מרד המקופחים בואדי-סאליב יצר תקדים –
עתה הוא מתפשט ברחבי הארץ כולה, מטבריה ועד באר-שבע
מקור: העולם הזה 22.7.59, גליון 1138
על מה שקרה במגדל-העמק מדווח כתב עתי"ם בנצרת אברהים שבאט
דרך האלימות
מה שהיה חייב לקרות, קרה. אחרי מרד ואדי סאליב בשבוע שעבר, התמרדו השבוע תושבים של מגדל-העמק ובאר-שבע. בעיירת העולים, במרומי הרי נצרת הידהדו קריאות הזעם והמרירות של עולים מצפון- אפריקה; בבאר-שבע היו אלה יוצאי עיראק ופרס שהטילו את אימתם ברחוב.
לא היה כל קשר ארגוני בין התפרצות-הזעם של ואדי סאליב לבין תביעת-הקיום של עובדי הדחק במגדל העמק והשתוללות-הפתע בבאר-שבע. אך קשר הדוק איחד את שלושת המאורעות: ההתקפות החדשות על המשטרה יכלו לקרות רק אחרי מאורעות ואדי סאליב. קרב-הרחובות בחיפה לא זו בלבד שיצר תקדים. הוא הצית ניצוץ של התמרדות גלויה בלבם של מאות אלפי מבני עולי המזרח ברחבי המדינה.
יום לפני ואדי סאליב, העולים רק יבבו בייאוש כי דופקים אותם. למחרת סיננו: "נבטיח את זכויותינו בכוח!" במגדל-העמק ובבאר שבע השתמשו בפעם הראשונה בכוח – לא באובדן-החושים, לא במקרה, אלא מתוך הכרה מלאה. זוהי משמעותה של המהפכה הנרקמת עתה בישראל: אחרי עשר שנים של תחנונים ואזהרות, מתבוננים אזרחי ישראל השנייה בדרך חדשה: דרך האלימות.
מאחורי ההתפרצות בבאר-שבע לא עמדה שום תביעה מסוימת; שום גורם מסעיר לא סיפק את הניצוץ להבערת האש. כאשר החלו עשרות צעירים מנפצים חלונות-ראווה, מציתים מכוניות ברחובות ומעלים באש את משרדי מחלקת-הגביה העירונית היתה זו אך הצהרה בדם- קר כי המפגינים אינם מרוצים מן המצב הכללי שבו הם חיים. כבר ביום חמישי, שבוע בדיוק אחרי ואדי סאליב, נודע למשטרה כי נרקמת תוכנית להתקוממות. הגורמים הפועלים: עולים מעיראק ופרס. התנגדו להתקוממות: ראשי העדה הצפון-אפריקאית בעיר. הגישושים בין שלושת הגורמים נמשכו. וכל עוד לא סוכם סופית שיתוף-הפעולה, לא נעשה דבר. דחייה ראשונה חלה ביום חמישי. מועד חדש נקבע למוצאי-שבת; מתיחות מחושמלת השתררה ברחוב והמשטרה העמידה על רגליה את התגבורת שרוכזה עוד בהגיע אליה השמועות הראשונות.
גם בשבת לא ארע דבר. מפקד מחוז הדרום, יואב פלג, ירד ביום ב' בבוקר לעמוד בעצמו על טיב השמועות, חזר לירושלים בהרגשה כי בשעות הקרובות, על כל פנים, לא צפויה סכנה. אך בשכונות החדשות ידעו כבר: הערב. בערב ניגשו שני צעירים לדוכן המשקאות של קפה כסית, ברחוב הראשי של באר-שבע. הם שתו בקבוק טמפו וכוס גזוז, דרשו מן הזבנית עודף מחצי-לירה שלא נתנו. בעל הקפה ניסה להחליק את העניין, שילם לצעירים חצי-לירה מכיסו. אך התיגרה פרצה בכל-זאת.
