"השאלה הערבית"

התמודדות במדינת ישראל עם 'השאלה הערבית' (1948-1967)

מאת: מרדכי בר-און

מקור: הציונות והחזרה להיסטוריה הערכה מחדש. עורכים: ש"נ אייזנשטדט ומשה ליסק.
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים.

 

להגדרת הנושא

'השאלה הערבית' כשאלה טריטוריאלית

מי מפחד מהערבים?

ערעורים משמאל

מסע הצלב של אורי אבנרי

ערעורים מבפנים

 

להגדרת הנושא

כבר בכותרת המאמר טמונה שאלה סמנטית לכאורה: המונח 'השאלה הערבית' היה מונח מרכזי ביותר בהגות ובשיח הציוני עד מלחמת העצמאות, אולם במדינת ישראל חדלו כביכול להשתמש בו – ובמעבר חד למדי, החל במחצית שנת 1948, נוקטים בישראל את המונח 'הסכסוך הישראלי-הערבי'; מרבים לדבר על 'האיום הערבי', ורק לעתים רחוקות משתמשים בביטוי הישן.(1) השורות האחרונות בספרו של שבתי טבת על 'בן גוריון וערביי ארץ ישראל' מבליטות מהפך זה היטב: 'להלכה אם לא למעשה ירדה השאלה הערבית שעוררה הציונות מהפרק. על סדר היום הציוני באה במקומה שאלת הביטחון של ישראל'.(2)

לאחר מלחמת ששת הימים, לצד הדגש החדש על ארץ-ישראל בכינוי הדילמות שעמדו בפני המדינה, החלו גם הפלסטינים לככב מחדש בשיח הישראלי. השינויים הסמנטיים אינם מקריים, משום שהם נובעים לא רק משינוי במטרות ובמדיניות הקובעת, אלא בראש וראשונה מנתוני המציאות ומגבולותיו של מתאר העתיד. במאמר זה נתרכז בשני העשורים הראשונים לכינון המדינה, או ליתר דיוק – בתקופה שהחלה בתום מלחמת העצמאות, בחורף 1949, ונסתיימה ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, כאשר צה"ל הגיע אל הירדן.

במונח 'השאלה הערבית' בתקופה האמורה ניכר שינוי בשתי המילים המרכיבות אותו גם יחד. בתקופת טרום-המדינה נסבה המילה 'שאלה' על הדילמות המדיניות והמוסריות, שמציאותם של הערבים בארץ-ישראל העמידה בפני היהודים, בינם לבין עצמם; זו היתה בראש וראשונה 'שאלה ששאלנו את עצמנו'. לעומת זאת, בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, יותר מששאלנו את עצמנו שאלות בנושא זה, היו בידינו תשובות מוצקות למדי: השאלות הפכו לאתגרים ולסכנות, ולעתים לשאלות שהציגו בפנינו אומות העולם ונדרשנו להשיב להם. אך גם במהות התיבה 'ערבים' התחולל שינוי גדול: שוב לא היו אלו בראש וראשונה ערביי ארץ-ישראל שעמדו במרכז השיח, אלא הערבים במובן הרחב של המילה, או ליתר דיוק – מדינות ערב. מלחמת העצמאות בתהפוכותיה, גרמה, למשך שני עשורים, ל'פאן-ערביזציה' של 'השאלה הערבית' שניצבה בפני המדינה.

בראשית הדרך, עד שנות העשרים, הועמדה 'השאלה הערבית' (או 'השאלה הנעלמה', ככינויו של יצחק אפשטיין), בראש וראשונה כשאלה של התייחסות, או נאמר 'התעלמות', והיא הוצגה לעתים קרובות במונחים מוסריים. היישוב היה קטן מכדי להרהר ברצינות בשאלות של אסטרטגיה טריטוריאלית במונחים של 'פוליטיקה ריאלית' (Realpilitik). אך בשנות השלושים והארבעים, ובמיוחד מאז 'ועדת פיל' (1937), היתה השאלה הערבית כרוכה לבלתי התר עם השאלה הטריטוריאלית, כלומר עם בעיית המרחב הגיאוגרפי שבגבולותיו ראוי – או ניתן – לראות את התגשמות הציונות.

