וועדת חקירה למאורעות "ואדי סאליב" הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בהתפרעויות
מקור: סעיפים 12, 13, 18, 20, 22 מתוך דין וחשבון וועדת החקירה בעניין המאורעות בחיפה בואדי סאליב 9.7.59
סעיף 12: אין הוועדה סבורה, שדווקא המציאות הלוקאלית המצומצמת של שכונת ואדי סאליב, היא היא הדחף היחיד, שהניע את המשתתפים בהתפרעויות ליטול חלק בהן. הוועדה סבורה שהרקע למניעים, שהווה קרקע פורה להסתה, רחב יותר והוא משתרע בין שכבות שונות וריכוזים שונים של חלקים מבני העדה הצפון- אפריקאית.
הוועדה משוכנעת, כי בקרב חלקים ניכרים של היישוב מיוצאי צפון- אפריקה, ובעיקר מרוקו, קיימת הרגשה עמוקה של קיפוח ואף אפליה, כלפיהם. במקרים קיצוניים אף קיימת הרגשה של אפליה מכוונת.
ברם, תחושה זו של קיפוח ואפליה בלתי מודרכים, אך הנובעים מכוח נסיבות, הינה כמעט נחלת רוב מניינה של עדה זו.
באופן טבעי, ברור שרגשות אלה מהדהדים בעיקר בחללם של ריכוזים שלא נקלטו קליטה מלאה במסגרות הקיימות והם ניזונים יום יום, שעה שעה, מתוך מצבים עובדתיים של חוסר עבודה, היעדר דיור מתאים, סיכוי מועט לאפשרויות התקדמות ויחס זלזול מסוים, ונראה שאף בקרב חלקים של העדה אשר הצליחו להסתדר ומעגל קליטתם הושלם יחסית (ואין הם מועטים כלל וכלל) אף בקרבם (קיימת) הזדהות ניכרת עם תחושת הקיפוח והאפליה.
סעיף 13: אין ספק שמצווים אנו לרדת לעומקי שרשה של תחושה זו, אך בטרם ננסה לעשות זאת, רואה הוועדה חובה לעצמה לציין ברורות שלא נשאר בלבה כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים אפשר לגלות, זעיר פה זעיר שם, ספיחי יחס ומגע הנובעים מדעות קדומות, כפי שנראה להלן הן חלקים ניכרים מציבורנו – הרי במוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין כל זכר לאפליה מכוונת, אלא במקרים רבים נתקלה הוועדה ברצון כן, נטייה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח תוך שאיפה להביאן לשילוב מלא בכל שלבי הציבוריות הישראלית.
סעיף 18: הוועדה מצינת בצער, כי בשכבות רבות ומגוונות של הציבוריות הישראלית, מושרשות עדיין דעות קדומות רבות הגורמות, לעתים קרובות לזלזול הדדי ולעתים להעמקת רגשי נחיתות בחלקים מסוימים. כאן חטא הצבור בכללו. כאן אשמים אנחנו כולנו. לא פתחנו מספיק לבותינו ובתינו בפני כל אלה הנזקקים בראש ובראשונה למידה גדושה של אהבת ישראל. לא זו בלבד, אלא לעתים קרובות, בגישה היומיומית, גרמנו ללא כוונה להעמקת רגשות הפירוד והנצחתם, בהשתמשנו במלות גנאי שונות המצביעות על מוצאו של האדם או בהדגישנו מוצאו של אדם כשהוא נתפס בקלקלתו, כל אלה, יצרו אוירה שסכנה מרובה בה.
מצווים אנו להעיר על אחדים מהכלים רבי העוצמה שלא תמיד כוונו השפעתם לאפיק הרצוי של מיזוג הגלויות ויש אשר ללא כוונת זדון, אך גם ללא תשומת לב מספקת, גרמו להעמקתו של רגש הפירוד.
כוונתנו לעיתונות לזרמיה וגווניה אשר לא תמיד עמדה על משמר העקרונות של טשטוש ההבדלים הבין-עדתיים, ולהיפך, פעמים רבות גרמו להדגשתם.
צוין שבצה"ל לא הורגשה כל אפליה וכל צל של קיפוח. בסיפוק רב רושמת הוועדה לפניה את תרומתו הכבירה של צה"ל גם למיזוג גלויות.
ברם, אליה וקוץ בה. לעתים דווקא ההרגשה המיוחדת של צעירי העדות השונות בצה"ל, דווקא היא מהווה לעתים לאחר השחרור אבן נגף נוסף, בדרכי חיים האזרחיים. נקל לרדת למתרחש בפנימיותו של צעיר, משוחרר מצה"ל הפושט מדיו ומוצא את עצמו שוב בהווי המתואר לעיל. אמנם גם בכך פעל צה"ל בשיתוף עם גופים אזרחיים, בהקימו מוסד מנחה למשוחררי צה"ל, אך כמובן, בכך לא די.
סעיף 20: מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.
יש לזרז האמצעים את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת החיים ולהתקדמות השכלתית חברתית וחינוכית. בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים, הן על-ידי חינוך עובדי הציבור והמוסדות, הבאים במגע עם הצבור על כל שכבותיו, ליתן אוזן קשבת, ליתר הבנה ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.
סעיף 22: על אזרחי המדינה לתרום תרומתם בקידום מיזוג הגלויות.
בכל שנתעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם, כך נקדם יותר ויותר את התהליך המופלא שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.
נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו את מקומם הראוי. שדוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר עבור דרך לשכות העבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט.