("Foreign Affairs"), יולי 1969
מאת: פרופ' ברנרד לואיס (מאנגלית: א. רובינשטיין)
מקור: המזרח התיכון והמערב
הוצאת "מערכות", משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1970, תש"ל
במשך החודשים שלאחר מלחמת ששת הימים, פשטה בהדרגה במערב הדעה, כי תבוסת הערבים יש בה משום ניצחון ניכר לרוסים. משקיפים בעלי מעוף-דמיון אף כילו את דעתם, כי הרוסים חוללו את המלחמה ואת התבוסה בכוונה, כדי להגיע לתוצאה זו. אחרים לא הרחיקו לכת כד כדי ייחוס כוונה מעין זו, אך הסכימו כי המשבר והמלחמה הרבו את שנאת הערבים למערב והגבירו את תלותם בבריה"מ, ובזאת חיזקו במידה רבה את המצב האסטרטגי והפוליטי של הסובייטים במזרח התיכון, והחלישו באותה מידה את מצבה של ארה"ב.
משקיפים ופרשנים דיברו בדאגה גוברת והולכת על התגברות ההשפעה הסובייטית באיזור ועל הסכנה שבה לאינטרסים של העולם החופשי.
התפתחויות מאוחרות יותר מרמזות כי דכדוך-נפש זה, כמותו כהתרוממות-הנפש שבאה מייד לאחר ניצחונה הצבאי של ישראל, אינו במקומו, או לפחות יש בו משום הפרזה.
המצב בארצות ערב וגישות עמיהן ואף ממשלותיהן – מורכבים יותר וחד-צדדיים פחות מן הנראה. הממשלה הסובייטית מתיחסת למצב במורת רוח מספקת, כדי לעשות ניסיונות חוזרים-ונשנים -לעתים תכופות יותר ויותר – לשנות את המצב.
אחרון הניסיונות הללו הוא שיחות ארבע המעצמות שנועדו למצוא פתרון לסכסוך הערבי-הישראלי, ולהגשימו במידת האפשר.
תגובתה של ישראל על הצעה זו היתה שלילית, כצפוי. שתיים מתוך ארבע המעצמות המעורבות בשיחות נראות כתומכות בערבים בכל; ואת שתי האחרות רואה ישראל כנוהגות איזון חד-צדדי. הדבר הודגם בוויכוח במועצת הביטחון על ההתנגשויות בין ישראל לערבים, בעת פתיחתן של השיחות המרובעות: ארה"ב ובריטניה רצו בגינוי שני הצדדים, בריה"מ דרשה לגנות את ישראל לבדה, וצרפת הלכה בעקבותיה.
הישראלים סבורים כי בית משפט המורכב משני שופטים אובייקטיביים ושני פרקליטים עויינים, איננו עשוי להגיע למשפט מאוזן. חשובה יותר דעתה של ישראל, כי כל פשרה העשויה להתקבל בין ארבע המעצמות, תהיה על חשבונה של ישראל. אמנם, החלטת מועצת הביטחון מחודש נובמבר 1967 דורשת ויתורים משני הצדדים, אך מישראל נדרש ויתור טריטוריאלי ואסטרטגי, שאפשר לבטלו רק באמצעות ניצחון במלחמה נוספת; ומן הערבים נדרש רק ויתור דיפלומטי, שאפשר לבטלו בהצהרה בלבד. לישראל נראו הקורבנות והסיכונים בלתי-שקולים.
התנגדות ישראל לשיחות הארבע היתה גלויה מלכתחילה.
הישראלים טענו כי שיחות כאלה נדונות מראש לכישלון, ובינתיים משתקות הן את שליחות יארינג ומעודדות את הערבים בסרבנותם לשבת אל שולחן הדיונים. דוברים ישראלים עמלו להוכיח, כי מוגזמים מאוד החששות מפני התלקחות ועימות גרעיני, שהם הגורם הראשון אשר הניע את המערב להסכים לשיחות. הם טענו כי המזרח התיכון אמנם איננו שרוי בשלום – אך גם לא במלחמה, ואין אחרי הכותל סכנה המחייבת פעולה חפוזה.
