המדיניות משועבדת לכלכלה
בריטניה לא תחזור מזרחה לסואץ
מאת: מאיר אביזוהר
מקור: מבט חדש, 15.6.67
"הישראלים עשו זאת שוב", התלהב בשבוע שעבר פרשן הB.B.C-, שעות לאחר פתיחת המערכה – מצרים אינה קיימת 36" יותר ככח צבאי". "הם עשו זאת". הכריז בדומה לכך ה"אקונומיסט" על שערו אלא ששבועונה הרציני הזה של בריטניה התכוון הפעם להרבה יותר, ובעיקר למצב המדיני החדש שנוצר לאחר הנצחון. במאמרו הראשי, קבע, כי אין להניח שהאמריקאים או הבריטים היו מאלצים את נאצר לבטל את ההסגר על מיצרי טיראן אך לפני שבועיים, כתב העיתון, דמה נאצר לביסמרק ב1870-, כשליט שאיחד עם המפוצל ליחידות מדיניות רבות לקראת מלחמת נצחון על אויב משותף.
אולם עתה, יהיה בר מזל אם יצליח לשמור על שלטונו במצרים".
הקורא הישראלי יכול היה למצוא גם קטעים בלתי נעימים לו בעיתונים אנגליים אך אלו היו בגדר מיעוט קטן. דעת הקהל, הבריטית, על מרבית גילוייה, התפתחה מאהדה והבנה להתפעלות, שהעבירה הרבה אנגלים אף על אהדתם המסורתית לunder-dog- המנוצח. בפרלמנט הרחיק לכת מכולם עמנואל שינוול בן ה80-, איש הגוורדיה הוותיקה של הלייבור שעבר עתה לאופוזיציה פנימית במפלגתו. הוא תקף את ממשלתו על חדלון האונים שלה, על חוסר אומץ ליבה לפעול לעזרת ידידיה האמיתיים.
מדוע באמת לא נאחזה ממשלת וילסון בשגיאותיו הפאטליות של נאצר יריבה, כדי לחזק במישרין את שארית עמדותיה במזרח התיכון? מדוע לא קיבלה את עצתו של ראש הממשלה לשעבר, אלק דאגלס יום, ולא הודיעה עד תחילת המשבר על דחיית פינוי הבסיס בעדן? מדוע התחמקה מלהשיב דבר ברור לשר החוץ הישראלי, שתבע מאנגליה לממש התחייבויותיה מלפני עשר שנים? מדוע לא השתמשה בהזדמנות היחידה במדינה כדי לקבוע תקדים של שיטור ציי מלחמה מערביים להבטחת חופש השיט בנתיבי ים באותו איזור בלתי יציב, המשמש גם כיום עורק חיוני לסחר ולספנות של בריטניה וידידותיה? הנתון העיקרי להערכה מאוזנת של עמדת ממשלת ווילסון, ולצעדיה הצפויים בעתיד אינו מצוי כלל בתחום מדיניות החוץ.
העלאת התחייבויות בינלאומיות מהעבר, ניתוח עמדות מזרח תיכוניות מסורתיות או בלתי מסורתיות – לכל אלה ערך משני, במצב שבו נמצאת מדיניות החוץ הבריטית: היא משועבדת כיום לשיקולים כלכליים כפי שלא היתה מעודה.
ראוי היה שפרשנים ישראליים לא יוטעו על ידי הקטנת התלות הבריטית (והמערבית בכללותה) בנפט בדלק המזרח התיכוני, במציאות של "שוק – של קונים" בעולם נפט. הערכה זו כשלעצמה היא אולי נכונה, אולם ישנם שני שיקולים מכריעים אחרים, המאלצים את ווילסון להתחמק מנקיטת עמדה חד צדדית ולהתגבר על האהדה – שאומרים שיש לו – כלפי ישראל.
