בין קתרזיס לקרב סכינים
"משפט אייכמן" ו"משפט קסטנר" והשפעתם על החברה הישראלית
מאת: יחיעם ויץ
מקור: משפט והיסטוריה. עורכים: דניאל גוטוויין/מנחם מאוטנר
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים. תשנ"ט, עמ' 395-421
ד – הבדלים טכניים בהליך המשפטי
ה – חלקם של תמיר ואבנרי במשפט קסטנר
י – ההקשרים ההיסטוריים-תרבותיים
א – רקע כללי, קווי הדמיון
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עלה נושא שואת יהודי אירופה על סדר היום הציבורי בעיקר בקשר לשני אירועים: הראשון היה משפטו של מלכיאל גרינוולד, הידוע בשם "משפט קסטנר" והשני – "משפט אייכמן".
"משפט קסטנר", על גלגוליו השונים, נמשך ארבע שנים. הוא נפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים בינואר 1954, פרק מתן העדויות וסיכומי הצדדים נמשך עד חודש אוקטובר של אותה שנה ופסק דינו של השופט בנימין הלוי ניתן ביוני 1955. הדיון בערעור שהגישה המדינה על פסק דין זה נפתח בינואר 1957, ופסק דינם של חמשת שופטי בית המשפט העליון ניתן בינואר 1958, כלומר בדיוק ארבע שנים אחרי פתיחת הדיון בבית המשפט המחוזי.
"משפט אייכמן" היה הרבה יותר קצר – הוא נמשך שנתיים.
הודעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון על חטיפת אדולף אייכמן נמסרה לכנסת במאי 1960, ומשפטו נפתח בפני הרכב מיוחד של בית המשפט המחוזי בירושלים באפריל 1961.
פסק הדין, שגזר עליו עונש מוות, ניתן בדצמבר של אותה שנה, והדיון בבית המשפט העליון על הערעור שהגיש ד"ר רוברט סרוציוס, פרקליטו של אייכמן, נערך במאי 1962.
לאחר שחמשת שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור, ולאחר שנשיא המדינה יצחק בן צבי דחה את בקשת החנינה שהגיש אייכמן הוצא גזר הדין לפועל בלילה שבין ה- 31 במאי לאחד ביוני 1962.
לכאורה ניתן למצוא נקודות דימיון לא מעטות בין שני המשפטים – גם במישור שהייתי מגדירו כ"פרוצדורלי טכני" וגם במישורים מהותיים יותר. ראשית, שניהם נפתחו כתוצאה מכתב אישום שהגישה התביעה הכללית. במקרה הראשון היה זה כתב אישום נגד ישיש ירושלמי תמהוני בשם מלכיאל גרינוולד, שפירסם עלון משוכפל ובו האשים את ישראל קסטנר בהאשמות כבדות ביותר: שיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת כיבוש הונגריה בידי הגרמנים; סיוע לקצין הס"ס קורט בכר להימלט מעונשו; וכן התחלקות עימו ברכושם השדוד של יהודי הונגריה. מאחר שקסטנר שימש באותה עת (קיץ 1952) כעובד מדינה – הוא היה דוברו של משרד המסחר והתעשייה שבראשו עמד אז דב יוסף – הגישה המדינה את כתב האישום נגדו – 'תיק פלילי 124/53 – מדינת ישראל נגד מלכיאל בן מנחם גרינוולד', כפי שכונה כתב האישום באופן רשמי. אותה תביעה כללית היא זו שגם הגישה את כתב האישום ב'תיק פלילי 40/61 נגד אדולף בן קרל אדולף אייכמן'. כתב אישום זה כלל חמישה-עשר סעיפים, והראשון שבהם היה: "פשע כלפי העם היהודי, עבירה לפי הסעיף (1) (א) (1) לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י, 1950". על-פי סעיף זה "הנאשם… גרם להריגת מיליוני יהודים, בתורת מי שהיה אחראי על ביצוע תוכנית הנאצים להשמדתם הגופנית של היהודים – תוכנית הידועה בכינויה: 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים'". (1) שנית, שני המשפטים נערכו באותה ערכאה: בית המשפט המחוזי בירושלים. משפט קסטנר התנהל בפני שופט יחיד: השופט בנימין הלוי, שבשנים 1963-1948 כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בבירה. משפט אייכמן נערך בפני הרכב מיוחד של בית המשפט המחוזי: בראש ההרכב ישב משה לנדוי, שופט בית המשפט העליון, ועימו ישבו בדין בנימין הלוי, שהצליח לכפות עצמו על ההרכב למרות התנגדותם המפורשת הן של שר המשפטים והן של נשיא בית המשפט העליון, וכן יצחק רווה, שופט בית המשפט המחוזי בתל- אביב. בזה לא תם הדמיון הפרסונלי: מתוך חמשת השופטים ששמעו את ערעורו של אייכמן, שלושה היו בשעתו בהרכב ששמע את הערעור ב"משפט קסטנר": יצחק אולשן, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1965-1954 שכיהן כאב בית הדין בשני הערעורים, וכן השופטים שמעון אגרנט ומשה זילברג.
עוד נקודת דימיון היא העובדה שבשני המשפטים התובע היה היועץ המשפטי לממשלה עצמו. ב"משפט קסטנר" לקח היועץ המשפטי חיים כהן על עצמו את תפקיד התובע ביוני 1954, אחרי שהתברר כי המשפט הולך ומסתבך וכי המשימה שהוטלה על אמנון תל, סגן פרקליט מחוז ירושלים שעמד בראש התביעה בחודש המשפט הראשונים היא למעלה מכוחו. במשפט אייכמן הוטלה מלאכת התביעה מלכתחילה על היועץ המשפטי גדעון האוזנר, שבמאי 1960, כלומר החודש שבו נחטף אייכמן, בא במקומו של חיים כהן, שכיהן בתפקיד זה במשך כל שנות החמישים.
קיימות עוד שתי נקודות דימיון בין שני המשפטים, ושתיהן אינן בתחום הפורמלי והטכני אלא בתחום המהות. ראשית, רוחו של אדולף אייכמן, שחי במיסתור, ריחפה באולם הדיונים שבו נערך משפטו של מלכיאל גרינוולד, ואילו רוחו של ישראל קסטנר המת ריחפה בחלל הדיון הציבורי, שליווה את לכידת אייכמן ואת מהלך משפטו. ושנית, בשני המשפטים הגיבור המרכזי קיפח את חייו. אדולף אייכמן נתלה בכלא רמלה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר במימי הים התיכון. הוצאתו להורג היתה סיום טקסי, ברור וחד משמעי לפרשת חטיפתו ומשפטו. ואילו ישראל קסטנר נורה על סף ביתו בלילה שבין ה- 3 ל- 4 במרס 1957, נפטר מפצעיו עשרה ימים אחר-כך והובא לקבורה בטקס קורע לב, שנערך למרבה האירוניה דווקא בפורים. בשעה שאלפים הלכו אחרי ארונו, צפו רבבות בעדלאידע ברחוב המקביל. הרצח, שבעת ובעונה אחת היה כה צפוי וכה בלתי צפוי, בוצע בעיצומו של הדיון בבית המשפט העליון, ולא פלא שכמה חודשים אחר-כך הכתיר אחד העיתונים את הקראת פסק דינה של ערכאה זאת בכותרת: "מערכה אחרונה ללא גיבור מרכזי".( למרחב, 15 בינואר 1958.)
ב – קווי השוני
לכאורה ניתן איפוא למצוא לא מעט נקודות דימיון בין שני המשפטים, אולם עיון בנקודות דימיון אלה ממחיש ומבהיר עד כמה מדובר באירועים שונים, שקיים ביניהם לא רק פער אלא כמעט תהום. ההבדל בין מותם של הגיבורים – בין תלייתו של אדולף אייכמן לרצח ישראל קסטנר – מדגיש בצורה החדשה והבוטה ביותר עד כמה מדובר באירועים שונים זה מזה.
סביב הוצאתו להורג של אדולף אייכמן היתה הסכמה כללית כמעט מלאה. מהתגובות בעיתונים ערב התלייה ומיד אחרי שהוצאה לפועל ניתן ללמוד כי מדובר בצעד שהציבור תמך בו ואפילו בהתלהבות. שמואל שניצר, מעורכי 'מעריב', כתב ביום התלייה בחריפות רבה נגד כל אפשרות של חנינה והמתקת גזר הדין. "לחון אותו משמע – להפקיר מחדש את דמם של ששת מיליוני חללנו" כתב שניצר והמשיך: "לכן אפשרית כאן הכרעה אחת בלבד ואין שניה! חנינה לאייכמן? לא! ששה מיליון פעמים לא!"( 'להעלותו לגרדום – זה צו המוסר', מעריב, 1 ביוני 1962.) יומיים אחר-כך כתב דוד זכאי, איש העלייה השנייה ומעורכי 'דבר': "פרשת אייכמן בכללותה היא ודאי מסוג המעשים הגדולים של המדינה, אלה המטים את הלב לאהבה אותה, למשנה אהבה, להוקירה ולהתברך בה".
גם 'קול העם', יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הביע תמיכה נחרצת בהמתתו של אדולף אייכמן. על ביצוע גזר הדין דיווח בידיעה ולפיה ביצוע גזר הדין "התקבל בסיפוק בעולם הסוציאליסטי ובהסתייגות ו'גינוי' במערב". במאמר המערכת שפירסם באותו יום נכתב: "נעשה דין צדק, נחרץ פסק דין צדק, נגזר והוצא אל הפועל גזר דין צדק."( 'קצרות', דבר, 3 ביוני 1962; 'כן יאבד', קול העם, 3 ביוני 1962.) היו כאלה שאף ראו בתלייה אקט של נקמה מטפיזית.
אחד מהם היה ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך 'ידיעות אחרונות'. במאמר, שכותרתו היתה "כי מרמלה תצא תורה",( ידיעות אחרונות, 1 ביוני 1962.) תיאר כיצד סביב עמוד התלייה שבכלא רמלה התאספו "התינוקות של בית רבן, שהוצאו מזרועות אימותיהם וראשיהם הוטחו אל הכותל, האימהות שנלקחו ממקומות רצח תינוקיהן לבתי הבושת של שיכורי הס"ס הוונדאליים", וכל אלה ש"אבריהם נעקרו על ידי כלבי הס"ס מבשרם ומה שעוד נשאר מהם נזרק למשרפות ולתאי-הגאזים".
כולם עמדו והתבוננו בעץ ובחבל ואמרו: "טוב לפחות שהדם שלנו לא יהיה הפקר שוב".
בהרמוניה ובתרועות ההסכמה פגמו כמה קולות שהטילו ספק בתבונתו של גזר הדין ושראו בו סוף כל כך בנאלי לפרשה, שלא ניתן להבינה ואפילו לא להגדירה באמצעות עולם המושגים השגור והמקובל. "ביצוע גזר דין של מות על אייכמן היה סיום לא נכון", טען גרשם שלום והסביר: זה היה סיום קל בשני מובנים: קל משקל וקל דעת.
