לא עסקנים ציניים, אלא אנשים פשוטים מתוך העדה
מקור: 'העולם הזה' 22.7.1959, גליון 1137
שאלה אחת חוזרת ונשאלת, בכל פרשת ואדי סאליב: מי הם המתמרדים? מי הם אותם אזרחים שצעדו בהפגנת הבוקר, סקלו את השוטרים אחר-הצהרים והושלכו למעצר בלילה? מה דמותו של הגבר אשר הרים בראש חוצות את הדגל הלאומי המוכתם בדם? האם עמד מישהו בראש המתמרדים? האם הונהגו – ואם כן, מיהו מנהיגם? ביומיים הראשונים שלאחר שפיכת הדמים, אי-אפשר היה לקבל תשובה לשאלה. תושבי השכונה היו המומים מן המאורעות, לא הספיקו לעכל עדיין את אשר חוללו. מפה לאוזן עברה גם ההחלטה: לא לדבר יותר. אך מתחת להיתממות ולשתיקה, געשו הרוחות. תושבי השכונה דיברו בשטף בקרנות-הרחובות, ליד ניידות המשטרה עמוסות השוטרים החמושים. הם דיברו בניב המרוקאי הנוקשה, אשר גם האוזן השומעת-ערבית חייבת להסתגל אליו היטב לפני שתצליח להבינו.
ביום השישי בצהרים, פחות מ- 24 שעות אחרי שנעצרו, שוחררו משתתפי המרד. הם חזרו בשקט לבתיהם, או הצטרפו למתווכחים ברחובות. היה ברור כי שלב זה של התקרית נסתיים; היה ברור לא פחות, כי אין זה סוף הפרשה. שמועות דמיוניות הילכו בסמטאות הצרות, נבואות מסמרות-שיער נלחשו במדרגות העולות להדר-הכרמל.
"שמעתם?" שאל גבר צנום, תושב תל-חנן הסמוכה, אשר עיניו להטו בקדחת ההתרגשות. המעגל-האנושי הביט בו בעיניים סקרניות. "המשטרה שחררה את ממן מיד אחרי שעצרה אותו. רצתה שיחליף את עדותו. אבל ראש הועד ידע. הוא שלח אחד משלנו, שהתחפש כשוטר והתגנב למטה המשטרה. הוא בא לממן ואמר לו שאם ישנה את עדותו, נהרוג אותו." או שיחה זו: "ראש הועד? מי יודע מיהו ראש הועד? אף אחד לא ראה אותו באור היום. רק יודעים שהוא גיבור גדול. יודע הכל. יש לו אנשים בכל מקום. גם כסף ונשק. אם הוא רוצה, מחר נקום כולנו כמו איש אחד ונעשה מה שהוא יגיד."
לידתה של הנהגה
אגדות לחוד, ומציאות לחוד. הועד המקומי של ארגון ליכוד עולי צפון אפריקה אינו גוף מחתרתי, המתכנן הפיכה מזויינת של עולי צפון אפריקה במדינת ישראל. הוא שוכן בחדר קטן, בתוככי ואדי סאליב, ובחודשים הראשונים להקמתו לא היה לו הכסף לתשלום חשמל. אך התרומות החלו מגיעות מתושבי השכונה: האחד תרם לירה או שתיים, אחר תרם פרוטות. היו לו, לועד, מטרות פשוטות, כולן כלכליות. הוא נולד מהתמרמרות נגד המנהיגות הרשמית של העדה המרוקאית בארץ, שנמכרה למפא"י תמורת משרות והטבות. קדמו להקמת הועד ויכוחים אינסופיים.
