יצחק רבין
(סקירה חודשית 1986 ,10)
מה עלינו ללמוד מ"קדש" ולטפח לעתיד
- בשום פנים ואופן אסור לנו להניח כיסוד וכנקודת-מוצא, כי צירוף הנסיבות המדיניות והצבאיות, שהיו קיימות בעת מערכת-סיני, יחזור גם בעתיד.
- אין להטיל ספק, שבעת מלחמה נודע יתרון ממדרגה ראשונה לצד היוזם. במערכת-סיני נהנינו גם מיתרון זה. אולם עלינו לערוך את עצמנו גם למצב, שבו נצליח במערכה או במלחמה, גם אם היוזמה בעת פתיחתה תהיה בידי האויב.
כאשר באים לבחון מערכה צבאית, אפשר לעשות זאת מזוויות-ראייה זונות. אפשר לבחון את המערכה על מהלכיה השונים- האם מוצו בה באמת כל האפשרויות על ידי צד זה או אחר, בהתאם למשימותיהם; האם כלי הנשק השונים הובאו לידי ביטוי מקסימלי; האם המפקדים, על דרגותיהם השונות, הוכיחו מנהיגות, כושר החלטה ויכולת למצות כהלכה את האפשרויות המזדמנות בקרב; והאם הכוחות הלוחמים גילו אותו כוח לחימה, שבלעדיו לא הנשק ולא המהלכים הטקטיים הנכונים יכולים לבוא לידי ביטוי שלם.
אין כוונתי לבחון כאן את מערכת סיני בסוג זה של ניתוח. נוהגים לומר בדרך אירוניה על הגנרלים, שהם מתכוננים למלחמה הבאה כפי תלמודם במלחמה הקודמת. מאז "קדש" ועד היום נשתנו הרבה ממרכיבי-היסוד, הן בסוג כלי הנשק ובאיכותם והן במספר הכלים שיופעלו בהתנגשות אם תקרה; ואף הרקע המדיני, שהיה מסגרת לפעולות סיני, לא יחזור זנית. לפיכך לא אנתח מהלכים, אלא אנסה להתרכז בעיקרי ההישגים של מבצע "קדש", אלה שמשמעותם לא רק בעבר אלא גם בהווה ואולי אף בעתיד. גישה כזו לבחינת מערכה- שבעבר יש לה מגבלות משלה, ועיקרן בכך, שבראייה לאחור יש נטייה לראות את הדברים בצורה מאוזנת, שהיא לפעמים מנותקת מהקשרי- המושגים ואופני-הראיה, שקבעו לא המעט את דמות המערכה בשעתה.
זאת ועוד- אין זה קל להשתחרר, לעתים, מייחס רגשי למערכה, שהפכה גם לאגדה יפה, ולא קל לעמוד על עובדות ולהגיע למסקנות, שלפעמים אינן תואמות הלך-רוח זה.
כוונתי לחלק את דברי לפרקים הבאים: הישגי "קדש", ובעיקר אלה שלהם משמעות בהווה ובעתיד.
מה לא הושג ב"קדש".
בדברים, שסביר שהיו מיוחדים ואופייניים ל"קדש" בלבד, וספק אם יחזרו בעתיד.
הדברים מלקחי "קדש", שיש לטפחם ולעמיקם.
הישגי "קדש"
בתי-ספר צבאיים מלמדים את אמנות ניהול המלחמה, והלימוד זה כללי "עשה" ו"לא תעשה". אך כל קרב, כל מערכה וכל מלחמה נמדדים, בראש ובראשונה, בתוצאותיהם. אין חשיבות רבה, אם התוצאות הללו הושגו על פי כללים נכונים או בלתי נכונים של ניהול מלחמה, ואם המסיבות הצבאיות והמדיניות בשעת מעשה היו קבועות ועומדות או משתנות. מלחמה היא מאבק אכזרי, שמבחנו העליון הוא הצלחה, וכל השאר הם דברים משניים לחלוטין.
