מקומה של מערכת סיני בסכסוך הערבי-ישראלי
דן שיפטן
(סקירה חודשית 1986 ,10, ההוצאה לאור משרד הביטחון)
תוצאות המלחמה בתודעת הציבור הערבי
האופוריה של 1956 הייתה חד פעמית
מצרים מפגינה את שייכותה למחנה הערבי
נאצר יוצר לכבוש את מעמד הבכורה
מדינות ערב ממתינות להסתבכותו של נאצר
- בטווח הקצר הייתה מצרים של נאצר המנצחת העיקרית- וארצות הברית המפסידה העיקרית; אך בטווח הארוך נהנתה ישראל מרווחים בלתי צפויים, ואילו הערבים, ובראשם מצרים, שילמו מחיר כבד.
- נאצר אפשר לברית המועצות להתייצב בעמדת מפתח במאבק הגלובלי, והעמיד למבחן את "כללי המשחק" בין מעצמות המערב לבין המדינות הבלתי מזדהות.
- מבצע "קדש" הישראלי והפעולה הבריטית-צרפתית הם מכלול אחד- שונה במוטיבציה, ביעדים ובאמצעים.
- יכולתו של נאצר להתמיד במדיניותו הועמדה במבחן – אך גורל המלחמה הוכרע בוושינגטון על ידי הנשיא אייזנהאואר.
- נצחונו של נאצר הוכיח לגורמים הרדיקאליים הערביים, כי מדיניות של התגרות במערב משתלמת, והשמיט את הלגיטימציה של משטרים שהתבססו על שיתוף הפעולה עם המערב.
- לאחר שנתיים הלכו והתמוטטו מאחזי המערב במזרח התיכון, ואייזנהאואר נאלץ לאכול את מה שבישל בסואץ.
- בתודעת הציבור הערבי נקלטו תוצאות המלחמה כהערכה בלתי ריאלית של הכוח הפוליטי הערבי – בלי להבין כי האופוריה הייתה חד פעמית.
- מבצע "קדש" היה קו פרשת המים במדיניותה של מצרים לגבי "שאלת פלסטין" – ואז חלה אצל נאצר ההתפכחות.
- בראשית שנות השישים, לאחר פירוק קע"ם החלו המדינות הערביות להתפכח גם הן – ולהמתין להסתבכותו של נאצר.
- נאצר הימר על נכסיו ב-1967 – ונכשל.
כדי להעריך את מקומה של מלחמת סיני ביחסי ישראל-ערב, בפרספקטיבה המתאימה, דרוש לא רק מרחק בזמן, המאפשר לאתר את המגמות העיקריות שנסתמנו מאז; דרושה גם מסגרת ניתוח מתאימה, שתאפשר שיבוץ שאלת ישראל-ערב במסכת הרחבה של השאלות הפוליטיות, שהעסיקו את מצרים ואת העולם הערבי. מסגרת ניתוח כזו, שאינה זוכה צמיד לתשומת הלב הראויה בקרב חוקרים ומשקיפים ישראלים, מלמדת, כי כמה מהשלכותיה החשובות ביותר של המלחמה על יחסי ישראל-ערב עוצבו במימד הגלובלי והבינערבי.
מבחנה העיקרי של כל מלחמה הוא, כמובן, בהשפעתה על יחסי הכוחות הפוליטיים בין הגורמים המעורבים בה במישרין או בעקיפין.
על פי אמת המידה הזו מאפשרת לנו הפרספקטיבה העומדת כיום לרשותנו – הזמן שחלף ומסגרת הניתוח המתאימה – להגדיר את המנצחים ואת המפסידים. בטווח הקצר הייתה אפוא מצרים הנאצרית המנצחת העיקרית- וארצות הברית המפסידה העיקרית. בטווח הארוך שילמו הערבים, ובראשם מצרים, מחיר כבד, ודווקא ישראל נהנתה מדיבידנדים בלתי צפויים.
מערכת "כללי המשחק" של נאצר
העילות הספציפיות ל"מבצע קדש" ואלה שהביאו למהלך הבריטי- צרפתי בתעלה לא היו אלא סימפטומים לשאלה יסודית יותר, שעוררה מדיניותו החדשנית של ג'מאל עבד אל-נאצר. מעבר לפעולות הפדאיון, לשאלתחופש השיט ואולי מעבר לעיסקה ה"צ'כית" ולהלאמת התעלה העמיד נאצר למבחן באמצע שנות החמישים את מערכת "כללי המשחק" בין מעצמות המערב לבין המדינות ה"בלתי מזדהות" באסיה ובאפריקה. נאצר פגע במעצמות המערב בנקודה הרגישה להן ביותר- הוא איפשר לברית המועצות להתייצב בעמדת מפתח במאבק הגלובלי ומוטט באחת את הקונצפציה האסטרטגית, שהתבססה על חסימת האגף הדרומי של ברית המועצות ("הנדבך הצפוני") וכל ארגונן של מדינות "ארץ הלב" הערבית המסגרת ברית מערבית ("ברית בגדאד").
כאשר הלאים את התעלה, נוספה לאיום האסטרטגי של מהלכיו גם עילה פורמלית לאלה, שהיו מעונינים להכשיל באיבה את המדיניות שנקט ולמנוע את הפצתה לחלקים אחרים של אסיה ושל אפריקה.
בהקשר רחב זה התאפשרה גם הפעולה הישראלית. אף שיעדיה של ישראל היו מוגבלים ומוגדרים יותר, ואף שהייתה מצליחה בפעולה הצבאית גם ללא מעורבותן של בריטניה ושל צרפת, הרי מעורבות זו הייתה תנאי הכרחי בעיניו של בן-גוריון- ובלעדיה לא הייתה ישראל יוצאת למלחמת-מנע נגד מצרים.
באותו הקשר רחב יש להעריך את תוצאותיה של המלחמה; רק אז אפשר לחזור אל השאלות הספציפיות של תעלת סואץ, של מאזן הכוחות בין ישראל לבין מצרים, של חופש השייט במיצרים ושל פעולות הפדאיון. לצורך הערכה כוללת זו יש לראות במבצע הישראלי ובפעולה הבריטית-צרפתית מכלול אחד, על אף השוני הבולט במוטיבציה לפעולה, ביעדיה ובאמצעיה. מדיניותו הלוחמנית של נאצר הציבה את שלושתן בפני אתגר, שנתפש בעיניהן כבלתי נסבל. שלושתן חתרו לשנות בכוח את הגילויים של אותה מדיניות- ולהביא לכישלונה.