"צריכים לבחור עשרה אנשים מביננו, ותרום כסף שיספיק למחיית אדם אחד לפחות, כדי שלא יהיה לו מה לעשות חוץ מלטפל בעניינים שלנו. צריכים להבטיח לו משכורת, אחרת תבוא מפא"י ותקנה אותו על-ידי מתן עבודה קבועה." "זה לא ילך," השיבו הספקנים. "נניח שנמצא אדם כזה, וכל אחד מאיתנו ישלם לו לירה לחודש. והנה יבוא אליו מישהו שנתן לו לירה ויחשוב את עצמו כבעל הבית שלו. 'תסדר לי הקצבה בעזרה סוציאלית!' ידרוש. ואם המזכיר לא יצליח, אז האיש הזה יקים צעקה שבגדו בו ויפסיק לשלם. אנו אומרים לכם, זה לא יעזור." "אז מה אתם מציעים?" נשאלו.
"שום דבר, כל אחד ידאג לעצמו. ואם לא ילך בטובות, ילך במכות!" בכל זאת הוקם הועד – ומיד צלצל פעמון-אזעקה במרכז מפא"י. עצם הופעתה של הנהגה ממורמרת ובלתי-תלויה, היווה סכנה לשליטת המפלגה בין ציבור זה. ההסתדרות מיהרה להקים ארגון משלה, ששאל לעצמו את מטרתו העיקרית של הועד הבלתי-תלוי: ללחום בדרישת רשות הפיתוח להחתים את תושבי הבתים הנטושים על חוזים, ולאלצם בצורה זו לשלם דמי-מפתח. נחיצותו של ועד הליכוד נראתה מפוקפקת ביותר.
הדגל הורם
היריות בפתח בית-הקפה של רוזיליו היו מבחן-האש של ועד הליכוד. תחילה שררו הזעם והתדהמה הספונטניים. המון נסער יצא לרחובות, חסר יעד וחסר מנהיגים. הגורמים הישירים היו פציעתו של קריף והשמועה הבלתי-נכונה כי מת מפצעיו. אך התקרית לא היתה אלא שביב קטן; האש הגדולה ניצתה כאשר פגע שביב זה במצבור המרירות והאכזבה המקוננים בלב העולים הצפון אפריקאים מן השבוע הראשון לעלייתם ארצה. לרגע נדמה היה כי האש דעכה, כאשר מפקדי המשטרה הובהלו למקום התקרית, ניסו להשקיט את הרוחות. אך כמו מדורה שכוסתה בעפר, המשיכה האש יוקדת בלבבות. עד שבבוקר – שוב פרצו לשונות האש השמימה.
אנשי הועד ידעו היכן מקומם – בראש בני עדתם. לא היו אלה עסקנים ציניים, המלבים שנאת ההמון למטרותיהם הפרטיות. אנשי הועד היו חלק בלתי-נפרד מבני עדתם. הם הזדעזעו בזעזוע הכלל, נסערו לא פחות מכל תושב אחר. כאשר החליטו להפגין, רק ביטאו את המרירות שבליבם. בישראל נראה ארגון הפגנה כדבר מסורבל: מלאכה הנעשית על-פי צו "המוסדות", הדואגים לאביזרים ולסיסמאות מצוירות בידי שרטטים מקצועיים. לא כן בעיני תושבי ואדי סאליב. הם חונכו בבית-הספר העקוב מדם של מלחמת-השחרור הערבית בצפון אפריקה, ראו הפגנות-דמים צצות כהרף-עין. להפגנות כאלה דרוש רק מי שירים דגל.
והדגל הורם בואדי סאליב. לא אחד, כי אם שניים. שמועה אומרת כי אחד מאנשי הועד רץ לדרך העצמאות הסמוכה, קנה שני דגלים. אחרים אומרים כי היו אלה שני דגלים שנלקחו מתוך מועדון ההסתדרות ההרוס. הדגלים הובאו לבית-הקפה של רוזיליו, טובלו בתוך השלוליות הגדולות של דם מתקרש. היה דרוש דגל שני למפגינים, דגל שיסמל את האבל, כשם שדגלי-הדם סימלו את האסון. הוא נמצא על גבו של אחד הבחורים. הבחור פשט את חולצתו השחורה. קרע אותה לרוחבה, קשר אותה למוט – והרי דגל שחור.
