(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 91-102)
הקדמה
אוקטובר 1967.
מפה גדולה של צרפת וצפון אפריקה מתנוססת על קיר טרקלינו של הגנרל מוריס שאל. היא מסמלת את הקשר הנפשי, שלא נותק עדיין, בין הגנרל לאותו חלק יבשת.
ב1956 – היה מוריס שאל אחת הדמויות המוכרות והפופולאריות בצבא צרפת, ולא רחוק היה, שכתר הרמטכ"לות יקשט את כתפיו.
ב1967 – ידעו רק מתי מעט את כתובתו בפאריס.
הגנרל שאל איבד עולמו בשעה אחת- בחודש ינואר 1960. מסירותו לרעיון "אלג'יריה הצרפתית" סחפתהו אל בין ראשי "מרד הגנרלים". גורלו מקפל בתוכו את הטרגדיה של צרפתים רבים, שעודף הפטריוטיזם שלהם עלה להם ביותר מאובדן חירותם האישית.
הגנרל שאל איבד אולי את מעמדו- אולם לא את אישיותו. הגבר התמיר, גבה הקומה ובהיר השער- הדומה בחיצוניותו לאנגלי יותר מאשר לצרפתי- כמעט ולא נשתנה. הנימוסין המושלמים, בדיבורו המתון- נותר אותו קצין מרשים, שידע תמיד לקנות את לב חייליו.
הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתיו- אף על פי כן, קיבלני בחמימות, כאילו הייתי מכר ותיק.
תפקידו בפרשת סואץ היה רב אחריות, בשמשו מקשר בין המטה הכללי הצרפתי, לבין הדרגים הפוליטיים השונים. הוא עמד בראש משלחת הסקר "חלב ודבש", שבאה לבדוק מקרוב את נתוניו של צה"ל לפני "קדש", ואף נשלח עם לואי מאנז'ן להביא את בן-גוריון לשיחות ב"סאוור".
הגנרל מוריס שאל היה האיש, שהניע למעשה את האנגלים להקים את הקואליציה המשולשת. רעיון ה"עילה הישראלית", שסיפקה לאידן את התואנה למלחמה במצרים- היה שלו. בפגישתנו סיפר על כך זו הפעם הראשונה.
"הגעתי לאנגליה ביום שני אחר הצהריים, עם השר לברט גאזייה.
קיימנו התייעצות דחופה עם אידן- כשישראל משמשת נושא מרכזי בשיחתנו. נכח במקום גם אנתוני נאטינג.
"הרביתי לדבר בשיבחם של הישראלים, והבעתי דעתי, שיהיה זה מעשה בלתי שקול לוותר על השתתפותם בפעולה. הדגשתי, כי ניתן לסמוך עליהם בתחום הצבאי.
"חשתי, כי אידן נוטה לעניין, אולם אינו יודע, כיצד לתרצו בפני דעת הקהל שלו. ואז הצעתי את ה"עילה הישראלית", דהיינו- הישראלים פותחים במלחמה עם המצרים, ואנו באים ומפרידים ביניהם…
"אידן התלהב: 'זהו רעיון טוב!' "הצעתי לו להרהר בדבר ולהשיב לנו כעבור יממה. 'מכל מקום'- הדגשתי- 'צרפת גמרה אומר לפעול נגד נאצר- אתכם או בלעדיכם'.
"התרשמתי מאידן לחיוב: הוא היה המנהיג האנגלי היחיד, שהרחיק ראות, ואף התכוון לפעול עימנו בכנות; רוב חבריו בקבינט התנגדו לו, ועמדתה העוינת של האופוזיציה הגבילה מאוד את חופש פעולתו.
"הנני משוכנע שרק בגלל מחלתו, נכנע ללחץ, שאלמלא כן- היה עומד במבחן עד הסוף.
"השתתפתי בדיוני 'סאוור'. נוכחתי שם כשהאנגלים הגיעו; מיד הפכה האווירה לכבדה וחשדנית- שלא כפי ששררה, קודם לכן, בין הישראלים לבין הצרפתים. עמלנו קשות, כדי לגשר בין שני הצדדים ולהפיג את המתח, ולא היה זה קל. סלווין לויד נהג בזהירות קפדנית- וגם בן-גוריון הופיע קר ומסויג. אולם בסופו של דבר מצאנו דרך להתגבר על הקשיים…
"מבין הישראלים מילא אז שמעון פרס תפקיד מכריע. אינני בטוח, אם "מיבצע סואץ" היה יוצא לפועל אלמלא מירצו.
