(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 161-169)
התפכחות באירופה
דצמבר 1956.
שבועיים לפני נסיגת "בנות-הברית" מאזור התעלה- בעוד כוחות צה"ל פרושים במדבר סיני- שיגר בן-גוריון את שמעון פרס לסיור באירופה המערבית, כדי לעמוד על הלך הרוחות- חודש לאחר "מבצע סואץ".
במסעו זה הקיף שמעון פרס את צרפת, אנגליה, איטליה ובלגיה.
הוא גילה לפניו אירופה מפוכחת יותר, שהתנערה בבת אחת מאשליותיה האידיאולוגיות- כלפי ברית-המועצות וארצות-הברית, כאחת. הגישה לנאצר נעשתה פחות רומנטית ויותר ריאליסטית.
תהליך ההתפכחות התבטא גם בכך, שחדלו לשפוט את המזרח התיכון, בהשוואה למה שהיה לפני שנה, והחלו נותנים את הדעת למה שהיה מתרחש שם בעוד שנתיים- אלמלא מערכת סיני. לפתע התברר לכל, בצורה דרמטית למדי, שאירופה צפויה הייתה לאבד את השליטה לא רק על המזרח התיכון- אלא אף על גורלה-היא…
מספר התרחשויות המחישו תחזית זו. ראשית לכל- הונגריה. הטנקים הסובייטים , שירו על נשים וילדים בחוצות בודפשט, זעזעו את שלוות אירופה- אירופה השאננה, העייפה, שאך עתה חגגה את העשור הראשון לסיום מלחמת-העולם-השנייה. לא רק הנוער והתנועות הקומוניסטיות מצאו עצמן ניצבות בפני שוקת שבורה ומשבר אידיאולוגי, שכמותו טרם ידעו. בני אירופה חדלו להתייחס לקומוניזם כאל בעיה רעיונית מופשטת, והחלו לראות בו שאלה מעשית דוחקת ומבעיתה- כיצד למנוע מצב, בו יירו מחר תותחים סובייטים חלונות הבתים של רומא ופאריס…
אולם לא רק חשיפת הציפורניים הרוסיות הדאיגה את האירופים בשלהי 1956. חסימת תעלת סואץ וקיצוב הדלק בעקבותיה, המחישו לעמי היבשת את הקשר העז, שהבין חופש השיט באותה אמת מים צרה, לבין עצמאותם הכלכלית- ואולי אף המדינית. בבת אחת התברר לתעשיינים ולפועלים עד כמה תלוי גורלם בנפט המזרח-תיכוני. אותו אזור נידח ממרכזי התרבות המערביים הפך פתאום לבעל חשיבות ראשונה במעלה, כגורם להמשך קיומם העצמאי, וכך הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת, שנאצר מהווה סכנה לשלומה ולביטחונה של אירופה.
שליט מצרים מחל להצטייר יותר ויותר כמודל מזרח תיכוני של משטר טוטליטרי. איטלקים, הולנדים, דנים, בלגים וצרפתים חדלו לראות בו את "נושא דגל המהפכה והקדמה" באזור, והחלו להתייחס אליו כאל מחלה, העלולה להדביק ולסכן את סביבתה. איש לא השלה עוד עצמו, לגבי תפקיד ברית-המועצות בגיבושו של אותו משטר. תחילה הופיעו הרוסים כ"מציליה" של מצרים, אולם ניתן לחוש בעליל, כיצד הופך נאצר בהדרגה לשבוי בידי מוסקבה, איומי בולגנין והמאורעות בהונגריה היוו אות אזעקה קרוב וחזק מדי מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו.