בעיה א' היא חיסול התחייבויותיה הצבאיות של בריטניה מ"מזרח לסואץ". זהו סעיף מרכזי במדיניות הביטחון של ממשלת הלייבור, העוסקת זו השנה השלישית בהסדרים חדשים במזרח אסיה ודרום ערב, כדי להשתחרר מבעיות מטרידות ובכלל זה גם מעמסה של כמה עשרות מיליוני שטרלינגים לשנה ולהשיג חיסכון שיתרום למאמץ הבריטי המרכזי להשגת מאזן מסחרי חיובי. הדוקטרינה של חיסול ההתחייבויות הישירות ממזרח לסואץ כרוכה בהסדרים חדשים, שאחד השותפים הנכבדים להם הוא פייצל מלך ערב הסעודית. ובצד העיסקות המדיניות עם המלך והנסיכויות השכנות לו, חיפש שר החוץ הבריטי כל דרך אפשרית לריכוך הפעילות האנטי בריטית מצד נאצר, המזנב ללא רחמים בעמדות המאסף של אנגליה במזרח התיכון. אין להניח שבהמשך למאמצים ממושכים אלה נתגלתה פתאום התלהבות מיוחדת אצל שרי החוץ, הביטחון והאוצר של בריטניה, או אצל ראש ממשלתה – להקצות עתה כוחות חדשים שיעסקו בפעולות שיטור ימי במפרץ עקבה, פעולות שאי אפשר יהיה לטשטש את אופיין האנטי מצרי.
הבעיה השניה היא מצבה הרופף של הלירה האנגלית. מה שהיה מקור כוחה בעבר – הפך לה לבריטניה לרועץ. תפקידה כ"בנקאי בין-לאומי" – ועדיין משמשת הסיטי כמרכז עולמי של פיננסים – עושה את מדיניות החוץ שלה לשבויה בידי תנודות וספקולציות של מטבע זר. שש מאות מיליון השטרלינגים המצויות כיום בידיים ערביות הם נימוק טוב בידי כל מיני ספקולנטים במרכזים פיננסיים אירופיים, להביא לנפילה בערך הלירה האנגלית כל אימת שיחסיה עם מדינות ערב מסתבכים. גם הפעם, עוד לפני שמחזיקי המטבע האנגלית בארצות ערב חשבו על צעד דרסטי כל שהוא – כבר נמצא מי שהימר על אפשרות כזו לרעתה של אנגליה.
יש להביא בחשבון כי דווקא ממשלת הלייבור נותנת לשיקולים הכלכליים עדיפות ראשונה. האמביציות העיקריות שלה נמצאות כרגע בתחום הבראתו של המשק הבריטי, שעה שמדיניות הריסון הכלכלי העמידה אותה בסכנה פוליטית של אובדן בסיס תמיכתה העיקרי שהוא כידוע ציבור הפועלים. מה הקריבה הממשלה למען מדיניותה הכלכלית הבלתי פופולרית – זאת ניתן היה ללמוד מתוצאות הבחירות העירוניות האחרונות, בהן נחלה מפלגת העבודה תבוסה ניצחת.
לאור כל זאת, נראה כחסר תקווה כל נסיון ישראלי לגרור את אנגליה להתחייבויות בעלות אופי צבאי אנטי מצרי בים סוף. לא הייתי מתפלא אם יתברר כי ההיפך מזה קרה, וכי התגובה הבריטית לתכנית אבא אבן להפעלת המעצמות הימיות בראשות ארצות הברית – מילאה הפעם תפקיד בהחרפתו של המשבר, על ידי הבלמים שהופעלו מלונדון כלפי פעולה אמריקאית, אם זו הובאה אי פעם ברצינות בחשבון.
נכון יותר יהיה לגבי העתיד, אם מדיניות החוץ הישראלית תנצל את האהדה הקיימת והגוברת בדעת הקהל באנגליה – ואף בחוגי הממשלה שם – לתמיכה בעקרון של העמדת יחסי ישראל-ערב על מו"מ ישיר, ולא על צפיה להתפתחות ניגודים בין אנגליה ומדינות ערב, או בתקוות להחזרת גלגל האסטרטגיה הבריטית הגלובלית אחורנית, לימים שקו סואץ-עדן-סינגפור היה אחד מיסודותיה, ספק אם קו זה יחזור אי פעם, אפילו ישובו השמרנים לשלטון בעוד שלוש שנים. יצירת העובדות החדשות במזרח התיכון תצטרך להישען יותר ויותר על קביעת מטרות שתציג ישראל לעצמה, ולא לזולתה.
מבט חדש, 15.6.67, עמ' 6.