המנהיגים הערבים ראו את שיחות-הארבע ראיה הפוכה – אך היה רושם כי הם שותפים להנחת הישראלים, שהסדר מוסכם יהיה לרעת ישראל. הערבים, כמותם כישראלים, הבהירו כי לא ייכנעו להסדר כפוי; אך היה רושם כי הם מצפים שאם אכן יושג הסכם, הוא יהיה כזה שלא יהיה צורך לכפותו עליהם.
לכן התיחסו אל השיחות בתקוה רבה יותר מן הישראלים, וככל שגברו חששות הישראלים, כך רוב תקוות הערבים.
הממשלות הערביות הסכימו כי המצב רווי חומר-נפץ, ועשו כמיטב יכולתן להדגיש ולהוכיח נקודה זו.
הגורם המכריע הוא, כמובן, עמדתה של בריה"מ. השיחות נפתחו ביוזמת הרוסים; ותוצאותיהן יהיו תלויות במידה רבה בשאלה מה מוכנה ומסוגלת רוסיה לעשות. לכן חשוב לבדוק את גורמי הגישה הרוסית ואת מטרותיה, שאינם זהים.
אין ספק כי אחד ההישגים שאליהם שאפה הממשלה הסובייטית – כאן כבפעילות יזומה אחרת – הוא יתרון תעמולתי. אף אם לא תצמח כל תועלת מן השיחות, עדיין יהיה בהן כדי להדגיש את הקיטוב במזרח התיכון: הן עשויות להבליט עוד יותר בעיני הערבים את הזהות שבין ארה"ב לישראל ולשפר בזאת את תדמיתה המתערערת של בריה"מ בעיני הערבים. אך ברור כי התעמולה איננה התכלית העיקרית.
ניכר שהסובייטים מודאגים בנוגע למעמדם במזרח התיכון – ולא רק בנוגע לתדמיתם. יתכן כי עיתויה של היוזמה הסובייטית – בעת חילופי השלטון בארה"ב, בין ג'ונסון לניקסון – היה עיתוי טקטי, שכוונתו לתפוס את הצד האחר בזמן שאינו נוח לו. ויתכן כי הדבר שמקף הרגשת דחיפות – רצון לנצל את ההזדמנות המוקדמת ביותר, שבה אפשר יהיה למנוע סכנה חמורה לאינטרסים הסובייטיים.
בדבר עמדת הרוסים במזרח התיכון שוררות שתי השקפות ואלה הגדרותיהן הקיצוניות: לפי דעה אחת נחלו הרוסים בשנתיים האחרונות הצלחה עצומה – התגשמות חלומם של הצארים מדורי-דורות. הם זכו להשפעה פוליטית גדולה במדינות ערב – בקצתן להשפעה מכרעת ובקצתן להשפעה יתרה, והשפעתם מאיימת אף על אותם מדינות שעודן משתייכות פחות או יותר לגוש המערבי.
רוסיה הפכה להיות מעצמה ים-תיכונית מובהקת, אשר לה נמלים ידידותיים בחוף הדרומי והמזרחי של הים, וזרועה מושטת לאסיה ולאפריקה דרך גשרי היבשה.
היפוכה של אותה דעה הוא, כי המזרח התיכון הוא ויאטנם של רוסיה. לפי פרשנות זו נמשכה רוסיה שלא בכוונה אל הצד המפסיד, תוך שנטלה על עצמה התחייבות רבת-סכנות וללא קץ, במבצע שסיכוניו רבים, מחירו יקר ותוצאותיו מפוקפקות.
ישנה גם הקבלה אחת: הסתבכותה של בריה"מ במזרח התיכון הוא כנראה מאוד בלתי פופולרית בדעת הציבור, עד כמה שניתן לעמוד עליה בבריה"מ ובגרורותיה שבמזרח-אירופה.
הדבר מתאשר בעקיפין על ידיה האשמות בציונות, המוטחות בליברלים ובחסידי רפורמה בצ'כוסלובקיה, ברוסיה ובארצות אחרות, וכן על ידי המאמץ והמרץ שמקדישה התעמולה הפנימית הקומוניסטית להשחרת פני ישראל.
בהערכה ביקורתית של מצב הרוסים רואים אנו כי מאזנם מורה על רווח – וגם על הפסד. בארצות ערביות אחדות נעשו המשטרים הקיימים תלויים בתמיכת רוסיה – ולא תמיד ברור אם נחוצה להם התמיכה כנגד האויב או כנגד עמיהם שלהם.