משהתקרבה התנועה הציונית להגשמת מטרתה העיקרית, הקמת מדינה ריבונית, הרי מטבע הדברים צפה ועלתה השאלה, מה ייעשה עם הערבים החיים באותו שטח; אך לא היה ניתן להפריד את השאלה מן השאלה הקודמת, דהיינו מהו השטח שעליו יש לכונן את מדינת היהודים, או שעליו ניתן לכוננה.(3)

מלחמת תש"ח הביאה שינוי רדיקלי בשני אלו: למדינת ישראל היו עתה גבולות, או לפחות קווי תיחום מוגדרים ומוסכמים, גם בהסכמה בין-לאומית, כבסיס לשביתת הנשק. רובם המכריע של הערבים נותר עתה מחוץ לאותם גבולות. השאלה 'מה ייעשה עם הערבים לכשתקום המדינה' התחלפה בשאלות, או יותר נכון בתשובות, שניתנו לשאלות אחרות, כגון: מה יהיה טיב היחסים שישראל הריבונית תקיים עם שכנותיה, מדינות ערב? האם ניתן לקדם את השאיפה לשלום, או שמא פנינו למלחמה? ובאילו תנאים נאלץ לשוב ולהילחם בצבאות ערב? אשר לערביי ארץ-ישראל, התבוסה הניצחת שכוחותיו של היישוב היהודי הנחילו להם באביב תש"ח, והקמתה של ממלכת ירדן באותם שטחי ארץ-ישראל שנותרו בידי הערבים, הפכו אותם מגורם מדיני וצבאי לבעיה הומניטרית של פליטים ועקורים, מחד גיסא, ולגורם חתרני מאידך גיסא. גורם זה היה מטרד ביטחוני לישראל, אך לא הציב אתגר של ממש להמשך קיומה של ישראל: ערביי ארץ-ישראל הפכו לאתגר ממדרגה ראשונה דווקא לממלכה ההאשמית ואף למשטרים בארצות אחרות.

 

'השאלה הערבית' כשאלה טריטוריאלית

השיח הישן, שחיבר את הבעיה הערבית עם הבעיה הטריטוריאלית, המשיך בשנות המדינה להעסיק ישראלים דווקא מקרב האופוזיציה ובעיקר מהימין. אך גורמים אלו מעולם לא התעניינו יתר על המידה בשאלה, מה ייעשה בערביי השטחים – אותם שטחים החייבים לדעתם להיכלל בנחלת המדינה היהודית. טבנקין ואנשיו, ולא כל שכן בגין ואנשיו, הרבו לדבר בשנות החמישים על 'נטישת שטחי מולדת', על 'המולדת החצויה' או על 'גבולות הביתור', אך לא אמרו דבר כמעט על גורל הערבים המצויים מעבר לקו הירוק ביום שתקום בו, כלשונו של טבנקין באותם ימים, 'הארץ השלמה והאחידה' ליהודים לנחלה.

יתר על כן, בימים קודם הקמת המדינה עמד עניין זה במרכז הדיון מאחר שהגישות השונות הציבו, לכאורה לפחות, חלופות של מדיניות הלכה למעשה. אך בשנות החמישים והשישים הפכו דברים מעין אלו לביטוי של מאוויים שבלב יותר מאשר של הצעות למדיניות ממשית, ובכגון אלה אין צורך לברר דברים עד תומם; די להפריח תקוות.

בעיני מי שבידיו הופקדה המדיניות המעשית של המדינה הצעירה, השאלה מוחשית שעמדה על הפרק היתה כיצד להבטיח שאותם שטחים, שכבר נפלו בידי היהודים, יישארו בידם היות שעל סדר היום הבין-לאומי עמדה שאלת הקיצוץ בגבולות המדינה – ולא הרחבתם; השאלה שישראל ניצבה בפניה היתה אפוא כיצד למנוע מזימות אלה וכיצד למלא את השטחים באותם גבולות ביהודים.

השטחים העצומים, שנותרו באביב תש"ט ריקים מיושביהם הערבים, היו עתה למרחבי ההתפשטות הציונית, אך מרחבים אלה היו תחומי הריבונות היהודית – ולא מחוצה להם. דוד בן-גוריון ראה באלה המדברים על 'הארץ השלמה והאחידה' 'מקסימליסטים מילוליים עקורי רצון הביצוע התופסים רק את המרובה בהבל פיהם' ותו לא.(4)

הערבים כבעיה הופיעו עתה בדמות האויב הניצב לנוכח שערי העיר: מדינות ערב הזוממות לגלגל את גלגל ההיסטוריה חזרה ולבטל את עצם קיומה של המדינה. ערביי ארץ-ישראל, אף שהפכו לנושאיהן העיקריים של 'בעיות הביטחון השוטף', שוב לא היוו איום ממשי על עצם קיומה של המדינה. אותם מעטים שנותרו מאחור בתוך תחומי המדינה היהודית היו נתונים למשטר צבאי קפדני, ולא היו יותר מגורם העלול להיות חתרני, ולכן יש לפקח עליו היטב, אף אם אינו מהווה איום של ממש. צריך היה גם לוודא שהללו אל יעמדו למכשול בפני 'ההתפשטות הציונית', ואם יש צורך בזה – ניתן גם להצר את מרחבי התיישבותם כדי לפנות מקום למתיישבים היהודים. עניינים אלו שוב לא היו 'שאלה' – הם היו עניינים שיש לטפל בהם; אך רוב הציבור, ולא כל שכן השלטון, שוב לא התחבט הרבה בעניינים אלה.

