בואדי סאליב – לאחר ההתפרעויות
נימת חרטה כשוך התלהבות הבריונים החיים חוזרים למסלולם
מאת: יוסף שביט
דבר, 12.7.59 , באדיבות ארכיון לבון
"זה שהשוטרים ירו על אחד משלנו – זה כמו גפרור שהדליק את כל המרירות שיש בלב מהרבה שנים. תראה איך אנחנו חיים. זה בתים זה? – זה חורים בלי אוויר, בלי אור ובלי מקום לזוז. אנחנו אנשים ממדרגה שניה. למה? למה? כי אנחנו ממרוקו. תבוא ללשכת העבודה ותראה איך בכל יום צריך לדפוק על השולחן. ומי מקבל את העבודות הטובות? – רוזנברג! כי הוא מרומניה!"
כך אמר לי ביום שישי אחר הצהריים אחד מתושבי ואדי סאליב, גבר חסון כבן 30, בעל בלורית מטופחת ופיאות גזורות היטב, המתמשכות עד לקצות אוזניו.
בעת ההתפרעויות שאירעו יום קודם לכן, ראיתיו משלהב את חבריו ומסיתם נגד "הממזרים הלבנים מהכרמל". כשפגשתיו שנית ביום שישי אחה"צ, היה זה אדם אחר. ארשת התוקפנות נעלמה מפניו ודיבורו היה מתון. כשנתגלגלה שיחתנו על מאורעות יום ה' וחלקו בהם, השפיל את עיניו ובדק בקפידה מעושה את "נעלי הסירה" (אופנת האיזור) שלרגליו. "חשבנו לעשות הפגנה, שיראו כולם איך לוחץ לנו על הנשמה, ואחר כך חשבנו ללכת בשקט הביתה. אבל בחיי הילדים שלי, שלא רצינו שיהיה מה שקרה. רק מזל שלא נהרג אף אחד. אחרי הכל כולנו אחים, מרוקאי ואשכנזי – זה אותו דם יהודי".
שונים לחלוטין היו דבריו של אחד מחבריו, צעיר צנום כבן 25, ששפם דק ומטופח מעטר את שפתו ושן זהב מבהיקה בפיו. "אין דבר – אמר בקצף, כשהוא יורק יריקה ארוכה על המדרכה – זה היה טוב. הראינו להם שיש לנו כוח. עכשיו כבר יפחדו מאיתנו. כל יום קיבל רוזנברג (זהו, כנראה כינוי כולל ליוצאי אירופה) את העבודות הקלות. אין היום עבודה שוישא – היה אומר לי הפקיד – ונותן את הפתק לרוזנברג. אבל היום, רק ראה אותי – כבר נתן לי את הפתק, ורוזנברג הלך הביתה!".
שיחה בבית קפה
באחת מאותן מאורות, שרק בקושי ניתן לכנותן בשם "בית קפה", התנחלה שיחה ערבה ליד כמה בקבוקי בירה. "אנשים טובים ושקטים הפכו פתאום לחיות" – מלמל ישיש מצומק, שבדל סיגריה תקוע מאחורי אוזנו. "איך יסתכלו עלינו עכשיו ברחוב? תראו מה כותבים בעיתונים: בריונים, אספסוף. אבל טוב שזה כבר נגמר".
"היה קצת שמח ונעשה יותר קל פה" – אמר גבר כבן 40, שכובע אדום בעל מצחיה שמוט על פדחתו, והניח את ידו על חזהו – "אבל למה היה צריך לשבור זכוכיות ולהפוך מכוניות?" גם במחיצה זו ישב צעיר חם מזג, ששיסע את דבריו וצעק כשהוא מנופף בידיו: "למה, למה? כדי שיראו כולם שיש לנו כוח. יורקים לנו בפרצוף ואנחנו מנגבים. אבל עכשיו זה נגמר. חלאס!"
"קוראים לנו מרוקו-סכין – המשיך חברו בעל הכובע האדום ואחז בידי הצעיר – ומה אמרנו אנחנו? זה לא נכון, אנחנו בני אדם כמו כולם. ועכשיו מה תגיד? שזה היה סתם ככה בצחוק ובעצם אתה בן אדם טוב? חביבי, לא היה צריך את כל זה. בגלל כמה פושעים יצא לנו שם רע בכל הארץ. חבל, חבל…."
דומה, כי דברים אלה, שנאמרו במרירות רבה, משקפים נאמנה את הלך הרוחות שנשתרר בשכונת ואדי סאליב, כשוך התלהבותם של הבריונים, אשר גרפו אחריהם מאות מתושבי המקום. אין הם מודים בכך בפה מלא, אך מדבריהם משתמעת החרטה על ההתפרעויות, שביצעו רק יום קודם לכן.
א. חושי על הפרשה
ראש העירייה א. חושי שפעל רבות להרגעת הרוחות בואדי סאליב, אינו מתעלם מהמצב הקשה, השורר באיזור זה. "יש אמת – אמר בטענותיהם על תנאי הדיור הקשים. באותה סביבה מתגוררים כ 15,000 תושבים, מהם רק כ 5000 יוצאי צפון אפריקה ועדות המזרח. רבים מהם חיים ממש בכוכים, שנותרו לאחר שחרור העיר במלחמת העצמאות ולא הספיקו אז לפוצצם.
אולם אין להטיל את האשמה על העירייה ומוסדות אחרים, שכן אלה מבין תושבי המקום, המצליחים לחסוך מעט כסף, עוקרים לשיכונים, אולם מעבירים את "דירותיהם" לידי משפחות ממושבי עולים ואיזורי פיתוח, הבאים לגור בעיר. למעשה, התחלפו כבר דיירי הכוכים שלוש או ארבע פעמים. אשר לטענת הקיפוח בעבודה – אמר ראש העירייה – אין בה אמת. רבים מביניהם עובדים בעבודות קבועות, ברכבת, בנמל, במפעלי "כור" והעירייה, וחלק ניכר מהמובטלים לא יעבדו גם אם תינתן להם תעסוקה."
