סיפורו האישי של בן לווית האיש שנורה
מאת: אבנר ממן
מקור: 'העולם הזה', 15.7.1959, גליון 1137
זה הכל בגלל בקבוק בירה
זה הכל בגלל בקבוק בירה. לולא החלטתי לשתות משהו קר, לפני שאלך לעבודה, לא הייתי מעורב בכל העניין הנורא הזה. יצאתי מביתי בתל-חנן מוקדם בערב, בדרכי לנמל. בדרך כלל, אני שומר משעה שש בערב עד שש בבוקר. אבל ביום רביעי שעבר הייתי צריך להתחיל דווקא בעשר בלילה. השעה היתה עוד תשע, והחלטתי לסור לואדי סליב לשתות משהו.
נכנסתי לקפה של שלום שיטרית, ברחוב סטאנטון. אני מכיר היטב את השכונה, כי גרתי בה והיה לי בה, עד לפני חמש שנים, בית-קפה. מאז ועד ליום רביעי, לא חזרתי לשכונה. ישבתי ליד השולחן, ובקבוק הבירה לצידי, שתיתי קצת ודיברתי עם חברים שפגשתי שם. ואז באה מכונית משטרה ונעצרה ליד בית-הקפה. הסמל אמר לשיטרית, שיכניס את השולחנות מהמדרכה, וגם את שולחן הקבב. "אין לך רשיון", אמר הסמל.
הכרתי את הסמל ואמרתי לו שלא כדאי לעשות עניינים; זה יהיה בסדר. "ממן", הוא אמר לי, "עשה לי טובה ודאג שלא יהיו עניינים". אחר-כך פנו השוטרים לדרכם.
ברגע זה בדיוק הופיע יעקב עקיבא, אשר שם משפחתו אל-קריף. הוא כבר היה שתוי, אבל מה יש? שתה קצת, זה דבר רגיל. בייחוד אצלו. היינו רגילים מזמן לראות אותו שתוי. הוא נכנס לשטרית והזמין בקבוק בירה. שטרית אמר לו: "לא עכשיו. אל תעשה לי כאן עניינים. רק עכשיו היתה כאן המשטרה, תבוא עוד מעט, ואתן לך." יעקב התרגז. "מה זאת אומרת לא רוצה למכור לי בירה?" שאל, "אם אתה לא רוצה למכור – סגור את הקפה שלך!" שטרית עמד על שלו. הוא ראה שאל-קריף שתוי, וחשש כנראה שהוא עלול להתפרע. לכן לא נתן לו לשתות. יעקב התרגז, ניגש לדלפק ותפס בקבוק ריק. הוא שבר אותו במכה אחת, כשהוא אוחז בצווארו. ראיתי שזה לא עסק ורצתי אחריו החוצה. הוא אדם גדול וחזק, אבל בשיכרותו התנדנד. תפסתי אותו חזק בזרועותי. איך שאני תופס אותו, איבד קצת את שיווי-משקלו והוא בעט בשולחן שעמד בחוץ והפיל אותו. "אם לא רוצה למכור בירה," מילמל שוב, "שיסגור את הקפה!" הרעש הזעיק, כנראה, שוב את ניידת המשטרה. הסמל ירד מהמכונית.
הוא הכיר טוב מאד את יעקב, וידע עם מי יש לו עסק. הוא ניגש אלי ואמר לי: "ממן, אני לא רוצה לקחת אותו אתי. קחהו הביתה." אמרתי לו: "אל תדאג, תשאיר אותו בידיים שלי, אני כבר אקח אותו הביתה." וכך היה, לקחתי את יעקב בשקט ועזבנו את המקום, הוא לא עשה שום בעיות והסכים ללכת הביתה. רק התחנן שאתן לו לשתות קודם בקבוק בירה. עברנו על כל סטאנטון, מן ההתחלה עד הסוף, ולא נכנסו לשום בית-קפה, לא של מרוקאי ולא של רומני. הלכנו ישר לבית-הקפה הקטן של רוזיליו, שהוא בן-עירו של אל-קריף.
