תפקיד המזרח התיכון במדיניותה של סין
מאת: יצחק שיחור
מקור: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל
בהוצאת מטכ"ל / קצין חינוך ראשי, מס' 4 – אפריל 1969
סין העממית, המדינה השלישית בגודלה בעולם, בה מרוכזת יותר מחמישית בכלל האנושות, שואפת למעמד של מעצמה עולמית מדרגה ראשונה. לאחר מאות שנים של קיפאון והסתגרות בסוף תקופת הקיסרות, לאחר מלחמה ממושכת בפולש היפני ולאחר שנים ארוכות של מלחמות-אזרחים, שבהן הייתה עסוקה כל כולה בבעיות פנים – שוב מפנה עתה סין את מבטה גם אל העולם החיצוני.
אולם את העולם הסובב אותם שוב אין הסינים רואים כיום בראייתו השקולה של קונפוציוס, אלא בעיניו של היושב-ראש מאו, אשר במדיניות החוץ שלו בולטים בצד "דברי החזון" – גם קווים מקיאבליים לא מעטים. לכן לא ייפלא שסין, אשר התעניינותה במזרח-התיכון כשלעצמו הנה מצומצמת ביותר, משתדלת בכל זאת מזה יותר מעשר שנים לפעול בו כגורם מתסיס ומפלג, תוך מגמה ברורה לנצל את האיזור לקידום מטרותיה שמחוצה לו.
מבוא
"ישראל היא תוצר המדיניות התוקפנית של האימפריאליזם האמריקאי והבריטי. לאחר מלחמת העולם השנייה לא הייתה ישראל מסוגלת להמשיך ולהתקיים בלי עידודה של ארה"ב וללא תמיכת ארצות-הברית לא הייתה מעיזה לעולם לפתוח בהתקפה נגד מדינות ערב. האימפריאליזם האמריקאי הוא אשר איים לפרוץ בכוח הזרוע את מפרץ-עקבה; ושוב, האימפריאליזם האמריקאי הוא אשר סיפק לישראל כמויות גדולות של נשק, כדי שתבצע התקפות-פתע על קע"ם ועל ארצות ערביות אחרות. העובדות הוכיחו לחלוטין, כי האימפריאליזם האמריקאי הוא המנהל מאחורי הקלעים את הציונות, והוא האויב מספר אחד של העם הערבי ושל עמי העולם כולו" "ישראל אינה אלא כלב משטרה שהשאירה ארצות-הברית במזרח התיכון. בלא פקודות של ארצות-הברית הייתה ישראל חסרה הן את האומץ והן את היכולת לנהל התקפה מזויינת בקנה מידה כזה. האימפריאליזם האמריקאי נכנס כעת בעצמו לזירה ושלח את מטוסיו, יחד עם אלה של האימפריאליזם הבריטי לקחת חלק ישיר בתוקפנות הישראלית". כך תיארה סין את מלחמת ששת הימים.
מאז גברה תשומת-הלב של סין למזרח-התיכון, ולא עובר יום, מבלי שהעיתונות הסינית תתייחס בצורה זו או אחרת לנעשה באזורנו. השקפותיה של סין על ההתפתחויות במזרח-התיכון שונות לא רק מן ההשקפות המערביות (דבר הברור מאליו) ולא רק מן ההשקפות הסובייטיות, אלא אפילו מהשקפותיהן של מדינות ערב עצמן. עם מי, איפוא, מקיימת סין את מגעיה באזור? על מה היא מתבססת במגעים אלה? מה טיבם? מהם יעדיהם, סיכוייהם, תוצאותיהם? על שאלות אלה ועל אחרות ננסה להשיב בעמודים אלה.
סילוק האימפריאליזם – לטובת מי?
את מדיניותה הרשמית של סין ביחס למזרח התיכון פירט ראש ממשלת סין, צ'ו אן-לאי, בדצמבר 1963, ערב צאתו לסיור באפריקה. עקרונות הצהרה זו שפורסמה בקהיר, אושרו על-ידי מנהיגי סין בהזדמנויות שונות:
- הרפובליקה העממית הסינית תומכת בעמי ערב במאבקם ובמלחמתם באימפריאליזם, מלחמה שבאה כדי לנצחו וככדי להגן על עצמאותם הלאומית.
- היא תומכת בעמי ערב בשמירתן על מדיניות של שלום, ניטרליות ואי הזדהות.
- היא תומכת בממשלות עמי ערב בשאיפתם להגשים סולידאריות ואחדות.
- היא תומכת במדינות ערב במאמציהן ליישב את סכסוכיהן בדרכי שלום תוך התייעצויות.
- היא תובעת כי ריבונותן של מדינות ערב תכובד על- ידי כל הארצות, ומכריזה כי יש להתנגד לכל חדירה או התערבות של כל גורם שהוא.
אכן, הצהרה זו מבליטה בצורה ברורה את העובדה, כי במרכז עניינה של סין במזרח התיכון עומדים סילוק האימפריאליזם (או כל גורם מתערב אחר) מן האזור.
אולם אין ההצהרה מבהירה מהם המניעים העומדים מאחורי העקרונות המוכרזים בה: האם זה רגש סולידריות טבעי עם עמים הנאבקים נגד אימפריאליזם לצורותיו השונות? האם עומד מאחורי מגמותיה של סין במזרח-התיכון דחף מהפכני אידיאולוגי? או, האם מכוונים צעדיה לקידום מטרותיה הלאומיות? שלושה מניעים אלה משתלבים, כנראה, זה בזה. אולם כאשר מתעוררת סתירה בין המטרות השונות, מעדיפה סין כמעט תמיד, את המטרות הלאומיות.
שאיפה למעמד של מעצמה עולמית
את יעדיה הלאומיים של סין אפשר לראות בשלושה מעגלים. במעגל הראשון והמיידי – איחודה של סין, כלומר, תיקון גבולותיה והחזרתם לתחומיה של כמה אזורים אשר היו שייכים לה בעבר. במעגל השני – הבטחת בטחונה של סין באמצעות הקפתה במדינות חיץ אשר – גם אם לא תהיינה כפופות לה ישירות – הרי לפחות תהיינה אוהדות אותה. ובמעגל השלישי – החזרת השפעתה במדינות אסיה, והגברת השפעתה במדינות אפריקה ואמריקה הלטינית. אפשר לסכם את יעדיה הלאומיים של סין במשפט אחד: הכרה בסין כמעצמה עולמית מדרגה ראשונה.
כאשר סין "מחזרת" אחרי עמי ערב, נעשה הדבר אמנם גם מתוך שאיפה לזכות ביוקרה ובהכרה; אך בראש ובראשונה היא מעוניינת להשיג באמצעות "חיזור" זה את החלשתם של אותם גורמים המפריעים לה להגשים את משימותיה הלאומיות: הכוונה לארצות-הברית – או "האימפריאליזם האמריקאי" – ולאחרונה גם לברית המועצות – או "הרביזיוניזם הסובייטי". בעיני סין גוברת והולכת הזהות בין ברית-המועצות וארצות-הברית, והן נעשות בהדרגה ל"אוייב משותף" שלה. השקפה זו מנסה סין לכפות גם מדינות אחרות.
אין פירושו של דבר כי מדיניות-החוץ הסינית שואפת לקדם אך ורק אינטרסים לאומיים, כפי שאין היא שואפת לקדם אך ורק אינטרסים לאומיים, כפי שאין היא שואפת לקדם רק אינטרסים מהפכנים. יש לקחת בחשבון את כל השיקולים שנמנו לעיל, אם כי, כאמור, בזירה החיצונית קודמים ועדיפים בדרך-כלל השיקולים הלאומיים.
הצדקה להתערבות בכל אזור שהוא
הנה, למשל, מקיימת סין העממית יחסים עם משטרים, אשר לפי אמות-מידה מקובלות הם "בורגניים", "קפיטליסטים" ואפילו "פיאודליים", עם משטרים (כמו כל משטרי מדינות ערב) בהם המפלגה הקומוניסטית אסורה על פי החוק. האינטרס הלאומי קודם אפוא במקרים אלה לאינטרס האידיאולוגי מהפכני.
מכל מקום, האינטרס האידיאולוגי אינו בגדר קישוט גרידא. הוא נותן בסיס ותוקף למערכה האנטי-מערבית של סין, ובכך הופך אותה לעקרונית יותר. מהותה האוניברסאלית של האידיאולוגיה (ומהותו האוניברסאלית של האימפריאליזם) מצדיקים, מבחינתה של סין, את התערבותה נגד האימפריאליזם בכל מקום שהוא על כדור הארץ, ולאו-דווקא בסביבותיה של סין, מה גם שמבחינה מעשית קל יותר לסין לפגוע בארצות-הברית במקומות אחרים.
חתירה לעימות בין-גושי
כל עוד לא ויתרה סין על האינטרס המהפכני שלה (מתן קדימות לאינטרס הלאומי מוגדר כנסיגה טאקטית בלבד), היא תמשיך לעורר חשדות וספיקות לגבי טוהר כוונותיה בקרב מדינות שונות.
יומון העם, פירסם באוקטובר 1965, כי סין הבטיחה למנהיגים מזרח-תיכוניים ואפריקאים, שהאויב המשותף כרגע הוא האימפריאליזם, וכי פקינג אינה דוגלת במהפכה סוציאליסטית בשלב ההיסטורי הנוכחי. קביעת "לוח-זמנים" מסוג זה בוודאי אינה מעודדת את העמים לתמוך בסין. ההצהרה אשר כוונתה הייתה להרגיע – הגבירה עוד יותר את החשדות.
