לאופייה של מלחמת ההתשה 1936-1980.
סא"ל אברהם זוהר.
(סקירה חודשית, ההוצאה לאור, משרד הביטחון).
ב-23 ביולי 1969 הוטבע לראשונה מטבע לשון, על ידי נאצר, נשיא מצרים. בכך הוענק ע"י גמאל עבד-אל-נאצר שם למלחמה, שפרצה באביב 1969, ושהסתיימה לאחר 16 חודשים, בליל 7-8 באוגוסט 1970.
בערבית נקראה המלחמה: חרב אסתנזאף- מלחמת הקזת הדם.
להלחמה זו- הרביעית במלחמות ישראל- אין עיטור, למעט זה של השירות המבצעי. אך אין בכך כדי לשנות כהוא-זה את העובדה, כי "מלחמת ההתשה" הינה מלחמה לכל דבר ולא רק מקבץ של תקריות גבול. יתר על כן, מלחמת ההתשה על כל היבטיה- הצבאיים והאזרחיים- מהווה אספקלריה נאמנה למאבק הערבי-ישראלי כולו, מאז 1936 ואף לפני כן.
העימות האלים בין היישוב בישראל לבין הערבים הגשים במידה לא מעטה את נבואתו של מינרצהאגן כפי שכתב לראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ב1919 -: "הישות הערבית והיהודית תתנגשנה בהכרח.
היהודים, אם יצליחו בתוכנית העלייה שלהם, יתפשטו, וזה חייב להיעשות על חשבון הערבים, אשר יעשו ככל שביכולתם כדי לבלום את הגידול ואת העוצמה של פלשתינה יהודית. זה משמעו- מרחץ דמים".
(ההדגשה שלי) ואכן, מאז נכתבו דברים אלה ועד ימינו אנו נמצאת ישראל במצב של לחימה ממושכת, אשר עד 1936 נשאנ אופי של התנגשות בין שתי חברות מתהוות, ומאז- אופי של עימות מזויין ומאורגן, שהפך למצב מלחמה בין עמים, מאז 1948.
מצב מלחמה- שלא כמלחמה בעלת זמן ומרחב מוגדרים- מצוי על הרצף שבין מלחמה ושלום. רצף זה נע ממצב של שלום חיובי (כדוגמת מדינות השוק האירופי המשותף) או שלום של אי מגע דרך שלום שלילי, שבו קיימים חיכוך וסכסוך בין מדינות ובמסגרתו מצויים גורמים כנו: "מאזן כוחות" ו"מאזן אימה" כמרתיעים ממלחמות. מכאן נע קו הרצף לכיוון פעולות אלימות בלתי סדירות, פעולות טרור וגרילה ועד למלחמות מוגבלות ומלחמות כוללות.
מאז 1936 מצויים יחסינו עם הערבים על הרצף המוגדר כ"מצב מלחמה". הסלמה ברצף זה הובילה לפעולות אלימות, בלתי סדירות, למלחמות מוגבלות ואף כוללות, שעד 1967 פרצו כל 10 שנים בערך ), ואח"כ בשנים 1969 ו1973 -.
1967 ,1956 ,1947 ,1936) על מצב דברים כזה אמר הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי לשעבר, כי רק במזה"ת פרצו מלחמות ממצב מלחמה ולא ממצב של שלום. במצב המלחמה המתואר לעיל היו יסודות של מלחמת התשה ממושכת. מהי אפוא מלחמת התשה? האם מכירה התיאוריה הצבאית בסוג זה של מלחמה? הנס דלבריק, היסטוריון גרמני (1848-1929) הגיע על סמך מחקרים היסטוריים ועל יסוד תוצאות מלחמת העולם הראשונה למסקנה, כי בדורנו שלטת האסטרטגיה של ההתשה, ולא זו של ההכרעה.