ברגע האחרון, כמעט ונוסף להפגנת-המחאה צביון מחלחל במשמעותו. קבוצת צעירים היסטריים הניפה מעל לראשי ההמון תמונה גדולה של מוחמד החמישי, מלך מרוקו. "אנו בניו!" צעקו, "לא בני בן-גוריון!" אנשי הועד התערבו מיד, קרעו את התמונה. "אנחנו אזרחי מדינת ישראל, המפגינים למען זכויותינו וכבודנו כאזרחי מדינת ישראל!" התריעו. וההפגנה זזה.
מן החופה לכלא
את דגל הלאום נשא צעיר שרירי, בעל תווי-פנים גבריים ויפים. הוא סימל את בני עדתו, כשם שהדגל שנשא מעל ראשו סימל את זעקתם. שלמה בן-כליפה הגיע ארצה ממרוקו לפני 12 שנה. כיום הינו בן 26, הספיק לסיים את שרותו הסדיר בצה"ל. הוא נשוי לצברית ואב לשלושה ילדים, אשר המבוגר בהם בן שלוש שנים וחצי. בליבו של בן-כליפה בוערת המרירות. אין לו עבודה קבועה, ואין הוא יכול לפרנס את משפחתו. הוא גר בחדר אפלולי וחייב למעלה ממאה לירות לבעל-המכולת. "פעם כשהייתי רווק, היו לי עניינים עם המשטרה. אני לא גונב, לא מתעסק בשום פשע, רק מכות. הייתי הולך מכות, והמשטרה היתה עוצרת אותי." המכות היו הדרך היחידה שבה יכול היה שלמה בן-כליפה להביע את מחאתו, על היחס שבו נתקל מצד הישוב כולו. הוא, "המרוקאי", הוכתם כאיש-אגרוף ואלימות. וכאיש אגרוף ואלימות התנהג. יתכן כי בעיני דיירי רחוב דיזינגוף ומרכז הכרמל הופכת עובדה זו את בן- כליפה לפושע מנודה; בין בני עדתו אין זה פוסל אותו מלהיות מנהיג.
"כל זה השתנה כשהתחתנתי," סיפר על התנהגותו. "אמרתי: די, עכשיו אני נשוי, צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה." אבל "הם" לא הרפו ממנו. בדיוק למחרת חתונתו הובא בן-כליפה למשפט על התפרעות קודמת, נשפט לשישה חודשי מאסר. "ביקשתי שלפחות יתנו לי לגמור את השבוע הראשון עם אשתי. לא נתנו. הכניסו אותי לבית-הסוהר. לרוצח שכבר יושב בבית-סוהר נותנים חופש אם הוא מתחתן – ולי לא!" כאשר השיג בן-כליפה עבודה, היה זה במעגל הדחק והפיטורין הפתאומיים ללא-פיצויים. חודש אחד, למשל, נשלח לעבוד בעירייה. הוא עבד 17 יום, הביא הביתה 70 לירות. הוא מכר את השולחן היחיד שהיה בחדרם, אשתו מכרה את צמידיה. "בשבת האחרונה," סיפר, "לא היה לנו ממה לעשות שבת בבית. אמרתי לאשתי: ,קחי את החולצה החדשה ותלכי למכור אותה.' היא מכרה אותה בארבע לירות בשוק, והיה לנו מה לאכול בשבת."
שניים מתוך עדה
המפגינים שצעדו אחרי דגלו של בן-כליפה לא היו כה נמרצים או צעירים, לא ידעו לבטא את רגשותיהם בעברית הצחה, השגורה בפי בן-עדתם הצעיר. אולם כאשר הורם הדגל, לא היססו לצעוד. כאשר נהרסו מועדוני מפא"י וההסתדרות, נדחקו קדימה למצוא פורקן לשנאתם. וכאשר הסתערה עליהם המשטרה, יידו בה אבנים והלכו בלי חרטה למעצר.