תליה זו היתה בבחינת anticlimax, משחק שעירים אחרי טרגדיה שלא היתה כמוה. יש לחשוש, כי במקום לפתוח חשבון ולהשאירו פתוח לדור הבא, אנחנו סגרנו אותו.
מה שנראה בשטחיות כחומרת הדין אינו אלא הקלתו, והקלה שאין אנו מעונינים בה… מה בעצם רצינו להוכיח לעולם? אם רצינו להוכיח שמשפט צדק נעשה בתוכנו וחשבון היסטורי גדול, הרי אייכמן החי – בין כלאנו אותו ובין שהחזרנוהו לגרמנים (שלא לשווא לא רצו בו) – לא עשוי היה להפריע לחשבון זה. ויש לחשוש, שאייכמן כהרוג בית-דין יפריע, מאוד יפריע.( 'אייכמן', בתוך" דברים בגו, תל-אביב 1975, עמ' 120-118.) מתנגד נוסף היה נתן חפשי – מאנשי העלייה השניה, ממיסדי נהלל וחבר ב'ברית שלום'. מתוך התנגדות עקרונית, מוחלטת ונחרצת לכל שפיכות דמים, כתב אחרי מתן גזר הדין: מעל לפיתויי השטן והיצר הרע לנקמת דם שפלה, נכריז ונודיע בכל רגש הכבוד האמיתי של הנברא בצלם האלהים: לא דרכם של קין ועשיו דרכנו! חלילה לנו לרדת לדרגת הטומאה של שונאינו, ולטנף ולגעל את ידינו בדם נקמות… חלילה לנו לשקוע בזוהמה ולשפוך דם, דמו. לא תרצח!( 'גורלו של אייכמן', נר, נובמבר- דצמבר 1961, עמ' 15-14). צפויה פחות היתה ההתנגדות שהביע אליעזר ליבנה. למרות שהעיד על עצמו כי הוא "נמנה עם אלה שראו בדין-מות לאייכמן מעשה נחוץ, צודק ומובן מאליו", הרי עוצמת התגובה אחרי ביצוע גזר הדין הרתיעה אותו. מבחינתו העיקר היה פסק הדין, המסר שעלה מ"בית הדין הירושלמי, בית-הדין היהודי… כי אין אדם חייב למלא כל פקודה הבאה מלמעלה; ]כי[ אחריותם של שליטים אינה פוטרת את היחיד הנברא בצלם מאחריותו האישית". "חוששני", כתב ליבנה, "ששאון גזר הדין טשטש בנפשותינו את משמעותו של פסק-הדין, ואם אנחנו לא ספגנו את… הדברים, מה נקווה מאחרים".('גזר-הדין טשטש את משמעות פסק-הדין, הארץ, 7 ביוני 1962.) אולם קולות אלה היו בודדים. לא רק בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל, אלא גם עמדה שעצם הלגיטימיות שלה הוטלה בספק ושלא הצליחה לקלקל אתה מעשה הפולחני המתוזמן היטב של המתת אייכמן: ב- 29 במאי דחו חמשת שופטי בית המשפט העליון את הערעור; יומיים אחר-כך דחה הנשיא את בקשת החנינה שלו, ובשולי המברק שבו ביקשה ממנו ורה אייכמן לחוס על חיי בעלה רשם בכתב ידו: "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". עוד באותו לילה הוצא להורג. תיאור רגעיו האחרונים כפי שבא לידי ביטוי בעיתונות הישראלית, הוסיף גם הוא נופך פולחני: הוא תאם את דימויו כרובוט, מפלצת, נטול רגשות, שאפילו מותו שלו אינו מוציא אותו מעמדתו הקפואה והאטומה.
אחד העיתונים דיווח על "קהות המנגנון הנפשי של הצורר הנאצי", שהתגלתה שוב כשנציב שרות בתי הסוהר אריה ניר הודיע לו כי נשיא המדינה דחה את בקשת החנינה שלו וכתב כי "התליין הנאצי היסודי דאג ברגעיו האחרונים לפני מותו לכל פרט, כדי שתלייתו שלו תהיה "ללא פגם'" ( א' פלג, 'אייכמן היה "יסודי" עד הסוף', מעריב, 3 ביוני 1962).
ג – התגובות לרצח קסטנר
מותו של ישראל קסטנר, גיבורו של המשפט האחר, היה עניין שונה לחלוטין. למרות שפסק דינו של השופט הלוי, שקבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" וכן מסע ההסתה הציבורי רחב ההיקף שנפתח בעקבותיו, התירו במידה רבה את דמו של קסטנר, מבחינת הציבור הישראלי היתה ההתנקשות בחייו בלתי צפויה לחלוטין. באותם ימים של ראשית מרס 1957, כשכדורי המתנקשים שמו קץ לחייו של קסטנר, היה הנושא רחוק מליבו ומסדר יומו של הציבור הישראלי. אומנם היו אלה הימים שבהם ערעור המדינה נדון בבית המשפט העליון, אך הדבר העיקרי וכמעט היחיד שהעסיק את הציבור אז היה הויכוח הטעון והמר על הנסיגה מסיני.
בתגובה על ההתנקשות בחייו של קסטנר, כמו בתגובה על מותו כעבור עשרה ימים, לא היה אפילו שמץ מן הפולחן.
התגובות העיקריות היו מבוכה, חרטה, האשמות והאשמות עצמיות. אך מעבר לזה – תחושות של חרדה עמוקה. המבוכה היתה מנת חלקן של 'חרות' מימין ושל מק"י משמאל – שתי המפלגות שפחות משנתיים קודם לכן, כשפורסם פסק דינו של הלוי, התקיפו את קסטנר ואת מפלגתו מפא"י בצורה בוטה. מק"י היתה המפלגה היחידה שתבעה במפורש להעמיד את קסטנר לדין לפי החוק לעשיית דן בנאצים ובעוזריהם ואף רמזה כי העונש שלו הוא ראוי הוא עונש מוות.
(2) בניגוד גמור לכותרות הענק ולשפע המאמרים ומאמרי המערכת שאיפיינו את 'חרות' ואת 'קול העם' בקיץ 1955, היו במרס 1957 דיווחיהם מינוריים ולקוניים. המידע הבסיסי וההכרחי הובא בלשון יבשה, בדרך כלל בעמודים הפנימיים וללא כל מאמרי פרשנות, שלא לדבר על מאמרי מערכת. לדוגמא, 'חרות' פירסם את הידיעה על מותו של קסטנר בעמודו האחרון (בניגוד לרוב העיתונים שפירסמוה בהבלטה בעמודם הראשון); לפרשת פעילותו בהונגריה בתקופת הכיבוש הנאצי ולמשפטו הוקדשו בדיוק 35 מילים.
(3) החרטה באה לידי ביטוי בעיקר בחוגי השמאל הציוני.
שנתיים קודם לכן הם הפכו את קסטנר לסמל השתדלן הגלותי; לניגוד הגמור של גיבורים נוסח מרדכי אנילביץ' או חנה סנש; למי ששיתף פעולה עם הנאצים ובכך סייע להם בהשמדת יהודי אירופה. (4) עתה היה הטון ב'למרחב', בטאונה של התנועה לאחדות העבודה, ו'בעל המשמר', בטאון מפ"ם, שונה לחלוטין. השוואה בין שני מאמרים שפורסמו ב'משא', מוספו הספרותי של 'למרחב' ששימש במה מרכזית לסופרי דור תש"ח, תבהיר עד כמה השתנה טון הדברים. את המאמר הראשון כתב מתי מגד אחרי פירסום פסק דינו של הלוי.( 'בין הכניעה לגבורה לכניעה', משא, 1 ביולי 1955.) נכתב בו כי כל הסולח לקסטנר "משכיח את זכרם של אנילביץ וטננבוים…]ו[מעמיד את המורדים ואת 'השתדלנים' על רמה אחת". אחרי הרצח, פחות משנתיים אחר-כך, כתב אהרן מגד, אחיו של מתי, על ('ציונים', שם, 22 במרס 1957.) גווית מת כבדה ומבעיתה, ככובד עולו של גורל יהודי, המעמיד פרנסים ומנהיגים בגבם אל הקיר, אז, ואתמול, והיום, ועושה את הכשלון והבגידה לשמות נרדפים… ]מותו היה[ סיום נלעג, גרוטסקי, סר טעם… לטרגדיה יהודית מזעזעת ורבת נפתולים – שהמסך עליה יורד בהישמע כדור מרצחים מן המארב בחשכת-לילה.
אולם התגובה המרכזית לרצח היתה הלם וחרדה. הלם שמקורו בכך שמחלוקות, גם קשות ומרות לא נפתרו בדרך כלל בעזרת קנה האקדח וכדור העופרת, וחרדה שמא אין מדובר בתקרית חד פעמית בלבד אלא בתקדים. עיון במאמרי המערכת שפורסמו בעיתונים השונים מלמד מה היתה עוצמתה של החרדה הזאת ועד כמה היא היתה דומיננטית. ב'הארץ' נכתב כי יהיו המניעים להתנקשות בחיי קסטנר אשר יהיו, "אין הציבור הישראלי יכול לראות מתוך שיוויון נפש כשבחסות הלילה מנסים ביריונים נושאי נשק למלא את מקומו של בית המשפט". ('יש לעקור מעשי טרור', מיום ליום, האר., 5 במרס 1957.) 'מעריב' כתב כי "האיש אשר כיוון הלילה את אקדחו מול ד"ר י. קסטנר – לא רק אליו כיוונו – הוא כיוון אותו אל לב האומה כולה".( 'בזה הרגע הגורלי', יומן מעריב, מעריב, 4 במרס 1957.) 'למרחב' כתב כי "שליחת כדור אל אדם באישון לילה בכוונת-רצח… חולי הוא שיש לעקרו מיד ובכל האמצעים. מדינת ישראל לא תסבול בתוכה מעשי טרור זדוני, מנימוקים פוליטיים או אחרים. החברה הישראלית לא תישא אותם ותקיא אותם מתוכה"('ההתנקשות בקסטנר', למרחב, 5 במרס 1957.) ואילו הסופר משה שמיר, שבאותם ימים היה איש מפ"ם, שאל באיזו "נקודה בתודעתנו הציבורית יכול היה רעיון הרצח להתגלם ולו אך כהתגלמות מיקרוסקופית, כתא זרע".
