בריה"מ והמזה"ת

פרקים נבחרים מתוך בריה"מ והמזה"ת

מאת: ד"ר אריה יודפת בהשתפות חיים יעבץ

מקור: בריה"מ והמזה"ת, קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה /
באמצעות משרד הבטחון / ההוצאה לאור, 1973

 

תמיכה בהקמת מדינת ישראל

בריה"מ-ישראל: מתמיכה לאיבה

התנופה הראשונית של החדירה הסובייטית 1956-1955

מבצע קדש 1956

ייסוד קע"מ

התייצבות והתרחבות החדירה הסובייטית 1948-1964

הנסיונות לבניית תשתית אסטרטגית באגן הים התיכון 1964-1967

המסקנה הסובייטית: נחוצה מתיחות מירבית

מלחמת ששת הימים

התבססות הנוכחות הסובייטית במזה"ת – תקווה ומציאות

 

תמיכה בהקמת מדינת ישראל

הסכסוך הישראלי-ערבי תואר בבריה"מ בתקופת המנדט הבריטי כיצירה מלאכותית בריטית שמגמתה היתה, במדיניות הפרד ומשול, להקל על שלטונם בארץ ולהפנות את תשומת לבם של היהודים והערבים כאחד ממאבקם למען שחרור לאומי לאיבה בין עמים, שהיה להם למעשה אינטרס משותף לגרש את הכובש הזר. אך יחד עם זאת תרמה ההתנגדות העקרונית של המפלגות הקומוניסטיות לציונות לתמיכתה של בריה"מ במלחמה הערבית בישוב היהודי בארץ.

המטרה העיקרית של בריה"מ במזרח התיכון היתה להרחיק ממנו את המערב או לפחות לצמצם את השפעתו בו, למנוע הקמת בסיסים צבאיים מערביים שמהם היתה אפשרות לפעול נגד בריה"מ, "השוכנת בקירבת אזור זה", כפי שציינו זאת הודעות סובייטיות פעמים רבות.
בהתאם לכך תמכה בריה"מ בשאיפות העצמאות של ארצות המזרח התיכון בלי קשר ליחסה לתנועות הלאומיות המקומיות ולמנהיגיהן, אשר נלחמו למען עצמאות ארצות אלו. היא תמכה בשנת 1946 בדרישות סוריה ולבנון לעצמאות, בשנים 1947-1946 במאבק המצרי לפינוי הצבא הבריטי מארץ זו וב- 1948-1947 בשאיפות הציוניות להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

הגורם העיקרי שהביא למפנה סובייטי זה, משלילה גמורה של הציונות לתמיכה במטרותיה, היה ללא ספק הרצון להביא לידי הוצאתה של בריטניה מארץ ישראל או לפחות מאותו חלק ממנה שהיה מיועד להקמת מדינה יהודית. אך היו גם גורמים נוספים שהשפיעו לא מעט על השיקולים הסובייטים בעניין זה. ספרי ההלכה הקומוניסטיים דברו הרבה על "הניגודים בין המעצמות האימפריאליסטיות" והמנהיגים הסובייטים ציפו להם שנים רבות כדי לנצלם לטובתם. לדידם היתה ראשית מלחמת העולם השניה, עד שהתקיפו הנאצים את בריה"מ עצמה, תוצאה של ניגודים אלה. במזרח התיכון חזו הסובייטים ניגודים בין בריטניה, "הכוח היורד", ובין ארה"ב, "הכוח העולה". לדעתם היו גם האמריקאים מעוניינים להרחיק את הבריטים מן האזור ולבוא במקומם.

אחת השאיפות הסובייטיות אחרי מלחמת העולם השנייה היתה להגיע להסכם בלתי רשמי ובלתי כתוב על חלוקת כדור הארץ לאזורי השפעה אמריקניים וסובייטים שהיתה נותנת להם "יד חפשית" באזור הנתון להשפעתם. דבר זה היה נעשה על חשבונן של מעצמות כמו בריטניה וצרפת. בריה"מ רצתה למנוע את ליכוד המערב וחיפשה אפשרויות ליצור ניגודים בין מדינותיו ולהחריף את אלה שכבר היו. בעיית ארץ ישראל עם תמיכה בריטית בערבים ותמיכה אמריקאית ביהודים יכלה להביא לידי כך.

לבעלי דעות קדומות אנטי-יהודיות (או אנטישמים) יש תמיד נטייה להגזים בכוחם ובהשפעתם של היהודים בעולם. כך היה אז סטאלין, שנטה להאמין בכוחם של היהודים להשפיע על שלטונות ארצות המערב ורצה למשוך אותם לצדו על ידי תמיכתו ביהודי ארץ-ישראל. הוא רצה במיוחד לזכות באהדתם של יהודי ארה"ב, להביא בכך להתקרבות סובייטית אמריקאית ולניגודים בין ארה"ב לבריטניה. לכך יש להוסיף גם את חוסר אמונו של סטאלין בערבים ויחסו השלילי אליהם.
אין גם להתעלם מהנטייה החזקה שהיתה בבריה"מ בזמן מלחמת העולם השניה ומיד אחריה – לעשות משהו למען היהודים לאחר הסבל הרב שעבר עליהם.
הסובייטים גם האמינו שתמיכתם בהקמת מדינת ישראל תביא לידידותה לבריה"מ, לאחר שתקום, ושתוכל להיות התחלה של חדירה והשפעה סובייטית באזור זה.
שיקולים אלה עמדו מאחורי ההחלטה הסובייטית לתמוך באו"ם, בדרישות הציוניות להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, בזכויות יהודיה לארץ זו ובזכותם של יהודים מארצות אחרות לעלות אליה. ביטויים הבולט בא בנאומו של הנציג הסובייטי באו"ם אז, אנדרי גרומיקו, בעצרת הכללית של האו"ם ב- 14 במאי 1947.

"בדיוננו בשאלה זו", אמר גרומיקו, "עלינו לקחת בחשבון אספקט חשוב", והוא, "כפי שאנו יודעים, ששאיפות חלק ניכר מהעם היהודי קשורות בשאלת ארץ-ישראל".
גרומיקו התעכב בנאומו על סבלות היהודים תחת שלטון הנאצים, קרבנותיהם המרובים, ועל גורלם של אלה ששרדו באירופה בלי בית וקיום. מעט מאד נעשה על-ידי ארצות אירופה כדי לעזור ליהודים אלה. נסיונם זה "מסביר את שאיפות היהודים להקים מדינה משלהם. לא יהיה זה צודק לא לקחת זאת בחשבון ולהתכחש לזכויותיו של העם היהודי להגשים שאיפתו זו", אמר. אוכלוסיית ארץ ישראל מורכבת משני עמים, הערבים והיהודים, שלשניהם "שורשים היסטוריים בארץ ישראל שהפכה למולדתם של שני עמים אלה". גרומיקו אמר שהיה מעדיף מדינה דו-לאומית, ערבית-יהודית, "שתניח את היסודות של שיתוף פעולה בין שני העמים". אם דבר זה אינו אפשרי, בגלל היחסים הקיימים בין העמים, הוא בעד חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית.

ההצבעה על ההצעה לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, נערכה ב- 29 בנובמבר 1947 כשבריה"מ ובעלות בריתה תמכו בה במלואה. ההצעה נתקבלה ב- 33 קולות בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעים. מדינות ערב הכריזו מיד על התנגדותן להחלטה ועל כוונתן להילחם בכל הכוחות שעמדו לרשותן. בתחילת 1948 הודיע נציג ארה"ב באו"ם כי היות שאין לבצע את תכנית החלוקה בדרכי שלום בגלל התנגדותם של הערבים, אין מנוס מדיון נוסף בשאלת ארץ ישראל בו יוחלט על נאמנות האו"ם על ארץ זו. בריה"מ היתה אז המעצמה היחידה שהתנגדה לכך ועמדה בתוקף על ביצוע החלטת החלוקה.

ב- 15 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל. שלושה ימים אחרי כן באה הודעת שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, על הכרת ארצו במדינה החדשה וכעבור זמן קצר נקשרו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות.
בדיונים באו"ם ובפרסומים הסובייטים מאותה תקופה הובעה תמיכתה המלאה של בריה"מ במדינת ישראל ובמלחמתה נגד הצבאות של ארצות ערב שגבלו בארץ ישראל. ארצות אלו הואשמו בכניסה לארץ לא להן "לא למען האינטרסים הלאומיים שלהן ולמען עצמאותן כי אם נגד זכותם של היהודים להקים מדינה עצמאית משלהם", כפי שנאמר במאמר-מערכת ב"פראבדה" ב- 28 במאי 1948. באו"ם התנגדו נציגי בריה"מ לאמברגו על יבוא נשק לאזור וטענו שהוא לרעתה של ישראל מפני שארצות ערב יכלו להשתמש בנשק ובציוד הבריטי הרב שהיה מצוי בהן. הם ראו בכוחות עבר-הירדן צבאות בריטיים בפיקוד בריטי שהוחזקו בכסף בריטי.

"לא ידוע לנו אפילו על מקרה אחד של פלישה לשטחה של מדינה אחרת על ידי הכוחות המזויינים של ישראל, חוץ מאשר לשם הגנה עצמית, כאשר היה עליהם להדוף את התקפות הכוחות המזוינים של ארצות אחרות על שטח ישראל. היתה זאת הגנה עצמית במלוא מובן המלה", אמר נציג סובייטי באו"ם ב- 28 במאי.

מינויו של הרוזן ברנאדוט כמתווך בסכסוך בארץ ישראל נתקל בהתנגדות סובייטית, מתוך ידיעה ברורה שלא תהיה לבריה"מ כל השפעה על החלטותיו ומעשיו. לארץ הגיעו אז משקיפי או"ם כדי לפקח על ההפוגות בקרבות ועל שביתת הנשק. בריה"מ הציעה גם היא לשלוח מספר משקיפים אך מעצמות המערב דחו הצעותיה. תכניתו של ברנאדוט לשינויים בגבולות המדינה ולמסירת הנגב לעבר-הירדן נתקלה בהתנגדות סובייטית עזה. כאשר נרצח בירושלים נאמר בפרסומים סובייטים שזה נעשה על ידי סוכני המודיעין הבריטי במגמה להקל על קבלת הצעותיו.

באותם ימים קשים למדינת ישראל הצעירה, מילא תפקיד מכריע הנשק שהגיע לארץ מצ'כוסלובקיה, הוקם בה בסיס ישראלי שבו התאמנו טייסים ישראלים וממנו אף טסו ישירות להפציץ את קהיר. הצ'כים מכרו אז לישראל 89 מטוסי קרב אלפי רובים ומכונות ירייה. מטוסים אלה סייעו לצה"ל לעצור את ההתקדמות המצרית בכוון תל-אביב ומנעו הפצצת ערים ישראליות. רשמית ניתן נשק זה על-ידי הצ'כים בלבד, אך הדבר היה במידה רבה לפי הוראות מבריה"מ. נציגים סובייטים בישראל נהגו לא פעם לציין דבר זה ולהדגיש את תרומתה הרבה של בריה"מ להקמת המדינה.

 

בריה"מ – ישראל: מתמיכה לאיבה

בריה"מ קיוותה שהודות לתמיכתה בהקמת מדינת ישראל, תרכוש השפעה בה ותביא אותה לאוריינטציה פרו-סובייטית. בבריה"מ שלטה אז ההשקפה שכל מי שאינו מזדהה אתה כליל, עד לכדי תלות, נמנה עם אויביה. העולם נראה לה אז כ"מחולק" בינה למערב והמושג של ניטראליות שהרוסים הטיפו לו אחרי כן, היה אז רחוק מהם. מדינת ישראל הכריזה על אי-הזדהותה עם גוש מדיני כלשהו, אך המשטר המדיני בה, הסיוע הכלכלי שקיבלה (בקשות ישראל לסיוע כלכלי סובייטי לא נענו) וקשריה עם יהדות ארצות המערב, קירבו אותה יותר למערב מאשר למזרח.
הקמת המדינה הביאה להזדהותם של רבים מיהודי בריה"מ אתה, דבר שבא לידי ביטוי מיוחד בזמן בואה של גולדה מאיר למוסקבה כציר הראשון של מדינת ישראל. קבלת הפנים שנערכה לה בביקורה בבית הכנסת הגדול במוסקבה, בראש השנה תש"ט, הפכה להפגנה המונית שעיר זו לא ראתה כמותה שנים רבות. התברר אז למנהיגות הסובייטית שיהודי בריה"מ עוד לא התבוללו לגמרי בסביבתם וכי יש בהם הרואים בישראל, ולא בבריה"מ, את מולדתם.

בתקופה זו החלו בבריה"מ הרדיפות נגד המוסדות התרבותיים היהודיים שנותרו בה והעומדים בראשם נידונו למוות, נאסרו או הוגלו. גורלם של סופרים, אמנים ועסקנים יהודים רבים היה דומה. הוכרז מסע נגד "קוסמו-פוליטים חסרי-מולדת" וציונים. להלכה היה זה "עניין סובייטי פנימי" אך דבר זה השפיע גם על יחסי בריה"מ-ישראל. הידוק הקשרים בין ישראל לארצות המערב, וארה"ב במיוחד, גרם לכך שבריה"מ ראתה בישראל מדינה שנכנסה "לאזור ההשפעה המערבי". אך ארצות ערב נראו אז לסובייטים תלויות עוד יותר במערב.

באפריל 1949 הוקמה הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) שמטרתה היתה להגן על מערב אירופה מהתפשטות סובייטית. מעצמות המערב ניסו אז להרחיב ברית זו בהקמת ברית הגנה מזרח-תיכונית הקשורה אתן, שבה יועד למצרים תפקיד חשוב. בריה"מ הזהירה אז באגרותיה לממשלות ישראל וארצות ערב – שהשתתפות בברית זו תזיק ליחסיהן אתה. ערעור היחסים בין בריה"מ לישראל שהחל אז, לא בא כתוצאה מעמדתה של בריה"מ בסכסוך הערבי-הישראלי ולא הביא לתמיכה סובייטית בערבים גם אחרי הרעת יחסה אל ישראל.
ההרעה באה במידה רבה בגלל גורמים סובייטים פנימיים. במסגרת המאבקים הפנימיים והטיהורים שהיו אז בין מנהיגי בריה"מ ובעלות בריתה במזרח אירופה, הוטחו במנהיגים ממוצא יהודי האשמות על היותם ציונים, על קיום קשרים עם ישראל וארגונים ציוניים, וכי "סוכנים ישראלים" פעלו נגד מישטרים אלו, דברים שלא היה להם יסוד כלשהו במציאות. בצ'כוסלובקיה הואשמו בכך בסוף שנת 1952 ראשי המשטר. נציגים ישראלים הוכרזו בה "בלתי רצויים" ושני אזרחים ישראלים נאסרו.

ב- 13 בינואר 1953 נתפרסמה במוסקבה הודעה על גילוי קבוצת רופאים, רובם ממוצא יהודי, שהואשמו בנסיונות להרעיל מנהיגים סובייטים, בריגול ובקשרים עם מוסדות יהודיים בין-לאומיים. בעקבות האשמות אלו החל בבריה"מ מסע חריף נגד הציונות והיהודים בכלל וכן נגד מדינת ישראל. תגובות ישראליות לכך תוארו כ"השמצות" וכ"התערובת בענינים סובייטיים פנימיים".
ב- 9 בפברואר 1953 אירעה התפוצצות בנציגות בריה"מ בתל-אביב. מקרים כאלה אירעו גם בארצות אחרות וברובם הסתפקה בריה"מ בקבלת הבעות צער. אך מקרה-ההתפוצצות בתל-אביב שימש לסטאלין הזדמנות לגמול לישראל על הבעת דעות בקשר למעמדם של יהודי בריה"מ ולהכריז על ניתוק היחסים הדיפלומאטיים בין שתי המדינות, ב- 12 בפברואר 1953.
המסע האנטי-יהודי בא לקיצו זמן קצר אחרי מותו של סטאלין, ב- 5 במארס 1953.

גיאורגי מאלינקוב בא אז במקומו כמזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית וכראש ממשלה. מולוטוב חזר לכהן כשר החוץ. היתה זו רק התחלה של מאבק פנימי על ירושתו של סטאלין.
ב- 14 במארס 1953 נאלץ מאלינקוב לעזוב את מישרתו המפלגתית, שאותה קיבל בספטמבר חרושצ'וב אשר כוחו והשפעתו עלו בהדרגה.
ב- 8 בפברואר 1955 הודח מאלינקוב גם מתפקידו כראש ממשלה ובמקומו בא בולגנין. המנהיגות הסובייטית החדשה הטיפה לקיום יחסים דיפלומטיים עם כל מדינות העולם בלי התחשבות במשטריהן. ביטול ההאשמות נגד הרופאים היהודיים השמיט מידי בריה"מ את הבסיס לניתוק היחסים עם ישראל. ואמנם הם חודשו בקיץ 1953 ובסוף השנה הגיע לישראל ציר סובייטי שהגיש את כתב האמנתו בירושלים (שעוד לא הוכרה אז על-ידי המערב כבירת ישראל וכחלק ממדינת ישראל).
ביולי 1954 באה העלאת מעמד הנציגות הסובייטית בתל-אביב והישראלית במוסקבה לדרגת שגרירות. חידוש יחסי בריה"מ-ישראל בא בזמן שבו השתדלה ארה"ב לקיים יחס מאוזן עם ישראל וארצות ערב. שר החוץ האמריקאי אז, ג'ון פוסטר דאלס, צידד במתן סיוע צבאי וכלכלי לארצות ערב, לחץ על בריטניה לפנות את בסיסיה וכוחותיה הצבאיים ממצרים ועל ישראל שתוותר לערבים. כל זה כדי להביא להסכמתה של מצרים להצטרף לברית הגנה מערבית.

בעקבות מלחמת העולם השניה התנהלה "מלחמה קרה" בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב והגוש הקומוניסטי בשליטת בריה"מ. המזרח התיכון היה אחד החזיתות של מלחמה זו אשר התבטאה בתעמולה, התמרדויות, מהפכות, אינטריגות דיפלומטיות וכו'. התחלתה של "המלחמה הקרה" באה בשנים 1949-1945 כנסיון סובייטי להשתלט על אירופה המרכזית והבלקנים. מאמץ זה נכשל על ידי הזרמת סיוע כלכלי מוגבר מארה"ב במסגרת תוכנית מרשל והקמת הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו),בה נכללו תורכיה ויוון בנוסף למדינות אירופה המערבית. במזרח התיכון נהדף הלחץ הסובייטי על איראן ותורכיה בסיוע מערבי ישיר.
בריה"מ חשה עצמה נתונה לאיום אטומי של ארה"ב למרות יתרונותיה האסטרטגיים במרכז אירופה ועליונותה בכוחות קונבנציונליים. חשש זה הוסר עקב פיתוח מזורז של הכוח האטומי הסובייטי בראשית שנות החמישים, דבר שאיפשר לה להתחיל בהתמודדות בזירה הבין-לאומית. במצב חדש זה התנגשו מגמות שונות בקרמלין כשהבעיה העיקרית היא הבטחון. ארה"ב ארגנה שורת בריתות צבאיות מסביב לגבולות בריה"מ כדי לנטרל את השפעת שרשרת הבסיסים הצבאיים של האחרונה. בריה"מ יצאה במתקפת-נגד פוליטית, כשהסיסמה: "מי שאינו בעדנו הוא נגדנו" הוחלפה בגישת "מי שאינו נגדנו הוא בעדנו".

