(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 81-88)
הקדמה
אוקטובר 1967.
מעונו של קולונל לואי מאנז'ן אינו נבדל מבחוץ מאלפי דירות אחרות ברובע "מונפרנס". אום בהיכנסך פנימה, מקדמת את פניך אווירה מיוחדת של הווי צרפתי טיפוסי. סגנון הריהוט כבד ואריסטוקרטי, והזמן כבר נתן רישומו על ציבעם. בטרקלין מתנוססת תמונה גדולה של גנרל מאנז'ן, האב- גיבור קרב "ורדן" במלחמת-העולם-הראשונה, ובארון הזכוכית מוצגים לראווה אותות הצטיינות מגוונים. לואי מאנז'ן הוא נצר למשפחת קצונה ותיקה.
לואי מאנז'ן ברכני בחביבות, עקב אחר מבט הסקרנות, ששלחתי מסביבי והעיר בחיך: "לפני 11 שנה ישבו כאן אישים רמי דרג מישראל"…
אכן, בדירה זו הונח היסוד הרשמי לברית ישראל-צרפת ב-1956.
קולונל מאנז'ן, אדיב ומנומס, ערני ובעל מבנה גוף אתלטי- היה אחד מעוזריו הקרובים של בורז'ס מונורי ב1956 -. הוא שימש כמקשר פוליטי בין משרד הביטחון הצרפתי- לישראלי, ומילא תפקיד דומה גם ביחס לאנגלים.
ב26 – במרץ 1945 הוענקה לו תעודת "לגיון הכבוד" בחתימת הגנרל דה גול, "על כי בתנאים קשים, קיבל על עצמו להוציא לפועל משימה חשובה בארגון התכנית הצבאית של "יום הפלישה"; נעקב אחרי הגסטאפו, ואף על פי כן, לא נרתע ממילוי חובתו".
בתעודת הצטיינות אחרת נאמר: "קצין שלא השלים מעולם עם שביתת הנשק של יוני 1940"…
לואי מנז'ן עשה בישראל מספר פעמים בשליחות רשמית ערב מבצע סואץ, ואף ביקר בה בעיצומם של הקרבות. "אני שנסעתי להביא את בן-גוריון לפגישה ב"סאוור"…את ביקורי הראשון בישראל ערכתי שבועות אחדים קודם לכן, שעה שעמדתי בראש משלחת צבאית, שבאה לבדוק את מצב האספקה והציוד…" "מאז חודש אוגוסט 1956" המשיך מאנז'ן, "נותר קשר משולש בין צרפתים, ישראליים ואנגלים. באותה תקופה נוכחנו לדעת, שקיימת סתירה בין האינפורמציה המודיעינית שברשותנו, לבין זו שבידי הנציגים הבריטים הרשמיים, דבר ששימש פתח להרבה אי-הבנות.
רב-אלוף דיין הדגיש את החולשה הצבאית של המצרים, אולם לא גנרל בופר, ולא האנגלים- שוכנעו בכך.
"אני זוכר היטב את "ועידת סאוור". למן הרגע הראשון בלט אי אמונו של בן-גוריון באנגלים. מתחילת הישיבה ועד לסיומה הוא נותר קשה וקריר, ועמדתו כלפי הבריטים הייתה נוקשה ומסויגת. דומני, שהיה זה הרגע הגדול בחייו לראות את האנגלים נזקקים לעזרתו.
"אין ספק, שבן-גוריון היה האישיות החזקה בדיונים- למרות שייצג מדינה קטנה, נהג כשווה בין שווים.
סלווין לויד עשה עלי את הרושם האומלל ביותר. נראה היה בעליל, שאינו מרוצה מהתפתחות העניינים, אולם בלט לעין, שאינו קובע הרבה. בסופו של דבר, חתם אידן על התחייבויות נוגדות…
"יום לפני הפסקת האש, ביקרתי באנגליה. השאלה הייתה: מי יקדים לשכנע את אידן- אנחנו או האמריקאים, שהפעילו עליו לחצים כבדים. גיליתי לפני אדם שבור, שנזקק לעידוד כדי להמשיך במלחמה, והתפקיד לא היה קל כל עיקר.
"ברם, לשיבחו ייאמר, שהיה היחיד בקבינט שלו, שרצה לפעול- אלא שחסר לו הגב הרחב, שתמך בצ'רציל בשעתו…
"שמעון פרס מילא תפקיד מכריע ביחסי ישראל-צרפת. הוא ידע להשרות סביבו אווירת חמימות ואמון הדדי והתחבב על כולנו.