באסטרטגיה של ההכרעה המטרה הינה מיגור צבא האויב ע"י הרס כוחותיו, יכולת הלחימה ורצון הלחימה שלו. באסטרטגיה של התשה מושגת התוצאה ע"י פעולה מצטברת-כרסמנית, ועניינה הרס כוחות ושחיקתם בצורה מתמשכת. אסטרטגיה של התשה אינה משקפת בהכרח חולשה, והיא ננקטת ע"י צד בעל תושייה, כאשר אינו יכול להגיע לניצחון מהיר, מכריע וחותך.
משום כך, אין אסטרטגית ההתשה כוללת יסודות צבאיים בלבד, כי אם ם יסודות כלכליים (כמו: הסגר, חרם כלכלי) תרבותיים ופוליטיים.
הנוקט דרך זו חייה להיזהר לבל יותש בעצמו, שכן המנצח במלחמה כזו- האורכת חודשים ושנים- הוא, למעשה, זה שהותש פחות.
בספרו "אסטרטגיה" עומד ב.ה. לידל-הארט על מהות אסטרטגיית ההתשה. הוא דן באסטרטגיה "מוגבלת-מטרה" או אסטרטגיה "פביאנית": "הסיבה הרגילה לנקיטת אסטרטגיה מוגבלת- מטרה היא הרצון להמתין לשינוי במאזן הכוחות.
לשינוי זה חותרים תכופות ומשיגים אותו על ידי התשת כוח האויב, וזאת על ידי דקירות תחת להסתכן במהלומות. תנאי חיוני לאסטרטגיה כזאת הוא, שלגבי האויב תהיה ההתשה גדולה בהרבה מאשר לגביך. ייתכן, שאפשר להשיג מטרה זאת על ידי פשיטות על האספקה שלו, על ידי התקפות מקומיות המשמידות חלקים מכוחו או הגורמות לו אבידות כבדות בהרבה משלך; על ידי פיתויו לבצע התקפות בלתי כדאיות, על ידי גרימת פיזור ופיצול מופרזים של כוחותיו, ולא פחות מכן- על ידי דילול מירצו הרוחני והגשמי. (הדגשה שלי). אסטרטגיה כזו אינה בהכרח מדיניות של חולשה במהותה, אלא "סיגול מעשי של האמצעים להשגת המטרה".
אדרבא", קובע לידל הארט, "כאשר ממשלה מגעת לכלל הכרה, כי לאויב עדיפות צבאית, אם באופן כללי או בזירה מיוחדת, אפשר ובחוכמה תעשה אם תבחר באסטרטגיה בעלת מטרה מוגבלת. אפילו ננקטה מדיניות כזו שלא מדעת, הרי יש לבדוק אם המדיניות הצבאית ה"מאופקת" אינה זכאית לתפוס מקום בתורת הלחימה". 4 אסטרטגית ההתשה מוצאת ביטוי גם בתורתו של מאו-טסה-טונג.
בחיבוריו נגע מאו בשאלות של מלחמה מהפכנית, מלחמה ממושכת, שהיא בבחינת מלחמת התשה ולוחמת גרילה. המלחמה הממושכת- תכליתה להתיש ולערער את עוצמת האויב (בחיבורו מתייחס מאו-טסה- טונג למלחמה נגד יפאן), ועליה להתנהל בשלושה שלבים: הגנה אסטרטגית, הכנה למתקפת-נגד והתקפת נגד אסטרטגית. הארוך והקשה בשלבים הוא השלב השני, באשר הוא מתנהל נגד אויב, שהגיע לנקודות סופיות במתקפתו ויעשה הכול כדי לערער את החזית המאוחדת מבפנים.