במקביל התפתח במזרח התיכון תהליך של חיפוש, על-ידי מדינות ערב שזה עתה זכו לעצמאותן המדינית, אחרי מקורות חדשים – יריבים למעצמות אירופה הקולוניאליות לשעבר (אנגליה וצרפת) – למימון שאיפות התעצמותן הצבאית והשתלטותן זו על זו. לתהליך זה חסרו מסורת מדינית ומימסד מבוסס, והוא התקדם במסלול האלים של השלטון בתוך המדינות הערביות, קרי – עליית משטרי קצינים השולטים באמצעות הכוח. מחוסרי ניסיון, יכולת ואף רצון להתמודד עם בעיות-פנים, היפנו השליטים הצבאיים הערביים את התעניינותם לעבר שאלות חוץ, הקוראות לטיפול באמצעות העוצמה הצבאית, ובמיוחד לסכסוך הישראלי-הערבי. המפגש בין תהליך זה לתהליך התהוותה המעצמתית של בריה"מ, פתח בפני מוסקבה את שערי המזרח התיכון לחדירה בכוח ובפועל. חסרי סבלנות נוכח נסיונות המערב לאגד את מדינות ערב במסגרת הצבאית של ברית בגדאד, פתחו הסובייטים במתקפת-נגד מדינית ובאמצעות סיוע צבאי, בנצלם את גורמי הסכסוך הישראלי-הערבי.
הגישה הסובייטית הישנה של ראיית שליטי ערב כסוכנים מערביים הומרה בהכרת מעמדם העצמאי ובהתנגדותם למגמות המערביות לכלול אותם בבריתות צבאיות. הרוסים גילו שהסכסוך הערבי- הישראלי יכול לשרת גם אותם לקידום מטרותיהם באזור המזרח התיכון. בריה"מ חידשה את היחסים עם ישראל אך התחילה לחשוב על דרכים לקרב אליה את ארצות ערב.

בספטמבר 1953 החלה ישראל בחפירת תעלה להעברת מי הירדן אל תחנת כוח שמצפון לכנרת שהיתה צריכה לעבור בשטח שנקבע לפי הסכם שביתת הנשק ישראל-סוריה באזור מפורז. סוריה התלוננה בפני מועצת הבטחון כי הדבר מהווה הפרה של הסכם שביתת הנשק. הצעת החלטה של ארה"ב, בריטניה וצרפת אפשרה לישראל להמשיך בעבודות אלו אחרי מתן ערובות מתאימות לשמירת הזכויות הקיימות על הקרקעות והמים.
ב- 22 בינואר 1954 הטילה בריה"מ ויטו על הצעת ההחלטה המערבית. היה זה הווטו הסובייטי ה- 57 באו"ם אך הראשון בנושא מזרח תיכוני ובתמיכה במדינה ערבית נגד ישראל. בסוריה שלט אז אדיב שישאקלי שנחשב בעיני הרוסים כריאקציוני וסוכן מערבי, אבל הדבר לא מנע מהם מלתמוך בו כשיכול היה הדבר להביא את ארצות ערב ליחס ידידותי יותר אליהם. לא היה זה מקרה בודד כי אם התחלת נקיטת עמדה חדשה בסכסוך הערבי-הישראלי שהתבטאה בקבלה אוטומטית סובייטית של העמדות הערביות בסכסוך זה.

נסיונות מערביים לצמצם את היקף הסכסוך ולפתור לפחות חלק מהשאלות שבמחלוקת, הוצגו על-ידי הסובייטים כמכוונים נגד הערבים וכנסיונות לכפות עליהם פתרונות שהיו לטובת ישראל. בדרך זו תוארה בין השאר התכנית לשימוש משותף ערבי-ישראלי במי מקורות הירדן שהתווה נציגו האישי של נשיא ארה"ב אריק ג'ונסטון. תכנית זו נתקבלה על-ידי ישראל ועל-ידי חלק מארצות ערב אשר שינו אחרי כן את דעתן מאחר שהדבר יכול היה להתפרש כהכרתן בקיומה של מדינת ישראל.
בסוף ינואר 1954 הגישה ישראל תלונה למועצת הבטחון על הפרת החלטת האו"ם מה- 1 בספטמבר 1951 על ידי המצרים. ההחלטה קראה למתן חופש מעבר בתעלת סואץ לתנועת אניות וסחורות של כל המדינות. מצרים נהגה אז לעצור אניות בדרכן לישראל ולהחרים את מיטעניהן. היא גם הרחיבה את ההגבלות ומנעה את כניסתן של אניות ישראליות למפרץ אילת. נציג בריה"מ באו"ם תמך במצרים והטיל ווטו על הצעת החלטה שקראה לשים קץ להסגר המצרי. לדבריו של נציג זה אסור היה לכפות על צד אחד החלטה שהחליט מראש על התנגדותו לה. בעיות בין-לאומיות אפשר לפתור, אמר, רק בדרך אחת, "של הסכם בין הצדיים המעוניינים בדבר", בדרך של משא ומתן ישיר.

"בצד אחד יש לנו את נציגי ישראל ובאחר את נציגי מצרים; הם יושבים זה מול זה. נאפשר להם לשבת יחד ליד השולחן ולנסות לפתור את השאלה שמועצת הבטחון אינה יכולה לפתור אותה עתה. אני משוכנע לגמרי שהם יכולים למצוא פתרון טוב יותר. זו הסיבה שבגללה מדינות ונציגים מסוימים מראים נטייה עקשנית לא לאפשר משא ומתן ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר ומנסים להתערב בכך ולצערנו למנוע משא ומתן כזה". אלה לא היו דבריו של נציג ישראל אלא של אנדרי וישינסקי, הנציג הסובייטי, כהסבר להצבעה שתמכה במצרים נגד ישראל. אך היתה זאת ישראל שטענה כך כל הזמן והיתה זאת בריה"מ שבהצבעות כאלו מנעה את הדבר.
בריה"מ החלה להחניף לערבים כדי למשוך אותם לצידה והתמיכה בעמדתם נגד ישראל נראתה לה כמסייעת לכך. תמיכתה בהקמת מדינת ישראל נשכחה לגמרי ואף התחילו להופיע בה דברים ש"תיקנו" עבר זה ותיארו אותו לפי הגירסה הערבית. עמדתה של בריה"מ כלפי ישראל וכל הנוגע לה התחילה להיקבע לא לגופו של עניין אלא נעשתה לפונקציה של יחסיה עם ארצות ערב.

 

התנופה הראשונית של החדירה הסובייטית (1956-1955)

כאשר בוחנים את החדירה הסובייטית למזרח התיכון, אין להתעלם מן הנתון הבסיסי המכתיב את התנהגותן של מעצמות-העל – מאזן הכוחות העולמי במובנו הרחב. בתקופה שבין השנים 1950 ל- 1956 התחוללו ארבעה תהליכים "טכניים" חשובים שהטביעו את חותמם על מאזן זה ועל תפיסותיהן האסטרטגיות של ארה"ב ובריה"מ גם יחד:

• רכישת הידע הגרעיני ויצור נשק אטומי סובייטי, חמש שנים לפני המועד הצפוי בתחזית המודיעין האמריקאית;
• מעבר לפצצת המימן על ידי ארה"ב (נובמבר 1952) ובריה"מ (אוגוסט 1953);
• אגירת מלאי גדול של נשק גרעיני על ידי שתי המעצמות, כשהיתרון הכמותי נשאר בידי ארה"ב.
• מיניאטוריזציה של ראשי החץ הגרעיניים ואמצעי שיגורם.

 אף כי טווח המפציצים והטילים שפיתחה בריה"מ לא היה בו כדי להדאיג את האמריקאים מבחינה ביטחונית, עובדה היא שרכישת הנשק הגרעיני על-ידי הסובייטים שינתה באורח מהותי את מאזן הכוחות העולמי. הפיכתה של בריה"מ למעצמה גרעינית איימה על בעלות בריתה ועל מאחזיה של ארה"ב ואף על וושינגטון עצמה.
האיום הצבאי הגרעיני של בריה"מ – דחף את ארצות המערב, או הקשורות בהן – בעיקר אלו הגובלות במחנה הקומוניסטי – לזרועותיה של ארה"ב ולתלות ביטחונית בה. כתוצאה מכך התחולל מיפגש בין האינטרסים הגלובאליים של ארה"ב, ובין הזיקה של המדינות הקטנות פחות או יותר בכוח ממתן ומנטרל נוכח ההתעצמות הגרעינית של בריה"מ. מעצבי מדינות החוץ והבטחון של ארה"ב באותם זמנים עיצבו תפיסה אסטרטגית מדינית, צבאית וכלכלית המבטיחה סיכויים מדיניים להקנייתו של מעמד של מעצמת-על דומיננטית לארה"ב: תמורת סיוע כלכלי וטכני נרחב, ארגנה ארה"ב, בעזרת בעלות-בריתה באירופה, שרשרת בריתות צבאיות שאיגדו מדינות שהקיפו את גבולותיו של הגוש הקומוניסטי. אולם, נסיון זה של ארה"ב הוליד בהכרח קיטוב בין- גושי – וכל אותן ארצות שהעדיפו שלא להתקשר למערב, הפכו לקרקע פוריה לחדירה של הגוש הנגדי – הסובייטי.
מנהיגי הקרמלין, כמו מנהיגי ארה"ב, חייבים היו להתאים את תפיסתם האסטרטגית לנתונים של מאזן הכוחות העולמי. משימה זו לא היתה קלה לאנשים שהורגלו לחשוב במונחים דוקטרינריים נוקשים. אם בשנת 1952 עוד הצהיר סטאלין כי "המלחמה נגד האימפראיליזם בלתי נמנעת", הנה כבר בשנת 1953, לאחר מותו, נתגלו חילוקי דעות חמורים בקרב הצמרת הסובייטית בשאלת המלחמה ועתיד היחסים הבין-לאומיים. הביטוי הפומבי הראשון לתמורות שחלו בתפיסתה המדינית של בריה"מ נתן גיאורגי מאלינקוב – ראש הממשלה הסובייטי לאחר מות סטאלין – שהכריז במארס 1954, כי "המלחמה הגרעינית, אם תפרוץ, תביא כליה על הציביליזציה כולה". את מקומה של המהפכנות במלחמה בלתי פוסקת באימפריאליזם, שאגב נשארה בתפיסה הסינית עד היום, תפסה במוסקבה הגישה הפרגמטית החדש, גישת "הנצחונות ללא מלחמה". במקום אסטרטגיה של מלחמה נקטה בריה"מ באסטרטגיה של שלום, שכונתה בשעתו במערב בשם "מיתקפת השלום".

מצד שני, כדי להבטיח שליטה בכוח בתוך גבולות הגוש, הוקמה במאי 1955 – באמתלא של הכנסת גרמניה המערבית כחברה בברית נאט"ו – ברית מדינית-צבאית מזרח אירופית – היא "ברית ורשה". כיוון שבריה"מ היא בעיקרו-של-דבר מעצמה אירופית, תפסה אירופה מקום חשוב בעיצוב דרכה המדינית החדשה, ויחסיה עם הגוש המערבי הוגדרו במסגרת כוללנית הקרויה דו-קיום בשלום. ביסודה של מדיניות זו הונחו מגמות ברורות להפגת המתיחות הבין-גושית וליצירת הפשרה ופשרה ביחסים בין מזרח למערב.
מטרתה היתה לגרום לעלייתם של גורמי פירוד בתוך המחנה המערבי, העשויים להביא להתפוררות החזית המערבית, ולפחות לאפשר חדירה סובייטית בלתי מופרעת למדינות העולם השלישי ובמיוחד לאלו הקרובות לגבולותיה – כארצות במזרח התיכון.
תוך כדי ניצול שאיפת מספר מדינות ערביות שלא להיכלל בברית הצבאית המערבית, ועם גבור הלחץ הצבאי התורכי על גבולה של סוריה כדי לאלצה להצטרף לברית בגדד, יצאו הסובייטים בתנופה מדינית שהכינה את הרקע לחדירתם לאותן מדינות ערביות: ב- 31 במארס 1955 הזעיק מולוטוב, מי שהיה שר החוץ של בריה"מ, את שגרירה של סוריה אז במוסקבה, ג'ריד ח'אני, כדי לבשר לו כי "בריה"מ לא תחבוק ידיים אם לא תחדל תורכיה מהפעלת לחצים צבאיים על סוריה כדי להכתיב לה מהלכים בלתי רצויים". היתה זו שיחה שסימלה את נסיון "ההבקעה" הסובייטי הראשון לעבר ארצות ערב.
מעבר לסוריה ניצבה מצרים, שמנהיגה נאצר אגר יוקרה ואהדה בעולם הערבי על רקע דרישותיו העקשניות לפינוי הבריטים מארצו, והחל אף לזכות בתהילה בזירה העולמית בשל העובדה שמנהיגים גדולים של העולם השלישי כנהרו וטיטו נכונים היו, יחד עמו, להקים טרויקה להנהגת גוש חדש של מדינות – בהתאם לתפיסה הסובייטית החדשה – הגוש הנייטרליסטי.
 ינויים אלה בעמדתה של בריה"מ באו שלבים-שלבים והיו במידה רבה תוצאה של מאבק פנימי על השלטון בבריה"מ.

ההפיכה הצבאית המצרית של ה 23 ביולי 1952 אשר שמה קץ למשטרו של המלך פארוק והעלתה לשלטון קבוצת קצינים בראשותם של הגנראל נגיב והקולונל נאצר עוד תוארה בבריה"מ כתוצאה של "ניגודים" בין בריטניה לארה"ב וכעלייתה לשלטון של "כת קצינים ריאקציוניים הקשורה בארה"ב".
ההסכם האנגלו-מצרי משנת 1954 לפיו היה על הצבא הבריטי לצאת מבסיסיו האחרונים שבאזור תעלת סואץ עד אמצע 1956, נראה בעיני הסובייטים כהסכם שנחתם בהשפעה אמריקאית ובמגמה להביא להתפייסות בין מצרים למעצמות המערב ולהכשרת הקרקע להצטרפותה של מצרים לברית צבאית מערבית. הם ראו במיוחד כמכוון נגדם את הסעיף בהסכם זה שאמר שבמקרה של "תוקפנות מבחוץ" על אחת ממדינות החבר הערבי או על תורכיה, יחזרו הצבאות הבריטיים לבסיסים במצרים.
הקולונל גמאל עבד אל-נאצר שהרחיק באביב 1954 מהשלטון את הגנראל נגיב והפך לשליטה של מצרים, נטה למדיניות פאן-ערבית, לליכוד ואיחוד ארצות ערב תחת מנהיגותה של מצרים ולהרחקת שאריות השלטון הזר והשפעותיו. זה הביא אותו להתנגשות עם מדינות מערביות והאינטרסים שלהן. נאצר החל להכריז על מדיניות של "ניטראליות חיובית", אי-הצטרפות לגושים מדיניים וצבאיים ואי-הזדהות אתם. מגמה אחרונה זו הובלטה לאחר ועידת באנדונג של עמי אסיה ואפריקה, באפריל 1954 שבה מילא נאצר תפקיד חשוב.
שר החוץ האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, לחץ אז להקמת "הנידבך הצפוני" בגבולותיה הדרומיים של בריה"מ. מגמתו היתה להועיד למצרים תפקיד חשוב בברית צבאית זו. כשנענה בשלילה החליט להקימה בלעדיה בתקוה שמצרים תהיה מוכנה להצטרף לברית זו בשלב מאוחר יותר.

ב- 25 באפריל 1954 באה הודעה עיראקית על קבלת תשובה חיובית מארה"ב לספק לה סיוע צבאי. היתה זאת תחילתה של הצטרפותה הרשמית של עיראק לברית עם המערב.
ב- 3 בינואר 1955 נותקו היחסים הדיפלומאטיים בינה לבריה"מ.
ב- 12 בינואר 1955 נחתמה הברית בין עיראק לתורכיה הידועה בשם ברית בגדד, שאליה הצטרפו אחרי כן גם איראן ופקיסטאן.

"ברית בגדד" היתה מכוונת נגד בריה"מ, אך מצרים ראתה בה משום פגיעה במעמדה כמנהיגת התנועה הלאומית הערבית ובשאיפותיה לאחדות ערבית, כשער לחדירתו של גורם זר שעמו התנהל מאבק של שנים לשחרור לאומי אל תוך לבו של העולם הערבי. היתה בכך גם פגיעה אישית בנאצר ובמשטרו בכך שהמערב העדיף להתקשר עם העיראקים ולא אתו.
המערב שאף אז להקפיא את יחסי הכוחות באזור (כולל אלה בין ישראל לארצות ערב), להנציח את הגבולות הקיימים והמדינות הקיימות ולמנוע את התפשטותן של מדינות על חשבון שכנותיהן, דבר שהיה בניגוד למה שנאצר צייר לעצמו. הוא היה מעונין בהתפשטות ובשינויים חברתיים-פוליטיים שיוכלו להבטיח את התעצמות כוחה והשפעתה של מצרים בעולם הערבי. תקוותו שהמערב יסייע בידיו להגשים את שאיפותיו הערביות בתנאיו-שלו באו לקיצן עם הקמת "ברית בגדד" בלעדיו. נאצר החליט על כן לפנות לבריה"מ לסייע לו בהגשמת מטרותיו.

בריה"מ אמנם לא היתה אז גורם במזרח התיכון ולא היתה לה השפעה באזור, אך היא רצתה לחדור אליו דרך עורפה של "ברית בגדד". הצעות שר החוץ הסובייטי לשגריר הסורי ב- 31 במארס 1955, שכבר הוזכרו קודם לכן, שימשו עדות ברורה לכך.
המזרח התיכון נחשב כאזור השפעה מערבי ולעיניו של נאצר ניצב ניסיונה של גואטמלה משנת 1954 שהכריזה על נקיטת מדיניות אנטי- מערבית והסכימה לאספקת נשק על-ידי הצ'כים (ומאחוריהם הרוסים) ואשר כתוצאה מכך עודדה התערבות אמריקאית שגרמה למיגורו של השלטון החדש שם. דבר זה יכול היה לקרות גם במצרים. כדי לרכך תגובה אפשרית דומה, פנה נאצר לארה"ב בהצעה לדון על אספקת נשק אמריקאי למצרים. תנאיו במשא ומתן זה היו בכוונה כאלה, שמראש ברור היה כי בגלל ההגבלות החוקתיות על משלוחי נשק למדינות חוץ ובגלל דעת הקהל שבה, לא תוכל ארה"ב לקבלם.
דבר זה יכול היה להיות בשבילו כעין אליבי של רצון טוב כלפי המערב על-ידי פניה מוקדמת לארה"ב לאספקת הנשק הדרוש ושכביכול היה זה המערב שלא גילה נכונות ללכת לקראתו ולכן אין להאשימו בהתעלמות מהאינטרסים האמריקאים באזור. אולם כוונתיו של נאצר היו ברורות די צרכן, משום שאפילו באותם מקרים במשך המשא והמתן המצרי-האמריקאי בהם נדמה היה שהאחרונים מוכנים היו לוותר לדרישות המצריות, באו מצידו של נאצר דרישות חדשות במגמה ברורה למנוע שדיונים אלו יגיעו לסיכום חיובי כלשהו.

ב- 28 בפברואר 1955 ביצע צה"ל פשיטה לרצועת עזה. פשיטה זו נוצלה אחרי כן על-ידי שופרות התעמולה המצרית (אחריהם חזרו על כך חוגים פרו-מצריים בארצות המערב), כדי לטעון שהפגנת חולשתה של מצרים בפשיטה זו היא שהביאה לפנייתה של מצרים לבריה"מ.
בספטמבר 1955 פורסמו הידיעות על עיסקת הנשק המצרית-צ'כית – עיסקת הנשק הראשונה בין בריה"מ למדינה ערבית. מאחורי העיסקה עמדה שאיפת מוסקבה לחדור למצרים ולארצות ערב האחרות, כשהיא נוהגת בעגלת הלאומניות הערבית, שבאמצעותה קיווה נאצר להשתלט על העולם הערבי. מרגע זה ואילך הועתקה המלחמה הקרה בין המעצמות מזירת אירופה למרחב הים-תיכוני.
ועידת הפסגה של המעצמות הגדולות בג'נבה שהתחילה ב- 18 ביולי 1955 והדיבורים בה על דו-קיום בשלום ורוח ג'נבה, הבהירו למנהיגות הסובייטית שכוונת המערב היתה לחפש הסכם עמה ושאין להניח שתגובותיו בנדון זה יהיו חריפות. מאמציהם התרכזו על כן בדאגה שלא לפרסם את דבר קיום העסקה לפני הועידה ובזמן קיומה כדי למנוע את פיצוצה האפשרי בשל כך.