"קוריוז מבדח: כשהתעכבה הצנחת הכוחות בפורט סעיד, הראו הישראלם אותות עצבנות, והקשר הטלפוני בין פאריס לתל-אביב פעל ללא הרף. פרס לא פסק ללחוץ כי יפתחו בפעולה, אולם תומא הסביר לו דרך הטלפון, שהרוח מעכבת…השיב פרס בתמיהה: "אבל אין בכלל רוח"…
הישיבה הראשונה
ביום ראשון, 30 בספטמבר 1956, בשעה 10 לפנה"צ- התכנסה חבורה בת שמונה גברים ואישה אחת בדירתו הפרטית של קולונל לואי מאנז'ן בפאריס. מלבד בעל הדירה עצמו נוכח גם שר החוץ של צרפת, כריסטיאן פינו; מנהל משרד ההגנה, אבל תומא; הגנרל שאל ועוד ארבעה נציגים ישראליים: שרת החוץ, גולדה מאיר; השר, משה כרמל; הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס.
הייתה זו הישיבה הראשונה של ועידת סאן ז'רמן.
האווירה הייתה ידידותית, אבל ההרגשה הכללית של ערב החלטות גורליות.
פתח כריסטיאן פינו: "מיום ליום, אני משתכנע והולך, שבלית ברירה עלינו להשתמש בכוח נגד מצרים. לעצרי, הבריטים טרם הגיעו למסקנה דומה".
במשך שעה קלה ניתח שר החוץ הצרפתי את משבר סואץ על רקע המצב הבין-לאומי. הוא הצביע על תכנית האמרשלד- הקמת ועדת משא ומתן בין המערב לנאצר- כעל תמרון מסוכן. הוא טען, שהאמריקאים מקיימים דיונים סודיים עם ברית-המועצות, כדי למצוא הסדר משותף לבעיה בדרכי שלום. "אינני מצפה לישועה מגישה זו" העיר", "אנו מודאגים מאוד מניסיון החדירה הרוסי למצרים".
פינו הסביר, שבתום דיוני מועצת הביטחון ייפגש עם הבריטים, כדי לנסות לשכנעם בפעם האחרונה, להצטרף לפעולה נגד נאצר: אולם מאחר שאינו בטוח שיצליח בכך- החליט לבדוק אפשרויות נוספות…
"יהיה עלינו לקבל החלטה סופית לא יאוחר מאמצע חודש אוקטובר" אמר. הוא נימק את עמדתו במזג האוויר הקשה, השורר בים התיכון בנובמבר, ובמועד הבחירות לנשיאות בארה"ב. "עלינו לפעול לפני הבחירות" הדגיש, "דבר זה ימנע מאמריקה לנקוט עמדה קיצונית נגד ישראל".
במקרה והבריטים יצאו מה"משחק", הוא צפה שתי אפשרויות: פעולה ישראלית נגד מצרים, בסיוע צרפתי מלא- או מיבצע צבאי משותף.
שרת החוץ הישראלית הציגה מספר שאלות מדיניות: כיצד יגיבו הבריטים על פעולה צרפתית-ישראלית משותפת? מה תהיה עמדת הרוסים- והאם אין לחשוש מאמברגו אמריקאי כללי על ישראל? "במה שנוגע לבריטניה, אינני מטיל ספק, שהיא תראה בעין יפה פעולה נגד נאצר" השיב פינו. הוא גם שולל את האפשרות, שארצות-הברית תטיל אמברגו על ישראל לפני הבחירות. לגבי ברית-המועצות, הביע דעתו, כי יש להביא חשבון, שתגיש למצרים עזרה בציוד ובנשק- אך בשום פנים לא תתערב במישרין. "כל הדברים הללו מקנים חשיבות מכרעת לגורם הזמן", סיכם," מבחינה דיפלומטית, אין ספר שמלחמה קצרה מציבה הרבה פחות בעיות, ממלחמה ממושכת".
באותה הזדמנות סיפר, שהעלה פעם בפני דאלס את האפשרות של התערבות ישראלית בסואץ, ושר החוץ האמריקאי השיב: "בסדר, אך לא לפני סוף השנה".
פינו נראה עייף ומתוח. עוד באותו יום עמד להמריא לניו-יורק. סיכום הבירור המדיני נדחה, איפוא, עד לתום דיוני מועצת הביטחון.
