קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים
מאת: חנה יבלונקה
מקור: עיונים בתקומת ישראל מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 7, המרכז למורשת בן גוריון, קריית שדה-בוקר,
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשנ"ז – 1997.
מבוא
לפני כשנתיים ראה אור בישראל המחקר הראשון העוסק בפן ההיסטורי של קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל (1).
כמה מסקנות חשובות למחקר, ואלה הן: ניצולי השואה לא נקלטו בידי ארגון או גוף מימסדי כלשהו, אלא חדרו בעצמם לכל פירצה אפשרית בחברה הישראלית. אפשר להגדיר את קליטתם קליטה יחידנית. אם בכוחות עצמם ואם בתמיכת ארגונים מיוחדים שהם עצמם הקימו נספגו הניצולים ברקמת החיים בישראל. קשה מאד לאתר את האימפקט הציבורי-הקולקטיבי שלהם בעשור הראשון של המדינה, גם בארגונם של עולי שארית הפלטה (2) מן הבחינה הפוליטית, המשקית והתרבותית, וגם בהטבעת ערכיהם, פרי ניסיון חייהם בעת מלחמת העולם השנייה, בדפוסיה של החברה הישראלית (3).
ככל מחקר בראשית דרכו גם המחקר הזה מתאפיין בראייה כוללנית ובניתוח ברמה מקרו היסטורית.
בשנתיים שחלפו מיום שהסתיים מחקר זה נעשו כמה וכמה מחקרים פרטניים יותר על נושאים כגון קליטתם של יוצאי העיר חלם בארץ, על קליטתם של ראשוני הניצולים בבאר-שבע, ועל תולדותיו של המושב ניר גלים שהוקם על חורבות הכפר הערבי הנטוש ערב סוכריר (4).
בחינה ממצה יותר של מסקנות המחקר תיתכן לאור האמור בספר תולדותיו של ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים [להלן: ארגון נכי המלחמה בנאצים](5).
שוב ושוב מגלים החוקר והקורא את החיוניות העצומה שהיתה לעולים הניצולים ואת מידת היזמות שניחנו בה. מידות אלה אפשרו להם להיקלט בחברה במהירות מעוררת השתאות, ולא במובן הפסיבי והמתמשך של המושג 'קליטה', שעל-פיו רוב הציפיות מתמקדות בחברה הקולטת דווקא, אלא במובן הפעיל שבו יש לעולים תפקיד מרכזי בתהליכי היטמעותם בחברה החדשה.
המחקרים החדשים מאפשרים לנו בחינה מחודשת של כמה ממרכיביה של היקלטות הניצולים בחברה הישראלית ומחייבים אותנו לרגישות רבה יותר לפרטים, לגוונים ולהבחנות פנימיות.
מאמר זה מבקש לשוב ולהאיר שלושה ממאפייני האינטראקציה שבין הניצולים למדינת ישראל ולחברה הישראלית: הקליטה היחידנית, החותם הציבורי המינורי שהטביעו, כביכול, על החברה הישראלית בשנותיה הראשונות, ותפיסת מרכיבי המושג 'שואה וגבורה', ששימש לתיאור תולדות היהודים במלחמת העולם השנייה באירופה הכבושה, מן הבחינה ההיסטורית והערכית כאחת.
הקליטה היחידנית
כמה משמעויות לקליטה שכונתה 'יחידנית'. בבואו ארצה לא נסמך העולה על רשות קולטת כלשהי, שבעצם לא היתה קיימת, אלא חיפש בעצמו דרכים ואפשרויות להשתלב בחברה החדשה. יתר-על-כן, ההיטמעות בחברה לא נעשתה בקבוצה אלא ברמת הפרט. תהליך זה בא לידי ביטוי בעיקר במידת ההתנדבות לצבא, בייחוד במסגרת גח"ל ותהליך הקמת גח"ל בכלל. ביטוי אחר של תהליך הקליטה היה פרשת ההתיישבות בערים נטושות ועוד יותר בכפרים נטושים, פרשה שלוותה בפלישתם שלהעולים לבתים הנטושים ובהתארגנותם במו ידיהם לאגודות קואופרטיביות שעיקרן שיווק חקלאי משותף, קבלת פרויקטים של עבודות למיניהן והקמת מוסדות תרבות ציבוריים (6).
נראה שאחת מתוצאות הלוואי של אופן הקליטה הזה הוא מספרם הרב של הארגונים שהקימו ניצולי השואה.
ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים כבר הוזכר למעלה. להלן רשימה חלקית של עוד ארגונים: ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ארגון לוחמים אנטי-נאצים (מק"י) אסירי הנאצים לשעבר ויוצאי מחנות, ארגון נכים נפגעי הנאצים, ארגון עולמי של אסירים ונפגעי הנאצים ועוזריהם, ארגון יוצאי ברגן בלזן, ארגון רופאים שרידי השואה, חוג ירושלים למורשת חורבן העם, ארגון יוצאי מחנות השמדה יוצאי יוון. חשוב לציין שאין מדובר בלנדסמשפטים, כלומר ארגונים של יוצאי עיר או ארץ מסוימת, אלא בהתארגנויות על רקע הטראומה המשותפת של השואה.
אלה נוספו על הארגונים שעל-פי ארצות המוצא, שאף להם היה חלק רב בתהליך היקלטותם של הניצולים.
מה מקורה של ההתארגנות הזאת, שייחדה את העולים הניצולים מן העולים האחרים בישראל? נראה שתופעה זו נבעה בעיקר מאופן קליטתם של הניצולים בישראל.
