(מתוך החוברת: העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, ההסתדרות תשמ"ג , עמ' 21-35)
דרכי הקליטה
עם בואם של העולים, הייתה דאגתם הראשונה של העוסקים בקליטה למצוא להם קורת-גג כלשהי.
זה היה הבדל נוסף בין העליות הקודמות לעליה של שנות ה-50. בשנים ההן, כשבאו העולים, נתקבלו בדרך כלל אצל קרובי משפחה, ידידים או על-ידי התנועות שבאמצעותן הגיעו. אומנם היו מספר בתי-עולים, שבהם התאכסנו חלק מן העולים ימים ספורים, אך לא יותר מכך.
אך הפעם, לאור הממדים העצומים של העלייה ואופייה, היה על הקולטים לטפל בעולים, עד אשר ימצאו פרנסה וקורת-גג לראשם. בתחילה נראה שניתן יהיה לפתור את בעיות הקליטה הראשוניות תוך ימים ספורים או שבועות אחדים. ואולם, תוך זמן קצר התבררו ממדי העלייה וכתוצאה מכך נכנס גורם הזמן לתמונה.
עם כל רצונה של מחלקת הקליטה, שבראשה עמד הד"ר גיורא יוספטל, שהיה "אדריכל הקליטה", לקבוע תכנית עבודה, כלים ארגוניים ולגייס אמצעים, וצוות עובדים הפועל בהתאם לתכנית, היו מאמציה מותנים במציאות יום-יומית של עליה בלתי פוסקת. כתוצאה מכך הפכה דרך האלתור למובילה בטיפול בעלייה.
בשלב א' שוכנו העולים בבתי-עולים ששרדו ממחנות העולים מן העליות הקודמות ובמחנות-עולים. אחדים מהם היו מחנות מעצר שהוקמו בימי הבריטים, כמו מחנה עתלית, כמו כן שוכנו העולים במחנות הריקים של הצבא הבריטי.
תוך זמן קצר נתמלאה הארץ מחנות עולים שהוקמו במהירות, ללא תשתית כלשהי של מחנה: בפרדס חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה, ראש העין ומקומות נוספים. הארץ נתמלאה מחנות-עולים, שבהם ניתן היה למצוא את כל צורות הבניה: מבנים קשים, מבני צבא, צריפים, צריפונים, בדונים, פחונים ואוהלים.
בסוף 1948 היו במחנות העולים 28,000 איש. בינואר 1949 באו ארצה 27,500 עולים, והיה צורך לפתוח מחנות-עולים נוספים בבאר-יעקב, בקריית אליהו, ליד חיפה, בקריית מוצקין, רחובות וירושלים. עד סוף מרץ 1949 הגיע מספר העולים במחנות העולים ל-46,000 ובסוף אפריל ל-54,000. בשלב זה נפתח ליד חיפה מחנה מיון מרכזי שנקרא "שער עלייה". במקום זה נבדקו העולים עם בואם ארצה, ומכאן הופנו לאזורים שונים בארץ. בסוף אוקטובר 1949 הגיע מספר העולים במחנות העולים ל-92,505 איש.
המצב במחנות היה קשה. הם היו שטח טריטוריאלי נפרד- "מחוץ לתחום". במחנות קבלו העולים קורת-גג, מזון שהוכן במטבחים מרכזיים ושירותי בריאות. אך עם זאת ניתק המחנה את העולה מן הארץ אליה בא. החיים בו נטרלו אותו מכל תושייה אפשרית, במידה והייתה לו, ויצרו בו הרגשת אין-אונים ותלות בפקידים שעמם בא במגע יום-יומי
ב-29 למארס 1949, בישיבת ההנהלה הציונית, תיאר גיורא יוספטל את התנאים במחנות העולים באלו המלים:
"את המחנות יש לראות כשחמישים איש ואישה זקנים וילדים נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספירה בלתי אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, פרט לרצח, זנות, גניבות, אלימות, שקר. החומר הטוב הובא למחנות, יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר כאן על האחוז של הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה. הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים. הילדים הדביליים במחנות יוצרים תמונה איומה. אנו צריכים שהממשלה תדע ש-47 נפש (באולם אחד) במחנות, פירושו חומר נפץ מסוכן למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה".
במסמך נוסף מתוך גנזך המדינה 6143 17/6/51 אומר יוספטל: "מחנה שער העלייה הוא מחנה מיון בתנאי הסגר. במחנה מבוצעות פעולות כדלקמן: א. בדיקת מכס, ב. בדיקת שירות ביטחון ג. בדיקה רפואית כללית ובדיקה מיוחדת לגילוי מחלות ראות ומין, ד. מיון העולים למקומות קליטתם. ה. המיון הרפואי מראה לפעמים צורך בבידוד מוחלט של העולה, כל הפעולות האלה נעשו בתוך שנה ומחצה בצורה בלתי-מועילה, היות והגדר למחנה הייתה פרוצה, ו-60 שוטרים לא הספיקו כדי לשמור על שלמות הגדר, והמחנה נהפך למרכז של עבירות פליליות, הברחת סחורות, שוק שחור, הברחת אנשים ועוד."
תמונה עגומה זו כפי שתוארה בידי "אבי הקליטה" משקפת את המצוקה העצומה שבה עמדו העולים והקולטים כאחד. ניתן להבחין בדברים אלו ביחס דו-ערכי של מצוקה וחרדה כאחת. רגשות אלו היו מנת-חלקם של כל שכבות הציבור. בדיווחים ביטחוניים, בדיונים בכנסת, ובישיבות ההנהלה הציונית מסתמנת בהלה, בושה ותחושת סכנה כאחד.
היה ברור לחלוטין לכל שמצב זה של חיים במחנות סגורים, מעין מחנות הסגר, חייב שינוי מהותי, ויש להוציא את העולים מתוך המחנות ולתת להם את האפשרות לקיום אורח חיים עצמאי – בעיר או בהתיישבות העובדת.
האכלוס בכפרים ובערים הנטושות
במקביל לפתרון המאולתר של שיכונם של העולים במחנות-העולים, נמצא פתרון נוסף – שהיה ניצול אחת התוצאות של מלחמת העצמאות. העולים שוכנו בערים ובכפרים הנטושים. מצב זה נוצר בשל בריחתם של המוני ערבים, בעידוד תעמולתה של המנהיגות הערבית.
שכונות שלמות בערים גדולות, ערי שדה רבות, מאות כפרים נעזבו מתושביהם. עם כל הבעייתיות של הנושא כולו הרי שבמצבו של היישוב שהיה נתון בלחצה של העלייה הבלתי-פוסקת, היו מקומות מגורים עזובים אלו בגדר הקלה רבה בנושא קליטת העלייה.
קרוב ל-124,000 איש – 25,000 משפחות – אכלסו, החל ממחצית השנייה של 1948 ועד 1950, יישובים נטושים אלה, ביוזמתם וביוזמת מוסדות הקליטה.
בתקופה ראשונה אוכלסו הרובעים הנטושים של יפו וחיפה, אחר-כך התפשטו גלי העלייה בהדרגה לכפרים ולעיירות הסמוכים למרכז ברמת-גן, תל-אביב, סלמה, יהוד, לוד, רמלה, יבנה, עכו. מאוחר יותר הגיעו העולים גם לבית-שאן, תרשיחה, מגדל גד (אשקלון) באר-שבע ועוד.
התיישבות לא הייתה מתוכננת מראש. בערים נטושות, שאחדות מהן ערים בנות מאות ואלפי שנים, התגבשו גרעינים יהודיים שיצרו משך שנה אחת מערכת חיים חדשה, מערכת חיים יהודית, בעלת אופי ברור של קבוץ גלויות, על כל הבעיות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות המתלוות אליו.
האכלוס במעברות
בישיבת הנהלת הסוכנות בבוקר ה-27 במרס 1960, השתתפו האישים הבאים: ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית – לוי אשכול, מנהל מחלקת הקליטה – גיורא יוספטל, ראש הממשלה – דוד בן גוריון, ושר האוצר – אליעזר קפלן. נושא הדיון היה – מחנות העולים, מתוך ניסיון להסיק מסקנות לגביהם.
לוי אשכול סיכם את הנושא בהרצאתו המצוטטת מהפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות: "אני רוצה להציע שאנו מקימים שדות עולים בארץ מדן ועד באר שבע או עד ניר-עם. בכל מקום שיושבים יהודים, שיש קצת משק, שם אני מקים מקום לעוד עולים. מה הצרה היום בארץ? אני יכול להגיד, כי ארורה השיטה הזאת של מחנות העולים. היום הישוב אינו קולט עליה, לא דגניה ולא עין-חרוד ולא תל-אביב, משטר העלייה פירושו שכל אחד ירגיש אותו. מיליון היהודים שבארץ צריך לקבל עליו את עול הקליטה. אני רוצה לחסל את השיטה הזאת של פקידות, של אדמיניסטרציה, ותהיה הטובה ביותר – לפרק את המחנות.
ניקח את היהודים עם האוהלים שלהם ונעמיד אותם על יד דגניה. אשר לעבודה – אם תהיה עבודה בסביבה, מה טוב. אם יהיה חוסר עבודה – אני, יחד עם הממשלה, נשתדל ליצור עבודה. אם נרצה, נוכל למצוא עבודה. נסקל שטחים, נסתום ואדיות. כשרוצים לצאת מהמחנה אומרים: תן לי בית, אין לי כסף לבית. שיטה זו שקיימת היום היא איומה, מישהו המציא אותה כדי להרוס אותנו".
באותו יום הוסיף לוי אשכול על דבריו אלה, והפעם באוזני דוד בן-גוריון. "יש לי שתי תכניות, תכנית בתוך תכנית, שבועיים טיפלתי במחשבה זאת והדבר נראה לי אפשרי. התכנית הראשונה היא קטנה – להוציא 10,000 משפחות לעבודה, שלא צריכים להשקיע בה הרבה כסף. נותן העבודה בה יכול להיות הקרן-הקיימת. בחלק אפשר יהיה לקבל ממנה כסף מזומן, וחלק נלווה לה. הרי הסוכנות ממילא צריכה להחזיק את האנשים ולתת להם כלכלה. במקום סתם להוציא כסף לכלכלה, נלווה לקרן הקיימת את הכסף בשביל יצירת עבודות. אפשר לבצע את התכנית הזאת בדרך של הקמת 30 עד 40 מקומות בכוונה ולהקים מקומות שונים בארץ. בכל מקום 250 עד 300 משפחות. אני רוצה בכוונה להקים מקומות שיכון יותר קטנים. אני חושב שזה יותר טוב ויותר נכון".
