מאת: גליה גולן
מקור: מבצע קדש ומערכת סואץ 1956 עיון מחדש. עורכים: משה שמש / אילן טרואן.
המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1994
השפעות 1956 על מעמדה של ברית-המועצות במזרח התיכון
רקע
היחסים בין ברית-המועצות למצרים החלו למעשה רק אחרי מותו של סטלין. הדעות חלוקות בנוגע לשינויים שרצה סטלין להנהיג או תכנן במדיניות החוץ (והפנים) בשנת חייו האחרונה. עם זאת, כשמדובר בהערכה מחודשת ויסודית ובשינוי במדיניות החוץ, הקדיש סטלין רק מרחב מוגבל ליחסים ארוכי טווח עם מדינה כמו מצרים. השקפת עולמו המחמירה בדו-קוטביותה חילקה את העולם לשני מחנות (שהוגדרו בידי ז'דנוב ב-1947), וצידדה בקיצוניות מהפכנית ובהסכמי נאמנות. לאור השקפה כזו לא הבחין סטלין בצללים ובגישות שונות המתפתחות בעולם השלישי, ופסל את 'הקצינים החופשיים' והמהפכניים במצרים כמשרתי האימפריאליזם. כמו כן לא יזם סטלין – לא לפני המהפכה המצרית ולא אחריה – תפנית לטובת הערבים, או אף עמדה פרו-ערבית, בסכסוך הישראלי-ערבי, הגם שמדיניותו כלפי ישראל נעשתה פחות ופחות ידידותית מאז סוף 1948. רק אחרי מותו נערכו יורשיו, תחילה מלנקוב ואחר-כך חרושצ'וב, לבחינה מחדש של מדיניות החוץ הסובייטית, ואז חל בה שינוי משמעותי. שינוי זה בחלקו הגדול נבע מהדאגה שעוררו סיכוני העידן הגרעיני, וסלל את הדרך ליחסים עם 'העולם השלישי' הבלתי מזדהה. המנהיגים החדשים סברו שהקיצוניות של סטלין מסוכנת מדי ומובילה למלחמה כוללת או למלחמה מקומית ואולי לעימות גרעיני, וביקשו להפחית את המתיחויות הבינלאומיות ולהביא לדו-קיום בשלום באמצעות הרתעה. חרושצו'ב העביר את התחרות הזאת אל מעבר לים, הרחק מגבולות הגוש הסובייטי, והגדיר הרתעה כעוצמה גרעינית, אף עד לנקודה של 'איום' גרעיני. עם זאת, נראה שראה שמדיניות זו צועדת כד לסף התהום; כלומר: מימוש האיום של מכה גרעינית כהרתעה מבלי להיות מעורב למעשה במלחמה, אשר חרושצ'וב האמין שלא תוכל להישאר מוגבלת או קונבנציונלית. הרבה באישיותו של חרושצ'וב ובדעותיו היה רעשני ומלא סתירות, ואולם המדיניות שנקט בעניין זה היתה עקבית. היתה תחרות על רכישת לבן של האומות הנייטרליות החדשות. לא עוד הגישה המהפכנית- קיצונית המסוכנת, אלא שיתוף פעולה עם לאומנים בורגנים, שיש להוקירם על יחסם האנטי אימפריאליסטי, אפילו אינם מזדהים עם המרקסיזם. ואכן, אי-הזדהות יכלה להיות יעילה במיוחד, שכן המערב – ולא מוסקבה – שאף להזדהות בצורה של בריתות ובסיסים. אנטי-אימפריאליזם ואי-הזדהות הוגדרו בשנות ה-50 כמונחים אנטי-מערביים. מדיניות הדו-קיום בשלום, המתוחכמת יותר והמסוכנת פחות של חרושצ'וב, עשויה היתה אפוא לפלס קשרים שנחסמו משום שהאוריינטציה היבשתית הקיצונית, נוסח שני מחנות (עוינים) של סטלין, התעלמה מהם.
היתה זו ההערכה מחדש של העולם השלישי בתקופה שלאחר סטלין, שהובילה לקשירת יחסים בין הסובייטים לבין מדינות ערב וכן לתפנית כלפי הערבים, ובייחוד כלפי מצרים, בסכסוך הערבי- ישראל; אלה באו לידי ביטוי בשימוש הסובייטי בזכות הווטו במועצת הביטחון ב-1954 נגד ישראל בעניין זכויותיה למעבר חופשי דרך תעלת סואץ; כמה שנים קודם לכן, ב-1951, נמנעה ברית- המועצות בהצבעה על נושא זה. התפנית קיבלה ביטוי גם בעסקת הנשק הסובייטית-סורית ב-1954 ובעסקת הנשק הצ'כית-מצרית ב-1955, בשווי של 250 מיליון דולר.(1) את ברית-המועצות ומצרים קירבו כמה גורמים: האינטרסים המשותפים של ברית-המועצות ושל מצרים נגד מאמצי המערב להקים את ברית-בגדאד (שהתבססה על יריבתה הראשית של מצרים – עיראק); אי-היענות כוללת של האמריקנים לדרישות כלכליות וצבאיות של מצרים, ומאמציה של מצרים להשתחרר מבריטניה.
