מסך השתיקה הרוסי-ערבי על מה שהתרחש באמת
מאת: יוסף עברון מבט חדש 28/6/67
אלג'יריה מונעת עיתונים מאזרחיה
אנתוני נאטינג מנהל מסע אנטישמי בקהיר
האם הפחד ממלחמת עולם שלישית הוא שמניע את דה-גול?
מה מספרים הערבים עצמם למאזיניהם?
שלושה שבועות לאחר תום הקרבות – עדיין מוסיף המזרח התיכון לתפוס מקום נכבד בכותרות הראשיות של עיתונות העולם. נושא זה אינו חדל מלהעסיק את טובי העיתונאים במערב, ואין לך כמעט יום, שאינו מביא עימו "תגליות" חדשות, שיש בהן כדי לשפוך אור נוסף על ניצחונה של ישראל.
אולם בעוד כתבי העת במרבית ארצות אירופה ואמריקה מתחרים ביניהם בהשגת פרטים על מה שהם מכנים "מלחמת הבזק" הישראלית – ממשיכה העיתונות בברית המועצות למלא פיה מים, לגבי מה שהתרחש באמת, והציבור הרוסי, השואב את האינפורמציה שלו מקומיניקאטים רשמיים – אינו מבין מה מתרחש באזורנו.
כותב על כך "לה מונד" הפריזאי מ21 – ליוני: "עלינו לקבוע, שקריאת העיתונות הסובייטית, מאז ראשיתו של המשבר, ובפרט לאחר הפעולות – לא זו בלבד שאינה מקנה בסיס כלשהו להערכה אובייקטיבית, אלא אף מכניסה בלבול. כל מה שהקורא יכול להסיק הוא, שאכן, ארעה מלחמה במזרח התיכון, ושהערבים נוצחו. רק מי שניחן באבחנה דקה יכול להבין מבין השורות, שישראל ניצחה בכל החזיתות…
על הפסקת האש נודע לסובייטים באיחור של 24 שעות, ועל התפטרות נאצר – בפיגור של שעה. לעומת זאת, ניתן פרסום רב ל"תוקפנות הישראלית", וכן להצהרות הגינוי הסובייטיות.
ישראל מוצגת כ"סוכנת האימפריאליזם האמריקאי", ולא ניתן כל פרסום לעמדת הממשלה הסובייטית בדבר "ההכרה בזכות קיומה של ישראל". אף לא נאמר דבר על עיקרון חופש השייט, שהרוסים דוגלים בו מאז ומתמיד.
אין מזכירים את העזרה הכלכלית והצבאית העצומה, שברית המועצות הגישה לערבים (מחשש, שהקוראים יבקשו לדעת מה עלה בגורלו של סיוע זה…). אין מדברים כלל על איומי מדינות ערב להשמיד את ישראל או על סגירת מצרי טיראן על ידי המצרים…
אין פלא, שרבים ברוסיה תוהים, כיצד מדינה קטנה, המונה פחות משלושה מיליון תושבים, מעיזה לפתוח במעשי תוקפנות נגד שכנותיה, המונות עשרות מיליונים, והנתמכות על ידי מעצמה כה אדירה כרוסיה. התוצאה של היעדר האינפורמציה היא, שהרוסי הממוצע אינו מבין כלל מה מתחולל כאן, והוא מאשים את ישראל ב"אחריות לסיכון השלום העולמי…" – מסכם "לה מונד".
אלג'יריה מונעת עיתונים מאזרחיה
הפחד מפני האמת אינו נחלתם של השלטונות הסובייטיים בלבד.
במדינות ערב – בעלי בריתם של הרוסים – עדיין מוסיפים לסלף את תוצאות הקרבות, ועושים הכל, כדי שהידיעות על גודל המפלה לא תתפשטנה בבת אחת, כי אם טיפין טיפין – בפיקוח הצנזורה…
והמדובר הוא לא רק באותן ארצות, שהיו מעורבות במישרין במלחמה – אלא אפילו באלג'יריה.
כותב על כך "לה מונד": "מאז תחילתו של המשבר, אין מרשים עוד כניסתם של עיתונים זרים וצרפתיים לאלג'יריה. הנימוק הרשמי הוא, שהידיעות על הניצחון הישראלי, כפי שהן מובאות בעיתונות הזרה, יש בהן כדי לגרום לדמוראליזציה בקרב האוכלוסיה…
אפילו מינוייהם הקבועים של העיתונים הצרפתיים אינם מקבלים עוד את עיתוניהם. נוסע, שהגיע לנמל אלג'יר, ובידו עיתון "לה מונד", נעצר על ידי שוטרי מכס, ורק לאחר שנגזרו מהעיתון כל הידיעות על המזרח התיכון – הוא הורשה להמשיך בדרכו.