המשך ועידת סן ז'רמן עבר לפסים צבאיים.
למחרת נערכה פגישת היכרות ראשונה בין גולדה מאיר לגי מולה, באותו פרק זמן נמשכו הבירורים הצבאיים, בהשתתפותו ל הרמטכ"ל הצרפתי, הגנרל אלי. את אווירת הדיונים תיאר דיין ביומן סיני: "הפגישה התקיימה בביתו הפרטי של ידידנו, לואי מנז'ן, יועצו המדיני של שר הביטחון הצרפתי…פגישתנו נועה לחילופי אינפורמציה ובירורים טכניים. מהצד הצרפתי השתתפו, מלבד הגנרל אלי: סגנו לענייני חיל-האוויר, גנרל שאל: עוזרו של גנרל מרטן: ראש אג"ם, קולונל סימון: רס"ן מחיל-הים ולואי מאנז'ן. הגנרל אלי דיבר על ישראל בידידות ובאהדה. הוא שונה מאוד מהרמטכ"ל הצרפתי הקודם, שהכרתי, גנרל גיום…אלי הוא גבה קומה, צנום, שערותיו שיבה וידו האחת משותקת. סבר פניו ודיבורו הם יותר כשל אינטלקטואל, נאשר כשל איש צבא- אם ניתן לקבוע הבחנה כזו.
"גנרל אלי פתח בשאלות על אודות הכוחות המצריים, ואנו מסרנו לו על הידוע לנו. נראה היה, כי דברינו תאמו את ידיעות המודיעים שלהם.
"לאחר מכן, עבר הגנרל אלי לבעיותינו הביטחוניות, ושאל לדעתי על ההתפתחויות במזרח התיכון, ובמה הם, הצרפתים, יוכלו לסייע לנו.
כבר בשאלותיו הראשונות הסתמן קו של רצון טוב לעזור לנו- אבל חוסר נכונות לדבר על תכניותיהם בקשר לתעלת סואץ. כל נסיונותי להניעו לדבר על תכניותיו לא נשאו פרי".
בעוד דיין עסוק בליבון השאלות הצבאיות- סיכם פרס עם הצרפתים את שאלת אספקת הנשק והציוד לישראל.
ועידת "סן ז'רמן" ננעלה, מבי להגיע לסיכומים סופיים. הצרפתים טרם נואשו משיתוף-הפעולה עם הבריטים, אולם ביקשו להכין אפשרות אלטרנטיבית, למקרה והללו ישנו עמדתם. הובלט בבירור כי: פאריס גמרה אומר לפעול- עם האנגלים או בלעדיהם. ונקבעה גם שעת ההכרעה: סיום דיוני מועצת הביטחון, לצורך זה, הוחלט לשגר לארץ משלחת סקר מיוחדת בראשותו של הגנרל שאל.
סיור המשלחת הצרפתית בישראל
ביום שני, 1 באוקטובר 1956, המריא מטוס הדי.סי.4 של דה גול משדה התעופה "וילה קובליי" לכיוון ישרל. מלבד משלחת "צידון" הישראלית- נמצאו בו גם חברי ועדת הסקר הצרפתית: הגנרל שאל, גנרל מרטן, קולונל סימון וקולונל לואי מאנז'ן. על המשלחת הוטל לבדוק את כושרו של צה"ל לקראת שלוש אפשרויות: . פעולה אנגלו-צרפתית, לפי התכנון המקורי, שבה תיטול I ישראל חלק בשלב מאוחר יותר.
. פעולה צרפתית-ישראלית, בלי השתתפות הבריטים, תוך II הרשאתם לפעול מקפריסין.
. פעולה ישראלית-צרפתית, על אף התנגדות הבריטים, ושימוש III בבסיסים ישראליים, במקום האי קפריסין.
ברם, האופטימיות הצרפתית לא דבקה בבן-גוריון, והוא התבטא באחת ההזדמנויות: "לא מובטח כלל, גם אם יושמדו שדות התעופה, מתקניהם, נמלי האויב וצבאו- כי הרודן יסולק, וממשלה אחרת תבוא במקומו. ברור, שלא בא בחשבון שלטון זר במצרים. גם לא ייתכן כיבוש זר לאורך ימים, ואולי אפילו לא למספר חודשים. איני רואה בוודאות את נפילת הרודן גם לאחר תבוסה צבאית…ייתכן, ותבוסה צבאית תביא לחיסולו- אבל אין הדבר מובטח. שאלה גדולה היא, אם ידידינו יוכלו לעמוד במאבק ממושך, כשהם נתונים ביבשת אפריקה במצבם הנוכחי.