תפקיד חשוב במלחמה זו, בעיקר בשלב השני, מוטל על אנשי הגרילה, ותנאי חשוב להצלחת אלה הוא השגת שיתוף פעולה עם המוני העם בשטח הכיבוש. זירת המלחמה של לוחמת גרילה מחולקת לשלושה: בסיס הגרילה המצוי מחוץ לשליטת האויב, בסיס האויב ואזור הגרילה שעליו מתכתשים השניים. המטרה היא להרחיב את אזור הגרילה כדי להפכו אח"כ לבסיס גרילה ולהצר את בסיס האויב. אחד ממרכיביה העיקריים של הגרילה הוא הטרור הנכפה על אוכלוסייה שממאנת לשתף פעולה, טרור הממרר את חיי השלטון הזר, משבש את מנגנון הכיבוש ומפורר את אוכלוסיית השלטון הזר. סימן היכר של גרילה הוא היעדר חזיתות ברורות. מאו חייב שיתוף פעולה בין הגרילה לגייסות הסדירים והדגיש את הצורך בפיקוד אסטרטגי מרוכז. כן קבע, כי במלחמת גרילה קיים יחס גומלין ברור בין טקטיקה ואסטרטגיה והזהיר מפני תפיסה מוטעית, שלפיה ניצחון אסטרטגי יושג על ידי הישגים טקטיים בלבד.
מלחמת הגרילה בגרסתה המאואיסטית היא מלחמת התשה שבסופה הכרעה או פרוזדור להכרעה. אף על פי כן קרב ההכרעה הוא במלחמת התשה. מי שהביא את האסטרטגיה של ההתשה להקצנה של "הקזת דם" היה הרמטכ"ל הגרמני פלקנהיים, שיזם ב1916 – אסטרטגיה של הקזת דם (ausbluten). בקרב ורדן היו תוצאותיה כ¾ – מיליון הרוגים במשך כ- חודשי לחימה- וללא תכלית.
10 "הקזת דם" הינו גם התרגום המילולי של השם הערבי "אסתנזאף", שנתן גמאל עבד אל נאצר למלחמה ביולי 1969. אנחנו קראנוה "מלחמת ההתשה" (War of attrition). בשם הערבי שניתן למלחמה ובשלושת שלביה, כפי שהוגדרה על ידי נאצר (בקיץ 1968) ניכר, כי הוא ויועציו הושפעו והעתיקו תורות ותיאוריות הן של מאו-טסה-טונג, והן של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.
באותה מידה ניכרת השפעת תורות אלה על דרך החשיבה והפעולה של ארגוני המחבלים. לדוגמא, סעיף 9 באמנה הפלשתינאית מציין, כי המלחמה לשחרור פלסטין הינה אסטרטגיה ולא טקטיקה. נראה, כי ארגונים אלה, המושפעים מתורות מאו ודומיו, נאחזים גם בדוגמאות, שבהן הצליחו לוחמי גרילה לסיים מלחמת התשה ארוכה בתוצאה סופית של הכרעה כמו בקובה, באלג'יריה ובוויטנאם.
ב27 – ביולי 1969 נתן העיתון "אל אהרם" מקום נכבד למאמר "אסטרטגיית ההסלמה של מצרים", פרי עטו של טה אל-מגדוב. (לוא'א מגדוב הנמנה עם מחברי הספר "מלחמת הרמד'אן" תואר אזכאיש מחקר במכון למחקרים פלסטיניים וציוניים מטעם העיתון.) המחבר הגדיר את ההסלמה כשיטה במאבק הבין-לאומי בתקופה שבין שלום מתוח למלחמה טוטאלית, כאמצעי להניע אויב לוותר על שאיפות תוקפנות וכשלב אסטרטגי הקודם לפעולה צבאית ישירה. ההסלמה היא גמישה, מורכבת מיסודות מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים מוגבלים וערכה האמיתי הוא בכך, שמחירה לא יעלה על ערך תוצאותיה. היא מחייבת מאבק של רצון ומאמץ בלתי נלאה, הכול כדי להתיש את כוחותיו ומשאביו של האויב בכל התחומים (תוךשילוב של הפלסטינים ואירגנוי ההתנגדות). לפי מגדוב כוללות ההתמודדויות המזוינות מהלומות מרוכזות של אש ארטילרית, פשיטות בזק על קוי ההגנה, התנגשויות אוויר ופעולות תצפית בעומק השטח הכבוש. בתוך כל אלה טמונה סכנה של הבאת אירועים "אל סף התהום". האויב הישראלי "בוגדני מטבעו" ויש לצפות ל"קפיצות פתע תוקפניות" בניסיון להביא משבר אל "סף תהום" על ידי פעולות הרס בקנה מידה נרחב, ובעיקר ע"י כוח המחץ של חיל האוויר הישראלי. כל אלה מחייב מצב, שתכנון ההסלמה והשליטה עליה יימצאו בידי הדרג המדיני והצבאי הגבוה ביותר.
