראשות מפא"י בשנת 1955 חתמה, למעשה, את עידן השאיפות ל"סוציאליזם בימינו" בתולדות-המדינה.
ה"צנע"
באפריל 1949 הונהג ה"צנע" הכלכלי במדינת ישראל, והוא נמשך למעלה משנתיים – עד שבוטל רשמית בפברואר 1952.
מפ"ם ומק"י התקיפו את ה"צנע" משמאל והאשימו את מפא"י בפגיעה בשכבות החלשות. אולם האופוזיציה העיקרית הייתה מימין, ובראשם "הציונים הכלליים" והחוגים המקורבים אליהם. ה"צנע", פרושו היה פיקוח ריכוזי של המדינה על מה אוכלים ולובשים תושביה, ומעל לכל – גידול עצום בביורוקרטיה הממשלתית. בעוד שכלפי השמאל טענה מפא"י, שה"צנע" לא נועד להשליט שוויון חברתי, אלא להתמודד עם המשבר הכלכלי, כלפי הימין הצביעה על ירידת מדד המחירים לצרכן ב-14% בשנה הראשונה לקיומו. ה"צנע" היה מלווה בפרשיות שחיתות, ב"שוק שחור" ובהאשמות כבדות כלפי "פרוטקציונרים", שיודעים להסתדר. הוא היה כרוך באבטלה של חיילים משוחררים ושל עולים חדשים ובהתערבות מסיבית של השלטון בחיי היומיום של האזרחים (בבדיחה, שרווחה באותם הימים, שונתה הברכה המסורתית "עד מאה ועשרים" ל"עד מאה ושמונה" – בשל הטלת מס של 10% על תוחלת החיים). הציונים הכלליים תקפו את השיטה הכלכלית ואת ניצולה בידי מפא"י למטרות מפלגתיות.
המפלגה ניהלה את מערכת-הבחירות לכנסת השנייה ב-1951 בסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י", ושילשה את מספר חבריה בכנסת משבעה לעשרים (בעיקר על חשבון "חרות", שירדה מ-14-8, ומפ"ם, שהפסידה 4 מנדטים). מפא"י הפסידה רק מנדט אחד, אך במדיניותה לאחר-מכן ניכר ניצחונה של "התפיסה הממלכתית" של בן-גוריון: ביטול הזרמים בחינוך וביטול לשכות-העבודה של ההסתדרות, ובמישור השלטוני – צרוף הציונים הכלליים לקואליציה בממשלה הרביעית בסוף 1952. היה זה ראשיתו של השינוי ההדרגתי, שהחל נותן אותותיו בחברה הישראלית: פיתוח כלכלה פרטית, הפחתה יחסית בעוצמתה של ההסתדרות ותחרות חופשית. נסכם ונאמר, כי המחלוקת האידיאולוגית בענייני כלכלה וחברה הסתיימה מהר יחסית, כאשר מאז ראשית שנות החמישים נוקטת הממשלה בראשות מפא"י מדיניות פרגמטית, הזוכה להסכמה רחבה. התמיכה נשענה בעיקר על העובדה, שהמדיניות הייתה מכוונת לפיתוח כלכלי מואץ, תוך עלייה מתמדת ברמת-החיים והעזרות מסיבית בייבוא-הון ממקורות חיצוניים.
עלייה
בסוף 1949 היו מיליון יהודים במדינת-ישראל. נושא העלייה לא היווה סלע מחלוקת בין המפלגות. חוק השבות, שנקבל בכנסת ביולי 1950,מבטא נאמנה את ההסכמה הרחבה: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". תקנות "הספר הלבן" – שאסרו, בין השאר, עלייה חופשית של יהודים – בוטלו במינשר הראשון שהוציאה מועצת המדינה הזמנית לאחר הכרזת העצמאות. הפיכת ישראל לביתו של העם היהודי הייתה הסיבה להקמת המדינה – ועל כך לא הייתה מחלוקת בתנועה הציונית. אולם העלייה ההמונית הביאה ארצה שתי קבוצות עולים, שנתקלו בבעיות-קליטה קשות במיוחד.