כאמור, לא נקלטו בידי החברה הישראלית אלא חדרו לתוכה ואימצו את הישראליות על כל מרכיביה. הדגש היה ביוזמה האישית, ואחד מפניה של יוזמה זו היו הלנדסמנשפטים ודרכי פעולתם. דוגמה להם יכול לשמש ארגון יוצאי העיר חלם. כל קבוצת עולים מן העיר הזאת נקלטה בידי הקבוצה שהקדימה אותה, כאותה פירמידה הפוכה ההולכת ומתרחבת כלפי מעלה. מיטיב לתאר זאת גיל מימרן במחקרו על ארגון יוצאי חלם בארץ: 'משפחות מיוצאי חלם מיד עם התבססותן הפכו למשפחות קולטות אף הן' (7). קודם לכן התארחו המשפחות הללו עצמן בבתיהם של יוצאי חלם שהגיעו ארצה לפניהם. על-פי מחקרו של מימרן ראשיתה של הפעילות הזאת באמצע שנות ה-40, עם בואו של יהודי אחד בן העיר חלם, רולניק שמו שבראשית המלחמה ברח עם קבוצת יהודים לתחומי ברית-המועצות, ומשם המשיך בדרכו ארצה, וכך מספר מימרן: רולניק, שהיה ערירי והממון היה בכיסו, החל לפעול באופן וולונטרי למען חבריו יוצאי העיירה. אליו הצטרפו עד מהרה עולים אחרים שהגיעו לפני קום המדינה, כמשפחת שרגל. לא היתה זו התארגנות שהיתה מתוכננת, אלא התארגנות ספונטנית על בסיס התנדבותי, כשלא פעם הפעילים משלמים מכיסם למען חבריהם (8).
תמונה דומה עולה ממחקרה של אסתר מורג על ניצולי שואה מהונגריה, שהיו מראשוני המתיישבים בבאר שבע אחרי כיבושה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 1948.
מורג מתארת את בואם של שני עולים, ניצולי שואה מהונגריה, לבאר שבע בראשית 1950: הם ירדו מהטרמפ וגילו כרזה בהונגרית 'ברוכים הבאים לבאר-שבע'. נכנסו ומצאו משפחה מהונגריה שהגיעה מספר שבועות לפניהם. אבי המשפחה היה אינסטלטור.
במקום נמצאה קבוצה דוברת הונגרית. בהם היה נהגו של דוד טוביהו [ראש העיר הראשון של באר-שבע] שאמר: 'אם אתם רוצים לעבוד, מחר ניקח אתכם לבוס שלי'. שני עולים אלה קלטו בתורם את יהודי הונגריה שבאו לבאר-שבע אחריהם ובכלל זה את עולי 9) 1956).
פן אחר היה היווצרותן של קבוצות עולים ניצולים שהתקבצו יחד לשם קליטה על-פי מכנה משותף כלשהו.
היו בהם רופאים, נכי מלחמת העולם, ניצולים יוצאי יוון, פרטיזנים וכדומה. העיקרון החשוב כאן היה הקמת קבוצות תמיכה להקלת תהליך הקליטה בארץ.
מעמדן נקבע על-פי מספר חבריהן וכך אף תקציבן, אגב פעילותן מילאו תפקיד גם בבניית החברה הישראלית.
ראוי לציין שתכלית התארגנותן של הקבוצות האלה לא היתה חומרית בלבד. רבים מן הארגונים, ובכלל זה גם הלנדסמנשפטים, עסקו במסירות למן הרגע הראשון לקיומם בארגון פעולות חברה ובפעולות הנצחה לנספי השואה מקבוצתם ובכלל.
התארגנויות אחדות קשורות באותה ראייה ציבורית ישראלית, שהבחינה הבחנה ערכית בין קבוצות שונות של ניצולים אחרים משארית הפלטה. חשוב לציין שרבים מן העולים הפנימו את ההבחנה הזאת אף הם. הם הבינו שעליהם להתקבץ יחד כדי לנהל את מאבקם הציבורי, שרבים ראו מאבק על עיצובו של הזיכרון ההיסטורי ועל מקומם בו.
מקצת הארגונים נוצרו למטרות הנצחה וחינוך בלבד, כגון ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות וארגון הלוחמים האנטי-נאצים(10). לא מקרה הוא שרוב הארגונים שקיבלו עליהם משימות כגון אלה איגדו בתוכם לוחמים למיניהם. בשנות ה-50 היו אלה החיילים, הפרטיזנים ולוחמי הגטאות שנתפסו כקבוצה החשובה בקרב הניצולים, גם בעיני עצמם וגם בעיני הישראלים הוותיקים מהם. למקצת הלוחמים גם נוצרה נגישות לשכבת העילית הישראלית.
הסבר אחר תולה את ההתארגנויות האלה בתהליך הקרוי 'השתיקה הגדולה', שעיקרו היעדר היכולת וחוסר הרצון של ניצולים רבים לספר את סיפורם האישי בפומבי, ופעמים רבות אף באוזני בני המשפחה(11).
משום כך ביקשו הניצולים להתכנס יחד ולשחזר בקבוצה את שעבר עליהם. מיטיב לתאר זאת ניצול השואה מרק דבורז'צקי, רופא מווילנה: 'בפגישות עם חברים לצרה מוצאים הניצולים פורקן מה להרגשותיהם ולחוויותיהם אשר כרגיל בכל ימות השנה אין להם בפני מי להשיח'(12).