אחד מהשניים השליך כסא לתוך זכוכית-החזית של כסית. היה זה אות להתחלת ההתקוממות. השעה היתה שעת-ערב מוקדמת, והרחוב הראשי המה מאדם. כהרף- עין צצו מבין הקהל קבוצות מאורגנות-היטב של צעירים, ניפצו תוך שניות שישה חלונות-ראווה. ובאותה מהירות שבה נכנסו לפעולה – התמזגו שוב באלמוניות הקהל. שתי מכוניות חנו בצדי הכביש. סמרטוטים טבולים בדלק הוטלו עליהן, גפרור העלה אותן באש. תוך חמש דקות הופיעו השוטרים, חבושי קסדות ומניפים אלות כבדות. הצעירים חדלו מניפוץ חלונות והחלו רוגמים את השוטרים. מרחובות, מאשקלון ומפתח-תקוה החלה זורמת תגבורת משטרתית. בסך-הכל נמשכו ההתנגשויות כשעתיים, הסתכמו במחיר עגום: חמישה שוטרים פצועים, 42 תושבים עצורים מהם רבים פצועים. היו אלה המאורעות הרציניים ביותר שיארעו בארץ -חמורים אף ממרד ואדי סאליב. אולם הם לא הצביעו על שורש-הרע בבהירות כה חד-משמעית, כפי שעשתה ההתקוממות שארעה יום לפני כן במגדל- העמק.
על מה שקרה במגדל-העמק מדווח כת בעתי"ם בנצרת אברהים שבאט:
"מה קרה?" שאלתי את הסמל. הוא האט את קצב ריצתו רק לשנייה וזרק: "הפגנות במגדל העמק!" בקפיצה עלה על מכונית המשטרה, בה ישבו כבר כחצי-תריסר שוטרים, חבושים בכובעי פלדה ואלות בידיהם, והמכונית יצאה בחריקת צמיגים מחצר המשטרה בנצרת. התעכבתי עוד כמה דקות, לאסוף יותר פרטים. הסתבר כי לפני דקות אחדות, בסביבות חמש אחר-הצהרים, נתקבלה הודעה משני השוטרים הנמצאים דרך קבע במגדל-העמק. דיווחו אנשי הסיור: "עשרות נשים נרגזות מפגינות ליד המועצה המקומית, דורשות שחרור בעליהן שנעצרו בבוקר במשרד הסוכנות בחיפה. הספיקו כבר לנפץ חלונות ולקרוע תמונות. ההתקהלות נמשכת." מפקד משטרת נצרת, פקד יהודה ספרן, הורה לסמל התחנה לצאת מיד למקום, בלווית שמונה שוטרים. תפסתי טרמפ במכונית הראשונה שיצאה לעיירת העולים.
למגדל-העמק כמה כבישי-גישה, המובילים אל השכונות השונות של העיירה. בדרך כלל, מהווים עולי צפון-אפריקה את רוב המתיישבים; במקרה הגעתי אל רובע שרוב תושביו מיוצאי-אירופה. החיים התנהלו כסדרם, ולא נראה כל סימן להפגנה. שאלתי אחד התושבים היכן מתפרעות הנשים. הוא משך בכתפיו: "לא יודע כלום." שאלתי אחר. גם הוא לא ידע. איש לא שמע דבר, לא ראה דבר. קראתי לקבוצת ילדים: "איפה ההפגנות?" "בבית-הכנסת של הספרים עומדת להתקיים אסיפה," סיפר אחד מהם, "השוטרים עומדים שם."
מחסומים בכביש
שלוש או ארבע קבוצות אנשים חסמו את הרחבה שבמרכז העיירה. קבוצה אחת היתה גדולה במיוחד: כ-150 נשים, גברים ונערים. בלטו במיוחד הצעירים. לפי ניבם בלטו במוצאם הצפון אפריקאי. בדרך אל נקודת ההתקהלות, יכולתי לראות כי כביש הזפת נחסם בשני מקומות לפחות. ידיים אלמוניות הציבו לרוחבו כמה חביות שהושארו על-ידי עובדי מע"צ, ערימות אבנים ואפילו כמה סלעים רציניים מאד. גזעי-עץ, קרשים ושברים מגוונים שיוו למחסומים מראה מוצק ותכליתי.