ובהמשך דבריו הוא מוסיף: "גם כשאני מוציא מן המחנות 10,000 משפחות עם 40,000 נפש עדיין נשארו עולים במספר הגון בהם. אני מציע שנפרק את מחנות העולים בדרך זו. שאנו לכל אורכה ורוחבה של הארץ, במקום שישנם איזה ישובים, נשעין עליהם שיכוני עולים מדן ועד אחרי ניר-עם… העולים יועסקו בעבודות ייעור ונטית עצי פרי, הכשרה, דירוג, סיקול. באופן זה אנו מפזרים את העולים ברחבי הארץ ומטילים את הדאגה עליהם על שכם הישוב כולו. היום הפכה הדאגה הזאת נחלה של מספר אנשים מצומצם שנושאים עליהם את האחריות. עם הממשלה אנו מגיעים לדיון על מחנות פעם ביובל, אחר כך כל אחד שוקע לתוך צרותיו. משרד העבודה יש מרות משלו, והוא דואג ליהודים היוצאים מן המחנות. ואילו אנו יושבים עם 100,000 יהודים שאוכלים אותנו כליל. אם נקים את השיכונים האלה ליד הנקודות הקיימות, אז ועדי מושבים, ועדי המושבות הגושים והאזורים יהיה כוח כביר ליצירת עבודה. כל פרוטה שתהיה לנו ולממשלה נשקיע בתכניות עבודה שתיווצרנה. אנו צריכים להמריץ את תכניות הבניין. דבר זה כשלעצמו מקור עבודה עצום. תכנית זו לא באה מתוך רצון סתם להתפרק ולהטיל את עול על משהו אחר. בדרך זו אני רואה כשותף גדול את הממשלה, יש יעדים ויש עיריות, יש כפרים ואת כולם אני רוצה לשתף".
התוצאה של נאום זה – עידן המעברות. תקופה שהחלה דרכה מתוך מציאות בלתי-נסבלת לחלוטין. בתנאים של אז היו המעברות הפתרון הטוב ביותר. במאי 1950 הופיעה פיסקה בעיתון "ידיעות אחרונות": "עליכם ללמוד מילה חדשה – "מעברה" – כי בשבועות ובחודשים הקרובים תשמעו הרבה מאוד עליה באסיפות ובעיתונות"
עד נובמבר 1951 הוקמו 127 מעברות. בסוף 1952 ישבו כ-250,000 נפש במעברות
עידן המעברות שני פנים לו: האחד, פניה של המעברה בראי המציאות, והמציאות של המעברה הייתה דלות צפיפות וזוהמה השולטים בכל.
אך הפן השני הוא המעברה כשלב מעבר לקראת השתלבות העולים בחברה הישראלית. שלב מעבר נמשך אצל משפחות לא מעטות שנים אחדות. אך צורת החיים במעברה אפשרה לעולה, בראש ובראשונה, לתפקד כאדם חושב ופועל, ולא כמי שפעולותיו הוכתבו לחלוטין על-ידי הפקידים, ללא שום נטילת אחריות, כפי שהדבר היה במחנות העולים. ניתנו לו לעולה האפשרות לחיות את חייו עם משפחתו, אם כי בתנאים קשים. העולים גרו בבדונים או פחונים, ופגעי מזג האוויר, ובמיוחד בחורף של 1950/51 שבו ירדו שלגים כבדים בארץ, הקשו עליהם ביותר. אולם יחד עם זאת, כל משפחה יכולה הייתה לשמור על מסגרתה היא, וזאת מתוך תקווה לעבור במהרה ליישוב קבע ולהשיג פרנסה המכבדת את בעליה. וכך הפכו המעברות מפרוזדור מעבר, ליישובי-קבע. חלקן הפכו לכפרים ולמושבים, ואלו אחרות ליישובים עירוניים.
היבט נוסף של יתרון המעברה על פני מחנות העולים בא לידי ביטוי בנאומו של אשכול: "המעברה הביאה את העולה למגע ישיר עם האוכלוסייה הוותיקה, לקרבה אנושית שחייבת התייחסות יום-יומית. כתוצאה מכך התנדבו רבים מקרב היישוב הוותיק לעזרת יושבי המעברות. הוותיקים התנדבו לעזרה חברתית, חינוכית, בריאותית, להוראת הלשון העברית. בחורף של 1950/51 כשהאוהלים ומבני המעברה אחרים נפגעו, נתנו בני היישוב מחסה בביתם לנפגעים".
על מפעל חברתי זה ידובר באחד הפרקים הבאים
החיים במעברה
עד נובמבר 1951 הוקמו 127 מעברות ברחבי הארץ. בסוף 1952 ישבו עולים במעברות. מה היו פניה של המעברה? אוכלוסייתה? 250,000 אורח החיים בה? דרכי ניהולה?
המעברה אוכלסה על-ידי עולים שהיו תלויים במדינה, בשל העדר מקומות מחיה עצמאיים, קשרים משפחתיים או פוליטיים. עובדה זו קבעה את פניה הדמוגרפים של המעברה: אחוז גבוה של יוצאי האיסלאם לעומת יוצאי אירופה. ב-1951 היו יוצאי ארצות האיסלאם 75% מתושבי המעברה. וב-1952 הגיע מספרם ל-83%.
בד"כ הועברו העולים ממחנות העולים ישירות אל המעברה, לאחר שהייה של ימים ספורים במחנה "שער העלייה" לשם מיון. במעברה פעלו עובדי הסוכנות היהודית, וכמו כן פעילים של ההסתדרות הכללית, פקידי משרד העבודה, משרד החינוך וכן פעילי המפלגות הפוליטיות.
המעברה הייתה למעה מסגרת יישובית עצמאית לחלוטין, מערכת סגורה שבה תפקדו בתי-הספר, מעונות-ילדים, גני-ילדים, מרפאה, מועדונים, בתי-כנסת ועוד. הייתה זו מעין מסגרת מוניציפלית-עצמאית הנמצאת בסמיכות ליישובים היהודים. מעברות רבות סופחו ליישובים וותיקים בארץ. לא אחת הייתה אוכלוסייתן גדולה מאוכלוסיית היישוב עצמו. מעברות בהם 27,500 עולים סופחו ליישובים אשר מספר תושביהן היה זהה לאוכלוסיית המעברה, ואף קטן יותר. לדוגמא: במקומות כמו עפולה, יקנעם, נהריה, נחלת יהודה הכפילו המעברות את האוכלוסייה ב-100%, 200% ואף ב-300%. למשל – בנחלת יהודה. כ-15 מעברות סופחו לרשויות הגדולות שבהן היו יותר מ-29,000 נפש. אך גם ברשויות אלה הגיעו תושבי המעברה עד ל-50%-90% של תושבי המקום, לדוגמא: חולון, טבריה, פרדס חנה וכו'.
אוכלוסייה כה רבה שנכפתה בין-יום על אוכלוסייתם של היישובים הללו, פירושם עומס כלכלי רב על הרשויות המוניציפליות האלו. במיוחד בשל חוק שקבע שעל כל רשות מוניציפלית לשאת באחריות לטיפול במעברות שבתחומיה. מכיוון שאנשי המעברות לא יכלו לממן את השירותים שצרכו, וגם הרשויות שהוזכרו לא יכלו לעמוד בכך, ומרכז השלטון המקומי ומשרד הפנים השתתפותם בהוצאות הייתה קטנה בשל חוסר תקציב, הרי התוצאה הייתה שרמת השירותים במעברות הייתה נמוכה. מצב זה יצר רגשות תסכול בקרב העולים.
במובאה הבאה הלקוחה מדו"ח הוועדה הבינמשרדית אודות מצב המעברות (גנזך המדינה חסיבה, 1900 50 תיק 47) מופיע התיאור הבא של אנשי מעברת סקיה א'.
"מעברתנו אינה שונה ממזבלה, אך ורק יש הבדל יחיד ומיוחד והוא, שבאזורנו גרים בני-אדם כמו שגרים בת"א וברמת-גן. הניקיון אצלנו עזוב ומוזנח בכל מקום על-יד כל אוהל ואוהל. והמים הנשארים מתאספים יום-יום ומהווים תעלות תעלות, אשר יש לציין שהם דומים לביצות אשר כוללים בתוכן את היתושים, אשר הם הגורם היחיד לפיזור חיידקי מחלת המלריה והטיפוס, אשר מאיימת על תושבי המעברה".
תמונה עגומה זו מתארת את התנאים הסניטריים ששררו בחלק ניכר מהמעברות בארץ. באוהלים או בפחונים לא היו מקלחות. בד"כ היו מקלחות ציבוריות שנועדו לכמה אנשים וכנ"ל בתי-שימוש, שהיו מעין בורות ומעליהם מבנה עץ או פח ושימשו 4 משפחות. הבורות הללו עלו על גדותיהם נחילי זבובים ויתר החרקים חגגו סביבם. והתוצאה – תנאים תברואתיים ירודים.
המעברות לא חוברו לרשת החשמל, והאוהלים והצריפונים הוארו באמצעות פנסי-נפט או "לוקסים". בחשכה נאלצו תושבי המעברה לפלס דרכם בשלוליות הביוב.
גם אספקת המזון לקתה בשל המחסור הכללי במוצרי מזון בארץ, אותו מחסור שהצריך קיומו של משטר "צנע".
קשיי תחבורה, ועוד ליקויים מסוג זה פגעו בעיקר במקומות המרוחקים.
בכל הקשיים האלו יש לציין את פעולתו הברוכה של ה"משביר" ההסתדרותי, שבאמצעות רשת הצרכנות שפתח ברבות מהמעברות, ניתן היה למכור לפחות את המינימום של מוצרי היסוד לעולים. מוצרים אלו נמכרו על-פי תלושי מזון לכל אוכלוסיית המעברה. וזאת בעת שבחנויות הפרטיות רווחה תופעה אגירת המצרכים. עם כל אי-הנוחיות שבתורים הארוכים מנעו, הצרכניות למעשה, רעב מהתושבים.
גם שירותים ציבוריים אחרים נתנו לא ברמה סבירה, ואף למטה מזה, כגון: שירותי חינוך, זאת בשל מחסור במבנים, בספרי לימוד וריהוט. לכך נוספה בעיית המחסור במורים מוסמכים – ביישוב הוותיק לא הייתה עתודה של כוח אדם. גם שירותי הבריאות נתקלו בבעיות דומות: היעדר ציוד והיעדר כוח-אדם מקצועי.