יעקב היה עצוב
נכנסנו לבית-הקפה. לא היה שם אף אחד, מלבד בעל בית-הקפה, אחיו ובחורה בשם דווינה. ישבנו ליד שולחן עץ, מול דלת בית-השימוש של בית-הקפה. הזמנתי שני בקבוקי בירה והתחלנו לשתות. אל-קריף היה עצוב מאד. הוא תמיד ככה; רע לו על הנשמה. הוא בא ארצה לפני שמונה שנים, ואין לו אף אחד כאן. השאיר את אמו הזקנה במראקש. כאן עבד בתור סבל בשוק הירקות תלפיות. בחור חזק מאד, סחב ארבעה-חמישה ארגזים על הכתפיים בבת אחת. הרוויח הרבה כסף. אבל מה? היתה לו מחלה אחת: השתייה. את כל מה שהרוויח, הוציא על שתיה ונשים.
היה לו לב של זהב. כל ערב, כשהיה חוזר מעבודתו בשוק, היה מביא אתו סל מלא פירות וירקות, ומחלק אותם לילדים. שיקחו הביתה ויהיו מבסוטים. כשהיה יושב בקפה, ומכר שלו עבר ברחוב, היה מיד מזמין אותו שישתה אתו, על חשבונו. 30-20 לירות הרוויח ביום – והכל הוציא. לפעמים, כשהיה שיכור, היה משתולל ושובר דברים. אחרי יום היה בא למקום, מבקש סליחה על מה שעשה, ושואל כמה הנזק. כשאמרו לו שש לירות, היה משלם עשרים. כולם הכירו אותו, וכולם ידעו שהוא משתכר. אף אחד לא היה עושה לו שום דבר; אבל המשטרה היתה פעם אחרי פעם עוצרת אותו. לפעמים היו מכים אותו, לפעמים אומרים למישהו שיקח אותו הביתה.
השוטר הג'ינג'י מתערב
ובכן, ישבנו בקפה של רוזיליו כשאל-קריף עצוב מאד. הוא דיבר על האמא שלו. "אני רוצה לראות את אמא שלי," אמר בקול חנוק מדמעות. בחדר שלו יש לו תמונה של אמא שלו; תמיד היה מסתכל עליה ויוצא להשתכר ולבכות. הוא ביקש מרוזיליו שינגן בשבילו תקליט ערבי עצוב, פרק אל חבייב – פרידת האוהבים. יעקב קם ממקומו, ונכנס לבית-השימוש. ברגע זה בדיוק הופיעה ניידת של המשטרה. היא נעצרה בדיוק מול פתח בית הקפה. ברחוב הזה אין מדרכה, לכן המכונית יכולה ממש לחסום את הכניסה. זאת לא היתה הניידת הראשונה, עם הסמל שראה אותנו אצל שטרית ואמר לי לקחת את אל-קריף הביתה. ליד הנהג ישב סמל שלא הכרתי מקודם; בפנים המכונית ישבו איזה ששה-שבעה שוטרים. שוטר ג'ינג'י ירד מהאוטו ונכנס לבית-הקפה. אני מכיר אותו טוב. אני חושב שהוא רומני. הוא הכיר טוב את אל-קריף, כי הוא בא ישר אלי ושאל: "איפה עקיבא?"
לא הספקתי לענות ואל-קריף יצא מבית השימוש. "בוא איתנו במכונית," אמר השוטר. "תסלח לי," ענה יעקב, "עשיתי משהו רע? רק באתי לשתות בקבוק בירה." השוטר חזר על דרישתו: "תבוא איתנו, יותר טוב." יעקב ענה: "טוב, תלכו אתם, אני אבוא אחריכם. באוטו לא תקחו אותי." הם דיברו בשקט, בלי צעקות, כמו שאנשים מדברים על עסקה. אני עמדתי לידם והקשבתי לשיחה. בסוף התערבתי ואמרתי לג'ינג'י: "עזוב אותו כאן. הסמל ההוא נתן אותו בידי שאקח אותו הביתה. אני תיכף לוקח אותו בשקט."