לעוצמה הסובייטית בים התיכון, אף שבלי ספק מוגבלת יעילותה הצבאית במקרה של התנגשות בין המעצמות הגדולות, נודע משקל פוליטי רב במישורי הדיפלומטיה האימפריאלית מן הסוג הוויקטוריאני, אותה נוקטים הרוסים כעת.
שני הישגים ממשיים השיגו הרוסים. בשעה שנמצא צי סובייטי בים התיכון, שוב לא תיתכן התערבות מערבית כבשנת 1958, שבה הונחתו נחתים אמריקנים בלבנון וצנחנים בריטים בירדן.
כלומר, שום צד לא יוכל לערוך נחיתה מעין זו עכשיו – והרי זו רווח נקי לסובייטים. הישג סובייטי שני הוא היכולת ללחוץ לחץ נוסף על תורכיה ועל פרס, שעתה אפשר לאיים עליהן לא רק מצפון אלא גם מדרום. אולי היתה זו אחת המטרות החשובות של המדיניות הסובייטית, והרוסים רואים בה הצלחה מסויימת.
אולם, כנגד רווח זה הפסידו הסובייטים הפסדים גדולים.
באיזור הים התיכון הוחשה התעצמותם, אך היא נבלמה כמעט לחלוטין במחציתה דרומית של המזרח התיכון, בארצות השוכנות לחופי ים סוף, המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי.
במאי 1967 דומה היה כי קיימים סיכויים טובים מאוד להתפשטות ההשפעה הסובייטית דרומה. בסומאלי כבר נהנו הסובייטים ממעמד איתן, והם עודדו את הסומאלים לתבוע טריטוריות מחבש ומקניה. בדרום-ערב קרב השלטון הבריטי לקצו, ולא היה מקום לספק כי אחריו יקום בה משטר שיהיה קשור קשר הדוק לקהיר, וממילא גם למוסקבה. בעודם שולטים בחוף המשתרע מחדיידה עד עדן, לא היו המצרים צריכים לדאוג באשר לנעשה בתוך תימן. בהישענו על תעלת סואץ ועל עדן, מסוגל היה הצי הסובייטי לכונן תוך זמן קצר עליונות בים סוף, והמשטרים בשני חופיו היו נאלצים לשנות את הזדהותם – או להתחלף. כך היתה נפתחת הדרך להמשך החדירה הסובייטית לדרומו ולמזרחו של חצי-האי ערב, וביחוד במפרץ הפרסי – ששם כבר עמדה עיראק במחנה המהפכני, ואפשר היה לבודד את פרס ולאיים עליה בנקודת- התורפה שלה.
כל זה נסתיים בעקבות מלחמת ששת הימים. עם חסימתה של תעלת סואץ נצטמצמה מאוד הפעילות הסובייטית ממזרח לסואץ. המצרים הסתלקו מתימן, והפרי הבשל ששמו עדן נפל מן העץ ולא נקטף. הסומאלים, שרוחם נפלה נוכח העובדה כי הסובייטים לא עזרו לערבים, הגיעו לכלל מסקנה כי אירדנטיזם (שאיפה לאיחוד מחדש של שטחים למולדת. – המער') בלא תמיכה סובייטית הוא עניין מסוכן, וכיוון שאינם יכולים לצאת למלחמה, פעלו בהיגיון בלתי-שכיח – ועשו שלום.
במפרץ הפרסי, בחצי-האי ערב ובצפון-אפריקה התאוששו הכוחות השמרניים, והמלכים הערביים אף הצליחו לכפות את הפסקת החתרנות על ממשלת מצרים, שנעשתה עתה תלויה בהם תלות כספית.