לכן עלינו להדגיש בראש וראשונה, שמבצע "קדש", בתוצאותיו הצבאיות, היה מן המבצעים המוצלחים ביותר של צבא-הגנה-לישראל עד כה. ואין זה משנה כלל, אם היו לכך תנאים מסייעים, שאין להניח כי יעמדו לנו גם בעתיד.
ההישג הראשון והחשוב בעיני מכולם הוא, לדעתי, הישג משולב, בחינת מטבע ששתי פנים לה: הראשונה- חיזוק כוח ההרתעה הישראלי והעמקת התודעה הערבית, כי פעולה מלחמתית נגד ישראל היא קשה ביותר, וטמונות בה סכנות רציניות; והשנייה- הדגשת יכולתה הצבאית של ישראל והגברת ביטחון צה"ל בכוחו. לא נוכל לעמוד נכונה על משמעות זו, בלי שנסקור לאחרו את התקופה שקדמה למערכת סיני.
משטר כת הקצינים של עבד-אל-נאצר קם במצרים ב1952 -, בעקבות הדחת המלך פארוק, על רקע הכישלון המצרי במלחמת הקוממיות- אך לא הייתה זאת הסיבה היחידה למרירות שהצטברה במצרים נגד משטר המלך פארוק. המפלה המלחמה עם ישראל שימשה כקטליזטור, שעורר את שאיפת כת הקצינים להתאגד ולבצע את ההפיכה. באופן טבעי השקיעה כת הקצינים לאחר ניצחונה מאמץ בחיזוק עוצמתו של הצבא המצרי ובניסיון לחולל מהפכה בדמות החייל, הקצין והיחידה המצריים. כאשר נחתמה עסקת הנשק עם ברית-המועצות, גבר החשש, כי מהפכה חברתית בצבא המצרי, שתשולב בהתעצמות רבה בכלי-נשק חדישים ומשוכללים, עלולה להוביל להתחזקות גדולה של מצרים ובעקבותיה- לסיכון ממשי שיעורערו יחסי הכוחות בין ערב לבין ישראל. גם משקיפים צבאיים מעולים שביקרו במצרים לא יכלו שלא להתרשם (התרשמות, שהוכחה לאחר מכן כשטחית) מהשוני והשינוי בדמותו של צבא זה ובציודו. נסתמנה בבהירות סכנה, ששליטי מצרים החדשים יעריכו הערכה מוגזמת את כוחם הצבאי, דבר אשר יביאם לאמונם, שיכולים הם לקרוא תיגר על ישראל. סביר להניח, שהפעלת ה"פדאיון" בהיקף ובמשימות כפי שפעלו בשנים 1955 ,1954 ו1956 -, הייתה לשב ראשון בתכנית מצרית משולבת, שנתכוונה לערער את בטחונה של ישראל ולמוטט את מערכת יישובי-הספר; לאחר שלב זה, עם השלמת ההתעצמות וקליטת הנשק הרוסי על-ידי מצרים, יבוא השלב השני- הכרעת ישראל בכוח צבאי, באמצעות המפקדה הערבית וההסכמים הצבאיים שמדינות ערב חתמו עליהם באותה תקופה.
תוצאותיו של מבצע "קדש" הוכיחו, שביסודו של דבר, דמות החייל והקצין ביחידה המצרית לא שונו מהותית. יתר על כן, המסקנות המדיניות-צבאיות שהסיקו שליי מצרים ממערכת סיני ביו בבחינת "הנכווה ברותחין- נזהר בצוננים". את מסקנות המשטר המצרי ממבצע "קדש" ניתן לסכם בשתי נקודות עיקריות: התמודדות עם ישראל היא מבצע צבאי קשה, המחייב מאמצים ואמצעים אדירים. הכנתם של אלה ובנייתם, ויצירת המסיבות המדיניות שתאפשרנה להביאם לידי ביטוי- הינם מעשים גדולים, מורכבים ומסובכים, שלא היום או מחר יהיו נכונים להם, ואפשר להסיק זאת מדברי מנהיגי מצרים בהזדמנויות שונות, כמו, לדוגמה, בנאום עבד-אל-נאצר לרגל ה1 – במאי 1965: "בוא יבוא היום, שערבים אכן יצליחו לגייס 3-2 מיליון חיילים, ואז לא יהי לאל ידה של ישראל לעמוד בפני מיליונים אלה. יש לנו כוח-אדם, ובכוח זה יכולים אנו להיות בעמדה עדיפה על ישראל".