אפס, למרידה בבודפשט היה גם אספקט נוסף. לפתע התברר למערב, שהעולם הקומוניסטי אינו מונוליטי ומאורגן, כפי שהמחשבה הדמוקרטית תארתהו לעצמה. עצם העובדה, שעם קטן ובלתי מזוין מסוגל היה לעמוד שבוע אחר שבוע נגד מכונת המלחמה האדירה של ברית-המועצות, מבלי להיכנע- עוררה הרהורים ותקוות…
באירופה החלו לתפוס, כי לא הכל תקין ושפיר ברוסיה הסובייטית, ושלמעשה, מתחולל מאבק מר על השלטון בצמרת הקרמלין. יחד עם זאת, עדיין שררה ההרגשה, ישישנו הסכם סודי בלתי כתוב, לחלוקת אזורי השפעה ואי התערבות, בין וושינגטון למוסקבה- הסכם, שרק צד אחד התכוון לקיימו, כפי שהוכיחו מאורעות סואץ והונגריה…
ישראל לא שימשה עוד נושא בלעדי לשנאת הערבים. היו לה שותפים לגורל, הערבים חילקו את שנאתם במידה שווה גם עם הבריטים, עם הצרפתים והבלגים…
גישת הצרפתים לישראל נותרה אוהדת כשהייתה. האנגלים, לעומת סאת, החלו לגלות נטייה לפשרה, תוך אמונה מוזרה, שימיו של נאצר ספורים, והאמריקאים לא יחוו הפעם לעזרתו בתחום הכלכלי…
כצעד ראשון- הכריזו אמברגו על משלוחי נשק לישראל…
לפני שובו ארצה הספיק פרס לשמוע מעד ראייה, על המאורעות במצרים בלילה הראשון למערכת סיני. התברר כי, בהיוודע דבר ההתקפה הישראלית, התחוללה במטה הצבא מהומה, שאין לתארה.
הכל היו בטוחים, "שהיהודים עולים על קהיר". הראשונים שנמלטו היו… 300 הטכנאים הרוסים. הטייסים הסובייטים הפצירו בחבריהם המצריים להטיסם לסודאן, אולם הללו מיאנו בתוקף לעלות על האיליושנים, ולרגע נדמה היה, שהרוסים יעשו זאת בעצמם, אלא שהשיקול המדיני הכריע לבסוף את הפחד, והם הסתלקו בדרך היבשה. שעה שהתברר, שחיל-האוויר הושמד, נשמו הטייסים המצריים והצנחנים לרווחה- הם נפטרו מהצורך להילחם בישראלים…
אנגליה
בלונדון נפגש פרס עם מנהל משרד החוץ, סר איוון קירפטריק. "זהו מדינאי ותיק ומנוסה, ששימש בשעתו אדריכל הסכם האליפקס- היטלר, וחונן בקסם אישי רב, ובתכונה האנגלית הטיפוסית לדבר בגילוי לב מלא- כשהוא חפץ להסתיר משהו" רשם פרס ביומנו.
קירפטריק הסביר שהאמברגו הינו "לטובתה" של ישראל… "כידוע לך", העיר בציניות, "חזר שר החוץ שלנו מוושינגטון, ובאמתחתו הבטחה חשובה, אם נקיים את ההחלטה, דבר פינוי כוחותינו מהתעלה, יאבקו הם למען "יתר הסעיפים"- ביניהם הטלת אמברגו על המזרח התיכון… דבר זה" -המשיך-"ימנע נשק סובייטי ממדינות ערב- ואתם תצאו נשכרים"…
כשהחל פרס למחות, הפסיקו בחיוך קל: "בסדר, תן לנו שבועיים- שלושה כדי לראות איך ייפול דבר". נעימת דיבורו כמו רמזה, שהתמוטטות נאצר צפויה בכל יום. "הוא לא יחזיק מעמד זמן רב, מבחינה כלכלית", טען, "אולם כל עוד נמצאים אנו על גדות התעלה, ואתם בסיני, יאמץ את כל התירוצים שבעולם להצדקת כלכלתה הירודה של ארצו. ברגע שניסוג- יעמוד בפני בעיות, שאין לאל ידו לפותרן".
הרמז היה שקוף: בריטניה הצטרפה לאלה, התובעים את פינוי הכוחות הישראליים מסיני.
"ומה אם האמריקאים יחלצו שוב את נאצר מהסבך הכלכלי?" היקשה פרס.
"יהיה רע" השיב איש שיחו, "אולם יש לנו יסוד לקוות, שארה"ב לא תעשה זאת הפעם, בלי לקבל תמורה… לפחות, איזו גושפנקה בין- לאומית, לגבי ניהול התעלה".