אין גם להתעלם מאפשרות שליחת "מתנדבים" מרוסיה, וכן מעידוד הרודן להמשיך במאבק- ועידוד זה עלול לסבך את העניינים…
"…לא אין כל סנטימנטים לברית-המועצות- לא בעד, ולא נגד. אולם אין לשכוח, שזהו עם בן 200 מיליון, המהווה גורם עולמי עצום, והוא הכריע בשעתו את נפוליאון. היחס לברית המועצות נקבע אצלי, לא מתוך סימפטיה או אנטיפטיה למישטר- אלא מתוך משקלו של העם, שאותו מישטר עומד בראשו. והמישטר בברית-המועצות כיום עלול להגיש עזרתו לרודן המצרי, כשם שזמן רב עמד בברית עם מוסליני, ואחר כך- עם היטלר, מפני שראה בהם שונאי שונאיו.
ובלי חיסולו המהיר של הרודן, אין ביטחון, שהמאבק ייגמר במהרה- גם אם יהיו הצלחות צבאיות בלבד בראשון".
ב3 – באוקטובר סיימה המשלחת הצרפתית את סיורה בארץ, והגנרל שאל הביע שביעות רצון מוחלטת, מרמת האימונים בצה"ל ומכושרו המיבצעי.
בדין וחשבון, שמסר לגי מולה, ציין: "הצבא הישראלי הקטן- אם יצוייד היטב- מסוגל להתגבר בכוחותיו הוא על המצרים…תכניתו של דיין לכיבוש חצי האי סיני היא פשוטה ונועזת- והוא מתכוון להגיע לגבול התעלה תוך ארבעה ימים.
פקודת המבצע
ב2 – באוקטובר 1956 כינס רב-אלוף משה דיין את המטה הכללי של צה"ל, ומסר על אפשרות מלחמה עם מצרים תוך 17 יום. הוא הסביר כי "בעקבות תגובת אנגליה וצרפת על הלאמת תעלת סואץ, תיתכן קונסטלציה, אשר בה תוכל ישראל לנקוט פעולה צבאית נגד ההסגר על מיצרי אילת; לשם כך- הוסיף- יהיה עלינו לכבוש את חצי האי סיני".
באותו לילה רשם הרמטכ"ל ביומנו: "הערב ניתנה התראה לקראת מערכה תכליתית, שיעדה הוא סילוק הצבא המצרי מאל-עריש ועד שארם-אל-אייך: מערכה אשר, אם תצליח, תבטיח את חופש השיט לאילת, ותרחיק את בסיס הצבא המצרי והטרור אל מעבר לחצי האי סיני".
שבוע לאחר מכן נוסחה פקודת מיבצע "קדש 1"- ששעת האפס שלה נקבעה ל20- באוקטובר.
בעת ובעונה אחת נולדה ב2 – באוקטובר בלונדון גם "תענית החורף" של "מוסקיטר 2" שמועד הוצאתה לפועל עמד לחול ב21 – בחודש.
ב1 – באוקטובר פנה אידן באיגרת לאייזנהאואר, והצביע על סכנת התפשטות הקומוניזם במזרח התיכון, אם לא ייעשה משהו, כדי לבלמו. גילוי חולשה כלפי נאצר- הזהיר- רק ידחוף אותו לזרועות מוסקבה, שפי שאירע בשעתו למוסוליני, שנפל ברישתו של היטלר…
את התשובה קיבל מדאלס: "ארה"ב אינה יכולה לזהות עצמה במאה אחוז עם המעצמות הקולוניאליסטיות…קיימים בינינו הבדלי גישות לגבי סכסוך סואץ, הנובעים אולי מהשקפות יסוד".
אידן נוכח לדעת, שהוא מנהל עם וואשינגטון שיחת חרשים. כשהגיע פינו ב3 – באוקטובר ללונדון בדרכו לאו"ם, מצא לפניו ראש ממשלה מאוכזב ומלא זעם על ארה"ב. השניים הסתגרו שעה ארוכה. בתום פגישתם החליטו לשוב ולהיוועד ב18 – בחודש, בפאריס.
בבניין האו"ם בניו-יורק התרומם אותה שעה המסך על מערכה נוספת בדרמה של סואץ.