אני מעריץ את כוח ההתמדה שלו ודביקותו במטרה. המאמצים ממושכים, ללא לאות, אירגן את אספקת הנשק לארצו.
"הכרתי מקרוב גם את דיין, הוא איש המלחמה המזהיר ביותר של התקופה. שני אלה השלימו היטב איש את רעהו".
דיוני המטה הצרפתי – ישראלי
ב6 – באוקטובר 1956 המריא הגנרל שאל לניו-יורק, כדי למסור לפינו דין וחשבון על תוצאות ביקורו בישראל. שר החוץ הצרפתי הורה לו להוסיף ולקיים קשר הדוק עם הישראלי- אך לא להתחייב לכלום, כל עוד לא נסתיימו דיוני מועצת הביטחון.
ערב צאתה של משלחת שאל מהארץ סוכם בין בן-גוריון לבין קולונל מאנז'ן להקים בפאריס מטה משותף להמשך התכנון הצבאי: אולם כבר בפגישה הראשונה, ב10 – באוקטובר, התברר, שהמטכ"ל הצרפתי מבולבל מעודף התכניות- "מוסקיטר" מצד אחד, ו"תכנית ²" (ישראל) מצד שני. אי הוודאות, איזו מהן עתידה להתגשם, הוסיפה על האנדרלמוסיה הכללית, ולא ניכרה כל התקדמות בתכנון.
לבסוף, סוכם לקיים התייעצות בדרג גבוה, בהשתתפות הגנרל גאזין, סגנו של ברז'ו: אולם עד מהרה התברר, שהייתה זו טירחת שווא, הנושא לא הגיע אפילו לכלל דיון.
על המבוכה ששררה בדיוני המטה הישראלי- צרפתי בפאריס מעיר בספרו הגנרל בופר: "לאחר סידרת שיחות מבולבלות, ניסח האדמיראל ברז'ו ב9 – באוקטובר, הוראה אישית סודית, שהגדירה את הקווים הכלליים של "היפותזה" (ישראל). התכנית התבססה על ההנחה של ניטראליות בריטית אוהדת, שתאפשר את השימוש בבסיסי קפריסין ותבטיח אי התערבותה של ארה"ב. אולם שום דבר מעין זה לא נראה באופק… תפקיד הכוחות הצרפתיים היה לחזק את חיל- האוויר של ישראל ולהגן על חופיה. לאחר התקפת הישראלים, היה עלינו להלום בשדות התעופה המצריים, להשתלט על פורט-סעיד ולהמשיך לעבר איסמעיליה…
"ברם, ההר הוליד עכבר…
"החל מה12 – באוקטובר קיים ראשי מטהו של אדמיראל ברז'ו, הגנרל גאזין- סידרת שיחות עם נציגי ישראל, שהגיעו בחשאי לפאריס.
הדוחות שנמסרו לי אישרו חששותיי; לישראלים לא היה כל כוונה להתקדם לתעלה- מחוץ לפשיטה סמלית על קנטרה. לעומת זאת, עמדו בתוקף על כך, שנחיתתנו צריכה להיערך בעת ובעונה אחת עם פתיחת התקפתם… הם גם לא הסתירו כוונתם, שלא לנקוט בשום צעד, לפני שתובטח הניטראליות הבריטית…
"שאלתי עצמי לא פעם, אם כל זה אינו יותר מאשר תרגיל מוח"…
התלקחות הגבול עם ירדן
בינתיים, התלקח הגבול בן ישראל לירדן. ב4 – באוקטובר רצחה כנופיה ירדנית- שכינתה עצמה "הקומנדו המדברי"- חמישה עובדים יהודים, כ9 – קילומטרים מסדום. גם התקפה זו, כקודמותיה, נשאה אופי של תכנון צבאי מובהק.
משרד החוץ הישראלי הזהיר: "אם אין למוסדות האו"ם הכוח להכרח את הערבים לכבד הסכמים ולקיים הפסקת אש- תדאג ישראל שחיי אזרחיה לא יהיו הפקר".
ההתראה לא הועילה, תוך פחות משבוע נהרגו עוד שני פועלים: הפעם, בפרדסי אבן יהודה- בלב ליבה של המדינה. הרוצחים אף התעללו בגופות, וכרתו את אוזניהם, כדי להוכיח למפקדיהם שמילאו שליחותם…
מיום ליום התברר, שאין זו עוד הסתננות מקרית אלא מדיניות מוכתבת על ידי המלך חוסיין.