מאפיין בולט מאד של המהגרים הניצולים, המעיד על הדחקת העבר, היה אימוץ הישראליות על מרכיביה החיצוניים ומחיקת סימנים המעידים על העבר(13). נראה שהמאפיין הזה בלט ברמה הציבורית הרחבה והגלויה, אבל בד-בבד חשו העולים בצורך לפרוק את מטעני הרגשות שהיו כרוכים בטראומת השואה. היה בזה יסוד של תרפיה קבוצתית.
מעניין לציין שבארצות הגירה אחרות, כגון ארצות הברית, אין מוצאים ריבוי כזה של ארגונים, וודאי שלא במגוון שכזה(14). נראה שסיבה העיקרית לכך היא שמדינת ישראל היתה יעד ההגירה העיקרי לחצי עולים ניצולים(15).
ייתכן שיש לכך עוד הסבר, והוא שהניצולים שהיגרו לארצות אחרות חזרו והיו למיעוט אתני, מצב שמחזק בדרך-כלל את תחושת הלכידות הקבוצתית. אבל זה נושא למחקר, מעניין בפני עצמו.
ולבסוף, מקצת הארגונים נוצרו על בסיס של השתייכות פוליטית. קבוצות אחדות היו בעלות זיקה לקומוניזם והושפעו מן המדיניות הסובייטית, ואילו אחרות השתייכו לארגונים מערביים. ההבחנות האלה הולכות ונעלמות כמובן מן העולם אחרי קריסת הקומוניזם.
האם ניסו לאחד את הארגונים האלה? מעולם לא נעשה ניסיון לאחד את כולם, אך היו ניסיונות של איחוד, בעיקר של ארגונים ישראליים, כגון הניסיון שלא עלה יפה לאחד את ארגון נכי המלחמה בנאצים עם ארגון נכי מלחמת השחרור. הסיבה העיקרית לכישלון היא שמטרותיו של ארגון נכי מלחמת השחרור הוגדרו מלכתחילה כמטרות חומריות הקשורות בתנאי חייו של הנכה, ואילו ארגון נכי המלחמה בנאצים עסק גם בענייני הנצחה, זיכרון והכרה היסטורית(16).
בשלהי שנות ה-50 נוצרה מסגרת גג לשיתוף פעולה של רבים מארגוני הניצולים. מסגרת זו – ו'עד הארגונים הארצי' – נוצרה בספטמבר 1957 בעת ביקורו בארץ של רוג'ר כץ, יושב-ראש ארגון הלוחמים היהודים והמזכיר הלאומי של הארגונים הפטריוטיים בבלגיה. בעת ביקורו תקיים כינוס בין-לאומי של פרטיזנים שבמסגרתו וענקו אותות לנציגיהם של כמה ארגונים. ביקורו של כץ זימן יחד את נציגי הארגונים, והללו החליטו שיש לעשות להמשך הפעילות המשותפת.
שיתוף הפעולה עלה יפה והגיע לשיאו בכמה מאבקים ציבוריים כגון המאבק למען ניסוחו של חוק בעניין קביעת יום זיכרון רשמי של המדינה לשואה ולגבורה; המאבק למען הענקת אות ללוחם; ובעיקר גדול המאבקים הציבוריים שהתקיימו בישראל, נגד החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים, שעמד להיכנס לתוקפו בגרמניה במאי 1965. במאבקים הללו התברר שאיחוד הארגונים במסגרת ועד הארגונים כולל בתוכו, מלבד ארגוני לוחמים, גם ארגונים של ניצולים כגון ארגון יוצאי ברגן בלזן, ארגון ניצולי השואה מיוון, וחוג ירושלים למורשת חורבן העם(17).
המאבקים הללו הוכתרו בהצלחה. ב-1959 נחקק חוק הזיכרון לשואה ולגבורה. לאחר מכן נקבע שלוחמי מלחמת העולם השנייה זכאים לקבל את אות הלוחם מטעם מדינת ישראל. וממשלת גרמניה הודיעה על דחיית ההתיישנות בנושא פשעי הנאצים(18). אמנם לא כל המאבקים הציבוריים הצליחו, אבל ההצלחות הנזכרות כאן ועצם קיומם של המאבקים הציבוריים מפריכים את ההנחה הקודמת בדבר חותמם הציבורי המינורי של הניצולים בישראל בשנות ה-50 וה-60.
החותם הציבורי
בשנים האחרונות השתרשה בקרב אנשי המחקר בארץ ההגדרה הרחבה של המושג "שארית הפלטה". הגדרה זו קובעת ששארית הפלטה היא כלל יהודי אירופה היבשתית שסבלו ממראות הנאצים, גם במישרין (גטו, מחנות, הסתדרות) וגם בעקיפין (אובדן כל המשפחה, בריחה וגירוש מארצות הכיבוש הנאצי)(19). הציבור הזה מורכב ממגוון אנושי רחב ביותר שעברו עליו ניסיונות מניסיונות שונים, וממילא לא היה בידיו להנחיל מסר ערכי מוסרי אחיד.
בבחינה חוזרת של האימפקט הציבורי של הניצולים יש צורך להבחין בין קבוצות הניצולים השונות. נראה שמקצת קבוצות הניצולים הטביעו חותם ציבורי לא מבוטל אף בשלב מוקדם, כלומר כבר בשנות ה-50.