כפי שניסיתי לברר במאמר קודם 'סטטוס-קוו לפני או אחרי?' (עיונים, 5 ]תשנ"ה[) אופיינה מדיניותה של העילית השלטת (במריבת שנות החמישים והשישים) בשימור ה'סטטוס-קוו' הטריטוריאלי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949. בשנת 1955, ובעיקר בשנת 1956, ניכר כרסום עמוק באמינותו של משטר שביתת הנשק; וגם בקרב אותה עילית עלו הצעות ליזום מלחמה, אשר תאפשר שינוי במתאר גבולותיה של המדינה. שיאו של תהליך זה היה ב'מבצע קדש' שעורר לזמן מה בתודעתם של בן-גוריון, דיין ושאר מנהיגי התהליך המדיני- ביטחוני את ההערכה, או לפחות את התקווה, שניתן לשנות את הגבולות בדרום – ולכלול בתחומי המדינה את רצועת עזה, את שארם א-שייך ורצועת אדמה שתחבר את שני אלו, מערבה מן הגבול הבין-לאומי. תקוות אלו התבדו לנוכח התנגדותו הנחרצת של הממשל האמריקני, ובמהרה חזר בן-גוריון לדבוק בסטטוס-קוו של תש"ט. עם גמר כיבוש חצי-האי סיני, אמר בן-גוריון בכנסת, כמתלהם, 'הסכם שביתת הנשק עם מצרים מת ונקבר, ולא יקום לתחיה'; ואילו ארבעה חודשים מאוחר יותר, כאשר נודע לו שחרף הבנות מנוגדות חזר המושל הצבאי המצרי לרצועת עזה, הוא אמר למשה דיין: 'לא נגיב בפעולה צבאית על כניסת המצרים לעזה, ואפילו יבוא לשם צבא. ]..[ גם אם יפעילו המצרים פידאיון, לא נכבוש את הרצועה'.(5) וגולדה מאיר אמרה לשר החוץ הבריטי, שנה מאוחר יותר – 'כולנו מתפללים שלוש פעמים ביום לביטחונו ולהצלחתו של המלך חוסיין'; באותו הקשר אמר גם בן-גוריון, בקיץ 1958: 'אנו רוצים לקיים את הסטטוס-קוו, כל זמן שהדבר הזה אפשרי'.(6)

 

מי מפחד מהערבים?

כאשר ערביי ארץ-ישראל נזכרים בדברי המנהיגים בשני העשורים הראשונים, הם משמשים נימוק לקביעה שאין לשנות את הסטטוס- קוו, דהיינו להעדפה להשאיר אותם מחוץ לתחומי המדינה היהודית.

בקיץ 1958, בעקבות המהפכה בעיראק, תקפו אנשי 'חרות' ואנשי 'אחדות העבודה' את דוד בן-גוריון על שלא ניצל את המשבר במשטר הירדני שהתערער, ולא כבש את הגדה המערבית. בתגובה להצעה שהעלה יגאל אלון לכבוש את הגדה המערבית, רשם בן-גוריון ביומנו: 'האם יגאל אינו יודע שתוספת מיליון ערבים לישראל עלולה להביא קץ למדינתו?'(7) ואילו משה דיין הרהר בקול רם לגבי כיבושה האפשרי של רצועת עזה בקיץ 1955: 'הדור הבא עלול לבוא לשאול אותנו" איזה טפשים הייתם שהמרתם קו גבול שאפשר להחזיקו על ידי שתי פלוגות רגלים בקן צרעות'…(8)

הביטוי הנוקב ביותר ליחסה של מרבית העילית המדינית של ישראל בשנות החמישים ל'שאלה הערבית' בא מפיו של משה דיין, בהספד המפורסם שנשא על קברו של רועי רוטברג, שם אמר, בין השאר: …אל נטיח את האשמה על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישוב הם ואבותיהם. ]…[ איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? ]…[ מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תכהה השלוה את דריכותנו.

הוא מבקש להסיק מראייה נוקבת זו את המסקנה: דור התנחלות אנו, ובלי קובע פלדה ולוע תותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. ]…[ אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. ]…[ זוהי גזרת דורנו, זוהי ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תשמט מאגרופנו החרב, ויכרתו חיינו.(9)

דיין ממשיך בדבריו את הגיונו של זאב ז'בוטינסקי, לא את הגיונם של האבות המייסדים מתנועת העבודה. השאלה האם עיתוי פרסום מאמרו של ז'בוטינסקי, 'קיר הברזל', בשנת 1923, היה מוצדק ונבון אינה מענייננו כאן, אך ברור כי הוא ראה את טבעו של הסכסוך הלאומי, שהציונות חוללה בארץ-ישראל, בטווח הארוך הנוקב ביותר.

לאחר מלחמת העצמאות הפך המאבק בינינו לבין הערבים ל'משחק סכום אפס' לא רק בעיני רוב הערבים אלא גם בעיני רוב היהודים.