משבר סואץ
משבר סואץ ב-1956 היה המבחן הראשון לאינטרסים החדשים של ברית-המועצות באזור ולמידת מחויבותה. ניתן אמנם לומר שמשום שהיה זה מצב משברי ראשון אפשר ללמוד ממנו רק מעט, ומנקודת מבט של היום היתה תגובת ברית-המועצות מתונה שלא כדרכה. כך ניתן לטעון שהמחויבות הסובייטית עדיין לא היתה גדולה במיוחד, שמעורבותה של ברית-המועצות במצרים והשפעתה לא הגיעו עדיין למלוא עוצמתן ושהיכרותם של הסובייטים את הערבים היתה רופפת. יש אמת בטענות אלו. בתקופה זו היו האינטרסים הסובייטיים באזור פוליטיים בעיקרם, והיו חלק מהתחרות עם המערב. מוסקבה ראתה במזרח התיכון אזור החשוב למערב יותר מאשר לברית-המועצות, אף שמבחינה גיאוגרפית הוא קרוב יותר לברית-המועצות. רק מאוחר יותר התרחבו האינטרסים הסובייטיים, כשהתווספו אינטרסים חדשים לאלה הפוליטיים והמסורתיים באזור גבולה הדרומי של ברית-המועצות. רק בשנות ה-60 פיתחה מוסקבה עניין צבאי מוגדר באזור, ובעקבותיו גברה מאוד מעורבותה ומחויבותה לקראת סוף שנות ה-60. אוסיף עם זאת שהתנהגות הסובייטים במשבר סואץ-סיני נעשתה למעשה הדגם להתנהגות הסובייטית בסכסוך הישראלי-ערבי ובמשברים שיבואו. היו אמנם שינויים ותוספות, חלקם מתוך תהליך למידה מסוים וחלקם בשל יכולות משתנות. אך קווי יסוד מסוימים נשמרו לאורך השנים.
הדגם: היעדים
שני שיקולים עיקריים הדריכו את הסובייטים במשבר סואץ ובמלחמות שאחריו: האחד היה היעד של ניצול ההזדמנות שנוצרה, כדי לשפר את מעמדה של מוסקבה באזור אצל לקוחותיה הערביות; השני היה להימנע מעימות ישיר עם ארצות-הברית. שני יעדים אלה, שאין הכרח שיהיו חופפים, עשויים עם זאת להתגלות כסותרים, או לעתים כקשים לתמרון. באשר ליעד השני, יש לזכור שהיה זה עידן של עליונות גרעינית אסטרטגית ברורה של ארצות- הברית, כמו גם של עליונות אזורית, שזכתה לגיבוי של כוחות הצי השישי בים התיכון. בברית-המועצות שלטה דעתו של חרושצ'וב שאמרה שאין מנוס מדרדור מלחמות מקומיות לעימות גרעיני; ייתכן גם שהסובייטים הגזימו בהערכת השפעתה של וושינגטון על בנות-בריתה, בייחוד על ישראל. הערכה אחרונה זו עלולה היתה להוביל את מוסקבה למחשבה שארצות-הברית נאמנה לבנות בריתה יותר משטענה למעשה; במוסקבה שררה אפוא אי-ודאות באשר לגורם האמריקני.