הקבוצה הראשונה הורכבה מרוב רובם של העולים, שהגיעו ארצה מאירופה ב-1949 והיו שארית-הפלטה של מחנות ההשמדה באירופה. תום שגב, שתיעד את תלאות העולים החדשים, מספר על רוממות הנפש שאחזה באלה שנטלו חלק באפופיה הגדולה וגם את היחס כלפיהם – כ"אבק אדם" (תום שגב, 1949: הישראלים הראשונים, 1955, ע' 122).
הכינוי "פליטים", שדבק בעולי-אירופה, מסמל את היחס האמביוולנטי כלפיהם כמו גם את ההחלטה הנחרצת להפכם בין-לילה ל"חלוצים" ול"ישראלים".
הקבוצה השנייה הייתה מורכבת מעולי אסיה ואפריקה, ולימים דבקו באלה הכינויים "ספרים", "עולי המזרח" ו"ישראל השנייה".
עליית העקורים מאירופה הקדימה במקצת את עליית יהודי המזרח, והדבר נתן להם יתרון מסוים בתשומת-הלב של המוסדות הקולטים. כאשר החל מבצע "מרבד הקסמים" של עליית יהודי תימן בסוף 1949, כבר חולק רובו של הרכוש הנטוש, ונתפסו מקומות העבודה המעטים והמבנים במחנות העלייה או במחנות הנטושים של הצבא הבריטי. עם זאת, הסיבות לקשיי הקליטה של יהודי המזרח היו עמוקות יותר.
הדרישות להאטת קצב העלייה, למה שנקרא אז "רגולציה" ואחר-כך גם "סלקציה" נבעו מן המצב הכלכלי, אך הצביעו גם על ויכוח פנימי, מובלע במקצת, בדבר "איכותו של החומר האנושי" שהגיע ארצה מארצות המזרח. עולי אירופה מצאו בארץ אוכלוסייה של ותיקים בעלי רקע דומה, וביניהם בני משפחה ודוברי לשונם. עולי המזרח החלו הכל מבראשית, ומה שמצאו בארץ היה שונה, זר ולעתים גם עויין.
הבעיה העדתית – כפי שהיא מוכרת בישראל בשנות ה-80 – נוצרה איפוא בשנים הראשונות להקמת-המדינה. היא נולדה במדינת-ישראל על רקע העימות של העולים מארצות-המזרח עם הגירסה הציונית-אירופית ועם הממסד של הוותיקים, שמצאו בארץ בבואם. רוב רובם של עולים אלה לא נטלו חלק במאבק להקמת-המדינה ולא נתקבלו לאליטה החברתית והפוליטית של דור המייסדים.
שני גורמים נוספים באו לידי ביטוי מיד בראשית הדרך ותרמו להעמקת השסע העדתי בישראל: ראשית, מורשתם התרבותית של יהודי-המזרח ניזונה מזו של ארצות, שעמן נמצאה ישראל במצב של מלחמה. הוותיקים בארץ התייחסו אל "האיסלאם" או אל "הערבים" כאל אויב, ובכלל זה גם יחס מזלזל כלפי תרבות-המזרח. נציין רק כדוגמה, שלרוב העולים היו בארץ עיתונים וגם תוכניות רדיו בשפתם.
לעומת זאת, העיתונים ותוכניות-הרדיו בערבית היו מכוונים לערביי-ישראל או למדינות-ערב, ולא יכלו לשרת בעת ובעונה אחת גם את העולים דוברי-הערבית. עולים אלה, בניגוד לדוברי הניב המוגרבי או הלאדינו, היו היחידים שלא זכו ל"הכרת" המדינה בשפת אמם. שנית, היה קיים פער סוציו-כלכלי ברור בין עולי המזרח לבין הוותיקים וגם בינם לבין עולי אירופה. הם הוטלו בארץ לתוך כור היתוך חסר התחשבות, שכונה "מיזוג-גלויות", והיו נושא לשאיפות כנות לאינטגרציה – בתנאי שיעשו מהר את כל כברת הדרך לאימוץ אורח חייה של החברה האשכנזית. ברור, שלא יכלו לעמוד בכך, וזרעי הפרוד נזרעו אז על-ידי אותה שאיפה פטרנליסטית לאינטגרציה.