תשובתו המפתיעה היתה, כי "הגרעין הראשון לרעיון הרצח" גלום באותו כתב הרשאה שנטלנו לעצמנו "לדון את ניצולי השואה ולחלקם לגיבורים ולבוגדים"; "לדון את אלה ששבו ממבחן האש והאימים וחלקם לטובים ולרעים". (5) כל זה מוליך למסקנה ברורה וחד משמעית – מבחינתו של הציבור הישראלי רצח ישראל קסטנר היה אירוע קשה, אפילו טראומטי. המעבר מויכוח טעון ומר ואפילו ברוטלי לשימוש באקדח לשם חיסול חשבונות פוליטיים ואידיאולוגיים נתפס כאיום על עצם יכולת החברה להמשיך ולהתקיים כחברה השומרת על מינימום של בלמים ואיזונים. שינוי זה הוא שהעצים את הזעזוע שפקד את החברה לנוכח ההתנקשות בחייו של קסטנר. מובן איפוא שמות גיבור המשפט האחד מהווה את הניגוד הגמור למותו של גיבור המשפט האחר. שהרי תליית אייכמן נתפסה לא רק כהתגלמותו של חשבון צדק אנושי ואולי אפילו קוסמי, אלא גם כהוכחה נוספת לניצחון ריבונותנו במדינת ישראל על היהדות הגלותית. שכן רק במדינתו הריבונית הוענקה לעם היהודי אפשרות לתפוס את אייכמן, להעבירו מחציו האחד של כדור הארץ לחציו האחר, להעמידו לדין לפני שופטי ישראל בהתאם לכל הכללים, ולהמיתו רק אחרי שמוצו כל הליכי הדין. לכן, נקודת הדימיון לכאורה משקפת בעצם את השוני ואת הניגוד בין שני המשפטים.
ד – הבדלים טכניים בהליך המשפטי
מות הגיבור הוא הנקודה הבולטת ביותר שדרכה ניתן להבהיר ולהדגים כיצד הדימיון לכאורה הופך לניגוד תהומי למעשה. זו הנקודה הבולטת ביותר אך לא היחידה. עניין זה ניתן להדגמה גם דרך הנקודות הטכניות והטכניות לכאורה. אחת מהן היא העובדה, שבשני המשפטים, באופן יוצא דופן, התובע היה היועץ המשפטי לממשלה בעצמו. שוב נקודת דימיון לכאורה, אך בפועל מה גדול היה ההבדל. חיים כהן נטל על עצמו את מלאכת התביעה ביוני 1954, כמה חודשים אחרי פתיחת הדיון המשפטי ולאחר שבית המשפט יצא לפגרה של חודשיים, כשהתברר שמה שהחל כמשפט דיבה סתמי למדי הולך ומסתבך ואפילו מאיים לקעקע את השלטון. עיון ביומנו האישי של משה שרת, שכיהן באותם ימים כראש הממשלה, מראה עד כמה מדובר היה בצעד חרום שנועד להעלות את המשפט על פסים נוחים יותר מבחינת הממשלה. ב- 31 במרס 1954 כתב שרת, כי "היועץ המשפטי לא היה לו כנראה מושג מאופיו הציבורי והמדיני ומתוצאותיו הסנסציוניות של משפט זה".( מ' שרת, יומן אישי, תל-אביב 1978, ב, עמ' 425. ]להלן: שרת[) כעבור כעשרה ימים, ב- 8 באפריל, כתב(שם, עמ' 433.) "התייעצות יסודית על מהלכו של משפט קסטנר… חייבתי את חיים כהן לנטול את התביעה לידיו". כהן עצמו, בספר הכולל שיחות שנערכו עימו,( מ' ששר, שיחות עם חיים כהן – שופט עליון, ירושלים 1990.) התייחס אומנם בקצרה למשפט קסטנר ולעמדתו כלפיו (עמ' 98-97), אך הוא לא התייחס כלל לעובדה, שתוך כדי המשפט לקח על עצמו את ניהול התביעה.
סיפורו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן הוא כמובן שונה לחלוטין. הוא קיבל על עצמו את ניהול התביעה מהרגע הראשון והעובדה שראש התביעה הכללית קיבל על עצמו תפקיד זה היוותה הוכחה נוספת לחשיבות העליונה שהמדינה מייחסת למשפט זה. "אישית, הייתי שקוע לחלוטין במשפט אייכמן מרגע ההכנות" כתב האוזנר. (6) נאומו בפתיחת המשפט, ובמיוחד הקטע הפותח אותו נתפס כטקסט קנוני הנכלל במקראות רבות,(7) והאוזנר עצמו ראה בו את אחת מנקודות השיא, ואולי אפילו את השיא של חייו. מדברים שכתב ניתן לראות עד כמה נשיאת נאום זה היתה מבחינתו אירוע רב חשיבות. על תגובת הקהל לפתיחתו כתב: "חשתי, באופן פיסי ממש, כי הרטט העובר בי עובר גם בקהל שמילא את האולם, אף כי עמדתי בגבי לאולם ופני אל השופטים".( האוזנר, עמ' 324.) ואילו על תגובתו כשסיים את דבריו כתב: "כשסיימתי שמעתי בכי חרישי בקהל. נדמתי ולא יכולתי להמשיך, כי המלים נתקעו בגרוני". ( שם, עמ' 325.) ומעבר לזה, חיים כהן אומנם לא התכחש מעולם לחלקו במשפט קסטנר, אך מעולם לא התגאה בו במיוחד, וודאי שלא ראה בו את אחד השיאים של חייו. לעומת זה, "משפט אייכמן" שינה לחלוטין את חייו של גדעון האוזנר ואת מעמדו. רות בונדי כתבה בעניין זה כי: "משפט אייכמן הפך את גדעון האוזנר מעורך-דין בעל מוניטין בישראל לאישיות ידועה על פני העולם כולו".
גם מהעובדה ששני המשפטים נערכו באותה ערכאה – בית המשפט המחוזי בירושלים – ניתן לעמוד על ההבדלים שביניהם. משפט קסטנר נערך באחד מאולמות בית המשפט, ורק כשהתברר מה מידת העניין שהציבור מגלה בו, הוא הועבר לאולם סמוך ומרווח יותר שהיה שייך לבית המשפט העליון. משפט אייכמן, לעומת זה, לא נערך באחד האולמות הרגילים, אלא ב'בית העם' החדש, שנחנך במשפט זה.
כשנתפס אייכמן אף הועלה הרעיון לקיים את משפטו ב'בנייני האומה'. "מאחר והממשלה מעוניינת במשפט פומבי, הוא ייערך באולם גדול, כגון בנייני האומה", נכתב באחד העיתונים יום אחרי ההודעה על לכידתו ועל הכוונה להעמידו לדין. ()8 נקודה נוספת שדרכה ניתן להשוות בין שני המשפטים היא הערעור בפני בית המשפט העליון. בשניהם הוגש ערעור שנשמע בפני חמישה שופטים, אלא שאת הערעור ב"משפט קסטנר" הגישה פרקליטות המדינה, ואילו את הערעור ב"משפט אייכמן" הגיש עורך-הדין ד"ר רוברט סרוציוס, פרקליטו של אייכמן. עצם הגשת הערעור אחרי פסק דינו של הלוי היה הליך שנוי במחלוקת.
בעיתונות עלתה השאלה אם מדובר בצעד שמקורו בפרקליטות עצמה, כלומר בדרג המקצועי, או שמא מקור ההחלטה בראש הממשלה משה שרת, כלומר בדרג הפוליטי, שחייב את הפרקליטות לנקוט צעד זה. (9) ומעבר לזה, ההחלטה להגיש ערעור הביאה לנפילת הממשלה, שכן הציונים הכלליים, השותף הקואליציוני הבכיר בממשלת שרת, נמנעו בהצבעה על הצעת אי- האמון בממשלה, ש'חרות' ומק"י הגישו בכנסת. הסיבה להצעות אי-האמון היתה ההחלטה להגיש את הערעור.
לעומת זה אפשר לראות בהחלטת סרוציוס להגיש ערעור על פסק הדין שהרשיע את אייכמן, אך במיוחד על גזר דין המוות שהוטל עליו, צעד צפוי מראש ואפילו חלק מהתהליך הפולחני, שהיה כה מכריע במשפט זה. הדרך שבה סיכם גדעון האוזנר את פרשת הערעור ממחישה פן זה. "פסק הדין של בית המשפט העליון נקרא במשך שלוש וחצי שעות", כתב, "היה זה סיומו של המשפט.
טחנות הצדק קיימו שליחותן. לשם כך נזקקו לשנתיים".( האוזנר, עמ' 444.) הבדל נוסף הוא בפסק-דינם של שופטי בית המשפט העליון. ב"משפט אייכמן" הוגש פסק דין אחד, ועליו סמכו ידיהם כל חמשת השופטים. השורה התחתונה בפסק דין זה היתה כי הערכאה החליטה "לדחות את ערעורו של המערער, הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש, ולאשר את פסק הדין וגזר הדין שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי".( היועץ המשפטי נגד אדולף אייכמן – פסק הדין בערעור, ירושלים תשל"ד, עמ' 71.) בערעור ב"משפט קסטנר" המצב היה שונה לחלוטין מכמה בחינות: ראשית, לא הוגש פסק דין אחד אלא חמישה פסקי דין – כל אחד מחמשת השופטים שישבו בהרכב זה הגיש פסק דין משלו.
שנית, פסק דינו של השופט שמעון אגרנט, שהיה מקובל על ארבעה מתוך חמשת השופטים, קיעקע באופן מוחלט את פסק דינו של השופט הלוי. בשאלה העיקרית שעמדה לוויכוח, שאלת מניעיו של קסטנר במשא-ומתן שניהל עם הגרמנים, קבע אגרנט כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה – למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים שניתן היה למלט לנוכח תנאי הזמן והמקום..]ו[רכבת המיוחסים היתה רק תוצאת לוואי מהמשא ומתן הזה".(10) שלישית, לא היתה תמימות דעים בין שופטי הערכאה העליונה. לצד פסק דינו של אגרנט היה גם פסק דין של השופט משה זילברג, שקיבל בעיקרון את פסק דינו של הלוי.
(יש לציין כי השופטים אגרנט וזילברג ישבו גם בערעורו של אייכמן, אך הפעם חתמו על אותו פסק דין).
רביעית, הערכאה העליונה שינתה גם את פסק דינו של השופט הלוי וגם את הדין שגזר. הלוי זיכה את גרינוולד בשלושה מתוך ארבעת סעיפי כתב האישום, הרשיעו באחד (האשמתו כי קסטנר התחלק עם בכר בשלל רכושם של יהודי הונגריה) והטיל עליו קנס סמלי בסך לירה אחת.
שופטי בית המשפט העליון, לעומת זה הרשיעו אותו בשלושה מתוך ארבעת הסעיפים, זיכוהו באחד (עניין העדות לטובת קורט בכר) והטילו עליו עונש ממשי – מאסר על תנאי וקנס בסך 200 ל"י.
חמישית, השופטים בבית המשפט העליון לא הסתפקו בביטול פסק דינו של השופט הלוי, ושלא כמקובל ביקר הנשיא אולשן בחריפות אתה דרך שבה ניהל הלוי את המשפט. הוא טען כי "מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלת: הלוי התיר עדויות בלתי רלבנטיות", וכן: "חקירות מושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך, דבר שגרם להמשכה מוגזמת של המשפט".( י' אולשן, דין ודברים, תל-אביב 1976, עמ' 308.) ניתן להסיק מכל זה כי משפט קסטנר עמד בסימן הדיסוננס והמחלוקת שבין התביעה הכללית לבין מערכת המשפט ובין רשויות המשפט השונות לבין עצמן. משפט אייכמן לעומת זה, עמד בסימן ההרמוניה שבין התביעה הכללית לבין המערכת המשפטית ובין ערכאותיה השונות של מערכת השיפוט. הקונפליקט בא לידי ביטוי אך ורק במקומו הטבעי: במערכת היחסים עם ה"שטן" ועם פרקליטו.