בו-זמנית נוצרה בעקבות המשבר הזדמנות פז לשיפור מעמדה של ברית-המועצות באזור, לסילוק בריטניה אחת ולתמיד ולפגיעה במערב, ואף בארצות-הברית, אם אפשרי הדבר. ואכן, קו הפעולה של תעמולת ברית-המועצות נע בין הצגת ארצות-הברית כמעורבת ישירות במשבר, יחד עם בריטניה וצרפת, לבין הצגתה כמי ששואפת לרשת את בריטניה וצרפת ככוח המרכזי במזרח התיכון, ולכן מקדמת בברכה סכסוך שיפגע בשתי אלה. יצוין שמאמץ זה להאשים את ארצות-הברית העיד על הבדל עמדות יסודי ששרר בין ברית-המועצות למצרים לפני המלחמה וגם אחריה, וגרם למתח כלשהו בין שתי המדינות. ברית-המועצות ראתה (ועדיין רואה) את הסכסוך הישראלי-ערבי במונחים של מזרח-מערב, בייחוד באשר לתפקידה של ארצות-הברית, ואילו מצרים ראתה את הסכסוך במונחים ערביים-ישראליים.(2)
הדגם: התנהגות
מוסקבה לא מיהרה להגיב על הודעת ההלאמה המצרית ועל פרוץ פעולות האיבה באוקטובר. לפני המלחמה, בתקופה שבה נערך משא ומתן על התעלה צידדו הסובייטים בזכויות המצרים ובפעולתם, כשהם מדגישים בתעמולתם את האופי האנטי-קולוניאלי של הלאמה. ייתכן שמוסקבה הניחה, כפי שטענו המצרים, שמצרים תפעיל את התעלה והמשבר יחלוף לפני שניתן יהיה להתכונן לשימוש בכוח.(3) מתוך הנחה זו, שאפו כנראה להאריך את משך השיחות, כשהם משגרים לקהיר סיוע של מטוסי ניווט (וחיטה לתמיכה במטבע מצרי, אם בריטניה תקפיא את חשבונות מצרים).
ייתכן שברית-המועצות היתה מודאגת שמא צרפת ובריטניה יגיעו להסכם של פשרה עם מצרים. מסיבה זו ומסיבות אחרות ניסו הסובייטים להיות שותפים בכל דיון שיתקיים. למוסקבה היה גם עניין בהבטחת חופש השיט, והיא העדיפה פורום בינלאומי למרות שאישרה את טענת הריבונות המצרית וזכויותיה על התעלה.
מוסקבה שיגרה לאנגלים ולצרפתים מכתבי אזהרה, המצביעים על סכנת ההידרדרות ועל האינטרסים הסובייטיים באזור.(4) ואולם במכתבים אלה לא היתה בשום פנים ואופן נימת איום או התחייבות, וניסוחם לא היה חריף במיוחד. באותו זמן גם לא היה כנראה תיאום סוביטי-מצרי. ייתכן שקהיר שאבה עידוד מן ההערה הלא-רשמית שהשמיע חרושצ'וב בקבלת פנים למשלחת רומנית במוסקבה באוגוסט, בנוגע לאפשרות של שיגור מתנדבים סובייטים.(5) הערה זו פורסמה בעיתונות המצרית, אך לא בעיתונות הסובייטית. נאצר אכן ביטל – לפי דברי חסנין הייכל – נסיעה למוסקבה שתוכננה לחודש אוגוסט בשל המשבר.(6) הייכל טוען שנאצר נמנע במכוון מהתייעצות עם הסובייטים שכן חשש מזהירותם המופרזת ומאיפוקם.(7) אמנם אין זה מתקבל על הדעת שהרוסים היו תובעים מקהיר לסגת, אך כשהמשבר התפתח, והסתבר שבריטניה וצרפת יפעילו כוח, נעשתה מוסקבה זהירה יותר.
עם פרוץ הקרבות נקטו הסובייטים מספר צעדים שאף לא אחד מהם הצביע על כוונתם להתערב. 45 מטוסי האליושין 28 שסופקו למצרים, על צוותיהם הסובייטיים, הועברו ללוקסור במצרים העילית, כדי שיישלחו הלאה לסוריה.(8) כך ביקשו הסובייטים בבירור למנוע את השמדתם או את תפיסתם של המטוסים, ואת האפשרות למעורבותם בסכסוך. אך בעשותה כן, פגעה מוסקבה למעשה ביכולת התקיפה וההפצצה האווירית של מצרים. בעקבות תקיפות האוויר של האנגלים והצרפתים על מצרים, העבירו הסובייטים כ- 380 יועצים סובייטים וצ'כים ממצרים לסודאן, לקראת פינוי אפשרי מן האזור. צעד זה בא בעקבות הוראות שניתנו קודם לכן ליועצים להימנע מכל מעורבות בלחימה.(9) הדבר היה משמעותי במיוחד, משום שיועצים אלה כללו את המדריכים – צוותים לכ- 200 טנקים סובייטיים (שהבריטים האמינו שיהיה צורך להילחם נגדם).