בנאומו בוועידת "ארגון השחרור הפלשתינאי" בקהיר, ב31 – במאי , אמר עבד-אל-נאצר: "האם נוכל להילחם בצורה ספונטנית? 1965 לא ולא! עלינו להיערך, להצטייד ולהתכונן כדי לעמוד מול ישראל ומול אלה העומדים מאחורי ישראל".
בנאומיו בהזדמנויות נוספות בקהיר, במוסקווה בקיץ 1965 ובאלכסנדריה בקיץ 1966, הוסיף עוד, כי מלחמה בישראל ובעומדים מאחוריה מחייבת כוננות והצטיידות, פיתוח תעשייה וחקלאות ותכנון מושלם. והוא חוזר ומדגיש בדבריו, כי אם רוצים מלחמה בישראל, יש להצטייד ולהתארגן בצורה, שתוודא מראש יחסי כוחות צבאיים ומסיבות מדיניות, אשר יוודאו מצידם את ההכרעה במלחמה עוד טרם החלה.
המלחמה של הערבים בישראל אינה ניתנת לחלוקה לשיעורין. לקח זה נלמד מהפעלת ה"פדאיון", שנכשלה והביאה בעקבותיה את מערכת סיני. מאלפים בעניין זה דברי עבד-אל-נאצר בהזדמנויות שונות, ובמיוחד בשיחה עם מי שהיה סגן-נשיא קע"מ, אכרם חוראני הסורי, בה אמר (על פי חסנין הייכל ב18 – במאי 1962): "אינני מכיר דבר, ששמו פעולות "צבאיות למחצה". יש מלחמה ולא "מלחמה-למחצה".
זה מזכיר לי את מלחמת 1948, שאכן הייתה בבחינת פעולות "צבאיות למחצה" מן הצד הערבי".
"בהגיע הרגע בו יהיה עלינו להיכנס למלחמה, חייבת זו להיות כוללת. מה יהיה, אפ נפתח ב"מלחמה למחצה", אשר תתפתח למלחמה מקפת, בעוד אנו בלתי מוכנים למאמץ המכריע?" והדברים נשמעו שוב בכנס אש"ף לאמור: "עלינו להיות גלויי-לב ולקבוע, כי קודם כל יש להבטיח הגנה ערבית, ובאותו זמן גם נתכונן להשיג את מטרותינו העיקריות…" מאז תום מערכת סיני ועד היום רואים אנו, ששני עקרונות אלה הם המכוונים והמדריכים את מדיניות המשטר הנוכחי במצרים כמעט בכל שאלה ביטחונית צבאית הקשורה בישראל. כך הוא באשר לקיום השקט בגבולות ישראל-מצרים ובהשארת כוח-החירום של האו"ם על מכונו, וכך בסוגיית חופש השיט במיצרי אילת- שני ההישגים הבולטים, המוחשים והממשיים של מערכת סיני; וכך אף לגבי הבעיות החדשות שצצו מאז, כמו פעולות ה"פתח" וה"מלחמה העממית"- להן מטיפה סוריה- וכך גם באשר להפעלת המוביל הארצי ולעמידתה של מצרים מן הצד לנוכח ההתנגשויות לרגל ביצוע תכנית ההטיה הסורית.