ה – חלקם של תמיר ואבנרי במשפט קסטנר
בזה לא מתמצים ההבדלים שבין שני המשפטים. הבדל נוסף הוא, כי משפט קסטנר נפתח במידה רבה באקראי. רק עמדתו הנחרצת של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן הביאה לכך שעלונו המשוכפל של מלכיאל גרינוולד, שבמהלך שנות החמישים כתב עשרות כמוהו, לא נזרק לפח האשפה, אלא הפך מוקד של דיון משפטי. מעבר לזה, כשהמשפט עצמו נפתח, ציפו הכל שהוא יסתיים תוך זמן קצר, ואיש לא חזה כי מדובר באירוע שיזעזע את החברה הישראלית הצעירה. העובדה שהתובע היה פרקליט זוטר למדי, שתחום התמחותו היה המשפט האזרחי ולא המשפט הפלילי, והעובדה שהדיונים בימיו הראשונים של המשפט סוקרו בעיתונים בצורה מינורית מעידות על כך שממדי הפוטנציאל הגלום בו היו נסתרים מעין רבים.
האדם שבמידה רבה אחראי לכך שהמשפט הפך למה שהפך הוא עורך הדין שמואל תמיר. כשנפתח המשפט, לא היה לגרינוולד כל ייצוג משפטי, והלוי דחה את הדיונים בשבועיים כדי שגרינוולד ימצא עורך דין שייצגו. בינתיים הגיע גרינוולד לשמואל תמיר, שחש מהרגע הראשון כי ניתן להפוך את המשפט למשהו יותר – הרבה יותר – ממשפט דיבה שגרתי שישקע חיש קל בתהום הנשייה. בראיון שהעניק בשנת 1980 לעיתונאי ישעיהו בן-פורת, סיפר תמיר, כי כשפנה אליו גרינוולד וביקש ממנו לייצגו, הסכים לכך למרות שהיה מודע לכך שמדובר במשפט ארוך ומסובך, ולמרות שלדבריו "ברור ששכר ראוי לא יהיה פה", מאחר שגרינוולד היה "עני ודלפון, והתקיים באיזה פנסיון עלוב". מדוע בכל זאת קיבל עליו תמיר את הייצוג? מפני שלדבריו חלקה של ההנהגה היהודית בקשר השתיקה הבינלאומי סביב השמדת יהדות אירופה עניין אותו יותר מכל, והוא היה מעוניין בחשיפתו הציבורית של הנושא.( י' בן-פורת, 'שיחות עם שמואל תמיר', ידיעות אחרונות, 19 ו- 26 בספטמבר 1980.) כלומר, מטרתו היתה להעלות על סדר היום ולהוקיע את מה שהגדיר במקום אחר באותו ראיון כ"כשלון המדהים של ההנהגה היהודית בישראל ובעולם החופשי מול השואה", וכך לפגוע במעמדה הציבורי ובעצם הלגיטימציה של מפא"י ומנהיגיה, שבשנות הארבעים עמדו בראש הסוכנות יהודית ובשנות החמישים הנהיגו את ממשלת ישראל.
אדם נוסף שהבין, אם כי מאוחר יותר, מהו הפוטנציאל הטמון במשפט היה העיתונאי אורי אבנרי, שקנה ב- 1950 את 'העולם הזה'. אבנרי הפך אותו ל"שבועון המסוים" – ביטאון אופוזיציוני חריף, שהפך להיות אימת השלטון.
מבחינתו של אבנרי המשפט אמור היה להוות את ההוכחה הסופית לכך שהשלטון במדינה ישראל נמצא בידי עסקנים גלותיים, שגזלו אותו מאלה שהיו ראויים לו: כלומר, מ"מגש הכסף" – מהנוער שהקיז את דמו בשדות הקרב של תש"ח, כדי שתוקם פה מדינה עברית ולא גירסה עלובה של עיירה גלותית, הנשלטת על-ידי שתדלנים ולא על-ידי מנהיגים.
הברית שנכרתה בין אורי אבנרי לשמואל תמיר בשנות החמישים המוקדמות הגיעה לשיאה בתקופת המשפט, אם כי כבר בסופו של אותו עשור היא הפכה ליריבות נצח – פוליטית ואידיאולוגית, אך בעיקר אישית. מעבר לעניינים של אמביציה ואגו, היה לברית זאת בסיס פוליטי ואידיאולוגי מובהק – תמיר, כמו אבנרי, ראה בעיניים כלות כיצד השלטון נתון בידיה של ה"עסקונה" המפא"ית שנואת נפשו, שגזלה אותו מבני הארץ, מאלה שלהם הזכות והיכולת לנהל את המדינה. נטייה עברית-כנענית זאת היוותה את אחד הגורמים שהביאו לכך שתמיר נמנה עם קבוצה ממייסדי 'תנועת החרות', שבראשית שנות החמישים פרשה ממנה. (יחד עימו היו חברים בקבוצה גם שמואל מרלין, הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי ואחרים) באחד מגיליונות 'העולם הזה' נכתב בעניין זה, כי תמיר, כנציג הצברים, סבר כי אחרי הקמת המדינה "יש ליצור בתוכה אומה עברית חדשה". קו זה לא היה מקובל על מנחם בגין, שלא היה בעיניהם אלא עסקן מפלגתי גלותי וזה היה הרקע לפרישת תמיר.
ברית זאת בין תמיר לאבנרי היתה סיבה מרכזית לכך שהמשפט הפך מאירוע שולי לדרמה מסעירה, מתוקשרת ומדוברת, ומעבר לזה – למשפט נגד מפלגת השלטון ונגד ראשי השלטון ולמנוף לקיעקוע המשטר ולהפלתו. מאמר בשם 'משפט שרת', שאבנרי כתב מייד אחרי פירסום פסק דינו של הלוי (11) ממחיש באיזו מידה מבחינתו המשפט היה משפטה של כל הנהגת המדינה כולה. בין השאר כתב: המנהיגות שנתנה את ההוראות לקסטנר, המנהיגות שהסגירה את בראנד, היא שהחזירה את חיילי ישראל מאבו עגילה, והיא שהפכה את המדינה לגיטו החי גם כיום על חסדי זרים. במקום הסוכנות באה ממשלת ישראל ובמקום המחלקה המדינית בא משרד החוץ. אולם האנשים לא השתנו. גם לא געגועיהם אל הפריץ שאפשר להשתדל לפניו. מי ומי של משפט קסטנר הוא מי ומי של מדינת ישראל. לכן לא מיותר הוא לגרד פצעים ישנים. חובה היא לעשות זאת. חובה לקרוע את המסווה המדיני כביכול מפני השתדלנות של הגטו וחובה להזכיר שהשתדלנות עודה שולטת בישראל ומסכנת שוב את עתיד המדינה.
ו – מפא"י על ספסל הנאשמים
אנו רואים איפוא, כי במשפט שנערך במדינת ישראל פחות מעשר שנים אחרי תום השואה, מי שהושב למעשה על ספסל הנאשמים לא היו מחוללי השואה ואף לא הצופים, כלומר הבריטים או האמריקנים. למעשה ישבה שם המפלגה ששלטה בהסתדרות הציונית בתקופת המלחמה, מאחר שהמשפט הפך בעצם למשפט נגד אחד מחבריה שישב בארץ כבושה וחייו היו תלויים לו מנגד מדי יום. אין פלא שהמשפט עמד כולו בסימן המשבר, הקונפליקט, הקרע והיעדר הקונסנזוס.
למשבר, לקונפליקט ולקרע היו לא מעט ביטויים.
המרכזי שבהם קשור לפסק דינו של בנימין הלוי. פסק הדין עורר תגובות מקוטבות לחלוטין. מצד אחד שהיו שראו בו סמל לתבונה ולאומץ לב. 'למרחב', דוגמא, כתב כי, איש אינו יכול להתעלם מערכו הרב, מן המשמעות החינוכית והלאומית שתהיה לפסק הדין שניתן אתמול בירושלים".('בתדהמה ובסערת נפש', מאמר מערכת, למרחב, 23 ביוני 1955.) לעומת זה היו שלא הבינו כיצד היעז שופט שישב יחידי בדין לקחת על עצמו אחריות שכזאת ולהגיע למסקנות כה נחרצות – סימני קריאה ללא סימני שאלה. לדוגמא, 'זמנים', יומון המפלגה הפרוגרסיבית, שאל למי בכלל יש "הזכות המוסרית המלאה, הבלתי מפוקפקת והבלתי מעורערת, לשפוט ולחרוץ משפט בעניינים שנתחוללו בתוך תוכה של מכונת ההשמדה הנאצית". לכל בן-תמותה, וגם לשופט, קשה עד מאוד לחדור לאווירת האימים ששררה באותם ימים ולהבינה ולכן: "מי צדיק וישפוט תקופה זו ומעשים אלו שהם ילודת האווירה ההיא?".( 'מי צדיק וישפוט?, מאמר מערכת, זמנים, 24 ביוני 1955.) ולא היה זה הקונפליקט היחיד. קונפליקט נוסף היה בין מפלגת השלטון ולבין הרשות השיפוטית. פסק הדין העמיד את מפא"י במצב קשה – בגלל החשש שכל התקפה על פסק הדין ייתפס כניסיון של מפלגת שלטון לפגוע באי-תלותה ובמעמדה העצמאי של המערכת השיפוטית כדי לקדם את האינטרסים הכיתתיים והשלטוניים שלה. זה הביא לכך שראש הממשלה משה שרת, שבפומבי שיבח את יושרו ואת אומץ ליבו של הלוי, היעז למתוח עליו ביקורת רק בחוגים סגורים, כשהיה משוכנע כי הדברים לא יודלפו ולא ייחשפו.(12) אולם למרות זהירותה הותקפה הממשלה ללא הרף על שהיא פוגעת במערכת המשפט. לדוגמא, 'תנועת החרות' פרסמה כמה ימים אחרי פרסום פסק הדין כרוז בשם 'מבזי בית הדין – לדין!' ובו נטען כי מאז פרסום פסק הדין "שלטונות המדינה, הנמצאים בידי מפא"י… אינם מתחשבים כלל בעקרון הקדוש של אי תלות המשפט וכבודו ואף הורסים את העקרון השני במערכת השיפוט, ]עקרון[ 'סוב יודיצה'".(13) כל זה הביא לכך שהממסד עשה הכל כדי לטאטא אל מתחת לשטיח כל מה שקשור למשפט ולרישומו בזיכרון ובתודעה.
הפרוטוקולים שלו לא כונסו ולא פורסמו, ופסק הדין של הלוי – הכולל מאות עמודים – אומנם פורסם, אך לא על-ידי גורם רשמי כלשהו, אלא בהוצאת הספרים 'קרני' שהתמחתה בהוצאת ספרים הקשורים לתולדות אצ"ל והתנועה הרוויזיוניסטית. היבט נוסף לטאטוא היתה העובדה, שבקרב ראשי מפא"י, היו מי שניסו להתנער מקסטנר וממשפטו. לדוגמא, דוד בן-גוריון – למרות שמהתבטאויותיו הנדירות בנושא עולה כי הטיל ספק באיזו מידה דיין יחיד יכול לחרוץ דין בעניין כה רגיש וטעון(14) – התחמק כאשר פנה אליו אחיו של קסטנר אחרי מתן פסק הדין בערעור וביקש ממנו לטהר את שמו של אחיו המת.