גם באיזור הים התיכון נוח מעמדם של הסובייטים פחות משאפשר לשער. בלעדי תעלת סואץ, בלא זכויות טיסה חפשית בשמי תורכיה ואיראן, בלא קשר יבשתי רצוף ואפשרות להעביר צבא אל מעבר לגבול, כפי שהעבירו אל צ'כוסלובקיה – חשופה ורופפת עמדתם של הסובייטים. גם בתחום הפוליטי מתמעט ערכה של ההשפעה הסובייטית. הרוסים הסתבכו מאוד בארצות ערב, והם מפסידים את היתרון הפסיכולוגי העיקרי שממנו נהנו: יתרון הריחוק. כגרמניה הנאצית בעבר, כך נראתה גם רוסיה הסובייטית בעיני הערבים תחילה כלוחם אגדי כמעט למען עניינם – המעצמה האדירה, אויבת אויביהם, שתכה אותם ותכריעם. הרוסים, להבדיל מן הנאצים, באו אליהם וחשפו את עצמם לעני מעריציהם – והאכזבה לא איחרה לבוא. במקום בני המערב, באו עתה רוסים כמומחים כיועצים, כטכנאים וכמורים; ובין אלה רוסים אשר סבלו – ואף גרמו לזולתם – כל אותן התרגזויות שהן חלק בלתי-נפרד מתפקידים אלה. בהיגלותם מקרוב, עוררו הרוסים ושיטותיהם חשד ניכר, גם מעצמות אחרות בעבר השתמשו באותו צירוף; מומחה, מהנדס, בעל זיכיון ומיסיונר מזה – והצי והדגל מזה. בעלי הזיכיונות החדשים פעלו בשיטות שונות, והמיסיונרים שלהם הביאו בשורה שונה – אך לשם קיום סמכותם והרחבתם, פעלו גם הם באותו מירקם של נסיכים מקומיים, לקוחות מקומיים וחסידים חדשים מקומיים.
איש איננו אוהב פטרונים, וביחוד פטרונים שאינם מעניקים חסות. שוב אי-אפשר היה להסתיר את העובדה, שהרוסים לא עזרו לערבים במלחמה ולא הצילום בשלום, ונתרבו סימני קוצר-הרוח נוכח השתלטותם ואי-היעילות שגילו.
הפלישה לצ'כוסלובקיה הביאה עמה זעזוע חדש. מרבית הממשלות הערביות ראו חובה לעצמן לתמוך בפעולה הסובייטית או לפחות להצדיקה, ודוברים ערביים אחדים אף הרחיקו לכת ושמחו, על כי הסובייטים הפגינו עתה את נכונותם ואת יכולתם "לצפצף" על העולם ולהשתלט על מדינה תוך שעות מעטות. כך, אמרו, יוכלו לעשות לישראל בבוא העת.
אולם ערבים בעלי ראיה חדה יותר נבהלו מאוד נוכח פרשת צ'כוסלובקיה, שהזכירה את גורל הונגריה. מעשים מעין אלה עשו הסובייטים לא לאויבים אלא לבעלי בריתם – וזו היתה מחשבה מדאיגה ביותר.
אסטרטגים סובייטים מסויימים בוודאי מעדיפים כי הבעיה הפלשתינאית תמשיך להתקיים ולא תיפתר. כל עוד קיימת בעיה זו, תוכל רוסיה להתחרות באמריקה בהפגינה איבה לישראל, ולפיכך יהא זה נוח יותר לגביה לזכות בתמיכת הערבים. בכך יש משום יתרון לבריה"מ וחיסרון לארה"ב באותן מדינות ערביות, שעודן נייטרליות או פרו-מערביות.
קיימים סימנים של גישה סובייטית אחרת, מפוכחת יותר, למזרח התיכון, ושל תודעה גוברת של הסיכונים הכרוכים בהרפתקה המזרח-תיכונית.
הרוסים יודעים, כמובן, כי הפופולריות שלהם ירדה וכי הערבים מפנים עתה מבטי געגועים אל המערב. גם שיקולים אחרים עשויים לגרום דאגה לרוסים. הסתבכותם של הסובייטים בארצות ערב פחות גרועה מהסתבכותה של ארה"ב בויאטנאם, שכן אינה כרוכה באבדן נפשות – נפשות רוסיות, כמובן. אך גרועה היא ממנה משתי בחינות חשובות, האחת כלכלית והאחרת פוליטית. המשק האמריקני עודנו מסוגל לכסות את המחיר העצום של הפעולות בויאטנם מתוך העודף הגודל שלרשותו, והדבר אינו גורם להפרעות יתרות מבית; אך את מחירה של ההרפתקה הרוסית במזרח התיכון צריך לשלם הציבור הסובייטי, שעודנו חסר הרבה מוצרי צריכה יסודיים, והתמרמרותו על כך רבה מאוד.