מטרתו של נאצר היתה פוליטית לא פחות מאשר צבאית – בהפגנת עצמאותו מהמערב ובהעזתו לפנות לאויביו ולשם כך היה פרסומה הגלוי והמופגן של עסקת הנשק חשוב לו ביותר.
הדבר התבטא בנאומו ב- 27 בספטמבר 1955. הוא חזר בו על טענתו שניסה מאז 1952 לקבל נשק ממדינות מערביות, אך התנאים שלפיהם הוצע לו נשק זה פגעו בכבודה ובעצמאותה של מצרים, שאמנם שלחו הבריטים מעט נשק אבל לא במידה מספקת, ושרק צ'כוסלובקיה נענתה בחיוב לדרישות ולתנאים המצריים, בהסכימה לכך כי העסקה תהיה מסחרית גרידא: נשק צ'כי תמורת כותנה מצרית.
כעבור כמה ימים חזר נאצר לדבר על נושא זה. הוא טען שעסקת הנשק לא תגרום לשינויים בכוונה של מדיניות החוץ המצרית וכי מצרים אינה מעונינת במומחים זרים בצבאה. התגובה הסובייטית למחאות מערביות על עסקה זו היתה שהיה בה לא יותר מעסקה מסחרית שכל מדינה רשאית לעשותה וכי כל מדינה יכולה לקנות נשק להגנתה מכל מדינה אחרת בתנאים מסחריים רגילים.

הנשק הסובייטי שסופק למצרים לפי עסקה זו היה מיושן במושגים אירופיים אך מודרני יחסית בתנאי המזרח התיכון של הימים ההם.
זה כלל כ- 150 מטוס קרב מיג- 15 וכן מפציצי איל- 28 – שניהם לא היו מהסוגים החדישים ביותר. כן סופקו טנקים, אניות מלחמה ונשק אחר. אומדנים אמריקאיים העריכו את שווי-נשק זה בין 80 ל- 200 מיליון דולר. אספקת הנשק באה בחיפזון, בלי תכנון מוקדם ובלי בדיקת הצרכים המצריים ותנאי האקלים במצרים.
בסיני מצא צה"ל בסוף 1956 כ- 5000 משורים שהיו חלק מהציוד הסטנדרטי בכל המכוניות והטנקים הסובייטיים. כן נמצא מלאי עצום של חומרים למניעת קפאון ברכב, לבוש חם, מכשירי חימום ואפילו 50,000 כפפות. לבריה"מ לא היה אז נסיון באספקת נשק למדינות לא-קומוניסטיות וכנראה שלחו למצרים נשק סובייטי סטנדרטי שבו צוידו גם יחידותיה.

בשנת 1956 החלה גם סוריה לרכוש, כדוגמת מצרים, נשק סובייטי והיא קיבלה עד סוף אוקטובר 1956 נשק שערכו נאמד בין 56 ל- 100 מיליון דולר ושהיווה בסוף 1956 כמחצית מכל הציוד של הצבא הסורי. כן הגיע בנובמבר 1956 משלוח הנשק הראשון לתימן שבשלטונו של האימאם אחמד.
עסקת הנשק הסובייטית-מצרית באה בתקופה שבה החלה מנהיגות בריה"מ להעריך מחדש את עמדתה כלפיה מדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה. מנהיגי מדינות אלו, כמו נאצר או נהרו, תוארו קודם לכן בבריה"מ כמייצגי "הבורגנות הלאומית" המקומית המעוניינת לדכא את המוני העם בארצותיהם ולנצל את הפועלים שלהם בלי להתחלק ברווחים עם זרים. עצמאותם נראתה בעיני הסובייטים כקיימת רק למראית עין, להלכה בלבד, ולמעשה כהיותם בתלויים במעצמות הקולוניאליות שהמשיכו לשעבד ולנצל מדינות אלו. כלוחמים יחידים למען "עצמאות אמיתית". נראו בעיניהם רק המפלגות הקומוניסטיות וביניהן רק אלו שהיו מוכנות לציית להוראות ממוסקבה.

כאמור, החל מיפנה הדרגתי בגישה סובייטית זו מאז מותו של סטאלין, כשקיבלה התפיסה המדינית החדשה את אישורה הרשמי בקונגרס ה- 20 של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ שנערך בפברואר 1956. זה היה אותו קונגרס שבו גילה חרושצ'וב ב"נאומו הסודי" את מעשי הדיכוי והרצח של סטאלין. בריה"מ החלה להביע את תמיכתה במשטרים "לאומניים-בורגניים" הנלחמים למען "עצמאותם המלאה" במקום הביקורת שהיתה מופיעה קודם לכן על הנעשה בארצות ערב ועל משטריהן ומנהיגיהן, החלו להופיע בעיתונות הסובייטית פרשנויות ארוכות שעל פי רוב כללו שבחים בלבד.
עם זאת ברור שחדירתה של בריה"מ למזרח התיכון היתה אפשרית משום שארה"ב לא ניהלה מדיניות התואמת את נתוניה העובדתיים של הזירה ומעצמות אירופה המערבית אף פעלו באורח שגרם לזירוזו של תהליך החדירה הסובייטית למזרח התיכון.

הנוכחות שהשיגו הסובייטים במצרים נראתה להם כמשקל-נגד לנוכחות המערבית במדינות "ברית בגדד". הרוסים ניסו אז ליצור את התדמית כאילו היו מוכנים לוותר על חדירתם למצרים ולסוריה לו אך הסכים המערב לוותר עת תכניותיו לאגד מדינות ערביות במסגרת ברית עמו.
ברוח זו הוצגו הדברים ע ל ידי מנהיגי בריה"מ חרושצ'וב ובולגנין בביקורם בבריטניה באפריל 1956. לבריטים ברור היה כי הצעות סובייטיות אלו אינן אלא תכסיס, מה עוד שלא היה בכוונתם לוותר על התכנית להקים את "ברית בגדד". המנהיגים הערביים לא ראו בעין יפה אפשרות של הידברות בין בריה"מ למערב אשר יכלה לסכן את עמדתה מיקוח שהם שאפו לזכות בה כדי להגדיל את אפשרויותיהם לתמרן בין שני הגושים. הם גם חששו שבריה"מ "תמכור אותם" למערב תמורת ויתורים מערביים במקומות אחרים. במיוחד הדאיגה אותם האפשרות של הטלת אמברגו על משלוח נשק לאזור שעלול היה לפגוע בשאיפותיהם להגשים את מטרות ההגמוניה שלהם על האזור בכוח הנשק. נאצר שאף להציג פני מדינאי שאינו תלוי במעצמה זו או אחרת. משום כך נהג להכריז על פניותיו בנושאים שונים למעצמות שונות, ובדרך זו שאף להגדיל את התחרות הבין-מעצמתית לרכישת השפעה במצרים. כך למשל הודיעו המצרים במאי 1956 שיוכלו לרכוש את כל הנשק שהם זקוקים לו מסין העממית (שאינה חברה באו"ם) גם אם תתקבל החלטה על ידי המעצמות הגדולות החברות הקבועות במועצת הבטחון להטיל אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. היה זה רמז ברור לסובייטים כי מצרים "אינה נמצאת בכיסם", ולאמריקאים שהברירה אינה רק בינם לסובייטים. כן היה זה אחד הביטויים הראשונים של ניצול הניגודים הבין-מעצמתיים אפילו בין בריה"מ לסין העממית, בתקופה שבה עוד השתדלו גם הרוסים וגם הסינים להעמיד פנים של קיום זהות אינטרסים ועמדות משותפות.

במסגרת זו ניתן גם להזכיר את ההודעה על עיסקת הנשק "הצ'כית" (ספטמבר 1955) וכן כי קרובה חתימת הסכם עם ארה"ב לקבלת מלווה להקמת הסכר הגבוה באסואן.
המצרים השיגו בדרך כלל, בנסיונות הסחיטה שלהם, את מבוקשם, איך הרוסים היו אלה שדאגו להבטיח עמדות השפעה במצרים. שפילוב, עורך "פראבדה", שנעשה בינתיים לשר החוץ של בריה"מ, הבטיח למצרים ולסוריה, בהיותו בביקור שם ביוני 1956, סיוע כלכלי וצבאי ומילוות בתנאים נוחים וכן סיוע מדיני באו"ם ובזירה הבין-לאומית למאבק הערבי נגד ישראל. לביקורו של שפילוב היתה משמעות מיוחדת מבחינת העיתוי. הוא נערך בזמן פינויים של החיילים הבריטיים האחרונים מאזור תעלת סואץ אשר סיים את הנוכחות רבת-השנים של בריטניה במצרים.

בשנות ה- 50 המוקדמות גבר גל העוינות האנטי-מעריב ברחוב הערבי, אם כתוצאה מהתפתחותה של מלחמה אלג'יריה, אם בגלל ההתמהמהות הבריטית בפינוים של הבסיסים הצבאיים במצרים, אם כתוצאה מנסיונות המערב לחדור שנית לאזור באמצעות בריתות צבאיות, ובוודאי כתוצאה מתחושת עוצמתו של הנצחון הישראלי במלחמתה עצמאות. הרגשות האנטי-מערביים שימשו רקע נוח מאד לניצול על ידי מוסקבה, שהטיבה לעודד את מגמותיו של נאצר – כפי שבאו לביטוי בספרו משנת 1954 בשם "הפילוסופיה של המהפכה" – להגמוניה מצרית במזרח התיכון הערבי ובאפריקה.
הסובייטים חיזקו אצל נאצר את ההערכה שלשם כך דרוש שלב מוקדם – ערעור המאחזים של המערב. נאצר הפך להיות, בזכות מדיניותו האנטי מערבית הנשענת על תמיכת בריה"מ, למנהיג הלאומניות הערבית. כבר בימים הראשונים של התקשרותו עם מוסקבה, הבטיח לה חדירה לתימן, קשרים עם תנועת הפ.ל.נ. האלג'ירית וערב הסעודית (האחרונה ללא הצלחה), ומה שחשוב יותר – הפיכת הניגודים הבין-ערביים לאפיזודה של המאבק בין מזרח ומערב.
כל מדינה ערבית שקשורה היתה במערב נחשבה למדינה ערבית השייכת ל"ריאקציה", וכל מדינה שנכונה היתה להתקשר עם בריה"מ הוגדרה כמדינה ערבית השייכת ל"כוחות הקידמה", אפילו אם המדובר היה בתימן האימאמית. המהפכנות ברחוב הערבי קיבלה תדמית של סמל וההשתייכות אליה תדמית של גבורה. המון ההפכפכנים ברחוב הערבי החל להריע לכל ערבי שהצליח להגדיר את עצמו כ"מהפכן", אך הגדרה כזו ניתן היה לרכוש רק בהתנגדות למערב וברקימת ידידות עם המזרח.

בעקבות ועידת באנדונג היתה לכל מדינה ערבית אפשרות להקרא "נייטראלית", אך כדי לעשות זאת חייבת היתה להיתמך על ידי המדיניות וההסברה של קהיר. עובדה זו חשפה את המדינות הערביות לחדירה סובייטית גוברת ומעמיקה. התגובה המערבית היתה, על פי רוב, רגשנית יותר מאשר מחושבת ולא הביאה כלל בחשבון את התהליך החברתי-הפוליטי שפקד אז את העולם הערבי.
הסיוע הצבאי הסובייטי ניתן ללא כל תנאי פוליטי וללא הגבלה לגבי השימוש בו, בניגוד, למשל, לסיוע האמריקאי או המערבי שהותנה בזמנו בסעיפים שאסרו את השימוש בו נגד ישראל או את העברתו למתמרדים האלג'ירים. יתר על כן, המנהיגים הערביים החלו זוכים לקבלות פנים מפוארות ביותר בבירות המזרח, ונהגו בהם כאילו היו "שווים בין שווים" וכי אין דבר "צודק" יותר מדרישותיהם ה"לגיטימיות" להלחם באויביהם.
המתיחות הבין-מעצמתית גאתה במוקד המזרח-התיכון, שהפך החל משנת 1955 להיות אחת הזירות העיקריות של המלחמה הקרה בין מזרח למערב. האוריינטאציה הפוליטית של אי-אלו מנהיגים מזרח תיכוניים הדאיגה את מעצבי המדיניות במערב שהחל לנקוט בשיטה של לחצים נגדיים, לא נגד בריה"מ אלא כלפי המדינות הקטנות באזור. במסגרת זו, הודיעה ארה"ב ב- 19 ביולי 1956 על ביטול הצעתה לסייע למימון הקמת הסכר הגבוה באסואן. במקביל, נסוגו הבריטים מערבותם לבנק העולמי שעמד להשקיע כספים במימונו של פרוייקט זה. במקום להיכנע ללחצים של הבית הלבן ושל ממשלת לונדון, החליט נאצר, בעצת הסובייטים, לנקוט מדיניות של נקמה באינטרסים של המערב באזור. צעדו הראשון היה ראוותני במיוחד:

ב- 26 ביולי 1956 הכריז נאצר על הלאמתה של החברה האוניברסלית של תעלת סואץ והחרמת כספיה למימון ההשקעות הדרושות לבנייתו של סכר אסואן. על אף שהיה זה אתגר קשה לאינטרסים של אנגליה וצרפת באזור, הן עיכבו את תגובתן לשעת כושר ולהיווצרות תנאים מתאימים.
כאמצעי להסחה מדינית הסכימה בריה"מ להשתתף בועידת לונדון שדנה בעתיד התעלה אם כי היו לה הסתייגויות מהרכב המשתתפים בה (רצתה לכלול בהם את כל ארצות מזרח אירופה, כל ארצות ערב וסין), התנגדה לדיון על הלאמת התעלה וללחץ על מצרים. כן הציעה שהועידה תיערך בקהיר ולא בלונדון.
הועידה לא הביאה לתוצאות כלשהן ובריטניה וצרפת החליטו לנקוט אמצעים צבאיים כדי להכריח את מצרים לוותר לדרישותיהן או להפיל את המשטר בה ולהעמיד במקומו אחר – שאתו היו יכולות להגיע לידי הסכם בתנאים שלהן, משטר שהיה קשור במערב והיה מביא על כן לקץ ההשפעה הסובייטית במצרים.

 

מבצע קדש

התגברות המתיחות הבין-מעצמתית במזרח התיכון מצאה ביטוי אלים גם ביחסי-השכנות של ארצות האזור. זרימתו של הנשק הסובייטי למצרים עודדה את שליטי קהיר למעשים הרפתקניים כלפי ישראל. בנוסף להסגר הימי על ישראל בתעלת סואץ ובמפרץ אילת והחרם הכלכלי עליה, באה גם תקופה של חדירות מוגברות של מחבלים מרצועת עזה וסיני לשטחה של מדינת ישראל למטרות חבלה, שוד, רצח, מיקוש והתקפות על ישובים. מחבלים אלה הסתייעו בכוחות הצבא המצרי ואורגנו על ידו. בהתגרויותיו בישראל הציב נאצר אתגר מסוכן גם לישראל והבשיל למעשה את התנאים לנקיטת צעדים ממשיים נגדו – "מלחמת מנע" ישראלית הנתמכת על-ידי מעצמות אירופה.

ב- 29 באוקטובר 1956 נעו כוחות צה"ל לעבר רצועת עזה וסיני במטרה לחסל את בסיסי המחבלים ולמנוע את פעולותיהם בעתיד, להבטיח חופש שיט לספינות ישראליות בתעלת סואץ ובמפרץ אילת וכן להשיג הסכם מדיני שיפתח דף חדש ביחסי-השכנות באזור.

ב- 31 באוקטובר, שעה שכוחות צה"ל הגיעו לקרבת התעלה החלו הבריטים והצרפתים להשתלט על תעלת סואץ על שתי גדותיה על ידי הרחקת הכוחות המצרים והישראלים כ- 15 ק"מ משני צדיה, מרחק שכוחות צה"ל שמרו עליו בקפדנות.

ב- 5 בנובמבר נכנסה לתוקפה הפסקת-אש בין ישראל למצרים שהשאירה בידי ישראל את רצועת עזה וחצי האי סיני.

בריה"מ יצאה נגד פעולות אלו של ישראל, בריטניה וצרפת וקראה לנסיגת כוחות צה"ל. ראש ממשלת בריה"מ בולגנין שלח ב- 5 בנובמבר אגרות-איום חריפות אל נשיא ארה"ב וראשי ממשלות בריטניה, צרפת וישראל. האגרות לבריטים ולצרפתים רמזו על אפשרויות שימוש בטילים על ידי "מעצמות חזקות יותר". חריפה ומאיימת במיוחד היתה האגרת שנשלחה לישראל שבה נאמר כי ממשלתה מסכנת "את עצם קיומה של ישראל כמדינה".
מטרת האגרות היתה להראות לערבים שבריה"מ מוכנה לעשות בשבילם את המכסימום. הן נשלחו ביום שבו הופסקו הקרבות, כשעוד היתה האפשרות להשיג תוצאות תעמולתיות רבות בלי להסתכן בהגשמת האיומים שנכללו במכתבים אלה ולעמוד בפני אפשרות של התערבות ממש.
הודעת סוכנות הידיעות הסובייטית טא"ס מה- 10 בנובמבר איימה במשלוח "מתנדבים" סובייטים אם לא ייפסקו הפעולות הצבאיות נגד מצרים. ההודעה פורסמה אחרי שכבר נסתיימו הקרבות ומגמתה היתה בעיקר תעמולתית – להוכיח לערבים שבריה"מ מסייעת להם בלי סלכן דבר או עמידה בפני מצב שבו היו יכולים המצרים לקרוא ל"מתנדבים" כאלה.

ב- 9 בדצמבר באה הודעה מסוכנות זו שבה נאמר שהיות וכבר החלה נסיגת הכוחות הבריטים והצרפתיים מפורט-סעיד ונסיגת כוחות צה"ל מסיני (שנתאפשרו רק בעקבות לחץ אמריקאי), בטלה בזאת גם שאלת "המתנדבים" הסובייטים למצרים.
בריה"מ יכלה עתה לטעון שהנסיגה באה בגלל איומה, אם כי למעשה היא נעשתה בעיקר בגלל עמדתה החד-צדדית של ארה"ב לטובת מצרים באותה תקופה מתוך תקווה לרכוש את אהדת דעת הקהל ברחוב הערבי. היה זה משגה אמריקאי שפגע מייד באינטרסים המערביים ובהאחזות האמריקאית באזור.