הדיפלומט האנגלי שקע בהרהורים. "אין לשכוח", אמר, "שנאצר ספג מכה צבאית קשה, ומצבו המדיני החמיר מאוד. העולם הערבי מסוכסך בינו לבין עצמו. קיימת מחלוקת בין סוריה לבין עיראק, ובין מצרים ללבנון. אולם דאגתנו נתונה במיוחד לגורלו של נורי סעיד…
לא אתפלא אם כתוצאה מהתגרות הסורים, תפקד לבסוף סבלנותה של עיראק, וזו תפתח בפעולה צבאית".
חודש לאחר "סואץ" עדיין השתעשעה לונדון בתכנית ההפיכה" בסוריה.
בלגיה
בבריסל נפגש פרס עם פול אנרי ספאק. ספאק, הנחשב לאחד המדינאים המקובלים באירופה, הפתיע בחוסר בקיאותו במתרחש במזרח התיכון. באותה פגישה נכח גם הציר הישראלי בבלגיה, ומאחר שפרס לא שלט אז בצרפתית, והציר לא דיבר אנגלית- ישמש ספאק כמתרגם בין שנינו" נזכר פרס.
המדינאי הבלגי שמע סקירה ממצה על המצב, ואז העיר בתמיהה: "לפני זמן מה אירחתי לסעודת צוהריים את הנציג העיראקי בניו- יורק, פדל ג'מאלי, והנה נוכחתי לדעת, שגם הוא שונא אתכם. עד כה חשבתי כי רק הערבים הפרו-סובייטים מתנגדים לכם…" וספאק המשיך: "באותה שיחה העיר ג'מאלי, שלא נותרו בעיראק שני מדינאים פרו מערביים: נורי סעיד ו…הוא עצמו, שנינו זקנים…
ולשנינו אין עתיד גדול" התאונן. לדעתו, קיים רק פתרון אחד לסכסוך היהודי-ערבי- הפיכת ישראל למדינת דו לאומית".
פרס ניסה להעמיד את ספאק על גישתו המוטעית לבעיה. "לא כל מה שהערבים מדקלמים בקול רם- הם גם חושבים באמת" הסביר, "הם מדברים בשני קולות, וכאן מקור אי ההבנה שמגעינו עם מדינאי המערב. הנה אתה, לדוגמה, נציגה של תנועה סוציאליסטית עם אידיאלים: על כן חושב הנך שהמצרים נוהגים כמוך, ואם נאצר מצהיר משהו, הרי שהוא מתכוון לכך במלוא הרצינות, וכמוך- שואף הוא לטוב. וזהו רקע התפיסה המוטעית לבעיה, אינכם מביאים בחשבון, שלערבים מנטליות שונה משלכם. רמה מוסרית אחרת- תולדת אורח חיים ומנהגים, הנבדלים בתכלית, מאלה המקובלים במערב. מצרים איננה מדינה אירופית, השוכנת באפריקה- ונאצר איננו מדינאי מערבי, המתגורר במקרה בקאהיר… בין הדיבור לבין המעשה- מפריד פער עצום בעולם הערבי".
היו אלה אמיתות חדשות לגבי המדינאי הבלגי הוותיק.
ברם, בנקודה אחת הוסיף להתעקש: מעמדו של נאצר. הוא לא הסכים להערכת המצב הבריטית. "שליט מצרים עדיין נהנה מפופולאריות רבה בקרב עמו" אמר, "אמנם החיים הכלכליים משותקים, אולם, לעומת זאת, לא התהוו כל בקיעים בצמרת הצבא- וההמון אינו יודע את היקף המפלה. חזקה עליו, שימצא דרך להיחלץ מהמשבר", סיכם.
צרפת
לקבלת פנים חמימה זכה פרס בצרפת. האהדה לישראל, לא זו בלבד שלא פחתה שם- אלא עוד התחזקה. בשובו ציין לא במעט גאווה: "מערכת סיני הוכיחה לצרפתים, שישראל היא מדינה, המכבדת התחייבויותיה- הצרפתים מצהירים בגלוי: עזרנו לישראל איננו מתחרטים, ואיננו מתביישים בכך!" יותר מכל התרשם מעמידתו העקבית של גי מולה. "זהו אדם יציב, שבחר לעצמו דרך וקו- ואינו סוטה מהם ימינה או שמאלה" הגדירו.