אם כי סין אינה אומרת זאת במפורש – מדיניותה מצביעה על כך, שעימות מקומי בכל אזור שהוא, או אף עימות טוטלי בין המזרח למערב, יוכל לקדם את מטרותיה. גם התסיסה האנטי מערבית והאנטי-סובייטית שסין מעוררת במזרח מכוונת, לאמיתו של דבר, לזרז עימות כזה. כלל לא ברור, האם התפתחות כזאת אכן תקדם את מטרותיה של סין, אך מה שברור הוא, שעמי האזור ישלמו בעבורה במחיר גבוה של קורבנות אנושיים וחומריים. מבחינתה של סין קורבנות הם פועל יוצא של המאבק באימפריאליזם.
המזרח התיכון – קרדום לחפור בו
סין אינה מעוניינת, כנראה, בפעילות ערבית לטובתה במישורים אחרים כגון האו"ם. בשנים האחרונות לא הראו הסינים, כי הם מייחסים להתקבלותם לאו"ם חשיבות גדולה עד כדי כך, שיהיו מוכנים למתן בגללה את התנהגותם. ההיפך הוא הנכון: סין אינה רואה, כנראה, באו"ם זירה להגשמת יעדיה. סין יודעת כי המדיניות באו"ם נקבעת ממילא תוך שיתוף-פעולה בין ארצות-הברית וברית- המועצות, ואין זה משנה אם עשרות מדינות אפריקה והמזרח- התיכון תומכות, בכניסתה לאו"ם (המציאות מראה גם כי באפריקה, למשל, רב יותר מספר המדינות התומכות בסין הלאומנית).
גם כאזור-מעבר אין המזרח-התיכון חשוב לסין, ואין לה בו אינטרסים כלכליים חיוניים. ארצות האזור אינן מספקות לסין דבר שאינה מסוגלת לקבלו ממקורות אחרים, קרובים יותר. סין גם אינה זקוקה לנפט. אמנם ב- 1966 עברו בתעלת-סואץ 254,000 טון נפט שהיו מיועדים ליפן), אך ייתכן שמשלוח זה קשור בהפרעות שנגרמו בסין עקב המהפיכה התרבותית. באופן עקרוני, כדי לספק את צרכיה, די לסין בנפט הגומי שהיא עצמה מפיקה, ואוצרות הנפט שלה גדולים עוד הרבה יותר. סין התקדמה רבות בתחום זיקוק הנפט, עם זאת – עד היום מקור האנרגיה הראשי של סין (למעלה מ- %90) הוא הפחם. המסקנה היא, שהתעניינותה של סין במזרח-התיכון כשלעצמו מצמצמת ביותר. המזרח-התיכון נחוץ לסין יותר לקידום מטרותיה הנמצאות מחוץ לאזור זה.
מיעוט מוסלמי רב-תועלת
במדיניות-החוץ של סין חוזר לעתים קרובות הרעיון של "חזית מאוחדת". רעיון זה מקורו בזירה הפנימית הסינית, וסין מנסה ליישמו למדיניות-החוץ שלה. החזית המאוחדת שסין מתייחסת אליה היא כמובן חזית של עמי אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית ("הכפר" לפי מינוחו של לין פיאו, שר ההגנה של סין ויורשו מיועד של מאו),חזית המכוונת נגד מדינות אירופה המערבית וצפון-אמריקה ("העיר" לפי מינוחו של לין פיאו). ייתכן שבשלב מוקדם חושבת סין על חזית מאוחדת של מוסלמי כל העולם, חזית שבה למזרח-התיכון תפקיד חשוב. זו גם הסיבה לכך שסין מנצלת ארגונים מוסלמיים סיניים במדיניותה המזרח-תיכונית.
המיעוט המוסלמי בסין (המורכב מקבוצות אתניות שונות) נאמד כיום ב- 10 מיליון לפחות, אם כי הסינים ממשיכים לפרסם את המספר 50 מיליון, מספר שהוא מוגזם בהחלט. 10 מיליון אינם מהווים מספר גדול בתוך 750 מיליון תושבים. אך יחד עם זאת הם מיעוט חשוב וגדול למדי כדי לנצלו לצרכי מדיניות-החוץ, מה גם שמדובר בעולם הערבי שהוא מרכז האסלאם.
מבין הגופים הבלתי-ממשלתיים אשר בהם נעזרת סין במגעיה עם המזרח תיכון, האגודה האסלאמית הסינית היא החשובה ביותר. היא הוקמה ב- 1953 ובראשה עומד מאז הקמתה בורהאן אל-דין שאהדי (באו אר- האן, בסינית). זהו מוסלמי אויגורי "ההולך בתלם" אשר בשנים 1938 – 1944 היה במאסר בגלל נטיותיו הפרו-נאציות.
בועידת באנדונג (אפריל 1955) היה מיועציו של צ'ו אן-לאי, ושם גם קשר את קשריו הראשונים עם נאצר ועם המופתי (לשעבר) של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסיני. הארגון שהוא עומד בראשו עוסק אמנם בנושאי-דת, אך הוא קשור גם בפעילויות בינלאומיות רבות ונרחבות. היושב-ראש וסגניו חברים גם בארגונים אחרים כמו המכון העממי הסיני לענייני-חוץ, ועד הסולידריות האפרו-אסיאנית, ועוד.
מאז 1955 החלו להיווצר "אגודות-ידידות" בין סין לארצות- האיסלאם. כולן נמצאות בשליטת האגודה האיסלאמית הסינית, והן בעצם סניפיה או גרורותיה. מספר מצמצם מאד של מוסלמים סיניים – אלה ה"מהימנים" מבחינה פוליטית – תופסים את התפקידים החשובים בארגונים בעלי שם זה או אחר, בכל מה שקשור בעולם המוסלמי. כך כאשר נוסדה בסין בנובמבר 1956 אגודת הידידות סין מצרים, נעשה בורהאן שאהדי נשיאה. במקביל לאגודות סיניות קמו גם אגודות ידידות בארצות המזרח התיכון. אולם מסתבר שממשלות המזרח התיכון אינן נלהבות לקיומן של אגודות ידידות כאלה בארצן. ובאמת, על אגודת הידידות סין עיראק לא נודע דבר מאז נובמבר 1962, ועל אגודת הידידות סין מצרים לא שמעו מאז 1964. רק בדצמבר1966 נוצרה אגודת הידידות סין סודאן.
זרם בלתי בלתי פוסק של משלחות
ביולי 1955 התקיימה בפעם הראשונה עליה לרגל למכה מסין. שנה לאחר מכן השתתף בורהאן שאהדי בעליה לרגל, וניצל את הביקור לצורך מגעים, לא רק עם המנהיגים הפוליטיים. תפקידן של המשלחות היה חשוב ביחוד בשנים 1955-6, שאז השיגו הסינים לראשונה דריסת-רגל באזור.
מאז ועד עצם היום הזה נמשך זרם המשלחות. מדי שנה, ובאמתלות שונות – עליה לרגל, ביקורי-ידידות, משלחות תרבותיות, חינוכיות וכד' – מבקרות משלחות סיניות במזרח-התיכון. ביקורים אלה הם אחד האמצעים החשובים של סין להגברת השפעתה באזורנו. הסינים גם מארחים משלחות ואישים מארצות האזור בארצם. במקרים כאלה משתדלים הסינים לשמור למענם מסגרת ואוירה מוסלמיות. סין אינה נרתעת מניצול הדת לצרכי תעמולה. לרגל חגי האיסלאם משדרים מנהיגים מוסלמים סינים למוסלמי המזרח התיכון והעולם. תוכן השידורים זהה כמעט תמיד; הם כוללים התקפות חריפות על האימפריאליזם מצד אחד, ומצד שני – הצהרה על מצבם הטוב של המוסלמים בסין, הנהנים, כביכול, מחופש דת מלא.
"המשמרות האדומים" הרסו מסגדים
אולם מסתבר שבמציאות אין מצב המוסלמים בסין טוב כל-כך. המוסלמים (ובני עדות דתיות אחרות – נוצרים, בודהיסטים וכו') – מתנגדים למגמותיו האתאיסטיות של המשטר הסיני, מגמות הבאות לידי ביטוי בהצהרות ובמעשים כאחד. מבחינה זאת היו השנים 1958-9 שנים קשות למוסלמי סין (אגב, זוהי גם התקופה בה הידרדרו יחסי סין עם ארצות המזרח-התיכון, עם הודו ועם ארצות רבות אחרות).
בתקופת "מאה הפרחים" שקדמה לתקופה זו העזו מנהיגים מוסלמים (כמו רבים אחרים) לבקר את המשטר ולהביע את דעותיהם בגלוי. כך למשל הואשם באוגוסט 1958 אחד מסגני נשיא האגודה האיסלאמית הסינית בהקמת מפלגה דמוקרטית איסלאמית חתרנית, אשר קראה למוסלמי הפרובינציה נינג-שיה ללחום למען רפובליקה אוטונומית מוסלמית כגון אלה של ברית- המועצות.
בעקבות המהפכה התרבותית התחדשו רדיפות המוסלמים בסין. כך, למשל, ציטט עיתון מרוקאי ב 16 דצמבר 1966 הודעה של המשמרות האדומים שהופנתה למוסלמי-סין: "מוסלמים, שימו לב! מהיום לא תורשו להיחבא מאחורי המסווה הדתי שלכם. אתם תחוסלו. מהיום, שוב לא תאכלו בשר-בקר. מכיוון שהבקר נועד לשירות העם, תאכלו חזיר. שוב לא תבזבזו את זמנכם בתפילות, מכיוון שכל מה שאתם ממלמלים בערבית הוא אנטי-סיני. לפיכך, נאסר עליכם לקרוא במה שאתם מכנים קוראן. "האזינו מוסלמים! חיזרו בתשובה בטרם יהיה מאוחר מדי. הירסו את מסגדיכם, פרקו את ארגוניכם המוסלמיים, שירפו את הקוראן, בטלו את האיסור על נישואי-תערובת, הפסיקו להתפלל ואיסרו את המילה. רק כך תפעלו בשירות העם ומחשבתו של מאו. אם לא תחזרו בתשובה – תחוסלו. מעל לכל חייבים אנו לחסל את מקור כל הפגעים של כל מה שנקרא דת".