ארה"ב סייעה לברה"מ למחוק את גילויי ההתנגדות הנמרצת מצד מעצמות אירופה המערבית למאמצי החדירה הסובייטית למרחב. Aהיא אף נתנה יד למוסקבה בהכנת הסדר מדיני שאיפשר למחנה הסובייטי-הערבי להפוך את המפלה הצבאית במערכת סיני לנצחון מדיני מן המזהירים ביותר: ישראל נסוגה לקווי שביתת הנשק הקודמים בתמורה שלמה בכך ובריטניה וצרפת נאלצו להיכנע בפנותן את הזירה המזרח-תיכונית לשדה התמודדות בין בריה"מ לארה"ב . כך הצליחה בריה"מ לחשוף את ניגודי האינטרסים בין מעצמות אירופה המערבית ובין המדינות הערביות, ולהגביר בכך את גל העוינות הערבית למערב ואת גילויי האהדה לבריה"מ על תמיכתה במאבק הערבי נגד המערב ונגד ישראל.
מחוזק בפתרון המדיני, כשהוא מסביר את התבוסה הצבאית בהתערבותן של שתי מעצמות עולמיות לצידה של ישראל בקרבות, ניגש נאצר בתנופה מחודשת להגשמת שאיפותיו להתפשטות ולהגמוניה מצרית בעולם הערבי. בעקבותיו העמיקה גם החדירה הסובייטית לאזור, אף כי לעיתים נתגלו ניגודים בין בריה"מ למצרים, שעה שהמצרים רצו להיות הצד היחיד בניהול מגעי בריה"מ, בעוד ארצות ערב והסובייטים העדיפו לעשות זאת עם כל מדינה בנפרד.

 

ייסוד קע"מ

בסוריה באה בסוף שנת 1957 התגברות כוחם של הקומוניסטים ופרו-סובייטים אחרים. נראה היה כאילו עמדה סוריה להיות בסיס סובייטי ראשון בעורפה של תורכיה חברת נאט"ו וברית בגדד. אך האגדה שציירה התעמולה המצרית מספרת כי דבר זה נמנע על-ידי איחודה של סוריה עם מצרים ב- 1 בפברואר 1958 והקמת הקהיליה הערבית המאוחדת (קע"מ).
בריה"מ עמדה בפני שתי אפשרויות. האחת – לתמוך בקומוניסטים הסורים בעלי ההשפעה המרובה בארצם שהתנגדו לאיחוד (אם כי לא היה להם מספיק כוח כדי למנוע אותו) שאילצם לרדת למחתרת ולהיות צפויים לרדיפות ולמאסר כפי שהיה גורלם של הקומוניסטים במצרים. הברירה האחרת היתה – לתמוך באיחוד כדי לא לאבד את ההשפעה שהיתה לה במצרים ובקרב הלאומנים הערביים האנטי-מערביים. התנגדותם לאיחוד לא היתה מונעת את ביצועו וגם לא היתה מסייעת במאומה לקומוניסטים הסוריים.
תמיכתם בו היתה מגדילה את האהדה לבריה"מ אך מפקירה את ידידיה בסוריה. בריה"מ החליטה על הכרה באיחוד שהיה לפי טענתה "עניין ערבי פנימי" שלא נגע לה אלא לשתי מדינות ידידותיות; אם הן החליטו להתאחד, לא נותר לבריה"מ אלא לברך על כך.

תמיכתה של בריה"מ בייסודה של קע"מ, אותה קהיליה ערבית בשליטה מצרית שכללה את מצרים עצמה ואת הרפובליקה הסורית שירתה יפה את מגמותיה להרחבת בסיס השפעתה באזור. מתימן נמשכו מאמצי החתירה הסובייטים לעבר סעודיה בצפון, נסיכויות המפרץ הפרסי במזרח, עדן בדרום וסומליה במערב. מסוריה, שההשפעה הסובייטית הרעיונית העמיקה בתוכה, פעלו הסובייטים באמצעות מכונת החתירה המצרית לקעקוע המשטרים המלוכניים שהתאחדו בעיראק ובירדן, ולהפרת היציבות העדתית הפרו- מערבית ששררה בלבנון. מטרתה המיידית והעיקרית של מוסקבה אותם ימים היתה לנפץ את "ברית בגדד" הקשורה בנאט"ו, ואכן, עוד בקיץ 1958 הצליחה במשימתה.

ב- 14 ביולי 1958 באה הפיכה בעיראק ששמה קץ למשטר הפרו- מערבי הישן והביאה לשלטון קבוצת קצינים בראשותו של הגנרל קאסם. משטר ההפיכה הקים מיד יחסים הדוקים עם בריה"מ ואחרי כן עזב את "ברית בגדד". נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי וטכני בין שתי המדינות. בריה"מ החלה לספק לעיראק נשק ואימנה קצינים עיראקים בשימוש בו.
במקביל, גברה התסיסה הפנימית בירדן בצורה שאיימה על המשך קיומו של המשטר ההאשמי של המלך חוסיין. כן התפתח המאבק הפנימי של כוחות השמאל בלבנון, עד כדי התלקחותה של מלחמת אזרחים. לסכנה שאיימה על המשטרים הפרו-מערביים בלבנון ובירדן היתה השלכה חמורה גם על המשטר סעודי ועתיד האינטרסים האמריקאים שם. כוויית היתה בצילו של אותו איום, ובעדן גברו ההתמרדויות נגד השליטה הבריטית. אולם ארה"ב, שעוד קודם לכן גילתה רגישות למתרחש לאחר שנוכחה בשגיאתה משנת 1956 (פרשת סואץ), הכריזה על דוקטרינת אייזנהאור המצדיקה התערבות אמריקאית צבאית ישירה נגד החדירה הקומוניסטית תמורת סיוע מקיף לאותן מדינות שמוכנות היו לחתום על מסגרת התחייבות כזו, כמו לבנון. כתוצאה מכך, ועל רקע הסכנה הגוברת למאחזי המערב במזרח התיכון, נקטה ארה"ב, יחד עם בריטניה, בצעדים צבאיים מיידיים: הצי השישי של ארה"ב שלח יחידות שנחתו בלבנון, בעוד שמאות אחדות של צנחנים בריטיים הופיעו בירדן. ביטוי סמלי זה להתנגדותן הנמרצת של שתי מעצמות המערב האנגלו-סכסיות לתנופת החדירה הסובייטית, היא שבלמה את כוונותיה של בריה"מ "לנצל את ההצלחה" להרחבת ההשפעה במרחב למחרת ההפיכה הצבאית בעיראק.

 

התייצבות והתרחבות החדירה הסובייטית (1964-1958)

תנופת החדירה הסובייטית לארצות ערב אמנם נבלמה כתוצאה מהתערבותן הצבאית של ארה"ב ובריטניה, אך היה זה לתקופה קצרה בלבד, גם בגלל שגיאותיו של המערב. כפי שראינו עד כה, במשך תקופה של פחות משלוש שנים (1958-1955) יכלה בריה"מ לרשום לזכותה הישגים מרשימים במדיניותה המזרח תיכונית ובמילוי מגמותיה לחדור לאזור זה: צבאות ערביים צוידו בנשק סובייטי והודרכו על-ידי יועצים צבאיים מבריה"מ שהפיצו במקביל את הרעיונות המהפכניים נוסח מוסקבה; זאת ועוד, נרקמו קשרים בין בריה"מ לתנועות המרי האזוריות, הפ.ל.נ. של אלג'יריה, "תנועת השחרור אריתריאה-סמוליה", ותנועות ההתמרדות של דרום-ערב (גם עם כאלו שפעלו נגד משטר האימאם בתימן, למרות "היחסים המיוחדים" בינו לסובייטים). המאמץ להעמקת החדירה והרחבתה לעבר צפון-אפריקה ומזרחה, חצי האי ערב והמפרץ הפרסי נמשך, אך בזהירות ובאיטיות מחשש מפני גילויים נוספים של התנגדות פעילה מצד ארה"ב.

מאידך גיסא, חשפה ההתערבות הצבאית האנגלו-אמריקאית בירדן ובלבנון ב- 1958 חולשה אסטרטגית של בריה"מ כמעצמה השואפת לעמוד מול ארה"ב בזירה העולמית: היעדרה של זרוע צבאית סובייטית להתערבות במרחקים, מחוץ לגבולותיה והרחק מהם.
בחולשתה זו של בריה"מ, למרות התעצמותה בנשק אסטרטגי גרעיני (היא היתה הראשונה שהמציאה את הטילים הבין-יבשתיים בקיץ 1957), נמנע בעדה לא רק מתן אמינות לכושר ההרתעה שלה (בלי להביא לביטוי את הנשק הגרעיני), אלא בעיקר אפשרות ריאלית לנטרול התערבות צבאית מצד ארה"ב באזורים חשובים לסובייטים. כתוצאה מכך עלה בקרמלין כוחה של אותה קבוצה שתפיסתה האסטרטגית אינה אלא החיאה ופיתוח של הגישה הקולוניאלית של מעצמות אירופה בין שתי מלחמות העולם: בניית שרשרת מאחזים צבאיים באזורים חיוניים לבריה"מ, המבטיחים את נוכחותו הקבועה של צי מלחמתי סובייטי במים החמים, בראש ובראשונה באגן הים התיכון. לשם כך נחוץ היה קודם לכן לזרז את תהליך הקמתו של צי מלחמה סובייטי, המסוגל לשמש זרוע צבאית ארוכת-טווח. ואמנם בשנים שאחרי ההתערבות האמריקאית בלבנון, עשתה בריה"מ מאמץ עליון בכיוון זה. החל משנת 1964 הניפה שייטת סובייטית דרך קבע את דגלה במימי הים התיכון.

בתקופה זו של בניית הצי היה על בריה"מ להמשיך ולקיים את הישגיה באיזור ולהרחיבם. מלאכה זו לא היתה קלה כלל ועיקר עקב הניגודים והסתירות בתוך העולם הערבי, והפכפכנותם של המנהיגים הערבים (במיוחד גמאל עבד אל-נאצר), ששאפו להמשיך בסחיטה דו כוונית, כלפי מזרח וכלפי מערב גם יחד.
יתר על כן, התעוררה גם הבעיה הנובעת מעובדת היותם של המנהיגים הערביים, במהותם, "בורגנים-לאומיים" עם שורשים ונטיות פשיסטיים, עובדה ששרתה אמנם יפה את מטרותיה של בריה"מ כמעצמה, אך לא כמי שמתימרת להיות מנהיגת הקומוניזם העולמי. הרדיפות של אותם אלמנטים בארצות ערב שהאמינו בתורתו של מארכס ובדעותיו של לנין היו על כן אחד מגורמי המתיחות ששררה מדי פעם בין בריה"מ ולקוחותיה הערביות.
הפיכת יולי 1958 בעיראק וכינון יחסי ידידות בינה לבריה"מ העמידה את האחרונה בפני בעיות שלא עמדה בפניהן קודם לכן. לבריה"מ היה קודם לכן בעל-ברית אחד באזור שהזדהתה עמו ותמכה בו. עתה היה עליה לתמרן בין מצרים – שאמנם היתה לה בה דריסת רגל אך לא השפעה מרובה על מרכיביה החברתיים- פוליטיים, שרדפה את הקומוניסטים ותמרנה בין הרוסים למעצמות מערביות – ובין עיראק שבה היתה למפלגה הקומוניסטית, בשנת ההפיכה הראשונה, השפעה מרובה והיוותה את הכוח הפוליטי המאורגן החזק במדינה (מחוץ לצבא שהפך לגורם העיקרי שהעלה והוריד משטרים ומנהיגים) ושהסיכויים לרכישת השפעה מכרעת בה נראו לה, משום מה, מרובים יותר.
חרושצ'וב ניסה להעדיף את עיראק על מצרים. הנסיונות לכלול את עיראק במסגרת של רפובליקה ערבית מאוחדת, נתקלו בהתנגדותו והוא התבטא מספר פעמים בפומבי נגד איחוד מדיני של ארצות ערב לפני קיומם של תנאים מתאימים לכך, דבר שהביא להתפרצויות אנטי-סובייטיות מצד מנהיגים מצריים.

הגברת הרדיפות של קומוניסטים בסוריה השפיעה גם היא על יחסי בריה"מ-קע"מ.
בריה"מ התעלמה שנים רבות מרדיפות המפלגה הקומוניסטית הקטנה וחסרת ההשפעה שבמצרים, אך לא יכלה להשאר אדישה לנוכח רדיפות המפלגה הקומוניסטית הסורית החזקה יותר ובעלת ההשפעה המרובה יותר. היו רבים בבריה"מ שפקפקו בתועלת שבמתן סיוע למדינה הנוהגת בצורה כזו, ואף אלה שצידדו בהמשך הסיוע למצרים לא יכלו יותר להתעלם מנקודה זו.
התבטאויות סובייטיות של מחאה נגד רדיפות אלו הביאו לתגובות נגדיות מצריות שהתפתחו לוויכוח אידיאולוגי, להתקפות מצריות על הקומוניזם ולתגובות שכללו התקפות על מנהיגים מצריים (אם כי לא על נאצר עצמו) בעיתונות הסובייטית. התקפות הדדיות אלו לא השפיעו על היחסים בין מצרים לבריה"מ. הסיוע הסובייטי נמשך ואף נחתמו הסכמים לסיוע נוסף.
ב- 27 בדצמבר 1958 נחתם הסכם על הקמת השלב הראשון של סכר אסואן שעל פיו התחייבה בריה"מ לבנותו, לספק את כל החומרים, הציוד והמומחים שאינם מצויים בקע"מ וכן לתת מלווה של 400 מיליון רובל שתמורתו תשולם בלירות מצריות. בהסכם נוסף, מאוחר יותר, התחייבה בריה"מ להמשיך בהקמת הסכר עד לשלבו הסופי.
הסיוע הצבאי הסובייטי נמשך גם הוא. לפי הסכם משנת 1957 סופקו נשק וציוד צבאי שערכם נאמד בכ – 150 מיליון דולר, כלומר לא פחות משהגיע לפני מלחמת סיני. לפי הסכם נוסף משנת 1959 נשלחו שוב נשק, חלפים, עזרי-אימון וציוד צבאי אחר שערכם נאמד בכ- 120 מיליון דולר.
זה כלל גם הקמת בסיס צוללות ממזרח לאלכסנדריה וחמישה שדות תעופה חדשים בסיני ובחוף המצרי של מפרץ סואץ. הנשק היה, יחסית, מודרני יותר מקודמו, המטוסים היו מסוג מיג17-, צוללות מדגם מתקדם יחסית, משחתות "סקורי", שולות מוקשים "צ'איקה", תותחי 122 מ"מ, מרגמות 82 מ"מ וכן קטיושות.

לאחר שנה של ירח דבש בין בריה"מ לעיראק – שכללו אף הסכמה עיראקית לקבל את 12 אלף הכורדים מכורדיסטן העיראקית, בראשות מולה מוצטפה ברזאני (שהיו פליטים בבריה"מ מאז פירוק הרפובליקה של מהבאד ב- 1946) ולהעניק להם מעין אוטונומיה מנהלית – החלה מאמצע שנת 1959 הצטננות ביחסים ביניהן.
המשטר בעיראק נטה יותר ימינה. החלו רדיפות קומוניסטים ומלחמה בכורדים. בבריה"מ נשמעו מחאות על כך אך בדרך כלל נהגו להתעלם מזה. במישור היחסים המעשיים המשיך הסיוע הכלכלי והצבאי הסובייטי כמקודם וב- 18 באוגוסט 1960 נחתם הסכם חדש בין שתי המדינות לסיוע כלכלי וטכני סובייטי.

הסיוע הצבאי הסובייטי מ- 1958 ועד לנפילתו של קאסם ב- 8 בפברואר 1963 נאמד בכ – 370 מיליון דולר וכלל כ – 140 מיג17-, 40 מיג19-, 20 איל14-, כ- 300 טנקים ט34- ו"סטאלין"3-, 100 – ט54- ו- 120 תותחים מתנייעים ס.יו.100-.
הרוסים סיפקו גם הליקופטרים, נושאי גייסות משוריינים, מרגמות כבדות, תותחים, ספינות תותחים, תחנות מכ"מ ו- 38 משגרי טילים אנטי-אויריים ס.א.2 (שנמכרו אחרי כן למצרים).

ב- 28 בספטמבר 1961 הכריזה סוריה על עצמאותה ויציאתה מקע"מ, צעד שאותו ראתה בריה"מ בעין יפה והיתה בין הראשונים שהכירו במעמדה העצמאי המחודש של סוריה.

סוריה קיבלה לפני איחודה עם מצרים בפברואר 1958 סיוע צבאי סובייטי שכלל כ- 80 מטוסי מיג17-, כ- 200 טנקים ועוד. לאחר האיחוד המשיך להגיע ציוד סובייטי בהתאם להסכמים שנחמתו קודם לכן בין בריה"מ וסוריה אך הוא הופנה למצרים. כך קרה עם שתי צוללות, 50 מטוסי מיג17- ו- 100 נושאי גייסות משוריינים. כתמורה העבירה מצרים לסוריה מעודפי הציוד שלה מתוצרת יגוסלבית, צרפתית ובריטית. יחס זה של המצרים, של מתן מעמד נחות יותר לצבא הסורי, תרם גם הוא למרירותו שהתפרצה והתבטאה בפירוק האיחוד בין שתי המדינות.

ב- 1962 חודשה אספקת הנשק הסובייטית לסוריה, שכללה אספקת 40 מטוסי מיג19-, מטוסי תובלה איל14-, הליקופטרים, טנקים ט54- , שש שולות מוקשים ו- 40 תותחים מתנייעים.

במצרים הולאמו ביולי 1961 בנקים, חברות ביטוח וחברות מסחריות ותעשייתיות גדולות שתוארו אחרי כן בבריה"מ כ"מהפכה סוציאלית". במאי 1962 נתכנס "הקונגרס הלאומי של הכוחות העממיים" שאישר ב- 30 ביוני 1962 את "האמנה לפעולה לאומית" שהכריזה על סוציאליזם ערבי ועל הקמת מפלגת שלטון חדשה בשם "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" (אס"ע).
בבריה"מ החלו לראות את ההתפתחויות הפנימיות במצרים באור יותר חיובי ולהתייחס אליה כמדינה "מתקדמת". בריה"מ החלה להגביר את סיועה הצבאי. בעקבות עיסקת הנשק משנת 1961, שנאמדה בכ- 170 מיליון דולר, בא ארגונו מחדש של הצבא המצרי ומעברו למיבנה דומה לזה של הצבא הסובייטי.

מצרים קיבלה מאז 1958 כ- 200 מטוסים מיג19-, אך רק כ- 140 מהם נשארו בשירות בראשית 1964. השאר ניזוקו, נתרסקו או פורקו לחלקי חילוף. אחוז גבוה זה של יציאתם מהשירות גרם להאטת האספקה של מטוסים אלה.

בעיסקת הנשק של 1963 כבר נכלל ציוד מודרני יותר: מפציצי טו16- , מטוסי קרב סילוניים מיג21-, מטוסי תובלה אנטונוב12-, נושאי צנחנים איל14-, הליקופטרים ועוד. חלק מהם הפועל בתימן על-ידי טייסים מצריים בפיקוחם של מדריכים סובייטיים.
בהסכמי 1964-1963 דובר גם על ספינות טילים מסוג קומאר ואוסה, משחתות, צוללות, נחתות ועוד. לחילות הקרקע: טנקים ט54-, נגמ"שים, משגרי טילים, תחנות מכ"מ ועוד. נוסף לכך ניתן לקע"מ סיוע כלכלי סובייטי שהגיע בראשית שנת 1964 עד לכ- 500 מיליון דולר וסיפק למצרים בערך כמחצית מכל מטבע החוץ שהיתה זקוקה לו לשם ביצוע תכניות התיעוש שלה. רוב הסיוע ניתן כמילוות ורק סכומים מעטים ניתנו כמענקים. סיוע זה גרם לתלות הולכת וגדלה של מצרים בבריה"מ.