החיים חוזרים למסלולם
ביום שישי החלו החיים בשכונת ואדי סאליב לחזור למסלולם הרגיל. כשהגעתי לשכונה בשעת בוקר מוקדמת, כבר שרר בה השקט. עשרות השוטרים שהופקדו לע שמירה הסדר, התהלכו באפס מעשה. בתוך מכוניות השיטור הירוקות, שניצבו לאורך הרחוב, נימנמו השוטרים. ממכשירי האלחוט בקעו תשדורות שיגרתיות. הקסדות, האלות והמגינים שמילאו תפקיד נכבד בדיכוי ההתפרעויות, הוטלו לקרן זווית. תצלום מעוך של סולטן מרוקו, שנישא בראש קבוצת בריונים בעת אחת ההתפרעויות, התגולל לצדי המדרכה. פה ושם נראו שלדי כסאות נתוצים, שהוצאו על ידי הבריונים ממועדוני ההסתדרות ומפא"י ונהרסו. – – היה זה הוא שארגן ביום ה' בבוקר את ההפגנה, אשר צעדה לשטח המשטרה, כאות מחאה לפציעתו של בן עדתם על ידי שוטרים. הפגנה זו היתה הראשונה בשלשלת המאורעות של אותו יום, אשר נסתיימו בניפוץ חלונות ראווה והפיכת מכוניות ברחובות הדר הכרמל.
בבואי לואדי סאליב כדי להתראות עם בן הרוש, הפגישה אותי אשתו עם צעיר אחר, ולאחר שהקפנו פעמיים כמה סימטאות ("זה כדי שלא ילכו אחרינו", הסביר לי מלווי), הגענו לבית קטן, בו מתגורר אחד מחבריו. בחדר זעיר, מוקף עוזריו, שכב בן הרוש על ספה, לבוש גופיה ומכנסיים קצרים וסדין מכסה את גופו. לצדו נערמו כל העיתונים בהם תוארו מאורעות יום ה'.
בן הרוש, בן ה 35, עלה ממרוקו לפני 11 שנה. בעת שירותו כשוטר מוסף, נפגע והוכר כנכה.
בעזרתו של משרד הביטחון, פתח בית קפה קטן בואדי סאליב, אך נאלץ לסגרו, לדבריו, בשל מצבם הדחוק של תושבי הסביבה. לעסקנות הגיע תוך כדי עבודתו בבית הקפה – כך מספר הוא בקול שנצטרד כתוצאה מפעילותו ביומיים האחרונים. "כשאדם שותה קצת, הוא מתחיל לשפוך את לבו ואז ראיתי את מצבם של בני עדתי". בראשית השנה יסד את "ארגון ליכוד יוצאי צפון אפריקה" שמשרדו שוכן בחנות הקטנה בה נמצא קודם לכן בית הקפה שלו. אין הוא מגלה את מספר חברי ארגונו. "יש לנו די חברים" – משיב הוא לשאלתי. על אף היותו מובטל, אין הוא מקבל, לדבריו, כל שכר מהארגון ועבודתו נעשית בהתנדבות. "ארגוננו הוא בלתי מפלגתי" – מטעים וחוזר ומטעים בן הרוש במשך כל שיחתנו. "כל מטרתנו היא לפעול למען שיפור מצבם של בני העדה". וכאן פותח הוא במונולוג ארוך על "קיפוחם ואפלייתם של יוצאי צפון אפריקה".
אשר למאורעות יום ה', טוען הוא, כי ההפגנה היתה נערכת גם ללא התערבותו, והיה זה דווקא הוא ששכינע את בני עדתו הנסערים להסתפק בקיום הפגנה שקטה, ליד מטה המשטרה. "רציתי רק שיבטיחו לנו כי ייערך משפט צדק".
בתשובה לשאלתי הוא טוען בתוקף, כי מטרת ההפגנה היתה רק להפגין נגד פציעת הבחור, אולם המרירות שהצטברה אצל תושבי השכונה יוצאי צפון אפריקה על קיפוחם ואפלייתם, היא שהביא להתלקחות. לדבריו, הצליח בעזרת כמה מחבריו להחזיר את המפגינים לשכונה ולפזרם, לאחר שנציגיהם נתקבלו לשיחה על ידי מפקד משטרת חיפה.
אולם משהחלו ההתפרעויות – טוען הוא – איבד את השליטה על האנשים. "אינני יודע מי אחראי למה שהתרחש אחר כך. ייתכן גם שמפלגה מסויימת התערבה בעניין" – מפטיר הוא בסתמיות. כבכל ליל שבת, מילאו גם שלשום בערב אנשים רבים מתושבי השכונה את רחובותיה. פה ושם הופצו שמועות שווא, כי יעקב עקיבא, שפציעתו היוותה את "הנימוק הרשמי" להתפרעויות, נפטר בבית החולים. אך תושבי השכונה כבר לא ייחסו לכך חשיבות יתר, שכן תוך השתלשלות העניינים לא דובר כבר על אותו שיכור פצוע, אלא על "קיפוח ואפלייה עדתית".
עיסוקם העיקרי של "גיבורי היום" אותו ערב, היה לחפש את דיוקניהם בתצלומים על ההתפרעויות, שהופיעו בעיתונים. בקרן הרחוב הקיפה קבוצת צעירים נער מגודל, שקרא באוזניהם מתוך אחד העיתונים את פרשת מעלליהם.
גרסא להדפסה