הסוציאליזציה של עולי-המזרח בתקופה הראשונה יצרה באופן ברור יחסים של תלות ושל גמול: היענות לשליטה הכפויה של עסקני המפלגות והפקידות תמורת עבודה, שיכון, חינוך, שירותי-בריאות וטובות-הנאה אחרות.
המחלוקת האמיתית לא פרצה מיד, וקדמו לה ניסיונות נואשים של חלק מעולים אלה לעשות את קפיצת הדרך – וגם התפרצויות אלימות נוסח ואדי סאליב. רק בשנות השבעים והשמונים, כאשר הדור השני של המהגרים הגיע בארץ לבגרות, התגלה השסע העדתי בכל חריפותו.
הדת במדינה היהודית
"סטטוס-קוו" בנושאי דת היה קיים עוד בתקופת-היישוב.
הקמת-המדינה העמידה את המחנה הדתי בפני דילמה, שלא ידעו כמותה בגולה וגם לא במוסדות האוטונומיים של הקהילה היהודית בארץ-ישראל. השלטון עצמו, מקור השררה, נעשה יהודי, ובכוחו היה להשליט במדינה את חוקי-הדת. לא עוד שלטון זר, שעליו אפשר לומר באנחה: "דינא דמלכותא דינא", ולא עוד אוטונומיה דתית של העדה היהודית – אלא ממלכה יהודית עם שרים ועם שופטים, ואפילו עם משגיחי כשרות ממונים מטעמה. הקיצונים בין החרדים, כמו "נטורי קרתא", פטרו עצמם מן הבעיה בכך שלא "הכירו" במדינה – ואף פנו למזכיר האו"ם בבקשה לספק להם דרכונים, בתוקף היותם תושבי ירושלים הבינלאומית.
אנשי "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל", ובעיקר הדתיים הציוניים, מצאו עצמם בעימות עם הממשלה ה"חילונית". השאלה הייתה עקרונית, אולם בפועל הגיעה לידי ביטוי במספר נושאים קונקרטיים: המאבק על התקנת חוקה בישראל, חינוך ילדי העולים, שמירת השבת וגיוס בנות דתיות לצה"ל.
המפלגות הדתיות הקימו בבחירות לכנסת הראשונה את "החזית הדתית", קבלו ששה-עשר מנדטים ונעשו שותפות בקואליציה הממשלתית. במצע מפא"י לבחירות הובעה התנגדות לכל כפייה דתית – אך גם רצון לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת. החזית הדתית תבעה בנוסף לכך גם בתי ספר ומוסדות דתיים נפרדים, ו"אגודת ישראל" הציגה במפורש את רצונה להשליט את חוקי ההלכה.
התקופה רצופה התנגשות בין חילוניים לבין דתיים ברחוב, במוסדות ציבור, בכנסת ובממשלה. סופה של הממשלה הראשונה, שנפלה בשל המחלוקת בשאלת החינוך הדתי – ובכך סימנה ראשיתה של שרשרת ארוכה של משברים קואליציוניים בענייני דת. קריאת העיתונות בשנתיים הראשונות להקמת-המדינה עשויה ליצור רושם, שהעיסוק בענייני-דת האפיל על כל הנושאים האחרים. ואכן, באותן שנים הייתה סכנה מוחשית מאוד, שתפרוץ "מלחמת תרבות" בישראל, כאשר כל אחד מנושאי המחלוקת הגיע מהר מאוד לנקודת רתיחה; למשל, השאלה – באיזו שעה ייפתחו בתי הקולנוע בירושלים במוצאי שבת – הביאה להתנגשויות אלימות ברחוב ולאיומים בפיצוץ הקואליציה. ראוי להזכיר, כי קיומה של החזית הדתית רק הקצין את עמדת הדתיים המתונים, אשר לא יכלו לפגר אחר תביעות "אגודת ישראל".