אולי הצד החמור ביותר שבמצב מנקודת-הראות הסובייטית הוא הסכנה הפוליטית שהרוסים נחשפים לה. לסכנה זו שתי צורות. מן הצד האחד נמשך רפיון השפעתם הפוליטית באחרות ממדינות ערב, שבהן אין הם תומכים תמיכה צבאית ממשית, ולפיכך אפשר לחסלה בפעולה פוליטית פנימית. האירועים האחרים בסוריה ובעיראק מרמזים כי בארצות אלה קיים רצון להיחלצות מקשר הדוק מדי עם בריה"מ. מדאיגה עוד יותר האפשרות כי מלחמה נוספת תפרוץ, ושוב ינחלו הערבים תבוסה. התחייבותם של הסובייטים למדינות הערביות המהפכניות נראית כבלתי-מוגבלת, ופעולה חפוזה מצד המשטרים, שעמם התקשרו הרוסים אך אינם שולטים בהם, עלולה לאלצם שוב לבחור בין השפלה לעימות. אין זה סיכוי מעודד, ולא קשה להבין עד כמה מעוניינים הסובייטים להימלט ממצב מעין זה, העלול לכפות עליהם ברירה שכזאת.
האינטרסים והמטרות של הסובייטים במזרח התיכון השתנו מאז ראשית החדירה הסובייטית לעולם הערבי. בימים ההם עדיים נהנה המערב מעליונות באיזור, והיה מעוניין מאוד ביציבות. הרוסים נמצאו מחוצה לו, ולפיכך היו מעוניינים בערעור המצב. עתה, כשגוברת ההשפעה הסובייטית בחלק מן האיזור, יתכן כי רב עניינם ביציבות באותו חלק מעניינם בערעורה בחלק האחר. יציבות תעניק להם אפשרות לבצר את המעמד שרכשו לעצמם ולנצלו, ואולי אף להרחיבו כלוף הזמן.
היתרון הצפוי הראשון יהיה שימוש בתעלת סואץ, הרחבת השפעתה של בריה"מ ממזרח לסואץ, והיחלצות מן הסכנה המתמדת של הסתבכות בתבוסה צבאית חדשה. אולי תפיק בריה"מ גם תועלת מסויימת, אם תחזור ארה"ב למלא תפקיד כלשהו במדיניותה עולם הערבי. אין ספק, כי מוגזם לקוות לשיבה לשלב מוקדם יותר, שבו תמה ארה"ב מבחינה כלכלית בהחזקתה של גרורה סובייטית – אולם שיתוף מסויים של ארה"ב בהוצאות ובנטל הפוליטי של קיום המשטרים הקיימים, אולי לא יהיה בלתי-רצוי לגמרי לרוסים.
במערב מקובלות, בדרך כלל, שתי דעות בעניין שיחות הארבע, ולכל אחת מהן שיקולים וצורות-ביטוי אופייניים משלה. לפי דעה אחת קיים במזרח התיכון מצב "טעון חומר-נפץ", ויש צורך "לסלק את הנפץ", לפני שיתפוצץ ויגרור עימות גרעיני.
במזרח ובמערב מודים בסכנה זו ומוכנים לקרבנות מסויימים כדי למנעה. בדרך של פשרה שתושג במשא-ומתן יוכלו המעצמות להסכים לנוסחת-הסדר סבירה, ולהניע (המונח "לכפות" פסול בשימוש הלשון של האנגלים והאמריקנים) את בנות-החסות משני הצדדים לקבלו.
לפי הדעה השניה רחוקה הסכנה שלעימות שלא-במתכוון, ולכן אין נכונות אמיתית להקריב קורבנות מן הסוג העשוי לקרב הסכם בין המעצמות הגדולות, אפילו היתה נכונות מעין זו, לא היו המעצמות הגדולות מסוגלות להגשים את התחייבויותיהן, כיון שאינן יכולות לאלץ את המדינות בנות-חסותן לפעול בניגוד למה שהללו רואות כאינטרסים חיוניים שלהן.