במלחמה הועמדה, אם כן, למבחן ליכולתו של נאצר להצליח ולהתמיד באותה מדיניות. עיניים רבות היו מופנות לקאהיר- מנהיגי מדינות "בלתי-מזדהות", שייחלו להצלחתו של נאצר, מנהיגי מדינות באסיה ובאפריקה, שקשרו את גורלם עם "כללי המשחק" הקיימים וקיוו למפלתו (גם אם העמידו פני תומכים), חסידיו האירופים של הסדר הקיים ראו את מהלכיו של נאצר כאיום חמור, ואילו במוסקבה הבינו, כי הצלחתם של המהלכים הללו תפתח עידן חדש ומבטיח במדיניות הגלובלית של ברית המועצות.
גורל המלחמה הוכרע בוושינגטון
לכל מי שהיה מצוי ביחסי הכוחות המקומיים היה ברור, כי שאלות אלו לא יוכרעו בשדה הקרב. עדיפותן של בריטניה ושל צרפת על מצרים לא עמדה מעולם בספק, ומרגע ששתי אלה נכנסו לפעולה- הפך ממילא המאבק הצבאי עם ישראל בסיני למשני. גם לברית המועצות לא היו באותם ימים נכונות מדינית וכלים צבאיים מתאימים למעורבות ישירה ומבוקרת, שהייתה עלולה לסכל את המהלך אשר איים להכשיל את מדיניותו לש נאצר. גורלה של המלחמה הוכרע בוושינגטון. נשיא ארצות הברית הוא שקבע, כי נאצר יצא ממנה כמנצח, וכי בנות בריתה האירופיות של ארצות הברית יסולקו בבושת פנים מפורט-סעיד. איזנהאואר הוא שהכריע, כי המדיניות הלוחמנית של נאצר תצליח בשינוי רדיקלי של "כללי המשחק", ותרם בכך תרומה בולטת לעידן האנטי-אמריקאי, שחיזק בצורה דרמטית את מעמדה של ברית המועצות באסיה ובאפריקה ומוטט רבים ממאחזיו החשובים ביותר של המערב.
למרות שארצות הברית היא שהצילה את נאצר בעור שיניו, בחר נאצר, כמובן, לזקוף את הניצחון הפוליטי לזכות עמידתו שלו ולזכותה של ברית המועצות. נצחונו של נאצר אותת לכל הגורמים הרדיקאליים בעולם הערבי, כי מדיניות של התגרות במערב ופגיעה ברגישים שבענייניו משתלמת. ניצחון זה השמיט את הלגיטימציה של משטרים, שבנו את מדיניותם על שיתוף פעולה עם המערב ועם תוכניותיו. בתוך פחות שנתיים הביאה האופוריה של ניצחון נאצר את מאחזיו העיקריים של המערב באזור אל סף התמוטטות, ואייזנהאואר עצמו נאלץ לאכול את התבשיל שהקדיח בסואץ. בעיראק נשבר הציר, שעליו אמורה הייתה ארצות הברית לכונן את "ברית בגדאד"; בירדן נדרשו צנחנים בריטיים, שנחתו בעמאן כדי להציל את המשטר מן הנחשול הגואה של התלהבות החוגים, אשר קיבלו את השראתם מנאצר ומניצחונו; בלבנון נחתו חיילי המארינס כדי להגן על הנשיא הפרו- מערבי מן החוגים שפעלו באותה השראה; סוריה חיזקה את המגמות האנטי-מערביות, והגורמים שתפסו את רסן השלטון יזמו איחוד עם מצרים. בהקשר הרחב הנדון כאן אפשר, אם כן, לאמור, כי בטווח הקצר היו תוצאות המלחמה ניצחון לנאצר, עידוד לגורמים הרדיקליים, הישג לברית המועצות וכשלון לארצות הברית.
תוצאות המלחמה בתודעת הציבור הערבי
הערכת משמעותה של המלחמה בטווח הארוך יותר תלויה, כמובן, בפרספקטיבה, וקשה יותר לקבוע לגביה מסמרות. אני מציע פרספקטיבה לגיטימית אחת, הנראית לי מכרעת בחשיבותה- מבלי לשלול את תרומתן של גישות אחרות.
נדודת המוצא לניתוח משמעותה ארוכת הטווח של המלחמה היא המסקנה הפוליטית, שהשרישו תוצאותיה בתודעתו הקולקטיבית של הציבור הפוליטי הערבי. בעקבות נצחונה של מצרים התפתחה בציבור הזה הערכה בלתי ריאלית של כוחם הפוליטי של הערבים. הניצחון הוצג בפני הציבור הזה כנובע מעוצמתה של מצרים ומהכרה עולמית בנאצר ובתומכיו ככוח שאין לעמוד בפניו. הכרה זו נתפשה כנתון של קבע. העובדה, שבין הניצחון המצרי לבין תבוסה שלמה והתמוטטות המשטר עמדה רק החלטה אמריקאית מוטעית אחת, וכי אמריקאים רבים הכירו בסכנותיה של הטעות הזו כבר בימי איזנהאואר עצמם, לא חדרה לתודעתו של הציבור הזה. מה שחיזק את ההכרה, כי מדיניות אמריקאית כזו היא תופעה של קבע, הייתה מדיניותו של הנשיא קנדי. שש שנים לאחר מלחמת סואץ אימץ שוב נשיא אמריקאי מדיניות (הכרה במשטר המהפכה בתימן), שחתרה תחת הגורמים הפרו מערביים (ערב הסעודית, ירדן), ותמך במדיניותו של גורם רדיקלי (נאצר), אשר פעל בעצה אחת עם ברית המועצות. תומכיו של נאצר למדו שוב ושוב שני לקחים הקשורים זה בזה: האחד- כדאי להיות אנטי אמריקאי (כיוון שאז זוכים לא רק בתמיכת ברית המועצות אלא גם בתמיכת ארצות הברית); השני- מצרים הנאצרית יכולה להרשות לעצמה כמעט הכל, שכן אפילו ארצות הברית אינה מעיזה להתייצב נגדה.