ב-31 באוקטובר, יום אחרי האולטימטום הבריטי-צרפתי, הציעה ברית-המועצות שהמשבר יועבר לדיון במועצת הביטחון, ולמחרת היא האיצה בהודו ובאינדונזיה להפעיל את מדינות ועידת בנדונג.(10) מכאן שהסובייטים לא היו מוכנים, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה צבאית, ליטול חלק ישיר בסכסוך. יתר על כן: כשנתבקשה ברית-המועצות ישירות להגיש סיוע, ב-1 בנובמבר, על- ידי נשיא סוריה קוואתלי שביקר במוסקבה, היה קורטוב של בוז בתשובת ההנהגה הסובייטית. דווח שהמרשאל ז'וקוב שלף מפה וביקש לדעת כיצד למעשה תוכל מוסקבה להתערב.(11) הסיוע הסובייטי בשלב זה הוגבל לסיוע פוליטי באמצעות האו"ם. מסר דומה הועבר לשגריר מצרים במוסקבה ב-2 בנובמבר: הסובייטים לא יגישו סיוע צבאי, אלא יגייסו את דעת הקהל בעולם.(12) (מאוחר יותר טען נאצר שמוסקבה הציעה לספק טנקים וטכנאים, אלא שההצעה נדחתה משום שמצרים לא דרשה עזרה כזו.(13) לאור פינוי צוותי הטנקים הסובייטיים הנמצאים במצרים אין זה סביר שהצעה מעין זו אכן הוצעה או שנלקחה ברצינות.
רק בליל ה-5 בנובמבר נקטה ברית-המועצות מהלך ישיר וחזק: האולטימטום.
היא שיגרה מכתבים לבריטניה ולצרפת ואיימה בהתקפת טילים; על ישראל איימה שהיא מסכנת את קיומה; ממועצת הביטחון דרשה להפסיק את פעולות האיבה תוך שתים-עשרה שעות; לארצות-הברית הציעה להקים כוח משותף שיכלול את הצי השישי.(14)
השוואת הדגם
לפני ליל ה-5 בנובמבר נקטו הסובייטים קו זהיר של אי-התערבות, הן במסרים לערבים והן בתגובות לצעדים כמו סגירת מזרח הים התיכון וצפון ים-סוף וכוננות ה-SAC (הפיקוד העליון של בעלות הברית) של ארצות-הברית (כוחות סובייטיים היו במצב הכן מאז ראשית המשבר הפולני וההונגרי באמצע אוקטובר). צעדיהם הפוליטיים היו בלתי ישירים, אפילו עד כדי תמיכה בארצות-הברית בהצעת ההחלטה באו"ם. כמה מן המהלכים העיקריים בתקופה שלפני ה-5 בנובמבר חזרו על עצמם במלחמת 1967 ובמידה מסוימת אפילו במלחמת 1973. בשני המקרים היו היעדים הסובייטיים זהים – שיפור העמדה הסובייטית (ב-1967 קיוותה להתפשטות ימית, ועדיין קיוו לכך גם ב-1973) ומניעת עימות עם ארצות-הברית. הן ב-1967 והן ב-1973 פונו צוותים סובייטיים וציוד, אף שב- 1973 פונו רק אזרחים, תוך שילוב עם תנועת הצי הסובייטי מערבה (כמו ב-1967), אל מחוץ לאזור המשבר.(15) ב-1967 וב-1973, כמו ב-1956, הזהירו הסובייטים את מצרים שאל לה לצפות ליותר מאשר לסיוע פוליטי ושאל לה לצפות להתערבות סובייטית. גם ב-1956 וגם ב-1967 לא שוגר סיוע סובייטי במשך המשבר; ב-1956 טענו הסובייטים שנתקלו בבעיות לוגיסטיות וב-1967 טענו שאין היכן להנחית ציוד כזה. כמו כן לא היתה תנועת כוחות צבא.
ב-1973 הוגש סיוע מאסיבי במשך פעולות האיבה, אף שסאדאת התלונן שלא היה מספיק ובא רק כדי למלא הזמנות מלפני המלחמה, ומה שחשוב יותר, הוא נמסר רק בתמורה לתשלום במטבע קשה במזומן שנתנה אלג'יריה. אכן, ב-1973 היו הסובייטים זריזים יותר באספקת הנשק, בשל הלקחים שנלמדו ב-1956 ובמיוחד ב-1967, ואחרי שהסובייטים זכו למנה גדושה של ביקורת בחוגים ערביים על שסירבו לשלוח סיוע כזה בסכסוכים הקודמים.(16) ב-1973 הגבירו הסובייטים את כוח הצי שלהם, שמוקם ליד חופי כרתים, ומטרתו היתה לנטרל את הצי האמריקני יותר מאשר להתכונן להתערבות.