ואף-על-פי-כן במבט לאחור נראה, כי הסכסוכים נגמרו בפשרות – מהן לשעה ומהן לטווח ארוך.
- הוויכוח על החוקה הסתיים בהחלטה, שלא תהיה חוקה כתובה למדינת ישראל – אלא היא תבנה פרקים פרקים של חוקי יסוד. בכך נעקף המוקש העיקרי: האם להשתית את חוקת ישראל על ההלכה. במשך הזמן הוקמה מערכת משפטית מקבילה לענייני אישות (חוק שיפוט בתי-הדין הרבניים 1953) ולשאר העניינים (בתי המשפט האזרחיים).
- המשבר, שפרץ בשאלת החינוך במחנות העולים והביא גם לנפילת הממשלה, נגע באחת משאלות-היסוד: מי יחליט כיצד לחנך את ילדי העולים, ובעיקר את אלה שבאו ממשפחות דתיות ומסורתיות. הפתרון שנמצא ענה לבעיות הפרגמטיות ולא לשאלה העקרונית – התלמידים חולקו פחות או יותר לפי "המפתח המפלגתי" בין בתי הספר של "הזרמים השונים" בחינוך. השאלה – אם, אומנם, יכריחו ילדים לגזור פאותיהם במחנות עולים שבפיקוח המדינה – התגלגלה למו"מ ממושך, שבסופו הוכרה ההפרדה הקיימת עד היום בין בתי-הספר הרשמיים במדינת ישראל: חילוניים (ממלכתיים) מזה, ודתיים (ממלכתיים-דתיים ו"עצמאיים") מזה.
- שאלות השבת, הכשרות וגיוס בנות דתיות לצה"ל נפתרו אף הן בפשרות. השבת הוכרה כיום-שבתון רשמי בישראל ובכל מוסדות הציבור – וכך גם שמירת הכשרות. נמצא הסדר מינהלי, שלפיו אין מגייסים לצה"ל בנות שמצהירות על דתיותן – אך פטור חוקי לא ניתן.
המאבק של נושאי-הדת התנהל לא רק בין המפלגות אלא גם בציבור הרחב. במארס 1951 הוקמה "הליגה למניעת כפייה דתית בישראל", והיא ביטאה השקפת-עולם חילונית. אין ספק, שלו החילוניים רצו מאוד, הם יכלו לכפות על הדתיים מסגרת שלטונית חילונית ואף הפרדת הדת והמדינה. אולם רוב היהודים במדינת-ישראל לא רצה בכך, ומבחינה זו ביטאה מפא"י את העמדה האמביוולנטית כלפי מקומה של הדת במדינת-היהודים. לא רק שיקולים קואליציוניים הביאו להכללת הדתיים בקואליציה אלא גם רצון לראותם בתוך המערכת ולמנוע מהם התנתקות שלמה. הפשרות שנמצאו ביטאו רצון להתעלם מן הניגוד התהומי – ולו במחיר נוסחאות-פלא דוגמת "מתוך ביטחון בצור ישראל" המופיע בהכרזת העצמאות. גשר של ממש לא נוצר, ומיתרי חיבור יציבים בין דרישות הדתיים לבין אורח החיים החילוני בוודאי שלא הוקמו. המחלוקת עתידה לשוב ולפרוץ באורח קבוע בשנים שלאחר מכן, ועם זאת, בתולדות המדינה שזה עתה קמה נרשמה העובדה ההיסטורית, ש"מלחמת תרבות" לא פרצה.
ערבים במדינת ישראל
קווי-ההפרדה בין יהודים לבין ערבים במדינת-ישראל יוצרים פיצול כמעט טוטאלי. ההפרדה כוללת הבדלי דת, תרבות, לשון, מקום-מגורים ועוד. הוסף לכך את היסוד הלאומי ואת העובדה, שלא ניתן להפריד סוגיה זו מן המכלול של "הסכסוך הערבי-ישראלי" – ולפנינו שסע עמוק ביותר בין שתי קבוצות-אזרחים – רוב ומיעוט – בתוך גבולות של מדינה אחת.