כל זה שריר וקיים, כל עוד יחסי הכוחות הצבאיים-הבסיסיים בין ישראל לבין ארצות ערב אינם מופרים לרעת ישראל, כל עוד עוצמתה הצבאית של ישראל היא כזו, שאין ביכולתן של מצרים ושל מדינות- ערב האחרות לצאת נגדה למלחמה, וכל עוד יודעים הערבים, שישנם עניינים, שהם לגבי ישראל בחינת "ייהרג ובל יעבור".
בעיני זהו ההישג העיקרי והמרכזי של מערכת סיני; וככל ההישגים שעוד אמנה בהמשך הם, בעיקרם, פועל-יוצא ממנו. הנקודה השנייה שאותה ציינתי כ"צד השני של המטבע בעלת שתי הפנים", היא תחושת הביטחון של צה"ל בכוחו והוכחת יכולתה הצבאית של ישראל, המערכת סיני הוכיח צה"ל התקדמותו הרבה ביכולתו הצבאית מאז מלחמת הקוממיות, במיוחד בכל הקשור בקרב-תנועה מהיר של עוצבת שריון, בהפעלת צנחנים לעומק מערבי האויב, בכושר הלחימה המעולה של חטיבות הרגלים, במבצעי הבקעה, בשילוב יעיל של חיל האוויר למשימות אמנעה וסיוע קרוב ובפעולת הזרוע הימית. הישגיו הבולטים בשדה הקרב הקנו-ובצדק- ביטחון בדרך הפעולה, בכושר המפקדים וביעילות המסגרת הכללית.
בהכרעה כוללת זו אין חשיבות לטפל בפרטי משגים, שוודאי אירעו במהלך קרב זה או אחר. אם זאת, אין להתעלם מכך, כי בהרגשת הביטחון- אם היא מופרזת, וחלה על תנאים ומסיבות שבחיק העתיד, שאינם דומים לאלה שהיו המערכת סיני- עלולה להיות טמונה גם סכנה.
הישגיה המעשיים של מערכת סיני הם, כאמור: מיצרים פתוחים ושיט חופשי בהם- הישג שהביא לפיתוח הנגב ובמיוחד לפיתוחה של אילת, פתח שערים ואופקים חדשים לפעילות ישראלית במזרח-אפריקה וגשר למזרח הרחוק ולאסיה התיכונה- אפשרויות שאנו נמצאים רק בתחילת הדרך למיצוין.
הישג אחר הוא השקט היחסי בגבול הרצועה, שהפך בשנים האחרונות כמעט לגבול השקט ביותר שבגבולות ישראל עם המדינות הערביות השכנות. היום קשה אף להעריך את משמעותו של שקט זה לפיתוח יישובי הספר והעיירות החדשות ולפיתוח הנגב בכללו. מי שזוכר את הרגשת חובר ביטחון ששררה ביישובים ובדרכי הדרום השנים 1954, ו1956 – – רק הוא יכול להעריך מלוא משמעותו של הישג זה.
1955 מערכת סיני העלתה את ישראל בחוזקה ובתוקף על מפתו של המזרח התיכון כמדינה, שיש להתחשב בה ושכדאי לקשור קשרים עמה משום עוצמתה הצבאית ויכולתה המדינית. למערכת סיני הייתה השפעה ניכרת על פיתוחם ועל הגברתם של קשרי ישראל עם מדינות לא- ערביות רבות באפריקה ובאסיה, בהחדירה את ישראל נחרצות להכרתן ולתודעתן. אין זה מקרי כלל וכלל, שקשריה של ישראל עם מדינות רבות באיזור זה, שהיו עצמאיות עוד לפני מערכת סיני, עלו ופרחו דווקא לאחר המערכה. כן עלתה יוקרתה הצבאית של ישראל בעיני מדינות רבות באירופה וביבשות אחרות, במיוחד לאור האפשרות להשוות הצלחתה הצבאית של ישראל- מול כישלונן, למעשה, של המעצמות הגדולות צרפת ובריטניה בפעולתן באותה תקופה נגד מצרים במסע סואץ. יוקרה זו הייתה בין הגורמים שבסייעו להתעצמות צה"ל ולנטייה להגיש לו סיוע צבאי, שכן לא היה ספק לאיש, שהסיוע ניתן לצבא חזק, שבהיות הציוד בידו יוכל להשתמש בו בצורה ובאופן היעילים ביותר.