מיקומה הגיאוגרפי של מצרים, תפקידה המרכזי והחשוב בארצות ערב ואפריקה, עשו אותה בעיני המנהיגות הסובייטית כראויה לקבלת תמיכה – מעל לחשיבותה.
בעיראק הגיעה מפלגת בעת' לשלטון בפברואר 1963 ובסוריה במארס אותה שנה. שתי המדינות (ועיראק במיוחד) החלו מיד ברדיפות של המפלגות הקומוניסטיות. נאסרו אלפי קומוניסטים והומתו מאות כולל המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית העיראקית. בבריה"מ הובעו מחאות רבות נגד מעשים אלה. העיתונות תקפה בחריפות את עיראק וסוריה, אך בעיקר את הראשונה.
אף כי הואט בתחילה, לא פסק הסיוע הסובייטי לסוריה ולעיראק, כשבריה"מ מנסה להפריד בין הקשרים בין המדינות לניגודים האידיאולוגיים. זאת מתוך כוונתה ליצור קשרים עם המשטרים הערביים – שכבר היו קשרים עמם – מערכת של "יחסים מיוחדים" – ולהסתייע בהם בהרחבת קשריה ומגעיה עם ארצות ערביות נוספות. כך הצליחה בריה"מ, בתקופת הביניים של בניית צי המלחמה שלה, להבטיח המשכיות ואף הצלחות לא מבוטלות בדרכה לרכישתם של מאחזים לנוכחות קבועה של הצי בימים הדרומיים. הסובייטים ביססו בתקופה שבין 1964-1958 את מעמדם במצרים, בסוריה ובעיראק; במצרים נרשמו אף הישגים ראשונים בתהליך בנייתה של תשתית אסטרטגית לצי הסובייטי בצורת שירותי נמל. תוך ניצול גורמי הסכסוך האתיופי-סמולי (בעיית אריתריאה) הצליחה בריה"מ לקשור בשנת 1961 יחסים קרובים עם סומליה.

את המשטר המלוכני בתימן שהחל להראות סימני הסתייגות מבריה"מ וידידתה באזור, מצרים, הצליחו הסובייטים למגר בעזרתם הפעילה של המצרים והגולים התימנים בסומליה ובמצרים (ספטמבר 1962) ולהגביר את נוכחותם שם אם כיועצים צבאיים של חיל המשלוח המצרי, ואם כיועצים של הצבא התימני הרפובליקאי שהוקם בעקבות ההפיכה של עבדאללה אל-סלאל. מצנעא כוונו מאמצים לערעור השליטה הבריטית בעדן ולקעקוע המשטר המלוכני בסעודיה.

המאמצים הסובייטים לא הצטמצמו לחלקו המזרחי של העולם הערבי, אלא הקיפו גם את עברו המערבי, את צפון-אפריקה. אף כי הנסיון שנעשה להפלתו של מלך לוב אל-סנוסי נכשל, לא היתה מלאכת החדירה לאלג'יריה קשה במיוחד, עקב הקשרים הטובים שהיו לסובייטים עם תנועת הפ.ל.נ. בתקופת "מלחמת אלג'יריה". בריה"מ המתינה עד אשר יצאו הצרפתים משם, בהתאם להסכמי אוויאן ממארס 1962,כדי לחתום על הסכמי סיוע צבאי ואזרחי נרחבים עם אלג'יריה. בשנת 1963 סייעה בריה"מ לאלג'יריה, כפי שעשתה בזמנו לגבי מצרים, בסכסוכה הצבאי עם מרוקו – בתקווה כי תתחולל במרוקו הפיכה שתאפשר חדירה סובייטית גם לשם.

אך לא רק הישגים נפלו בחלקה של בריה"מ, אלא גם כשלונות – באותם מקרים בהם גילה המערב התנגדות נמרצת. היה זה כאשר ניסתה בריה"מ לרכב על עגלת שאיפותיה של עיראק להתפשטות לעבר כוויית, בשנת 1961, דבר שהביא להתערבות צבאית בריטית; כך אירע הדבר בקונגו כאשר ניסו הסובייטים, יחד עם המצרים, להשתלט על המדינה באמצעות תנועות מרי, אך נתקלו בהתערבותם של כוחות מערביים ואחרים של האו"ם.  

 

הנסיונות הסובייטיים לבניית תשתית אסטרטגית באגן הים-התיכון  (1967-1964)

עלייתו של ג'ון פ. קנדי לכס הנשיאות בארה"ב הקבילה לפתיחת שלב חדש בעידן האימה הגרעינית – שלב "התגובה המודרגת". לאחר שלב של בהלה בוושינגטון נוכח שיגורו שלהטיל הבין-יבשתי הראשון (אוגוסט 1957) החללית הראשונה (הספוטניק, באוקטובר 1957) ותחושת בריה"מ בעוצמה גרעינית לעומת חולשה בנשק-התערובת שיגרתי, אוזנו יחסי הכוחות הגרעיניים כבר בפברואר 1958 (שיגור אקספלורר) ושוב בלטה עליונותה של ארה"ב בכוחות ההתערבות. על רקע מצב זה עלה קנדי לשלטון ולאחר הכנסת ראורגניזציה ומודרניזציה במנגנוני השלטון הצבאי והאזרחי, וחיזוק ציי המלחמה העצמאיים (מבחינה צבאית) של ארה"ב, יכול היה הנשיא להוכיח ליריבו, חרושצ'וב, ביוני 1961 בווינה, כי מסוגל הוא להבטיח אי-התלקחותה של מלחמה גרעינית בלתי רצויה עקב שליטתו הריכוזית, תוך הפעלת לחצים צבאיים אם לא ייבלמו שאיפות ההתפשטות של הקומוניזם. חרושצ'וב נוכח אז בשאיפתו של קנדי להתקדם בשביל הביניים בין העימות הבין- מעצמתי הטוטאלי, שיביא כליה על האנושות כולה, ובין הכניעה לשאיפות ההתפשטות של הקומוניזם. עובדה זו עודדה את המנהיג הסובייטי בכל הנוגע לדרום-מזרח אסיה, בגלל הסכסוך הסיני- הסובייטי שהחריף אז מאד, אך הדאיגה אותו לגבי גרמניה, המזרח התיכון, וכמובן קובה – המדינה הדרום-אמריקאית הראשונה שצעדה בנתיב המהפכני.

לגבי שאלת עתיד גרמניה, ברור היה לחרושצ'וב כי הישגו העיקרי יהיה בהבטחת המשכיות הסטטוס-קוו שלמחרת מלחמת העולם השניה – כלומר גרמניה שסועה ומחולקת. ניסיונו להבטיח לבעל-בריתו הגרמני אולבריכט שליטה על ברלין, נתקל בתגובה אמריקאית נמרצת (ביקור קנדי בברלין). שונה היתה, עם זאת, בעיית ההתפשטות לעולם הבלתי מוגדר. בהחזיקה במקדם הקוטביות כנתון בסיסי של תפיסתה האסטרטגית, עודדה מוסקבה את התהליך הטבעי הנובע מכך: מאבק ממושך לרכישת עמדות השפעה, עמדות אסטרטגיות, קולות באו"ם ובמוסדות בין-לאומיים, מקורות אנרגיה וחומרי גלם, וכן שווקים הנחוצים להתפתחותה ולמאחזיה כמעצמה.

מטרה זו קידשה את האמצעים להשגתה, אך גם אלה וגם היקף הפעולה של בריה"מ מוגבלים היו לאותו קו שמעבר לו צפויה התנגשות ישירה עם היריב העיקרי: ארה"ב. בשנת 1961 קבע חרושצ'וב את מדיניותה של בריה"מ ויחסה למלחמה על שלושת סוגיה בהתאם להגדרותיו אלו: –  המלחמה התרמו-גרעינית עלולה להביא כליה לאנושות כולה,  אפילו את תדרוס את "הקפיטאליזם" יותר מאשר את  "הסוציאליזם". על כן יש למנעה;  המלחמה המקומית בין מדינות המצוידות בנשק קונבנציונלי  חדיש עלולה לגרור התלקחות מלחמה גרעינית. לכן יש למנעה,  אלא אם כן "המדינה הסוציאליסטית" חזקה די הצורך כדי  להנחית מהלומה ליריבתה בלי שתביא להתדרדרות בלתי  נשלטת במצב הבין-לאומי;  מלחמה השחרור הלאומי, המתנהלת בתוך גבולותיה של מדינה  אחת, קדושה ומחייבת סיוע המדינות הסוציאליסטיות. על  בריה"מ לתמוך בה, ולנטרל התערבות חיצונית לדיכויה. כל  עוד המלחמה פנימית, מותרת האלימות, שכן אין הכרח כי  תגרום סכסוך בין-מעצמתי.

בקיץ 1962 ניסה חרושצ'וב לממש את מגמותיה של בריה"מ לחדירה לדרום-אמריקה, תוך הישענות על הגדרותיו אלו, כשנדמה היה לו כי הדבר הוא במסגרת "כללי-המשחק" המקובלים של ארה"ב ובריה"מ: יחידות טילים סובייטיות ויחידות אחרות נשלחו לקובה כדי לתמוך ולסייע ל"מלחמת השחרור הלאומי" של פידל קסטרו. התגובה האמריקאית לכך היתה תוקפנית ונמרצת: לאחר תמרון של הרתעה כלפי בריה"מ (ההסגר על קובה שהביא לנסיגה סובייטית), פתחה ארה"ב לעצמה את הדרך להתערבות צבאית ישירה, בנשק קונבנציונלי בדרום-מזרח אסיה (ווייטנאם). על אף נסיגתו המבוישת של חרושצ'וב, דאגה המנהיגות הסובייטית להבטיח לעצמה יתרונות ממפלה זו שנגעו ישירות למזרח התיכון: ארה"ב פינתה את יחידות הטילים שלה מברית סנט"ו (תורכיה ואיראן), בהשאירה את המרחב הים-תיכוני למאבק בין-מעצמתי על עמדות ההשפעה. בריה"מ ברכה על כך. בעוד שההתערבות הצבאית האמריקאית בדרום-מזרח אסיה שירתה בעקיפין את מטרותיה לבלימתה של סין העממית, נפתחו שערים רחבים למאמציה לבנות תשתית לנוכחות אסטרטגית קבועה באגן הים התיכון.

בשנת 1964 נעשתה שאלת שרותי הנמל והבסיסים הלוגיסטיים בחופי הים התיכון לדחופה, מפני שהושלמה בנייתן של יחידות צי המספיקות לקיים באגן ימי זה נוכחות קבועה.

המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופיו, יוגוסלביה ובעיקר אלבניה, לא התלהבו מן הרעיון והביעו הסתייגות פומבית מאפשרות ניצול נמליהן על ידי הסובייטים כבסיסים ליחידות השייטת הרוסית בים התיכון. על אף קבלות הפנים המרהיבות שנעשו לכבודו, התנגד בתוקף גם נשיא אלג'יריה אז, אחמד בן-בלה, שנמלי ארצו ישמשו את הציים המלחמתיים של בריה"מ או של ארה"ב. המדינה היחידה שהביעה נכונות להעניק שירותים ליחידות השייטת הסובייטית היתה מצרים, וזאת בשל:  הזדקקות נאצר לזרם גובר של סיוע צבאי כתוצאה ממלחמת  תימן ששחקה את כוחותיו המזוינים,  רצונו להתכונן למערכה צבאית עם ישראל,  שאיפתו ללחוץ על ארה"ב ודרכה על ערב הסעודית להפסקת  הסיוע לשבטים המלוכניים בתימן, וכן לרתום את הסובייטים לסיוע כלכלי מקיף, בהעדרו של סיוע כזה מן המערב.

במאי 1964 ביקר חרושצ'וב במצרים. בנאומיו הביע שבחים ל"משטר המתקדם" ול"דרכה לסוציאליזם". הוא הסכים להגדיל את הסיוע הסובייטי ולתת מלווה חדש בסכום השווה לכ – 277 מיליון דולר, נוסף לכ – 100 מיליון דולר של סיוע צבאי וכ – 500 מיליון דולר של סיוע כלכלי שכבר סופקו למצרים עד אז. היתה בכך התחלה של התחייבויות סובייטיות מוגברות – שלא היו קודם – לתמוך במצרים ובמשטרה ולתאם עמדותיהם של שתי המדינות בנושאים רבים. נאצר ומשטרו נעשו חשובים לבריה"מ לא רק בגלל אינטרסים מקומיים, אלא גם בשל אינטרסים אסטרטגיים של בריה"מ כמעצמה. לכן היתה מוכנה להשקיע במצרים סיוע כה נרחב, מעבר לנהוג בסיוע החוץ הסובייטי, שבעד חלק מזערי ממנו בלבד קיבלה תמורה במוצרים מצריים. ערב ביקורו של חרושצ'וב שוחררו ממעצר קומוניסטים מצריים רבים, דבר שביטל את אחד הגורמים לחילוקי הדעות בין שתי המדינות.
הביקור שנערך לאחר ביקורו במצרים של ראש ממשלת סין צ'ו אל- לאי בסוף שנת 1963, בא גם כדי לסכל כל אפשרות של תחרות סינית במצרים ובשאר ארצות "העולם השלישי".

חרושצ'וב, בנאומיו ובהבטחות הסיוע שלו למצרים, חרג כנראה ממה שסוכם במוסקבה ערב יציאתו עם יתר החברים בקבוצה הסובייטית השלטת. יתכן שהדבר אף נעשה על פי החלטה אישית שנתגבשה אצל חרושצ'וב בזמן בקורו במצרים, כלומר שהבטיח שם מתן סיוע רב בלי להתיעץ קודם עם חברי ה"פוליטבירו" במוסקבה. באוקטובר 1964 הודח חרושצ'וב מההנהגה הסובייטית ובמקומו באו ליאוניד ברז'נייב כמזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית ואלכסיי קוסיגין כראש ממשלה.

הביקורת שנמתחה על חרושצ'וב בכלי-התקשורת הסובייטים התרכזה בתכונותיו האישיות יותר מאשר במהות מדיניותו. הוא נאשם ביהירות, בנטיות לפולחן האישיות, בחוסר יציבות ובפזיזות בהנהגת שינויים בחברה ובכלכלה. נוסף על חששות מפני ריכוז-יתר של סמכות בידיו, נתעוררה נגד חרושצ'וב ביקורת קשה בשל תעוזתו (משבר הטילים בקובה), בזבזנותו (פיתוח חקלאי באדמות שוליות באסיה התיכונה, סיוע חוץ מופרז ובלתי מבוקר למצרים ולמדינות אחרות), חיזורו אחרי מערב-גרמניה, כשלונו לבלום את התערערות היחסים עם סין, וגלישתו לנפוטיזם (חתנו אדג'ביי היה עורך "איזבסטיה", אך היה למעשה שגריר-נודד של בריה"מ בחו"ל).

השינוי היסודי שחל במדיניות הסובייטית היה בזירה הפנימית, בהשתלטות אנשי המנגנון (הטכנוקרטיה) על מירב שטחי החיים הסובייטים, בלי שתתבלט או יכולה היתה להתבלט אישיות בעלת סמכות מרכזית חזקה כבתקופות סטאלין וחרושצ'וב. הוקם כעין "שלטון קולקטיבי" או "שלטון הטרויקה", כלומר שלטון השלישיה הבולטת ביותר – ברז'נייב, קוסיגין פדוגרוני, במדיניות הפנים חלה, כבשאר הנושאים, הקשחה שנבעה יותר מחולשתו של השלטון החדש מאשר מכוחו. במדיניות החוץ לא חל שינוי מהותי, אלא שגם כאן בלטו יתר-קשיחות ויתר-זהירות.
חלק מחברי המנהיגות הסובייטית החדשה אמנם הביעו בקורת על הסיוע הרב שניתן למצרים בימי חרושצ'וב, אך בהגיעם לשלטון המשיכו, כאמור, במדיניות הקודמת. חשיבותה כשלעצמה, של מצרים לבריה"מ הצדיקה זאת, קל וחומר אם מתוספת לכך העובדה שמצרים שימשה אז גם מקום-מעבר לנשק סובייטי למדינות שונות: לקונגו – למלחמה נגד ראש הממשלה אז מואיז צ'ומבה, לתימן – למלחמה נגד המלוכנים ולמקומות אחרים.

בתקופה זו חלה גם הרעה ביחסי מצרים-ארה"ב בגלל חילוקי דעות בנושא מדיניות קע"מ בקונגו ובגלל תקריות אנטי-אמריקאיות במצרים. האמריקאים סירבו אז להגדיל את אספקת המזון למצרים ונאצר, בנאומו בפורט סעיד ב- 23 בדצמבר, התפרץ נגדם באמרו שאם אין האמריקאים מסכימים למדיניותו, הם "יכולים לשתות מים מלוחים מהים".
בעיית הקומוניסטים המקומיים שגרמה גל של חילופי האשמות הדדיות בין מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ ובין מצרים, הפסיקה להיות נקודת מחלוקת. זאת בעיקר אחרי שפרסמו הקומוניסטים במצרים הודעה על הפסקת קיומה של המפלגה הקומוניסטית המצרית (זה לא כלל את כל הקבוצות הקומוניסטיות שבמצרים, שחלק מהן התנגד לכך) וכניסת חבריה כיחידים למפלגה היחידה במצרים, "האיחוד הסוציאליסטי הערבי". חלק ניכר מקומוניסטים אלה, בעלי השכלה ומקצועות חופשיים, תפסו מקומות חשובים בשרותי ההסברה, העיתונות, הפקידות הממשלתית והמפלגתית.
בריה"מ החלו להתייחס למצרים כאל מדינה שבדרך להגשמת הסוציאליזם. לדברי מומחה סובייטי לארץ זו, אמנם פגרו מנהיגי מצרים בתיאוריות הרעיוניות שלהם, אך במעשיהם עשו הרבה דברים שקומוניסטים "טובים" היו עושים אותם לו היו בשלטון. ראשי בריה"מ, העיתונות והרדיו שלה, הביעו תמיכה מלאה במצרים ובמנהיגותה.

לנמליה של סוריה היתה חשיבות להיאחזות הימית הסובייטית בים התיכון. הם קרובים למייצרי הבוספורוס, לתורכיה ולקפריסין ויכולים לאפשר מעגן נוח ובטוח לספינות השייטת הרוסית באגן הים התיכון. אם כי חלה הרעה ביחסים שבין בריה"מ למשטר הסורי לאחר פירוקה של קע"מ ומיד עם עלייתו של הבעת' לשלטון, לא פגעה הרעה זו בקשרים המיוחדים שהיו לסוריה עם בריה"מ.
השלטון הסורי צעד בנתיב של רדיקליזציה שמאלנית, ובתוך שורות מפלגת הבעת' הסורית חלו תמורות ושינויים בהתאם להתפתחות השמאלנית באוריינטציה הפוליטית של השלטון.
קיצוניותה של סוריה הביאה לבדידותה בעולם הערבי ולתמיכה מועטת של אוכלוסייתה במשטר ששלט בה. המתיחות בגבולה עם ישראל שימשה לליכוד תושביה סביב המשטר הבלתי אהוד.

כדי לצאת מבדידותה הבין-ערבית, הסכימה סוריה להשתתף בוועידת הפיסגה הערבית (ינואר 1964) בתנאי שיסכמו השליטים הערביים תכנית-נגד משותפת לסיכול הפעלתו של מפעל המים הארצי של ישראל. סוריה דרשה בזמנו לנקוט צעדים צבאיים מיידיים ואילו מצרים, בגלל מלחמת תימן ותחושת החולשה מול כוחו המרתיע שלצה"ל, נמנעה ומנעה מהאחרים את קבלתה של תכנית מלחמתית כלשהי. במקום זאת הסכימו השליטים הערביים לבצע הטיית מקורות הירדן הנמצאים בשטחים הערביים. בעקבות החלטה זו והחלטה נוספת של ועידת הפסגה הערבית השניה בספטמבר 1964, החלו הסורים להוציא אל הפועל את התכנית הערבית להטיית מקורות הירדן. אולם האמת שעמדה מאחורי הפעילות הסורית לא היתה דווקא קנאותה הערבית האנטי- ישראלית, אם כי רגשות השנאה של הסורים נגד ישראל קבעו לא מעט; פעילות זו באה כדי להעמיד את נאצר במצב קשה נוכח חוסר המעש שלו נגד ישראל, שעה שנלחם נגד ערבים בתימן, וכדי להביאו לידי ויתורים תעמולתיים ותמיכה במשטר הבעת' הסורי, כלומר עבודות ההטיה של מקורות הירדן היו בעיקר מהלך של לחץ במסגרת המאבק הסורי בזירה הבין-ערבית.