ב 1967 וב 1968 היו בפקינג התנגשויות בין מוסלמים לכוחות ביטחון ומשטרה (בפקינג כ-100.000 מוסלמים). מספר מנהיגים נעצרו. המסגד המרכזי ברובע המוסלמי נתפס על-ידי המשמרות האדומים, ועל המוסלמים נאסר להיכנס אליו. באזורים אחרים המאוכלסים מוסלמים נהרסו מסגדים ונפגעו אנשים. אמנם יושבים בסין מוסלמים רבים (יותר מאשר בלבנון, סוריה, ירדן וערב הסעודית גם יחד) ואלה מהווים לכאורה יתרון ביחסיה עם ארצות אסלאם, אך יחסה של סין למיעוט המוסלמי פוגע בהחלט בקשריה של סין עם ארצות אלה. אפשר שסין חושבת על "חזית מאוחדת" עם 300 מיליון המוסלמים בעולם – אולם מאחר שטרם הצליחה לזכות באהדתם של אזרחיה המוסלמים היא, מאחר שטרם הגשימה את החזית המאוחדת הפנימית, כיצד תזכה באהדת מוסלמי הארצות האחרות? עובדה היא כי העיתונות הערבית במזרח-התיכון אינה אדישה למסע האנטי-מוסלמי המתנהל בסין, וידיעות הדנות בנושא זה מתפרסמות בה בהבלטה מפעם לפעם.
בעקבות באנדונג – קשרים עם מצרים
במסגרת יחסי סין עם מדינות המזרח התיכון, תופסים יחסיה עם מצרים מקום מרכזי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה במזרח-התיכון שהכירה בסין ושכוננה אתה יחסים דיפלומטיים. למרות שתקופות השפל ביחסי סין-מצרים רבות יותר מתקופות הגאות, הרי הקשרים בין שתי המדינות (וביחוד הקשרים התרבותיים והמסחריים) ענפים, והיקפם גדול יותר מהיקף הקשרים עם כל מדינה ערבית אחרת.
ב-1954 החלו גישושים מסחריים בין מצרים לסין. גישושים אלה היו תחילה מוצנעים ומוגבלים, ולא הביאו תוצאות אלא אחרי ועידת באנדונג. נציגי עיראק, ירדן, לבנון, לוב וסעודיה שהשתתפו בוועידה, גינו בגלוי את הקומוניזם הסיני.
המגעים בין סין למצרים הביאו לקשירת יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות במאי 1956. מצרים ניתקה את יחסיה עם סין-הלאומנית וביטלה את הכרתה בה. סין ראתה בכך ניצחון מזהיר למדיניות- החוץ שלה, אך מצרים הייתה מאופקת יותר וניסתה לנמק ולהצדיק את צעדה; במוקדם או במאוחר, כך טענה, עתידים היו קשריה עם סין הלאומנית להיפסק.
נשאלת השאלה, מה טעם ראו הסינים בהתקשרות עם מצרים? במישור הכללי של מדיניות החוץ הסינית הייתה התקופה בה התחוללו המגעים עם מצרים תקופה של "מיתון". מאז תום מלחמת קוריאה ב- 1953 ועד 1957-8 הייתה מדיניות-החוץ הסינית פשרנית ופייסנית, ובאה לידי ביטוי פורמאלי בחמשת העקרונות של דו-קיום בשלום מ 1955. ברוח זו אמר צ'ו אן-לאי בוועידת באנדונג: "האם קיימת סיבה שבגללה לא נוכל להבין ולכבד זה את זה, לעודד ולאהוד זה את זה? עלינו להתעלם מן האידיאולוגיות השונות שלנו, מן המערכות הפוליטיות השונות שלנו, מן ההתחייבויות הבין לאומיות שנטלנו על עצמנו בכך שהצטרפנו לצד זה או אחר. במקום זה עלינו ליישב את כל השאלות אשר תתעוררנה בינינו על בסיס של שלום ושיתוף-פעולה".
ואכן, בתקופה זו הייתה סין מעוניינת ליצור קשרים עם מספר מדינות רב ככל האפשר. מלבד זאת היו, כנראה, לסין מניעים נוספים למגעים עם מצרים. מצרים הינה הארץ המאוכלסת ביותר באזור, והיא בעלת השפעה רבה הן באזור והן במסגרות אפרו-אסיאניות.
מצרים הייתה עתידה לתפוס, תוך זמן קצר, את עמדת המנהיגות בעולם הערבי והסינים הבינו זאת, כנראה, מראש. חשוב לזכור, כי היה זה זמן קצר אחרי שהצליחה מצרים, בכוחות עצמה ואחרי מאבק ממושך, לסלק מתוכה את האימפריאליזם המערבי. בכך עוררה את התעניינותה של סין (כפי שב1958 קסמה לסין הצלחתו של קאסם בסילוק האימפריאליזם המערבי מעיראק).
ירח הדבש ביחסי סין-מצרים נמשך זמן קצר: מ 1956 עד 1958. פותחו קשרי-סחר וקשרי-תרבות ענפים בין שתי המדינות, ועם פרוץ מבצע-סואץ העניקה סין למצרים 4.7 מיליון דולר וכן הודיעה על נכונותה לשלוח לעזרתה 280,000 מתנדבים. באותה תקופה היו יחסי מצרים עם המערב בשפל-המדרגה.
בסוף 1957 הוקם, ביוזמה סינו-סובייטית, אירגון הסולידריות של עמי אפריקה ואסיה שמטהו נקבע בקהיר. התלהבותה של מצרים לאירגון זה שככה בהדרגה, ככל שגברו נסיונות סין וברית-המועצות לנצל את האירגון, כל אחת למטרותיה היא. גם בזירה זו, כמו בתחום הצבאי והבין-לאומי, החלה מצרים להזדהות יותר ויותר עם ברית-המועצות. עם הקמת האיחוד המצרי-סורי הייתה סין בין הראשונות שהכירו בו, והיחסים בין שתי המדינות הורחבו. בפברואר 1959, יום השנה הראשון להקמת קע"ם, שלח צ'ו אן-לאי איגרת ברכה וצ'ן יי השתתף בקבלת-פנים שנערכה בפקינג.
היה זה חודש לפני שירח הדבש בא לקיצו.
תמיכה בהפיכת קאסם
כשם שההתקרבות בין סין למצרים הוסברה הן על רקע מדיניות- החוץ הכללית של סין והן על הרקע המקומי-אזורי, כך אפשר גם לראות את ההתרחקות בין שתי המדינות לאורם של שני מישורים אלה.
ב-1957 החל שינוי במדיניות-החוץ הסינית הפייסנית, וסין החלה לנקוט מדיניות תקיפה וקיצונית יותר. את השינוי ניתן להסביר, בין השאר, לאור ההתרחשויות הפנימיות בסין – האכזבה מן ה"ליברליזם" היחסי של תקופת מאה הפרחים, וכישלון המאמצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים של הקפיצה הגדולה קדימה – וכן על רקע היחסים בינה לבין ברית-המועצות. בעקבות שילוח הספוטניק הראשון על ידי הרוסים, טענה סין שמאזן הכוחות הבין- גושי נוטה ברורות לטובת הגוש המזרחי, ושיש לנצל הזדמנות זו. ברית-המועצות לא קיבלה עמדה זו, וסין התחילה בהדרגה לנקוט קו עצמאי במדיניות-החוץ שלה.
במישור המקומי מסבירים שני מאורעות את ההרעה ביחסי סין- מצרים: ראשית – מסע הרדיפות שהתנהל נגד הקומוניסטים, הן במצרים והן בסוריה, ושנית – הפיכת קאסם שהתרחשה בעיראק ב- 14 ביולי 1958.
מטבע הדברים נמשכה סין למשטרו של קאסם. זהו משטר שצמח מתוך מהפכה שהייתה – בניגוד למהפכה המצרית – מהפכה רוויית- דמים, אשר סילקה באחת את האימפריאליזם המערבי (שלא כמו במצרים, שבה חלפו למעלה מארבע שנים עד שסולק המערב, והעניקה חופש יחסי לקומוניסטים המקומיים, שכאמור, נרדפו קשות בקע"ם). מסתבר שסין הועידה אז לבגדאד את מנהיגות המהפכה באזור.
נאצר, לעומת זאת, לטש עינו לבגדאד ושאף לצרפה לסוריה באיחוד משולש, שהוא יהיה מנהיגו. קאסם לא היה מוכן לוותר על עצמאותו, והמצרים תכננו קשר להפלתו (מרד שוואף במרס 195)9. קשר זה נכשל, והסינים פתחו בסדרת התקפות על מצרים, בהן מחו על התערבותה בענייני-הפנים של עיראק. הם טענו שבמקום להפנות את מאבקה נגד האימפריאליזם, מפנה מצרים את חיציה נגד משטר אשר זה עתה הצליח לסלק את האימפריאליזם מארצו.
סין, אשר בתקופה הקודמת התפשרה – לפחות למראית עין – עם המושג "אי-הזדהות", החלה עתה לתקוף את מצרים על עמדתה הבלתי-מזדהה: "העיתונות האנטי-קומוניסטית במצרים מקימה כיום רעש רב מסביב לסיסמה, 'לא מערב ולא מזרח'. זהו ניסיון מכוון לטשטש את ההבדלים בין ידידים לאויבים. דומה הדבר כאילו נאמר: ,לא ידידים ולא אויבים'. אך מי שאינו רוצה בידידים ולא אויבים'. אך מי שאינו רוצה בידידים – אויביו אינם יראים אותו. להפך, זהו צעד לקראת ההצטרפות לאויב".