על דעותיו של ראש ממשלת צרפת באותה תקופה העיר בשמץ הומור: "כיתר חבריו מתח אף הוא ביקורת על ארה"ב. הוא ראה באייזנהאואר ישיש עייף, אשר נטל על כתפיו את גורל העולם- והלך לשחק לו גולף… את דאלס תיאר ככומר… ועל רוברט מורפי- ששימש פעם כשליחה של וושינגטון אצל פטאן- אמר: "הלה אינו יכול לסלוח לנו את שגיאתו הוא- אמונתו בפטאן. הוא חשב, שפטאן מייצג את רוחה של צרפת- אך מה אשמתנו אנו, ששגה בהערכתו?" כריסטיאן פינו הסביר לפרס במשך שעה ארוכה, שישראל אינה צריכה לחשוש מלחץ אמריקאי לפינוי כוחותיה… "קיים הבדל בין התעלה לסיני" טען. "העולם מבין את מניעיכם. ייתכן והאמריקאים אף לא היו מצטערים אילו הוספתם להחזיק בשטח זה או אחר, כדי להקל עליהם את המיקוח עם נאצר".
עוד אשליה צרפתית, שהתנפצה אל מול המציאות המדינית, בשלהי .
1956 באותו ביקור נחתם הסכם רכש חדש, בהיקף של מיליוני דולרים- לחיזוק חיל-האוויר. הצרפתים הוכיחו גישה כנה ואוהדת לכל בעיותיה של ישראל. "שררה בינינו הרגשה של שותפות מלאה", ציין פרס, "זהות אינטרסים מושלמת. היחסים הטובים בינינו לובשים צורה יותר ויותר מוחשית, והם מוצאים את ביטוים על כל צעד ושעל." איטליה הפתעה נעימה ציפתה לו גם ברומא. "האיטלקים לא חסכו דברי שבח והערכה להישגינו הצבאיים", ציין. "הם גם לא הסתירו איבתם לנאצר. לפעמים נדמה היה לי, שאפילו התקנאו בשותפות שבין ישראל לבין צרפת".
יוני 1967
ביוני 1967 – כשבוע לאחר "מלחמת ששת הימים"- שיגר ראש הממשלה, לוי אשכול, את ח"כ שמעון פרס למסע הסברה בבירות אירופה המערבית.
הוא מצא אירופה רגועה יותר ואופטימית בהרבה, ממה שהייתה לפני שנה- בסיורו המקביל לאחר "מבצע סואץ".
11 "בחלל לא ריחפה אווירת משבר עולמי, והחשש ממלחמה גלובאלית הדאיג פות את בני האדם" סיפר. "אין גם לשכוח, שמסיבות הביקור היו שונות מאלה של 1956 – הוא נערך בתום המלחמה, וזהו פרט בעל חשיבות מכרעת. גם רוסיה איננה עוד כפי שהייתה. אין זו עוד ממשלת חרושצ'וב-בולגנין, שהייתה נכונה להסתכן בהימור עיוור, כדי לסגת לאחר מכן בושת פנים- כפי שארע במשבר הטילים בקובה. מוסקבה למדה לדעת, שלא תמיד כדאי למתוח את החבל יתר על המידה…
הממשלה הסובייטית מצטיירת כיום ביני רוב האירופים, כפועלת לפי קווי מדיניות סותרים. רוסיה אינה עוד כה בוטחת בעצמה, כפי שהרשימה בתקופת "סואץ"- ורבים תוהים, אם יעלה בידה לקיים לאורך ימים את שלטונה על ממלכתה היא במזרח אירופה… אין ספק, שהשפיעה כאן לא במעט גם עמדתה הנחרצת של ארצות-הברית.