מעיר על כך "לה מונד" באירוניה: "צנזורה אבסורדית זו, לא תוכל אף היא להפוך לניצחון את המפלה של צבאות ערב…"
אנתוני נאטינג מנהל מסע אנטישמי בקהיר
בראיון משודר ברדיו קאהיר, יצא אנתוני נאטינג ביום שישי שעבר, 19 ליוני במסע אנטישמי גלוי נגד היהודים ומדינת ישראל.
חסידו של נאצר האנגלי לא הסתפק הפעם בשיסוי המצרים נגד מדינת ישראל, אלא הסיתם גם נגד האמריקאים, ובמיוחד – נגד הנשיא לשעבר הארי טרומן.
לאחר גינוני הנימוסין המקובלים והצגתו של המרואיין כידיד הערבים, הוא נשאל: "כיצד הנך מסביר אתה עובדה התמוהה, שהאמריקאים על אף שהם יודעים, שישראל היא שפתחה ראשונה במלחמה – מוסיפים לתמוך בה? על כך השיב נאטינג בהסבר משלו, ואף טיפח לצורך זה תיאוריה מיוחדת, שגדולי צוררי ישראל הנאצים – לא היו מתביישים בה. "האמריקאים", הטעים נאטינג, "הם שיצרו את מדינת ישראל. בעיקר היה זה טרומן, הנושא באחריות להקמת ייצור זה. האמריקאים אף כפו את תוכנית החלוקה בשעתו. מכאן, שהם חשים ברגש אחריות להמשך קיומה של המדינה, שהם הביאו לעולם. אלא שאין זה הכל – המשיך נאטינג – קיימת אנטישמיות חזקה בארצות הברית. האמריקאים אינם חפצים ביהודים שם. הם רוצים להיפטר מהם. ומאחר, והציונות דוגלת בעליית היהודים לישראל – הרי שהם תומכים בציונות. והם עושים זאת, כמובן, משנאת היהודים. במדינת ישראל הם רואים אמצעי, המאפשר להם להיפטר מיהודיהם. על כן, הם כועסים, כשהם שומעים את תחנות השידור הערביות מאיימות להחריב את ישראל… עליכם לחדול איפה מכך…" שאלה: כיצד נוכל לזכות באהדת דעת הקהל באמריקה? נאטינג: "עליכם להציג נקודה משלכם. היהודים זכו לאהדת העולם המערבי, משום שידעו להבליט את עניין רדיפת היהדות על ידי הנאצים. אף לכם יש דרך לזכות בסימפטיה. עליכם להתרכז בבעיית הפליטים. עליכם לטעון, שזוהי הסיבה היחידה למתיחות בין היהודים והערבים. עליכם להדגיש, שהערבים ימשיכו להלחם – יעץ ידידו של נאצר האנגלי – ושהמלחמה לא תיגמר כל עוד לא תיפתר שאלת הפליטים. זוהי שפה, שהמערב יבין אותה. אני עצמי מדבר בלשון זו, כדי לזכות באהדה לענין הערבי. תמיד תדגישו את הנקודה האנושית, בזאת תעוררו את אהדת המערב ורחמיו…" בסיום דבריו פנה נאטינג בהתרגשות למראיינו: "אנא, עשו טובה לאלה, המבקשים לעזור לערבים. חדלו לדבר על השמדת ישראל. אנו מתקשים מאוד להסביר את עמדתכם זו באנגליה. התרכזו מעתה בבעיית הפלשתינאים – וכך תזכו בהרבה יותר אהדה. תטענו, שכל מה שאתם מבקשים הוא לאפשר לאותם פליטים פלשתינאים לחזור לאדמתם…"
האם הפחד ממלחמת עולם שלישית הוא שמניע את דה-גול?
מה מניע את צעדיו האחרונים של הגנרל דה-גול? האם הוא חושש באמת שהעולם עומד על סף מלחמה גלובאלית – או שנימוק זה אינו משמש עבורו אלא "עמדת הסוואה" להסתרת כוונותיו האמיתיות? שאלה זו נשאלת לאחרונה לא רק באירופה – אלא גם במסדרונות האו"ם.
כותב על כך "לאקספרס" הפריזאי, תוך כדי תיאור דרמטי של פגישת דה-גול – קוסיגין.