כדי לשוות למעשיה אופי של "מאבק ערבי לשחרור פלשתין", חיפשו המנהיגים הסוריים אפשרות לרתום אישים פלשתיניים, המתנגדים לאחמד שוקיירי, שיהיו מוכנים לארגן מספר שכירים פלשתיניים במסגרת ארגון חבלני שיפעל נגד ישראל ובשטחה במבצעי הרס ורצח. עורך עיתון פנימי של הפלשתיניים בבירות, שזה עתה הגיע מכוויית למשרה זו, נכון היה להרתם למשימה זו. שמו היה יאסר ערפאת. כדי לחשוף את גבולותיה לפעולות-גמול של צה"ל, נקטה סוריה בגישת הטרור, העקיפה, באמצעות ארגונו של ערפאת, "פתח", שהוקם ואומן בסוריה והופעל דרך ירדן נגד ישראל.

תהליך זה אמנם הדאיג את נאצר, אך תאם את מגמותיה של בריה"מ. הסתבכותה של סוריה במלחמת ההתשה נגד ישראל היתה יכולה לגרום רק להגברת תלותה בבריה"מ מבחינת הסיוע הצבאי. מנהיגי הקרמלין החלו לראות סימנים של רצון טוב להזנת המאמץ המלחמתי הסורי אם כי העדיפו כי יהיה מבוקר. הגברת הפעילות החבלנית משטח ירדן על ידי סוריה היה בה כדי להחליש את המשטר הפרו-מערבי בירדן.

ירדן נחשבה בעיני הרוסים כתלויה לגמרי בארה"ב ובבריטניה וכמשרתת את האינטרסים שלהן. בשנת 1963 נקשרו יחסים דיפלומטיים בין בריה"מ לירדן והרוסים אמנם שמחו שהבעת' שהיה שנוא אז עליהם, לא הצליח בנסיונותיו להגיע לשלטון בירדן. אולם אחרי כן המשיכו לראות במדינה זו בסיס מערבי המכוון נגד ארצות ערב "המהפכניות".

גם אם גורמים "ריאקציוניים" בעולם הערבי, כמו הסעודים לדוגמה, תמכו בפעילות החבלנית של הפתח באמצעים כספיים כדי לחזק את הסורים נגד נאצר ועל ידי כך להחלישו, לא היה בכך מבחינת בריה"מ כדי להשפיע לרעה על תהליך העמקת חדירתה והתבססותה במזרח התיכון. ההיפך נכון: בכך אפשר היה לסכל את מגמותיו של נאצר לאחד סביבו את המדינות הפרו-מערביות נגד סוריה ואלג'יריה לאחר נפילתו של בן-בלה ועלייתו של ח'ואורי בומדיין. התנהגותה של סעודיה לא יכלה אלא להביא להגברה מחודשת של המתיחות בין מדינות ערב "המתקדמות" ובין המדינות הערביות הפרו-מעריבות, ובריה"מ ברכה על כך. ואמנם באמצע שנות ה- 60 נתגבשה חלוקתן של מדינות ערב למדינות הקרויות "מתקדמות" הקשורות בבריה"מ והמקבלות ממנה סיוע צבאי וכלכלי, ומדינות שמרניות הקרויות "ריאקציוניות" הקשורות במערב. בקבוצה הראשונה נכללו: מצרים, סוריה, עיראק, תימן הרפובליקאית ואלג'יריה. בקבוצה השניה: סעודיה, תימן המלוכנית, ירדן, כוויית, סודאן, לוב, מרוקו ותוניסיה.

יחסה של בריה"מ לסוריה הלך והשתפר, במיוחד אחרי הפיכת ה- 23 בפברואר 1966 שהביאה לשלטון את האגף השמאלי של מפלגת הבעת'. אל הממשלה שהוקמה אז נכנס גם קומוניסט, באורח אישי ולא כנציג מפלגתו שהמשיכה להיות מבחינה פורמלית אסורה לפי החוק. בשטח מדיניות-הפנים הגביר המשטר את ההלאמות והרפורמה האגררית, ובמדיניות החוץ את ההתקרבות לבריה"מ.
העובדה כי ביחס לישראל אימצה לעצמה סוריה כביכול את התורה הסינית של "מלחמת שחרור עממית", לא הפריעה במיוחד למוסקבה. זאת משום שתורה זו לא השפיעה כלפי פנים, אלא התבטאה רק במשלוח קבוצות של מחבלים לשטח ישראל למטרות חבלה, רצח ומיקוש שהחריפו את המתיחות בגבולה עם ישראל.
בזירה בין-לאומית נהגה בריה"מ להתעלם ממעשים אלה ואף האשימה את ישראל בהתגרות בסוריה, במטרה "למגר את שלטונה המתקדם שאינו לרוחם של האימפריאליזם, הוול סטרייט ואילי הנפט האמריקאים".
לחיזוק מעמדו של משטר זה בזירה הבין-ערבית לחצה בריה"מ להתפייסות בין סוריה למצרים שהביאה לחתימת חוזה הגנה ביניהן בנובמבר 1966, שלפיו התחייבה מצרים לבוא לעזרתה של סוריה במקרה של "התקפה ישראלית" ולהעמיד אז את צבאה תחת פיקוד מצרי. ההסכם נתן לסורים הרגשה של בטחון ואמונה ש"האח הגדול" יבוא לעזרתם בשעה שיקראו לו ועל כן הגבירו עוד יותר את התגרויותיהם בגבולות ישראל ואת הסיוע לביצוע מעשי חבלה בתוך שטחה.

בעיראק חלה התקרבות-מה למצרים ולבריה"מ. במישור הפנימי נקטו העיראקים בסדרת הלאמות מלוות בהשפעת סיסמאות מהפכניות. הקומוניסטים אמנם המשיכו לשבת בבתי הסוהר, אך הדבר לא השפיע על בריה"מ שדאגה להתקרבות מצידה לעיראק.

 

המסקנה הסובייטית: נחוצה מתיחות מרבית

בשנת 1967 הגיעה בריה"מ כנראה למסקנה שנחוצה מתיחות מרבית בסכסוך הישראלי-הערבי כדי שאיום-המלחמה יבטיח זיקה ממשית של המדינות הערביות לבריה"מ בכך שיידרש סיוע צבאי רב בתקופה קצרה יחסית ואבטחה מפני פלישה מערבית אפשרית לארצות ערב.

בדרך זו, העריכו הסובייטים, יצליחו להביא להשתכנעות ערבית עצמית בחשיבות נוכחותה של שייטת מלחמתית סובייטית באגן הים התיכון ולכן יהיה זה האינטרס שלהן לאפשר הקמתם של בסיסים ימיים סובייטים בנמלי ערב ומיתקנים לפעילות אווירית סובייטית (מטריה אווירית לשייטת) בשטחיהן. יתר על כן, הגברת מתיחות הצבאית תביא, להערכת הסובייטים, תמיכה צבאית אמריקאית גוברת בישראל, דבר שיהיה בו כדי להחריף מאד את העוינות הערבית לארה"ב. התפתחותו של תהליך כזה, על רקע פינויה הקרוב של עדן על ידי הבריטים, יכול היה להבטיח החלשתם ואולי אף עקירתם של המאחזים המערביים באזור, אם כתוצאה מהתמוטטות המשטרים הערביים הפרו-מערביים, אם בגלל ההכרח שבפניו יעמדו משטרים אלה – לצדד במצרים ובסוריה המנהלות את המאבק "ההרואי" הערבי נגד ישראל. התנאים נראו לסובייטים בשלים לכך, מה עוד שארה"ב היתה שקועה במלחמת וייטנאם ולכן היתה נמנעת מכל צעד שעלול היה להביא להתלקחות מלחמתית במזרח התיכון, ישראל נראתה בעיניהם – בעיקר כתוצאה מהמיתון ומהמאבק הפנימי בתוך שורות מפלגות הפועלים – חלשה מכדי לצאת למלחמה נגד הצבאות הערביים, בייחוד נוכח האיום של הנוכחות הסובייטית המרתיעה, לדעתם, בים התיכון, ובנמלי ערב.

הרוסים החלו לדבר על ריכוזי כוחות ישראליים בגבולות סוריה. שגריר בריה"מ בישראל אמר שישראל גייסה כוחות מילואים וריכזה כ- 13 עד 15 חטיבות בגבול סוריה, אך כשהוצע לו לבקר באזורי הגבול ולראות במו עיניו שהריכוזים אינם קיימים, סירב לעשות זאת.
האם האמינו הסובייטים בקיום ריכוזים כאלה ובמגמה ישראלית לפעול נגד המשטר הסורי, או רק העמידו פנים? קרוב לוודאי שלא האמינו. על כל פנים הדיבורים על כך שרתו את מגמתם שהיתה כאמור ליצור מצב של חירום שיחזק את התבססותה של בריה"מ בזירה ויביא לליכוד "הכוחות המהפכניים הערביים" נגד המערב ולהתקשרות אמיצה עוד יותר לבריה"מ.

משלחת פרלמנטרית מצרית ביקרה בבריה"מ מ- 27 באפריל עד 14 במאי 1967, אחת מה"עליות לרגל" הרבות למוסקבה של מנהיגים ומדינאים ערביים. הביקור נוצל על-ידי הרוסים כדי להעביר באמצעותה למצרים ידיעות על קיום "מגמה ישראלית לפלוש לסוריה". המצרים האמינו בכך למרות ספקות אחדים. ב- 14 במאי נשלח הרמטכ"ל המצרי לסוריה לבדוק את המצב ולתאם את תכניותיו עם אלו של הסורים. בדו"ח שמסר למי שהיה אז שר המלחמה המצרי אמר כי "לרוסים היו כנראה חלומות בהקיץ" בנידון זה.
יתכן שהרוסים חששו מפעולת-הגמול ישראלית גדולה נגד סוריה. פעולות המחבלים שבאו משטח סוריה גדלו בהיקפן. ישראל השמיעה אזהרות והיה סביר להניח שלא תסתפק באזהרות.

הרוסים ניסו לרסן את הסורים "חמומי המוח" כדי להבטיח הגברה מבוקרת של המתיחות הצבאית ולא לגרום להישמטות השליטה על המתרחש מידם. אך למרות הסיוע הרב שנתנו להם, לא היתה להם השפעה רבה עליהם בנידון זה. הם החליטו על כן "לרסן" את ישראל, אך משום שלא יכלו לעשות זאת במישרין, ניסו את הדבר באמצעות מעורבות צבאית מצרית בסכסוך הישראלי-סורי: הביאו לריכוזי צבא מצריים בגבול ישראל שירתיעו, כך הניחו, את ישראל מפעולות-גמול נגד סוריה ושלטונה (כפי שהתבטאו כמה אישים ישראליים). הרוסים היו יכולים אחרי כן לטעון שישראל "הוציאה" את ריכוזי צבאה מגבול סוריה (שלא היו שם כלל) בגלל לחץ סובייטי ומצרי וסוריה "ניצלה" תודות לכך. הדבר היה מעלה את יוקרתן של מצרים ובריה"מ ומביא לירידת היוקרה של ישראל, ארה"ב ואולי גם של ארצות ערב פרו-מערביות. לא נראה היה להם כי במעשיהם טמונה סכנת התלקחות של ממש. "סכנה" מסוג זה לסוריה בוימה גם בשנת 1957 וגם אז השמיעה בריה"מ אזהרות ואיומים ואחרי כן טענה שבכך הצילה מדינה זו מ"מזימות אימפריאליסטיות ישראליות".

ב- 16 במאי החלה מצרים לרכז כוחות צבא בחצי האי סיני. למחרת דרשה פינוי כוחות האו"ם מקווי שביתת הנשק עם ישראל וחצי האי.
מזכיר האו"ם הסכים והורה על פינויים המיידי.

ב- 22 במאי נפגש נאצר עם השגריר הסובייטי ושעות אחדות אחרי כן הודיע על סגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי ולאוניות המיועדות לישראל.
למחרת באה הודעה מצרית שהמייצרים מוקשו.

בפגישה מסר כנראה השגריר לנאצר הערכה סובייטית שלא יהיו ניסיונות ישראליים או מערביים לפרוץ הסגר כזה בכוח. יתכן שגם הבטיח את עזרת הסובייטים במקרה של התערבות כוחות מערביים לפתיחת המייצרים (כאשר לא האמינו שתפרוץ מלחמה בזמן הקרוב).
יתכן כי הרעיון עצמו של ההסגר במפרץ אילת הוא מצרי והוחלט עליו בלי התייעצות מוקדמת עם הסובייטים, שאת עצותיהם בקשו המצרים לא לגבי ההסגר עצמו אלא לגבי תוצאותיו האפשריות. מכל מקום ברור כי הרוסים השלימו עם צעד זה ולא ייחסו לו חשיבות רבה. הם האמינו שגם ישראל תשלים עם כך, שידידיה במערב ילחצו עליה בכיוון זה, שיהיה על כך משא ומתן דיפלומטי ממושך, אולי גם מחאות חריפות, אך מילוליות בלבד, כשבסופו של דבר ישלים עם כך העולם כולו, דבר שיוסיף הרבה ליוקרתן של מצרים ושל בריה"מ.

המערכת התעמולתית הסובייטית גויסה כולה לתמיכה בערבים, תוך הצגת תדמיתם כמעוניינים בשלום. בהודעה רשמית מ- 23 במאי הזהירה ממשלת בריה"מ מפני כל "תוקפנות" באזור המזרח התיכון, אשר תיתקל לא רק "בכוחם המאוחד של ארצות ערב" אלא גם בהתנגדות בריה"מ "וכל המדינות שוחרות השלום".
קריאה מערבית שנעשתה אותו יום לכנס בדחיפות את מועצת הבטחון של האו"ם לדון במצב במזרח התיכון, נתקלה בהתנגדות סובייטית.
בריה"מ האמינה שההתפתחויות הולכות בכיוון רצוי למצרים והתנגדה לכל דיון באו"ם בנושא זה. נציג בריה"מ באו"ם קרא להוצאת ציי ארה"ב ובריטניה מהים התיכון שלפי דבריו היו "המקורות הרציניים ביותר של מתיחות באזור". הודעות מסוג זה עודדו את המנהיגים הערבים אשר נטו להאמין כי הם יכולים לדרוש הרבה יותר מזה וגם לקבל – בתמיכתה ובסיועה הפעיל של בריה"מ.

המצב המדיני במזרח התיכון השתנה לגמרי ולמנהיגים הערביים נדמה היה שחלומם מזה שנים רבות להביא לחיסולה של ישראל עומד להתגשם. ארצות ערב עמדו מאוחדות מאחורי נאצר כפי שלא היו אף פעם. יוקרתו של נאצר עלתה מעלה-מעלה. ריכוזים עצומים של כוחות צבא מצריים עמדו בסיני מוכנים ל"מלחמה מכרעת" בישראל, וכך היו צבאות ארצות ערב האחרות. כן היו הבטחות סובייטיות, או לפחות אמונה ערבית בקיומן של הבטחות כאלו, שאין לערבים לחשוש מפני עזרה מערבית לישראל וכי בריה"מ תפעל גם היא אם יתערב המערב לטובת ישראל. במלחמה עם ישראל עצמה נראו להם כל הסיכויים שינצחו בקלות רבה.

ההתלהבות הערבית הלכה וגברה. מנהיגים כמו נאצר ודומיו, שקראו במשך כל הזמן לריסון עצמי ולסבלנות, לצפייה עד שיהיו הערבים חזקים מספיק, הרגישו לפתע שיכולים הם לשים קץ לא רק למצב שנוצר ב- 1956 אחרי מלחמת סיני (בסגירת המייצרים ובפינוי כוחות האו"ם) אלא גם למה שהוקם ב- 1948 (כלומר חיסול קיומה של מדינת ישראל).

בריה"מ החלה להרגיש שהמצב התפתח לא כפי שחזתה. בפנייה לנאצר קראה בתוקף שלא יהיה הראשון שיפתח באש, אגרת מאת ראש ממשלת בריה"מ קוסיגין לראש הממשלה לוי אשכול נוסחה בלשון פחות מאיימת מהרגיל וקראה לפתור את הסכסוך לא במלחמה. אשכול שוב הציע לשגריר הסובייטי לבקר בגבול הסורי ולהיווכח שאין שם ריכוזי צבא ישראלים וכן הביע נכונות לנסוע מיד למוסקבה כדי להסביר אישית למנהיגי בריה"מ את עמדתה של ישראל. בקשתו זו נדחתה לאחר התייעצות עם קהיר "כדי למנוע אפשרות של אי-הבנה בין בריה"מ לידידיה הערבים".

בריה"מ החלה להראות סימנים של עצבנות משום שכתוצאה מההתפתחויות הדינמיות כבר לא שלטה במצב. חוסיין מלך ירדן ביקר בקהיר ב- 31 במאי, וחתם על סכם צבאי עם מצרים והעמיד את צבאו תחת פיקוד מצרי. הסכסוך בין מדינות ערביות "שמרניות" ו"מהפכניות" כאילו נשכח וגם העיתונות הסובייטית הפסיקה לתקוף את המדינות הערביות שאותן כינתה לפני זמן קצר מאד "ריאקציוניות". עובדה זו כשלעצמה, לולא היתה מלווה בליבוי יצרים ערבי בלתי נשלט, היתה צפויה על-ידי בריה"מ שאף עודדה את היווצרותה.

בתקופה זו הוגברה אספקת הנשק הסובייטי לארצות ערב ולמצרים במיוחד. אספקה זו נעשתה כפי הנראה בחיפזון רב, לפי הוראות המנהיגות הפוליטית ובלי להשאיר מספיק זמן למוסדות הצבאיים המתאימים לבדוק אם נשק זה או אחר התאים לתנאי המזרח התיכון ואם צבאות ערב היו מסוגלים לקלוט אותו. הסובייטים סיפקו, למשל, טנקים אמפיביים לצליחת נהרות וביצות אך בלתי-מתאימים לחולות ולאקלים החם של סיני.

לפי אומדן אמריקאי סיפקה בריה"מ לארצות ערב עד ה- 5 ביוני   1967 את הנשק הבא: טנקים (יותר מ-2500, מהם 1400 למצרים) תותחים (יותר מ- 360), מרגמות והוביצרים (יותר מ- 950, רובם לסוריה), נושאי גייסות משוריינים ובלתי משוריינים (כ- 2000, מהם יותר ממחצית למצרים), מטוסי קרב (כ- 700, כשני שלישים למצרים), צוללות (9 עד 12, כולן למצרים) וכן ציוד אחר, כולל (רק למצרים) בין 10 ל- 25 סוללות טילי קרקע-אויר.
ציוד צבאי זה לווה במדריכים, מומחים וטכנאים סובייטים לאחזקתו ולהוראת השימוש בו.