מה לא הושג ב"קדש"
לכל מלחמה ולכל מבצע יש מטרות, שלאורן יש לבחון, בדרך כלל, את ההישגים. כבר קלאוביץ אמר, שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. טבעי איפוא, שמערכה צבאית בוחנים לא רק לפי תוצאותיה הצבאיות, אלא במידה לא פחותה, ואף עולה על כך, לפי מידת השגתן של המטרות המדיניות. ואילו בהתרחש מלחמה או מערכה צבאית בהיקף גדול, יש מקום לבחון תוצאותיה לא רק על פי מטרותיה המוצהרות אלא גם על רקע מכלול הבעיות הרחב יותר, שעליו מתמודדים שני הצדדים היריבים.
אין לומר, שתוצאותיה של מערכת סיני הביאו לידי הסדר היחסים בין ישראל לבין מצרים, ואף לא בין ישראל לבין אחת מארצות-ערב. ספק אם כוחה של מערכה צבאית של שהיא להביא לידי הסדר כזה, אך אין גם להתעלם מן הדבר.
משטרו של עבד-אל-נאצר, אם כי זועזע במידה רבה, לא התמוטט כתוצאה ממערכת סיני, וכאז כן היום מהווה מצרים בראשותו של עבד-אל-נאצר את צירופם של פוטנציאל ושל יכולת צבאית ומדינית, המסכנים את בטחונה של ישראל יותר מכל מדינה ערבית אחרת.
מערכת סיני גרמה, אומנם, שינוי מהותי בגישת מצרים לבעיה ישראלית, אך ספק אם שינתה את מטרותיה היסודיות כלפי ישראל.
מערכת סיני לא הביאה שום שינוי בגבולות ישראל, כפי שהללו הותוו כתוצאה ממלחמת הקוממיות, בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין מצרים. אכן, בעקבות מערכת סיני נוצר מעין תקדים מדיני, שלא היה קיים אחרי מלחמת הקוממיות. אחרי מלחמה זו נסוגונו, בלחץ מדיני, משטחים שנכבשו על ידי צה"ל בלבנון ובסיני. גם בתום מערכת סיני נסוגונו, בלחץ מדיני, משטח סיני. אך הפעם נסוגונו גם משטח רחב- ידיים- רצועת עזה- שהיה בשעתו חלק מארץ ישראל המנדטורית, ויש בכך שוני מהותי ניכר בין מלחמת הקוממיות לבין מערכת שיני. אין לשכוח, כמובן, שבעניין זה לא נותרה ברירה במסיבות המדיניות שנוצרו באותה עת.
מה אין ללמוד מ"קדש"
את גודלו של צה"ל ועוצמתו הכוללת יקבעו: הצורך לעמוד בעת מלחמה מול כל צבאות-ערב ומול עוצמתם הכוללת.
איכותו של צה"ל המלמדת אותנו, שאין הכרח להעמיד מול כל מטוס, כל טנק וכל חייל של צבאות-ערב אותו מספר של חיילים ושל כל-נשק ישראליים.
העובדה, שצה"ל הוא צבא אחיד, ושצבאות-ערב הם צבאות של מספר מדינות. באופן טבעי, כשעומד צבא אחיד מול צבאותיהן של מספר מדינות, יש לו כבר יתרון בכך.