כבר ממרחק רב יכולתי לשמוע את קריאות הקהל: "לחם, עבודה!" או: "בוז לממשלת בן-גוריון! בוז לממזרים הגדולים החיים ברווחה על הנדבות שאוספים בשמנו!" מדי פעם התרומם קול נזעם: "למה הבאתם אותנו הנה?" פניתי לאחד הצועקים, גבר שב-שיער כבן 50, לבוש בגדים בלים ודהויים. "למה אתה צועק?" שאלתי. האיש השתפך במרירות: "עבודה מספיקה לא נותנים, שכר טוב לא מקבלים. חברת עמידר רוצה את שכר-הדירה כל חודש. אם לא משלמים, עושה משפט. בכל דבר מפלים אותנו. רק כשהבנים שלו מגיעים לגיל הגיוס, נותנים לנו להרגיש שאנחנו אזרחים במדינה הזאת!"
חיילים נזפו בשוטרים
בתוך הים האנושי הסוער עמדו שלוש מכוניות המשטרה, כשהשוטרים חבושי-הקסדות ומחזיקי האלות, מנסים לחפות על מבוכתם הרבה בחיוכים לכל עבר. בתוך פקעת אנושית ניסה הקצין ספרן להרגיע את הקהל. "אל תעשו מזה רעש כזה," קרא לנשות- העצורים, "סוף-סוף לא יתלו אותם. למה כל העניינים האלה? יש טענות – תביאו אותן בפני האחראים!" לשווא. הקהל, ששורותיו תפחו והלכו עד שברחבה התרכזו כבר כמה מאות איש, לא רצה לשמוע. הוא חזר ושפך את מרירותו, חזר על הדרישה: "שחררו את העצורים!" המדובר היה ב- 14 מתושבי המקום, שיצאו אותו בוקר למשרדי הסוכנות בחיפה בפיהם היתה טענה מרה וצודקת: אי-אפשר להתקיים משכר-הדחק, ואילו הנורמות שנקבעו להם בעבודת הקרן-הקיימת היו מעל ומעבר למה שחייב לתת פועל-דחק.
30 איש יצאו לחיפה. כמחציתם נכנסו לשטוח את בעייתם בפני פקידי הסוכנות. כאשר יצאו משם כעבור ארבע שעות היו במצב-רוח קודר, שברו תמונות שהיו תלויות במסדרון. 14 מהם נעצרו על התפרעות, היתר חזרו למגדל-העמק, הביאו את הבשורה למשפחות העצורים. אלה התקהלו מיד לפני בנין המועצה המקומית, תבעו לשחרר את העצורים. "הם רק הלכו לדרוש צדק!" קראו. משלא נענו, החלו מנפצים שמשות ורהיטים. הפגנת-הנשים למען שחרור הבעלים-המפגינים החלה. עתה עמדו אותן נשים, בצירוף מאות תושבים אחרים, הטילו מצור על המשטרה. בלטו בקהל כמה חיילים מבני המקום שבילו חופשה בביתם. הם נזפו בשוטרים: "זאת הגבורה שלכם – לעצור נשים וילדים? התביישו לכם! התפטרו מהעבודה המלוכלכת הזאת!".
"אם תיפול טיפת דם!"
עקבתי בעניין מיוחד אחר התנהגות השוטרים. היו אלה ברובם בני עדות-המזרח, בתוספת כמה שוטרים ערביים. למרות זאת נופף מישהו את ידו לעומתם והצהיר: "אם תיפול טיפת-דם מאחד מאיתנו, נהרוס את כל מגדל-העמק ונגמור עם האשכנזים!" אחר הציע להצית את שדות השלף שבמרכז העיירה, להמשיך בפעולות-חבלה. אחר צעק: "אל-קריף מת מפצעיו!" יותר מכולם התגרו בשוטרים צעירות בנות 20-12. "שחררו את אבא!" צעקו, "זאת משטרה גרמנית! אם יש לכם דם, לכו לדפוק את הערבים בנצרת, לא אותנו היהודים!"