הלקחים האלה והשפעתם על האילוצים הפוליטיים, שבהם פעל נאצר, דחקו את מצרים במחצית השניה של שנות השישים למבוי סתום, וסופם שהביאו אסון על מצרים ועל הערבים. במורשת הפסיכו- פוליטית, שהשאיר נאצר לערבים, יש קשר אמיץ בין האופוריה במחצית השנייה של שנות החמישים לבין הקטסטרופה במחצית השנייה של שנות השישים; בין האיגרא רמה שלאחר מלחמת סואץ- סיני לבין הבירה עמיקתא שלאחר ששת הימים. בתמצית אפשר להגדיר את הדברים כך: הגולם- האמונה בכוחם האדיר של הערבים- קם על יוצרו (נאצר) וכפה עליו מהלכים שהוליכו לאבדונו.
אחרי מלחמת סיני הבין נאצר עצמו, כי מצרים אינה מוכנה למבחן כוח עם ישראל, אשר יוליך לקראת "שחרור פלסטין". במהלך המצית השנייה של שנות החמישים ובשנות השישים העמי נאצר את הכרתו, כי כושרם של המצרים ושל הערבים בתחום זה אינו עומד בפני שיפור דרמטי, שיהפוך את התקווה ל"שחרור" למימוש אופרטיבי בעתיד שנראה אז לעין _ר' בהרחבה להלן). אף שהציג מסקנה זו בפני הציבור הפוליטי בבהירות ובאומץ, מצא נאצר את עצמו, מאז שנות השישים (מבלי לקפח את התקווה כי בעתיד ישתנו התנאים), נאלץ להיאבק בתנאים קשים והולכים עם המיתוס שהוא עצמו יצר בציבור הזה מאז מלחמת סואץ-סיני, עד שלבסוף הוכרע ב1967 – על ידי יציר כפיו.
מיתוס העוצמה הערבית הכל יכול היה כה משכר, עד כי אפילו אזהרותיו של נאצר עצמו על אודות מגבלותיו לא חדרו אל מתחת לרובד העליון של ההכרה הציבורית. המיתוס הזה גויס בשנות השישים על ידי סוריה והזין את הלחצים של הציבור הפוליטי הערבי, שכפה על נאצר את המהלכים שהידרדרו למלחמת ששת הימים.
מלחמה זו הביאה את שברונה של אותה אמונה בכוחם הכל-יכול של הערבים. מאז ששת הימים (אחרי אינטרלוד קצר, יחסית, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט) אימץ הזרם המרכזי של העולם הערבי הערכה ריאלית ומפוכחת הרבה יותר מזה של יחסי הכוחות עם ישראל.
האופוריה של 1956 הייתה חד פעמית
בפרספקטיבה זו קשה להגדיר את מצרים כמנצחת. עד מותו קיווה עדיין נאצר כי הנס של 1956-1957 יחזור על עצמו, וכי ארצות הברית תבוא לחלץ את אויבה העיקרי ב"עולם השלישי" מתוצאות מדיניותו הפזיזה והאנטי-אמריקאית. מאז עלייתו של ג'ונסון התברר לנאצר ולתומכיו, כי איוולת מן הסוג, שהביאה את איזנהאואר ואת קנדי לאמץ מדיניות כזו, אינה אינהרנטית לכל מנהיגות של ארצות הברית, וכי בלא סיוע נשיאותי מן הבית הלבן אין מדיניות אנטי-אמריקאית משתלמת. כאשר התמידה ארצות הברית במדיניות ריאליסטית באזור (בימי ג'ונסון וניקסון ובימי פורד-קיסינג'ר), אימצה גם מצרים את המסקנה המתבקשת- כי אפשר להיות פרו-סובייטי ולהיתקע במבוי סתום- או לשתף פעולה עם ארצות הברית ולצאת ממנו. יורשו של נאצר אימץ מדיניות פרו-אמריקאית לא רק על רקע אישיותו והעדפותיו השונות אלא גם משום שלמד את לקח שגיאותיו של נאצר. סאדאת ידע, כי השיקולים האווילים, שהכתיבו את המדיניות האמריקנית בימי מבצע סואץ-סיני, אינם מאפיינים עוד את ארצות הברית, והבין את המחיר של טיפוח תקוות בלתי ריאליות על אודות כוחם של הערבים.
תגובתו של סאדאת על מדיניותו של קרטר מלמדת על עומק השכנוע שימי 1956-1957 חלפו בלא שוב: למרות שנשיא אמריקאי אימץ מדיניות, שהציעה שכר ליריביה הרדיקליים של ארצות הברית (אש"ף ובמידה מסוימת סוריה), על חשבון הגורמים ששיתפו פעולה עם מדיניותה (מצרים, ירדן, ישראל), העדיף סאדאת, למורת רוחו של קרטר, להמר על מדיניות, אשר בודדה את הגורמים הרדיקלים והמתאימה לזרם המרכזי של המדיניות האמריקנית כפי שגובשה מאמצע שנות השישים. ארבע שנים מאוחר יותר התברר, כי קרטר ומדיניותו לא היו אלא אפיזודה. כיום מעטים בעולם הערבי שעדיין מאמינים, כי המדיניות האמריקנית של מלחמת סואץ-סיני תשוב ותוציא בשביל הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי את הערמונים מן נאש; כיום מבינים בזרם המרכזי של הציבור הפוליטי המתוחכם, כי האופוריה של 1956-1957 הייתה נכס השמור לבעליו לרעתו.
לאחר תיאור הפרספקטיבה הרחבה של תוצאות המלחמה ראוי לדון בה בהקשר הישיר יותר של יחסי ישראל-ערב. בהקשר זה אין מלחמת סיני מסמלת תפנית דרמטית עמו מלחמת העצמאות או פרשת המים כמו מלחמת ששת הימים, אך לחשוב לשבץ אותה במקום הנכון מבחינת השפעתה על התחומים, שבהם העלתה תרומה מיוחדת לעיצוב יחסי ישראל-ערב. שני עניינים ראויים לתשומת לב מיוחדת- היחס בין השיקולים הבינערביים לבין המדיניות כלפי ישראל ושאלת האופרטיביות של ההכנות לעימות נוסף בין ישראל לבין הערבים.