כבודו של המת "נרמס בעיני אנשי בליעל", כתב בן-גוריון ליהושע קסטנר, אולם לא אני האיש המוסמך לטהר את שמו מאחר ש"כמה מחברי הנהלת הסוכנות בקיאים הרבה יותר ממני במה שנעשה למען הצלת יהודי אירופה".(15) לניסיון לדחוק את הפרשה אל מתחת לשטיח היה היבט נוסף. היו שהאשימו את הממשלה בחוסר רצון מודע ומכוון לתפוס את אייכמן ולהעמידו לדין כדי שלא לפתוח מחדש את כל הנושאים שהועלו במהלך משפט קסטנר. באוקטובר 1959, כמה חודשים לפני שאייכמן נלכד, שאל 'העולם הזה' בעמוד השער שלו "מדוע אין הממשלה מעוניינת בתפיסת אייכמן?". ( העולם הזה, 21 באוקטובר 1959.) בגוף העיתון התפרסם מאמר שכתב יואל בראנד, וכותרתו היתה: "לתפוס אותו חי!".
בסיומו כתב: מדוע לא נערכה שום חקירה עד היום ]בעניין יחס הנהגת היישוב לשליחות בראנד[? מדוע לא נתפסו אייכמן או איש מקציני מפקדתו והובאו לדין – וזאת על אף העובדה שחלק ניכר מכתובותיהם ידוע? האם קיים קשר בין שתי שאלות אלה? הייתכן כי אלה אשר עשו את הטעויות אינם רוצים שטעויותיהם יתגלו לאור היום? האם חוששים הם שאייכמן ועושי דברו יודעים יותר מדי ויאמרו יותר מדי? יובן נא היטב: אינני מאשים מנהיגים יהודים במתן עזרה לנאצים. אני משוכנע לחלוטין שכל אחד ממנהיגים אלה רצה להציל יהודים. אבל אני מאמין כי רבים ממנהיגנו הגדולים כביכול אינם, לאמיתו של דבר, אלא אנשים קטנים מאוד – קטנים מכדי להודות בעובדה שגם הם שגו. הייתכן שהם רוצים לחפות על עצמם? אם כן, הרי שהם מתחייבים בפשע היסטורי גדול.
ז – הקונצנזוס במשפט אייכמן
מבחינות אלה משפט אייכמן היה היפוכו הגמור של משפט קסטנר. ראשית, מבחינת התכנון – אייכמן הועמד לדין אחרי ששירותי הביטחון הישראליים, בפיקודו ובניצוחו של איסר הראל, עשו מאמצים כבירים כדי לאתרו, לוודא את זהותו, לחוטפו ולהעבירו ארצה. אינני נכנס לשאלה מה היתה הדינמיקה המדויקת והמפורטת של קבלת ההחלטות בעניין זה, אולם ברור כי הראל פעל בידיעתו המלאה של הדרג המדיני, כלומר של ראש המשלה דוד בן-גוריון, ואף ביוזמתו. מיכאל בר-זוהר, בביוגרפיה הרשמית למחצה שכתב על בן-גוריון, מספר כי בשלהי 1959 מסר התובע הכללי של מדינת הסן שבגרמניה להראל כי אדולף אייכמן חי בארגנטינה בשם בדוי וכי הוא שוקל לפנות למימשל הפדרלי שבבון כי שיתבע את הסגרתו. הראל וחיים כהן פנו לבן-גוריון, וזה אמר להם כי ידרשו מהתובע לא לספר על המידע שבידיו לאיש וכי לא יתבעו את הסגרתו. במקום זה הציע ראש הממשלה כי כתובתו של אייכמן תימסר לידינו, "ואם נמצא כי הוא שם, נתפוס אותו ונביא אותו הנה. איסר יעסוק בזה".( מ' בר-זוהר, בן-גוריון, ג' תל- אביב 1987, עמ' 1374.) לעניין זה היבט נוסף – מלכתחילה היתה כוונה לערוך לאייכמן משפט גלוי ופומבי. פן זה בא לידי ביטוי כבר בדרך שבה התבשר הציבור הישראלי המופתע וההמום על תפיסתו. ב- 23 במאי 1960 נפתחה ישיבת הכנסת בהודעת ראש הממשלה בן-גוריון, שמסר לבית כי "לפני זמן מה נתגלה על-ידי שירותי הביטחון הישראליים אדולף אייכמן… ]ש[נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".( דברי הכנסת, כרך כב, עמ' 1291.) בעקבות הודעה זאת התפתחה תקרית דיפלומטית בין ישראל לארגנטינה, וזו החזירה את שגרירה מתל-אביב ואף פנתה בעניין למועצת הביטחון. התפתחות זאת הביאה לביקורת ולהסתייגות מהדרך שבה הודיע בן- גוריון על מעצרו של אייכמן ובמיוחד על שציין במפורש כי שירותי הביטחון היו מעורבים בגילויו ובהבאתו ארצה. אליהו סלפטר, סופרו המדיני של 'הארץ', כתב ('המשבר בטיפול הישראלי בפרשת אייכמן', הארץ, 12 ביוני 1960.) כי הצהרתו הפומבית של בן-גוריון מעל בימת הכנסת, "שהבטיחה את מקסימום הרעש ותשומת הלב בכל רחבי העולם", וכן הצהרתו המפורשת כי אייכמן התגלה על-ידי שירותי הביטחון הישראליים, "הגבילו מראש ובצורה ניכרת את יכולת התמרון הדיפלומטי". בהמשך כתב סלפטר: "קשה להשתחרר מהרושם שגורמים מסוימים, הקשורים לשרותי הבטחון, אשר לגביהם קיים בכל העולם הכלל שהשתיקה יפה עליהם, לפתע החליטו לנצל את תפיסת אייכמן למעין 'מבצע כיבוש לבבות' בדעת הקהל הישראלית". אנו רואים איפוא כי נעשה הכל כדי להעניק לתפיסת אייכמן את התאורה המקסימלית, והיו שסברו כי חשיפה זאת באה על חשבון האינטרסים הפוליטיים והדיפלומטיים הממשיים של המדינה.
עניין נוסף שמאפיין את משפט אייכמן, שוב בניגוד כה בולט למשפט הקודם, הוא ההסכמה הכללית ששררה סביבו. הביטוי הראשון להסכמה כללית זאת היה אחרי שבן-גוריון מסר את הודעתו למליאת הכנסת. מייד אחרי ההודעה עברה הכנסת לדון בסקירת שרת החוץ על פעילות משרדה, הסעיף שהיה על סדר-יומה, אולם כל חברי הכנסת שהשתתפו בדיון התייחסו בדבריהם גם לאירוע המסעיר, וכולם ללא יוצא מן הכלל ראו בלכידת אייכמן ובכוונה להעמידו לדין במדינת ישראל אירוע היסטורי מסעיר ורב משמעות. (דברי הכנסת מ- 23 במאי 1960, כרך כב, עמ' 1323-1299.) חיים לנדאו, מראשי 'תנועת החרות', בירך את "שירות הביטחון בישראל על מבצעו הלאומי והאנושי הגדול, בהישג ידו את רב הטבחים הנאצי אדולף אייכמן" והביע תקוותו כי שירותי הביטחון וגורמים נוספים יעשו הכל כדי ללכוד מרצחים נוספים. מאיר ארגוב ממפא"י, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, טען כי תפיסת אייכמן התאפשרה "הודות לעובדה אחת ויחידה: קיומה של מדינת היהודים" והוסיף כי "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הרדיפות, בתולדות הטבח של עמנו, שראש הטבחים יעמוד למשפטם של היהודים עצמם.
אין דוגמא כזאת".
ברוח זו דיברו גם הדוברים האחרים. ישראל גלילי, מנהיג 'אחדות העבודה', דיבר על זרם החשמל ש"עבר בחללה של הכנסת בהישמע ההודעה מפי ראש הממשלה, כי אדולף אייכמן נלכד", ועל הגאווה שניצתה בלב, על ששוב נתגלה הכוח הנפלא של עבודה עברית עצמית ומאורגנת". שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י, הצהיר כי "תפיסתו של רב הטבחים ההיטלרי אדולף אייכמן ומעצרו בישראל מהווים מקור לסיפוק עמוק ולשמחה גדולה לעם היהודי כולו". מנחם פרוש, מהחזית הדתית התורתית, הביע את סיפוקו "על ההודעה בדבר תפיסתו של רב הטבחים הנאצי אייכמן".
לדברים אלה היתה משמעות מיוחדת משתי סיבות. ראשית, בגלל הספונטניות שלהם – הדוברים הרי שמעו לראשונה על לכידתו של אדולף אייכמן פרק זמן קצר ביותר לפני שהתבטאו בעניין. שנית, מאחר שגם נציגי המפלגות שביקרו ותקפו את הממשלה בחריפות הרבה ביותר בעקבות משפט קסטנר התייצבו הפעם מאחוריה והיו שותפים פעילים לסערה ולהתרגשות שהמבצע עורר.
על מידת ההסכמה הכללית ששררה מסביב למבצע לכידתו של אייכמן ניתן ללמוד גם ממידת ההתנגדות הנחרצת לתגובות חריגות על המבצע. נחום גולדמן, למשל, שכיהן באותה עת כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, הציע שאייכמן יועמד לדין בפני בית דין בינלאומי ולא בפני ערכאה ישראלית: "מכיוון שאייכמן והנאצים לא השמידו רק יהודים, כדאי להזמין את המדינות שרבים מאזרחיהן הושמדו גם כן על-ידו לשלוח שופטים משלהן". היו שהצטרפו לדעתו, למשל מרטין בובר שגרס כי "אל לו לקורבן להיות גם השופט".( ראו בעניין זה: שגב, עמ' 312.) אולם התגובה המקובלת להצעת גולדמן היתה שלילה מוחלטת ונזעמת.
בן-גוריון ראה בהצעת גולדמן ניסיון לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל, ובמכתב ששיגר אליו ושפורסם בעיתונות, כתב כי הצעתו מהווה "פגיעה קשה וחמורה ברגשות העם בישראל ובכבוד המדינה".