בנתונים החדשים, שנוצרו בעקבות מפלת הערבים במלחמת תש"ח, מבטאים 'קו התלם' – שמאחוריו מתבצרים היהודים עם גדרות תיל, מקלטים ולועי מקלעים – את 'קיר הברזל' שיש להקים, עד אותו יום רחוק, שבו ישלימו הערבים עם העובדה שהיהודים 'הפכו להם לנחלה את הכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם'.

גם בן-גוריון נתן לתפיסה זו ביטוי נרחב.(10) הוא שאב את הכרתו שאין סיכויי פשרה באותו שלב, בשנות החמישים והשישים, מניסיונות ההידברות שלו בשנות השלושים עם המנהיגים הערבים; ועל כישלונם החרוץ הוא חזר וסיפר לעתים קרובות. עמדתו של מוסה עלמי הרשימה אותו במיוחד. כאשר בן-גוריון ניסה לשכנע אותו כי הציונות תביא ברכה לאזור, ענה לו המנהיג הפלסטיני 'המתון': 'זה נכון, אבל איננו רוצים בברכה זו. אנו בוחרים שהארץ תשאר ענייה, דלה וריקה, עד שאנו נוכל לעשות מה שאתם עושים. גם אם נחכה עוד מאה שנים'.(11)

בן-גוריון סבר, שהמלחמה בתש"ח סתמה את הגולל על שארית סיכויי ההידברות, משום שכישלונם של הערבים לא נראה להם כורח המציאות, וחרפת הכישלון הגבירה בהם את תאוות הנקם: 'האם אתם יכולים לתאר לעצמכם שהם ישכחו את החרפה הזאת, שסבלו במפלת מלחמת הקוממיות? ]…[ הם לא יכולים לשכוח, והם עוד זוממים לכלותנו'.(12)

ובמקום אחר אמר: 'על פי טבע הדברים, אין עמים מנוצחים שוכחים בנקל את מפלתם, והם מחפשים הזדמנות של נקמה'.(13)

כמו משה דיין, הבין גם בן-גוריון ללבם של הפליטים היושבים במחנות: 'מיואשים ומאוכזבים שהפסידו הכל אך הם מפנים את חרונם ומרירותם לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, אנשי המופתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים ]…[ והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף'.(14)

אך בניגוד לדיין – שהכיר את הערבים מקרוב ולעתים קרובות גילה כלפיהם יחס של קרבה ואהדה – היה בן-גוריון מנוכר לערבים; כרבים מבני דורו, הוא נגרר לעתים אחר דעות קדומות וראה בערבים המון מפגר, החי בימי-הביניים, מוסת ואפוף רגשי נקם, אך נטול רגש לאומי של ממש – במובן המודרני של המונח.(15) 'השאלה הערבית' בעיניו אינה תובעת אלא להימנע מאשליות, להבין את עומק הסכסוך ולהכין את התשובה ההולמת: הגנה יעילה מפני המזימה.

'השאלה הערבית' בשנות השלושים והארבעים היתה כאמור כרוכה בשאלה הטריטוריאלית ולכן חצו המחלוקות על עתיד ערביי ישראל לא רק את המפלגות אלא גם את מפלגת הרוב עצמה.

אך משקבעו החלטת האו"ם ומלחמת העצמאות את המרחב הטריטוריאלי למדינה היהודית, נטה רוב מוחץ של הישראלים ללכת בעקבות תפיסותיו של בן-גוריון בדבר 'השאלה הערבית'. כפי שנראה בהמשך, היו המחלוקות שנתגלעו בתוך מפלגתו בעלות אופי טקטי ביסודו אך בהבנה הבסיסית בדבר מהות הסכסוך זכה בן-גוריון לתמיכה מוחלטת כמעט.

גם 'חרות' מימינו ו'אחדות העבודה' משמאלו, אשר ביטאו תקוות להתחדשותן של אפשרויות סיפוח, לא הציגו חלופה של ממש לניתוחיו של בן-גוריון ובדבר עומק הסכסוך ולתשובה דמוית 'קיר הברזל' שהציע באותן שנים. מיעוט זניח ניסה מפעם לפעם להציב חלופה רדיקלית לתפיסתו של בן-גוריון, והביע התנגדות לפרוגנוזה ההגנתית- ההרתעתית שהוא הציג.

את 'השאלה הערבית' במובנה הישן, דהיינו 'שאלת ערביי ארץ- ישראל', ירשו בשנות החמישים והשישים שלוש עמדות נוקשות למדי: הסירוב המוחלט והמוסכם על הכול להתיר את שובם של הפליטים הפלסטינים לבתיהם; המלחמה המרה נגד ניסיונותיהם של הפלסטינים לחדור אל תחומי הקו הירוק, והשליטה הנוקשה על המעטים שזכו לקבל אזרחות ישראלית – באמצעות הממשל הצבאי.