המצרים, מצדם, הגיבו בהתקפה חריפה על סין.
בכדאש חולל סערה
המערכה השנייה של מחזה זה התרחשה בפקינג ערב חגיגות העשור להקמת המשטר הקומוניסטי בסין. חאלד בכדאש, מנהיג הקומוניסטים בסוריה, אשר גלה משם ערב האיחוד עם מצרים, נשא דברו ב- 28 בספטמבר 1959 בפקינג, בפני קהל שבו היו מאו טסה טונג, ח'ו אן-לאי, מנהיגים בכירים אחרים והסגל הדיפלומטי המצרי. "הקליקה המונופוליסטית של הבורגנות המצרית" אמר בכדאש, "היא דיקטטורה המנהלת טרור ומפעילה אמצעים פאשיסטיים נגד כוחות דמוקראטיים". נאצר הרודן והריאקציונר יביא לאיחוד כוחות הריאקציה והסוכנים האימפריאליסטים עולם הערבי, לביטול הדמוקרטיה ולשיתוף-פעולה עם האימפריאליזם האמריקאי.
בכדאש תבע את פירוק קע"ם ואת איחוד סוריה עם עיראק.
הדיפלומטים המצרים פרשו מן החגיגות ומיופה-הכוח המצרי חזר לקהיר. נשלחה מחאה לשגריר הסיני בקהיר, אך באותו ערב (30 בספטמבר) חזרו הסינים ושידרו את הנאום ברדיו פקינג. שוב הייתה תגובת מצרים חריפה. הטון בעיתונות וברדיו במצרים ובסוריה היה אחיד: סין התעלמה מעקרונות באנדונג, היא רואה במזרח-התיכון שדה להתפשטותה ורוצה להחדיר לתוכו את האידיאולוגיה שלה ולהשליט בו את הקומוניזם. כמה עיתונים התייחסו לרדיפות המוסלמים בסין. בעקבות דברי בכדאש ותגובת מצרים הזדרזה, אמנם, פקינג להביע את "צערה הכן" על התקרית, בהסבירה כי בכדאש דיבר על-פי הזמנת ממשלת פקינג. נאצר קיבל את ההתנצלות, אך הרושם הרע נשאר במלואו.
הפיצוץ הגרעיני לא עורר התלהבות
מ-1960 מתחיל שיפור איטי ביחסים. בסכסוך בין סין להודו ב1962 עמדה מצרים לצידה של הודו, אך סין ומצרים כאחת נזהרו שלא לקלקל את היחסים ביניהן. באפריל 1963 ביקר עלי צברי בסין ובדצמבר 1963 החל צ'ו אן-לאי, לא היה כלל נאצר במצרים.
וכשחזר נאצר הייתה קבלת-הפנים שערך לצ'ו אן-לאי קרירה ומנומסת גרידא – ואין כלל להשוותה לקבלת-הפנים שלה זכה כרושצ'וב ארבעה חדשים לאחר מכן. הסינים ייחסו לביקור חשיבות רבה – על כך תעיד הפמליה המכובדת אשר נלוותה לראש- הממשלה הסיני, ואשר כללה את שר החוץ צ'ן יי וכתריסר פקידים בכירים ביותר במשרד החוץ הסיני יחד עם בני-לוויתם.
באוקטובר 1964 פוצצה סין לראשונה מתקן אטומי. על כך הגיב עיתון מצרי: "קידמה מדעית בכל ארץ היא, כרגיל, עניין של ברכה, אבל במקרה זה, של הניסוי הגרעיני הסיני, צריך שמחשבה מפוכחת תאזן את הברכות, שכן – זוהי קידמה בכיוון הבלתי-נכון. המתקן האטומי הסיני לא הועיל לאנושות, אלא רק הוסיף למאגר-נשק- הזוועה המכוון להשמדת ארצות ועמים".
באמצע 1965 שוב הידרדרו יחסי-סין-מצרים. הפעם היה זה על רקע תמיכתו של נאצר בהשתתפות ברית המועצות בוועידה האפרו- אסיאנית השנייה. (כזכור, לא השתתפה ברית-המועצות בוועידה הראשונה בבאנדונג).
גם למחזה זה הייתה מערכת שנייה: בסוף 1965 נקראו מספר דיפלומטים סיניים ומנהל סניף סוכנות הידיעות "סין החדשה" במצרים לחזור לסין. הסיבה למעשה זה התגלתה כאשר נפתח ב- 5 בפברואר 1966 בקהיר משפטם של 11 אנשים ובראשם מוצטאפא אגא, אשר נאשמו בנסיון להקים מפלגה קומוניסטית פרו- סינית במצרים, ובנסיון להפיל את משטרו של נאצר. מחקירתו של אגא התברר, כי קיבל לצורך זה כספים ממקורות סיניים.
הסלידה מסין באה לידי ביטוי גם במישור התרבותי. מדי פעם נהגה סין להציג את "שבוע הסרט הסיני" בערים שונות בסוריה ובמצרים.
על "פסטיבל" מסוג זה, שנערך במצרים בינואר 1966, ואשר נחל כישלון חרוץ (כמו כל האחרים), מעיד העיתון "אל-מסא": "הסרטים היו חסרי ערך אמנותי, ואם תשפוט אותם באובייקטיביות – תחוש בחילה, גועל-נפש ודיכאון".
גישות מנוגדות לסכסוך ביאפרה
בעקבות מלחמת ששת הימים ניסו הסינים לשפר את יחסיהם עם מצרים. הם הציעו לה 150.000 טון חיטה (חיטה אוסטרלית, שהייתה מיועדת לסין עצמה) ומלווה בן 10 מליון דולר במטבע קשה. אולם בפברואר 1968 חלה הרעה נוספת ביחסי סין-מצרים, כאשר סרבה מצרים להסגיר לסין פקיד סיני מארגון הסולידריות האפרו-אסיאנית, שערק עם בואו לקהיר. לאחרונה טענה מצרים שסין סייעה (בכספים באמצעי הדפסה) למעוררי מהומות הסטודנטים באלכסנדריה בנובמבר 1968, מהומות שבהן גינו הסטודנטים את המשטר ותבעו רפורמות.
הזירה האחרונה והאקטואלית שבה קיימת התנגשות אינטרסים בין סין למצרים נמצאת בביאפרה. סין הצהירה – אם כי במאוחר – על תמיכתה במיעוט המורד בביאפרה. אין ספק שעמדה זו הושפעה בראש ובראשונה מתמיכת ברית-המועצות בניגריה, והיא נובעת במידה פחותה משיקולים של תמיכה במיעוט מורד ומהפכני סין, (למשל אינה תומכת בכורדים בעיראק). בעמדתה זו קוממה נגדה סין את מרבית בית מדינות אפריקה – התומכות בממשלת ניגריה ובעקרון השלמות הטריטוריאלית – ובהן גם את מצרים המסייעת לניגריה בנשק, מטוסים, טייסים וכוח-אדם אחר.
בסיכום פרשת יחסי סין-מצרים מתברר, שהסיכויים שסין תרתום את מצרים לעגלתה קלושים ביותר. המשטר המצרי אינו מראה נטיות כל-שהן ברוח סין: המהפכה המצרית של שנת 1952 לא הייתה מהדגם שסין דוגלת בו. הסוציאליזם הערבי של נאצר הוא, לפי אמות-מידה סיניות, בורגאני. הוא בנוי על מעמדות-ביניים, אשר מושגים (ברוח הקומוניזם הסיני) כמו ביטול רכוש הפרט, מאבק מעמדות, קרבן-אישי וכד'-רחוקים מהם וזרים להם.
גם המדיניות האנטי-אימפריאליסטית של מצרים מתונה מאד, יחסית לתביעותיה של סין. מצרים נזהרת לקיים וליצור קשרי-ידידות עם ארצות, אשר הסינים קוראים להן "ריאקציוניות", "פאודליות", "שמרניות" או "קפיטליסטיות". מצרים גם אינה הדוגמה המובהקת ל"תלות עצמית" שסין מטיפה לה. אחרי תבוסתה ביוני 1967 נכרכה אחר ברית-המועצות, למורת רוחה של סין.
אם נזכור שסין מקיימת יחסים עם משטרים שבהם לא הייתה כלל מהפיכה שבהם אין כלל סוציאליזם, שהם פרו-מערביים בגלוי, והתלויים לחלוטין במקורות-חוץ (פקיסטאן, למשל), נבין שלגבי סין- מצרים היא "הרע במיעוטו". למרות התנגשות האינטרסים שביניהן (שתיהן שואפות להגמוניה במזרח-התיכון, באפריקה ובעולם המוסלמי) ולמרות השוני הרב שביניהן, מעוניינות שתיהן לשמור על צינורות הידברות פורמאליים. לאחרונה נזהרת סין שלא לגרום לקרע בינה לבין מצרים, מה גם שהיחסים בין שתי המדינות נוטים מטבעם להתערער. עובדה היא, כי המהפכה התרבותית, אשר השתוללה בסין מאז קיץ 1965, ואשר ערערה קשות את יחסי סין עם מדינות – לא הביאה לתקריות בין סין למצרים. ההיפך הוא הנכון: במהלך "המהפכה" הוחזרו לפקינג 91 שגרירים ודיפלומטים אחרים מנציגויות סין ב- 47 מדינות. רק שגריר אחד נשאר כל הזמן כנו: שגריר סין בקהיר.