בתחום שירותי הבריאות נפל עיקר הנטל על קופת-חולים הכללית, וזו עשתה כמיטב יכולתה לעמוד בנטל הרב, אך לא יכולה הייתה למלא אחר כל הדרישות והצרכים ההכרחיים, שירותי תחבורה בלתי-מספיקים הוסיפו אף הם אל חלקם. המצב במעברות שבסביבת תל-אביב ורמת-גן היה חמור במיוחד. המעברות הגדולות שבסביבת ערים כמו סקיה, חיריה, כפר ענה ויהוד לא צורפו אליהן ולפיכך היו נתונות ללא רשות מוניציפלית ותנאי החיים בהם היו תחת חסותן של המועצות האזוריות, שייצגו בד"כ יישובים חקלאיים, ובינם לבין היושבים במעברה נמצאו ניגודי אינטרסים בנושאי הקצאת קרקעות או כספים, תופעה שנמשכה גם לאחר מכן, כאשר המעברה הפכה ליישוב קבע חקלאי או עירוני.
אחת הדוגמאות לכך היא פרשת מעברת צמח, או מעברת חוסה, כיום קריית-שמונה.
הסופר שמעון בלס נתן ביטוי לסבלם של העולים המעברות לקשיי הקליטה ולמרירות בספרו:
"המעברה"
(בהוצאת "עם עובד")
פרק שלישי
רוחות הסגריר שטפחו על פניו ציננו להט נפשו. הגשם פסק לפי שעה קלה, אך העננים עדיין תלויים היו ברקיע. עבטיט כיסה את הקרקע וההליכה קשתה עליו. נתמך בכלונסאות הגדרות ובצלעות הבדונים צלע שפוף-קומה אל ביתו. שאון בית-הקהוה כבר שקעו מאחוריו, והנה קלטו אוזניו קול רגלים מבוססות ודמות גוצה הגיחה מן האפלולית.
"שאול?" קרא האיש.
היא הכיר לפי הקול העבה את מנשה נזאח.
"איזו נבלה!" "מה קרה?" שאל שאול. כסבור היה שמנשה גועש כדרכו, בין בסיבה בין בלא סיבה.
"לא שמעת על הבן-זונה?" "על מי אתה מדבר?" "ניכר שאינך יודע." "איני יודע." "בבית הקהוה עוד לא יודעים?" "לא שמעתי כלום." "על הרופא לא שמעת?" זעק מנשה.
לאחר חקירה ודרישה הבין שאול כי המדובר ברופא שהוזעק אל אשתו של נעים אל-ח'באז אשר כרעה ללדת וסירב לבוא למעברה.
"ואתם שתקתם?" תמה שאול.
"חכם בלילה, מי זה אתם?" "ומצבה חמור?" מנשה לא שנע שאלתו: "אילו אני הייתי שם, יכול היה לסרב? בשערו הייתי סוחב אותו, ככבש בקרנים!" נפטר שאול ממנו ושם פניו אל בדונו של נעים אל-ח'באז. סיעה גדולה ורועשת צבאה על פתחו, אך הדלת הייתה נעולה והוילאות מורדים. רחש לא נשמע מבפנים. בבדונים הסמוכים הבליח אור- עששיות, כמה מבין המתגודדים בחוץ נשאו פנסים בידיהם. הוא הצליע בינות הנקהלים ועיניו תרו בפניהם. ליד הפתח ראה את מרים שבת משרבבת ראשה ומטה אוזן לצד הבדון.
"אמת, הרופא סירב לבוא?" שאלה משהגיע אצלה.
האישה הניעה בראשה והוסיפה להאזין. "ולמה מחכים כאן?" "נסעו לקרוא למגן-דויד", תלתה בו את עיניה.
"מי נסע?" יוסף שאבי ובעלה." רוצה לשאול עוד שאלה, אך קול אישה בקע מאחוריו. אישה בשרנית לבושת-שחורים נתנה קולה ביבבה וטפחה על חזה: "איזה עונש משמים! מה חטאנו? די צרות לנו!" חזרה וקראה.
מולו עמד בחור שלטש בו עיניים מרוחות.
"לאיזה אלוהים את צועקת!" שיסע הבחור את יללותיה.
נזכר שאול שהבחור בא באחד הימים לחנותו לתקן פרימוס וסיפר לו שעקר לכאן עם משפחתו ממעברה שבדרום, שמובטל היה בה. לידו עמד ידידיה השוחט, ישי לבן-זקן, גוץ ושפוף-קומה, בשפל קול גער בו: "אל תחטא! דויד, אל תחטא. התפלל בלבך שיסור זעמו מעלינו" אמר וסמך מעשה לדיבור; שפתותיו רטטו ועיניו נישאו אל על בתפילה חרישית.
רק זה עתה ידע שאול את מי מזכיר לו ידידיה השוחט. אותו רב לבן-זקן שהיה יושב על דרגש בבית-הכנסת "שיך יצחק" בבגדאד, אף הוא היה חובש מצנפת כזו. אמו נהגה להביאו אל הרב שיברכנו, והוא אהב ללכת לשם לא בגלל היד הכבדה שהיה מניח על ראשו, אלא בגלל ריח חריף של סעד שהיה עולה מבגדיו.
"אלוהים, שמע לתחנוני אלמנה אם לפעוטות!" המשיכה לבושת השחורים.
"אלוהים אינו שומע לנו," רטנה אישה צעירה שנשאה עולל על זרועה.
"אלוהים של ישראל הוא גם כן אידיש!" הפליט דויד בלעג וצידד שוב את מבטו אל שאול.
נפנה שאול אל מרים שבת וראה שפתחה בשיחה עם אישה שעמדה בקרבתה, לא היה עם נפשו להקשיב לשיחתן ופרש הרחק מהחמולה.
בשולי הכביש עמדה חבורת גברים וחיכתה למכונית מגן-דויד-אדום.
באפלולית הבחין בידיו סלים שבת שעמד בריחוק-מה מסיעת הגברים והיטו נכחו.
"מצבה חמור?" שאל משקרב אצלו.
"אלוהים יהיה בעזרה," ניענע סלים שבת בראשו.
הם עמדו זה מול זה. הכביש חשוך היה ודומם. פסע שאול את גזע עץ בצד הכביש והשעין גבו אליו. עמדו על רגל אחת, והרגל החולה והקצרה תלויה הייתה לצידה. מיחושייה הלכו ותכפו ומעין סחרחורת התחילה מעמעמת עליו את עולמו. הצית סיגריה ולחץ בעצבעותיו צדעיו. לעזאזל מיחושי-הרגל האלה! אולי זה הרעב המכרסם בקרבו? למן הבוקר לא בא דבר אל פיו. רק תה שתה בחנותו. הרתיח ושתה כמנהגו יום-יום.
פרימוס דולק עמד על שולחן-עבודתו וקומקום תה מעלה קטורת שפות עליו.
אור גדול הבליח פתאום במעלה הכביש. מנשה זנאח בא במרוצה ואותת בשתי ידו. המכונית נעצרה בחריקה גדולה שתי פסיעות ממנו. הנהג ירד רוטן ומגדף ופנה אל שביל-הבוץ המוליך אל לב המעברה. הדלת האחורית נפתחה ויוסף שאבי קפץ החוצה. "תוכל להיכנס?" שאל את הנהג
הנהג הוסיף לרטון. לבסוף הפטיר: "להיכנס אולי אפשר, אבל איך לצאת!" "טוב, ניקח את האלונקה" השיב ונפנה לאחור. "תן את האלונקה ורד", קרא לתוך הקרון.
האלונקה בגיחה מפתח הקרון. יוסף שאבי תפס בה בשתי ידיו והתרחק מהמכונית בצעדים מזורזים. נעים אל-ח'באז ירד, כושל ומבולבל, וביקש להדביק את חברו. אחריהם הלכו שאר האנשים. אחרון הצליע שאול רשתי שעיוה את פניו ומצץ ממושכות בסיגריה בהגיעם אל הבדון נשתתקה ההמולה. הקהל נשא אליהם את פניו.
"יגמול לך האל, בני!" הפרה את הדומיה האישה לבושת השחורים. יוסף צעד אל הדלת הנעולה. אישה חמקה פנימה והודיעה על בוא הגברים.
ראיתם? במו ידיו הביא את האלונקה." המשיכה לבושת-השחורים.
ידידיה השוחט, שהפסיק מתפילתו, משך בשרוולו של הצעיר שעדיין עמד לצידו.
"כמו אביו, עליו השלום, את אביו הכרתי. ישר-לב ואוהב-הבריות מאין כמוהו".
יוסף פתח את האלונקה והעמידה על רצפת הבדון. הנשים נחפזו לטפל ביולדת המעולפת, להלבישה בגדים חמים ולכסותה היטב. כשחזרו והשכיבוה על האלונקה צנח ראשה לאחור ופניה נגלו לעיניו. הם היו חוורים כפני מת, עיניה עצומות לחצאין ופיה פעור לרווחה. הוא תפס בידית האלונקה וקרא: "רבותיי, תנו יד!" מכל צד הושטו ידיים ותפסו באלונקה. יוסף צעד לפניהם והאלונקה חצתה את סף הבדון. לצדו החיש צעדיו איש שפנס בידו להאיר את הדרך. מאחורי האלונקה השתרך הקהל הרב קבוצות-קבוצות, וכל קבוצה פנס בראשה. שאול רשתי צלע בסמוך לאלונקה. זיעה שטפה את גופו ונשימתו נתקצרה. הפך ראשו ושמע את יללות הנשים מקצה השיירה. התרגשותו גברה ורגלו חדלה להישמע לזירוזיו. עמד תחתיו ומחה את הזיעה מעל מצחו. השיירה עברה על-פניו והפליגה לתוך האפלה.
התעסוקה במעברה
אחת המטרות שלשמן הוקמו המעברות, הייתה להחזיר לעולים, תושבי מחנות העולים, את כבודם האישי כמפרנסי שפחות, וזאת על ידי העסקתם בחקלאות, בניין ותעשייה, או בעבודות יזומות שיפותחו במיוחד לשם מתן תעסוקה לעולים. המטרה – פרודוקטיביזציה
הבעיה היא שעבודות מסוג זה בחקלאות הן עונתיות, ועם תום עונת הקטיף או העבודה בענפים חקלאיים אחרים שררה במעברה אבטלה.
אחת הדרכים למנוע את האבטלה הייתה פיתוח עבודות ציבוריות, כגון: שקום פרדסים, הכשרת קרקע, ייעור, נטיעות, סלילת כבישים, מפעלי-מים, בניית מבנים ציבוריים כמו בתי-חולים ובתי-ספר.
את העבודה קבלו התושבים באמצעות לשכת-העבודה שקמו ליד כל מועצת פועלים. תושבי המעברות קבלו עבודה לחלק מימי החודש.
השכר בענפי התעסוקה האלה היה, בד"כ, נמוך, ואפשר קיום מינימלי בלבד. קבלת העבודה באמצעות לשכות העבודה הייתה קשה. לעתים, השתרכו תורים ארוכים של תושבים המחכים לפתקה לקבלת עבודה
תורים אלו גרמו, לא אחת, למעשי אלימות והצריכו התערבות המשטרה.