הנושא הראשון לא היה נתון כמעט במחלוקת: המחלוקות סביב הנושא השני נכרכו בוויכוח שהיה נטוש סביב פעולות הגמול; ואילו הנושא השלישי נעשה שנוי במחלוקת יותר ויותר, עד שלוי אשכול החליט לבטל את הממשל הצבאי בשנת 1965.

 

ערעורים משמאל

בראש המתנגדים למשנתו של דוד בן-גוריון ניצבו אנשי השומר הצעיר, שלאחר הפילוג בשנת 1954 נותרו שליטים יחידים במפ"ם.

מובן שגם המפלגה הקומוניסטית הישראלית נקטה עמדות ביקורתיות נגד הקונסנסוס ה'ביטחוניסטי' הנרחב ששרר בקרב היהודים בישראל, אך מפלגה זו לא השתתפה בשיח הזה מבפנים, ושיקפה בעיני הציבור הרחב בראש וראשונה את הלכי הרוח של הציבור הערבי.(16) על שני אלה נוספו מספר מנהיגים שלא נהנו מתמיכת המונים, אך היה להם מעמד מוסרי או ציבורי בלתי מבוטל – מרטין בובר ושאר אנשי 'איחוד' מצד אחד, ואורי אבנרי וקומץ נאמניו, מצד שני. גם בובר ואנשיו לא יכלו להתעלם מעוצמת האיבה הערבית לאחר מלחמת תש"ח, אם כי נטו להאשים בדבר את המנהיגות היהודית, שלא הסכימה להמלצותיהם להימנע מהקמת המדינה בתש"ח;(17) אך לנוכח הריבונות שהושגה, בחר בובר לחזור ולהדגיש את הצורך להגשים את הריבונות היהודית בתוך מסגרת הצדק האנושי, או בלשונו: 'לא אסכים לעולם לדעה שאפשר להפוך עוול לצדק על-ידי שקילת ערכים או גורלות'.(18) במציאות החדשה התמקדו דיוניו בתגובות הראויות לבעיית ההסתננות, ובראש וראשונה במאבקו נגד הממשל הצבאי.(19) כך למשל יצאו אנשי 'איחוד' בחריפות נגד 'מבצע קדש', והוקיעו את עמדת הצבא בפרשת הטבח בכפר קאסם.(20)

את פרופ' ע"א סימון, ידידו של בובר ושותפו לדרך, הטרידו במיוחד בעיות חינוכיות. במאמר נרחב, שהתפרסם בשנת 1952, שאל: הנהיה כאתונה או כספרטה? 'מוסר השלום ומוסר המלחמה תרתי דסתרי הם'; 'מצוות הופכות עברות ועברות הופכות מצוות', והוא הציע שחרף הסכסוך המתמשך תעשה ישראל לשימורו של 'מוסר השלום'.(21) עם זאת הבין סימון היטב, שישראל זקוקה לצבא חזק: 'מדינה שנולדה בסימן ]הכוכב[ מרס, לא תצא על נקלה מסימן זה, ואם תסיח דעתה ממנו, עלולה היא לסכן את עצם קיומה'.(22)

עמדת מפ"ם היתה דו-משמעית בהרבה, ואפיינה את הקושי האינטלקטואלי והמדיני לנקוט באותם ימים עמדה יונית נחרצת. מנהיגי מפ"ם חזרו והפצירו 'לשקוד על כך שלא יבוזבזו הסיכויים, הקלושים בלאו הכי, של הסכם שלום עם העמים השכנים', ותקפו שוב ושוב את 'פסיכוזת המלחמה'. מאיר יערי אומר למראיין: 'להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא – זה דבר אחד, להחריד אותה מרבצה, כאלה גזרה היא שאין למונעה ואין לדחותה עוד – זה דבר אחר'.(23)

מצד שני הקפידו מנהיגי מפ"ם להבליט את נאמנותם הציונית ואת חלקם של אנשיהם למאמץ הביטחון. בוויכוח עם אנשי אחדות העבודה בימי הפילוג, אמר יערי: 'מאז ימי נגבה ונירים אנחנו צועדים בראש בספר ובנגב. הקיבוץ הארצי […] צועד בראש ההגנה על הגבול.

[…] כל חלקי מפ"ם יש להם אותו יחס לענייני בטחון. צרכי הבטחון קודמים לכל'.(24)

מספר חברים מקרב חברי השומר הצעיר נקטו עמדות יוניות מובהקות יותר.