יש נקודות דמיון הנוגעות לאיומי ה-5 בנובמבר 1956(17). בכל שלושת המקרים, 1956, 1967 ו-1973, זקפה מוסקבה את עובדת הפסקת הסכסוך לזכות מהלכיה בלימת 'התוקפנים' נגד מדינות ערב). בנוגע ל-1956 יש לשאול מדוע המתינו הסובייטים עד ליל ה- 5 בנובמבר ואם אכן היה ממש באיומיהם. למעשה ניתן לשאול שאלות אלו בנוגע לכל שלוש המלחמות. התשובה הניתנת בדרך כלל באשר למלחמת 1956 היא שהסובייטים המתינו בשל מעורבותם בהונגריה. נכון שהם היו עסוקים וטרודים במהפכה ההונגרית, בייחוד מרגע מעורבותם הצבאית הראשונה, בלילה שבין ה-23 ל-24 באוקטובר ועד למעורבות השנייה ב-4 בנובמבר. ייתכן עם זאת שהם השהו את פעולתם במזרח התיכון בשל סיבה אחרת, שהיתה אופיינית גם למלחמות הישראליות-ערביות שבאו אחר-כך; נראה שמוסקבה חיכתה לראות מה תהיה תגובת ארצות-הברית למשבר ופעלה רק כשהיה לה יסוד להאמין שלא ייווצר עימות עם ארצות- הברית. הסובייטים המתינו גם עד עבור נקודת הכרעה בשדה המערכה, כשיכלו להיות בטוחים יחסית שיש רק סבירות נמוכה לצורך לממש את איומיהם. בכל שלושת המקרים חיכו הסובייטים עד שהמשבר עבר את נקודת השיא מבחינה דיפלומטית, עד שנראה לעין פתרון, כשנראה היה שארצות-הברית תתמוך בהבאת הסכסוך לידי סיום (כשהיא מרסנת את בנות בריתה).
תזמון האיומים של הסובייטים היה תלוי אפוא במידת הסיכון שנטו ליטול על עצמם יותר מאשר בצורכי הערבים או במצבם.
האיומים חתרו להשיג יעד פוליטי נוסף – להגיע ללב דעת הקהל בעולם השלישי, מעבר לכוחות המתגוששים, בהטיחם רווחים תעמולתיים פוליטיים, בלי צורך מעשי להגשימם. נכון שהאיומים באו תמיד כדי למנוע מן הערבים מפלות נוספות וקשות יותר, אך לעולם לא כדי למנוע מהם להגיע למצב של מפלה. מנקודת ראות ערבית התזמון הטוב ביותר לאיום הסובייטי במשבר סואץ היה מיד לאחר האולטימטום האנגלי-צרפתי ב- 30 באוקטובר, אך באותה שעה לא היתה ברית-המועצות בטוחה שארצות-הברית לא תסייע לבנות בריתה בפעולתן. המשבר היה בנקודת השיא, והסיכון גבוה. למעשה הצביעה הדחייה בפעולה מצד הסובייטים על העדפת היעד השני שלהם במלחמה, הימנעות מעימות עם ארצות-הברית, על פני היעד הראשון, שיפור העמדות הסובייטיות בעולם הערבי.
בערב ה-5 בנובמבר חלפה נקודת השיא במשבר: חיל האוויר המצרי הושמד, או שותק, הושגה כבר הפסקת אש עם ישראל, והלחימה נפסקה; האנגלים היו מוכנים בבירור להפסיק את הלחימה, והפסקת אש קצרת מועד כבר החלה בפורט-סעיד ומה שחשוב ביותר – ארצות-הברית עסקה בניסיון לבלום את האנגלים והצרפתים.
עוד היבט מעניין של האיומים ב-1956, שעליו הצביע פרנסיס פוקוימה, היה ניסוחם.
הלשון היתה לשון תנאי, ונעשה שימוש במונחים 'עלולים' ולא 'יהיו', בקשר לאיומים במעשים. פעולה משותפת עם ארצות-הברית נגד בעלות בריתה ולקוחותיה נראתה כאפשרית. היתה זו הצעה שהסובייטים ידעו מראש שלא תוכל להתקבל. שגריר ארצות- הברית במוסקבה, צ'סטר בולן, כתב מאוחר יותר שלא יכול היה להאמין שהסובייטים אכן ציפו ממנו שיעביר הצעה כזו כשנמסרה לידו. (18) חלק זה של האיום הוכתב פוליטית, כך שיוכל להביך את ארצות-הברית, לפחות בעיני העולם השלישי, ואף לציירה כמי ששיתפה פעולה עם האנגלים והצרפתים.
הן ביוני 1967 והן באוקטובר 1973 הושמעו האיומים הסובייטיים: (א) אחרי הלחימה העיקרית ושיא המשבר; (ב) אחרי שארצות- הברית התחייבה ואף ניסתה לבלום את בנות בריתה (האמריקנים הסכימו להפסקת אש) ומשום כך (ג) כשכבר לא היה צורך לממשם.