"יום שישי, 16 ליוני. קוסיגין מגיע לפאריז. דה גול שואל אותו: "אדוני ראש הממשלה, במזרח התיכון?" ראש הממשלה הסובייטית משיב, ללא היסוס: "אמנם כן, לא ידעתי על כך דבר…" בשלב זה מנסה "לאקספרס" לפתח בפני הקורא את הלך מחשבותיו של דה גול: "המדינות הקטנות – הערבים והישראלים", חושב הגנרל, "משחקים במלחמה ובשלום. הרוסים, האמריקאים, הצרפתים והאנגלים צפו את הכל מראש – מחוץ לכך, שיאבדו את השליטה על מצב העניינים…" בהמשך הכתבה מנסה השבועון הצרפתי לרמוז, שקוסיגין נתן להבין לדה גול, שרוסיה, כביכול, אינה יכולה להרשות לעצמה נסיגה נוספת – ולאו דווקא בגלל לחצם של הערבים, כמו בגלל לחץ ה"דמוקראטיות העממיות" ודעת הקהל שלה, עצמה.
כשביום שני שעבר מגיע ראש ממשלת בריטניה, וילסון, לביקור בצרפת, מתגלגל נושא שיחתם מאירופה – למלחמה. דה גול מנסה להסביר לעמיתו האנגלי, שעננים כבדים של מלחמה מכסים את השמיים, מכל עבר. וילסון חוזר לארצו מודאג.
למחרת, נפגש דה גול בארמון אליזה עם מספר חברי הפרלמנט הצרפתי. הוא מקבלם בארשת פנים רצינית וקודרת. ושעה שמגישים את הארוחה לשולחן, פונה הגנרל לגברת מרי הלן, סגנית נשיאת הסנאט, ואומר בקול מהורהר: "ובכן, גבירתי, אנו צועדים איפוא לעבר מלחמה…" המשך הארוחה נעשה באווירה כבדה. דה גול מדבר על המלחמה כמשהו בלתי נמנע, ועל הנשק הגרעיני. משהו מדאגתו מדביק את שומעיו. אחד מהם אמר למחרת: "בפעם הזו – זה רציני.
הוא מפחד באמת". אחרים מלמלו: "הוא עורך הצגה, ונהנה להפחיד אותנו. מלבד זאת, הוא מזדקן…"
סנטור תוקף את דה-גול בעתונות
ברם, יומיים לאחר מכן, יצא ג'ון פיליפי (סנטור מקורסיקה) בהתקפה קשה על נשיא צרפת, במאמר שפרסם בעתון "לה מונד" מ26 – ליוני.
"הגנרל דה גול מפחד", אומר ג'ון פיליפי שאנו נתונים בתהליך של מלחמה עולמית, ושאין כל סיכוי להימנע מכך במצב הקיים, אלא אם כן, יופיע גורם עולמי נוסף, וגורם זה – הוא ממשיך באירוניה – אינו אלא הפסקת מלחמת וייטנאם, תוך נסיגת החילות האמריקאיים משם…" והסנטור מקורסיקה טוען בלעג: ומהו חלקה של צרפת במשחק? האם עליה לשחק תפקיד, אפילו חסר תועלת, כדי למחות את זכרון יאלטה? האם עלינו להעמיד במבוכה את ארצות הברית, במקום לתרום משהו לשלום העולמי? זהו, מכל מקום, משחק רע, שיהפוך להונאה.
צרפת – מסכם ג'ון פיליפי – גם בהיותה מעצמה גדולה, בעולם שאיננו קיים עוד – זכתה בגדולתה הודות לנדיבותה ולכיבוד מילתה. לב צרפת ביוני 1967 היה עם הלוחמים הישראלים האמיצים, כפי שהיה לפני למעלה מדור עם הפולנים או היוונים, שלחמו אף הם עבור עצמאות מולדתם.
אשר לכיבוד התחייבויותיה – ואכן, צרפת היתה קשורה בהתחייבויות – יש רק להצטער, שהממשלה מצאה לנכון להתעלם מהן".
התעמולה הערבית על גלי האתר
תחנות שידור שונות, מנסות לנהל תעמולה בקרב מאזיניהן הערביים לטובת ארצותיהן.