בראשם עמד שמחה פלפן, אשר יסד בשנת 1957, בהשראתו של מרטין בובר, את הביטאון New Outlook. הביטאון נועד, כלשון דבר המערכת, 'להבהרת הבעיות הקשורות בשלום ובשיתוף פעולה בין עמי המזרח התיכון'.(25) הכוונה היתה לפתח דיאלוג מעבר לקווי האיבה, כדבריו של בובר ליוזמים: 'לדיאלוג נחוצים שנים, אך לפעמים גם אחד מספיק, בתנאי שהשני מקשיב'.(26) אכן, גיליונות הביטאון הגיעו גם לידי חבורות עילית בארצות ערב, אך עיקר תפוצתו היתה בקרב חוגי השמאל באירופה ובארצות-הברית ניסיונותיו של פלפן לקיים גם דיאלוג ממש, פנים אל פנים, לא עלו יפה. הוא נעזר בוותיקי המפלגה הקומוניסטית בארצות ערב, שגלו מארצם וישבו בפריס ובמקומות אחרים באירופה, כדי לקשור קשרים עם גולים ערבים אחרים, שעמדו אף הם באופוזיציה למשטרים ששררו בארצותיהם; אך הצלחתו הרבה ביותר היתה בארצות צפון אפריקה. הכנס החשוב ביותר שהביטאון ארגן באותם שנים נערך בחיפה, ולא חרג מעבר להידברות עם פלסטינים אזרחי ישראל, בנוכחות מספר מנהיגים מארצות המערב.

גם נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, ניסה את כוחו בדיאלוגים מעין אלו. ג'ו גולן, עוזרו ונציגו ברומא, הצליח לערוך שלושה כנסים בין-לאומיים חשובים בחוסתו של ג'יורג'יו לה פירה, ראש העירייה המפורסם של פירנצה; אך גם באלו באו רוב הערבים מארצות צפון אפריקה, ואילו הייצוג של מדינות העימות נותר דל – והפלסטינים היחידים שהשתתפו בכנסים היו אזרחי ישראל. העת עדיין לא בשלה למפגש של ממש בין 'אויבים'.(27)

 

מסע הצלב של אורי אבנרי

לאורי אבנרי, עורכו של השבועון 'העולם הזה', היתה עמדה ייחודית ועקיבה לגבי 'השאלה הערבית'. עוד קודם מלחמת העצמאות הטיף אבנרי למען 'אופציה פלסטינית': 'האמנתי שלפלשתינים יש אותן זכויות שיש לי', הוא נזכר באותם ימי בראשית, 'לי עומדת זכות לחיות במדינה משלי, להחזיק בדרכון משלי, לבחרו ממשלה משלי, טובה, רעה או רעה מאד. גם לפלשתינים צריכה לעמוד הזכות לחיות במדינה משל עצמם, תחת דגלם, להחזיק בדרכון משל עצמם ולבחור ממשלה משל עצמם'.(28) במשך כל שנות החמישים והשישים, התמיד אבנרי להטיף מעל גיליונות עיתונו לנטישת האוריינטציה המקובלת על הממלכה ההאשמית ולהקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. מיד לאחר נסיגת צה"ל מסיני בשנת 1957, ניסה אבנרי להקים, יחד עם נתן ילין-מור, את 'התנועה השמית', שקראה להקים פדרציה ישראלית-פלסטינית – או מה שהם כינו 'איחוד הירדן'. אך התנועה לא צברה תנופה באותה עת.(29) עמדה עקיבה לוותה גם בביקורת קשה נגד המדיניות הביטחוניסטית שרווחה בחוגי השלטון.

כך למשל תקף אבנרי את שמעון פרס, בעת שזה כיהן כסגן שר הביטחון, ואת כל מי שהוא כינה 'נערי בן-גוריון': 'באמצעות האווירה הביטחונית, אותה יכול שר הביטחון לחמם כאוות נפשו על ידי יצירת מתיחות "ביטחונית", ניתנה יד חופשית ל"אנשי הביטחון" המפעילים את "מערכת הביטחון" […] יריבים פוליטיים אינם אלא "אנשים חסרי תחושת ביטחון"'.(30) במחצית שנות השישים הצליח אבנרי להקים תנועה שנשאה את שם העיתון ואף להיבחר כחבר כנסת, אך לעניות דעתי נבעה הצלחה זו ממאבקיו של אבנרי נגד שחיתויות ומירידת קרנה של תנועת העבודה – בעקבות פרשת לבון – ולא מהשקפותיו ב'שאלה הערבית'; אם כי גם בכנסת הוסיף לשאת ברמה את עמדותיו בדבר הצורך להגיע לידי הידברות דווקא עם הפלסטינים.(31)

 