היה ביניהם יוסף סבאג: רזה, חולני, בן 25 וחדור-מרירות. הוא עובד חמש שעות של עבודת-דחק ליום, חי עם אשתו ושני ילדיו בצריפון מתבקע בתל-חנן. סיפר הוא: "בצהרים שמענו שיש הפגנות בואדי סאליב, החלטנו לנסוע לעזור להם. יחד אתי נסעו אחי ועוד איזה עשרה חברים. עלינו על אוטובוס ערבי שנסע מנצרת, אבל לפני שהגענו לחיפה עצרה אותנו המשטרה. ישר התחילו לתת מכות, ולקחו אותנו למעצר. אותי בתחנת קריית-חיים, את אחי בג'למי. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי. צריך שכל הארץ תשמע את צעקתנו המרה!" יעקב אמזלק, מפגין אחר שנעצר בידי המשטרה, הינו גבר כחוש אך שרירי, בעל עור שחום. על לחיו הימנית התנוססה תחבושת. "זה ממכת שוטר," הסביר.
אמזלק פועל בנמל חיפה, עובד ממוצע של 10 ימים לחודש. הכנסתו, אחרי ניכוי מסים: כתשעים לירות. "לך תאכיל אשה וארבעה ילדים בתשעים לירות לחודש! וכשאתה אומר שיש לך הרבה ילדים, עונים לך: מי אמר לך לעשות ילדים?" סיפר הוא: "כששמעתי שהרגו את עקיבא, אמרתי שזה כבר יותר מדי. במקום למות שערה-שערה, שאמות בבת אחת. בטח שהלכתי להפגנה. כי הלב שרף לי. המשטרה עצרה אותי ואחר-כך שחררה אותי עם כולם. אבל אני אמרתי: אלוהים, איזה מן חיים אלה? קח את נשמתי!" ובקול חנוק, כשידיו פורמות את כפתוריו ופותחות את חולצתו לרווחה, הוסיף: "הנה מה שעשיתי לעצמי, אבל לא הצלחתי עד הסוף!" בטנו היתה מכוסה בסימני-חיתוך של סכין-גילוח – עדות לניסיון התאבדות.
דרוש: יושר
המאורעות יצרו בואדי סאליב אוירה של דריכות בוטחת. כאשר קונן מישהו על אפליה ועוני, שוב לא דיבר בנימה חסרת-האונים של תמול- שלשום. בקול המרוקאים של ואדי סאליב פועמת עתה נימה חדשה: נימת האיש שגילה לפתע כי בידו לגמול לחומסיו צרה כנגד צרה.
זוהי מתיחות העלולה בנקל להביא לפורענות מחודשת, פראית שבעתיים. במקרה הקל ביותר, תתבטא בהעמקה תהומית של הבדלי- העדות. התנבא אחד התושבים: "בעוד שלושה חודשים לא תמצא אף רומני בכל ואדי סאליב!" ישנה גם אפשרות אחרת: שתביעותיהם וטרוניותיהם של עולי מרוקו ייענו בכנות, ולא בהתחסדות הצבועה של העסקנים המקצועיים, אשר כבר למחרת שפיכת-הדמים הצהירו כתוכים: "רגשי הקיפוח אינם מבוססי על מציאות אובייקטיבית בסיסית!" סיכם אחד מחברי הועד: ,אני רוצה דבר פשוט, עוד לפני השיכון ולפני העבודה הקבועה. אני רוצה יחס ישר. אני לא רוצה שהפקידה במשרד זה או אחר תיקח ממני את המכתב שהבאתי לאדון הרשקוביץ, תיכנס לחדרו של אותו הרשקוביץ, תדבר אותו כמה מלים – ותחזור לומר לי שהיא 'מצטערת; אדון הרשקוביץ לא במשרד היום. תבוא בעוד שבוע'… האם זוהי דרישה גדולה מדי? יתחילו בזה, והצעידם האחרים יבואו."