בעלי הדעה הראשונה טוענים כי מכל מקום טובה נקיטת יוזמה מהיגררות אחר המאורעות: כדאי לעשות ניסיון, ואפילו ייכשל – לא יפסידו דבר. מבקרי שיחות הארבע טוענים, כי עצם ההצעה לערוך שיחות מעין אלה שיבש מייד את המצב בקווי הפסקת-האש, והתקדמות השיחות מלווה בעליית המתיחות ובהתגברותה אלימות, מתוך כוונה ברורה של הצדדים באיזור להשפיע על השיחות. כאשר יסתיימו השיחות בלא תוצאה ממשית – ודבר זה הוא תוצאה בלתי-נמנעת – יהיה המצב לפי דעה זו, גרוע משהיה לפני כן: הצדדים יהיו כבולים בגישות צבאיות ופוליטיות חדשות, עיקשות מאשר בעבר; המעצמות הגדולות יפסידו במו ידיהן את אמינותן וסמכותן – את יכולתן לעורר כבוד או פחד אצל בנות-חסותן, או אצל בנות-החסות של מתנגדיהן.
שלוש בעיות עיקריות מוטלות בכף: סכנת עימות גרעיני; אפשרות של פשרה רוסית-אמריקנית; ויכולתן של מעצמות- העל לכפות פתרון על ישראל ועל הערבים.
סכנת עימות קיימת כל אימת שנפגשים האינטרסים ותחומי- ההשפעה של שתי מעצמות-העל – במזרח אסיה, בדרום-מזרח אסיה, בים התיכון, בגרמניה ואף בים הקריבי, אך היא נתמעטה במידה רבה מאז ימי משבר-הטילים בקובה, כיוון ששני הצדדים יודעים מהם הסיכונים הכרוכים במשבר כזה.
אם נראה באופק עימות במזרח התיכון, היה זה בקיץ 1967, תוך כדי משבר פוליטי וצבאי בלתי מבוקר, שאיים לסבך את שתי מעצמות-העל. שתיהן סירבו להסתבך, וכל אחת הודיעה לאחרת על סירובה. מאז מובנים יותר הסיכונים והאפשרויות שבמצב, ובה במידה מצטמצמת האפשרות של עימות בדרך מקרה, כעין התנגשות באפלה. ישנה עדיין האפשרות של עימות במתכוון. במצב הנוכחי צריכה כוונה כזו לבוא מצד רוסיה, שכן אם תפרוץ שוב מלחמה באיזור, כמעט אין ספק כי הערבים, ולא ישראל, יהיו הזקוקים להצלה. אחת המטרות הנוכחיות של המדיניות הרוסית היא למנוע את הצורך באפשרות מעין זו. מטרה אחרת, היכולה להיות משלימה או גם אלטרנטיבית, היא לשנות את המצב הנוכחי במזרח התיכון, כך שנטל הברירה יעבור את שכם הצד האחר, ארה"ב. אך אם יתכן בכלל להעביר את הנטל, אפשרי הדבר רק בעזרתה של ארה"ב, וקשה להניח כי היא תעזור לכך.
ארה"ב ובריה"מ מופיעות כפטרונים של בנות-חסותן – ישראל והמדינות הערביות המהפכניות. לא אחת חשים אנו בבירור, כי שתי מעצמות-העל מתגעגעות להיחלצות מיחס בלתי-נעים זה, אך בנסיבות הנוכחיות מועטים הסימנים שזו או זו תזכה לכך.
העולם רואה את המעצמות כמגינות על בנות-חסותן, ושופט אותן על פי יעילות ההגנה. אם מהססות הן או נכשלות, יבוזו להן גם הנהנים מן הכישלון, והדבר ייראה להם כאישור לכך, שאכן בחכמה בחרו להם את פטרונם הם. איש מן הפטרונים אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כבלתי-נאמן לבנות-חסותו, בלתי אחראי או חסר כישרון; וכמו כן אין איש מהם יכול להתיר לעצמו להיראות אכזרי ויהיר יתר על המידה, עד כדי כפיה אנוכית של האינטרסים של בת-החסות לאינטרסים שלו עצמו.
אחת המטרות של בריה"מ היא לחדש את האמון – בלבות הערבים ובלבותיהן שמדינות אחרות – ביעילותה ובנאמנותה כפטרון. זאת תשיג רק בהענקת הגנה ממשית לבנות-חסותה.