בליל ה11 – באוקטובר 1956 הגיבה ישראל על שרשרת מעשי הטרור בפעולת התגמול הגדולה ביותר, שביצעה דע אז: יחידת צנחנים פשטה על איזור קלקיליה, פוצצה את תחנת המשטרה וחיסלה כ100 – מחיילי הלגיון- בקרב עז, שנמשך מ10 – בלילה ועד אור הבוקר, לרגע נדמה היה, שהכוח הפורץ נלכד בשטח האויב, ולא חסר הרבה, שהפעולה המוגבלת תיהפך למלחמה של ממש, ראש המטה הכללי, רב-אלוף דיין, כבר הורה להכין את שתי פלוגות טנקים, גדוד חיל-רגלים ולהק מטוסי קרב, כדי לפרוץ עם שחר את המצור. אולם יחידת הצנחנים הצליחה לבסוף להבקיע לה דרך בכוחות עצמה, כשהיא נושאת עמה את אבידותיה18 – הרוגים ו50 – פצועים.
חיץ דק בלבד, בן רגעים, שם מחסום למלחמה בין ישראל לבין ירדן.
ב2 – אחר החצות צילצל הטלפון בדירתו של בן-גוריון. דיבר רב-אלוף דיין. הוא ביקש רשות להשתמש בתותחים.
"עשה הכל, כדי לחלץ את הבחורים!" זעק שר הביטחון אל תוך הפומית.
"הייתה זו אחת הפעמים הנדירות שהשתוממתי על דיין" סיפר לי בן- גוריון 10 שנים לאחר מכן: "במצב כזה לא צריך היה לשאול אותי אלא לפעול בעצמו".
ברם, באותה תקופה ערכה ישראל פעולות תגמול, בהטילה על עצמה מיגבלות חמורות: לא זו בלבד שהקפידה לפגוע במטרות צבאיות טהורות, אלא אף נזהרה מכל שימוש בנשק כבד.
באותו לילה כמעט פרצה התנגשות צבאית בין ישראל לבין בריטניה.
בעיצומו של קרב קלקיליה, התקשר המלך חוסיין עם מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון גנרל קייטלי (שהיה שרוי בהכנות "מיבצע מוסקיטר" בקפריסין) ודרש ממנו להפעיל ללא שהיות את חיל-האוויר נגד ישראל.
למחרת, לבש מיופה הכוח האנגלי בתל-אביב את חליפתו הכחולה, וביקש ראיון עם ראש הממשלה. הוא מסר לו רשמית, כי דיוויזיה עיראקית עומדת להיכנס לירדן ב15 – בחודש, ושממשלת הוד מלכותה מצפה שישראל לא תפריע לפעולה- אחרת, תאלץ בריטניה להפעיל את חוזה ההגנה שלה עם ירדן…
בן גוריון לא הותיר שום ספק, לגבי תגובתו. כעבור שעות אחדות הזהירה שרת החוץ, שמנוי וגמור עם ממשלת ישראל לשמור על חופש פעולתה, למקרה והסטטוס קוו יופר באזור…
אולם דבר לא אירע ב15 – באוקטובר.
חלפו שנים עד שנודעה הסיבה: התערבות נמרצת של הצרפתים.
ב12 – באוקטובר, יום לאחר ביקור מיופה הכוח האנגלי אצל בן- גוריון, קיבל אידן איגרת מפאריס, בה נתבקש למנוע היווצרות מצב בו בריטניה וצרפת תימצאנה משני עברי המתרס- האחת מגינה על ירדן, והשנייה מסייעת לישראל… יומיים לאחר מכן, חזרו הגנרל שאל ושר העבודה גאזיה על אותם הדברים באוזני ראש ממשלת בריטניה.
נורי סעיד נצטווה לעכב את כניסת חייליו לממלכה ההאשמית. אפס, לא הייתה זו אלא דחייה זמנית, בפקודת אידן, שטרם ויתר אז על תכניותיו ה"צדדיות" ביחס לירדן ולסוריה.