ב"נאום יריחו" שלו במארס 1965 הקדים חביב בורגיבה את מגדוב: גם כאשר יתברר שלא יהיה לאל-ידם של כוחותינו להשמיד את האויב ולהשליכו לים, אל לנו להתעלם מכך, כי אם לקחת זאת בחשבון, ותוך כדי המשך המאבק בכוח רב להשתמש באסטרטגיה, שתקבל את השראה מעמדותינו, כדי שנתקדם לעבר המטרה שלב אחר שלב, כשאנו נעזרים בתחבולה ובמאמץ. שכן המלחמה, כפי שידוע, היא תכסיס של התקפה ונסיגה לסירוגין, וכך ניצחו אבות אבותינו במערכות הגדולות, שבהן כבשו את העולם".
לסיכום, מלחמת התשה היא מלחמה לכל דבר, והיא ננקטת ומבוצעת גם אם לא מדעת וגם אם אין היא מכונה בשם זה אלא בשם מלחמת 60 ,30, השנים וכיוצא בזה.
100 מלחמת הערבים בישראל, כמלחמת התשה במבט לאחור נדמה, כי מאז "המרד הערבי הגדול" (אל ת'ורה אל כוברה") ב1936 – מתנהלת מלחמה כזו בינינו לבין הערבים, ערביי א"י ומדינות ערב- אלה שב"קו העימות": ירדן, מצרים, סוריה ולבנון, ואלה שבקו "שני" ו"שלישי": עיראק, סעודיה, לוב ועוד. מלחמה זו מתנהלת לאו דווקא בשדה הקרב, כי אם בכל תחום אפשרי, לרבות התחום הכלכלי והחברתי, בארץ ובעולם- כ"מלחמה ללא גבול". מעבר לכול זוהי התמודדות בין שתי חברות, שבה מנסה צד אחד, הערבי, להתיש את הישראלים ולפגוע ברצון הלחימה והקיום שלהם, וצד שני, הישראלי, אינו יכול להכריע, אך גם מתקשה להתיש.
בפעולתם נגד הציונות ונגד ישראל נקטו הערבים חליפות אסטרטגיה של הכרעה והתשה, שכוונו הן כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל, הן כלפי המעצמות, במגמה ליצור באמצעות אלה לחץ על היישוב היהודי בארץ.
בתקופת המנדט פעלו הערבים למניעת כינון ישות יישובית יהודית בארץ.
עקב הקמת המדינה דימו, כי יוכלו לנו במלחמת הכרעה, אך נכזבו עד מהרה והסתפקו במה שהשיגו. סמוך למערכת "קדש" וערב מלחמת ששת הימים עדיין האמין נאצר, כי על פי נתוניה הגיאוגרפיים יוכל לישראל בקרב הכרעה, בתנאי שיגייס לכך את מלוא העוצמה הערבית של מדינות "העימות". כישלונו שלו ושל בעלות בריתו וכן השינוי בגבולות לאחר יוני הולידו את אסטרטגית השלבים וההתשה, שהפכו, לראשונה 1967 במודע, ליסוד החשיבה המדינית והצבאית הערבית עד לאחר מלחמת יום הכיפורים.
רק לאחר שהפיקה לעצמה את לקחי "מלחמת 30 השנים", והבינה את המחיר ששילמה בשביל יתר מדינות ערב, פנתה הגדולה שבמדינות ערב, מצרים, לדרך של סיום מלחמה- אך גם כאן רבים עוד סימני השאלה שבדרך.