שנות ה-50 הצטיינו בריבוי של חקיקה בנושאים הקשורים בשואה: 1959 – החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם; 1953 – חוק הזיכרון לשואה ולגבורה יד ושם; 1954 – חוק נכי המלחמה בנאצים; 1959 – חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
חוקרי התקופה הניחו שרוב החוקים מקורם ביוזמה של המדינה ובמונופול שזו נטלה לעצמה על הקשרים שונים של השואה: זיכרון השואה (חוק יום הזיכרון), עיצוב הזיכרון הזה והנצחתו (חוק יד-ושם), וירושת רכושם של הנספים(20). ואולם על-פי התיעוד מילאו הניצולים תפקיד מכריע בתהליכים לקראת מרבית החקיקות הללו. אחת הדוגמאות לכך היא חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה(21).
שני חוקים נגעו ישירות לחייהם של הניצולים כאן בארץ – החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, וחוק נכי המלחמה בנאצים. שניהם היו חוקים רטרואקטיביים שחלו על אירועם בעבר, ושניהם היו אקס- טריטוריאליים, כלומר חלו על אירועים שהתרחשו מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. אבל החשוב מכל לענייננו הוא ששני החוקים מקורם בלחצים שהפעילו הניצולים, שארית הפלטה, כאן בארץ(22).
דוגמה מובהקת לחקיקה שמקורה בלחץ הניצולים היא חוק נכי המלחמה בנאצים, שהיה כולו פרי יוזמתו של ארגון נכי המלחמה בנאצים. המאבק לשם חקיקת החוק הזה נבע ממניעים חומריים והיסטוריים כאחד, ולא אחת מתקשים החוקרים להכריע אילו מניעים היו חשובים יותר. 13.5.53, בדיון שנערך בוועדת העבודה של הכנסת, שהוטל עליה לטפל בהכנת החוק, אמרה חברת הכנסת לשעבר יהודית שמחונית: הגיעה אלינו משלחת בת 5 חברים. הם אמרו שאם כי המשלחת כשלעצמה היא מיפו ותל אביב בעיקר, הם נציגות אשר נבחרה בכינוס לייצג את כל הנכים… השאלה המכבידה עליהם ביותר היא שאלת ההכרה הציבורית והם מאד רגישים אליה [הדגשה שלי, ח"י]. מתבלטת הנימה הידועה של אנשים אשר לחמו וכו' [כך במקור1 ח"י] ומתייחסים אליהם כאילו הם נכים מלידה. וזוהי ההרגשה של אי הכרה בתפקיד שהם מילאו במובן המעשי. המספרים שהם מסרו לנו, אם כי אינם מדויקים, יש בהם משהו משום עידוד. הם דיברו על 500 חברים בתוך הארגון שלהם. בין אלה מנו 150 בלתי מסודרים אשר נמצאים עדיין בטיפול מלא של מוסד מסוים כיתר העולים. 50 יצאו מהמחנות ועדיין אינם מסודרים. ישנם גם כאלה, הם לא מסרו מספר מדויק, אשר קיבלו סידור אולם לא הצליחו בו. החברים התאוננו על הקשיים הנגרמים להם כשהם באים לקבל טיפול במומיהם וסיפרו שמקבלים אותם לקופת חולים רק בהגבלה על מומיהם, מה שמהווה אצלם קושי חמור, כי דווקא המום זקוק לטיפול. הם דורשים גם זכות קדימה בעבודה, באוטובוס וכד'… אחד מהם אמר שלא קיום האגודה הוא בשבילו העיקר, כי אם ההכרה בעצם הסטטוס שלהם כנכי מלחמה עם כל הכרוך בזה. השני אמר כי הם מסכימים שיצרפו אותם לנכי מלחמת השחרור… על פנסיה כמעט ולא עמדו כלל, אלא דיברו בעיקר על עניין ההכרה הציבורית [הדגשה שלי,ח"י]. היה הרושם שהלחץ הכלכלי היומיומי אינו מהווה את הבעיה המרכזית. אנו היינו אלה שהשתדלנו לשמוע מהם את הדרישות המעשיות שלהם, הם כמעט ולא הזכירו אותן…(23) עניינם של נכי המלחמה טופל בכמה משרדי ממשלה, שבכל אחד מהם יש אמירה ציבורית וערכית. ראשית הטיפול היתה במשרד הסעד, מתוך ההכרה שמדובר בקבוצת עולים חלשה הזקוקה לתמיכה חומרית. כיום מטפל בהם אגף השיקום של משרד האוצר, שהוא אגף שולי במכלול פעולותיו של המשרד. זווית הראייה של הממסד היתה ועודנה חומרית ביסודה.
מעניין לציין שהחוק משנת 1954 קובע שמשרד הביטחון הוא המופקד על ענייניהם של נכי מלחמת העולם, כפי שהופקד גם על ענייניהם של נכי מלחמת השחרור ומלחמות ישראל וגם של נכי הבריגדה. ובלשון החוק: 'שר הביטחון ממונה על ביצוע החוק [חוק נכי המלחמה בנאצים] והוא רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו ובכלל זה תקנות שיקום, הקניית מקצוע וכו'…' (סעיף 24) (27). אבל במציאות לא כך היה, ואין ספק שמשרד הביטחון קיבל הוראה מגבוה שלא לטפל בנכי מלחמת העולם. כבר בימים הראשונים שלאחר פרסום החוק פנה הארגון אל משרד הביטחון דאז, שלא לענות ולא לטפל בהן (25). למותר לציין שהכללתם של נכי המלחמה במשרד הביטחון היתה שאיפתם המוצהרת וחלק חשוב ממאבקם לזכות במעמד ציבורי והיסטורי שווה לזה של לוחמי תש"ח.