גם במקרים אלה היו האיומים משופעים במונחי 'על תנאי', נעדרי נחישות, וב- 1973 כמו גם ב- 1956 הוצעה פעולה משותפת כדי להביך את ארצות-הברית. ב- 1956 וב- 1967 לא נתלוו לאיומים מהלכים צבאיים כדי לממשם. ב- 1973 היו מהלכים כאלה שהשתמעו לכאן ולכאן ושימשו נושא למחלוקת קשה בין מומחים.
למעשה ב-1973 הקדימו רוב המהלכים האלה את האיום תחת אשר יתלוו אליו (בין היתר מעבר ציוד גרעיני דרך הדרדנלים ב- 14 וב- 15 באוקטובר; כוננויות אוויריות מראשית המלחמה).
האיום ב-1973 נלקח ברצינות רבה יותר מקודמיו, כנראה משום שהיכולת הצבאית הסובייטית התרחבה מאוד בינתיים. ניתן אמנם לפקפק ביכולת זו, אפילו ב- 1973; למשל יכולתם לקדם במהירות כוחות גדולים למלחמה נגד ישראל.(19) ואולם ב-1956 וב-1967 יכולת כזו ודאי שלא היתה קיימת. וכך, לא רק שהסובייטים המתינו עד שלא יהיה צורך במימוש איומיהם; למעשה גם לא היו להם לא אפשרות ולא כוונה לממשם. ב-1956, כשאיימה מוסקבה על בריטניה וצרפת בטילים, היה לה רק חלק קטן מיכולת הטילים האמריקנית. מה שהיה בידי הסובייטים, על-פי ג'והן אריקסון, היו טילים מן הדור הראשון, טילי -V משופרים, בעלי טווח מוגבל של 450 מיל.(20) אריקסון הגיע למסקנה שהסובייטים היו מסוגלים להפעיל טילים אלה רק בדרך ספוראדית בלתי מתואמת, וגם זאת רק מנקודת שילוח במזרח אירופה; זאת כאשר מזרח אירופה נמצאה במצב של תוהו ובוהו. באשר להתערבות אפשרית – שלמעשה לא נכללה באיום (הסובייטים דיברו בגלוי על מתנדבים רק ב-10 בנובמבר) – סבירותה היתה גם כן נמוכה.
עד לסוף 1960 לא היו דיוויזיות סובייטיות מוטסות וגם לא מטוסי תובלה גדולים שיוכלו להטיס מתנדבים. היו בנמצא מפציצים אורכי טווח, שהיו מסוגלים להכות בבריטים, למשל בעמדתם בקפריסין, ואולם לא היו כל סימנים להכנות או לכוונות להפעילם.
למעשה לא היו לסובייטים כוחות ימיים באותו זמן (וגם לא אחר- כך). חוסר יכולת כולל זה היה אחת הסיבות לכך שההסבר השגרתי שניתן – שמוסקבה היתה מעורבת בהונגריה – אינו מסביר במלואו את ההשהיה שבהשמעת האיום הסובייטי. הדחייה, עד לאחר ההתערבות השנייה בהונגריה, עשויה היתה, כך נראה, להעניק לאיומי הסובייטים אמינות גדולה יותר. ואולם אין זה סביר שהתערבות בהונגריה אכן מנעה איום מוקדם יותר, שכן בכל עת ניתן היה להשמיע סוג זה של איום שהיה ריק וסמלי בלבד. למעשה היכולת לעמוד מאחורי איום כזה לא היתה קיימת, לא לפני המשבר בהונגריה ולא אחריו. מה שנשתנה היה הגורם האמריקני.
ב-1967 עדיין לא היו הסובייטים מצוידים ביכולת הטסה אווירית או בכוח ימי בעל משמעות.
רוב הבעיות באשר להתערבות היו קיימות אז כמו ב-1956. ב-1973 כבר יכלו הסובייטים להטיס כוחות במטוסי אנטונוב גדולים. אך למרות זאת נשאר החשש מפני עצם התערבות כזאת, אף שחל שיפור בעמדותיהם הצבאיות. חשש זה נבע: (א) מהעליונות הנמשכת של ארצות-הברית ברמה האסטרטגית (ברית-המועצות, במקרה הטוב, רק התקרבה לשוויון) ומהסיכון שבעימות ישיר; (ב) מהעליונות של כוחות אמריקניים באזור למרותה גידול בצי הסובייטי; (ג) מהמחיר שייתבעו הסובייטים לשלם על כניסה לקרב עם חיל האוויר הישראלי והכוחות המשוריינים שלה (שבהחלט יכלו להיות יותר מאשר שווי כוח נגד חיל הרגלים המוטס של הסובייטים). ברור שהיו הבדלים בשלושת המשברים. אך הדגם שבלט ב- 1956 הופיע בשלושתם.