מדינות ערב האחרות והפלשתינאים עדיין ב"מצב מלחמה" עמנו. נראה, כי אצלם התגבשה המסקנה, שמה שלא הושג ע"י מלחמת הכרעה, פעילות כלכלית ומלחמות התשה יושג ע"י תהליך ממושך, אשר יביא את ישראל, כמוה כצלבנים, לידי כרסום פנימי ולקמילה.
אסכולה זו מחפשת דרך לפורר את החברה הישראלית בשלבים, הכורכים יחד פעילות מלחמתית מוגבלת, לחץ בין לאומי לגבולות 1967 ולאחר מכן לגבולות 1947 ומלחמת תרבות, שבעקבותיה תהיה החברה הישראלית למזרחית באופייה ותיטמע בתרבות הערבית.
ב13.8.67 -, בעקבות מלחמת ששת הימים, הצביע על כך פרופ' ססיל חוראני, יועצו של בורגיבה. הוא טען שמצב סיפוח רצועת עזה והגדה לישראל יצור מצב שבו: "תהפוך האוכלוסייה כולה בפלסטין, בסופו של דבר, ולפני חלוף זמן רב, לבעלת אופי מזרחי".
ד"ר בוטרוס ע'אלי, בן למיעוט הקופטי במצרים, פרסם באוקטובר 1976 את דיוני הסימפוזיון על "פלסטין בשנת 2000".
"האם"- שאל ע'אלי"- תתפתח מגמת האחדות הערבית עד להקמת שוק משותף בין המדינות הערביות ובתוכן ישאל? האם תהיה ישראל "ולאיה", כלומר אחת ממדינות הפדרציה הערבית-יהודית, במסגרת ארצות הברית של ערב? הוא צפה את המאבק העיקרי וגם את הפתרון במישור התרבותי: "בתקופה המצטיינת בקצב-חיים מהיר בכל התחומים ובייחוד בקצב המהיר של הקומוניקציה קשה לשער שהתרבות הערבית תהיה מופרדת מהתרבות הציונית.
כל אחד משני העמים שומע את שידוריו של השני וקורא את תמצית פירסומי העיתונים או הספרים; נעשים אף תרגומים של יצירות שני העמים זה אצל זה, ואין אנו רואים בכך סכנה לתרבות הערבית, משום שיש בה שורשיות המאפשרת לה לעוד בפני כל תרבות אחרת. אם הלאומיות הערבית תקבע לעצמה כאחת ממטרותיה לשעבד את המדינה היהודית בכל ההקדם ולהיפטר מהציונות ואם יעלה בידה לחדור לתוך המדינה הציונית, הרי יכול תושג להשיג זאת. יתר על כן, אין המולדת הערבית צריכה לחשוש מהמדע הציוני. מאות סטודנטים ערביים למדו בארצות הברית אצל פרופסורים ציוניים ולא הושפעו מציונותם גם אם הפיקו תועלת מתורתם.
על כל אלה יש להוסיף, שהשפה העברית היא שפה מקומית-פרובינציאלית, הנמנית עם השפות המתות, ולא ייתכן שהיא תפיץ אור תרבותי או צווי- ליזטורי בעל ערך. מכאן שדו-קיום בשלום במישור התרבותי נראה קל יותר מהמישורים האחרים.
וכך חזה את העתיד של השלום, בשנת 2000: תסריט זה של דו-קיום בשלום ערבי-ציוני אין משמעותו, שהערבים ישלימו עם קיום הישות הציונית בלב המולדת הערבית. הנחתנו היא, שהמאבק למען חיסולו של הקיום הציוני- ודוק: לא חיסולו של הקיום היהודי- ילבש צורה אחרת, באופן שהאלמנטים התרבותי-ציוויליזטורי, החברתי והמדיני יגברו על האלמנט הצבאי.