נשק זה שבידי הערבים ודיווחי המומחים הצבאיים שנשלחו לארצות ערב, גרמו לאמונתם של הסובייטים בכוחם העדיף של הערבים על ישראל. דיווחים אחרים, מישראל, דברו על חולשתה הרבה. לנציגי בריה"מ בישראל היה מגע מועט בלבד עם תושביה. הם לא ניהל שיחות גלויות וחופשיות. היו תמיד סגורים ומסוגרים, רשמיים וחשדנים. לכל דבר היו להם עמדות מוכנות מראש, אינפורמציה משלהם ודעות קדומות. הם ניסו למצוא מאחורי כל תופעה מגמות נסתרות ו"רקע סודי" שלא היו קיימים. הם סמכו יותר מדי על שמועות, רכילות, בדיחות, ידיעות מקריות ועל מה שפורסם בעיתונות.
הם יחסו חשיבות מוגזמת לטפול רב בתרגום, פירוש ומחקר של מאמרים שכתבו עיתונאים זוטרים, שלא תמיד היתה להם אינפורמציה מספקת על הנושאים שבהם עסקו. הדו"חות שלהם על ישראל דברו על קשיים כלכליים, חוסר עבודה, סכסוכים פנימיים, חוסר הכרעה מצד המנהיגות, אם לא על חוסר מנהיגות בכלל. הם טענו שהמדינה תלויה לגמרי בסיוע חוץ, במיוחד מארה"ב, שבלעדיו יקשה עליה להתקיים.
עמדותיהם של המומחים הסובייטיים לגבי ישראל הושפעו במידה ניכרת על ידי הדמות שצוירה בפניהם של יהודים כפחדנים, חסרי רצון ויכולת להילחם, אנוכיים, אוהבי בצע וכיו"ב, כפי שנהגו אחדים מהם לתאר את היהודים בבריה"מ.

לעומת זאת ציירו היועצים והמומחים הסובייטיים בארצות ערב תמונה אחרת לגמרי.
הם דיווחו על רמה מתקדמת על אימונים ונכונות לקרב. וזה נוסף לעליונות הנשק הסובייטי והדוקטרינות הצבאיות הסובייטיות שנראו כ"מובנות מאליהן". הם לא יכלו לטעון שחיילים ערביים פיגרו בתפישתם ובהכשרתם, שהנשק הסובייטי מסובך מדי בשבילם, שאחזקתו היתה לקויה. דברים כאלה היו מתפרשים כי נכשלו בתפקידיהם, בעוד שדיווחים על התקדמות היו מוכיחים את הצלחתם. יתכן גם שהם דיווחו לא את מה שהם ראו ושמעו אלא את מה שנראה להם שהממונים עליהם רצו לשמוע. הם ידעו שכל מה שציפו מהם היה להביא "עובדות" שיוכיחו את נכונותן של תיאוריות שכבר היו מוכנות ושל תיאורי מצב שהומצאו במוחותיהם של אנשים שישבו בכורסאות נוחות במוסקבה ואשר חשבו על ארצות ערב במושגים אירופיים וסובייטיים והיתה להם הבנה וידיעה מועטות ביותר על המצב בארצות המזרח התיכון.

גם בין הרוסים עצמם היו הערכות ודעות שונות על ההתפתחויות באזור זה. חוגי הצבא ושירותי המודיעין למיניהם עודדו כפי הנראה את שליטי ארצות ערב לנקוט עמדות מלחמתיות יותר ואילו פקידים במשרד החוץ עשו נסיונות לריסון היצרים ולמניעת התפרצות מעשי איבה.
הסובייטים לא האמינו ביכולתה של ישראל להלחם ולנצח. הם סברו שהמתיחות באזור תימשך הרבה זמן, דבר שיגרום לגיוס מילואים בישראל שיכביד על כלכלתה, לחדירות של מחבלים שיגרמו נזקים מרובים. ישראל תבקש אז בעצמה, או לאחר לחץ של מעצמות מערביות, פתרון מדיני, אולי אפילו על חשבון חלק משטחה (ויתכן שתסכים לסגת לגבולות החלוקה משנת 1947) ותקלוט חלק ניכר מהפליטים הערביים. במקרה כזה תעלה היוקרה של נאצר, ישראל תהיה תלויה לגמרי בארצות ערב ובבריה"מ, תפסיק להוות מקום משיכה ליהודי רוסיה ובמשך הזמן תפסיק גם להיות מדינה יהודית.
אך הדברים לא התפתחו בדרך זו. לא בריה"מ ולא הערבים העריכו נכונה את כוחם של צבאות ערב וישראל וכן את רצונם ויכולתם של ממשלת ישראל, צה"ל ועם ישראל להלחם אם יהיה צורך בכך.

 

מלחמת ששת הימים

קרבות בין ישראל ומצרים החלו ב- 5 ביוני 1967. סוריה, ירדן ועיראק, הצטרפו אותו יום.
בריה"מ רמזה לוושינגטון באורח בלתי רשמי שלא להתערב אם גם ארה"ב לא תעשה זאת. הודעה רשמית של ממשלת בריה"מ שפורסמה בערוב של אותו יום הביעה תמיכה בערבים וקראה לישראל לסגת לקוי שביתת הנשק. ההודעה כללה איום מעורפל שאמר כי ממשלת בריה"מ "שומרת לעצמה את הזכות לנקוט בכל האמצעים שידרוש המצב".

חיל האויר הישראלי השמיד יותר מ- 400 מטוסים, רובם של מצרים ומתוצרת בריה"מ, וכוחות צה"ל נכנסו לחצי האי סיני. הערבים הודיעו על נצחונות בקרבות ועל הפלתם של מטוסים ישראליים.
הרוסים כנראה האמינו בכך והעיתונות הסובייטית שיצאה ב- 6 ביוני חזרה על ידיעות ערביות אלו. באו"ם קראו מעצמות המערב להפסקת אש ללא תנאים. בריה"מ התנגדה לכך וקראה לנסיגה לקווים שלפני התחלת הקרבות. לו נסוגה ישראל כפי שדרשה בריה"מ, היה הדבר מאפשר למצרים לטעון, כפי שעשו זאת במלחמת סיני, שהם ניצחו במלחמה. ב- 7 ביוני הגיעו כוחות צה"ל לאמצעו של חצי האי סיני וכן נכנסו לעיר העתיקה בירושלים. העיתונות הסובייטית עוד דיברה על נצחונות ערביים, אך בערב כבר הודיע רדיו מוסקבה על אפשרות של נצחון ישראלי.

המצרים הודיעו על הפסקת השיט בתעלת סואץ. הם האשימו את ארה"ב ובריטניה בהקמת "מטריה אווירית" מעל ישראל ובהשתתפות בפועל בקרבות, דבר שעליו חזרו גם מדינות ערביות אחרות. זה שימש "נימוק" לדרישת התערבות צבאית סובייטית ישירה לטובתם.
אולם בריה"מ הטיבה לדעת כי אין אמת בדבר וכי בהתערבות מצידה טמונה סכנת עימות בין-מעצמתי. לבריה"מ היתה האפשרות לבדוק בעצמה טענות אלו. הצי הסובייטי בים התיכון עקב אחרי תנועת אוניות הצי הששי של ארה"ב ויכול היה להיווכח שלא היה כל סיוע לישראל מצד ארה"ב או מעצמה מערבית אחרת. אין ספק שמפקדי צי זה דיווחו על כך למוסקבה (לאחר המלחמה הודה גם נאצר שארה"ב לא השתתפה במלחמה).

הסובייטים החליטו נגד התערבות ישירה במלחמה. נאצר שכח שאחת הסיבות לסכסוך הסובייטי-סיני היה סירובה של המנהיגות הסובייטית להסכים שמאו טסה-טונג יקבע בשבילם את מדיניותם ויחליט מתי עליהם להלחם, ושזה חל לא רק על הסינים. בריה"מ לא רצתה להסתבך ישירות בסכסוך שעלול היה לגרור אותה למלחמה גרעינית עם ארה"ב, שבה כמובן לא היה לה כל עניין.
בשיחה עם ראש ממשלת בריה"מ, קוסיגין, תאר שגריר מצרים במוסקבה את המצב וקרא לסיוע מיידי "כפי שהבטחתם לנו בעבר". קוסיגין ענה שבריה"מ תומכת בערבים ותעשה כל מה שביכולתה להביא לסיום המלחמה ולנסיגתה של ישראל, אך הבהיר שארצו לא תשתתף בפועל בסכסוך. בדווחו לממשלתו כתב השגריר בין השאר: "אנשים אלה חושבים רק על עורם".

אך גם לו רצתה בריה"מ להגיש סיוע צבאי לערבים לא היה לה קל לעשות זאת. באזור זה היו לה כוחות צבאיים מוגבלים בלבד ורוב שדות התעופה הערביים נהרסו בשעות הראשונות של המלחמה.
בריה"מ החליטה על כן להצטרף למעצמות המערביות בקריאה במועצת הבטחון, ב- 7 ביוני, להפסקת אש בלי תנאי ובלי קריאה לנסיגה ישראלית. מגמתה בכך היתה לעצור את התקדמותו של צה"ל ולמנוע מארצות ערב מפלה גדולה יותר, אבדן שטחים נוספים ומה שנראה לסובייטים כמסוכן ביותר – נפילתם של משטרים ומנהיגים ערביים. אך למרות הלחץ הסובייטי לא הסכימו מיד מצרים וסוריה להפסקת אש וראו בעמדה הסובייטית "כניעה" אם לא "בגידה".

ב- 8 ביוני הגיעו כוחות צה"ל לתעלת סואץ ולירדן לאחר שהשתלטו על חצי האי סיני, על יהודה ושומרון.
ההודעות הערביות על השתתפותן בפועל במלחמה של ארה"ב ובריטניה נעשו גם לצרכי פנים, כדי להסביר לתושבים שהם נלחמו לא רק בישראל הקטנה כי אם במעצמות אדירות. מכל מקום, הודעות אלו הביאו לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין רוב ארצות ערב ובין ארה"ב ובריטניה. כוויית ואלג'יריה הודיעו על הפסקת אספקת הנפט לשתי מדינות אלו (ולמחרת גם לוב וערב הסעודית).
ב- 8 ביוני הודיעו מצרים וסוריה על הסכמתן להפסקת האש. ירדן הביעה עוד קודם לכן הסכמה לכך.
בבריה"מ נערכו "אסיפות הזדהות" עם ארצות ערב , שבהן נקראו המשתתפים להביע תמיכה בערבים ולגנות את ישראל.

ב- 9 ביוני חודשו הקרבות בין ישראל לסוריה.
במצרים הודיע נאצר על התפטרותו מכל תפקידיו (אך חזר בו למחרת). העיתונות הסובייטית, בצטטה את נאום ההתפטרות שלו, לא הזכירה את הקטע שבו אמר כי בריה"מ הזהירה במאי משלחת מצרית על הכנות ישראליות להתקיף את סוריה.
במוסקבה נתאספו מנהיגי בריה"מ ובעלי בריתה המזרח-אירופיים וחתמו על הודעה שהביעה תמיכה רבתי בערבים להמתקת תבוסתם ודרישה לנסיגה מיידית של ישראל. האסיפה החליטה לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל, להגיש סיוע נרחב למדינות הערביות הפרו- סובייטיות כדי למנוע את נפילת משטריהן וכן לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל.
נציגי רומניה סרבו להצטרף להתקפות נגד ישראל, לחתום על ההודעה ולנתק את היחסים עם ישראל. נציגם אמר בתשובה לדברי קוסיגין: "נניח שמדינה קטנה עשתה מעשה תוקפנות נגד אחד משכניה הגדולים ממנה – האם זאת סיבה מספקת לנתק את היחסים אתה? ואיך תצדיק את העובדה שאינך מנתק את יחסיך עם מעצמה קפיטליסטית (ארה"ב) המפציצה במשך שנים מדינה סוציאליסטית קטנה (צפון ויאטנם)?" לקוסיגין לא היתה תשובה לכך.

ב- 10 ביוני התקדמו כוחות צה"ל ברמת הגולן בכוון דמשק ובבריה"מ הובעה דאגה שהמשטר בסוריה עלול להתמוטט.
המשלחת הסובייטית דרשה כינוס מיידי של מועצת הבטחון ואיימה ש"אם לא תיפסק מיד התוקפנות, יווצר מצב רציני ביותר". הסובייטים איימו בהתערבות, אך זה נעשה לא בבוקר כאשר כוחות צה"ל עוד נעו ברמת הגולן, אלא אחרי הצהרים כאשר רמת הגולן כבר היתה בידי ישראל אשר הביעה את נכונותה להפסקת אש, לאחר שכבר לא היו קרבות באף אחת מהחזיתות.
באותו יום פורסמה הודעת בריה"מ על ניתוק יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.
ההולנדים הסכימו לייצג את האינטרסים הישראלים שם והפינים את האינטרסים הסובייטיים בישראל. מיד אחרי בריה"מ ניתקו את הקשרים עם ישראל בולגריה וצ'כוסלובקיה, וכעבור ימים אחדים גם פולין, הונגריה ויוגוסלביה.

מה גרם למפלתם של הרבים במלחמה, שאלו רבים בבריה"מ, וניסו להשיב: לא היתה בגידה מצד גנרל או קצין בכיר מסוים, כתבו שניים מכתבי ה"פראבדה" המוסקבאי בקהיר.
לצבא מצרים היה נשק ממדרגה ראשונה והמודרני ביותר. אך היו בו קצינים שלא קיבלו ברצון את המהפכה, התנגדו לתיקונים הסוציאליים, להלאמות יולי 1961 ול"פעילות פוליטית" בין החיילים קצינים אלה דאגו רק לעצמם ורבים מהם קיבלו, בעזבם את הצבא, מישרות בכירות בתעשייה ובמנגנון הממלכתי ודאגו להתעשרותם המהירה. המוני העם במצרים, דיווחו הכתבים, תמכו במשטר וקראו להרחיק קצינים אלה, לארגן מחדש את המנגנון הממלכתי ואת המפלגה השלטת, "האיחוד הסוציאליסטי הערבי".

מצרים הובסה במלחמה, אמרו, לא בגלל המשטר והרפורמות שהנהיג נאצר, אלא מפני ששרידי המשטר הישן עוד היו רבים בה. הם קראו ליותר רפורמות, להרחקת הישן, כולל אותם קצינים ופקידים שייצגו אותו והתנגדו לשנותו.
על רקע חלקה של בריה"מ בהזנת אשליותיהם של הערבים במלחמת ששת הימים, ובליבויה של מלחמה זו, אין להתעלם מן העובדה כי היה ברור לה שישראל לבדה לא זו בלבד שגרמה מפלה צבאית ערבית נוראה, אלא אף הנחילה לסובייטים תבוסה באסטרטגיה המדינית- הצבאית שנקטו בה במזרח התיכון ערב מלחמת ששת הימים.

התפקיד שנטלה בריה"מ על עצמה, כלומר נטרול האפשרות של התערבות אמריקאית לטובת ישראל בסכסוכה המזוין עם הערבים, איבד מערכו, משום שדווקא על ידי ההיאחזות בעמדות הניטרליות ההדדיות של שתי מעצמות-העל, אפשרה בריה"מ, מנקודת הראות הערבית, את ניצחונה המרשים של ישראל – והרי לא בכדי ביקשו המצרים ליצור את הרושם כי היתה התערבות אווירית אנגלו- אמריקאית פעילה לטובת ישראל בקרבות.
לקח זה לימד את הסובייטים עוד מימד בתורת הסחטנות הערבית, אך המטרה – בניית תשתית לנוכחות צבאית אסטרטגית בים התיכון ובמזרח התיכון – המשיכה לקדש בעיני הסובייטים את כל האמצעים הדרושים להשגתה. משום כך, נראה כי הקרמלין בחן את נתוניו של המצב הצבאי בימי מלחמת ששת הימים.
נתונים אלה לימדו כי במלחמה זו היתה לארה"ב היכולת להתערב באזור באמצעות הצי הששי שלה. גם לבריטים היו בסיסים ואוניות מלחמה בקרבת המזרח התיכון. לבריה"מ היו, לעומת זאת, כוחות מועטים בלבד, צי קטן הניתן בקלות לפגיעה וללא כוח מחץ עצמאי.
שליחת כוחות באוויר, ללא סיוע אווירי וללא מטריה אווירית במקום עצמו היה לא רק מסוכן אלא בלתי מציאותי, במיוחד אחרי הוצאתם משימוש של רוב בסיסי האוויר של מצרים וסוריה. בריה"מ ניסתה אחרי המלחמה לפעול לאחר לימוד הלקחים מנתונים כלליים אלה בתגבור יחידות הצי בים התיכון, בהקמתן של כוחות נחיתה ניידים לפעולות באזורים רחוקים, ובהגברת והעמקת נוכחותה הצבאית בארצות ערב.

 

התבססותה נוכחות הסובייטית במזה"ת – תקוות ומציאות

במישור המדיני מלחמת ששת הימים ותוצאותיה חיזקה את הכלל הידוע, כי הסוגייה המסובכת והמורכבת ביותר במערכת היחסים הבין-לאומיים, וייראה הדבר מוזר ככל שייראה, היא בעיית הקשרים בין מעצמה גדולה למדינה קטנה. הדבר נכון במיוחד אם המדינה הקטנה עדיין נמצאת בשלבים ראשוניים של התפתחות מדעית וטכנית, אם לא חברתית פוליטית. קל וחומר באשר ליחסה של המעצמה הקומוניסטית – המתרוצצת בין עקרונותיה הדוקטרינריים ובין האינטרסים המעצמתיים שלה – עם מדינה ערבית לא-קומוניסטית הנאבקת בין שאיפות לגדלות ולעוצמה ובין צרכי היום-יום האפורים שלה.

בריה"מ נאלצה למלא בעת ובעונה אחת תפקידים אחדים במרחב שלנו, כאשר לא היה ביכולתה למלא אף אחד באורח נפרד ושלם, בלי פגיעה בתפקידיה האחרים. בריה"מ כ"מהפכנית" ראתה עצמה כאלופת המשטרים "המתמקדים" וכמנהיגת המאבק "לשחרור לאומי", אך נאלצה לפעול גם כמעצמה. ככזאת שאפה לפעול כבת זוגתה של ארה"ב לשליטה על העולם, אם לחיוב אם לשלילה, עם כל האחריות שנבעה מכך, לגבי התנהגות שתי מעצמות-העל, להבטחת השלום העולמי.

אולם מעמדה כמעצמת-על אינו יכול להיווצר אלא בהוכחת יכולתה להבטיח סיוע כלכלי צבאי, פוליטי ואחר כתחליף לסיוע המערבי. אך הדבר פוגע ביכולתה לבנות את הבסיס החומרי להגשמת מטרתה האידיאולוגית להקים משטר קומוניסטי בתוך בריה"מ ומחוצה לה.
עובדה אחרונה זו משפיעה על אפשרויותיה לנהל את התפקיד שהיא נוטלת על עצמה כמנהיגת הקומוניזם העולמי, הדורש בראש ובראשונה שמוסקבה תהיה דוגמה ומופת בדבקותה ביסודות המרכסיזם-לניניזם ובעקרונותיו הדוקטרוינריים, ותימנע מהתאמת יסודות ועקרונות אלה לשרות האינטרסים הממלכתיים המעצמתיים שלה.

הניגודים הללו נעשים מורכבים יותר כאשר מנסים להלבישם על הבעיות המציאותיות ביחסיה של בריה"מ עם המדינות הערביות, שהאינטרסים המקומיים שלהן שונים מאלו של בריה"מ.
שוני זה בין האינטרסים של מעצמה ובין אלה של מדינה קטנה, אפיין את יחסי בריה"מ עם ארצות ערב בשנים 1967-1955. הביטוי המוחשי ביותר לניגודים החריפים הקיימים בין האינטרסים הגלובאליים של מוסקבה לאינטרסים המקומיים של לקוחותיה הערביים, ניתן בימי מלחמת ששת הימים ומיד אחריה, שעה שלסובייטים לא היתה היכולת, כמעצמה, להתערב בסכסוך צבאי מקומי, בלי לפגוע קשות בתפקידיהם האחרים כשליטי מעצמת-על ובלי לסכן את השלום העולמי, ולערבים לא היתה האבחנה האלמנטרית במאזן כוחות עולמי בדורשם התערבות צבאית סובייטית ישירה להשגת מטרתם – חיסול מדינה ישראל.