היהודים לא שאפו לשלב את הערבים בחברה היהודית או לאמץ כלפיהם מדיניות של "כור-היתוך", כמו זו שנוסתה כלפי העולים החדשים. מנקודת-מבטו של השלטון הייתה "הבעיה הערבית" אחרי מלחמת-השחרור כיצד להבטיח את נאמנותם כאזרחים ואת ההקפדה על שמירת החוק וכללי המשחק הפוליטי. אין זה מוגזם לומר, שהיהודים היו מעדיפים להקים מדינתם ללא ערבים כלל, וכך הדבר גם לגבי הערבים – לו הייתה ידם על העליונה והייתה ניתנת להם ההזדמנות. מכל מקום, נוצרה שורה ארוכה של בעיות מעשיות: רכוש נטוש, מניעת הסתננות ושמירת הביטחון.
הייתה גם השאלה העקרונית, שנוסחה כמבחן לרעיון הציוני ולמוסר היהודי בפיו של פנחס לבון, שר החקלאות מ-1950: "בפעם הראשונה נעמוס בפני הניסיון לחיות עם מיעוט ולתת דוגמה והוכחה, איך יהודים יכולים לחיות עם מיעוט".
המחלוקת העיקרית במישור הפוליטי הייתה בין מפא"י והממשלה, מצד אחד, לבין האופוזיציה של מפ"ם ושל מק"י, מצד שני. הממשלה פעלה באורח חד-צדדי להגבלת בעלות הערבים על הרכוש שהותירו (גם אם חזרו ארצה), להפקעת קרקעות ולהגבלת חופש התנועה של האזרחים הערבים בתוך מדינת ישראל. באופן רשמי התבטא הדבר ביצירת ממשל צבאי בשטחי מגוריהם של מרבית הערבים במדינה – על-פי תקנות ההגנה לשעת-חירום המנדטוריות. לכך התנגדו מפלגות-השמאל, אך גם "חרות" – שהתנגדה לשימוש בתקנות מנדטוריות והאשימה את הממשלה בניצול הממשל הצבאי לצורכי מפא"י – או "הציונים הכלליים", שטענו, כי "האפוטרופוס על רכוש האויב" נועד להעביר את הרכוש הנטוש לידי חברי מפא"י.
באורח רשמי ניתנה לעדות הלא-יהודיות אוטונומיה מלאה בניהול ענייניהן הדתיים. כאזרחים היו הערבים שווי זכויות, והם אף השתתפו בבחירות 1949 שהתנהלו לפני תום מלחמת השחרור. בבחירות אלה היה שעור ההשתתפות בקרב ערביי ישראל 79.3% (לעומת 86.9% בקרב היהודים), ובבחירות 1951 עלה ל-85.5% (לעומת 75.1% בקרב היהודים). מרביתה קולות (למעלה מ-60%) ניתנה לרשימות הערביות הקשורות למפא"י ולמפא"י עצמה – ואחריהן למפלגה הקומוניסטית (22%). הממשלה והמפלגות שלטו על האזרחים הערבים באמצעות המבנה החברתי, הכפרי והשבטי – ובכך נקבעו דפוסי יחסים, שנמשכו שנים ארוכות.
במבט לאחור ניכר בעליל, כי שאלת האזרחים הערבים במדינה לא הייתה נושא מחלוקת חריף בקרב היהודים. על רקע המלחמה, שזה עתה הסתיימה, המצב הביטחוני המעורער, העלייה ההמונית והמשבר הכלכלי נתפשה הבעיה הערבית כנושא שולי, שיש לטפל בו באמצעים ביטחוניים וביורוקרטיים.