מצרים מפגינה את שייכותה למחנה הערבי
ב1948 – הכריעו את הכף בעניין שהכניס את מצרים לעימות עם ישראל שיקולים מן התחום הכלל-ערבי. מצרים נגררה למלחמה כתולדת הצורך להפגין את שייכותה למחנה הערבי(שעדיין לא הייתה מקובלת באותו שלב ללא עוררין) ולזכות בו בעמדת הבכורה. האינטרס המצרי באותו הקשר היה ממוקד בחשש מפני השארת הזירה לפעילותם הבלעדית של ההאשמים. באליטה הפוליטית של מצרים הושמעו באותה עת הסתייגויות מנומקות היטב מן המגמה, שהוליכה לבסוף להצטרפות מצרים למלחמה. ההחלטה להצטרף הייתה במידה רבה פרי הדומיננטיות, שכבשה לעצמה מן המחצית השנייה של שנות השלושים אסכולה פוליטית, אשר הדמויות הבולטות שלה היו המלך פארוק, עלי מאהר, מחמד עלי עלובה, עבד אל רחמן עזאם, מחמד צלאח חרב ועזיז עלי אל מצרי. לא מקרה הוא, כמובן, שהמסתייגים העמידו את המחויבות לקולקטיב הערבי במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות הלאומי, וכי מחייבי ההצטרפות למלחמה בפלסטין ראו בעולם הערבי את מוקד ההזדהות ואת מרחב האינטרסים הדומיננטי של מצרים.
לא רק הקשר בין השניים- פאן ערביות וחתירה למעורבות אקטיבית בפלסטין- ברור. גם בכיוונו קשה להטיל ספק. מצרים הייתה נתונה באותה עת בלבטים בשאלת הזהות הלאומית ובחיפוש אוריינטציה פוליטית. לא הסכסוך בין ערבים לבין יהודים בפלסטין יצר את המשבר בעניין קרדינלי זה, ולא היחס אליו הכתיב את הפתרונות שאומצו לבסוף בזרם המרכזי של החברה ושל הציבור הפוליטי במצרים. ייתכן, לכל היותר, כי הסכסוך סיפק מוקד פוליטי קונקרטי ואופרטיבי, אשר תרם להאצה של התהליכים. הכיוון היה מן הזהות ומן הסולידריות הערבית אל ההכרח להפגין את ההשתייכות למחנה הערבי על ידי השתתפות במאבק החשובה הראשון של הקולקטיב הערבי. מרגע שהמסגרת הערבית הפכה להיות הדומיננטית באוריינטציה הפוליטית של מצרים, לא היה די בהפגנת השייכות.
מצרים צריכה הייתה גם למנוע ממוקד הכוח העיקרי בסהר הפורה- ההאשמים- להשתמש במלחמת פלסטין לקונסולידציה של מעמד הבכורה שלו. מכל אלה התחייבה בהכרח מעורבות בסכסוך עם הציונות בישראל.
בלא לטעון, כיי במצרים היו אדישים למתרחש בפלסטין, או שלא רווחו בחוגים נרחבים רגשות של סולידריות עם ערביי פלסטין וחשש מפני הציונות כמכשיר להנצחת הנוכחות האימפריאליסטית, לא אלה אלא השיקולים שהוצגו לעיל הם שהכריעו את הכף והכתיבו למצרים לשלוח למלחמה צבא שלא היה מוכן לכך. הד לדגש העיקרי של מצרים הושמע בוויכוח, שהתקיים בבית העליון של הפרלמנט המצרי ארבעה ימים לפני הפלישה. בתשובתו של ראש הממשלה, מחמוד פהמי אל נוקראשי לספקותיו של ראש הממשלה לשעבר, אסמעיל צדקי, אומר נוקראשי: "לאחר כל מה שאמרו מדינות ערב כולן על כך שלא תסכמנה לחלוקה… האם לאחר כל זאת עוד יהיה לנו מעמד או השפעה בין המדינות, אם נעמוד ונצפה במעשי הטבח (של היהודים בערבים- ד.ש.) בידיים כבולות".
נאצר יוצר לכבוש את מעמד הבכורה
אחרי מלחמת 1948-1949 לא ראתה ההנהגה המצרית צורך דחוף להתמודד בפועל עם תוצאות המלחמה ועם הקמת מדינת ישראל כעניין בעל קדימות גבוהה בסדר העדיפויות הלאומי. קביעה זו מתאימה גם לשנותיו האחרונות של משטר המלוכה וגם ל"קצינים החופשיים", שתפסו את השלטון ביולי 1952. אין בכך כדי להמעיט בעלבון התבוסה או במרירות תולדת הצורך הכפוי להשלים עם תוצאותיה, אלא להדגיש, כי לא היה מדובר בתוכנית אופרטיבית מוגדרת בזמן ובשיטה המוצבת באחד המקומות הגבוהים של סדר-העדיפויות הלאומי. משטר המלוכה היה עסוק בעיקר בתסיסה הפנימית (שתוצאות המלחמה מסבירות רק חלק ממנה) ובמאבק עם הבריטים על מעמדם במצרים ועל שאלת סודאן. גם משטר המהפכה היה עסוק בשנתיים הראשונות ראשו ורובו בייצוב שלטונו, במאבקי הכוח בקרב "הקצינים החופשיים", ובמאבק עם הנוכחות הבריטית במצרים.
גם כאשר התפנה המשטר החדש- אחרי הסכם הפינוי עם בריטניה באוקטובר 1054- לעסוק במדיניות חוץ מעבר לשאלה הלוחצת של עצמאות מצרים, לא התמקד בשאלת פלסטין כשלעצמה. למסקנה זו אפשר להגיע גם בלא לקבל שמץ מן הגירסה הפשטנית, כאילו נאצר וחבריו לא היו מעוניינים אלה בשאלות פנים וברווחת התושבים.