ההצעה הבריטית
ב14 – באוקטובר הסתיימו דיוני מועצת הביטחון בווטו סובייטי, ששם לאל הצעה אנגלו-צרפתית לבינאום התעלה. הווטו הסובייטי לא הפתיע את אידן ומולה, אולם הוא סימל כעין סוף פסוק במאבקם המדיני. הצרפתים השתכנעו הפעם יותר מתמיד, כי חלפו ימי המשא ומתן עם נאצר, והגיעה העת לפעול. פינו, שחשש מההשפעה הפייסנית של סלווין לויד על אידן, הקדים ושיגר אליו שני שליחים רשמיים: את שר העבודה, אלברט גאזיה, וסגן הרמטכ"ל, גנרל שאל.
הם הוסמכו להציע לראש הממשלה הבריטית שלוש אפשרויות: הגשמתו לאלתר של "מיבצע מוסקיטר" המקורי: פעולה צרפתית- ישראלית, תוך ניטראליות בריטית אוהדת וזכות שימוש בקפריסין- או העתקת הבסיסים הצרפתים לישראל.
בניגוד לגרסות המקובלות- לא הגיעו כלל שתי ההצעות האחרונות לדיון. אידן, שכבר שבע אכזבות מארה"ב, נטה לקראת האפשרות הראשונה בתוספת ה"עילה הישראלית" של שאל.
בספרו "לקח חשוב" מתאר אנתוני נאטינג את הפגישה בביתו הכפרי של אידן בצ'קרס: "הצרפתים הגיעו ב3 – אחר הצוהריים. לאחר חילופי הברכות השגרתיים פתח גאזיה את הדיון בקריאה מחודשת לעכב את העיראקים מלהיכנס לירדן. "הנכם משחקים באש"- אמר- "הממשלה הצרפתית נמצאת במגע הדוק עם תל-אביב, וברי לה, שהישראלים שרויים במתח עצבני בעניין העיראקים. לא יהיה זה מן החוכמה להתייחס לאזהרותיהם כאל בלוף. האם לא אכפת לכם ליצור מצב, שבו נימצא אתם ואנחנו, משני עברי המתרס- בשעה שעל מדינותינו להיות מלוכדות בכל, ובפרט לגבי המזרח התיכון?" "בנקודה זו"- מספר נאטינג- "התערבתי בשיחה ואמרתי, שכבר דחפנו את נורי סעיד רחוק מדי… הגבלנו את חיל המשלוח שלו לבטליון…לא נוכל עתה לאסור את תנועתו כליל! לאחר הכל, הרעיון לשגר כוח עיראקי לחוסיין הוא שלנו…
"אידן הפסיקני באמצע: "איך שלא יהיה, אבקש מנורי לדחות את תזוזת צבאו".
"…גאזיה המשיך ושאל: "מה תהיה תגובת בריטניה, אם תתקוף ישראל את מצרים?" אידן השיב: "זוהי שאלה קשה, יש להניח שעניין ה"הסכם המשולש" יצוף אז על הפרק, והדבר יערב אותנו כ"חותמיו".
"אבל האם תתנגדו לישראל בכוח הנשק?"- חקר גאזיה.
"על כך ענה אידן בצחוק, כי קשה לו לתאר עצמו כלוחם מלחמותיו של הקולונל נאצר… לאחר מכן, פנה אלי ואמר: "האין ההסכם שלך (חוזה 1954) מזכיר משהו, בדבר אי חובתנו לשגר צבא. במקרה של התקפה ישראלית על מצרים?" "לאחר שנאטינג אישר דבר קיומו של הסעיף, וגאזיה העיר שמצרים חזרה והצהירה, כי אינה מכירה ב"הסכם המשולש", נשם אידן בהקלה: "ובכן, זה מוציא אותנו מהמלכודת. עתה נראה לי, שאין לנו כל התחייבות למנוע את הישראלים מלתקוף את מצרים".
"אז החל שאל לטוות בקווים כלליים את תכניתו" ממשיך אנתוני נאטינג. "בהתאם לכך, היה על ישראל לתקוף את מצרים בחצי האי סיני, כשבריטניה וצרפת מעניקות לה ארכה מספקת להשלים את כיבושה, ורק לאחר מכן, מצוות על שני הצדדים להרחיק צבאם מתעלת סואץ, כדי לאפשר לכוחותיהן להתערב ולתפוס את התעלה, בתואנה כי חשו לגונן עליה מפני פגיעות בקרבות…
"כשסיים שאל, ביקש גאזיה מאידן להביע דעתו בהקדם על התכנית לממשלה הצרפתית. בהסתירו בקושי את התרגשותו השיב ראש ממשלת בריטניה, שיתייחס להצעה בכובד ראש, ויעביר את תגובותיו למולה, מיד לאחר שידון על כך עם חלק מחבריו. הוא סיכם שישלח עמי את תשובתו, קרוב לוודאי, ביום שלישי.
