(מתוך החוברת: העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, ההסתדרות תשמ"ג , עמ' 52-55)
ספרו של ויקטור פרץ, איש מושב דבורה, מנהל "בית זאב" בעפולה, סיפור עלייתו וקליטתו של עולה ממרוקו שעלה להתיישבות בחבל תענך .
נולדתי בעיר מרקש שבדרום מרוקו. עיר שבגבול שבין המדבר לציוויליזציה. בעיר היו 250,000 נפש מהם 200,000 ערבים ו22,000 – יהודים ואילו השאר השתייכו לקהילה אירופית וחיו ברובע אירופי לכל דבר, שהיה מרוחק כמה ק"מ מהעיר. לרובע זה היינו הולכים לבידור, לקולנוע, לבריכת שחייה, לבית קפה .
הקהילה היהודית הייתה מאורגנת מאוד. ועד הקהילה נבחר על ידי אלו ששילמו אגרה ותפקידם היה לדאוג למתן שירותי תרבות וחינוך, שירותים סוציאליים ושירותי דת לכל .
אנחנו אמנם יצאנו מבתים דתיים, אך רובינו היינו חילוניים. היינו מאורגנים בתנועת נוער פעילות ביותר. אני שייך הייתי לארגון בוגרי "אליאנס". ביה"ס "אליאנס" במרקאש נוסד ב1942 – בעקבות סגירת בתי-הספר התיכוניים העירוניים בפני היהודים. לא הייתה זו סגירה רשמית, אך למעשה נאלצו היהודים לעמוד במבחני כניסה כאלה עד שלמעשה לא יכלו ללמוד בבתי-ספר אלה .
היו מועדונים ציוניים יותר וכן מועדונים לפי המפלגות הישראליות. כל אחד מאיתנו היה חבר ביותר ממועדון אחד ואם ניקח בחשבון יום לימודים ארוך (עד 16.00) ועוד שעה לימודי עברית כל יום והפעילות הרצינית במועדונים, הרי שהיינו עסוקים מאוד .
לישראל התייחסנו באהדה, אך המחשבה לעלות לא התעוררה בלב איש מאיתנו. אם כי בעיר שלנו היו הרבה נערים שברחו מבתיהם והגיעו לאלג'יר בדרך לא דרך ומשם לצרפת ועלו לארץ והשתתפו במלחמת השחרור. אך מרבית בני הנוער לא חשבו לעלות .
ואז בא גורם נוסף שדרבן את העלייה. התארגנה מפלגה ערבית שמאלנית ששאפה להביא לשחרור מרוקו משלטון הצרפתים ולקבל עצמאות. על פעולות הטרור הגיבו הצרפתים ביד חזקה, הגלו את המלך, והכריזו על עוצר משקיעת השמש .
העוצר הזה תפס אותנו ערב אחד בביתו של אחד מחברינו. היינו שם חורה של שבעה. ישבנו ודיברנו עד אור הבוקר. ומאותו לילה של עוצר צמחה ההחלטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ. החלטנו להקים ישוב חקלאי בארץ. החלטנו שצורת המושב היא המתאימה לנו ובאותו לילה אפילו קבענו לנו תקנון. היום התקנון נראה לנו מגוחך, הוא נעשה מתוך תמימות וחוסר ידע. החלטנו להקים וועדת קבלה שתבקר את משפחתו של כל מועמד ותבדוק את הרקע והרכב המשפחה. הוועדה הזו דחתה וקיבלה משפחות על-פי קריטריונים שהיום נראים לי מגוחכים. למשל: אז חשוב היה לנו שנציג המשפחה יהיה ברמת השכלה כזו כמו שלנו ודחינו משפחות של בעלי מלאכה וכו', שאולי היו פשוטים יותר, אבל היו אנשים עמלנים ואחראים והבטיחו יציבות .
קיבלנו משפחות שהיה להן בן בגילנו וברמה שלנו וכשבאנו לארץ הבן הרווק הסתלק לתל-אביב ואנחנו נשארנו עם ההכרח לטפל בכל המשפחה .
החלטנו לא לקבל רווקים, אבל כולנו היינו רווקים וזו הייתה בעיה .
מתוך קבוצת הייסוד שמנתה 7, רק 4 עלו כיוון שהאחרים לא הספיקו להתחתן עד תאריך העלייה.. .