גירסה זו ממעיטה עד כדי התעלמות מן הפרימט, שהועיד המשטר המצרי לחתירה לבכורה בעולם הערבי ולמסקנותיה בתחום היחסים עם ישראל, ולפרימט של שאלת מרווח התימרון בין מעצמות העל. היא טוענת, כאילו העיסוק בשאלת ישראל והפנייה לברית המועצות נכפו על נאצר בשל פעולת צה"ל בעזה בפברואר 1955 והסרוב האמריקאי לספק נשק הגנה.
העיסוק האינטנסיבי בשאלת ישראל, אומנם, נכפה על מצרים, אך לא על ידי פעולותיה של ישראל (אלה שימשו, לכל היותר, קטליזטור לתהליך) אלא על ידי "כללי המשחק" של המערכת הבינערבית. במשטר הנאצרי כבר אין למצוא באמצע שנות החמישים את הלבטים ואת הגישה הדפנסיבית בשאלת הזהות הערבית, שאיפיינו את השלב הקודם. נאצר הפך את הסולידריות הכלל-ערבית לדגלו- ויצא באופנסיבה רבתי לכיבוש מעמד הבכורה בעולם הערבי ולהתאמת המסגרת הערבית כולה למימדי האמביציות האיזוריות והגלובליות שלו. מכאן נגזרה בלא מנוס עמדה פעילה ב"שאלת פלסטין".
נאצר חתר להוכיח, כי תקוות הערבים בכל התחומים עשויות להתממש, ולחלץ את הערבים מבור תחתיות של השפלה ושל דיכוי לפסגות של גדולה- רק אם תופקדנה בידי מצרים ובידי מנהיגותו הסוחפת שלו עצמו. את הראשונה והעיקרית בין התקוות האלה- השחרור משרידיו הפיזיים והפסיכולוגיים של השלטון הזר- המליח לממש במדיניותו ולסמל בסגנונו ובאישיותו. את החתירה אל השנייה- "שחרור פלסטין"- צריך היה, קודם כל, למנוע מיריביו, מלהפוך למשקל נגד, שיחזירם כיריבים שווי-כוח אל זירת ההתמודדות על הבכורה. משהסתמנה סופיותם של ההישגים בתחום הראשון- השלטון הזר סולק ללא תקומה- הפך התחום השני ממילא לאחד הדגלים העיקריים, אם לא הבולט שבהם, של הסולידריות הכלל-ערבית.
מצרים מחויבת ל"שחרור פלסטין"
מכאן ואילך אחוזה עמדתו של נאצר בנושא זה בשניות מעניינת: בעוד "שחרור פלסטין" כשלעצמו אינו עומד כיעד באחד המקומות הריאלים בסדר העדיפויות הלאומי, הרי הצורך להוכיח, כי רק מצרים הנאצרית מסוגלת לקדם את הערבים לקראת השגת היעד הזה הופך לעניין בעל חשיבות ראשונה במעלה במדיניות המצרית. במונחים של אופרטיביות המאבק בישראל אפשר לנסח קביעה זאת כך: מאז התגבשו הפרמטרים העיקריים של מדיניות החוץ המצרית באמצע שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים, לא היה המאבק בישראל יעד אופרטיבי בזכות עצמו, העומד במקום ריאלי בסדר העדיפויות הלאומי של מצרים. מה שהיה בחזקת יעד אופרטיבי, כתנאי הכרחי ומוקדם להצלחת מדיניותה האזורית והגלובלית של מצרים- היה הוכחת מחויבותו של המשטר הנאצרי להצעיד את האומה הערבית לקראת מצב, שבו יושג "שחרור פלסטין", וחשוב מזה- ההוכחה, שמצרים הנאצרית, והיא בלבד, יכולה להנהיג את הערבים אל ההישג הזה.
התקופה שמאמצע שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים מאופיינת בהקשר זה בניסיונו של נאצר ליישב את הדחיפות ואת החיוניות של היעד האופרטיבי הכרוך בתדמית המדיניות של מצרים בשאלת פלסטין בעיני הערבים, עם החשיבות המשנית והסיכונים הכרוכים במאבק ל"שחרור פלסטין" עצמו. רק בעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת הימים בא הקץ לשניות זו (ונוצרו דילמות אחרות), כאשר מאבקה של מצרים לשיקום מעמדה האזורי והעולמי התמקד בתנאי מוקדם ספציפי שלווה בתוכנית אופרטיבית- סילוק ישראל מן השטחים שנכבשו ב1967 -.
הקו המפריד – מבצע קדש
למרות שפרשת המים העיקרית בהקשר זה היא, כאמור, מלחמת ששת הימים, ראוי להבחין במדיניותה של מצרים הנאצרית ב"שאלת פלסטין" עד 1967 לפחות שתי תקופות משנה, כשהקו המפריד הוא "מבצע קדש" ותוצאותיו. עד ל"קדש" נראה, כי נאצר לא שקל כלל ברצינות ובמונחים אופרטיביים עימות מלא עם ישראל כדי להביא להכרעתה במהלך צבאי אחד. בעקבות "קדש" מצביעים מהלכיו על מסקנה, כי הכרעה כזו אינה אפשרית בעתיד שנראה לעין.
אין כל עדות המצביעה על הכנות אופרטיביות לעימות עם ישראל בתקופה הראשונה של המשטר הנאצרי לפני 1956. לא ידוע גם על דיון רציני באותה תקופה באפשרות להכריע צבאית את ישראל, שהתנהל בין מקבלי ההחלטות במצרים. פריחתה של ספרות פוליטית ענפה, הדנה באסטרטגיה של החיסול (שעדיין אינה מעידה בהכרח על תוכנית אופרטיבית המתגבשת בקרב מקבלי ההחלטות) שייכת לשנות השישים. לתקופה מאוחרת זו שייכות בעיקרן גם התבטאויותיהם של מנהיגים ערבים, ונאצר בראשם, בשאלת ההכנות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות הדרושות להכרעת ישראל.
בתקופה זו היה המשטר הנאצרי עסוק ראשו ורובו בשאלה הקריטית של מרחב התמרון של מצרים בתחום שבין מעצמות העל. תוצאותיו של המאבק בתחום הזה עשויות היו לקבוע במימד הפוליטי הטהור, אם עצמאותם של הערבים תישאר פורמלית- או תאפשר ברירה של אמת.