השפעות 1956 על מעמדה של ברית-המועצות במזרח התיכון
הסבר אחד להשפעות המשבר, המוזן בידי מוסקבה, אומר שברית- המועצות היתה הנהנית העיקרית ממשבר 1956. בריטניה וצרפת איבדו את מהימנותן, והשפעתן באזור הגיעה למעשה לקצה.
ארצות-הברית היתה קשורה במידת מה לבנות בריתה, ובמקרה הטוב בת ברית דלה. ברית-המועצות לעומת זאת שמרה על מעמדה, גרמה להפסקת פעולות האיבה ויצאה כפטרון העולם השלישי בכלל והערבים בפרט. ואולם בעקבות התנהגות הסובייטים הובלטו כמה מרכיבים צורמים שנעשו גלויים ביחסים הסובייטיים-ערביים.
ראשית, המצרים הסתייגו ממאמצי הסובייטים לזקוף לזכותם את המפלה הפוליטית של המערב. העמדה המצרית אמרה שהמפלה היא פרי הפעולה הערבית בלבד.(21) העיתונות המצרית אפילו לא התייחסה במאמרי מערכת לאיומים הסובייטיים ולא הביעה כל הכרת תודה, ונאצר הכיר למעשה בזכות גורמים חיצוניים אחרים (כולל מאמציו של הנשיא אייזנהאואר) ממש כמו בזכותה של ברית המועצות. (22) שנית, המצרים ביקרו את ההשהיה הסובייטית ואת חוסר המעש שלהם במהלך המשבר. נאצר התייחס לכך באופן ברור בכמה מהצהרותיו, כשאמר למשל שהסובייטים המתינו תשעה ימים עד שהגיעו להחלטה.(23) סאדאת אמר שבאותו זמן החל להיות מפוכח ביחס לסובייטים (לעומת זאת זקף לזכות האמריקנים את התפקיד המרכזי בסיום המשבר).(24) גם הייכל אמר דברים דומים ובהזדמנות אחת אף טען שהיתה זו תחילתה של ההידרדרות ביחסי מצרים- ברית המועצות, שהגיע לשיאה במשבר 1960(25).
שלישית, הערבים למדו את סדר העדיפויות הסובייטי, וגילו שמקומם משני ושלסובייטים יש עניין לפעול רק בדרך סמלית ותעמולתית, תוך ניצול המשבר לתועלתה הפוליטית של ברית- המועצות. מן הצד האחר ייתכן שהסובייטים עמדו על כושרם העלוב של צבאות ערב, למרות הנשק הסובייטי שסופק להם. עובדה זו יכולה היתה לחזק אותם גורמים בקרמלין שתמכו באספקת ציוד חדיש וטוב יותר ובאימון הצבאות הערביים, אבל באותה מידה יכולה היתה לחזק את הגורמים שהתנגדו להתערבות מכל וכל, כשהם יוצרים חילוקי דעות בנידון או אולי ממשיכים חילוקי דעות קיימים. אף אחת מן הקבוצות, אם אכן היו כאלה בנמצא, לא יכלה להגיע למסקנה שמלחמה ערבית-ישראלית בעתיד הקרוב היא אופציה חיובית. מסקנה כזאת היתה מתבססת על אי-רצונה של ברית-המועצות להתערב ישירות, שהיה מדגיש את מה שהיה, למעשה, הלקח העיקרי לשני הצדדים: חשיבותה של ארצות- הברית, מרכזיותם של התגובה והסיכונים הנובעים מכוחה הצבאי של ארצות-הברית והאפשרות של עימות בין-מעצמתי.
אכן, אף שהמשבר עשוי היה להעלות את יוקרת ברית-המועצות בעיני כמה גורמים באזור, תוצאה אחרת שלו היתה דוקטרינת אייזנהאואר, שמשמעותה מחויבות אמריקנית חזקה יותר לאזור.