כל משפחה עברה את וועדת הקבלה הנוראית הזאת בראשותה של פלורי, שהיא היום מנהלת השירות הסוציאלי של עכו .
במשך שתי השנים שקדמו לעליה, עשינו כל שביכולתנו כדי להתכונן מכל בחינה שהיא לעליה. התארגנו במועדון ששכרנו, נפגשנו שם ערב ערב ולמדנו עברית וידיעת הארץ .
עמדה בפנינו בעיה קשה. כולנו היינו עירוניים, איך נכשיר את עצמנו לעבודה חקלאית ולמאמץ גופני? זכורים לי דבריו של מנהל בית ספרי שכספרתי לו שאני הולך להיות חקלאי. "ויקטור", הזהיר אותי, "תדע לך, האדמה נמוכה" .
פנינו לעירייה והצענו עצמנו לעבוד בימי א' בגינון במוסדות החינוך בעיר בחינם .
בשלב מסוים יצרנו קשר עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה וכתבנו לתנועת המושבים בארץ .
שני מדריכי סוכנות הגיעו ונפגשו עמנו רבות – יהודה גרינקר ז"ל מנהלל ועוד אחד מבן-שמן. דנו בנושא קשיי ארגון ובעיות חברתיות. הם דברו עברית ואני תרגמתי לצרפתית .
לזכותם ייאמר שהם לא הסתירו מאיתנו את הקשיים של חיים במסגרת מצומצמת ואת הקשיים הכלכליים בארץ .
הוצעו לנו שני מקומות יישוב: חבל לכיש וחבל תענך. הבחירה לא הייתה קלה. פתחנו את מפת הארץ ובדקנו את המרחקים לערים הגדולות. ידענו שהגבול ע"י לכיש יותר חם והחלטנו באסיפה הכללית שאנחנו מעונינים בתענך והודענו על כך .
היינו כבר 70-80 משפחות וקצה נפשנו בהמתנה ולחצנו לעלות .
כשהתבשרנו שתורנו לעלייה הגיע, הודיעו לנו שהבתים לא מוכנים ונצטרף לגור באוהלים. העדפנו לעלות מיד, ולא לחכות. תוך מספר קטן של שבועות התארגנו לעליה. עלינו ב14 – לפברואר 1956. נסענו למחנה עולים בקזבלנקה ומשם באוניה למרסי. שטנו בים סוער מאוד ושוכנו בתאי המטען של האוניה. הנסיעה נמשכה חודש ימים. ירדנו בנמל חיפה ומשם במשאיות למושב דבורה. עדיין בטוחים היינו שנשוכן באוהלים ולהפתעתנו חיכו לנו בתים מוכנים .
נציגי תנועת המושבים חיכו לנו וטרקטורים חלקו את המשפחות בין הבתים. זה היה בערב. נכנסנו לבתים: בית ללא דלתות, מים או חשמל, רצפת בטון ושירותים בחוץ, אך אין לתאר את השמחה. ההפתעה השנייה חיכתה לנו בתוך הבתים. שם מצאנו דברים, אולי קטנים כשלעצמם: מספר מיטות מתאים למספר בני המשפחה ואם היה במשפחה תינוק- הרי הייתה בבית מיטת תינוק, פתיליית נפט, גפרורים, תה, סוכר, לחם. היה מישהו שחשב ודאג שכל אותם פריטים יהיו בבית .
יכולנו להיכנס לבית מיד ולבשל ארוחה. באותו ערב, מבלי שנדברנו קודם, יצאנו כולנו החוצה וכל אותו לילה ישבנו בחוץ על ערמת חצץ וישבנו ושרנו עד אור הבוקר .
הימים הראשונים היו מלאי התלהבות. לא חשבנו על הפריטים הקטנים כמו הדי.די.טי על הראש בנמל, פקידי הסוכנות בנמל. כל זה נראה לנו שולי. רק מאוחר יותר זה העסיק אותנו .
הבעיות התחילו מיד- והן היו רבות.. בעיית הבעיות שלנו הייתה שאנחנו התארגנו להיות עצמאיים. זה מה שמשך אותנו לעלות לא"י. והנה אנחנו מגיעים, מחפשים את המשק כדי להתחיל בעבודה והנה ניגש אלינו פקיד הסוכנות וביקש לתת לו 15 איש לעבודה. ומה לגבי שאר המשפחות, הצורך לבחור בחלק מהאנשים לעבודה, לחלק ימי עבודה יצר אצלנו בעיות חברתיות קשות ביותר. ועדת סידוק העבודה שלנו התחלפה כל שבוע. לא צפינו מראש את סבך הבעיות החברתיות שנוצר .