בדרך כלל חייב צה"ל להניח, שייגזר עליו לעמוד תמיד בנחיתות מספרית בהשוואה לכלל הכוח הצבאי העומד מולו, ועל אף זאת יהיה עליו למלא את משימותיו- אם בהגנה ואם בהתקפה. אך נחיתותו המספרית הכוללת אסור לה שתתבטא גם במקום שבו יבחר צה"ל כנקודת המאמץ העיקרי. היכולת להביא לידי עדיפות כמותית במקום ובזמן שבו בוחר צה"ל להשיג את ההכרעה, היא המבחן ליכולת פיקודו. על אף העובדה, שבמבצע "קדש" היו כוחות ניכרים מרותקים בגבולות המדינות האחרות, שמא תנסינה להתערב כנגד ישראל, הרי היה לצה"ל, למעשה יתרון מספרי כולל מול הכוחות המצריים שבזירת סיני.
יתר על כן, המשימה העיקרית והמרכזית של חיל-האוויר- ניטרול חיל האוויר המצרי והריסתו- לא על-ידו בוצעה, בעקבות המסיבות המיוחדות שהתפתחו תוך כדי מערכת סיני. לפיכך יכול היה עיקרו של חיל-האוויר, ובמידה מסוימת אף חיל-הים, להיפנות למשימות סיוע- צמוד לכוחות היבשה.
צירוף נסיבות זה, של שנת 1956, סייע להחשת מהירות התקדמותם של כוחות צה"ל ומכאן, ועזר למוטט את כושר עמידתם ואת רצון הלחימה של המצרים בסיני מכאן. יתר על כן, הודות לצירוף המסיבות ומהירות הפעולות ניתן היה להשלים פעולה צבאית רחבת-היקף כל-כך ובעלת תוצאות כה מזהירות, באבידות מועטות יחסית.
בשום פנים ואופן אסור לנו להניח כיסוד וכנקודת מוצא- הן לבניין כוחות צה"ל בעתיד והן לגבי מושגינו על קשיי הלחימה והאבידות הכרוכות בה- כי צירוף המסיבות המדיניות והצבאיות שהיו קיימות בעת מערכת סיני יחזור גם בעתיד.
אין להטיל ספק, שבעת מלחמה, במיוחד באמצעי הלחימה ובתנאי הזירה שלנו, נודע יתרון ממדרגה ראשונה לצד היוזם. המערכת סיני נהנינו גם מיתרון זה. אולם עלינו לערוך את עצמנו גם למצב, שבו נצליח במערכה או במלחמה, גם אם היוזמה בעת פתיחתה תהיה בידי האויב.
במערכת סיני, בדומה לשלבים האחרונים של מלחמת הקוממיות, הצלחנו לקיים את המערכה באותה עת בזירת מדינה אחת בלבד. אך גם כאן אסור לנו להניח, שמצב כזה חייב לחזור על עצמו, ואין לראותו כתנאי ליכולתנו לנצח במלחמה. אין ספק, שצירוף העובדות הללו- היכולת להילחם בגזרה אחת, היכולת להיות היוזמים במלחמה ולהגיע ליתרון מספרי כולל בגזרה מסוימת- הם הישגים נכבדים, המוודאים מראש את תוצאות המלחמה. אך עלינו לזכור, שאין הם בבחינת תנאי בל-יעבור להצלחת צה"ל במלחמה. אסור לנו לשכוח, וחובתנו לחנך את עצמנו, כי מוטל עלינו למלא את משימות צה"ל גם אם תנאים מדיניים כאלה לא ייוצרו בעתיד.
מה עלינו ללמוד מ"קדש" ולטפח לעתיד
גם בעתיד נזדקק לכמה תכונות וכשרים, אשר באו לידי ביטוי בולט המערכת סיני. הדבר הראשון- רמה וכושר-פעולה גבוהים של היחידות, שהופעלו במהירות על-פני זירה נרחבת, אשר הקיפה בשלבי המערכה הסופית את כל חצי-האי סיני בקרבות, שבהם הופעלו כלי-נשק חדשים, אשר נקלטו זמן קצר לפני פרוץ הקרבות והשתלבו למסכת אחת שפעלה במהודק, בשילוב ובמהירות.