מאחר שההחלטה שלא להפקיד את טיפולם בידי(26) משרד הביטחון נפלה בממשלה יום לאחר אישור החוק בכנסת, נראה שדרישותיהם ההיסטוריות של נכי מלחמת העולם השנייה היו לצנינים בעיניהם של רבים מבעלי ההחלטות.
נראה שבעניין זה לא ירדתי במחקרי הקודם לעומקן של ההבחנות בין קבוצות הניצולים השונות בשנות ה-50, ואולי העובדה המעניינת ביותר היא מידת ההפנמה של ההבחנות הללו בקרב ציבור הניצולים עצמו.
שוב ושוב חוזר הצורך הנואש של ארגון נכי המלחמה, כמטפורה לכל ליתר ציבורי הניצולים, לקבל הכרה ציבורית כלוחמים למען היהודי וגם אולי בניגוד להיגיון ההיסטורי למען המדינה היהודית.
שואה וגבורה
שנים רבות התמקד הדיון במקומה של השואה במדינת ישראל ובתודעת תושביה בביטויים שלא נידונו די הצורך בכל היבטיהם. אחד מאלה הוא הצירוף השחוק 'שואה וגבורה'. מסקירה שטחית של החלופות לצירוף זה עולה השאלה מדוע לא נקלט, למשל, הצירוף 'שואה ולחימה'? שהרי פירוש אופרטיבי של המושג 'שואה וגבורה' התכוון להעמיד זו מול זו את תפיסת ההליכה הפסיבית למוות 'כצאן לטבח' אל מול הבחירה במוות עם נשק ביד. מאחר שנבחר ונקלט דווקא הצירוף 'שואה וגבורה' אפשר להסיק היום, עם התרחבות המחקר בנושא זה, כמה מסקנות על הלכי הרוח והתפיסות שרווחו בציבור בשאלות האלה.
מלבד ההנגדה הידועה שבין שואה לגבורה נפער פער גם בין המושג 'גבורה' למושג 'לחימה'. כמה וכמה ביטויים היו לפער הזה. הראשון שבהם הוא ההבחנה בין הלוחמים הארץ-ישראלים ללוחמים האחרים, ובייחוד בין לוחמי מלחמת השחרור ומגויסי הצבא הבריטי ובין הלוחמים האחרים. בין השאר באה הבחנה זו לידי ביטוי ביחס לנכים. בהקשר הזה יש לציין שהיישוב היהודי בארץ לא הכיר כלל את בעייתם של נכי מלחמה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. דוגמה לכך משמשת פגישתו של בן-גוריון עם נציגי נכי מלחמת העולם השנייה במאי 1950: אה"צ נכה [נכי] מלחמת העולם השנייה: פנתורי זנדמן.
הראשון בצבא הרוסי, השני בצבא הפולני. יש 500 נכים מאורגנים מצבאות אירופה במלחמת העולם השנייה, מהם כ-60-70 פרטיזנים שלא היו בצבא. מיחסים אליהם כבעלי מום. זה פוגע בהם והם מתביישים(?).
רוצים שיתייחסו אליהם כאל נכי מלחמת השחרור…
אמרתי להם שאיני מקבל ככל דיני נכים, אבל אין למדינת ישראל אחריות מיוחדת כלפיהם.(27) ביטוי אחר הוא ההבחנה בין לוחמי הגטאות ובין כל הלוחמים האחרים במלחמת העולם השנייה. הבחנה זו התבססה על התפיסה שלוחמי הגטאות ניהלו גם לחימה יהודית, ולא רק לחימה של יהודים. היטיב להגדיר זאת בן-גוריון באחת מפגישותיו המעטות עם נציגי הארגון. לדבריו, מאז ימי בר-כוכבא ועד מלחמת השחרור לא היתה לחימה יהודית(28).
הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ציבור הניצולים היתה קבוצת הלוחמים. ואין מדובר בלוחמי הגטאות דווקא, שזכו כאן להילה מיוחדת, אלא בלוחמים יהודים בצבאות השונים של מדינות אירופה ובפרטיזנים יהודים שלחמו בגרמנים מתוך היערות והבונקרים.
רובם לחמו במסגרות כלליות, לא יהודיות, בעלות זיקה לאומית. הדוגמאות הבולטות הן צבאות מזרח אירופה, ובייחוד פולין וברית-המועצות. כמו כן מדובר בפרטיזנים, שרובם ככולם רוכזו אף הם במסגרות לאומיות לא יהודיות. והיו גם מי שלחמו תחילה כחיילים ולאחר מכן כפרטיזנים(29).
השאלה העיקרית בעניין הלוחמים הללו היא האם לחמו כיהודים, למען מטרה יהודית, או שמא לחמו מתוך הזדהות עם הדגל הלאומי שתחתיו שירתו, ושחרור היהודים מן המחנות לא היה אלא אחת מתוצאות הלוואי של שירותם הצבאי.
התשובה לכך אינה פשוטה ואף לא אחידה ביחס לכל הצבאות, לכל הלוחמים ולכל תקופת המלחמה.