יוקרתה של בריה"מ נפגעה מאד כתוצאה מחשיפת ניגודי האינטרסים שלה ושל הערבים.
ברחוב הערבי אפיינה את הראייה הערבית של היחסים עם מוסקבה אחרי המפלה תחושת האכזבה המרה מעמידתה מן הצד בעוד הצבאות הערביים נוחלים את אחת התבוסות הקשות ביותר בדברי ימיהם. הם מאמינים, אפילו עד היום הזה, כי לו היה המצב הפוך, – כלומר לו ניצחו הערבים, היתה ארה"ב חשה להציל את ישראל, בלי להתחשב בנוכחותה הצבאית של בריה"מ בקרבת מקום. יתכן שהם אף מאמינים כי בריה"מ עצמה לא היתה מניחה לערבים לחסל כליל את הקיום הישראלי. מוסקבה, שהיתה מודעת להלכי רוח אלה ברחוב הערבי, ואף בקרב השליטים הערביים, רגזה בעצמה על כך כי לא נודע בעיני הערבים ערך אפילו לפעולה החשובה של הצמרת הסובייטית, שדאגה לקבל החלטה מהירה במועצת הבטחון להפסקת- אש והצילה בכך את המשטרים הערביים "המתקדמים" מהתמוטטות שהיתה מביאה אולי לכניעה ללא תנאי של הערבים לתכתיביהן של ישראל וארה"ב.

עם זאת, אין ערבי היכול להתעלם מן המאמצים הסובייטים להצלת המשטרים במצרים ובסוריה. בריה"מ הזרימה במהירות מסחררת, בעיקר למצרים, כמויות עצומות של נשק חדיש, וכן הושיטה סיוע מירבי בתחומים אחרים, דבר שהחזיר למנהיגים הערביים חלק מיוקרתם ושמר על רציפות משטריהם. בלי התחשבות במחירו היקר של הסיוע שהכביד לא מעט על הכלכלה הסובייטית, החזירה בריה"מ למצרים ולשאר הארצות הערביות המקיימות עמה קשרים, גם את האמונה כי התבוסה שנחלו לא היתה יותר מאשר מפלה אחת נוספת במערכה שעוד לא הוכרעה.

היתה זו אחת ההשקעות הגדולות ביותר של הסובייטים, שמשכה תוך זמן קצר ובאופן בלתי צפוי מראש תקציבים ניכרים הנחוצים ביותר לבריה"מ ולצרכיה החיוניים. אולם המפלה הערבית הצבאית לא רק שלא פגעה בנוכחות הסובייטית במזרח התיכון אלא אף נתנה לבריה"מ סיכויים טובים לחדור בפועל לאזור. המחשת חולשת הערבים פתחה בפני בריה"מ הזדמנויות חסרות- תקדים לקידום מטרותיה לביסוס היאחזותה האסטרטגית באזור.
התבוסות הערביות היו כה גדולות, ועמדות המיקוח הערביות למחרת המלחמה חלשות עד כדי כך, שגברה במידה ניכרת תלותם של המשטרים הרדיקלים הערביים, ובמיוחד מצרים, בחסדיה של בריה"מ. לכן יכולה היתה המנהיגות הסובייטית להצדיק לעצמה את ההשקעות העצומות, וכלפי הלקוחות הוסבר כי היא חייבת כלפי הממסד והעם הסובייטי להוכיח שיש תמורה להשקעות. התמורה שדרשה, בלשון זו או אחרת, היתה: רכישת מאחזים לנוכחותה האסטרטגית באגן הים התיכון, בים סוף, בקרן ערב ובמפרץ הפרסי, יתר נכונות מצד ארצות ערב לתמורות כלכליות חברתיות פנימיות בהן ברוח התפיסה הסובייטית, כלומר התאמת והרחבת הבסיס העממי בכל ארץ ערבית רדיקלית, ובעיקר במצרים, לשיתוף פעולה ארוך-טווח עם הסובייטים שלא יהיה תלוי רק במשטרים הנוכחיים עצמם.

מאז 1967 מחזיקה בריה"מ צי גדול יחסית בים התיכון, נכון להפגין נוכחות סובייטית, לסייע בתנועותיו ובריכוזיו במהלכים ובהכרעות מדיניות ולנטרל כוחות ימיים מערביים ובמיוחד את הצי הששי האמריקאי. מגמתו גם איגוף המערך של נאט"ו ושל אירופה המערבית בכלל, שליטה (או לפחות פיקוח הדוק) על נתיבי ים חיוניים של מדינות אירופה הדרומית השוכנות לחופי הים התיכון וכן להגן על ממשלות ידידותיות, כמו של מצרים וסוריה, מפני איומים וסכנות חיצוניים ומפני התקוממויות פנימיות העלולות לסכן אתה אוריינטציה הפרו-סובייטית של ממשלות אלו.
הסכסוך הערבי-ישראלי הוא עילה לנוכחותם הימית של הסובייטים במזרח הים התיכון.

אך לכך יכלו להיות גם גורמים אחרים: המצב בקפריסין, ההפיכה הצבאית ומשטר הקולונלים ביוון, המתיחות בין יוון לתורכיה, ההשפעה הסינית באלבניה, יחסיה של בריה"מ עם יוגוסלביה. על אלה אפשר להוסיף את חוסר היציבות הפוליטית באיטליה, פרישת צרפת מן הפעילות הצבאית של נאט"ו ויציאתה מן הבסיסים הצבאיים שלה בצפון אפריקה, הסכסוך הבריטי-הספרדי בעניין גיברלטר, אי-השקט בספרד. בארצות ערב: ההתנגדות להשפעה ולנוכחות מערבית, חוסר היציבות של משטרים מסוימים, סכסוכים בין-ערביים ועוד. כל אלה יכולים לתת הזדמנות לבריה"מ לפעול לצמצום הנוכחות המערבית ולהרחבת השפעתה.

משמעותה של הנוכחות הימית הסובייטית בים התיכון נראית, לפחות לפי שעה, פוליטית יותר מאשר צבאית. לפי פרשן אמריקאי "אין לרוסים מטריה אווירית בים התיכון ואין הם יכולים להתמודד עם הצי הששי, הכולל 60-50 אוניות ושתי נושאות מטוסים גדולות. הצי שלהם אינו צי-מלחמה, אך הוא נשק פוליטי מועיל מאד בשעה זאת.
מבחינה צבאית נחשב הצי הסובייטי בים התיכון נחות מכוחות נאט"ו, אף בלי הצי הששי האמריקאי. כוחות נאט"ו יכולים בעת מלחמה, לפי דברי שר ההגנה בממשלת הלייבור הבריטית דניס הילי, להטביע את כל אוניות המלחמה הסובייטיות בים התיכון במשך רגעים ספורים.
לדבריו האיום הסובייטי הימי מוגבל ביותר כל זמן שיש לנאט"ו עליונות אווירית מוחלטת בים התיכון. הוא יכול לעומת זאת להקשות יותר על הוצאתם לפועל של מבצעים כגון נחיתת המארינס האמריקאיים בלבנון ב- 1958, או לנטרלם בכלל

הכניסות לים התיכון בגיברלטר ודרדנלים נמצאות בפיקוח מערבי והמעצמות המערביות יכולות לחסמן ולמנוע כניסה או יציאה סובייטית דרכן. הפתח השלישי – תעלת סואץ – סגור בינתיים, ומכאן החשיבות שמייחסים הסובייטים לפתיחתו ולפיקוחם עליו. נוכחותם של כוחות אוויריים סובייטים בארצות השוכנות לחופי הים התיכון, כמו מצרים או סוריה, יכולה לפצות חלקית את הרוסים על נחיתותם האווירית בים זה.
בריה"מ מקיימת נוכחות ימית בים האדום, במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי. ספינותיה עורכות ביקורי ידידות בנמלי תימן, דרום תימן ועיראק שהדרך הקרובה והטבעית ביותר אליהם היא מנמלים סובייטיים בים השחור דרך הים התיכון ותעלת סואץ.

סגירת התעלה צמצמה את חשיבות הים האדום, עשתה את קיום הנוכחות הסובייטית בו קשה יותר וצמצמה את היקפו. תעלת סואץ פתוחה תאפשר לסובייטים לשלוח את ציים לימים אלה, לקצר את דרכם לארצות מזרח אפריקה ולמזרח הרחוק. החרפת הסכסוך הסובייטי-סיני הגדילה את התעניינותה של בריה"מ בהודו, המדינה השניה בגדלה באסיה, כמשקל-נגד לסין וכמאפשרת את כיתורה מדרומה. זה גרם להרחבת הסיוע הסובייטי להודו שהדרך הקצרה והטבעית אליה היא דרך התעלה. דברים אלה אמורים גם לגבי הסיוע הצבאי הסובייטי לצפון וייאטנם, מסחרה עם יפן וכיו"ב.

בפרסומים סובייטים מדובר הרבה בנזק שנגרם כתוצאה מסגירת תעלת סואץ למערב אירופה ולארצות ערב, אך כמעט לא נאמר שם דבר על נזקים דומים לבריה"מ ועל עניינה המיוחד בפתיחתה, אם כי כמובן עניינה בכך הוא רב.
בתעמולתה היה על בריה"מ להסביר מה קרה במזרח התיכון, בראש ובראשונה לאוכלוסייה של עצמה; לאלה שראו בסיוע לערבים בזבוז של משאבים כלכליים חשובים הדרושים בתוך בריה"מ ולאחרים שהטיפו למדיניות פעילה יותר באזור זה.
לערבים, שטענו כי הרוסים נטשו אותם לגורלם המר ו"בגדו בהם" בזמן המלחמה הוסבר שבריה"מ היתה ונשארה "ידידתם הטובה ביותר" וכי כל אלה המותחים ביקורת על בריה"מ ומעשיה מתכוונים בכך להביא לידי קרע בין הערבים ל"ידידיהם" ועל ידי כך להביא לבידודם המוחלט.

הסובייטים היו צריכים גם להגיב על התעמולה הסינית שהציגה אותם כנמר של נייר שנתן הבטחות לערבים, אך בא לידי הסכם מאחורי גבם עם האמריקאים.
מלחמת ששת הימים תוארה על ידי הסינים כ"קשר" של ארה"ב ובריה"מ גם יחד נגד עמי ארצות ערב. ישראל עניינה את הסינים מעט מאד וסיסמאותיהם האנטי-ישראליות הקיצוניות שימשו בשבילם רק מכשיר כדי לתקוף את ארה"ב או מעצמות אחרות.
לסין לא היו נוכחות או אינטרסים באזור. לא היו לה ידידים שבדעותיהם היתה צריכה להתחשב (פרט לקבוצות שוליות קטנות ומועטות ביותר). לא היה לה מה להפסיד מהתלקחות מלחמה ואף ממפלה ערבית נוספת. ההפך הוא הנכון. ככל שבריה"מ וארה"ב מסתבכות בבעיות צבאיות ובמתיחות ביניהן, עולה משקלה של סין בזירה הבין-מעצמתית.
סיסמאותיהם הקיצוניות של הסינים לגבי אזור הרחוק מגבולותיהם לא חייבו אותם בהרבה. מצבם של הרוסים היה שונה. היו להם אינטרסים באזור וכן חישובים גלובאליים שגם אותם היו צריכים לקחת בחשבון. סיסמאותיהם של הסינים נקלטו על-ידי רבים בארצות ערב. אך לממשלות הערביות היה צורך בסיוע נרחב, כלכלי וצבאי, שהסינים לא יכלו להגישו. הסינים יכלו לספק כמויות קטנות של נשק ולאמן קבוצות קטנות של לוחמים בלתי-סדירים, אך לא יותר מזה.

ב- 9 ביוני 1967 בשלבים האחרונים של המלחמה, קיבל נאצר, כפי שהוא עצמו סיפר אחרי כן, מכתב מהמנהיגים הסובייטים בו הבטיחו לו לספק חינם את כל אותו הנשק הרב שאבד במלחמה.
במחצית השניה של יוני ביקר במצרים, בסוריה ובעיראק, יו"ר הסובייט העליון נ. ו. פודגורני. במצרים הבטיח נשק וסיוע טכני לשיקום הצבא עד לרמה שלפני המלחמה אך גם דרש את הדחתם של קצינים בעלי נטיות פרו-מערביות ומוצא "פיאודלי" והחלפתם ביסודות יותר מהימנים ובמיוחד כאלה שעברו אימונים בבריה"מ והוכיחו שם את עצמם. הביקור היה בזמן שנאצר חשש מהתקדמות ישראלית נוספת והציע, לפי מקור צרפתי, לחתום על הסכם הגנה הדדי בין בריה"מ ומצרים שיבטיח למצרים מטריה אווירית סובייטית.
פודגורני לא קיבל בשעתו הצעה זו אך כנראה גם לא דחה אותה. הרמטכ"ל הסובייטי שנלווה אליו אמר בהזדמנות זו שיעברו עוד הרבה שנים עד שהצבא המצרי יהיה מסוגל להלחם. כדי לרתום את המצרים להישענות מוחלטת על בריה"מ, במסגרת של "פתרון מדיני", הזכיר פודגורני לנאצר את שלום-הפשרה שהמליץ לנין ונחתם על-ידי הרוסים בברסט-ליטובסק בשנת 1917. הוא אמר כי "מהפכן טוב צריך שתהיה לו היכולת להתפשר".
ברור היה לכל כי לא היתה לערבים אופציה אחרת "לחיסול תוצאות המלחמה" מאשר באמצעות הפתרון המדיני, אך רבים היו הערבים שלא האמינו בדרך זו, מה עוד שהיא נחשבה בעיניהם כדרך הפסולה ביותר משום שהיא מחייבת פשרות שפירושן לדידם "כניעה ערבית".

מאידך, כבר היה לנאצר נסיון טוב במחיקת תוצאות נצחון צבאי ישראלי על ידי הישג מדיני, כלומר הכתבת הסדר שיחייב את כוחות צה"ל לסגת בתמורה זעירה. עם זאת, ידע נאצר כי בשנת 1957 השיג את הדבר עקב לחצה של ארה"ב על ישראל, וללא לחץ כזה, לא ראה סיכוי להשגת המטרה. זאת ועוד: הכרחי היה בשבילו הפעם לקבל גיבוי ערבי מלא, אם בגלל אחריותו האישית לתבוסה כל-ערבית אם בשל המשך שאיפותיו להגמוניה על העולם הערבי.
בריה"מ הבהירה מצידה למצרים כי אין זה קל להשיג הסדר מדיני כנדרש על ידם, דוגמת 1957, אלא אם יהיו מוכנים להתאזר בסבלנות ולצעוד דרך ארוכה עם פיתולים וקשיים.

בריה"מ כמעצמה וכמנהיגת אחד משני הגושים העולמיים אמנם אינה יכולה להרשות לעצמה להתערב ישירות בסכסוך הצבאי, בשל שיקולים של מאזן הכוחות העולמי, אך ביכולתה לתת למצרים גיבוי מלא ובלתי מסויג במישור המדיני. אם תירתם מצרים למישור זה ותפעל בהתאם לתכתיביה של מוסקבה במישורים הצבאי והמדיני כאחד, מסוגלת תהיה בריה"מ להניח את כל כובד משקלה המעצמתי והגושי כדי להשיג הסדר מדיני שיהיה בו כדי "לחסל את תוצאות התוקפנות" של ישראל מיוני 1967, בתנאים המתקבלים על דעתה של מצרים. במקביל יעשו הסובייטים מאמץ עליון לשיקומו של הצבא המצרי, לארגונו מחדש ולהפיכתו במהירות יחסית לבעל יכולת מבצעית להגנת מצרים ולהפעלת לחצים צבאיים בקווי הפסקת-אש, כגיבוי למאמצים המדיניים.

באמצע יוני 1967 נפתח בניו יורק מושב מיוחד של העצרת הכללית של האו"ם לדיון במצב במזרח התיכון. בראש משלחת בריה"מ עמד קוסיגין. הוא דרש לגנות את ישראל, לתבוע ממנה נסיגה מיידית לקוי שביתת הנשק של לפני ה- 5 ביוני ולשלם פיצויים לארצות ערב על כל נזקי המלחמה.
ביקורו של קוסיגין בניו-יורק שימש הזדמנות לפגישותיו בעיירה גלאסבורו שבניו-ג'רסי עם נשיא ארה"ב לינדן ג'ונסון. בפגישות אלו קרא ג'ונסון להגבלת משלוחי הנשק לאזור ולהידברות בין הצדדים. קוסיגין לעומת זאת קרא לנסיגה ישראלית וטען שרק אחרי ביצועה אפשר יהיה לדון גם בעניינים אחרים.

ב- 29 באוגוסט – 1 בספטמבר 1967 נערכה בחרטום ועידת פסגה של ראשי ארצות ערב.
הועידה החליטה על "לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא ומתן אתה, ועמידה בתוקף על זכויות הפלשתינאים לארצם". היא גם החליטה על חידוש שאיבת הנפט ומכירתו לארצות המערב ועל סיוע כספי של ארצות ערב מפיקות-הנפט למדינות שנלחמו בישראל (ערב הסעודית – 50 מיליון לירות שטרלינג, כוויית – 55 מיליון ולוב – 30 מיליון). בריה"מ הביעה את שביעות רצונה מהועידה ומהחלטותיה. הסיוע שנתנו מדינות ערב השמרניות, שהיה מיועד בחלקו הגדול למצרים.
שיחרר אותה, חלקית לפחות, מתמיכתה בכלכלה המצרית. החלטות הועידה בעד "פתרון מדיני לחיסול תוצאות התוקפנות הישראלית" התאימו לקו שלה. הרוסים גם הביעו ביקורת, אמנם לא ישירה, על העמדה הסורית ששללה "פתרון מדיני" וכן על החרמת הועידה על ידי השליטים הסוריים.

בנובמבר 1967 דנה מועצת הבטחון פעם נוספת במצב המזרח התיכון וקיבלה ב- 22 בחודש החלטה שנתמכה גם על ידי בריה"מ. ההחלטה מדברת על שלום בר קיימא, "שבו כל מדינה באזור תוכל לחיות בבטחון" ומתנגדת לרכישת שטחים באמצעות מלחמה. היא קוראת לנסיגת כוחות ישראל משטחים מוחזקים, לביטול מצב הלוחמה, כיבוד ריבונותן של כל מדינות האזור, שלימותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית והכרה בזכותן לחיות בתוך גבולות מוכרים ובטוחים. ההחלטה מאשרת את הצורך בחופש שיט בנתיבים הבין-לאומיים באיזור, הסדר צודק של בעיית הפליטים וערובה ל"שלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה באזור, באמצעים הכוללים הקמת איזורים מפורזים". היא גם קראה למנות נציג מיוחד של המזכיר הכללי של האו"ם שיבוא במגע עם המדינות הנוגעות בדבר לשם הסכם בין הצדדים. קיים שוני בהחלטה עצמה. בעוד שהנוסח האנגלי מדבר על שטחים סתם, מדבר הנוסח הצרפתי (שלא התקבל על דעתה של ישראל), על השטחים.

הפירושים הסובייטים להחלטה זו הדגישו את הסעיף הקורא לנסיגה ישראלית וראו בו את החלק החשוב ביותר של ההחלטה. חלקים אחרים כגון הבטחת הריבונות של כל מדינות האיזור, חופש השיט או "גבולות בטוחים ומוסכמים" נחשבים על ידם כבעלי חשיבות משנית בלבד שפתרונם עשוי להתאפשר רק אחרי נסיגתה של ישראל.
בריה"מ קוראת, איפוא, ל"פתרון מדיני" של הסכסוך הערבי- הישראלי אך כוונתה בכך שעל ישראל לקבל את מה שמבקשות ארצות ערב, נסיגה מוחלטת וללא תנאים, קבלת הפליטים ועוד, בהתאם להחלטות מועצת הבטחון או העצרת הכללית או המעצמות הגדולות, אם יגיעו יחד להחלטה משותפת.