הפקידים, מחלקי העבודה, היו חסרי-אונים.
היו מקרים שבהם נעשתה חלוקת העבודה על-פי ההשתייכות המפלגתית או המוצא העדתי, ובשל כך נגרמו עיוותים חברתיים רבים ונוצרה אווירה עכורה.
גם התנאים האובייקטיבים, שמקורם בעובדה שחלק ניכר מבין תושבי המעברה היו חסרי מקצוע הנחשב ליצרני, בעיקר יוצאי ארצות האיסלאם, שעיקר פרנסתם בארצות מושבם הייתה מן המסחר והמלאכה הזעירה, גרמו להעסקתם של העולים בענפי תעסוקה שאינם מצריכים מיומנות ומקצועיות, אך גם לא ניתן להרוויח בהם שכר גבוה.
כך הפכה המעברה למאגר עבודה זול. ואוכלוסייתה, שהייתה ברובה מורכבת מיוצאי ארצות האיסלאם, נמנתה על בעלי ההכנסה הנמוכה.
ההשתייכות לבעלי ההכנסה הנמוכה על-פי חלוקה עדתית נמשכה זמן רב, גם כאשר המעברות נעלמו ובמקומם קמו יישובי קבע, בעיקר ביישובים העירוניים. וזו אחת הסיבות לפער החברתי והכלכלי הקיים במדינה עד היום. המיפוי הכלכלי-עדתי הביא להרגשה של קיפוח מעמדי, חלק מיישובי הקבע שקמו על שרידי המעברות, הפכו לשכונות נפרדות, מופרדות באופן גיאוגרפי מהיישוב הוותיק או לשכונות בעירות פיתוח, שמרבית אוכלוסייתן נמנית על יוצאי ארצות האיסלאם- "עדות מזרח". ובשל אותה נחיתות כלכלית של יושבי שכונות אלה, שמקורה בענפי התעסוקה, כפי שצוין לעיל, ובשל גורמים נוספים – חברתיים ותרבותיים, הפכו הללו לשכונות מצוקה או עיירות מצוקה, שרבות מהן כלולות היום בפרויקט "שיקום השכונות" הבא לתקן באמצעים של שנות ה-80 את אשר התעוות בשנות ה-50 בשל חוסר האמצעים של אז.
תרומת העולים למדינה
למרות מצב התעסוקה הקשה, השכר הזעום והקשיים הרבים, תרמו תושבים אלה תרומה עצומה לכלכלת המדינה ולבנייתה. החקלאות התפתחה, פותחה חרושת, גדלו ענפי השירותים ותוך שנים אחדות הפכו תושבי המעברות, שעברו בינתיים ליישובי קבע, לתשתית האנושית שבנתה ופתחה ענפים אלה. תשתית שבאמצעותה ניתן היה לפתח משק כלכלי מודרני. משק שאפשר למרבית העובדים בו קיום הוגן, תוך שמירה על כבוד האדם ומעורבות חברתית מלאה.
עידן המעברות הוא אחד הפרקים הכאובים בתולדות היישוב. פרק שלא ניתן היה למונעו בשל הנסיבות: בשל מחסור בכסף, בחומרי בניין, באנשי מקצוע, בשל בירוקרטיה משרדית חסרת השכלה מתאימה המשתדלת לשמור על זכויותיה, מתוך חשש לאובדן סמכויות ובעלת רצון ליטול סמכויות נרחבות יותר.
הבעיות הוחמרו משום שהאוכלוסייה הקולטת, שהייתה בעלת תרבות אחת, לא הבינה את האוכלוסייה הנקלטת שהייתה בעלת תרבות שונה.
הרצון לחנך למזוג גלויות, מקורו היה בכוונה טובה, אך למעשה כפתה תרבות אחת עצמה על השנייה, כך נוצרה תלות של אוכלוסייה אחת באוכלוסייה השנייה.
אפילו דוד בן-גוריון, באחד מנאומיו אל הפיקוד הבכיר של צ.ה.ל. היה שותף לאותה צורת חשיבה: "הקליטה הרוחנית של עלייה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק-אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת ועצמאית ונושאת חזון, היא מלאכה לא קלה וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשנית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד כל אלה. להנחיל להם נכסי האומה, ערכיה, לנטוע גלויות מרוחקות ועשוקות אלה בתוך חברתנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים – אלא כשותפי גורל." (לקוח מתוך דפי עלייה, 1950 ב' הסוכנות היהודית ירושלים) ובאותו מקום מוסיף בן-גוריון: "ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא שורשים וללא יניקה במסורת ובחזון האומה… ללא ידיעת אלפא-ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי".
אין ספק שכוונתו של בן-גוריון הייתה טהורה, אולם כיום, מתוך פרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות עד כמה מוטעית הייתה נקודת המוצא של מחשבתו הלאומית, הסוציאלית, התרבותית.
ועל אף כל זאת, על אף הכאב, הסבל, המשקעים החברתיים והנפשיים שיצרה התקופה הנ"ל, נמצאו בה כל אותם יסודות שהביאו את החברה הישראלית עד הלום – היסודות שיצרו את דמותה, תרבותה, כלכלתה, צבאה ודור העתיד. מקרבם של יושבי המעברות באה האוכלוסייה שהרחיבה את הערים הגדולות, ועוד יותר מכך את הערים הבינוניות והקטנות. אוכלוסייתם של ישובים עירוניים ועירוניים למחצה גדל פי שלוש, מ-163,000 נפש ל-519,000. תהליך העיור נמשך במלוא עוזו.