כדי לנסות לענות על השאלות האלה יש לציין עובדות אחדות: שלא כמו במלחמת העולם הראשונה, שבה לא היה לעם היהודי אויב מוגדר בקרב הצדדים הלוחמים, במלחמת העולם השנייה גרמניה היתה אויבם המוגדר של היהודים. יתר-על-כן, ההיבט האידיאולוגי מנע את השתתפותם של יהודים בתור חיילים בצבאות הציר.
והחשוב מכול, רק כשנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה נפלה כנראה ההחלטה בדבר הפיתרון הסופי של בעיית היהודים, ועוד זמן חלף עד שנודע הדבר ליהודים.
משטר הרדיפות והגטו, שהיו הצעדים האנטי-יהודיים שננקטו תחילה, עם כל הקושי שבהם, לא היו זרים לניסיון ההיסטורי של היהודים, בוודאי לא בארצות מזרח אירופה. אפשר להניח אפוא בזהירות שהלחימה של יהודים בצבאות הזרים במחצית הראשונה של מלחמת העולם השנייה היתה דומה בעיקרה לזו של החיילים האחרים הלא-יהודים(30).
אשר ללחימה בקרב הפרטיזנים, התארגנותם של הללו בשלבים הראשונים של המלחמה היתה איטית. יתר-על-כן, רוב ארגוני הפרטיזנים והמחתרות לא חפצו בקבלת יהודים אל בין שורותיהם. דוגמה בולטת להסתייגות זו מן היהודים היא ה'ארמיה קריובה', המחתרת הפולנית הלאומנית(31).
באותה מידה של זהירות אפשר להניח שבמחצית השנייה של מלחמת העולם ובתקופה שלאחר השחרור צפה ועלתה התודעה היהודית והפכה לאיטה את התמונה ההיסטורית מלחימה של יהודים ללחימה יהודית. תהליך זה קיבל תאוצה רבה לקראת סיום המלחמה, כשנפגשו הלוחמים היהודים, בייחוד בצבאות מזרח אירופה, עם שרידי המחנות והגטאות.
בין הגורמים לתהליך הזה אפשר למנות את המידע הרב שהלך ונחשף על מימדי הרצח שבוצע בעם היהודי, ואת התעוררות ההכרה ההיסטורית האינדיווידואלית של יהודים רבים, ובהם לוחמים, באופי שליחותם של הניצולים, או בלשונו של אבא קובנר, 'צוואתם של אחרונים'. זאת ועוד, רבים מן הלוחמים היהודים היו עצמם שרידים אחרונים של משפחות ענפות לא היו להם לא בית ולא משפחה לשוב אליהם, ובמידה רבה גם לא מולדת.
השכול, ההלם, הבדידות היו נחלת הכלל היהודי כולו.
אבל ההבחנות בארץ בשנות ה-50 וה-60 היו הרבה פחות מעודנות, הרבה פחות מורכבות. על הנושא הזה, כלומר על ההכרה המוסרית בלחימתם של הניצולים ובמעמדו שלו, ניהל כנראה ארגון נכי המלחמה בנאצים את רוב מאבקיו הציבוריים בעת ההיא.
וכך מתאר אברהם כהן את תפיסתו של הארגון בעניין הזה: היתה זו תקופה שבתודעת הציבור שלטה הדעה שיהודי אירופה לא לחמו, וכשמטבע הלשון 'הליכה כצאן לטבח' היתה נחלת כולם ובפי כל אלה שלא היו שם. המטרה החשובה מכל המשימות היתה להחדיר ללב ולתודעת נכה המלחמה, החייל והפרטיזן שנפצעו בקרבות, שהוא למעשה היה החלוץ במלחמה להקמת המדינה היהודית, שהוא הגן על העם היהודי בלנינגרד ובסטלינגרד, ביערות ובגטאות, בשדות קורסק ועל הדנייפר – וגם שם הונחו היסודות למדינת ישראל. הוא חתם שם בדמו על מגילת היסוד של המדינה הזאת, שעל אדמתה בא לחיות. היתה זו משימה לא קלה כלל. הלוחמים היו על סף ייאוש. המציאות בארץ, כשרבים מהוותיקים הביטו על העולים – בפיהם 'המעפילים'- כעל יצורים ממדרגה שנייה וכעל 'ילידים' במובן הבריטי. כל זה גרם לרפיון ידיים ולזניחת המורל עד כדי כך שבאמת ובתמים התחלנו להרגיש את עצמנו נחותים לעומת תושבי המדינה הוותיקים, מבלי כבר לדבר על נכי מלחמת השחרור. נחוץ היה מכשיר הסברה ותעמולה, אמצעי שכנוע עצמי, שיחדור לתודעת הנכה, שירים ויטלטל אותו חזק חזק שאין הוא נחות, שהישגיו למען המדינה הם לא פחותים מאלה של תושבי הארץ.
שהנכים משם לחמו למען המדינה והעם ועליהם להיות גאים בלחימתם ולשאת בגאון את נכותם מבלי להתבייש בה. הם לא "קליקערס" אלא נכי מלחמה.(32) לנכי המלחמה בנאצים היה עוד קושי. בזמן המלחמה היו רובם חיים בצבאות מזרח אירופה, ולא עוד אלא שבתהליך התגבשותם לתנועת הפח"ח(33) שזוהתה עם השומר הצעיר. בעיני שלטון מפא"י נחשדו הללו כמעט מיד בנטייה קיצונית שמאלה. באחד הדיונים הראשונים בכנסת על זכויותיהם של נכי המלחמה אמר ישראל גוריון, איש משרד הביטחון: במשך הזמן צצו בכל מיני מקומות ארגוני נכים, דחינו אותם ולא שיתפנו אתם פעולה… היתה הפגנה של נכים פרטיזנים ונכי מלחמת העולם הקודמת …הודענו להם שאנו מטפלים רק בנכי צבא הגנה לישראל… אין כן ספק שההפגנה הזו היתה למטרות פוליטיות, ואורגנה על-ידי קומוניסטים. הם לא הביאו לנו שום הוכחות על טענותיהם(34)…
ובלשונו של אברהם כהן: 'שמו לנו את החותם כאילו אנו נציגי רוסיה והקומוניסטים'.
