(שנות החמישים והשישים)
מאת: אלברט חוראני
מקור: היסטוריה של העמים הערביים, עריכה מדעית: יהושע פרנקל
בהוצאת דביר, עמ' 402-391. 1991
לאומיות עממית
חשיבות רבה תישמר תמיד למרכיב האיסלאמי באותה מזיגה של רעיונות שעמדה בבסיס הלאומיות העממית של התקופה. מרכיב זה התפשט מעבר לעילית המשכיל אל רובד נרחב יותר של תושבי הערים, בעיקר, שחינוכם ותקשורת המונים הביאו אותם למעורבות פוליטית כלשהי. בין אם היה זה האיסלאם של המודרניסטים, או זה של האחים המוסלמים, הוא נשאר, ככלל, יסוד משני במערכת. היסודות העיקריים שקבעו את רוחה של הלאומיות העממית באו ממקורות אחרים. הייתה זו התקופה שרעיון "העולם השלישי" היה בעל השפעה: רעיון החזית המשותפת של מדינות בתהליך של התפתחות, השייכות בעיקר לאימפריות הקולוניאליות של העבר, שאינן מזדהות עם אף אחד משני הגושים – ה"מערב" וה"מזרח" הקומוניסטי – ויש להן כוח קולקטיבי הנובע משיתוף פעולה, בעיקר משליטתן ברוב של העצרת הכללית של האומות המאוחדות. יסוד שני היה רעיון האחדות הערבית: למדינות ערב העצמאיות יש מן המשותף ברקע התרבותי, בהיסטוריה ובאינטרסים המשותפים ודי בכך כדי להביא אותן לאיחוד קרוב ביניהן. שיתוף זה לא רק שיקנה להן עוצמה קיבוצית רבה יותר, אלא יביא גם לאיחוד מוסרי בין עם לממשלתו, דבר שיהפוך את הממשלה ללגיטימית וליציבה.
לאותם יסודות נוסף כעת עוד יסוד – הסוציאליזם. כלומר, הרעיון של שליטת הממשלה במשאבים למען האינטרסים של החברה, של בעלות ממלכתית וניהול ייצור, וחלוקה צודקת של הכנסה, באמצעות מיסוי ומתן שירותים חברתיים. כוחו ההולך וגובר של רעיון זה, שיקף בחלקו את מה שהתרחש במקומות אחרים בעולם: עוצמת המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות במערב אירופה, ההשפעה הגוברת של ברית-המועצות ובעלות בריתה, עלייתה של המפלגה הקומוניסטית בסין לשלטון ומיזוג רעיונות לאומיים וסוציאליסטיים במצען של אחדות מהמפלגות שעלו לשלטון במדינות העצמאיות החדשות באסיה. במיוחד הוכח הדבר בפיתוח הרעיונות המרקסיסטים בערבית. ושוב היה מרכז הפעילות במצרים. היסטוריונים החלו לפרש היסטוריה מצרית ברוח מרקסיסטית, ומה שנראה היה כתנועות לאומיות נראה כעת כתנועות מעמדיות המופעלות למען האינטרסים שלהן. מחמוד אמין אל עאלם ועבד אל-עזים אניס כתבו ביקורת סוציאליסטית על התרבות המצרית. הם הצהירו שהתרבות חייבת לשקף את אופייה ומצבה של החברה כולה, והספרות חייבת לנסות ולהראות את קשריו של היחיד עם ההתנסות של החברה. ספרות המתחמקת מהתנסות זו היא מרוקנת, והיצירות ששיקפו לאומיות בורגנית הן כעת נטולות תוכן. יש לדון יצירות חדשות לפי המידה בה הצליחו לבטא את המאבק ב "תמנון אימפריאליזם", שהוא העובדה הבסיסית של החיים במצרים, והאם זה משקף את חיי מעמד הפועלים. לאור זה הופכת השאלה של צורת הביטוי לבעלת משמעות. הפער בין הביטוי לבין התוכן הוא לדידם סימן לבריחה מהמציאות. הם סבורים שנג'יב מחפוז, הכותב על חיי העם אך אינו משתמש בערבית מדוברת, מבטא ניכור מסוים מהמציאות.