גם בעיתונות היו התגובות שליליות. יהושוע גלבוע כתב('לקראת בית-דין של ירושלים', מעריב, 31 במאי 1960.) על העמדת אייכמן לדין בפני בית דין ישראלי במונחים שניתן להגדירם אולי כרליגיוזיים. לדבריו, "אם יד ההשגחה הפקידה את השליחות ההיסטורית הזאת בידי יהודים, בידי ישראליים – האם עובדה זאת נותנת איזה צידוק להפקיע מידיהם את המשפט?" ואילו העיתונאי שבתאי קשב (ק. שבתאי) טען כי החובה לשפוט את אייכמן היא חובתנו הבלעדית, וכי העברת הדיון המשפטי לבין דין בינלאומי תעקר מהמשפט את משמעותו החינוכית, הציונית והלאומית. הוא סבר כי "אין כל אפשרות אחרת ואין כל תועלת בדרך אחרת, אלא שאנחנו, אנחנו בעצמנו ולבדנו, נמצה את קובעת כוס התרעלה. האסון הוא אסוננו והאחריות היא אחריותנו. עלינו להיאבק עד הסוף והעיקר – עלינו לגלות לפני הדור הצעיר שלנו… את כל הטרגדיה של עם מפוזר ומפורד בין העמים".('גנרל טיילור, השר רוזן וד,ר גולדמן', דבר, 11 ביוני 1960.) יתר על כן, נטען כי העובדה, שדווקא נחום גולדמן הוא זה שהעלה הצעה זאת, אינה מקרית אלא היא קשורה בכך שהוא לא חי בארץ, אינו אזרח ישראלי ומהווה מעין סמל – מבריק אומנם – של היהודי הגלותי העקור, התלוש וחסר השורשים. דימוי זה הופעל לא אחת כדי לנגח את גולדמן.
ב- 1957, אחרי שגולדמן תיאר את הימים שבהם למד בהיידלברג כ"ימי הזהב שלו", כתב עליו נתן אלתרמן כי ראוי להזכיר לו את "הבדל היסוד, הקט, המיקרוסקופי אך עושה ההיסטוריה", ש"בין טעם התקומה שבמדינה הזאת/וטעם התרומה בוולדורף אסטוריה".('שני זכרונות ואיגרת', הטור השביעי, ב, תל-אביב תשל"ג, עמ' 264.) בויכוח שנערך במרכז מפא"י בשאלת הערכאה שבפניה יישפט אייכמן, וגולדמן נכח בו, בן-גוריון הטיח בפניו: "גולדמן, אתה לא אזרח אמריקני, אתה לא אזרח ישראלי, אתה יהודי נודד". (מ' מייזלס, 'דו-קרב ב"ג – גולדמן', מעריב, 3 ביוני 1960..)
ח – עמדתו של בן גוריון
ביטוי נוסף למעמדו הממלכתי-קונסנסואלי של משפט אייכמן וכמו כן גם לשוני שבינו לבין המשפט שקדם לו הוא ההבדל ביחסו של בן-גוריון אליהם. לבן-גוריון היתה עמדה ברורה לגבי משפט קסטנר והוא הביע אותה בבוטות, נחרצות וחד-משמעיות, כדרכו. הוא סבר כי השופט לקח לעצמו סמכות לא לו בכך ששפט את אלה שהיו שם. באחד המכתבים הנדירים שבהם עסק בנושא כתב כי אינו סבור שפרשת התנהגותם של יהודים שונים בארצות התופת הנאצית היא עניין לבירור משפטי. בהמשך כתב: פרשת היודנראטים (ואלי פרשת קסטנר) יש, לדעתי, להניח למשפט ההיסטוריה בדור יבוא. היהודים שישבו לבטח בימי היטלר אל יקחו על עצמם לשפוט את אחיהם ששרפו ונטבחו וגם ]את[ המעטים שניצלו. ראיתי קצת מהניצולים במחנות הריכוז בגרמניה מיד לאחר תום המלחמה, שמעתי על כמה מהם מעשי זוועה וגם ראיתי בקרב כמה מהם התנהגות מכוערת, אבל לא ראיתי זכות לעצמי להיות להם שופט ומוכיח, לאחר שידעתי מה שעבר עליהם.
אולם אפילו באותו מכתב עצמו טרח להדגיש, כי "בעניין קסטנר כמעט שאינני יודע כלום ]כי[ לא עקבתי אחרי המשפט ]ו[לא קראתי את פסק הדין, פרט לפסוקים אחדים שהופיעו ככותרת". ( את המכתב כתב לא"ז שטיין, עיתונאי מדבר, ב- 17 באוגוסט 1955, אב"ג- תכ"כ.) יחסו למשפט אייכמן היה שונה לחלוטין: הוא יזם את הבאתו ארצה, הוא זה שהודיע על לכידתו בצורה פומבית ודרמטית ביותר והוא היה מעורב באופן פעיל בהכנת כתב האישום. ( בעניין זה ראו: שגב, עמ' 327.) בספרו 'במדינת ישראל המחודשת',( הוצאת עם עובד, תל-אביב 1969; למשפט הוא מתייחס בחלק ב, עמ' 677-648.) שהוא הפרשנות האישית שלו לדברי ימי המדינה בעשרים שנותיה הראשונות, הוא מקדיש ל"משפט אייכמן" פרק שלם, בשעה שממשפט קסטנר הוא מתעלם לחלוטין. על יחסו למשפט ועד כמה ייחס חשיבות דווקא להיבטיו החוץ משפטיים, ניתן ללמוד מדברים שכתב במאמרו 'מבצע דורנו ומשימתו', שפתח את שנתון הממשלה תשכ"ב.(16) את המשפט תיאר כ"מאורע יחיד במינו בהיסטוריה היהודית", ועל לקחו הציוני וחשיבותו ומשמעותו החינוכית והלאומית כתב: למשפט ]היה[ גם ערך חינוכי רב. לדור החדש בישראל, שנולד על אדמת המולדת וגדל בתוך אווירה חופשית של מדינה יהודית – ולא חש מעולם טעם גלות ואולי גם לא ידע כלל מה נעשה לעם היהודי לפני עשרים שנה, – גילה משפט זה ]את[ כל העומק הטרגי של עם בנכר, התלוי בחסדי זרים ומופקר לשרירות לבם הנעווה של עריצים שונאי ישראל.
משפט זה גם חשף לעיני כל העולם ]את[ הסכנה המוסרית של שנאת ישראל, – לאן היא עלולה להגיע, ועי אין כל ערובה, שמה שקרה בשנות הארבעים בגרמניה הנאצית – לא יקרה עוד פעם באיזו ארץ אחרת, אם שנאת ישראל תשתולל כאשר השתוללה בגרמניה הנאצית.
על החשיבות שבן-גוריון ייחס למשפט ועל המקום המרכזי שתפס בו כתבה גם חנה ארנדט. דבריה בעניין זה בספרה 'אייכמן בירושלים'(17) הם חד-משמעיים. לטענתה, 'בית העם', האולם שבו נערך המשפט, היה מקום לגמרי לא רע למשפט הראווה שאותו תכנן דוד בן-גוריון כשהחליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביאו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם ייתן את הדין על חלקו ב"פתרון הוספי של השאלת היהודית". ובן-גוריון, שבצדק מכונה "ארכיטקט המדינה", נותר הבמאי הבלתי נראה (invisible stage manager) של התהליך. הוא עצמו מעולם לא פקד את אולם המשפט; באולם הוא דיבר מגרונו של היועץ המשפטי גדעון האוזנר, שעשה כמיטב יכולתו לציית למצוות אדונו.
לעניין מעמדו הממלכתי של משפט אייכמן יש היבט נוסף: הדרך שבה הוצגו בו המשא-ומתן שניהל קסטנר בהונגריה ב- 1944 ושליחותו של יואל בראנד. מטרת התביעה בהקשר זה היתה להציג תמונה ולפיה שליחות בראנד נכשלה בגלל התנגדותן של בעלות-הברית ולא בגלל הנהגת היישוב והתנועה הציונית, שהעדיפה לשתף פעולה עם הבריטים גם על חשבון הסיוע להצלת יהודי אירופה, כטענת שמואל תמיר ב"משפט קסטנר". לפן זה היו ביטויים רבים: גדעון האוזנר כתב בספרו,( האוזנר, עמ' 248.) כי מאחר שתלותו של היישוב בבריטים היתה מוחלטת, אפילו דבר פעוט כהשגת אשרה לתורכיה בשביל משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית, שרצה להיפגש עם יואל בראנד, הצריך פנייה דרך צינורות דיפלומטיים בריטיים. כל צעד שהנציגים היהודים ביקשו לעשותו בשטח הבינלאומי צריך היה להתאשר תחילה על ידי מימשל זר ועוין, שיכול היה לטרוק את הדלת בפניהם בכל עת, כשלחצם היה עיקש מדי בעיניו.
במקום אחר הוא כותב, כי במהלך המשפט, אחרי גמר עדותו של יואל בראנד, הגיש לבית המשפט סדרה של מסמכים מארכיון וייצמן המעידים על "המגבלות הטרגיות של ההנהגה היהודית בזמן ההוא, שחסרה אפילו אביזרים של ממשלה גולה, והיה עליה לחפש בבהילות דרכים להציל את שרידי העם היהודי הגווע".
אחרי הצגת המסמכים, כתב, "האשמתי בחריפות את מנהיגי בריטניה וארצות-הברית".( שם, עמ' 344.) קו זה, שהוצג על-ידי האוזנר באדיקות ובנאמנות, תאם במדויק את הקו שהנהגת מפא"י ניסתה להציג עוד בתקופת משפט קסטנר – גירסה חלופית לזו שהציג שמואל תמיר.
ביטוי מובהק לעמדת מפא"י בעניין זה ניתן למצוא בדברים שכתב עורך הדין מאיר תובל (וולטמן), שבזמן המשפט שימש כיועץ מאחורי הקלעים של הנהגת מפא"י ושל ראש הממשלה משה שרת. לדבריו, בתקופת משפט קסטנר נתמניתי על-ידי ראש הממשלה דאז משה שרת ז"ל כיועצו יחד עם חברי אהוד אבריאל וטדי קולק… אחת המטרות העיקריות שלי ]היתה[ לתקן את הדיעה המוטעית, כאילו לא עשו העם היהודי ומנהיגיו כל אפשרי למען הצלת עמנו. אלא ממשלות בנות הברית היו אדישות ]צ"ל: אדישות[ לגורל עמנו.( מתוך מכתבו לנחום גולדמן, תל-אביב, 6 במאי 1966, אצ"מ, Z6-1146.) לעניין זה היה היבט נוסף – דחייה מוחלטת של כל הניסיונות לחדש את משפט קסטנר ולהעלות על סדר- היום את הנושאים שעלו במהלכו. האוזנר עצמו כתב בספרו, כי עשה הכל כדי לטפל בפרשה ההונגרית בזהירות המרבית. הופנו אליו פניות רבות לפתוח מחדש את פרשת קסטנר במסגרת משפט אייכמן. פניות אלה באו מצד אלה ש"לא השלימו עם פסיקת בית המפשט העליון שזיכה את קסטנר והמשיכו להאשים את המנהיגים המעונים של יהדות הונגריה". תשובתו לכל הפניות היתה חד-משמעית: "זהו משפטו של המשמיד ולא של קורבנותיו".( האוזנר, עמ' 341.) מדיניות זאת אף הביאה לכך שהתביעה הואשמה שבמתכוון נמנעה מלהעלות על דוכן העדים את משה שרת, שכיהן אותה עת כיושב-ראש הנהלת הסוכנות. זאת כדי להימנע מהצגת שאלות מביכות וטורדות, הנוגעות להתנהגות ראשי היישוב בתקופת השואה. ב'אתגר', כתב עת בעריכת נתן ילין-מור, נכתב בעניין זה: העדויות במשפט אייכמן הפנו בזו אחר זו את הזרקור הלאומי לעבר שאלה גורלית: מדוע לא עשתה ההנהגה הלאומית מאומה כדי להציל את יהודי אירופה? מאחר שחיים וייצמן מת, ודוד בן- גוריון הצליח להתחמק מכל העניין, הופנתה שאלה זו אל שרת. הוא הטיל על גדעון האוזנר להגיש צרור קטן של 14 מסמכים, שנועדו לטהרו מן האשמה. אך מסמכים אלה רק הגבירו את הרושם הקודר. מיום ליום רבו השואלים: מדוע לא בא שרת להעיד בעצמו במשפט? מדוע סירב להיחקר חקירת שתי- וערב? ממה הוא פוחד? (1)8 במקום אחר נטען בעניין זה כי קיימים סימנים ברורים וחמורים לכך, ש"בדעת התובע למנות עצמו כבדרך אגב סנגור לקסטנר ולפעול לטשטושה ולהחלקתה של האמת ההיסטורית, על מנת לשרת באמצעות סילוף זה את צרכיה הפוליטיים השוטפים של כת שלטונית מסוימת בעלת מצפון לא נקי".('קטגור אייכמן – או סנגור קסטנר', יעד, 17 במאי 1961.) ההימנעות מהעלאת הפרשה גם הביאה לכך, שכל בקשותיו ותביעותיו של שמואל תמיר לחידוש המשפט הושבו ריקם.