הדמוקרטיה הישראלית בראשית דרכה
חרף הפיצולים החברתיים והשאלות השנויות במחלוקת קשה נעשה אט-אט מובן לכולם, כי למדינה החדשה יש ממשלה אחת, המופקדת על צבא אחד, משטרה אחת ומנגנון שלטוני אחד. המאבקים הפנימיים היו קשים ואף אלימים, אבל התוצאות היו נחרצות: כבר ב-1949 היה לשלטון מונופולין בלתי מעורער על השימוש הלגיטימי באמצעי כפייה.
קיומן של הבחירות לכנסת בראשית 1949 מסמן את הנכונות לתעל את אי-ההסכמה לערוצים פרלמנטריים תוך הקפדה על כללי-המשחק. בכך הונחו אבני הבסיס למשטר הדמוקרטי המחזיק מעמד, חרף כל התהפוכות, עד ימינו אלה.
המחלוקות ערב הקמת-המדינה ולאחר-מכן לא גררו ניסיונות משמעותיים לפתרונות דרסטיים, כגון פרישה מוחלטת של קבוצה מסוימת או מרד והפיכה פנימית. המרות של ההנהגה המרכזית לא הועמדה במבחן של מלחמת אזרחים. התנועה הלאומית היהודית לא הגיעה למבחנים הקריטיים של הקמת-המדינה ושל מלחמת-השחרור ב"שני ראשים" או יותר. יתר-על-כן, גם בני הפלוגתא הסכימו ב-1949, שהדרך לניהול המאבק על עמדותיהם היא במסגרת המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים של המדינה.
במבט לאחר ניתן להבחין, כי אז נזרעו גם הזרעים של הבעיות, שבפניהן עומדת הדמוקרטיה בישראל בשנות ה-80.
המנוסה מהכרעות בנושאים קשים – כמו דת ומדינה או חלקם של הערבים במדינת-היהודים – דחתה את ההתפרצות לשלב מאוחר יותר. ההנחה הנאיבית, כי ניתן לסמוך על הזמן שיעשה את שלו בשאלות של פערים חברתיים – אל עמדה במבחן המציאות. די היה להתבונן בניסיונן של מדינות-מהגרים אחרות, שעמדו בפני דילמות קלות יותר מאשר מדינת-ישראל, כדי לדעת, שיסודות חברתיים שונים אינם משתנים בן-לילה, אפילו זורקים אותם לכור-ההיתוך.
אחת ההנחות המרכזיות, שהייתה רווחת באותן שנים ראשונות של המדינה, נמצאה מופרכת מעיקרה – מהר מאוד נתברר, כי הסדרים זמניים – כמו העדר חוקה כתובה – הופכים מהר מאוד לקבועים, והזמן הוא אמצעי לקביעת מסמרות לא פחות מאשר החלטות פורמליות.
ניתן להבחין בנקל גם בראשית חוסר-האיזון בהתפתחותה של הדמוקרטיה בישראל. "כללי-המשחק" הפורמליים התקיימו פחות או יותר: בחירות, תחרות בין מפלגות, עצמאות הזרוע השיפוטית ואפילו חופש העיתונות. יסודות חשובים נוספים, כגון הגבלות על מעשי-השלטון, שוויון זכויות-המיעוט, זכויות-הפרט והאזרח או זכות הציבור לדעת מה שלטון עושה למענו – כל אלה לא זכו לתשומת-הלב הראויה, לייתר דיוק, העקרונות הקובעים את כללי-המשחק הדמוקרטיים לא טופחו. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בלי אזרחים המאמינים באורח-חיים דמוקרטי. ומכאן כבר הדרך קצרה לעקיפתה כללים הדמוקרטיים ולפגיעה בשלטון-החוק. הדמוקרטיה הישראלית עמדה יפה במבחן שנות הילדות שלה, בין השאר, תודות לנכונות ללכת בדרך הפשרה. מה שהתאים לראשית הדרך אינו פועל יפה בהמשכה, ונותרנו עם המחלוקות – ללא המלט המלכד של הגשמתה חלום – הקמת המדינה.