שידורי מזרח אירופה בשפה הערבית מהווים כיום חלק אינטגרלי מהתעמולה הערבית עצמה. ברם, גם תחנת לונדון בשפה הערבית מנסה להחניף יותר ויותר למדינות ערב, בסגנון תעמולה הקרוב לליבן. פרשן רדיו לונדון בערבית חוזר ומבליט לאחרונה את עמדתה האוהדת של בריטניה לערבים. הפרשן הירבה להסתמך על שר החוץ הבריטי, ג'ורג' בראון, שהזהיר את ישראל בעצרת האו"ם מתוצאות סיפוח העיר העתיקה.
הכריז פרשן רדיו לונדון: "בראון התעניין במיוחד בירושלים, בשל הידיעות שהגיעו מישראל כי הממשלה שם עומדת לפרסם חוק, שיקבע את סיפוח העיר העתיקה לישראל…". הקריין אף הבטיח לערבים, שבראון לא התעניין רק בעיר העתיקה, כי אם גם בפליטים הערביים ובענין ההתפשטות הטריטוריאלית.
ברם, את דברי השיטנה והמשטמה העזים ביותר נגד ישראל, "המגרשת את הערבים מבתיהם בכוח הנשק", משמיע פרשן תחנת רדיו פראג בשפה הערבית.
רדיו מוסקבה ממשיך לשים את הדגש על "הידידות שרוחשת ברית המועצות לערבים", בהתייחסו לצעדים, שנקטה ותנקוט בעתיד ברית המועצות לטובת האינטרסים שלהם.
מה מספרים הערבים עצמם למאזיניהם?
השידורים המצריים מנסים להעלות את מוראל העם הערבי, על ידי הדגשת הפעילות הסובייטית באו"ם וביקרום של אישים מרכזיים מברה"מ בקאהיר. הם מדגישים שרוסיה רואה את שאירע בין ישראל למדינות ערב, כחוליה בשרשרת שלמערכות, וכי התנגשות גלויה עדין צפויה בין ישראל לערבים.
ירדן השידור הירדני מדבר על הצורך בעריכת ועידת פיסגה ערבית, ואילו העתון היחידי המופיע עתה בירדן מזהיר אתה ערבים, לבל יסכימו לדון בבעיה הפלשתינאית בצורה כוללת ומקיפה, וחוזר ומציין, שאין זה לטובת הערבים לכרות שלום עם ישראל.
סוריה המאפיין את התעמולה הסורית כיום הוא הדיבור על מאבק כולל נגד הציונות והאימפריאליזם, ובעד חרות וקידמה בכל אתר ואתר…
לבנון רדיו ביירות מדגיש את הידידות בין הערבים והנוצרים בלבנון.
העיתון הלבנוני "אל חיאת" קורא לערבים להשתמש בכוח להחזרת זכויותיהם. המאלף ביותר הוא לראות את ההבדל הובלט בנימה בין מה שכתבה העתונות הערבית ערב המלחמה, לבין הטון, שהיא נוקטת עתה. ואין לך דוגמה טובה יותר מהשוואת הכתבות בעתון "אל בעת" הדמשקאי.
ב26 – למאי פירסם "אל בעת" דברי התרברבות על כוחה ועצמתה של סוריה, בהדגישו את הודעת דובר הצבא העממי, "כי מספר החיילים העממיים – לבד מהצבא הסדיר – המוכנים והמצויידים בסוגי הנשק השונים והחדישים מגיע ל300 – אלף", והם מוכנים לקרב בכל רגע.
יומיים לפני פרוץ הקרבות עדיין מלאו עיתוני ערב דברי רהב, ועיתוני דמשק הכריזו באותיות קידוש לבנה: "אנו ממתינים, שהציונים יבצעו את איומיהם המחוצפים, כדי שנוכל לפתוח במערכה לשחרור פלשתינה".
הנימה השתנתה תכלית שינוי לאחר התבוסה. הערבים החלו לפתע לדבר למצפון העולם ולתבוע צדק, בשם החוק והסדר…
כתב "אל בעת" ב13 – ליוני 1967: "אנו קוראים למצפון העולמי להתייצב לימין הערבים במלחמתם. כל עוד לא יתעורר מצפון העולם נגד הפלישה הצבאית המשולשת הרי שהעולם שב לחוקת הג'ונגל… אנו משוכנעים, כי מצפון האנושות עומד לימיננו. אין אנו תוקפניים – אנו נלחמים מתוך הגנה על נפשנו ועל משפחותינו. הכוח אינו הפוסק האחרון בעולם. על הצדק והחוק להגיד את המלה האחרונה…"
מורת רוח נגד ברית המועצות
סימנים ראשונים של מורת רוח גלויה נגד ברית המועצות החלו ניכרים בשופרות התעמולה הערביים, בשבועיים הראשונים לאחר התבוסה – אולם עתה שונתה שוב הנימה, מתוך צפייה של "להמתין ולראות" כיצד תנהג ברית המועצות בעתיד.