המימד הפסיכו-פוליטי היו תוצאות אלו עשויות להכריע, אם תימשך או תיפסק השפלתם של הערבים בידי הזרים, שהפכו בעת החדשה להיות אדונים לגורלה של האומה הערבית. אל מול ממדו של המאבק הזה- מבאנדונג דרך עיסקת-הנשק ה"צ'כית", הסכר הגבוה והלאמת התעלה עד מלחמת סואץ וחידלונן של ספינות התותחים- הייתה באותו שלב שאלת ישראל כסוגיה בפני עצמה משנית כמעט עד שוליות. אין פלא, שלא הוכנה תוכנית פעולה אופרטיבית כדי להכריע אותה.
ביסוס מעמד הבכורה של מצרים בזירה הערבית היה, אמנם, חשוב עד מאוד גם באותו שלב, ושאלת פלסטין הייתה גם אז נושא מרכזי בפוליטיקה הבינערבית, אך גם מן הכיוון הזה לא הוחדרה שאלת פלסטין אל ראש סדר הקדימויות הלאומי של מצרים. תהליך זה התרחש, ולא במקרה, רק בשלב מאוחר יותר. הציבור הפוליטי ברחבי העולם הערבי נתן באותה עת את תמיכתו הנלהבת בנאצר, גם בלא שהיה צריך להעלות את נושא פלסטין על ראש שמחתו. נאצר הצליח להעמיד אותו ציבור, לרבות פלסטינים מסורים לעניינים בעלי מודעות פוליטית מפותחת, על גורליותו של המאבק שניהל עם המעצמות.
באותם תנאים לא ניתן היה, אף לו היה ניסיון רציני כזה נעשה, להסיט את המוקד לשאלת פלסטין.
נאצר לא נדרש באותן נסיבות לבדוק את מעשיותה של תוכנית פעולה עד להכרעת ישראל, והדעת נותנת, כי הוא וחבריו בצמרת המצרית לא כללו דיונים מפורטים כאלה על סדר היום שלהם. עם זאת קשה להשתחרר מן הרושם, שמותירה הספרות הפוליטית של התקופה- כי אפשר לייחס חלק מהזנחת הדיון האופרטיבי בהכרעת ישראל באקט אלים לתפישה הרווחת, כי הניגודים הפנימיים האינהרנטיים של הקיום הציוני יביאו להתפוררותו מבלי שיהיה צורך במהלך דרמטי מן החוץ שינתץ אותו. לצמרת הנאצרית, שהייתה עסוקה מעל לראשה במבחנים הקריטיים בתחומים אחרים, נוח היה, כנראה, לפטור עצמה מעיסוק אופרטיבי בשאלת ישראל גם בסיוע האפשרות המנחמת, כי שאלת פלסטין עשויה למצוא את פתרונה "בדרך הטבע".
תהליך של התפכחות בעקבות המבצע
שעת המבחן של 1956 חוללה תהליך של התפכחות, אשר עיצב את הדילמות של העשור שאחריה באופן שונה ממה שהיה מקובל בשנתיים הסוערות שלפני אותו מבחן. ביסודו לא השתנה הפארמטר העיקרי: עדיין הייתה שאלת פלסטין חשובה למדיניות החוץ של מצרים בשל מעמדה בהקשר הבינערבי יותר מאשר כשלעצמה, עדיין, וביתר תוקף, היה חשוב הרבה יותר להוכיח, כי מצרים, והיא בלבד, מסוגלת להנהיג את הערבים אל "שחרור פלסטין"- מאשר אם, מתי וכיצד "תשוחרר".
אלא שכמה מן הנתונים השתנו במידה שחייבה הערכה מחודשת.
השינוי העיקרי היה תולדת ההצלחה של הנאצריזם בניתוץ הסדר הפוליטי הישן במזרח התיכון. פריו של השינוי הזה הבשיל רק בראשית שנות השישים, אך את ניצניו אפשר למצוא כבר במחצית השניה של שנות החמישים. הניצחון המוחץ של 1956, ומה שנראה באותה עת כתגובת שרשרת הבלתי נמנעת שחולל, הגיעו במהרה לשיאם, ונאצר היה זקוק לבשורה חדשה להזין בה את הכבשנים של שליחותו הפוליטית. לזמן מה שימש בתפקיד זה רעיון האחדות הערבית, אך מפגשו של רעיון זה עם המציאות הערבית חולל את התהליך, שכפה את העיסוק בשאלת פלסטין כנושא מרכזי ולעיתים עיקרי של מדיניות החוץ המצרית. תהליך זה התרחש, כאשר מדינות, שמצאו עצמן נתונות לאיום של דומיננטיות מצרים במסווה של "איחוד", ניסו להכשיל את מצרים על ידי דחיקתה לטפול ב"שאלת פלסטין". הם דחקו במצרים לעשות דברים שידעו, כי מצרים אינה מעונינת בהם, ואילו מצרים חפשה דרך לטפל בה באופן שלא תיגרר להסתבכות בלא מוצא. מצרים רצתה להימנע מהסתבכות כזו גם משום ש"שחרור פלסטין" לא עניין אותה כשלעצמו. היא התחזקה בנחישותה אחרי שבחנה ברצינות יותר מבעבר את מעשיותו של העימות עם ישראל- והגיעה למסקנות עגומות.