ערעורים מבפנים

מאז פרסום יומניו של משה שרת, הפכה המחלוקת בינו לבין בן- גוריון – באמצע שנות החמישים – לנושא חביב על היסטוריונים, שניסו לספר את הסיפור מנקודת מבט ביקורתית. כמה מהם ניסו ליצור את הרושם כאילו התפתחו בישראל, בעשור הראשון לכינונה, שתי אסכולות שהציעו חלופות מנוגדות לסכסוך עם הערבים. כך למשל טען גבריאל שפר, לפני שנים רבות, כי בן-גוריון האמין שניתן להביא את הסכסוך לידי גמר בכוח הזרוע, ואילו משה שרת היה פסימי יותר והאמין שלא ניתן בעתיד הנראה לעין לפתור את הסכסוך – אך ניתן למתן אותו. שפר נוקט את האבחנה הנהוגה במדע המדינה בין 'פתרון סכסוכים' (resolution conflict) ל'ניהול סכסוכים' (conflict management), וטוען שבן-גוריון דבק בדרך הראשונה ואילו שרת – בשנייה.(32) איני סבור שאבחנה זו קשורה למקרה זה, משום ששני המנהיגים כאחד לא האמינו שניתן לפתור את הסכסוך בעתיד הנראה לעין, אך לענייננו כאן חשוב לציין, שביסוד המחלוקת – שאכן התגלעה במלוא חריפותה בשנת 1955 – היתה מונחת הערכה שונה בכל הנוגע לעצם טיבו של הסכסוך ולעמדת הערבים בו, כלומר מחלוקת בדבר טיבה של 'השאלה הערבית' נוסח שנות החמישים.

קצר המצע מלפרט את עניין מחלוקת זו בין בן-גוריון לשרת; הדברים ידועים היטב וכבר נכתב עליהם רבות. במסגרת זר אסתפק בשתי הערות בלבד אשר לנושא הנדון.

(1) במונחים של מדיניות מעשית, לא היתה למשה שרת חלופה של ממש. הוא האמין שאם יישמר השקט במשך תקופה ארוכה, וישראל תעשה למען מיתונו של הסכסוך, יקהה במשך השנים עוקצו; ואילו בן-גוריון סבר שכל עוד הסכסוך נמשך, ישראל חייבת להישען על כושר ההרתעה שלה ולא להירתע מלהשתמש בכוח להשגת מטרה זו. בתשתית הפער בין עמדותיהם של השניים מונח גם פער בהערכת המוטיבציות של הערבים וסיכויי התמתנותן. בן-גוריון לא האמין כאמור שיש סיכוי כלשהו, בעתיד הנראה לעין, שהערבים יקבלו את קיומה של המדינה כעובדה ויוותרו על התקווה לשוב ולחסלה. לעומתו האמין שרת שניתן לרכך את שנאת הערבים ולמתן את המוטיבציות השליליות שלהם, וסבר שמדיניות ביטחון תוקפנית רק מלבה את שאיפות הנקם. בהרצאה בפני צעירי מפלגתו, לאחר פרישתו, אמר שרת: 'ככל שהאישיות הערבית מלאה זעם כלפי עצמה, הרי היא מלבה, יותר ויותר, את אש השנאה ואת ההחלטה הנפשית, שלא להתפשר. ]…[ התגובות הצבאיות ]של ישראל[ כשהן חריפות יותר מסיבותיהן, מעוררות תהליכים חמורים המרחיבים את הפרץ, הדוחפים את שכנינו למחנה הקיצוני'. לפיכך על ממשלת ישראל ליצור אקלים מדיני ממתן, משום ש'באקלים מדיני מסויים, יכולים להגיע לשלום'.(33) אולם ויכוח זה כמוהו כוויכוח בענייני אמונה, והוא חושף פערים שבמזג יותר משהוא עניין עיוני.

(2) לעומת זאת ניתן לומר, שלבד מכוחות האופוזיציה משמאל שתיארנו לעיל, ותמיכה מזדמנת ששרת קיבל מצד המפלגה הדתית הלאומית ומפלגת הפרוגרסיבים, הוא לא זכה לתמיכה ניכרת מצד המרכז הישראלי ובוודאי לא מן המחנה האקטיביסטי, מימין ומשמאל.

אין זה מקרה שאיש לא התייצב לצדו של שרת כאשר הודח מן הממשלה; ולא מעטים מבין חבריו כאבו את כאבו ואחדים אף הביעו מחאה ברבים, אך איש לא יצא להגנתו בתקיפות ותוך הסקת מסקנות.(34)

לרגל משבר האמון העמוק שפרשת לבון חוללה במנהיגותו של דוד בן- גוריון בראשית שנות השישים, התעורר גל חדש של ביקורת גם על מדיניות החוץ והביטחון שלו. חברות 'מן היסוד' הובילה מרד זה, אך אין זה מקרה שחבורה זו עסקה הרבה יותר בשאלות מדיניות פנים, והרבתה למתוח ביקורת על נושאים כגון משנתו ה'ממלכתית' של בן- גוריון או דרכו בהנהגת המפלגה. גם כאשר עסקו בענייני ביטחון, התמקדו טענות חברי 'מן היסוד' בשאלת מעמדו של הנושא הביטחוני בחיי הרוח והחברה, ואיו ב'שאלה הערבית' לא הציבו חלופה של ממש. כך למשל יצא פרופ' נתן רוטנשטרייך, מן המובהקים שבמקרי בן-גוריון, נגד הסיסמה 'הטובים לטייס', בטענה שהצבא והשירות הצבאי הם 'מכשירים' חשובים לקיומה של המדינה – אך אין לראות בהם ערך מן הערכים המוסריים החייבים להנחות את חיי העם.(35) רק מעט ערעורים ניתן למצוא בגיליונות 'מן היסוד' על התפיסה היסודית אשר הניחה, שישראל שרויה בסכסוך קיצוני עם העולם הערבי ואין מנוס אלא לשמור על הצבא כיסוד קיומי. רוטנשטרייך עצמו כתב: 'מכיוון שקיימת האפשרות המתמדת שהתקפה על חרותנו תהיה לנסיון להשמדתנו הסופית, הרי השיקול של הביטחון נעשה לשיקול הבסיסי ביותר בחיינו'.(36)