תמיר העלה רעיון זה מייד אחרי תפיסת אייכמן, כשכתב כי "בלי החובה היסודית שאיננו רשאים לברוח מפניה, לעשות את חשבון ההשמדה – עם הנאציזם, עם הגרמנים, עם העולם החופשי ועם עצמנו – הופכת כל פרשת אייכמן למבצע בלשי מבריק ותו לא". ובמסגרת אותו "חשבון עם עצמו" אין דבר בסיסי ואלמנטרי יותר מאשר חידוש משפט קסטנר, כי למרות שכדי למנוע קרע פנימי בעם חובה "להרחיק בוויתורים הדדיים רבים ונועזים… רק קרבן אחד אסור להקריב, אפילו על מזבח מקודש זה: את האמת".
ב- 22 ביולי 1962, זמן קצר אחרי תליית אייכמן, פנה תמיר להאוזנר באופן רשמי וביקש ממנו לפתוח את הדיון המשפטי בעניין קסטנר, מאחר שבמהלך משפט אייכמן "נודע על גילוי עובדות חדשות וראיות חדשות שיש בהן…לשנות את תוצאת המשפט ולהביא לזיכויו של… גרינוולד". האוזנר, במכתב לנשיא בית המשפט העליון, דחה את בקשת תמיר על הסף.
(19) טענה נוספת שעלתה בהקשר זה היא, כי השלטון עושה הכל כדי לא לחדש את המשפט, מכיוון שהוא מעוניין מאוד לטאטא עניין בלתי נעים זה אל מתחת לשטיח.
בועז עברון, כתב בהקשר זה,( 'דחיקה למרתף', אתגר, שנה 1, גיליון 6, ביוני 1961.) כי "פרשת קסטנר", כמו פרשות אחרות בתולדות היישוב והמדינה, היא מהאירועים "שמעולם לא נפתרו והובהרו עד סופם, שבשלב זה או זה נפסק בירורם בצורה מלאכותית זו או זו, והם ירדו מן הבמה כשסימן שאלה גדול מאחוריהם". בכל המקרים, שירתו ההעלמה וההשתקה והחיסול את מטרות המשטר הקיים ביישוב ובמדינה, חיזקוהו או חיסלו סכנות שנשקפו לו".
ט – המלודרמטיות
פן נוסף של מעמדו הפולחני והקונסנסואלי של משפט אייכמן נתגלה בכך שהיה מלא וגדוש בתחילתו, במהלכו ובסופו בנקודות שיא, שריגשו והפעימו את כלל הציבור הישראלי. כזה היה הרגע שבו הודיע בן-גוריון על תפיסתו, וכך היו פתיחת המשפט, נאום הפתיחה של התביעה, מספר עדויות – ובראש ובראשונה זו של יחיאל דינור (ק. צטניק) – וכמובן פסק הדין וגזר הדין וביצועו של גזר הדין, אירוע שהביא לכך, שהפרשה שנפתחה באקט דרמטי נסגרה באקט דרמטי לא פחות. דברים שכתב המשורר חיים גורי, שסיקר את המשפט בעיתונו 'למרחב' ומיד עם תום המשפט הוציא את כתבותיו בספר,( מול תא הזכוכית – משפט ירושלים, ]ל.מ.[ 1963.
]להלן: גורי[) נותנים ביטוי עד כמה האירועים באמת הסעירו ונגעו בקצות העצבים הרגישים ביותר. וזה דווקא בגלל ניסוחם המאופק, הכמעט מינורי. על נאום האוזנר כתב: "אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי. אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961…
מעולם לא אמר איש ילוד-אשה לאיש אחר ילוד-אשה את הדברים שאמר היום גדעון האוזנר לאדולף אייכמן.
קרה הפעם בירושלים נס שכמעט ולא האמנתי כי יתחולל".( עמ' 13-11.) על עדות ק. צטניק, שהתעלף אחרי שדיבר על ה"פלנטה האחרת" – מטבע הלשון השנויה במחלוקת והבלתי נשכחת – כתב: "קרה כאן הבלתי נמנע. נסיונו הנואש לחרוג מהערוץ המשפטי ולשוב אל כוכב האפר, כדי להביאו אלינו, היה ניסיון איום מדי עבורו. הוא נשבר." ואילו על גזר הדין כתב גורי: "המלה 'למיתה' כמו מעוררת אימה בקהל הניצב על רגליו דומם. גם מותם של האחרים מעורר אימה. גם מותו של 'האקספדיטור הגדול של המוות'. אך זו אימה מיוחדת במינה…". ובהמשך כתב: ראינו בפעם האחרונה את פני האיש שלעולם לא האמנו, כי אי פעם נראה אותו, כי נראה את תמונותיו המאוחרות יותר, הבאות לאחר תמונת השטורמבאנפיהראר המחייך בכובע המצחייה של הס"ס. הראפרנט של "הפתרון הסופי".( שם, עמ' 124 ועמ' 271.) משורר אחר, שממנו ניתן ללמוד עד כמה נקודות השיא במשפט היו הרות משמעות, הוא נתן אלתרמן. במאמר על תפיסת אייכמן תיאר אלתרמן 'אשה יהודיה' ש"באותה שעת בין-ערביים שבה נודע לראשונה על תפיסת אייכמן", ראתה עיתון ובו כותרת ענק על הלכידה, "עמדה רגע, התנודדה ונפלה מתעלפת". בהמשך כתב המשורר: קומי על רגליך, אשה יהודיה. את פה, בין החיים, והערב הוא ערב חול רגיל ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית והוא עכשיו בתוכה, והוא אולי אינו רחוק מהמקום שאת עומדת בו, והוא כלוא ומחכה לדין.( 'מאזני משפט', הטור השביעי, ב, תל-אביב תשל"ג, עמ' 498.) למשפט קסטנר, לעומת זה, היתה בעצם רק נקודת שיא אחת – פסק הדין ובעיקר הפיסקה על מכירת נפשו לשטן. וכמו המשפט כולו גם שיאו עמד כולו בסימן המחלוקת, הקונפליקט ואחר כך הטרגדיה – הרי לא ניתן להפריד בין פיסקה זאת לבין סופו של קסטנר. יתירה מכל, השופט הלוי עצמו נתן לא פעם ביטוי לצערו על השימוש בפסוק כל כך בוטה, טעון ולא מקובל.
י – ההקשרים ההיסטוריים-תרבותיים
כאן המקום להעלות שתי שאלות. הראשונה היא כיצד ניתן להבין את ההבדלים התהומיים שבין שני המשפטים, והשנייה – האם ניתן להבינם גם בהקשר של ההתפתחויות – ההיסטוריות, התרבותיות והמנטליות – שפקדו את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית בין 1954 ל- 1961.
את ההבדלים היסודיים שבין שני המשפטים ניתן להבין באמצעות המסגרת המשותפת לשניהם. בשניהם המשפט היה במידה רבה אמצעי להשגת מטרות חוץ-משפטיות; בשניהם המשחק התנהל בעצם בשתי זירות – זאת שבתוך אולם המשפט וזאת שמחוצה לו. אלא שהזירות החיצוניות בשני המשפטים היו שונות לחלוטין. במשפט קסטנר הזירה החוץ-משפטית היתה הזירה הפוליטית. בזירה זאת המטרה של צד אחד היתה פגיעה באושיות המשטר על-ידי הצגתו כבוגדני וכמשתף פעולה. מטרה זאת הושגה על-ידי הפיכת המשפט מ"משפט גרינוולד" ל"משפט קסטנר" ובעצם גם ל"משפט שרת". המטרות הלא-משפטיות במשפט אייכמן היו שתיים: הראשונה היתה ה"ממלכתיזציה" של השואה, כלומר, העתקתה מזירת הניגוח המפלגתית אל המישור הלאומי, המוסכם והמכובד. המטרה השנייה, הקשורה לראשונה, היתה הפיכתו לכלי שבאמצעותו ניתן לקרב את הנוער להבנת השואה שעברה על יהודי אירופה, ובעצם להזדהות עם הגורל היהודי. משמעות הממלכתיות בהקשר זה היתה העברת הטיפול בנושא לידי רשויות המדינה כדי שיעניקו לו את הנופך הכלל לאומי הראוי (20) ויוציאו אותו מתחום הניגוח הפוליטי. כך גם ניתן יהיה להביא לכך, שהשואה תפסיק למלא את התפקיד המרכזי שאותו מילאה בשנות החמישים – קיעקוע הלגיטימציה של השלטון ופגיעה בשמה הטוב של מפלגת השלטון.
אולם בכך לא ניתן למצות את ההבדל שבין המשפטים.
משפט אייכמן היה בעצם הפעם הראשונה שבה ניתנו ביטוי ולגיטימציה הן לאבלו של היחיד והן לצערו ולכאבו של כלל הציבור בעקבות השואה. במשפט זה העידו למעלה ממאה עדים. רובם המכריע לא היו פרטיזנים, לוחמי גטאות או גיבורים מסוג זה או אחר אלא יהודים 'סתם', "שעשו כמיטב יכולתם לשמור על זקיפות קומתם האנושית בקרב אחת האימות הגדולות שבהיסטוריה, אם לא הגדולה בכולן".( ב' הוכמן, 'חזרה', שדמות (אביב תשל"ו), עמ' 33.) דבר זה הביא לכך שהציבור הישראלי החל להפנים את התודעה, כי גבורה ועמידה בתקופת השואה אינן מתמצות בהתנגדות פיזית. ההיסטוריון ישראל גוטמן, שאז היה חבר קיבוץ להבות-הבשן והעיד במשפט, כתב בקשר זה כי המשפט הביא לשינוי ביחסו הצר והחד-ממדי של הציבור הישראלי לשואה ולקורבנותיה. בפעם הראשונה הוא נחשף לסבל הקורבנות, למצוקתם, לתחושת חוסר האונים שלהם ולמאמציהם הסיזיפיים לשרוד ולשמור על מינימום של צלם אנוש.(21) מדברים שכתב חיים גורי ניתן לחוש מה גודל היה הרושם שעדויות אלה הותירו. עם סיום שמיעת סיפוריהם של 111 עדי התביעה כתב גורי על: מאה ואחד עשר עדים, תהלוכה אין סופית האובדת לעינינו, השוקעת ועולה כמו בדמדומים של עשן ודם.