"לפני שאנתוני נאטינג עזב את צ'קרס, ביקשו אידן למסור לנורי סעיד- לבל יזיז את צבאו. כשניסה מיניסטר המדינה להתווכח עימו, השיב לו בקוצר רוח: "האם רצונך שישראל תתקוף את ירדן?!" הגנרל שאל חזר מרוצה מפגישתו עם אידן.
כל שנותר לו הוא לשכנע את הישראלים לשמש כ"עילה". אולם דרישתו התקיפה של בן-גוריון לפעולה סימולטנית של כוחות היבשה- עדיין היוותה מכשול, העלול לשבש את התכנית כולה.
פעולת ה"ריכוך" החלה בראש המשלחת הביטחונית בפאריס. ב15 – באוקטובר התייצבו קולונל מאנז'ן וגנרל שאל בלשכתו של נחמיאס, ומשך שעה ארוכה דיווחו לו על השיחה בצ'קרס. "אידן מגלה סוף סוף נכונות לפעול" אמר שאל, תוך כדי ציון פרטיה של התכנית החדשה, והדגשת חלקה של ישראל במיבצע.
נחמיאס מיהר להבריק את תוכן השיחה לפרס. הוא ביקש תשובה מידית, כדי להעבירה צרפתים לפני פגישתם המיועדת עם אידן ב16 – באוקטובר.
באותו יום התקיימה הפגישה בין מאיר עמית לגנרל גאזין, כדי לדון על "התכנית האופרטיבית הצרפתית-ישראלית", אולם הייתה זו כבר ברכה לבטלה. גאזין, שהוכנס בסוד העניינים, התייחס בדבריו להצעה החדשה, שלפיה ישראל פותחת במערכה. עמית, שלא ידע דבר על המפנה בצ'קרס המשיך לנהוג בהתאם להנחיותיו: פעולה ישראלית- צרפתית סימולטנית. הישיבה התפזרה , איפוא, ללא סיכום.
למחרת, נועדו הנציגים שוב- הפעם בנוכחות הגנרל שאל, שהציג את העניינים לאשורם: האפשרות של התקפה ישראלית-צרפתית נפרדת- ירדה מעל הפרק. על ישראל להיות הפותחת בפעולה, וההתערבות האנגלו-צרפתית תבוא בשלב מאוחר יותר. לאור התפתחות בלתי צפויה זו- הוחלט להעביר את המשך הדיון לדרג המדיני.
ההסדר עם בן גוריון
ב16 – באוקטובר התגלגלו ההתרחשויות במהירות. באותו בוקר הגיעה משלחת צרפתית רמת דרג בהשתתפותם של אבל תומא, לואי מאנז'ן, גנרל שאל וגנרל מרטן- ללשכת הנספחות הצבאית הישראלית בפאריס, כשבאמתחתם הזמנה רשמית מאת ראש ממשלת צרפת, גי מולה, לרש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון- להיוועד בפגישה חשאית בפאריס.
בינתיים, הגיע מברקו הקודם של נחמיאס לשמעון פרס בתל-אביב.
שמעון ירד מיד לעומקם של הדברים. הוא ניחש את תגובת ה"זקן" לרעיון ה"עילה" הישראלית. אף לרגע לא הטיל ספק כי בן-גוריון, המקפיד בערכים מוסריים אפילו במישור הפוליטי- ידחה בזעם את ההצעה החדשה. צעד מעין זה פירושו היה סתימת הגולל על הפעולה משותפת, ואולי גם סוף פסוק ביחסים הטובים בין ישראל לבין צרפת.
פרס החליט להיוועץ בדיין. לאחר שיחה טלפונית ארוכה (דיין נמצא אז בסיור בדרום הארץ)- צירף מספר הערות הבהרה למברק מצרפת, ובמיוחד הדגיש כי הרמטכ"ל אינו נוטה להפריז בסכנה האווירית המצרית, ואף מוכן יהיה לטפל בה, בלי עזרה מהחוץ…
הוא הניח את המברק על שולחנו של בן-גוריון, וציפה לתגובתו הסוערת. ההתפוצצות הייתה עזה יותר מששיער.
ה"זקן" הרעים בלאו מוחלט.