משפרש בן-גוריון, ואת מקומו בראשות הממשלה תפס לוי אשכול, היה ניכר שינוי בסגנון המנהיגות ואף בנעימת הדיבור ב'נושא הערבי'.

הביטוי המפורסם 'הפנקס פתוח והיד רושמת' אותת מידה רבה יותר של איפוק וסבלנות; אך למעשה היה זה איתות מטעה.

במחצית שנות השישים הלך הסכסוך הישראלי-הערבי והחריף, ואופיו המתון של אשכול לא עמד לו למתן את הסכסוך עצמו. שיבתם של הפלסטינים אל הזירה המדינית והצבאית, עם ייסוד הפת"ח ושאר ארגוני הגרילה הפלסטיניים עם הקמת 'ארגון השחרור הפלסטיני', ועם הקמת 'ארגון השחרור הפלסטיני', אותתו על ראשיתו של תהליך, שהבשלתו המלאה תחול רק לאחר מלחמת ששת הימים: 'השאלה הערבית' חזרה בהדרגה לתוכנה הקודם, בטרם כוננה המדינה היהודית: שאלת גורלם של הפלסטינים לנוכח המשך התגשמותו של התהליך הציוני.

גם הזיקה ההדוקה בין 'השאלה הערבית' לבעיה הטריטוריאלית תשוב ותתפוס מקום מרכזי לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. אין זה מקרה שאת ההרצאה הפרוגרמטית החשובה ביותר הקדיש באוגוסט 1968 משה דיין, שר הביטחון, לעיון במשנתו של ארתור רופין, ובהקשר זה הוא חזר ודיבר בהרחבה על 'הבעיה הערבית'. אך דברים אלה חורגים מתחום הזמנים שאנו עוסקים בהם כאן. אשר לשנות השישים, נסכם ונאמר שירידתו של בן-גוריון מן הבמה לא הביאה להרגעה; דווקא אשכול המתון הלך והחריף את תגובותיה של ישראל לאתגרים שהציבו בפניה מדינות ערב והפלסטינים. האתגר הגיע לשיאו במאי 1967 וחולל את המהפך הגדול ביותר ביחסה של מדינת ישראל אל 'השאלה הערבית' מאז אביב תש"ח.

גם במישור הפנים-יהודי, בקהילות, נאלצו המפלגות היהודיות לעבוד יחד, בגלל ה'תיקו' הממושך ביניהן: שום מפלגה יהודית לא השיגה הגמוניה ברחוב היהודי בפולין. לכל מפלגה היו עמדות כוח משלה (הציונים – בפרלמנט, האגודה – בקהילות, הבונד – באיגודי הפועלים), אבל הוויכוח הפנים-יהודי לא הוכרע לטובת צד כלשהו.

ניתן לומר כי אגודת ישראל, תוך הסתייגויות מסוימות, השתתפה בבריתות פוליטיות, בסיעות פרלמנטריות ובקואליציות קהילתיות עם היריב הציוני. יחסי שיתוף מעשיים אלה התנהלו בעת ובעונה אחת עם מאבק ממושך במישור הארצי והבין-לאומי: שתי התנועות טענו לכתר של מייצג העם היהודי בעולם כולו. אגודת ישראל לא היתה מוכנה לוותר על זכותה כקול אורתודוקסי עצמאי (למשל, בוועידת סנט ג'יימס בשנת 1939). וכך היו אגודת ישראל והציונים, בסופו של דבר, יריבים אידאולוגיים ושותפים מהוססים במקביל.

האם 'הציונות החזירה את היהודים להיסטוריה'? במזרח אירופה לפחות היתה התנועה הציונית חלק מתהליך רחב יותר של פוליטיזציה, שכלל סקטורים רבים במיעוט היהודי. ובכל זאת אפשר לומר, שלגביה יריב האורתודוקסי הגדירה התנועה הציונית את האופי והממדים לשלב חדש של פעילותו ההיסטורית. התפיסה הלאומית של היהדות היתה לאמת-מידה שלפיה היתה כל תנועת יהודית חייבת להגדיר את עצמה ולהצדיק את קיומה – ובכלל זה גם נושאת הדגל שלה אורתודוקסיה היהודית, תנועת אגודת ישראל.

במובן זה קבעה הציונות את אופי כניסתה של האורתודוקסיה המאורגנת להיסטוריה של זמננו.