מאה ואחד עשר באי כח, הבאים איש בתורו ועולים אל הדוכן ומוליכים אותנו עמהם על פני ארץ השממה.( גורי, עמ' 134.) מצב זה, היכולת לבטא אבל וכאב, הביא לכך שנפתחו שסתומים, שאנשים העזו לתת ביטוי ופומבי לסגור ליבם למה שעד אז היה נעול ונצור היטב. חיים גורי כתב, כי "לאחר המשפט הזה, שנערך בירושלים, יכול אני, לפחות, לגעת בספרים, שלא העזתי לפני כן לגעת בהם.
אני מעז לומר דברים אלה מעבר ליראה או לחרפה".( שם, עמ' 285.) בעקבות המשפט כתב גורי את 'עיסקת השוקולד' (שראה אור ב- 1965), נובלה שדמויותיה כולן מן הגולה – אנטי גיבורים יהודיים, העוסקים בעיקר בעיסקי השוק השחור ומנסים לאסוף את שארית קיומם, ואין בהם כל יסוד ישראלי.(22) סופר אחר שהמשפט השפיע על יצירתו הוא חנוך ברטוב, בן דור של גורי. המשפט היה הרקע לכתיבת ספרו 'פצעי בגרות', העוסק במפגש בינו – חייל בריגדה בן תשע-עשרה – לבין שארית הפליטה. בעניין זה כתב: "מאז שובי מהמלחמה רציתי לכתוב את 'פצעי בגרות', אבל לא מצאתי מפתח נכון, ובסופו של דבר התמודדתי עם הספר ברקע משפט אייכמן, במדינת ישראל שבין קדש לבין ששת הימים".(23) סופר נוסף שהושפע מהמשפט הוא משה שמיר. לדבריו, המשפט, יותר מכל אירוע אחר, הביא לכך שלראשונה חש את עניין השואה כעניין אישי שלו.(24) פתיחות זאת נעדרה לחלוטין ממשפט קסטנר. אומנם גם בו הופיעו עשרות יהודים פשוטים, ניצולים קשי יום ומרירים מהעיר קלוז' שבטרנסילבניה, עירו של קסטנר, שהובאו להעיד במשפט על-ידי הסנגור שמואל תמיר. עדים אלה, יותר משסיפרו את סיפורם שלהם ניסו להוכיח כי רק ישראל קסטנר חצץ בינם לבין בריחה לרומניה או הנפת נס המרד. אותם עדים לא יצרו איפוא תבנית חדשה אלא השתלבו בתבנית שהיתה כה דומיננטית באותם הימים – לראות את השואה ולהבינה דרך פריזמה אחת ויחידה – הפריזמה ההירואית.
יא – השלכות ספרותיות
זה מוליך אותנו לשאלה השנייה – שאלת מקומם של המשפטים על רקע התפתחות הההיסטורית והתרבותית של מדינת ישראל. משפט קסטנר נערך בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשבחברה הישראלית באו לידי ביטוי שני מאפיינים שלכאורה סותרים זה את זה. מן הצד האחד עד למלחמת סיני שררה חרדה עמוקה ביחס לעצם יכולת הקיום וההישרדות של המדינה. מן הצד האחר היתה בה נחישות אופטימית ביחס ליכולתה לקלוט עולים מארבע כנפות תבל, להעבירם בכור ההיתוך המצרף ולהופכם לאנשים חדשים בחברה הישראלית.
צירוף זה, המנוגד לכאורה, בין חרדה כוססת שאין לה ביטוי לבין מצבור של אנרגיה ללא גבול הביא לחוסר סובלנות לגבי מה שלא עלה בקנה אחד עם האידיאלים הקנוניים ולראיית עולם סכימטית שלא היתה מודעת לקיומם של גוני ביניים בין הלבן לשחור. לאותה ראייה היה גם מימד תרבותי מובהק. הספרות, שהעדיפה את הקולקטיב ואת דרך המלך על פני היחיד והחריג, נתנה ביטוי לרצון להקים כאן חברה חדשה – חברת הישראלים החדשים. לדעת אהרן אפלפלד, רצון זה היה מביטויי השפעתה הסמויה אך רבת ההשפעה של התפיסה הכנענית מבית מדרשם של יונתן רטוש ושל אהרון אמיר. בעניין זה כתב: לעמדה הכנענית לא היו קיבוצים או סניפים שיפיצו את רעיונותיה, אבל השפעתה היתה עמוקה וניכרת בחיים ובספרות. היא הביעה משאלות לב כמוסות של שיכבה רחבה בציבור. הכנעניות ביקשה להחזיר ת היהודי אל העולם הקמאי של מורשתו ואל הים התיכון ולנתק אותו אחת ולתמיד מן המורשת היהודית ומן הגלות.( א' אפלפלד, 'חמישים שנה אחרי המלחמה הגדולה', ידיעות אחרונות, 20 באפריל 1995.) אחד הביטויים לאותה שאיפה לעולם שכולו אור והרמוניה היה התואם בין הספרות והמציאות; שאיפת הספרות לתת ביטוי לאידיאלים שהיו אמורים לעצב את החברה ולגבשה.
לדעתו, זו הסיבה לכך ש"כל מי שבא בשערי הספרות אותם ימים ביקש לעשות מה שיזהר עשה, מה ששמיר וחיים גורי עשו. זה לא רק היה צעיר אלא גם נכון. זו לא היתה אולי ספרות גדולה, כפי שיטענו לאחר מכן, אבל היה תואם נפלא בינה לבין החיים שהתקיימו אז".
ובעולם זה, שבו עצם הלגיטימיות של ה"שם" הוטלה בספק כה חמור, כמעט שלא היה מקום לביטוי של ניצולי השואה.
"בני דורי כמעט ולא כתבו", ממשיך אפלפלד, "כתבו כרוניקות, זכרונות מרופרפים, קצת ספרות היסטורית וקצת דברי פולמוס, אבל כתיבה פנימית, כתיבה שיש בה איזו התרת סבך, כתיבה שלוקחת בחשבון את המורשות שהתרוצצו באותן השנים שלפני השואה, כתיבה כזו לא תמצאו. מי שבא לכאן נעל את עולמו הפנימי ועשה הכל כדי היות כאחד העם, בן קיבוץ או עירוני, אבל לא אדם שהיה בגיהנום וחזר משם." משפט אייכמן נערך בישראל שונה במידה רבה. השנים שבו התקיים היו שנות השבר, שנות הסיום של העידן הראשוני, הבראשיתי בתולדות המדינה. היו אלה שנים שבהן התרחשו שינויים מעמיקים בתחום הפוליטי ובתחום התרבותי.
בתחום הפוליטי היו אלה שנות "פרשת לבון". במאי 1960, כשבן-גוריון הודיע על תפיסת אייכמן, הוא היה בשיא כוחו ויוקרתו. כשנפתח המשפט, באפריל 1961, הארץ היתה בעיצומו של משבר – שהיה הרבה יותר מסתם משבר פוליטי – אחרי הדחתו של פנחס לבון. ביוני 1962, כשהפרשה הסתיימה, היה בן-גוריון ראש ממשלה בקצה דרכו – עייף, זקן ומותש. "פרשת לבון" כפתה על החברה הישראלית להציב סימני שאלה ביחס לאישים, למוסדות ולמושגים שעד אז היו נעלים מכל ספק. עיסוק זה אילץ אותה להתחיל ולהשתחרר מן הסטריאוטיפ ההירואי.
בתחום התרבותי היו אלה שנות המעבר מ"דור תש"ח" ל"דור המדינה", שכתב על היחיד האנטי גיבור – אינטלקטואל נבוך וחסר ישע, התופס את מקומו של החלוץ הלוחם שבראש ובראשונה ביטא עולם של אידיאלים קולקטיביים ולא "אני" פרטי.( בעניין זה ראו לדוגמא: נ' גרץ, חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת, תל- אביב 1983.) אחד הביטויים של המעבר התרבותי היה הופעתן של יצירות רבות העוסקות בשואה שנכתבו גם על-ידי בני הארץ, גם על-ידי אלה שבאו מ"שם" אך התחנכו כאן, וגם על-ידי הניצולים עצמם. יהודה עמיחי, שהגיע ב- 1936 מוירצבורג שבגרמניה והוא בן שתים-עשרה, פירסם ב- 1962 את 'לא מעכשיו, לא מכאן', שהוא אחד הרומנים החשובים ביותר העוסקים בנושא השואה ושעליו כתב גרשון שקד כי הוא מצייר "את צד הצל של השיטה השלטת".( שקד, עמ' 106.) שנה אחר-כך פורסם המחזה 'ילדי הצל' שכתב בן-ציון תומר, שהגיע ארצה כ"ילד טהראן". עיקרו של המחזה הוא בעיית הזהות של הגיבור הראשי יוסל-יורם, שהיא בעצם בעיית הניצול המתמודד עם עברו. (25) אלה הן גם השנים שבהן אהרן אפלפלד, שבניגוד לסופרים האחרים "ילדותו ]עברה עליו[ בגיהנום עצמו", פירסם את 'עשן' – קובץ סיפוריו הראשון, שעליו כתב גרשון שקד: ]בקובץ[ אפלפלד מגלה… בצורות שונות ומשונות, כי אדם יהודי שעבר את השואה אינו יכול למחוק את עקבותיה. הגאולה החיצונית אינה אלא אשלייה מרה.
גיבורי השואה אחוזים ברשת גדולה – אופיים שעוצב על-ידי חוויותיהם, זכרונותיהם, וזהותם הלאומית אשר השואה הטביע בה את חותם הקורבן הנצחי.( שם, עמ' 82-81.) אנו רואים איפוא כי משפט קסטנר ביטא את רוח תקופתו.
הוא נתן ביטוי לחלוקה המקוטבת ונעדרת גוני הביניים בין טובים לרעים ואף העמיק אותה. גם משפט אייכמן נתן ביטוי לתקופתו – אלא שהיתה זאת תקופה אחרת. הרוח המפוייסת, הקונסנסואלית, הריטואלית ונעדרת הקונפליקט ששררה בו הביאה לכך שהוא הפך לרכיב מרכזי במפנה שפקד באותה עת את החברה הישראלית, במיוחד בכל הנוגע לשואה, לגיבוריה ולקורבנותיה.