הדבר השני- רוח לחימה, זו אשר נתנה תנופה לתוכנית הפעולה והביאה לביצוע הפעולה ולמיצוי כל האפשרויות המזדמנות בשדה הקרב; רוח לחימה, אשר חיפשה כל דרך לביצוע טוב יותר ומהיר יותר של התוכניות ושל הפקודות שניתנו במהלך המערכה; רוח לחימה, שנתנה ממשות ועוצמה לאמצעים הישנים והחדשים כאחד והביאה אותם לידי ביטוי מקסימלי.
הדבר השלישי- העזה בתכנון ובניהול המערכה. תכנית הפעולה, אשר הייתה בנויה על שילוב של רוח תוקפנית, הפתעה אופרטיווית וטקטית, וחדירה מהירה אל עומר המערך המצרי בסיני, הביאה כברב בשלב הראשון של המערכה לשיתוק המערכת הצבאית המצרית ולניטרולה.
הדבר הרביעי- יחידות המילואים של צה"ל עמדו ברובן במבחן גיוס מהיר ושקט והוכיחו כושר לחימה. עוצמת צה"ל, כבעבר כן בעתיד, מותנית בכושר הגיוס וברמת הפעולה של כוחות המילואים. על חטיבות ויחידות מילואים הוטלו משימות תנועה ולחימה קשות ומורכבות.
הבולטת ביותר הייתה פעולתה של חטיבה 9 במסעה לשארם-א-שייח', מסע ארוך ומייגע, בדרך-לא-דרך, ובסיומו לחימה מול כוח, אשר עמדו לרשותו ביצורים איתניים ונשק יעיל. חטיבה 9 ביצעה מסע מפואר זה ממש תוך גיוסה, ודומני כי הוכיחה, שאמונו של צה"ל ביכולתם של חיילי-המילואים שלו היה מוצדק לחלוטין. אומנם, מאז מערכת סיני נשתנו העתים. אמצעים רבים יותר ומשוכללים יותר יופעלו על ידי חטיבות-המילואים. בשל כך יהיו בעתיד גיוסם ואימונם מורכבים יותר. על אף זאת מאמין אני, שדרכה של מדינת- ישראל לקיים צבא הבנוי על מעבר מהיר בעת חירום מחיי אזרח לחיי לוחם ולתנאי מלחמה- מוצדקת ונכונה היא.
לסיכום
מערכת סיני הייתה אחת מצורות ההתנגשות האפשריות בין ישראל לבין אחת מארצות-ערב. הייתה זו מערכה צבאית, שבה הופגנו יכולתו של צה"ל וכושרו, אם כי במסיבות נוחות לנו. כפי שציינתי קודם לכן, מה שהיה בעבר אינו חייב לחזור על עצמו. לרוב ההיפך הוא הנכון.
לקח זה מחייב אותנו לבחון בהתמדה ומבחינה עניינית את המצב המדיני והביטחוני, להתאים את דרכי הפעולה לתנאים ולמשימות ולמצוא פתרון המתאים ביותר למסיבות, ללא השתעבדות מחשבתית למה שהיה לשיגרה או למקובלות.
ההישג העיקרי של מערכת סיני, בעיני, הינו המסקנה המצרית, שאין המלחמה בישראל ניתנת ל"היעשות למחצה", ושלא ניתן גם לחלקה לשיעורין. פירות מסקנה זו הם עיקרי ההישגים המעשיים שח מערכת סיני, הקיימים ושמורים אמנו עד היום.
כל עוד יקוימו יחסי-כוחות צבאיים, שיתנו בידי ישראל כושר הרתעה ויכולת הכרעה בעת מבחן צבאי, ניתן גם לקיים את ההישג העיקרי של מערכת סיני- המסקנה, שמלחמה עם ישראל אינה יכולה להיות "מלחמה למחצה" ולשיעורין- ובזאת ניבחן.