ניצול היריבות הבין-ערבית
חמש מדינות במזרח-התיכון אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם סין הקומוניסטית. ארבע מהן – ירדן, כוויית, לבנון וערב הסעודית – מקיימות, לעומת זאת, יחסים עם סין הלאומנית. אחת מהן – ישראל – אינה מקיימת יחסים אף עם אחת משתי המדינות הסיניות. ואילו כל השאר – מצרים, סוריה, עיראק, סין, סודאן, טוניסיה ואלג'יריה – הכירו בסין הקומוניסטית, ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. גם לנציגות בפקינג של הארגון לשחרור פלסטין מעמד "מעין דיפלומטי".
יחסי סין עם אותן מדינות ערב שבהן יש לה נציגות דיפלומטית, הם בדרך כלל פונקציה של יחסיה עם מצרים. כאשר מתוחים יחסיה עם מצרים – מנסה היא לשפר את יחסיה עם עיראק ועם סוריה ולמשוך אותן לצידה. את היריבות בין מדינות ערב מנסה סין לנצל לצרכיה שלה. מעניין הוא שהשפעתה העכשווית של סין בסוריה, בעיראק ובאלג'יריה – קטנה, וזאת למרות שמשטרי מדינות אלה נחשבים כ"מתקדמים" או כ"מהפכניים", ולמרות אי היציבות הפוליטית שלהן; סין כידוע, מעודדת אי-יציבות כדי לקדם את מטרותיה. באשר לתימן, שם אמנם מרובה חדירתה של סין (כמו של ברית המועצות), אך תימן היא מדינה שולית במזרח-התיכון, ואינה יכולה לתרום הרבה לאינטרסים של סין.
מבין המדינות שבהן אין לסין נציגות דיפלומטית, רק לבנון זוכה לתשומת-לבה החתרנית של סין, וגם במקרה זה הצלחתה אפסית.
כמו ביחסי סין-מצרים, גם ביחסים עם סוריה, עירק ואלג'יריה, חלה תקופת ההתקרבות בשנים הראשונות לקיום היחסים. סוריה הכירה בסין ביוני 1956, חודש לאחר שמצרים עשתה זאת, והיחסים בין שתי המדינות נשארו תקינים עד להקמת האיחוד עם מצרים בפברואר 1958.
יחסי סין עם עיראק הוקמו ביולי 1958, בתקופה בה היו יחסי סין עם מצרים גרועים. תקופת הידידות נמשכה שנה בדיוק. החל מן המחצית השנייה של 1959, ועוד יותר עם הפלת משטר קאסם בפברואר 1963, נעשו יחסי סין-עיראק פורמאליים וקרירים.
הידידות בין סין לאלג'יריה קיימת מ 1954, כאשר הוקם הפ.ל.נ. (חזית השחרור הלאומי). ושוב, בתקופה שבה היו יחסי סין עם מצרים גרועים – התהדקו עוד יותר יחסי סין עם אלג'יריה: בספטמבר 1958 הייתה סין הראשונה מארצות הגוש הקומוניסטי שהכיר בממשלה האלג'ירית הזמנית. מה שקסם לסין באלג'יריה הם מלחמת ההתשה והמאבק החריף שנייהלה אלג'יריה נגד "האימפריאליזם הצרפתי".
עם תימן המלוכנית הוקמו יחסי סין באוגוסט 1956. בירת המועצות וסין היו שתי המדינות אשר קשרו יחסים הדוקים ביותר עם תימן וזאת למרות אופיו הריאקציוני, האוטוקרטי והאבסולוטי של המשטר שם. את היריבות בין מדינות ערב ניצלה סין בכמה מקרים – למשל בשנת 1956, כאשר שררה מתיחות בין סוריה לבין מצרים. נאצר שהה בחודש ספטמבר במוסקבה, ושם השיגו מנהיגיה את תמיכתו בנציגות רוסית לועידה האפרו-אסיאנית העתידה. צ'ן יי, שר-החוץ הסיני, ששהה אז במאלי, הפסיק את ביקורו ויצא לדמשק. אין ספק שרצה לנצל את האיבה בין סוריה למצרים כדי לשכנע את סוריה לתמוך בנציגות סינית לועידה האמורה.
הכרה אוטומטית במשטר החדש
סין אינה בררנית ביחסיה עם המזרח-התיכון. כל אימת שהתחלף המשטר באחת ממדינות האזור, הכירה סין במשטר החדש. סין הכירה למשל, במשטר הרפובליקאי בתימן מיד כאשר קם (בספטמבר 1962), וזאת למרות יחסיה ההדוקים עם המשטר המלוכני שקדם לו: יורש העצר דאז – מוחמד אל-באדר – ביקר בסין בסוף 1958 ובראשית 1959. בספטמבר 1962 נעשה מוחמד אל- באדר אימאם של תימן המלוכנית, אך סין הכירה במשטר הרפובליקאי. וכך גם לגבי אלג'יריה: סין הכירה במשטר בן-בלה ביולי 1962, ועד יוני 1965 שררה ידידות עמוקה בין שתי המדינות, אך ידידות זו לא הפריעה לסין להכיר ביוני 1965 במשטרו של בומדיין.
במישור הכלכלי והצבאי אין משמעות מיוחדת ליחסי סין עם ארצות אלה. אמנם קונה סין מסוריה את עיקר יבול הכותנה שלה ומעיראק את רוב תמריה, אך היא מוגבלת ביכולתה לספק לארצות האזור ציוד תעשייתי, סיוע כספי ונשק. אלג'יריה, הייתה המדינה הערבית היחידה, אשר קיבלה נשק סיני (בעיקר בשנים 1958-9), וזכתה אפילו להדרכה צבאית סינית. תימן היא המדינה היחידה, המקבלת סיוע כלכלי סיני ניכר (יותר מאשר כל ארץ ערבית אחרת). יש לזכור, כי תימן מקבלת סיוע גם מברית-המועצות ומארצות אחרות, כך שהסיוע הסיני אינו בלעדי, מה גם שסין מוגבלת באפשרויותיה.
הסיוע הסיני לתימן מתבטא אך ורק בסלילת כבישים, בניית נמל, הקמת בתי-חולים, בניית מטוויות טקסטיל ומפעלים דומים.
בשנים האחרונות ניתן להגדיר את היחסים בין סין לבין סוריה, עיראק ואלג'יריה כפורמאליים-קרירים. אמנם מדי שנה בשנה מתחדשים חוזים מסחריים והסכמי-תרבות, משלחות סיניות מבקרות באזור ומשלחות ערביות מבקרות בסין, מתפרסמות איגרות-ברכה הדדיות לרגל חגים ומאורעות אחרים, חדשות לבקרים נפתחות תערוכות סיניות, מוצגים סרטים סיניים, בקיצור – כל הצדדים מחליפים חיוכים ומחמאות ומשלמים את מס-השפתיים הנדרש. אולם בו בזמן מוצב גבול להשפעה הסינית ולחדירה הסינית, וממשלות האזור מקפידות בהחלטיות, שסין לא תעבור גבול זה. כל המדינות הערביות, כולל אלג'יריה, מעדיפות את ההתקשרות עם ברית-המועצות על התקשרות עם סין. בשנתיים האחרונות עוררה סין מספר תקריות אנטי-סובייטיות בעיראק, בסוריה ובאלג'יריה. עמדת הממשלות בנושא זה הייתה שלילית בתכלית, והתוצאה: התקררות נוספת ביחסיהן עם סין. עמדתה הקיצונית של סין בענייני מלחמת ששת הימים שיפרה רק במעט את יחסיה עם מדינות אלה.
אמונה מסויגת בניצחון הערבים
עד כמה שייראה הדבר מוזר, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח-התיכון שהכירה בסין. הדבר היה בראשית 1950, זמן קצר אחרי הקמת המשטר הקומוניסטי. בעקבות הכרה זו לא כוננו יחסים דיפלומטיים. בתקופת כהונתו של דוד הכהן כשגריר ישראל בבורמה, התנהלו מגעים עם סין באמצעות השגריר הסיני בראנגון. מגעים אלה היו בעיקר במישור המסחרי. הגישושים בין ישראל לסין הגיעו לשיאם בביקורה של משלחת מסחרית ישראלית בסין בראשית 1955, בראשות דוד הכהן. את היחס למשלחת אפשר להגדיר כלבבי ומאופק. דוד הכהן היה נלהב מאד ליצירת קשרים עם סין, אך ממשלת ישראל לא עודדה קשרים אלה.
גישתה המאוזנת של הממשלה בתקופה ההיא הצדיקה את עצמה, וכיום ברור, כי אפילו היו נוצרים קשרים בין ישראל לסין, היו אלה מתחסלים במוקדם או במאוחר, וקרוב לוודאי שביוזמת סין. ואכן, ראשית המגעים בין סין כלפי ישראל שלילית יותר ויותר, ובמקביל מתהדקים קשריה עם ארצות-ערב, ובשנים האחרונות גם עם ארגונים פלסטינאים וארגוני-חבלה.
מעניינות במיוחד תגובותיה של סין בתקופת המתיחות ששררה בערב מלחמת ששת הימים, בתקופת המלחמה עצמה ולאחריה. במאי 1967 התייחסה העיתונות הסינית כמעט מדי יום ביומו למתיחות במזרח-התיכון. כמו מדינות אחרות ראתה גם סין את מוקד המתיחות בגבול הישראלי-סורי, ומלל העידוד שלה הופנה בעיקר למצרים ולסוריה; כלפי שאר ארצות-ערב הסתפקה בכינוי "מדינות ערב אחרות".