על רקע זה צמחה ההפגנה שלנו. דרשנו להיות חקלאים עצמאיים. לא רצינו להיות שכירי יום .
למוסדות נראתה הדרישה שלנו לעצמאות כמוזרה. כל שכננו דרשו דרישה הפוכה. הם לא רצו משק חקלאי, אלא לעבדו כשכירים. על זה יצאנו בשביתה. היו קשיים נוספים- הקושי הכלכלי, אבל בכך היינו שותפים לרוב תושבי המדינה באותה תקופה. הייתה זו תקופת ה"צנע" ולכולנו היו כרטיסי-מזון. מה שהגדיל את הקושי שלנו היה שלא היה כביש גישה למושב. הגענו במארס וזו הייתה שנה גשומה מאוד. לא אחת לא יכלה מכונית שהביאה לנו את מצרכי המזון להגיע אל המושב בשל הבוץ ואז נכנסנו לצרכנייה ולקחנו מה שצריך מהמחסן למרות שמנהל הצרכנייה התנגד .
יש לציין שלמרות כל הקשיים, כמעט שלא היו עזיבות. להיפך, לאט לאט הצטרפו אלינו אותן משפחות שנשארו בחו"ל, ובתקופה ההיא רוב המושבים החדשים סביבנו היו חצי מאוכלסים ולכן היינו מאוד יוצאי דופן .
התחלנו בחקלאות, אבל עיבדנו רק 10 חלקות. ואז אנשים התחילו להתפכח ולצאת לעבוד בחוץ. זה דבר שאנו מצטערים עליו עד היום .
הילדים הגדולים נשלחו ללמוד בפנימייה בחדרה ואלו לקטנים נפתחו 2 כיתות בצריף שהיה במצב נורא- ללא חלונות ודלתות. ולמדו אותן שתי חיילות. גם גן ילדים נפתח במקום. אותו בית-ספר עלוב, בצריף הקטן הוא הקיום בית-ספר "יד לחמישה" – אחד המוסדות החינוכיים היותר מפוארים של המדינה. הוא קולט ילדים גם מההתיישבות הוותיקה, נכדים ונינים של המתיישבים הראשונים של האזור מעליות ה2 – וה 3 – .
זהו ניסיון ראשון בארץ, שאין שני לו. של חינוך אינטגרטיבי, כאשר בית-ספר של ילדי העולים הוא הקולט .
עזרו לנו מאוד היישובים בסביבה, בעיקר כפר יחזקאל. הם נתנו לנו הדרכה וארחו אותנו בשבת הראשונה בארץ. אז קינאנו בהם, ועד היום הם משמשים לנו מודל לחיקוי .
היום אנחנו מזמינים משפחות של עולים חדשים מרוסיה מנצרת, מארחים אותם ומספרים להם על הקשיים שעמדו בפנינו אז .
כשאנו נזכרים היום בשנים הראשונות, אין זה מתוך כעס או מרירות וללא תחושת קיפוח. אי אפשר להתחיל משהו חדש בלי קשיים. יש קשיי בראשית וחבלי-יצירה. אנחנו מנסים להבין אותם כי ברור לנו, ללא ספק, שהם לא התכוונו לרעה. ואפילו זיכרון המדריך החקלאי ששלם לנו את שכר עבודתנו כשאקדח מונח על השולחן, שמא חלילה נתנפל עליו ונשדוד אותו, אינו מעיב על אותם ימים. כל אותם אנשים שבאו לעבוד איתנו, ברור לנו שעשו זאת מתוך התנדבות ומניעים ציוניים, ולא המשכורת החודשית היא שהניעה אותם לעבוד. וכשזוכרים זאת, קל יותר לסלוח לטעויות .
היום אנו, שהתבססנו מבחינה כלכלית וחברתית, מעונינים לכנס אצלנו כנסים של בני העדה, ובצורה זו לעזור בפתרון הבעיות של יוצאי מרוקו .
הושמע בסמינר מורים ומנהלים שקיימה המחלקה לחינוך בכפר החורש בחול המועד סוכות7 – 4 – באוקטובר 1982 .