עוד שתי דוגמאות חשובות מן הבחינה ההיסטורית מלמדות על דירוגם הנמוך של הלוחמים היהודים בהיררכיית היוקרה הישראלית. האחת היא המאבק העיקש שנוהל נגד אופני ההנצחה של הגבורה ב'יד-ושם' בראשית דרכו של המוסד הזה(35), והאחרת היא המאבק שהתנהל בשנות ה-60 על הענקת אות הלוחם בנאצים.
מראשית ימיו היה מוסד 'יד-ושם' נתן בלחצים קשים וסותרים מצד קבוצות שונות. הצורך להגדיר את תפקידיו ומשימותיו היה הגורם הראשי למצב הזה, כפי שכתב עמוס אילון: האם עליו [על 'יד-ושם'] להיות בראש וראשונה מונומנט, או מוסד מדעי? אם בשורתו ברורה כל-כך כפי שטענו אחדים, אולי אין הוא דרוש כלל? אם הוא דרוש אולי אין בשורתו ברורה כל-כך? אחדים שאלו אם 'יד-ושם' צריך באמת לצייר תמונה כה קודרת. כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם אם כזאת היא בשורתו?…
שאלות אלה מעולם לא נפתרו באמת(36).
לסבך הציפיות הללו נשתרבב גם המאבק על מקומה של הלחימה בהקשר הגבורה הישראלית. בשעה שהביא בפני הכנסת את הצעת 'חוק זכרון השואה והגבורה – יד-ושם' הזכיר שר החינוך בן-ציון דינור בדבריו את החיילים והפרטיזנים, ואמר בין השאר: הם נסכו מרוחם ומאיתנותם על הדור של מבחר בנינו, שנתנו את נפשם ועמדו ונלחמו על עצמאותנו, ארצנו חיינו כאן. פרשת גבורת ישראל אחת היא… חוק זה הוא חוק זיכרון השואה והגבורה. הוא מצווה להקים יד ושם לגבורתם ועוז רוחם של היהודים שנלחמו במערכות הקרבות בצוררינו: לחיילים, לפרטיזנים ולמורדי הגטאות.(37) פרשת הנצחת הלחימה לא היתה פשוטה. על כמה מקשייה עמד אברהם אינגבר, מראשי ארגון נכי המלחמה, בנאומו באספה לזכר השואה והגבורה ב-1958: אם נשאל ילד או ילדה: כמה יהודים ניספו בשואה הם יגידו 6 מיליון, אבל אם נשאל כמה יהודים נלחמו בנאצים, מסופקני אם אחד ממאה יוכל לענות על כך. לא אחת נשאלים ניצולי שואה – למה לא מרדתם? למה לא לחמתם? למה לא התקוממתם? ובאמת, כשמדברים על הנצחת השואה מעט מאד ידוע על מלחמתם של לוחמים יהודים בצבאות הברית ואחרים, אך ידוע מעט על טיב לחימתם ועל הזיקה היהודית בה. חיילים יהודים ללחמו בצבאות הברית והיוו חלק אינטגרלי של הצבא, בו הם שירתו בלי סימני היכר מיוחדים כיהודים, הלוחם היהודי הפך למושג אבסטרקטי שקשה להבינו ולתארו [ההדגשה שלי, ח"י]. מצד אחד מצביעים עליו בספק כעל לוחם רוסי, אמריקאי, צרפתי או אנגלי, אך מצד שני מתקשים להגדירו כיהודי. גרמה לכך לא רק העובדה שהחיילים היהודים לחמו במדים ותחת דגלים של אותו עם, אשר בצבאו שירתו, אלא גם העובדה שעם שחרורם מהצבא או מבית החולים לא נתקבלו ע"י עמם וכאשר קמה מדינת ישראל הם כבר היו אזרחים ולא נמצא קשר בין תרומתם למדינת ישראל(38).
המאבק על אות הלוחם בנאצים היה ממוקד יותר, אך בבסיסו עמדו אותם העקרונות. באמצע שנות ה-60 התנהלו ב'יד-ושם', בממשלה ובמשרד הביטחון דיונים על הענקת אות הלוחם בנאצים. עיקר הוויכוח נסב על השאלה מי יהיה נותן האות, מוסד 'יד-ושם' או משרד הביטחון. ארגון נכי המלחמה בנאצים היה נחוש בדעתו שמשרד הביטחון יהיה נותן האות, ונימוקיו היו ברורים לחלוטין, כפי שהסביר יצחק זנדמן, יושב-ראש ארגון נכי המלחמה, בלא כחל ושרק: אם יטפל 'יד ושם' בזה,אופיו של האות יהיה אזרחי ואילו אם משרד הביטחון יתן את האות הרי זהו אות של פעילות צבאית כלומר לחימה… אני רואה בזה אבן בוחנת אם רואים במדינה את הלחימה היהודית במלחמת העולם השנייה כלחימה יהודית או שרואים בזה משהו שזה לא אותו דבר כמו הגנה או לחימה אחרת בארץ (39) רק בשלהי 1965, בזכות התערבותו של ישראל עמי, אז ראשאכ"א במטכ"ל, קבע אשכול ששר הביטחון ימנה את ועדת האותות, ראש אכ"א יהיה יושב-ראש הוועדה ומשרד הביטחון הוא שיעניק את האות. כמעט עשרים שנה אחרי קום המדינה, ב-8.5.1967, נוצר הקשר עם משרד הביטחון וכך ניתנה ההכרה ההיסטורית והציבורית לכלל הלוחמים בנאצים, שכן זכאים לקבל את האות חיילים, פרטיזנים ולוחמי גטאות.