עד סוף מאי הייתה העיתונות הסינית משוכנעת לחלוטין בניצחון הערבי על ישראל. מסוף החודש ועד ליום הראשון למלחמה נעשו הסינים מסויגים יותר ויותר לגבי "ניצחון ערבי" והחלו מעמידים לו "תנאים": "אם רק יהיו מאה מיליון בני-ערב מאוחדים ויתמידו במאבקם – יזכו, ללא כל ספק, בניצחון הסופי במאבקם נגד האימפריאליזם האמריקאי ונגד מכשיר התוקפנות שלו – ישראל".
ערב המלחמה טענו הסינים: "אנו מאמינים כי בעזרת אהדתם ותמיכתם של עמי כל העולם, יזכה, בוודאי, העם הערבי בניצחון הסופי – אם רק יהדקו הערבים אחדותם, יתמידו במאבקם, יתקדמו גל אחרי גל ויתגברו על כל הקשיים".
לקחי המלחמה – נוסח פקין
ביום פרוץ המלחמה שלח צ'ו אן-לאי מברקי עידוד וברכה לאחמד שוקיירי, לנשיא סוריה נור א-דין אל-אתאסי, ולנשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. למחרת נערכו בפקינג הפגנות תמיכה לערבים בהן השתתפו מאות אלפי סינים. "יומון העם" הזדרז לתקוף את ברית- המועצות על "בגידתה" בערבים, ובכך החלו הסינים לתרץ את התבוסה הערבית, או כפי שהם קוראים לה: "הנסיגה הזמנית".
מאמר מעמיק יותר, שהתפרסם זמן-מה לאחר המלחמה, דן ב"לקחי המלחמה הערבית נגד התוקפנות". בשמץ של ציניות קובע בעל המאמר, כי "מסיבות שונות" נכשלו הערבים ב"מחזה" שהציגו בשדה הקרב. איך קרה הדבר – הוא שואל – שארצות-ערב, בעלות אוכלוסייה של יותר ממאה מיליון נפש ובעלות שטח של יותר מעשרה מיליון קילומטרים מרובעים, נחלו תבוסה? והוא משיב: ראשית, הערבים נאלצו להסכים להפסקת-אש תחת לחץ האימפריאליזם האמריקאי והרביזיוניזם הסובייטי. שנית, תבוסתם מבחינה חומרית היא אולי ניכרת, אם כי זמנית בלבד; אך לעומת זאת התועלת המוסרית-רוחנית אשר הפיקו מן המלחמה תורגש זמן מה. והוא שואל: מהי הדרך שעל הערבים לבחור בה כדי לזכות בניצחון מושלם במאבק נגד האימפריאליזם? והתשובה: יש לנקוט בדרך הסינית.
שלושה לקחים, טוען המאמר, על הערבים להפיק מן המלחמה.
הלקח הראשון: יש להתכונן למלחמה בכל מקום ובכל זמן. ארצות- הברית, שהיא המקור לכל המלחמות, אינה מהססת ולא תהסס לפתוח במלחמת-פתע במקום ובזמן שייראו לה מתאימים. הלקח השני: "הסיוע" אשר ברית-המועצות נתנה לארצות-ערב נועד אך ורק לשרת את מדיניותה הניאו-קולוניאליסטית, השואפת להגמוניה גלובאלית, תוך שיתוף-פעולה עם ארצות-הברית. למעשה, לא רצתה ברית-המועצות מעולם לתמוך בכנות במאבקיהם של עמי ערב. והלקח השלישי: "מלחמה זו […] הוכיחה את אפסותם של כלי נשק מודרניים. על מטוסים, טנקים ותותחים ארוכי טווח לא ניתן לסמוך […] כלי נשק הם גורם חשוב במלחמה, אך לא הגורם המכריע. בני אדם הם הגורם המכריע, ולא עצמים דוממים".
במילים אחרות: האסטרטגיה והטקטיקות אשר בעזרתן ניתן לנצח, הן מלחמה עממית המבוססת על הכרה פוליטית של העם על עוז רוחם של הצבאות, על התקפת נקודותיו החלשות של האויב בעזרת יתרונותינו אנו. בהתקפה מסוג ההתקפה שהתקיפה ישראל – ממשיך בעל המאמר, המשווה אותה ל"בליצקריג" נוסח היטלר – אל-להן לארצות הנפגעות "לשים לב לאבדן ערים וטריטוריות, אלא עליהן […] להתבסס, על עוצמת המוני העם ולהילחם מלחמת- התשה".
מאמר זה מבהיר את הניגוד בתפיסה שבין סין לערבים ביחס לישראל. בעוד שלגבי הערבים הבעיה המרכזית היא ישראל כשלעצמה, הרי שלגבי הסינים, ישראל אינה כלל גוף עצמאי, אלא שלוחה של האימפריאליזם האמריקאי באזור. סין נוטלת מן הסכסוך הישראלי-ערבי את התוכן המקומי-פוליטי שלו ומעניקה לו אופי אוניברסלי שמדינות-ערב אינן רואות בו. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שמדינות-ערב אינן נוטות לקבל את העמדה הסינית.
ארגוני החבלה, אשר גם הם רואים את בעיית ישראל כשלעצמה ולאו דוקא כפי שהסינים רואים אותה פטורים, יחד עם זאת, מן המגבלות של ממשלות ערב, בהיותם ארגונים אל-מדיניים. ארגונים אלה הם כרגע הגוף היחיד במזרח-התיכון המנסה לסגל לעצמו את תורת הלחימה הסינית, תוך כדי ניתוקה מן המסגרת האידיאולוגית שלה.
אדריכל היחסים – אחמד שוקיירי
בעיית פלסטין לא הייתה מוכרת לסינים לפני 1955. וכשם שוועידת באנדונג מהווה נקודת מוצא ליחסי סין עם מדינות ערב, כך היא מהווה גם נקודת מוצא ליחסיהן של סין עם הפלסטינאים. בהצהרת הסיכום שלו בבאנדונג אמר צ'ו אן-לאי: "ברצוני להצהיר, כי העם הסיני רוחש מלוא האהדה והתמיכה […] למאבק העם הערבי של פלסטין לזכויות-אנוש".
במשך שנים מספר לא היה גוף פלסטינאי שאפשר ליצור עימו מגעים. גוף כזה הוקם בעקבות החלטת ועידת הפיסגה הערבית בינואר 1964 ונקרא הארגון לשיחרור פלסטין. אחמד שוקיירי, אשר הועמד בראש הארגון, לשיחרור פלסטין. אחמד שוקיירי, אשר הועמד בראש הארגון, גילה נטיות פרו-סיניות מובהקות. למשל, תגובתו על הפיצוץ המימני הסיני הראשון, ביוני 1967, הייתה נלהבת ביותר. הוא ראה בפיצוץ "מכת-מחץ לאיפריאליזם האמריקאי והבריטי" במזימה התוקפנית שלהם נגד הערבים ו"עידוד רב לעם הערבי". הייתה זו גם תבוסה ל"אלה אשר ניצלו את המונופול הגרעיני שלהם למדיניות של טרוריזם ושיעבוד". על-ידי שבירת מונופול זה "תרמה סין תרומה כבירה להגנת העמים שוחרי-השלום בעולם. ולביטחון האנושות". במרס 1965 ערך שוקיירי ביקור ראשון בסין, וכבר באותה שנה אמר במסיבת עיתונאים בביירות, כי ארגונו קיבל סיוע צבאי מסין, וכי אישיות צבאית פלסטינאית נמצאת בפקינג לצורך ארגון שיתוף- פעולה צבאי. באוגוסט 1966 נודע לראשונה, כי לוחמי-גרילה של הארגון, אשר אומנו בסין, חזרו לאזור. ושוב, באפריל 1967 חזר שוקיירי ואמר, כי סין שולחת נשק לארגונו, ומנה את מספר אנשיו המאומנים על-ידי סינים ב"תריסרים".
נראה שמלבד הארגון לשחרור פלסטין ושלוחותיו השונות, אין מקבל נשק סיני שום גוף ערבי במזרח-התיכון.
השראה רעיונית והדרכה בלחימה
מבחינתה של ישראל חשוב לזכור, כי הנשק אינו הגורם המרכזי ביחסי סין עם ארגוני-החבלה. סין מספקת למחבלים נשק קל ומוקשים מטיפוסים סובייטים מיושנים למדי, בכמות מועטת, ואין היא ממקורות הנשק החשובים של ארגוני-החבלה או המקור הבלעדי שלהם. הגורם החשוב ביחסי סין עם ארגונים אלה שייך לצד האידיאולוגי-תיאורטי, להדרכה הסינית (בסין או בארצות ערב) בשיטות-לחימה ובהתארגנות, אשר לסינים ניסיון רב בהן ממלחמתם ביפנים בשנים 1937-1945 וממלחמתם בצ'יאן קאי- שק בשנים 1945- 1949. כתביו הצבאיים של מאו תורגמו לערבית, וידוע גם שהארגונים עצמם פירסמו חוברות משוכפלות בערבית, ובהן סיכום הניסיון הסיני במלחמה נגד יפן.
השאלה הבלתי-נמנעת היא, באיזו מידה מתאימה תורת-הלחימה הסינית לתנאים אחרים, ובאיזו מידה מוכנים עמים וארגונים אחרים לסגל אותה לעצמם. מכיוון שהתנאים והרקע של המזרח-התיכון שונים במידה רבה מהתנאים והרקע בסין, אפשר לומר, כי ארגוני- החבלה הפלסטינאים נמצאים כעת בשלב שבו הם בודקים ומנסים את עקרונות הלחימה הסינית.
כבר עכשיו ניתן לומר, כי הפלסטינאים אינם ששים להגדיר את עקרונות לחימתם כ"סיניים". מורגשת מגמה (האופיינית גם לתנועות שיחרור לאומיות אחרות, למשל בוויטנאם ובאלג'יריה), לנסות וליצור תורת לחימה מקורית המותאמת לתנאים המקומיים המיוחדים, מבלי שתהיה עליה התווית: "תוצרת חוץ".