איש מבוגר ניסה להרגיע מפגין צעיר, שנראה כבנו. הצעיר השיב בחימה שפוכה: "אם אנחנו בין כה וכה רעבים וחסרי-כל, לא חשוב איפה נשב – בבית-הסוהר או בבית!" הסביר ישראל ביטון )32( מה דחף אותו להרים את קולו נגד המשטרה: "אני עשר שנים בארץ. יש לי שלושה ילדים ואשה, עבודה קבועה אין. מרוויח פחות מארבע לירות ליום. ניגשתי למזכיר הלשכה, ביקשתי שיסדר לאשתי ששה ימי עבודה לחודש, שתכניס עוד כמה לירות. הוא אמר לי: 'רק כשיהיו לך ארבעה ילדים, תהיה גם לאשתך זכות לקבל עבודה'." התפרץ אחר: "עובדים שנים במקום עבודה. כשמבקשים קביעות – לא נותנים. אבל כשווזווז מבקש – הוא מקבל, אפילו אם אין לו חצי הותק שלי."
נשים וילדים תחת גלגלים
מלחמת הקללות והסיסמאות נמשכה שעתיים. לא הורמה יד, לא נזרקה אבן, רק הלשונות פעלו. לבסוף החליטה המשטרה להיסוג. אחד הסמלים עוד עשה נסיון אחרון לפזר את הקהל, אך ללא הצלחה. ואז ניתנה פקודה, לחלק מן השוטרים, לפנות את המחסומים שחסמו את דרך הנסיגה של המכוניות, אך לפני שאלה הצליחו לחלץ את הרכב, השתטחו לפתע מתחת לגלגלים נשים וילדים. "לא נזוז עד שתשחררו את העצורים!" הצהירו.
היה ברור כי בכל רגע עלול המצב לקבל מפנה טראגי. באווירה המחוממת יכלה תקרית קטנה לגרום להתפוצצות. במכשיר האלחוט של אחת המכוניות נשלחה בקשה לתגבורת. התגבורת הגיעה עם רדת החשיכה. היו אלה שלוש מכוניות ריקות, שפילסו להן דרך אל שלוש המכוניות הקודמות, במרכז ההמולה. השוטרים שהובאו במכוניות אלה הופיעו כעבור דקות נוספות, כשהם מסתננים ברגל, מבעד לקבוצות התושבים. הם חבשו כובע-פלדה והיו מזויינים באלות, וכאשר התרכזו בפינה הגיע מספרם ל- 25 בערך. ביניהם היה גם פקד חיים נאור, מפקד נפת יזרעאל.
שני הקצינים, נאור וספרן, ניגשו שוב אל הקהל הנסער. "עם מי אפשר לדבר?" שאל נאור. התשובה היחידה היתה: "בשביל מה הבאתם כל השוטרים האלה?" הקצין חזר שוב על משאלתו לשוחח עם נציג המפגינים. "אין לנו מה לדבר," היתה התשובה, "לא נזוז עד שלא ישוחררו העצורים!" לא נראה שום מוצא מן המבוי הסתום. המשטרה החליטה כי התבונה מחייבת לפנות את המקום, לתת לתושבים המחוממים להירגע בעצמם.
ניתנה פקודה לנהגים להתניע את מנועיהם. היה זה כאילו ניתן אות סודי לקהל לפתוח בהתקפה. ללא כל אזהרה, מכל הצדדים בבת אחת, ניתך על השוטרים מטר של אבנים. תוך דקה היו כבר כחמשה שוטרים נפגעים. סמל אחד נפל ארצה, מיהר להתרומם כשהוא אוחז את בטנו, פניו היו מעוותות מכאב. אנחות וגניחות שוטרים נשמעו מסביב, פה ושם נראו כתמי-דם על פנים מיוזעות. נאור עצמו נפגע משלוש אבנים בגב וברגל.
הסתערות בראש-חץ
שכחתי את עצמי ואת השוטרים, והתבוננתי סביב. היסטריה אחזה את הקהל. נשים וגברים יידו אבנים בקדחתנות, שרקו, יללו וצרחו קריאות-עידוד: "נדפוק את המשטרה! תן להם!" בין צעקות הקהל החלו מתערבבות שריקות קצובות של משרוקיות. היתה זו קריאה-לעזרה של השוטרים, אשר במשך חמש דקות ניסו רק להסתתר מאחורי המכוניות, מול הרגימה השיטתית. ואז, לפתע, הופנו העיניים אל שני האגפים של שדה-הקרב. משני צדדים התקדמו חוליות שוטרים חובשי-קסדות, אלות מונפות בידיהם. הם התקדמו בשני ראשי-חץ, כשהם מנופפים את הלאות ושואגים קריאות- הסתערות.