הניצחונות הסוחפים של נאצר במחצית השנייה של שנות החמישים הכניסו את כל המשטרים הערביים לדפנסיבה. רבים מהם חששו, פן תחסל האופנסיבה הנאצרית את עצם קיומם, ולפחות את עצמאות הפעולה שלהם, וחיפשו נואשות אחרי נקודות התורפה של סיפור ההצלחה הנאצרי. תוך כמה שנים הסתבר, כי נקודות התורפה ומקור העוצמה מצויים באותו תחום- יכולתו של נאצר לשכנע את הציבור הפוליטי ברחבי העולם הערבי, כי הוא, ורק הוא, יכול להצעיד את האומה למחוז שאיפותיה. מה שנותר ליריביו של נאצר הוא לסבך אותו בעניין, אשר, מצד אחד, לא יוכל להודות בחוסר אונים להשיגו, ומצד שני, ניתן יהיה להוכיח קבל עולם, כי נאצר נכשל בו. "שחרור פלסטין" מילא את שני התנאים הללו. נאצר לא יכול היה לטעון, שהעניין הכלל- ערבי הבולט ביותר לאחר סילוק השלטון הזר ומורשתו אינו נוגע לו, והוא התקשה מאוד להודות, כי הוא חסר-אונים להשיגו. בה בעת החל נאצר עצמו להעריך, כי המשימה אינה אפשרית ביחסי-הכוחות שהיו קיימים. את חדלונו בהשגתה לא ניתן היה להסתיר. גם בלא לטעון, כי כל מנהיג ערבי שדחק את נאצר לעסוק בשאלת פלסטין חשב במונחים מסודרים כאלה, אפשר להראות, כי בפועל אותר עניין זה כנקודת- התורפה של נאצר, וכי יריביו עשו בכך שימוש.
בחיפוש אחר שביל הזהב
כדי להדגיש את עוצמת הקושי, שנאצר ניצב בפניו בהקשר זה, יש לשוב אל הלקח של 1956. עצם העימות עם ישראל ב"קדש" והעובדה, שנדחק לעסוק בשאלת פלסטין בתוקף לחצים ערביים, הביאו את הצמרת המצרית לשקול את מעשיותה של הכרעת ישראל בדרך שהייתה חסרה לפני כן. בדיקה זו הקיפה גם חוגים שמחוץ לתחומם של מקבלי ההחלטות, והיא משתקפת היטב בספרות הפוליטית במחצית השניה של שנות החמישים ובעיקר בשנות השישים. אם נשפוט לפי הזהירות הבולטת במהלכיו של נאצר כלפי ישראל, ולפי מה שפורסם באותם הימים, מתקבל רושם של הערכה מפוכחת ופסימית על היכולת להכריע את ישראל באותה עת ובעתיד שנראה אז לעין.
רושם זה אינו נמחה גם כאשר הערכה זו מלווה בתקוות לשיפור המאזן ולהיפוכו בעתיד רחוק יותר, כאשר יגיע לידי ביטוי במלוא הפוטנציאל הערבי.
ישראל, כפי שנתגלה ב1956 -, לא נראתה כחברה על סף התפוררות בתוקף ניגודיה הפנימיים, ותקווה להסתלקות הבעיה מאליה לא נראו עוד ריאליות כבעבר. כושרה הצבאי, כפי שנגלה ב"קדש" וזכה להערכה עולמית, לא עודד הערכות בדבר הכרעה צבאית מהירה ושלמה במהלך בזק אחד. בטחונה העצמי, שזינק אחרי המלחמה, הקרין על סביבותיה. מידת המאמץ שנדרשה מארצות הברית כדי לכוף את עמדתה על ישראל הייתה מרשימה במיוחד- כאשר הושוותה לזו שנדרשה כדי לשבור את שתי המעצמות הקולוניאליות לשעבר. כל אלה לא הוליכו לייאוש סופי מו האפשרות להכריע את ישראל, אך הצביעו, לפחות, על הצורך בתמורה יסודית ביחסי הכוחות לפני שהדבר יהיה אפשרי.
מכיוון שהכרעת ישראל כיעד לעצמו לא עמדה אז בראש סדר- העדיפויות הלאומי של מצרים, ולנוכח הקשיים הבולטים והמחיר הכבד של הכרעה כזו חיפש נאצר את שביל הזהב בין הימנעות מעימות לבין הימנעות מהיחשפות להאשמות על הסתלקות מעניין פלסטין. אם לפני 1956 לא עמדה כלל על סדר היום במונחים אופרטיביים אפשרות של עימות מלא עם ישראל, הרי אחרי הנסיגה מסיני ב1957 – היה נאצר מוכן לשלם מחיר מכאיב כדי להימנע מהידרדרות, שהייתה עלולה להוליך לעימות כזה. טיבו של המחיר- הגבלה גלויה לעין בנושא המקודש של הריבונות השלמה, שהייתה כרוכה בהצבת כוח אום על אדמת-מצריים- חושף את החשיבות שייחס נאצר להימנעות מעימות.
לא מקרה הוא, שאותו עניין שימש הדק להידרדרות שהוליכה עשר שנים מאוחר יותר לעימות של ששת הימים.
נאצר נדרש, כאמור, לתמרן בין הצורך למנוע עימות לבין אילוצים שמקורם במערכת הבינערבית. אלה האחרונים סבוכים היו וממולכדים, וסופם שסיבכוהו במה שרצה למנוע. נאצר חייב היה להוכיח, כי מצרים, ולא זולתה, יצעידו את הערבים לבסוף אל "שחרור פלסטין", ולא להניח ליריבו מקום להאשימו בהסתלקות מן העניין או להשאיר בידיהם את האופציה להיבנות מ"עניין פלסטין" כמשקל נגד למעמדו של נאצר. עד ראשית שנות השישים היה הדבר קל, יחסית.
מאז אותו מועד הפך לקשה יותר ויותר- עד שיצא מכלל שליטה ב- .
1967 בין הניצחון הגדול של 1956 לבין הכישלון הטראומתי של פירוק קע"ם ב1961 – נראה נאצר כסיפור הצלחה המזין את עצמו מהישג דרמטי אחד למשנהו. גם סימנים, שזוהו בדיעבד כמבשרי הדעיכה של הצלחתו (הדוגמא העיראקית שהוכיחה כי "מהפכנות", שחרור וגאווה ערבית אינם בהכרח באפוטרופסות נאצרית, ואכזבתן של קבוצות פלסטיניות שהיו עד אותה עת בין הגורמים הבולטים שבתומכיו) לא העיבו על סיפור-ההצלחה. האופוריה של האחדות הערבית והאיחוד עם סוריה מילאו במידה רבה את התפקיד, שמילא המאבק בשלטון הזר בשלב הקודם, ואפשר היה להציג את שאלת פלסטין באופן משכנע כעניין שיבוא ממילא על פתרונו, משעה שהערבים יממשו את הפוטנציאל האדיר הגלום באחדותם ויפנו אותו גם בכיוון זה.