מטרה אחרת שלה היא להיחלץ מן הדילמה הנוכחית במזרח התיכון, וזאת תוכל להשיג או בהתפרקות מהתחייבויותיה, או בשנותה את המצב באופן שיאפשר לה לקיים התחייבויות אלה בקלות ובביטחון יחסיים. הדבר הראשון יחבל בהשפעתם שלה רוסים על לקוחותיהם הערבים, או בהשפעתם של הלקוחות הללו על עמיהם שלהם; הדבר השני עלול להיות כרוך בסיכונים גדולים מאוד. הערכת הממשלה הסובייטית לגבי סיכונים אלה, והדרך בה תבחר, יושפעו השפעה מכרעת מתוכנה ומדרכי-ביטויה של המדיניות האמריקנית.
בארצות הדוברות אנגלית קיים כורח פנימי גדול לפעול בעניינים רבי-חשיבות על פי עקרונות מוסריים, או לכל הפחות להשתכנע כי אכן פועלים כך. כאשר נאלצים בני ארצות אלה, עקב הנסיבות, לשאת-ולתת עם מתנגד, חשים הם כורח לראותו כשונה, טוב יותר משהוא באמת, כדי להצדיק את המשא- והמתן עמו מבחינה מוסרית. דבר זה עלול להיות מסוכן. אולי יש צורך במשא-ומתן ובפשרה עם הממשלה הסובייטית; אך איוולת גדולה היא להגות אשליות ביחס למהותה ולמטרותיה שלה עוצמה הסובייטית.
יתכן, אך רחוק מוודאי, כי שיחות הארבע יסתיימו במחלוקת גלויה. אפשר, אך רחוק עוד יותר מוודאי, כי יביאו לכלל הסדר שניתן להגשימו, ושהיא מקובל על שני הצדדים היריבים באיזור. התוצאה המתקבלת על הדעת ביותר היא הרחבה מסויימת של החלטת נובמבר 1967, שאולי ייכללו בה גם הקווים הכלליים של הסדר בעיות ספציפיות מסויימות, כגון גבולות, פליטים ושיט; אך פרטי היישום ושיטות הביצוע יונחו לערבים ולישראלים. אם למרות מחלוקותיהן יצליחו ארבע המעצמות להסכים להסדר מפורט, וחשוב מזה – גם על אופן ביצועו וסדריו – מה יהיה אחר כך? עדיין תיוותר הבעיה, כיצד משכנעים את ישראל ואת הערבים כאחד לציית באמת לסעיפי ההסכם; וישנם סיכויים כי כל הסדר העשוי להתקבל על דעת ארבע המעצמות, יידחה בידי צד אחד או כל הצדדים לסכסוך.
אחת העובדות הקיימות בסדר הבינלאומי הנוכחי היא היכולת, אף של הארצות הקטנות ביותר, להמרות את פי מעצמות גדולות, במה שנראה להן – לקטנות – כעניין לאומי חיוני. בלא ספק עומדים לרשות הרוסים בקהיר ובדמשק ולרשות האמריקנים בירושלים אמצעי-שכנוע אדירים, אך מבחינה פוליטית קשה ואולי אי-אפשר להשתמש בהם. על שתי מעצמות-העל להביא בחשבון את תוצאותיו של לחץ מעין זה על מדינות נייטרליות, בעלות-ברית, בנות-חסות – ואף, פחות או יותר, על דעת הציבור בארצותיהן שלהן. לישראל ולערבים כאחד אין סיבות רבות מדי לסמוך על האו"ם בהגנת האינטרסים החיוניים שלהם; ואלה כאלה אינם יכולים להיות בטוחים, כי פטרונם יבוא לעזרתם בסכסוך עם אויב מקומי.
לכן יהססו אלה כאלה להסכים לכל קרבן, העלול להחליש את מצבם המדיני או הצבאי לקראת מלחמה מקומית אחרת.
שתי הבעיות העיקריות באיזור – היריבות בין המזרח למערב והסכסוך ערב-ישראל – יעמדו בעינן. לא בהכרח יש קשר בין השתיים, והמערב משתדל בדרך כלל להפרידן, בעוד שבריה"מ מנסה לקשרן יחדיו, כדי להגביר את השנאה למערב ולנצל את האיבה לישראל. אך יתכן כי גם הרוסים מתחילים לעמוד על הסכנה שבמדיניות זו, ולראות את היתרון שבהינתקות- מהתחייבויותיהם באיזור.