אף שתופעה זו היתה שלילית בעיני הסובייטים, הרי תגובת מוסקבה לא היתה בהכרח זו שהמצרים היו בוחרים. מוסקבה הציעה, בפברואר 1957, שיתוף פעולה סובייטי-אמריקני באזור, כולל אמברגו על אספקת נשק ופתרון של שלום לסכסוך הישראלי- ערבי.(26) היו אלה שתי הנקודות שנעשו אחר כך לאבני מחלוקת רציניות ביחסים שבין מצרים לברית-המועצות. באשר לנקודה הראשונה, הסובייטים היו ונשארו מסויגים מכל בקשה מצרית לספק נשק. אחר הלקחים הסובייטיים ממשבר סואץ היה שמדינה אינה זקוקה לעליונות צבאית כדי לנצח ושנשק אינו הגורם החשוב ביותר בסכסוך.(27) באשר לנקודה השנייה, ההתנגדות לדרך המלחמה עמדה בעינה; במלים אחרות: הסובייטים העדיפו לנקוט באמצעים פוליטיים על פני אמצעים צבאיים, בשל החשש מפני עימות סובייטי-אמריקני.
סיכום
אינני באה לטעון שדגם ההתנהגות של מוסקבה והשלכותיו ב-1956 נעשה חוק בל-יעבור שיכתיב את ההתנהגות הסובייטית בעתיד, בהקשר הסכסוך הערבי – ישראלי. בשתי הזדמנויות קיבלו על עצמם הסובייטים התחייבויות להגנה אווירית של שתי מדינות ערביות ואף הגיעו עד כדי שיגור של קרוב ל- 000,20 יועצים צבאיים, כולל טייסים. ואולם המלחמות עד עתה התנהלו בהתאם לאותו דגם כללי, למרות שננקטה התערבות (סובייטית) גדולה יותר מחוץ לאזור, באותם מקרים בהם מחויבות אמריקנית מוגבלת צמצמה את הסיכונים. זהו אפוא הגורם הראשי שיש לציין: המחויבות האמריקנית. בהערכה סופית היא הגורם הקובע המגביל את ההתנהגות הסובייטית, אפילו כאשר גדלה היכולת הצבאית הסובייטית. תמיד ייתכנו שינויים בעתיד. ניתן לשרטט מספר תרחישים העלולים להסתיים בגישה שונה. יתר על כן, היה קו אופייני נוסף במשבר סואץ שהצביע על כיוון בהתנהגות הסובייטית בעתיד. אם הדגם הבסיסי שנקבע בסואץ ואף חזר על עצמו בהמשך היה זהירות, או מתן עדיפות לשיקולי מעצמות-העל, הרי הודגש גם שברית-המועצות קבעה את האינטרסים שלה במזרח התיכון על-פי ערך האזור למזרח ולמערב גם יחד, וייחסה להם די חשיבות כדי לדרוש הכרה בתפקידה של מוסקבה. דרישה זו התבטאה בנכונות הסובייטית לנקוט איום, גם בלא ליטול סיכון גדול או ללא נכונות לממש אותו. ב-1956 ניתן לייחס זאת בפשטות ללהיטותו של חרושצ'וב לצחצוח חרבות ולמדיניות שעל סף התהום. החזרה על דגם האיום בסכסוכים אחרי חרושצ'וב, אם מביאים בחשבון שאיומים כאלה לא הושמעו במשברים רבים אחרים במזרח התיכון, מחוץ להקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, מצביעה על החשיבות הגדולה שמייחסים הסובייטים לסכסוך זה. אין זה חשוב דיו כדי להצדיק נטילת סיכון גבוה, אבל חשוב דיו כדי להצדיק יותר מאשר פעולה מזערית. היה זה אפוא דגם אחר: מדיניות של איומים, של אספקת נשק ושל הצבת אתגר למערב, על-ידי מה שניתן לכנות התנהגות תחרותית משולבת בהצעות לשיתוף פעולה ולפעילות פוליטית משותפת, כמו ההצעה בפברואר 1957. דומה במידה-מה היה המשלוח של 20,000 יועצים למצרים ב-1970, שבעקבותיו הציעה מוסקבה לארצות-הברית לפתוח בשיחות מתוך עמדה שהיא המתונה ביותר שגילתה עד אז.(28) ב-1967 נערך, בעקבות האיום הסובייטי, מפגש גלסבורו והמאמץ המשותף שהניב את החלטה 242 של מועצת הבטחון. ב-1973 היינו עדים למאמץ הסובייטי-אמריקני להפסקת אש ולקיום ועידה (החלטה 338) והושמע האיום של ה-24 באוקטובר, שבעקבותיו שוב בא שיתוף פעולה. משבר סואץ-סיני ציין את תפקיד הסובייטים ואת הדרישה לתפקיד של מעצמת-על שותפה, הנוטלת חלק באזור, עם כל המגבלות והעדיפויות המיוחדות במורכבותן.
אין להגזים בהערכה כלפיהן, אבל אין גם להפחית בחשיבותן.