נציגות אש"ף הועלתה בדרגה
חשיבות מיוחדת נודעת לארגון השחרור פלסטין במסגרת הסכסוך הסינו-סובייטי. עמדתו של שוקיירי הייתה במידה רבה עצמאית ובלתי-תלויה בממשלות-ערב אשר ארחוהו. כאשר התפלג ארגון סופרי אסיה ואפריקה לפלג פרו-סיני ולפלג פרו-רוסי, נערך כינוס מצרים וברית-המועצות הסתייגו, כחירום של הפלג הפרו-סיני בפקינג. מובן, מכינוס זה, אך דבר זה לא הפריע לאחמד שוקיירי, שנמצא אותו זמן בקהיר, לשלוח את ברכותיו לפקינג, ולא הפריע, לנציג ארגונו להשתתף בקבלת-הפנים כאורח מיוחד. שתי התגובות גרמו לרוגז רב במצרים.
את חגיגות יום פלסטין, המוחג מדי שנה (14 במאי), מנצלים הסינים להתקפות חוזרות ונשנות על ברית-המועצות. כך למשל אמר, בין השאר, אחד הנואמים הסיניים לרגל יום פלסטין ב- 1966: "הקבוצה הסובייטית הרביזיוניסטית השלטת מתיימרת להיות ידידת העם הערבי, וברוב צביעותה היא טוענת שהיא תומכת בעם הפלסטינאי ובעמי ערב, אך לאמיתו של דבר היא פועלת תוך תיאום עם האימפריאליזם האמריקאי והציונות […] זמן מה לאחר מכן פורסם בסין מסמך אנטי-סובייטי חריף תחת הכותרת: "התפקיד שמילאה ברית-המועצות ביסודה של מדינת- ישראל". היה זה מסמך מרחיק-לכת בחריפותו, ולא ברור האם פורסם ביוזמה סינית או על-ידי הפלסטינאים בפקינג. סין דחתה – אם אם כי באיחור מביך – כל קשר בינה לבין המסמך. היא טענה שזהו זיוף שנעשה בידי סוכנים אימפריאליסטים, שמטרתם "להזיק ליחסים הטובים השוררים בין ערביי-פלסטין לבין עמי-סין וברית- המועצות". נציג אירגונו של שוקיירי הזדרז לבקר בקהיר ולהסביר לערבים מה שארע. תוך כדי שהותו בקהיר הסכימה סין להעלות את דרגת הנציגות של הארגון לדרגה דיפלומטית של "שגרירות- בפועל" – ללא ספק סימן של רצון טוב וניסיון לפייס את הערבים הנזעמים.
תוקפנות קיצונית שאינה מעוררת אמון
אם כי למראית-עין רבים יתרונותיה של סין ברית המועצות במזרח- התיכון, הרי במאזן סופי ומפוכח, הן של היחסים עם הממשלות והן של היחסים עם הממשלות והן של היחסים עם המפלגות הקומוניסטיות, ידה של ברית-המועצות על העליונה, והיתרונות של סין אפסיים. לכאורה עשויה עמדתה האנטי-מערבית הקיצונית של סין למשוך את תשומת-לב הערבים. עמדתה של ברית המועצות כלפי המערב מתונה בהרבה מן העמדה התקיפה והבלתי מתפשרת הסינית.
אולם דווקא העובדה שסין חסרה התחייבויות גלובליות שעליהן עליה להגן, דבר המשחרר אותה מן החשש מעימות צבאי בין מערב למזרח – דווקא עובדה זאת מפחידה את הערבים. המיליטאנטיות הסינית הקיצונית, סירובה להסכים למדיניות של אי-הזדהות, פעולותיה החתרניות בארגונים אפרו-אסיאנים ואחרים – אלה הם גורמי חולשה של סין במזרח-התיכון.
לכאורה עשויה העמדה הסינית כלפי ישראל למצוא חן בעיני הערבים. הייתה זו ברית-המועצות אשר הצביע בעד הקמת ישראל וצרופה לאו"ם וגם קשרה איתה יחסים דיפלומטיים. במלחמת ששת הימים נמנעה ברית-המועצות מלבוא לעזרת הערבים. עמדתה של סין, לעומת זאת, הייתה ונשארה עויינת בתכלית. אולם איש לא יחשוד היום בברית המועצות שהיא אוהדת לישראל, או שעמדתה כלפי ישראל פחות עויינת מעמדתה של סין. העבר נשכח. יתר על כן – לברית המועצות יש יכולת מעשית לפעול לטובת הערבים, אם על ידי איומים על המערב (במבצע סואץ – איום בטילים), אם על ידי זכות הווטו במועצת הבטחון, אם על ידי הידברות דיפלומטית רשמית ובלתי רשמית עם המערב. סין אינה יכולה לנקוט אף לא באחת מפעולות אלה.
העובדה שסין מנגנת על "המיתר המוסלמי" במגעיה עם המזרח- התיכון היא, לכאורה, גורם של יתרון. לברית המועצות אין "אגודה מוסלמית" נוסח סין, והשיקול הדתי ביחסיה עם ארצות האזור שולי לגמרי. אולם גם כאן, הידיעות על רדיפות מוסלמים בסין, על הרפורמות בכתב הערבי, על הנסיונות לדכא רגשות לאומיים ודתיים – כל אלה הופכים את היתרון הסיני למגבלה.
ברית המועצות מצניעה, הרבה יותר מאשר סין, את האינטרס המהפכני שלה. הבעיה הפנימית המרכזית במזרח התיכון אינה מהפכה אלא פיתוח לאומי, וברית-המועצות תורמת במידה רבה לפיתוח לאומי זה. סין מעולם לא התנכרה ליעדיה המהפכניים. יתר על כן, סין טוענת כי לקומוניסטים במזרח התיכון יש תפקיד מרכזי בסילוק האימפריאליזם. ברית המועצות מעולם לא אמרה דבר מעין זה. אם אמנם התאכזבו הערבים מעמדת ברית המועצות במלחמת ששת הימים, בכל זאת הם נהנים מן היתרונות הכלכליים והצבאיים של התקשרות אתה.
סין, לעומת זאת, אינה מסוגלת לעמוד בתחרות הסיוע. יתר על כן, מסתבר שהארצות שסין מציעה להן סיוע – אינן מוכנות לקבלו. מתוך סך 850 מיליון דולר שסין הציעה כמלוות לארצות לא-קומוניסטיות, נוצלו רק 175 – 200 מיליון. מצרים ניצלה רק כ- 5 מיליון דולר מתוך 80 מיליון שסין הציעה לה, ואלג'יר השתמשה רק ב3 מתוך 50 מיליון שסין הציעה לה. אכזבתה של סין ממתן סיוע כלכלי כמכשיר לסיוע הכלכלי-צבאי למזרח התיכון, מול השפעה פוליטית, וקשייה של סין בשל המהפכה התרבותית, גרמו לה שתקצץ באורח דראסטי את התחייבויות הסיוע הכלכלי שלה. אפילו מנהיגי הארגון לשחרור פלסטין מכירים במגבלות הסיוע בהשוואה לפוטנציאל הסובייטי העצום. דברים ברוח זה השמיע עוד בראשית 1967 ראש הסניף ביירות של הארגון.
מאבק על גלי הרדיו
גם בתחום התעמולתי ברור יתרונם של הרוסים על הסינים. מול 42 שעות שבועיות המשודרות מפקינג הרחוקה, יש לברית-המועצות רשת של תחנות-שידור הניצבות ממש לאורך גבולות ארצות-ערב. ברית-המועצות נוהגת לנצל תחנות שידור "מחתרתיות" המשדרות מארצות מזרח-אירופה "בשם" עמי-ערב, לצורך התקפות על סין. כך אמר "קול העם העיראקי" ב- 19 אוגוסט 1963: "מנהיגי סין מנסים לבודד את עמי המזרח הערבי […] מברית- המועצות, ובכך הם מחקים את דוגמת האימפריאליזם המערבי. אולם כל מאמציהם להרחיק את עמינו מברית-המועצות נדונו לכשלון".
רדיו מוסקבה תקף באותו חודש בחריפות את סין על עמדתה כלפי עיראק וביחוד על אדישותה כלפי הכורדים: "מה קרה לסולידאריות של המנהיגים הסינים ולנאמנותם למאבקן של אומות מדוכאות, שאותם מדגישה פקינג במונוטוניות כה רבה?".
ובסוף אותה שנה שידר רדיו מוסקבה: "במירמה רוצים מנהיגי סין להחדיר לעמי אסיה, אפריקה, ואמריקה הלטינית את הרעיון שהסכם מוסקבה ואמצעים אחרים, אשר נועדו להפגת המתח הבין-לאומי, מפריעים למאבק השחרור הלאומי. טענות אלה יש בהן מן הדמגוגיה וההרפתקנות. טענות אלה הן גניבת-דעת גלויה ופירושן, למעשה, שמנהיגי סין קושרים את עתיד תנועת השחרור הלאומית עם החרפת המתח הבין- לאומי ועם גרירת האנושות לקראת מלחמה גרעינית עולמית […] דבר זה כמוהו כהבטחת חירות לעמים – אחרי חיסולם". והעיקר בא בהמשך: […] אל לערבים להסכים להשקפה זו. הם קושרים שלום יחד עם תקוותיהם הנעלות לקידמה לאומית […] אם המצב יחריף, תהיינה ארצות- ערב, בניגוד לרצונן, מטרה למכות-מוות של טילים גרעיניים […]".