אם באמת שוררת סכנת עימות גרעיני במזרח התיכון, תכבד סכנה זו לאין שיעור בשל הסדר הכולל ערובות, אשר יסבך את המעצמות הערבות בכל תקרית גבול. אך אפשר לצמצמה על ידי היחלצות מוגבלת ומוסכמת מן ההתחייבויות באיזור. היחלצות זו לא תוכל להיות כללית, כיוון שלמעצמות אינטרסים חיוניים באיזור, מלבד סכסוך ישראל-ערב; אין היא יכולה להיות חד- צדדית, כיוון שפירוש הדבר לא יהיה אלא ניצחון והשתלטות של הצד האחר. אבל יתכן כי ארבע המעצמות יחדיו ימצאו תועלת בהשגת אותה מידה של הפוגה המסורה בידיהן, דהיינו: הפרדת הסכסוך ישראל-ערב מן היחסים בינן לבין עצמן, והעמדתו בדרגה שאין בה, באורח יחסי, משום נזק לשלום העולם, כמו סכסוכי קאשמיר וקפריסין.
בשלב הנוכחי אין למעשה אפשרות ליישב את הסכסוך ערב- ישראל. בעיני הערבים יהיה פתרון לטובת ישראל בגדר כניעה לעוול ולהשפלה שאין לשאתם; בעיני הישראלים יהיה פתרון לטובת הערבים בגדר השמדת מדינתם והחברה שלהם, מייד או לאחר זמן קצר. בלי ספק יתחולל במשך הזמן שינוי בהשקפותיהם ובהערכותיהם של שני הצדדים, ואז תיתכן אולי פשרה (דרך משל, החלפת הציונות והפאן-ערביות בפטריוטיזם ישראלי ומצרי תקל במידה ניכרת על השגת הסכם, אך העניין עודנו בגדר בעיה חמורה). בינתיים אין ביכולתן של המעצמות הגדולות לעשות הרבה.
אולם אין להזניח גם את המעט. הדימוי של "חבית אבק שריפה" ו"התפוצצות", בו משתמשים לעתים קרובות ביחס למזרח התיכון, מטעה במקצת. המשבר ערב-ישראל איננו גדוש חומר-נפץ, והוא בגדר דלק בלבד. לא פצצה שיש ליטול את נפצה, כי אם קדחת שיש צורך לבודדה ולצננה. לזאת יוכלו המעצמות הגדולות לתרום במקצת, בהגישן לצדדים תחבושות מרגיעות במקום רטיות מגרות. יכולות הן לצמצם את זרימת הנשק לאיזור באופן שקול, מתוך הסכם; יכולות הן להכריז מוראטוריום על גישושיהן ותעמולתן שלהן, המפיצים זיהום ומעלים את החום; יכולות הן גם להסכים על "קו-אש" בוויכוח פומבי, כדי להעניק לחולה הרווחת-מה מזרקור-הפרסומת החריף, המעורר להט-יצרים. כל אלה לא יפתרו את הבעיה, אך יקרבו במידה ניכרת את מועד הפתרון.
מדיניות כזאת תצריך, כמובן, מידה מסויימת של ריסון עצמי מצד מעצמות-העל, שאולי אינה ניתנת להגשמה כלל. כישלון של אחת ממעצמות-העל יהיה כישלון לשתיהן. ובינתיים תתמיד הבעיה הגדולה יותר, של העימות המדיני והאסטרטגי ביניהן, במזרח התיכון, בין שתהיה היחלצות שלהן מאחריות ובין שלא תהיה. כאן כדאי להזכיר, כי הסכסוך בין הערבים לישראל, על אף כל חשיבותו ושימת-הלב הניתנת לו, איננו הבעיה היחידה באיזור, ואף לא הבעיה המכרעת ביותר ביחסים האמיתיים שבין המעצמות הגדולות. אם מטרתה של המדיניות המערבית היא למנוע השתלטות סובייטית על המזרח התיכון, מן התבונה יהיה להקדיש שימת-לב רבה יותר למימיו הדרומיים והמזרחיים של האיזור, בהם עלולה חדירת הכוח הימי והאווירי הסובייטי לשנות את כל מאזן הכוחות באסיה ובאפריקה; וביחוד ראויות לשימת-לב מעין זו תורכיה ופרס, השומרות על המבואות הצפוניים של המזרח התיכון.