מדינות ערב ממתינות להסתבכותו של נאצר
כאשר חלף, בראשית שנות השישים, תור ההצלחות ההרואיות, התפתחה בציבור הפוליטי הערבי נטייה לבחון שאלות הנוגעות לניסיון הנאצרי, שקודם לכן היו חסינות מדבר ביקורת והעלאת ספק. אחרי פירוק קע"ם, האשמותיה של סוריה ומלחמת תימן ניתנה לגיטימציה לספקות כאלב. על רקע זה בררו לעצמם פלסטינים, שהאמינו עד אז כי "שחרור פלסטין" יושג על ידי האחדות הערבית באפוטרופסות של נאצר, שמא יש בניסיון האלג'ירי כדי ללמדם על הצורך לשאת באחריות ישירה יותר לשחרור מולדתם. להזדמנות כזו של ספקות בין תומכיו הבולטים חיכו יריביו של נאצר. בפני אלה, שנדחקו על ידו לדפנסיבה וחששו לחייהם, למעמדם ולעצמאותם, נפתח בתנאים החדשים סיכוי למאבק שאינו אבוד מראש. אחד המכשירים העיקריים של המאבק הזה היה "שאלת פלסטין". העלאתה בנסיבות כאלה חייבה את נאצר, לראשונה, לחשוף את שיקוליו בפומבי ולהודות, כי אין בידו תוכנית פעולה ל"שחרור פלסטין".
בשנות השישים התקשה נאצר יותר ויותר למצוא אותו "שביל זהב" בין הימנעות מעימות לבין הימנעות מהיחשפות להאשמות ערביות, כאשר מנהיגי סוריה, עיראק, ירדן, ערב הסעודית ולבנון אורבים לכישלונו- ולעתים יוצרים פרובוקציות כדי להכשילו. כדי להימנע מלהיחשף להאשמות על זניחת עניין פלסטין הסתכן בגרימת ההידרדרות. כאשר ביקש לצנן את התלהבותו של הציבור הפוליטי כדי להימנע מהידרדרות, נחשף שוב לאותן האשמות. יריביו, בעיקר המנהיגות הסורית, אך אפילו המלך חוסיין, למדו היטב את המכניזם המאפשר להם לקרוא למדיניות אקטיביסטית ובלתי-ריאלית במאבק בישראל, להטיל על נאצר הטוען למנהיגות העולם הערבי את האחריות לאי מימושה ולהמתין להסתבכותו הבלתי נמנעת במחויבות נוספת, שתשמש נשק נגדו בשלב הבא.
באותן שלבים התקיימו, אמנם, במצרים בפומבי דיונים בשאלת חיסול ישראל, ונבדקו שאלות אופרטיביות הכרוכות בכך, אך אלה הסתיימו לרוב במסקנה, כי עדיין לא בשלו התנאים לכך, והצביעו על תנאים מוקדמים שלא ניראו כעומדים להתממש. פרדוקסלית הייתה דווקא הצמידות לעמדה המקסימליסטית, אשר תבעה חיסול במהלך דרמטי אחד מכשיר לנטרולו של מכניזם שהיה עשוי להעלות את המצרים על הדרך שתוליך לעימות עם ישראל. נאצר שלל את התזות של סוריה, שקרו למאבק מזויין בשיטה של "מלחמה עממית" גם לפני תום ההכנות לעימות הכולל בעתיד בלתי ברור. מאותה סיבה דחה גם את השימוש במלחמת גרילה, שהציעו הפעילים הפלסטינים מהאסכולה של פת"ח. זו הייתה גם אחת הסיבות לדחיית התזות של בורגיבה בדבר מאבק שלבי, תוך התמקדות בשלב הראשון על יעד פוליטי הניתן להשגה גם ביחסי הכוחות שהיו קיימים באמצע שנות השישים.
נאצר מהמר על כל נכסיו
ההידרדרות למלחמת ששת הימים החלה, משעה שנאצר מיצה את יכולתו לתמרן בין שני האילוצים שתוארו בפירט לעיל- ההימנעות מן העימות המלא עם ישראל, מחד גיסא, והחשש מפני הוקעה בעולם הערבי ושחיקת מעמד הבכורה שהייתה כרוכה בכך, מאידך גיסא.
משנדחק נאצר לדפנסיבה מתמשכת והסתבך בקורי מחוייבותיו שמאונס, ניסה להתיר את הקשר הגורדי במהלומת חרב דרמטית אחת, שהייתה אמורה להשיב לידיו את האופנסיבה. נאצר הימר על כל נכסיו (כפי שעשה גם ב1956 -)- אלא שהפעם נכשל והיה חייב להתמודד עם תוצאותיו של הכישלון.
תוצאות אלה חייבו לראשונה מפנה בסוגיה הקרדינלית של תוכנית הפעולה: לראשונה לא היה עוד הסכסוך עם ישראל ספח משני כשלעצמו של עניין אחר. מצרים לא עסקה עוד בשאלה המטפיזית כמעט של "שחרור" או בתכנונים בלתי ריאליים בעליל של הכרעה צבאית של ישראל במהלך בזק אחד. תוצאות המלחמה הציבו אתגר מוחשי, שלא ניתן היה לדחות את התמודדותו עימו עד שמצרים תבנה לעצמה עמדת מיקוח עדיפה על ישראל לצורך מאבק עימה.
לנאצר היה ברור, כי השלמה מאונס עם מציאות זו, משמעה לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ומעמד בינלאומי מכובד אלא גם גזירת גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט והטלת צילה של טראומת היסטורית על הציבור הפוליטי הערבי לשנים ארוכות. כאן התחייבה תוכנית אופרטיבית מוגדרת בשיטה ובאמצעים, בעלת יעדים מוגבלים, תוך ניתוק למעשה, זמני לפחות, מן המאבק לקראת היעד של "שחרור פלסטין" (אם גם בלא ויתור מפורש עליו). היא נועדה להשיג יעד, שהיה חשוב למצרים כשלעצמו לא רק משום שהיה חשוב לאחרים, והוא הועמד, לראשונה, בראש סדר העדיפויות הלאומי של מצרים.
מלחמת ההתשה הייתה המכשיר הבולט ביותר במסגרת התכנית הזו.