שני כדורים – ישר לאיש
הסמל, שישב בצד הקרוב לדלת בית-הקפה, התעצבן כנראה מכל העניין. הוא קרא לשוטרים שלו: "קחו אותו!" וכמה שוטרים ירדו מהמכונית, כשבידיהם מקלות. מה שקרה אחרי-כן, קרה במהירות. קודם כל, כשראה אל-קריף אתה שוטרים מתקדמים אליו, לקחת אותו בכוח, התכופף מעל לבר. הוא גבוה והגיע בקלות לבקבוק ריק שהיה על האצטבה שבקיר, אחרי הבר. השוטר הג'ינג'י עשה שני צעדים לאחור ונעמד בפתח. אני, כשלעצמי, הבנתי שכאן הולך עניין לא טוב, והסתלקתי החוצה. אל-קריף שבר במכה אחת את הבקבוק על הבר וניצב מולה שוטרים. "תלכו יותר טוב," אמר להם, "למה ימות מישהו מכם, ואני אמות גם כן? בכוח לא תיקחו אותי!" תבינו: זה היה אדם שיכור. אל אדם שיכור צריכים להתייחס כמו אל ילד, עם שכל של ילד. צריכים להגיד לו כמה מלים טובות ולהרגיע אותו. אבל הסמל לא הבין את זה. הוא נתן פקודה לשוטרים שלו לקחת את השיכור בכוח. אל-קריף זרק מיד בקבוק על האוטו.
השוטרים הסתלקו מן הפתח, ותפסו מחסה במכונית ומאחוריה. אני עמדתי ליד הפנס הקדמי של המכונית ויכולתי לראות בדיוק כל דבר שנעשה. יעקב לקח בקבוק שני מהבר וזרק גם אותו על המכונית. הסמל ראה את הבקבוק עף אליו, הוציא את אקדחו ונתן ירייה באויר. אבל הירייה לא הפחידה את אל-קריף. בראש שלו היתה עכשיו רק מחשבה אחת: לא יקחו אותו בכוח. הוא זרק עוד בקבוק. הפעם ירה הסמל לא לשמים – אלא ישר לאיש.
כדי להבין מה פירוש הדבר, צריכים לדעת כי הכניסה לקפה של רוזיליו היא צרה מאד, ואפשר להגיע אליה רק אחרי שעולים מדרגה אחת. אל-קריף עמד בפתח, כשהוא נשען בידו השמאלית על הבאר וביד ימין זורק את הבקבוק, וחוסם כמעט את כל הכניסה שמעתי את שתי היריות, אחת אחרי השניה, ומיד אחריהן ראיתי את יעקב תופס את עצמו ונופל לרצפה, כשהוא מפיל אחד מהכסאות הגבוהים של הבר.
יריות מהקומה החמישית
במשך כל אותו זמן, לא נשמע קול של בן-אדם. אחיו של רוזיליו והבחורה התחבאו מהר בתוך החדר השני של הקפה. רוזיליו עצמו ראה את הכדור פוגע בקיר, בגובה מטר אחד, והתחבא מיד אחרי המחיצה של בית-השימוש. הוא היה יכול כמו כלום לקבל בעצמו כדור. ברגע שיעקב נפל, כשדמו נוזל על הרצפה, נכנסו ארבעה שוטרים לקפה, תפסו אותו ברגליו ובידיו, השכיבו אותו על ריצפת המכונית שלהם והסתלקו. כי עכשיו כבר התחיל הקהל להתאסף. קול היריות, הבקבוקים הנשברים ואחר-כך הצווחות של הבחורה דווינה, הזעיקו את השכנים. מאות ואולי אלפים, התחילו להתאסף. מעצמו, התחיל כל הקהל לנוע במורד הרחוב, לכיוון הקפה של שיטרית. וכל שהתקדמנו ברחוב, מיהרו האנשים לסגור את החנויות ובתי-הקפה, פחדו שיקרה משהו.