הדרכים בהן התמזגו היסודות האלה לתנועות עממיות היו שונות ממדינה למדינה. במגרב יצרו תנאי המאבק נגד השלטון הצרפתי תנועות לאומיות בעלות תמיכה עממית רחבה יותר, והתארגנות טובה יותר מאשר אלה במזרח. מאחר שהצרפתים היו שם לא רק כמימשל זר, אלא כקבוצת תושבים בעלי זכויות יתר השולטים על אמצעי הייצור, הדרך היחידה להתנגד להם בהצלחה הייתה באמצעות מרי עממי מאורגן היטב, שהתפשט מן הערים אל הכפרים.
בתוניסיה הושגה עצמאות והממשלה החדשה נשלטה בידי צירוף של איגודים מקצועיים ומפלגת הניאו-דוסתור, שהנהיגה אותה עילית משכילה, אשר שורשיה היו נטועים נעוצים בעיקר בערים הקטנות ובכפרים של הסאחיל, עם שלוחות ברחבי המדינה. עילית זו שלטה גם בממשלה החדשה. גם באלג'יריה היה המצב דומה: הארגון שהחל במרד נגד השלטון הצרפתי ב- 1954, חזית השחרור הלאומי (אף-אל-אן) שהנהיגו אותה אנשים ממוצא חברתי נמוך אך בעלי ניסיון צבאי, הצליחה, עקב לחץ המלחמה, למשוך אליה בהדרגה תמיכה רחבה מכל שכבות הציבור. כאשר הפך הארגון מכוח מהפכני לממשלה, הייתה מנהיגותו עירוב של מפקדים צבאיים ותיקים של המהפכה וטכנוקרטים בעלי השכלה גבוהה, שבלעדיהם אין ממשלה מסוגלת לפעול. הממשלה קיבלה את עוצמתה מרשת ארצית של סניפי מפלגה, בהם היו פעילים סוחרים זעירים, בעלי קרקעות ומורים.
במרוקו השיגה קואליציה דומה של אינטרסים – בן המלך, מפלגת איסתקלאל והאיגודים המקצועיים – עצמאות, אך לא הוכיחה שהיא יציבה ומאוחדת כמו במדינות אחרות של המגרב. כנגד מפלגת האסיתקלאל יכול המלך לטעון שהוא ההתגלמות האותנטית של הקהילה הלאומית, ושהוא מסוגל גם לשלוט בצבא החדש. מפלגת האיסתקלאל, שלא זכתה לתמיכה עממית המשמשת ביטוי לרצון הלאומי, נטתה להתפצל לסיעות לפי קווים מעמדיים.
מכאן צמחה תנועה חדשה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים (Union Nationale des Forces Populaires), שקיבלה את הנחיותיה ממנהיגים מאזורי הכפרים וההרים, שטענה כי היא מייצגת את האינטרסים של הפרולטריון העירוני.
ברוב ארצות המזרח התיכון הושגה העצמאות עקב מניפולציה של כוחות פוליטיים, פנימיים וחיצוניים, ובזכות משא ומתן שקט, יחסית, למרות רגעי מהומות עממיות. בארצות שזכו לעצמאות, עבר תחילה השלטון לידי המשפחות השליטות או העליתות המשכילות, שרכשו בעבר מעמד חברתי וכישורים פוליטיים הנחוצים בתקופת העברת השלטון. אולם בידי קבוצות כאלה לא היו, בהכללה, מיומנות וכוח משיכה לשם גיוס תמיכה עממית בנסיבות החדשות של קבלת העצמאות, או להקים מדינה במובנה המלא. הן לא דיברו אותה שפה פוליטית של אלה אותם התיימרו לייצג, והאינטרסים שלהם התמקדו בשמירת המארג החברתי הקיים ובחלוקת העושר, ולא בשינוי מגמות בכיוון של צדק חברתי רב יותר. בארצות אלו נטו תנועות פוליטיות להתפורר לאחר העצמאות ולפנות דרך לתנועות ולאידיאולוגיות חדשות, שמיזגו את יסודות הלאומיות, הדת והצדק החברתי באופן מושך יותר.