חודש אחד לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים, ויש בכך מידה של אירוניה. בעטיה של מלחמה זו ניתקו מדינות מזרח אירופה את קשריהן הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לאות מחאה על כך החזירו יותר מאלף לוחמים את האותות שקיבלו מצבאות מזרח אירופה, ומכאן ואילך היו לבעלי האות הישראלי בלבד.
ראוי לציין שסוף שנות ה-60 כבר היו השנים שלאחר משפט אייכמן. החברה הישראלית עברה תהפוכות גדולות ביחסה של השואה, וראייתה את חברת הניצולים נעשתה פרטנית, הטרוגנית ופלורליסטית יותר. אבל במשך שנות ה-50 ומרבית שנות ה-60 היתה ללוחמים בעיה ציבורית קשה ביותר. מן הבחינה המושגית התקשו בשנים הללו למקם את הלוחמים בהקשר היסטורי כלשהו. כפי שכבר נאמר, לא היה אפשר להכלילם בהקשר הגבורה, שהיה ישראלי מאד ואולי גם יהודי מאוד ומקומי מאד. אבל גם בהקשר השואה עדיין לא נכללו.
בשלהי 1953 פנו חברי ארגון נכי המלחמה בנאצי לקק"ל בבקשה לטעת יער על שם חללי מלחמת העולם השנייה.
התשובה שקיבלו היתה חד-משמעית: 'קיבלנו את מכתבכם הכולל הצעה לנטוע יער על שם חללי מלחמת העולם השנייה במסגרת יער הקדושים. יער הקדושים מיועד רק לזכר חללי השואה, ואין מקום לנטוע במסגרת זו יער לזכר החיילים שנפלו בחזיתות'(40).
כבר בדיוני המועצה הראשונה של 'יד-ושם' התמרמר חיים לזר על הנקודה הכאובה הזאת: אנחנו מדברים על השואה, על 6 מיליונים, מקימים גלי עד, אוספים תעודות, הכל ב-99 אחוז על השואה, ואילו על הגבורה עוברים כאילו כלאחר יד. והנה ראו: כל אומות העולם מתהלכות בראש חוצות וכל אחת מכריזה על מספר חלליה במלחמת העולם השנייה, ואנחנו מתהלכים עם קלוננו, עם 6 מיליון טבוחים, האם יודע מישהו מאתנו, בעם היהודי והלא יהודי, כמה חיילים, לוחמים יהודיים לחמו במלחמת העולם השנייה? האם יחד עם 6 המיליונים הטבוחים לא מן הראוי לציין את מספר החיילים היהודיים שלחמו בצבאות שונים, שנפלו בקרבות נגד הנאצים?(41) בעיקרו של דבר אפשר לומר שקבוצת הלוחמים בתוך ציבור הניצולים בישראל ראתה את עצמה, שלא כלוחמים בארצות אירופה האחרות, כקבוצה השרויה מחוץ לכל הקשר היסטורי מרכזי שיעניק לה תחושת שייכות.
בבואנו לדון שוב במושגים 'שואה' ו'גבורה' אפשר לחלק את קבוצת הניצולים לשלוש. קבוצה אחת של ניצולים שיצאו בעוד שיניהם מן השואה – ממחנות הריכוז, מן הגטאות וממקומות מחבוא. החברה בישראל ראתה את הקבוצה הזאת בהקשר של השואה. הקבוצה השנייה היא אותה קבוצה קטנה ביחס של לוחמי הגטאות ולוחמים שהתארגנו כמחתרת לוחמת בתוך הגטאות אף אם לא מרדו בפועל. את אנשי הקבוצה הזאת ראו בארץ בהקשר של הגבורה. ואילו השלישית, קבוצת לוחמי מלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית, היתה כאמור מחוץ לכל הקשר היסטורי בחברה הישראלית, כי הקשר הלחימה היה 'תפוס' בידי לוחמי מערכות ישראל שגויסו על-פי פקודות מוסדות היישוב ואחר-כך מוסדות המדינה.
בחלוף השנים, עם התבססותה של תפיסה רחבה של השואה, הכוללת גם את סוגי העמידה היהודית האחרים בימי מלחמת העולם השנייה, נכללו כל קבוצות הניצולים בהקשר ההיסטורי הזה(42).
דומה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא השפעתם של ניצולי השואה על החברה הישראלית.
השפעה זו קיבלה תאוצה בשלושת העשורים האחרונים, אבל ניכרה כבר בראשית דרכם בארץ בשנות ה-50 גם בהתארגנותם, גם במושגים שטבעו וגם במאבקם על עיצוב הזיכרון הקיבוצי. אירוני הדבר שדווקא ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, הוא ארגון הניצולים הגדול ביותר הפועל כיום בארץ.