הציונים לעולם לא יוכלו להפוך אותנו לציונים, אולם הערבים יכולים להפוך חלק מהיהודים לערבים, משום שהערביות איננה לא דת, לא גזע ולא עדה, כי אם ציוויליזציה משותפת הפתוחה לכול ושואפת לחיים משותפים על הכול למען הרווחה והקדמה.
שומה על ההוגים הערביים לדון בדמות השל החברה הערבית בשנת 2000 ולהחדיר למחשבותיהם ולדימוייהם את הרעיון, שהחברה החדשה הזאת תכלול מיעוט יהודי שהוטעה על ידי האידיאולוגיה הציונית; נוסף לתפקידיה הרגילים, על החברה הערבית לחשוב על חילוצו של מיעוט זה משליטתה של האידיאולוגיה המטעה הזאת, כדי שיותך בכור ההיתוך של הלאומיות הערבית." ארץ ישראל כ"ארץ גשר" וחיוניות האינטרס מדע הגיאוגרפיה הצבאית מגדיר את ישראל (וכמוה ארצות כשוויץ והולנד) כ"ארץ גשר" קלאסית, מעוטת שטח על דרכי תעבורה בין לאומיים שהיו גם לנתיבי מלחמות. ארץ כזו נתונה בלחץ היקפי של שכנותיה ושל מעצמות, מכיוון שארץ גשר היא יעד אסטרטגי רבתי ראשון במעלה בעיני כל גורם, המבקש לקנות שליטה או אף השפעה בלבד במרחבים שבינם היא מקשרת. ארץ כזו מחוייבת להשקיע משאבים גדולים להגנת קיומה, ועליה להיות בכוננות מתמדת. היא נמצאת תדיר בסכנת מלחמה רב-חזיתית, ובדרך הטבע מפתחים תושביה תחושה של חיים בטבעת-חנק. ברצון ושלא ברצון היא נגררת למלחמות.
מדינת גשר פועלת ב"קוים פנימיים". היא שואפת להגיע להכרעה מהירה במלחמות באמצעות כוח מחץ, שכן היא מתקשה במלחמה ארוכה ועל אחת כמה וכמה במלחמת התשה. אך מעל לכול- חוסנם הרוחני של תושביה, ליכוד הרוח ונכונותם להתקיים הינה הערובה לכוח העמידה של מדינה כזו. וכוח עמידה אינו רק עוצמה צבאית, כי אם גם רוחנית, תרבותית וכלכלית והיכולת למצוא איזון בין פיתוח עוצמת מחץ צבאית ויכולת עמידה אזרחית.
באשר ליכולת העמידה קובע גם עניין מאזן חיוניות האינטרס דהיינו- בהתמודדות בין עמים נוספת למאזן הכוח גם מידת החיוניות של כל צד בהשגת מטרותיו הלאומיות והצבאיות. גורם זה לא ניתן לאמוד בכמויות, אך יש לו משקל לא מועט בהרתעה וביכולת קיום עם במאבק.
דוגמא יפה לכך הינם השוויצרים, המצויים בארץ גשר אופיינית ושומרים על קיומם בהתבססם על מעוז הררי, כוננות ביטחונית ונכונות נפשית (שלא נבחנה עד כה) למנוע כיבוש ארצם.
מול מלחמת התשה- בניית כוח עמידה מאמר זה נכתב במגמה להפנות תשומת לב אל שני עניינים: הגדרת מצב קיים ומתמשך במונחי ההיסטוריה הכללית והצבאית, והפניית אצבע אל עבר הממד התרבותי-חינוכי הצפון ב"מצב המלחמה" שבו אנו נמצאים.
בעצם המודעות למצב המלחמה ישנה כבר תרומה, שכן אין לחפש דרכי פעולה, אלא משאובחן המצב הקיים בפועל. נדמה, כי אין עדיין מודעות לצורת המלחמה (או: החיים) שבה אנו נתונים זה שנות דור: מצב מלחמה שבו נמתח רצף בין שלום לא יציב ("שלום שלילי") לבין מלחמות תנועה, ואשר שזורים בו סממני מלחמת התשה ממושכת ובכל התחומים, לרבות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.