התושבים המתמרדים הפנו את גבם והחלו בורחים לכל עבר. כוח המשטרה, שהסתכם עתה בקרוב לשמונים איש, התפצל לחוליות קטנות ואלה יצאו לערוך צייד בין הבתים. היה זה קרב מלא תהפוכות. חוליה רדפה אחר כמה צעירים, שנסו לפניה. לפתע הותקפו השוטרים מן העורף, על-ידי צעירים אחרים, שידו בהם אבנים. השוטרים פנו לאחר, החלו רודפים אחרי תוקפיהם החדשים. אלא שכאן חדלה קבוצת-הצעירים הראשונה ממנוסתה, פנתה אף היא לאחור, והחלה תוקפת את חוליית-השוטרים מן העורף. תוך שניות הפכו הנרדפים לרודפים.
הניצחון נטה לצד המשטרה. מדי פעם חזרה חולייה אל ריכוז המכונית, כשהיא גוררת גבר, אשה או ילד. השבוי הושלך אל תוך מכונית עצורים והחוליה חזרה לחזית. קבוצת צעירים נרגשים עברה בין הבתים, צעקה אל התושבים שהתחבאו מאחורי תריסים מוגפים: "זונות! פחדנים! צאו החוצה וראו איך המשטרה מתנהגת כמו גרמנים! צאו וראו איך מרביצים ליהודים!" הקרב היה אבוד. מדי פעם עוד יידה מישהו אבן מטווח ארוך, אך ברור היה שהמשטרה שולטת ברחבה, שגעשה לפני שעה קלה מהמון נלהב. עתה הסתובבו בה רק הורים מבוהלים שחיפשו את ילדיהם; בעלים נראו מושכים את נשותיהם הביתה בכוח, ולהיפך. הקרב – כך על כל פנים חשבתי – נגמר.
מלחמת גרילה
קרב הכיכר אמנם נגמר, אך לא המלחמה. בפני השוטרים עמדה עדיין משימתם הראשונית: לסלק את המחסומים מן הכביש ולהוציא את עצמם ואת מכוניותיהם מן הכיתור. נוסף לאלה, היו בידיהם שבעה עצורים, שגם אותם היה צורך לפנות. השוטרים חולקו לשני חלקים: לאבטחה ולסילוק מחסומים. אנשי האבטחה צעדו משני צדי הכביש, שמרו על מכוניות העצורים והמכוניות הריקות מפני ניסיונות-ההתפרצות, החוזרים ונשנים, מצד התושבים.
הכוח השני נע קדימה, סילק בשיטתיות מפרכת את ערימות המכשולים. כמו כנופיות-גרילה באגפים של צבא נסוג, ליוו התושבים את המשטרה. בחורות צעירות ניסו להתפרץ בין שוטרי-הליווי, להגיע אל מכוניות העצורים כדי לשחרר את יושביהן. ילדים בני שמונה ועשר נופפו מקלות בשנאה וצעקו לשוטרים: "שחררו את אבא!" שלוש פעמים נערכה התקפה מרוכזת על הכוח הנסוג. אנשי המקום היו אוזרים עוז, מתרכזים בשולי השיירה ופותחים ברגימה מרוכזת.
השוטרים היו מניחים לרגע את עבודת החילוץ, עורכים התקפת-נגד שאילצה את בני המקום להתפזר. בסך הכל הפרידו בין הכיכר לבין הכביש הראשי לנצרת 400 מטרים. כדי לעבור דרך קצרה זו היתה דרושה למשטרה למעלה ממחצית השעה. כאשר הגיעה השיירה לכביש הראשי, בשעה שמונה ורבע, היו השוטרים עייפים ומרוטים. כמו יחידה החוזרת מקרב קטלני, מסרו הסמלים דו"ח למפקדיהם על האבדות בגוף וברכוש: " 11 שוטרים פצועים; שמשות המכוניות מנופצות; שני פצועים מבין העצורים." קרב מגדל-העמק הסתיים באבדות לכל הנוגעים בדבר: לשוטרים, למפגינים ולמדינת ישראל.