מושבות מטע, כגון: ראשון לציון, רחובות, פתח תקווה הפכו לערים, ובעקבותיהן התפתחו גם מושבות קטנות יותר.
כפר-סבא, נס-ציונה, הקריות ליד חיפה, הערים הערביות הנטושות, קלטו רבים מבין העולים והפכו לערים עבריות: לוד, הרמלה, באר-שבע, מגדל (אשקלון), עכו, יבנה, בית-שאן. על קבוצת ערים זו נוספו, קבוצת ערי הפיתוח שהפוטנציאל האנושי שלהן היו תושבי המעברות אשר שכנו שם קודם לכן. ערים כמו קריית-שמונה, בית-שמש, הפכו לעירות פיתוח בהם קמו מפעלים שספקו מקומות תעסוקה לאוכלוסייה
וכך הפך אותו נאום של אשכול מחזון למציאות – "מדן ועד ניר-עם, בכל מקום שיש אחיזה במשק נשעין עליהם שיכונים".
הקליטה בהתיישבות העובדת
שלהי הביניים של מחנות-העולים והמעברות הובילו לשתי צורות בולטות של התיישבות – עירונית וחקלאית.
לוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות וגזבר הסוכנות, שעמד על הצורך הדחוף בפתרון קליטת העולים בכל צורה וחיפש אחר כל תשובה שתאפשר לו למצוא מוצא לקליטת הממדים העצומים של העלייה, פנה אל דרך ההתיישבות החקלאית, ולצידו פעלו אישים כרענן וייץ. פנייה זו לא בנקל באה לו. היא עמדה בסתירה לכל הדעות המקובלות עד אז, שהחקלאות מצריכה מועמדים בעלי הכשרה מתאימה ושנות ניסיון קודמות כתנאי להצלחה.
החלטתו של אשכול להפנות את העולים להתיישבות חקלאית, ללא כל הכנות מוקדמות נבעה מתוך המציאות הקשה שהצריכה פתרונות מיידיים. פתרונות אלו עלו במוחו לעיתים תוך כדי נסיעות בארץ וחיפוש אחר פתרונות.
אחת הדרכים הראשונות לספיגת לחץ העלייה הייתה הושבת העולים בכפרים נטושים. על-כך הוא מספר בקובץ מאמריו "ברית אדמה" ת"א. וכמו"כ מצוי התיאור ב"ארכיון אשכול" – "עברנו על יד הכפר 1969 בריה, כפר קטן, גבעת סלעים חולשת על הכביש בואכה לטרון, מוקפת שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלה שראינו בדרום. הבתים – בתי אבן ועושים רושם יציב. הבריק רעיון במוחי. עצרתי פתאום את המכונית.
הבה נבקר את הכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו לצאת מן המצוקה, אמרתי לרענן. לא ידעתי עדיין פרטים, אבל האמנתי שהישוב השומם החרב נושא בחובו גם פתרונות לקבוץ גלויותינו.
חשתי כי כאשר נקרא "מן המיצר יבוא עזרנו, מן מרחביה" נמצא עצה ותושייה להפנות ולכוון את זרם העלייה החדשה שהגיעה אל השדות המשוועים לידיים עובדות. החננו המכונית ויצאנו ברגל לתור בכפר ובסביבותיו. הבתים, בתי אבן יציבים אשר נעזבו תוך מנוסת פתע.
לאחר שסיירנו בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים שלאחר תיקונים מסוימים יכולים להיות מקלט למשפחות, פה, בכפר הערבי בתוך מרחבי השדות. חזרנו למכונית. אחזתי שוב בהגה, ומעתה ועד ירושלים המשכנו לטוות מחשבות ולארוג את חוט הרעיון החדש אשר צף. הרי בארץ מאות כפרים בנויים אבן, דוגמת הכפר בריה של היום. יש להסתער עליהם, לתכננם ולהכינם לקראת החורף המתקרב. להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועימהם מדריכים מלווים מן המושבים הוותיקים. כל קבוצה כזו יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. מה יש להפסיד? העולים יושבים ממילא במחנות, קיומם עולה ממילא לסוכנות היהודית בכסף רב, את השדות אין להשאיר בריקנותם
עד שנוכל לתכנן יישובי קבע, ועד שנוכל לבנות בתים, ועד שנוכל להתחיל בהתיישבות רבתי מתוכננת, יעברו חודשים רבים."
ספור זה מתאר את גלגולו הראשון של מבצע ההתיישבות האדיר שתוכנן ובוצע מסוף שנת 1948 עד 1952-3
כ-45 כפרים נטושים יושבו, הבתים הישנים שופצו ולאחר מכן הוקמו לרוב המתיישבים בתים חדשים. זה היה המשכה של שלשלת ההתיישבות שהחלה עם עלייתם של אנשי פתח-תקווה על אדמתם.
אחרי הכפרים הנטושים, הוקמו כפרי עבודה, אחריהם מושבי העולים הלא מתוכננים, ההשלמות של המושבים הוותיקים ואחריהם – המושבים המתוכננים במסגרת ההתיישבות האזורית.
להלן מובא תיאור מפורט של כל התהליך הנ"ל מתוך ספרו של מי שהיה שר החקלאות, חיים גבתי בספרו "מאה שנות התיישבות" (כרך ב' חלק ג' פרקים ד', ז').