חרף נתוני יסוד גיאוגרפיים- צבאיים עמדנו עד כה במלחמה זו: היישוב היהודי בארץ גדל למרות ה"מאורעות"; מדינת ישראל קמה למרות שהותקפה ע"י צבאות מדינות ערב ב1948 -, וזמן קצר לפני השואה שבה נספו 6 מיליונים מבני העם היהודי; מדינת ישראל התעצמה תוך כדי קליטת עלייה, למרות חרם ערבי ופעילות עוינת וגדלה במימדיה במלחמת ששת הימים; גם המלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים לא יכלו לנו שכנינו. אדרבא, הגדולה במדינות ערב, מצרים, סיכמה לעצמה את מאזן "מלחמות ההתשה" שלה ופנתה לדרך השלום.
אך למרות זאת ממשיך ומתקיים מצב המלחמה, וגם לאחר "קמפ דיוויד" רבות הסכנות, מה גם שהמזרח התיכון נקלע לעידן בלתי-יציב.
במצב שכזה עלינו להישמר פן נוכרע או נותש. נדמה כאילו אין לנו אופציה של ניצחון בדרך הכרעה, אם כי אנו שואפים אליה בכל מלחמת תנועה. אם אשתמש במליו של הפילוסוף היהודי-צרפתי רמון ארון, אנחנו במצב שבו הברירה שלנו אינה "להפסיד או לנצח" כי אם "להפסיד או לא להפסיד". אסטרטגיה של "לא להפסיד" איננה אסטרטגיה של הכרעה, כי אם של חוסר ברירה.
בהרצאתו בפני חניכי המכללה לפיקוד ולמטה, עמד האלוף טל על הדילמה הישראלית במצב שכזה בין צורך ב"כוח הכרעת מחץ" לבין "כוח עמידה". "כוח הכרעת מחץ" צבאי נחוץ להרתעה ולהשגת הכרעה מהירה במלחמה. "כוח העמידה" הנו אורך הנשימה של אומה במלחמה ממושכת, והוא נקבע לפי משאבי חומר ורוח.
עד כה עמד לנו במלחמות "כוח הכרעת מחץ", שאילולא כן היינו מוכרעים. במצב המלחמה המתמשך עד כה גבר "כוח העמידה" של ישראל על "כוח הכרעת שחיקה" הערבי, ולצורך זה פותחה עוצמה כלכלית ורוחנית, והעם הפגין ליכוד חברתי וחיוניות אינטרס. אילולא עוצמה זו במשאבי רוח וחומר לא היינו עומדים במערכה הממושכת.
חסידי אסכולת התעמולה הערביים, ואלו שהבאנו במאמר זה, צופים סוג עימות נוסף במישור התרבותי, ומן הדין שניתן תשומת לבנו אליהם. אין להגזים בערך הסכנה של היטמעות הישראלית בערבית, הגם שקיים תהליך חיובי של התקרבות בין התרבות הישראלית, הכוללת תכנים מערביים ומזרחיים, לבין התרבות הערבית. תהליך זה אף יגבר בעתיד, אם אכן פני האזור לשלום ולדו-קיום.
גם לא קשר ל"מלחמת תרבויות", אם תקרה, חשוב גורם החינוך והנו מרכיב יסודי ראשון במעלה לעם אשר ייאלץ להיות עם "ספרא וסייפא" עוד זמן רב, ולנוער הגדל בתוך "מצב מלחמה", תוך שהוא מושפע מתכנים שליליים הן בתרבות המערב, והן בתרבות המזרח.
חינוך של נוער מחייב משאבים עצומים וכוח הוראה מעולה, שכן רק כך יקומו דורות, שבהם יתקיים הכלל של אנשים "היודעים את אשר הם אוהבים ואוהבים את אשר הם יודעים", ואשר אם ישאבו תכנים מתרבות אחרת- יעשו זאת בדרך של תחרות ולא של התבוללות.
האם אנו עושים די בתחום זה?