"זאת ועוד- הוסיף- "יש לזכור, שהמשבר האירופי ב1956 – היה ספוג כולו בריח נפט. החשש ממחסור בדלק, שאפיין את אירופה במחצית הראשונה של המאה, פג במידה רבה. עם בניית מכליות הענק, המסוגלות להבטיח את תצרוכתה השוטפת של היבשת, מבלי להזדקק לתעלת סואץ. גילוי בארות נפט חדשות בסהרה הפחית את התלות במזרח התיכון- והעתיד לא נראה עוד כה קודר, שפי שהצטייר ב- ".
1956 אפס, היו דרגות אופטימיזם שונות- ואלה מצאו ביטוין בהבדלי הדגשים, שבהערכות המצב. "האיטלקים דאגו לגורלה של לוב" נזכר.
"בומדיאן, שחש לעזרתו של נאצר, הותיר מאחוריו 5000 חיילים תקועים בלב ליבה של המדינה… השותפות ההדוקה בין אלג'יריה לבין מצרים עוררה חששות גם בפאריס, והטילה צל כבד על תוניסיה, מרוקו ולוב." השוני העיקרי, בין 1956 ל1967 -, התבטא באירופה בעמדתה של "צרפת הרשמית". שר החוץ, קוב דה מירוויל, הסביר לפרס ש"יהיה קשה מאוד לרוסים לעבור לסדר היום על שאירע במזרח התיכון".
החוגים המקורבים לדה גול הזהירו, שככל שישראל תפנה מערבה- כן יגבר העימות בינה לבין הערבים. "הדרך לפתרון הסכסוך עוברת במוסקבה". טענו הללו.
בון
"הרוסים נחלו כישלון אסטרטגי ופוליטי ממדרגה ראשונה", קבעו הגרמנים. העיתונות, דעת הקהל והממשלה נקטו במדיניות פרו ישראלית גלויה. ביומיים בהם שהה בבון, הספיק פרס לשוחח עם עשרות אנשי ציבור ומדינאים בכירים, שהבטיחו לו תמיכה בלתי מסויגת.
צרפת בפאריס ניסה פרס לרדת לשורש עמדתו של דה גול.
"אין זו הפעם הראשונה, שנתגלעו חילוקי דעות עם נשיא צרפת", אמר, "אולם הייתה זו פעם ראשונה, שהופעל לחץ של ממש על מדינת ישראל, כדי לאלצה לנקוט עמדה, הנוגדת את האינטרסים החיוניים שלה. סברתי כי משבר היחסים עם צרפת חייב להצטמצם בתחום הביטחוני, ומכל מקום יש למנוע גלישתו למישור הדיפלומטי. מעולם לא האמנתי, שבתחום הדיפלומטי ניתן להשיג יותר מאשר עמדה סבילה מצד ה"קאיי דאורסיי"- אולם דבר זה לא מנע בעדנו לחתום על הסכמי רכש מרשימים. יש לשמור על אותם חוזים, שהודות להם הצליחה ישראל להגן על בטחונה ועצמאותה. את הכישלון המדיני בפאריס רואה אני בראש ובראשונה באמברגו- ולא בהצהרותיו של דה גול.
"היו לי כ70 – פגישות בצרפת", סיכם, "ושאבתי מהן חיזוק לדעתי, ששומה עלינו להפריד בין הקשרים הביטחוניים- ליחסים הדיפלומטיים חלילה לנו לאבד את סבלנותנו ולהרוס במחי יד אחת את כל שזרענו במשך שנים ארוכות.
איטליה
"מצאתי שם את העמדה האוהדת ביותר, שאי פעם נקטה ממשלה איטלקית כלפי ישראל בפומבי" ציין פרס, "שלא בפומבי- זכינו תמיד ליחס חם מצד האיטלקים. החידוש היה בכך, שהפעם נאמרו הדברים רשמית ובגלוי. לא הסתפקתי במגעי עם השלטונות, ובאתי בדברים גם עם נציגים ישירים של דעת הקהל. נפגשתי עם עיתונאים, אנשי רדיו וטלוויזיה. הייתה זו הזדמנות נדירה להסביר את עמדותיה המדיניות של ישראל, לאור ניצחונה הצבאי המזהיר".