ברחבה הגדולה, במרכז ואדי סאליב, יש בית גבוה. בקומה החמישית הופיע פתאום אחד הדיירים, רומני, וירה שני כדורים למטה, על ראשי האנשים. התחלנו כולנו לברוח בפחד. עכשיו שמעתי שהאיש הזה עזב את החדר שלו ופוחד לחזור, ושאחד משלנו, מרוקאי, תפס את החדר. לא עבר הרבה זמן ולמקום הגיעו גם מכוניות משטרה, עם קצינים גבוהים. הם דיברו עם הקהל וניסו להרגיע אותו. הם שאלו: "מי ראה? מי ראה?" והקהל ענה: "ממן, הוא היה שם." הקצינים קראו לי אליהם והסיעו אותי איתם באוטו, עד מטה המשטרה. אבל שם אמרתי להם שאני צריך כבר להתחיל את העבודה שלי, כי השעה היתה אחרי עשר. הם נתנו לי ללכת, בתנאי שאחזור בבוקר.
מכה בראש
יום המחרת היה יום הדמים. גמרתי את העבודה בשש-וחצי בבוקר, הלכתי הביתה לכמה דקות וירדתי לקופת-חולים בעיר. בתשע גמרתי את הבדיקות שלי והלכתי למשטרה. אלא שלא יכולתי להתקרב לפתח המשטרה. ברחבה, בין המשטרה והדואר, עמדו המון אנשים, שהחזיקו דגלים שחורים ושני דגלים עם דם.
בפתח המשטרה עמדו הקצינים וניסו לדבר עם האנשים, אבל האנשים לא רצו לשמוע. אני דחפתי את עצמי עד לשם ואמרתי לקצין שייתן לי לדבר עם המפגינים. דיברתי אליהם, לא בעברית אלא בערבית מרוקאית, בשפה שכולנו מבינים. סיפרתי להם את כל מה שראיתי בלילה הקודם, איך ירו באל-קריף המסכן. ובסוף סיימתי: "אבל יש חוק ויש מדינה. המפקד מבטיח שהצדק ינצח וכל מי שעשה רע, יקבל עונש." עלינו שבעה איש למעלה, לחדרו של המפקד. הוא אמר לנו: "האיש לא מת. מה שקורה בחוץ, לא טוב למדינה. פזרו את האנשים. תגידו להם שילכו הביתה, יש כבר ועדת חקירה." ירדנו, והשפענו על הקהל שיתפזר. אותי הזמין המפקד לחזור בשעה ארבע, לתת עדות.
אבל המזל העיוור שהביא אותי לואדי סאליב לא עזב אותי גם עכשיו. בשעה ארבע עליתי על אוטובוס ערבי מנצרת, שנסע לחיפה. באוטובוס היו עוד 10-8 אנשים מתל-חנן, שנסעו לעזור למפגינים בחיפה. אבל לפני חיפה עצרו אותנו מכוניות משטרה והשוטרים תפסו את כל אלה שנסעו להפגנה. אני קיבלתי מכת-מקל על המצח. אמרתי לשוטר שהיכה אותי: "תודה רבה, אחי!" ולא הוספתי מילה. במטה המשטרה שאל אותי הקצין: "מה אתך? למה עצרו אותך?" עניתי: "הזמנת אותי לשעה ארבע; הנה, באתי." ומסרתי להם עדות על כל מה שראיתי, ושסיפרתי עכשיו ושאני נשבע כי הם אמת.