מוקדים מזרח-תיכוניים לסכסוך הסיני-סובייטי
עד למרד עבד אל-רחמן אל-שואף בעיראק, במרס 1959, ועד בכלל, שררה זהות מסוימת בתגובות של סין וברית-המועצות במזרח-התיכון. ביחס למשבר לבנון 1958 התפרסמו הצהרות-גינוי משותפות, ובמרס 1959, כשהתקיפה סין קשות את נאצר על מדיניותו האנטי-עיראקית והאנטי-קומוניסטית, עדיין הציגה את ברית-המועצות כידידת אמת של מצרים ושל עמי ערב. אולם למעשה נזרעו זרעי הפירוד כבר במשבר לבנון ב 1958.
כזכור הציעו הרוסים, כאמצעי לפתרון המשבר בדרכי-שלום, ועידת- פסגה של ארבע המעצמות ושל הודו. הסינים גינו את הרוסים כמוגי- לב, בראותם במשבר הזדמנות למלחמה אנטי-אימפריאליסטית. הם גם התנגדו כל הסכם שסין לא תשותף בו, וביחוד התנגדו לצרופה של הודו (יחסי סין-הודו היו אז בכי-רע). בסופו של דבר נסוגה ברית-המועצות, בלחץ סין, מעמדתה הפשרנית.
במשך הזמן הפכה עיראק להיות זירה מרכזית לסכסוך הסינו- סובייטי. בעקבות הפיכת קאסם עלתה מן המחתרת המפלגה הקומוניסטית בעיראק, שבה היו כנראה שתי סיעות: פרו-סובייטית, אשר העדיפה להשיג את מטרותיה באיטיות ולפעול תוך שיתוף פעולה עם קאסם; ופרו-סינית, ובראשה עזיז שריף, אשר דגלה במיליטנטיות רבה יותר, ובמאמץ להשתלטות טוטלית מהירה. אחד מראשי הזרם הפרו-סיני היה הקולונל פאדל עבאס אל-מהדאוי, גיסו של קאסם, אשר ניצל את בית-הדין העממי שהוא היה נשיאו, כבמה לתעמולה קומוניסטית ולהתקפות על נאצר ועל מנהיגים ערבים אחרים. בעקבות כישלון החתרנות המצרית בעיראק פתחה סין, כאמור, בסדרת התקפות על מצרים שבהן, ללא יוצא מן הכלל, תמכה במעמדה של ברית-המועצות באזור: ברית המועצות היא ידידתן ומשענתן הראשית של קע"ם ושאר מדינות ערב במאבקן לחירות לאומית.
סין ראתה מלכתחילה את משטר קאסם כמשטר "מהפכני" ו"דמוקרטי", אשר סילק את האימפריאליזם מאחד ממעוזיו החזקים ביותר במזרח-התיכון. העובדה שלגורמים קומוניסטים בעיראק ניתנו פתחון-פה ואפשרות פעולה, הביאה כנראה את הסינים למסקנה, כי התנאים בעיראק בשלים למהפכה. מדיניות זו הגיעה לשיאה במהומות ביולי 1959. נראה, שמאחורי ההסתה והתסיסה עמדו גורמים פרו-סיניים. קאסם שם קץ לפעילות זו. בית-הדין של מהדאוי פורק, והמדאוי עצמו יצא לסיור בסין.
בגדאד נשארה ניטרלית
הקומוניסטים המקומיים, כנראה בלחץ מוסקבה ומתוך אכזבה מהטקטיקה המהפכנית הפזיזה, התנצלו, פשוטו כמשמעו, על קיצוניותם והתנצלות זו פורסמה בפראבדה ב- 17 באוגוסט. בעיתונות הסינית לא היה לה כל זכר. לדעת מוסקבה עדיין לא היו התנאים בעיראק בשלים למהפכה, ולקח זה רצתה להביא לתשומת-לבן של מפלגות קומוניסטיות בארצות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. מנקודה זו מתחיל ניגוד האינטרסים, במישור המילולי והמעשי, בין סין לבין ברית-המועצות במזרח-התיכון.
באשר לגורמים הפרו-סיניים בעיראק – גורלם היה מר. בעקבות הפיכת פברואר 1963 הופל משטר קאסם ונפגעו קומוניסטים רבים – מהם פרו-סינים. הקולונל מהדאוי הוצא להורג, עזיז שריף נאסר ורכושו הוחרם, וגורל דומה פקד רבים אחרים. עם הקמת המשטר החדש ב 1963 נשארו כל שגריריה של עיראק בתפקידיהם. רק שגריר אחד הודח – שגריר עיראק בסין. מאז השתדלה עיראק להימנע מלהסתבך בסכסוך הסינו-סובייטי.
בראשית מאי השנה מסר העיתון הכווייתי אל-רסאלה כי ממשלת עיראק אסרה על אוניה סינית ובה נשק המיועד לחבלנים, לעגון בנמליה וזאת כדי לא לעורר את זעמם של הסובייטים. בסופו של דבר בוטל האיסור; ארגוני החבלה השיגו את נשקם ועיראק הגבירה את השפעתה עליהם.
חתרנות – גם בלבנון
בשל היותה יציבה מבחינה פוליטית ובשל מדיניותו האנטי- קומוניסטית התקיפה של נאצר, כמעט, שאין מצרים מהווה זירה לסכסוך סינו-סובייטי. אולם היריבות בין סין לברית-המועצות באה לידי ביטוי באירגונים שונים שמרכזם בקהיר. ארגון הסולידאריות האפרו-אסיאנית משותק למעשה בגלל הסכסוך. מאז הכינוס בניקוסיה, בפברואר 1967 החרימה סין את כינוסי הארגון וחדלה להשתתף בהם, בטענה שהארגון הוא קשר שפל ביוזמת הרביזיוניזם הסובייטי.
כאשר התכנס ב1 ביולי 1967 כינוס חירום של הארגון אשר דן במשבר המזרח-התיכון, הועמדה סין בפני דילמה: סין, כתומכת נלהבת של עמי ערב, לא יכלה לגנות כינוס זה, שנקרא באופן מיוחד כדי לתמוך במאבקם של עמי ערב נגד האימפריאליזם. סין שתקה עד ה 8 ביולי, ואז תארה סוכנות הידיעות הרשמית של סין את הכינוס כ"אחיזת-עיניים" שאורגנה ע"י "הכנופיה הרביזיוניסטית הסובייטית".
במחצית השנייה של 1964 שידר רדיו מוסקבה ידיעות והצהרות בגנות הסינים, ובין השאר ציטט הצהרה אשר נלקחה מעיתונה של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית "אל-נדא". בהצהרה נאמר שהקומוניסטים הלבנונים "רואים זאת כחובתם לגלות לעולם כולו את פעילותיהם של נציגי-פקינג, אשר הקימו קשרים עם אלמנטים חשודים ובוגדים, שגורשו משורות תנועת הקידמה […] נציגי פקינג שואפים לנצל אלמנטים אלה בפעילותם המפלגת והחתרנית נגד כוחות לאומיים ומתקדמים במדינות ערב. נציגיה הדיפלומטיים של פקינג, המאומנים לבירת אחת ממדינות ערב השכנות, עורכים מסעות תכופים ללבנון, כדי לפגוש אלמנטים אלה. הם נותנים להם שוחד ומימון, ומספקים להם ספרות תעמולתית סינית שעליהם להפיצה".
לא ברור באיזו מידה נכונות האשמות אלה. נראה שהן מתייחסות להקמתה של מפלגה קומוניסטית פרו-סינית בלבנון. בראשית ספטמבר 1964 הופצו בביירות עלונים אשר הודיעו על ייסודה של מפלגת המהפכה הסוציאליסטית. מאז ועד היום מפרסמת המפלגה מדי פעם גילויי-דעת בגנותה של ברית-המועצות ובשבחה של סין. דמשק היא הבירה אשר אליה כנראה מכוונות ההצהרה שלעיל.
היא משמשת מרכז לפעילות אנטי-סובייטית באזור. אך מסתבר שאפילו שלטונות סוריה הקיצוניים מתנגדים לשימוש בשטחה לשם התקפות על ברית-המועצות. בפברואר 1967 הטילו הסורים איסור על הפצת הידיעות של סוכנות הידיעות "סין-החדשה" היא השופר הרשמי של סין – בגלל התקפותיה של ברית המועצות ובעקבות תקרית בבודפשט, שבה התקיפו הסינים את מכוניתו של השגריר הסורי. האיסור בוטל רק לאחר שנתקבלה הבטחה מהסוכנות שההתקפות יופסקו.
בקרב הקומוניסטים בסוריה נתגלעו מזה זמן ממשוך ניגודים חריפים בין פלגים פרו-סיניים ופלגים פרו-סובייטיים, ובפברואר 1968 הקימו הקומוניסטים הפרו-סיניים מפלגה נפרדת משלהם. עוד לפני מלחמת ששת הימים, וביחוד לאחריה, חוזר בתעמולה הסינית האנטי-סובייטית המוטיב של "הבוגדנות הרוסית כלפי עמי ערב". הסינים מביאים גם דוגמאות אחרות בהן "בגדו" הרוסים: פרשת קונגו, טילי קובה ווייטנאם. אולם מסתבר שדווקא תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים החלישה את סיכוייה של סין במזרח-התיכון, כיוון שסין אינה מסוגלת לפצות את מדינות ערב על הנזק החומרי שנגרם להן, בעיקר בתחום החימוש ובתחומי הכלכלה. כיוון שבתחום הפוליטי הבינלאומי מעולם לא הייתה לסין אפשרות לסייע לעולם הערבי, הרי שעמדתה כיום במזרח-התיכון נחותה הרבה יותר משהייתה לפני מלחמת ששת-הימים, וזאת על אף "הבגידה" הסובייטית.