כתב "אל צפא" הלבנוני ב20 – ליוני: "המאורעות המתרחשים בחשאי ובגלוי במזה"ת מתגלגלים במהירות רבה בהרבה מהמלחמה".
כאן בא תיאור מרתק על המלחמה, שתוארה כהתנגשות המקיפה ביותר, שהתחוללה סביב הבעיה המסובכת ביותר אחרי מלחמת העולם ה2 -, בפרק זמן הקצר ביותר, אותה ידעה ההיסטוריה המלחמתית.
"הקנוניה שנרקמה בין מוסקבה לבין וושינגטון היא בגדר עובדה קיימת", מאשים בעל המאמר, סלים נצאר, והוא ממשיך ומסביר: "ולא משום, שימאי הצי השישי, וימאי הספינות הסובייטיות בים התיכון ערכו 3 ביקורים הדדיים, שתו יחד וסעדו יחד; ולא משום, שקציני שני הציים, קיימו במשך בקרבות – ארבעה ביקורים רצופים, כאילו אין המתרחש סביבם נוגע להם כלל ועיקר, ואף לא משום שדו"חות המומחים הצבאיים הוכיחו מעל לכל ספק, שמכשירי המכ"ם של האוניות הסובייטיות הצליחו לגלות את ההתקפה האווירית הישראלית בדיוק כפי שגילו זאת מכשירי המכ"ם של הצי השישי – מבלי להודיע על כך למצרים…
כל אשר התרחש – מסכם בעל המאמר – מצביע על הסכם מוקדם, כדוגמת המלחמה שהתחוללה בין הודו לפקיסטאן, והסתיימה בהסכם טשקנט, בנוכחות הנישא הסובייטי ובהסכמתו העקיפה של נשיא ארצות הברית. יתכן שנאצר הוא הראשון אשר גילה את ממדיה של "תוכנית" מושלמת ומתוכננת זו, וחש בהתמהמהות מוסקבה ובעמדתה הצבאית, שיש בה משום הססנות מכוונת. אולם בעשותו את שיקוליו, לא שכח נאצר את תנאי המערכה הדיפלומטית ואת יכולת הסובייטים להשתתף בה לטובת מדינות ערב. לפיכך, העדיפה קאהיר להמתין בעשיית החשבון, ולא לעורר את הבעיה עם מוסקבה בזמן שהיא נמצאת עדיין בעיצומה של התבוסה…", טוען העתון הלבנוני הפרו מצרי. "קאהיר זקוקה לתמיכת הגוש המזרחי, כדי לעבור את המערכה המדינית", הוא מסביר, "ומכאן שתיקתה המלאה בכל הנוגע לנושא זה…" מאמר זה יש בו כדי לתת רקע על המתחולל עתה בליבותיהם של מנהיגי מצרים וסוריה.
זעם, מרירות וחשדות – ולא רק לגבי המערב – הם המכוונים את צעדיהם של שליטי ערב המאוכזבים. מכאן, זהירותה המופרזת של מוסקבה לכל צעד מתון, שיתפרש מיד כ"קנוניה" חדשה בין וושינגטון למוסקבה.
באווירה רגישה זו, אין פלא, ששיחות ג'ונסון-קוסיגין, לגבי מציאת פתרון נאות לבעיות המזרח התיכון – נידונו מראש לכישלון. כל עוד תמשיך מוסקבה בקו הפיוס הנוכחי כלפי מדינות ערב – אין לצפות להגיון או לצדק במעשיה.
מן הראוי לציין את הבדלי הגישה בין המרצים לסורים, לגבי ברית המועצות. בעוד הראשונים מוסיפים לכבד את מוסקבה כלפי חוץ, אך אינם חדלים מלחשוד בכוונותיה – הרי שהסורים נוקטים עמדת אמון עוורת ברוסים, ומגינים עליהם מפני האשמות יתר מדינות ערב. "ברית המועצות רשאית לרגוז על הערבים, לאחר שהנשק שסיפקה להם נפל כה בקלות לידיה אויב בחזיתות מסוימות – כותב "אל ג'רידה" מה20 – ליוני, בלמדו זכות על אי ההתערבות הרוסית במלחמה עם ישראל.