הוא שלל לחלוטין את ההצעה הבריטית, ואלמלא חשש לפגוע בצרפתים- היה סותם את הגולל על הפרשה כולה.
על מניעיו של בן-גוריון העיד פרס ביומנו: "אין לך שגיאה גדולה יותר, מאשר למוד את בן-גוריון בקנה המידה המקובל. רוב האנשים שוקלים את מהלכם באמצעים, המיועדים לכל מצב ומצב; בפוליטיקה- לפי חישובים מדיניים; באסטרטגיה- לפי כללים צבאיים, ובשטח הרוח- לפי ערכים פילוסופיים.
"בו גוריון משתמש בכל השיקולים הללו, בעת ובעונה אחת, ובצורה שאינה ניתנת לניתוח. כך למשל- ודבר זה התברר מהרגע הראשון- הוא התנגד בכל מאודו למצב, שבו תצטייר דמותה של ישראל בעולם- ועוד יותר בפני בית דינה של ההיסטוריה- כארץ תוקפנית.
"זוהי כמובן גישה מוסרית עקרונית: אבל כלול בה גם טעם נוסף: האם הערבים יסלחו לנו ולבנינו דבר היותנו ראש חץ של תוקפנות? "בעיה אחרת, שהחריפה יותר את הראשונה, הייתה אי האמון העמוק, שרחש בן-גוריון לממשלת בריטניה- ולאידן במיוחד. הוא ראה בו לא רק את אבי אבות העוינות לישראל, כי אם גם מנהיג חלש, אשר מעשיו אינם מכסים את הצהרותיו. במקרה ונהיה אנחנו המתחילים- הביא בן גוריון בחשבון אפשרות של תגובה מצד הבריטים, ואפילו הצטרפותם למחנה הערבי ברגע האחרון.
"משבר האמון כלפי אנגליה נבע משנים ארוכות של ניסיון מר, ומהכרת המסורת הפרו-ערבית של ה"פוריין אופיס" (ואידן הרי הוא בא ממשרד החוץ…).
"אולם לא היה זה מקור הספקות היחיד.
"בן גוריון היה מוטרד לא מעט מעמדתה המסויגת של ארה"ב, שבידיה נתון כל כך הרבה מגורלה של ישראל.
"אך בעיקר- הוא היה מודאג מאוד משאלת המחיר.
"איש לא יבין נכונה את דוד בן-גוריון, אם לא ייקח בחשבון, שמכל המכות, שעלול היה לספוג כראש ממשלה, שום אלה לא הייתה יכולה להכאיב לו ולפגוע בו- כמו מותו של צנחן ישראלי.
"בעצביו החזקים עשוי היה להתגבר על הרבה דברים, אולם דוח על מותו של חייל קרבי הישרה עליו תמיד דיכאון.
"ורק אלה, שנמצאו באמת בקרבתו, יכלו לעמוד על כך.
"העסיקה אותו, איפוא, מאוד השאלה: כמה בנים יפלו כתוצאה מהחלטתו הגורלית.
"על רקע זה ניתן להבין את שלילתו המוחלטת למה שמכונה היה אז בפינו "ההצעה הבריטית". הוא ראה בה את מיטב הצביעות האנגלית, כשהרצון להרע לישראל חזר יותר מהאיבה לדיקטטור המצרי. אפשר היה לראות בהצעה- והוא גם ראה זאת כך- ניסיון לפרק את הברית הצרפתית-ישראלית, תוך תמרון מחוכם להציג את הדבר כשותפות משאלות." ברם, אט אט גבר שיקול דעתו של בן גוריון על כעסו, והוא ניסח תשובה מתונה לצרפתים, ובה מנה שתי אפשרויות, לגבי השתתפות ישראל במבצע: פעולה בריטית-צרפתית בהשתתפות עקיפה של ישראל- או פעולה משותפת עם צרפת לבדה- בתנאי, שהבריטים לא יפריעו…
הוא דחה בתוקף את ההצעה, שצרפת ואנגליה יתערבו כדי להפריד בין ישראל לבין מצרים.
פרס ניסה לרכך את ה"זקן" והציע הידברות ישירה עם האנגלים והצרפתים- אולם בן גוריון שלל את הרעיון. רק לאחר שפורסם דבר הפגישה בין אידן למולה- חל שינוי בעמדתו, והוא נעתר להצעה.
מנכ"ל משרד הביטחון לא איבד זמן, והבריק מיד לפאריס אודות ההסדר עם בן גוריון.