עורך אל-אהרם מגלה את:
האסטרטגיה של האויב
מבט חדש, 15.6.67
"מצרים היתה במצב כוננות ודריכות", טוען הייכל, "וזהו האלמנט הראשון מיסודות האסטרטגיה המצרית במשך עשרת הימים המפוארים. האלמנט השני – הפעולה המצרית היתה בגדר של הפתעה גמורה.
אשר לעיתוי פעולתה של מצרים, אומר כותב המאמר: "האיום הישראלי נגד סוריה, והידיעות הוודאיות, הן בקשר לכוונות והן בקשר לתוכניות, הם אשר הביאו למצב הבלתי צפוי, אשר מצרים חייבת לתת עליו תשובה מיידית, הגם שהדבר היווה הפתעה גם לגביה…"
הייכל מונה שני הישגים לפעולות המצרים, שסילקו את כוחות האו"ם וחסמו את מפרץ עקבה בפני שייט ישראלי, כאשר הם נתמכים על ידי "כוח מזויין, שלא היה דוגמתו במזרח התיכון":
- חשיפת התוכניות היזומה נגד סוריה, שהפלישה אליה שוב אינה אפשרית, משום שכוחות ישראל הועברו כולם לדרום, כדי לעמוד בפני ריכוז המצרים הדרוך.
- שינוי העובדה הקיימת, אשר נכפתה על ידי הפלישה האנגלו-צרפתית – ולא על ידי צבא ישראל ב1956-, אף כי היתה זו ישראל שהפיקה תועלת ממנה.
פירושו של דבר הוא, כי האסטרטגיה של שלב זה כבר השיגה את מטרתה הראשונה.
אלא שכאן צצה שאלה חיונית: "האם נסתיימה הפרשה?" והייכל משיב: "הסברתי כי הפרשה לא נסתיימה, אלא רק החלה. משום שאני משוכנע, כי ישראל, עקב כמה גורמים, ובראשם הגורם הפסיכולוגי – אינה יכולה, לפי הערכתי לעבור בשתיקה ולהשלים עם מה שקרה עד עכשיו, פירושו של דבר, וזו כוונתי בהערה השניה במאמרי… כי הצעד הבא יהיה שלה.
עתה עליה היא להגיב. עלינו לצפות למהלומה נגדנו. עלינו להפחית, כפי שאמרתי, במידה מקסימאלית, את האפקטיביות של המהלומה. לאחר מכן, צריכה לבוא המהלומה השנייה מצידנו – מהלומה, שתהיה אפקטיבית במידה מקסימאלית.
סיכומו של דבר – מסיים הייכל – מצרים השתמשה בכוח והשיגה את מטרות השלב הזה, מבלי שתזדקק עד כה לשימוש בנשק. לא נותר לישראל עתה אלא להשתמש בנשק, אם ברצונה להפעיל כוח. דהיינו, מהלך בעימות האימתני, הקיים עתה בין מצרים, הנתמכת על ידי כוחות המוני האומה הערבית, לבין ישראל, הנתמכת באווילות הכוח האמריקני – מחייב את מצרים, לאחר כל הישגיה, לצפות ולו גם צפייה זו היא צפייה למהלומה. דבר זה הוא חיוני גם לבטיחותו של מהלך המערכה, בייחוד מנקודת מבט בין-לאומית.
האומנם תתחיל ישראל, והאם תהיה המהלומה השנייה מצידנו מהלומה ניצחת? שבוע לאחר מכן, שידר רדיו קהיר מאמר חדש מפרי עטו של עורך "אל-אהרם": המאמר שודר ב2.6.-: "המאבק המתנהל עתה במחשבה הישראלית – המערכת הצבאית הישראלית וחלקה בהתקפות העזות אשר יכתיבו את תגובת ישראל נוכח המשבר המפתיע".
בשבוע שעבר העליתי הערה בה הבעתי את דעתי שאין מנוס מהתנגשות מזויינת בין קע"ם לבין האויב הישראלי. בהקשר זה הדגשתי את חשיבות הגורם הפסיכולוגי אשר ישראל ביססה עליו את מאזן הביטחון שלה במזרח התיכון. כן דיברתי על האגדה אודות ישראל ככוח המסוגל לבדו או בעזרת זולת לכפות את העובדה הקיימת על הערבים, המקיפים אותה.
הנקודה העיקרית, שאליה אני מתכוון היא האופי הישראלי שהוא, בצורה זו או אחרת, השתקפות של אופן התהוות ישראל וביטוי למהותה הפנימית.
אומר מיד, שאם ישראל לא תוכל להנחית מהלומה, אשר באמצעותה תשבור את ההסגר הערבי הלוחץ אותה עכשיו מסביב, הרי היא עצמה תהיה נתונה לסכנה של שבירה מבפנים." להלן מנסה הייכל להוכיח, שהלחץ הפנימי על ממשלת ישראל יאלץ אותה בסופו של דבר להציב בעמדות הכרעה אישים קיצוניים, התובעים הכרעה צבאית.
לאחר שהייכל מנתח, כפי שהוא מוצא לנכון את השתלשלות המאורעות ההיסטוריים, שהביאו להקמת מדינת ישראל, בציינו, "שבאותה תקופה מכרעת, שבה היה צפוי להכרעה גורל הקמת המדינה או אי הקמתה היה בן גוריון זה אשר הנהיג את המערכה בפלסטין באמצעות מנגנוניו" – הוא מסביר לשומעיו את מהות "המערכת הצבאית בישראל", שהפכה, לדבריו, "למכתיבה את פעולתה המדינית של ממשלת ישראל".
אומר הייכל: "למען האובייקטיביות, ייאמר כי הדבר היה מחוייב המציאות בגלל כמה סיבות: ) ישראל מוקפת מכל עבר איבה ערבית.
1 ) אוכלוסייתה מוגבלת – לעומת הגידול המתמיד באוכלוסיית 2 שכנותיה.
) במדינות הערביות הסובבות את ישראל מצויים "למעלה 3 ממיליון" פליטים פלשתינאים, המכירים היטב את ישראל, דרכיה ושביליה, ולכך יש להוסיף כרבע מיליון ערבים, אשר נותרו בשטחי ישראל….
) עליית הערך העצמי הערבי בתחומים הכלכליים החברתיים 4 והצבאיים.
המערכת הצבאית – מדגיש הייכל – היא אשר הגתה, תיכננה וביצעה את תוכנית ההתקדמות לצרפת, כדי שזו תשמש מקור עיקרי לנשק בשנת 1954. על פעילות זו ניצח באותה עת אחד מאנשי המערכת הצבאית המוכשרים, והוא שמעון פרס".
כאן חוזר הייכל על עצמו ועל מאמרו הקודם, שישראל נפלה קרבן למחקריה התעמולתיים אודות כוחה של מצרים, ומכאן ההפתעה הרבה בישראל, לגבי כושרו של הצבא המצרי בהיערכותו האחרונה בסיני.
בעיית הביטחון הישראלי לאחר שהגיע למבוי סתום – אין לה פתרון לפי השקפת המערכת הצבאית, אלא להכות במהירות לשם שבירת המצור הערבי, ולשם החזרת גורם הביטחון הפסיכולוגי אשר היה מותנה תמיד בכושרה של ישראל לכפות את העובדה הקיימת ובאי יכולתם של הערבים תמיד אלא להשלים עימה.
או שישראל תהלום כדי לשבור את המצור הערבי סביבה, או שלא תהלום – ואז תשבור מבפנים.
מבט חדש, 15.6.67, עמ' 7.