תנועה כזו הייתה תנועת האחים המוסלמים, בעיקר במצרים, בסודאן ובסוריה. גם קבוצות קומוניסטיות וסוציאליסטיות החלו למלא תפקיד משמעותי בהתנגדות הן למשטר האימפריאליסטי בשלב האחרון שלו, והן לממשלות החדשות שבאו במקומו. במצרים התפצלה התנועה הקומוניסטית לקבוצות קטנות, שלמרות זאת הצליחו למלא תפקיד ברגעי משבר מסוימים.
במיוחד הנהיג וכיוון "ועד הפועלים והסטודנטים" הקומוניסטי, במהלך העימות עם הבריטים בשנים שלאחר המלחמה, כוחות עממיים שהתעוררו. בעיראק מילאו הקומוניסטים תפקיד דומה בתנועה שאילצה את הממשלה לחזור בה מהסכם ההגנה שחתמה עם בריטניה ב- 1948. ההסכם זה לתמיכת רוב המנהיגים הפוליטיים, והעניק מספר יתרונות לעיראק בכך שסיפק נשק לצבא ואיפשר לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהחל אז בארץ-ישראל, אך היה בו רמז לקשר קבוע בין עיראק לבין בריטניה; לכן הייתה משמעותו שיעבוד תמידי שלה אינטרסים העיראקיים לאינטרסים הבריטיים. ההתנגדות להסכם שימשה מוקד שסביבו יכלו להתאחד מספר אינטרסים שונים: איכרים שנותקו מהשייח'ים שלהם, שהפכו לבעלי קרקעות; הפרולטריון העירוני שנאלץ להתמודד עם מחירי המזון הגבוהים; סטודנטים ומנהיגים לאומיים שטבעם שונה. במצב זה מילאה המפלגה הקומוניסטית תפקיד חשוב כמקשרת בין קבוצות שונות.
בסודן, שוב, הקבוצה השלטת שירשה את העמדה הבריטית הייתה קשורה לשתי מפלגות, שכל אחת מהן הייתה מחוברת למנהיגות דתית מסורתית, ושתיהן דמו במבנה החברתי, אם כי נבדלו זו מזו במידת רצונן לקשור את סודן עם מצרים. היה תפקיד עממי אחד שלא יכלו למלא ושהמפלגה הקומוניסטית, שבעיקרה הוקמה על- ידי סטודנטים שלמדו במצרים, ניסה להשלים.
לנוכח התפצלות הכוחות הפוליטיים, נעשו מספר ניסיונות להקים תנועות מסוג חדש, שיהיו מסוגלות לשלב בתוכן את כל היסודות החשובים. בשנות החמישים והשישים היו שתיים בעלות חשיבות מיוחדת. אחת הייתה חזב אל-בעת' (מפלגת התחייה) אשר צמחה בסוריה. מפלגה זו היוותה איום על השליטה הפוליטית של מספר מצומצם של משפחות עירוניות גדולות ושל מפלגות או התאגדויות רופפות של מנהיגים שביטאו את האינטרסים שלהן. המפלגה פנתה בעיקר למעמד החדש של המשכילים שנוצר כתוצאה מגידול מהיר בחינוך, שבאו מן המעמדות החלשים יותר בחברה, ובמידה רבה מהקהילות שמחוץ לרוב המוסלמי-הסוני: עלווים (נוציירים), דרוזים ונוצרים. המפלגה נוסדה בעקבות ויכוחים אינטלקטואלים על הזהות הלאומית של הסורים ויחסיהם עם קהילות אחרות דוברות ערבית, ויכוחים שהיו חריפים יותר בסוריה מאשר במקום אחר, משום שהגבולות ששורטטו בידי בריטניה וצרפת לטובתן הן, תאמו פחות לחלוקה ההיסטורית והטבעית של הגבולות מברוב ארצות המזרח התיכון.
התשובה לשאלת הזהות שניתנה מפי התיאורטיקן החשוב של הבעת', מישל עפלאק (1989-1910), נוצרי מדמשק, ביטאה רוח לא פשרנית. יש רק אומה ערבית אחת שלה זכות לחיות במדינה אחת מאוחדת. היא נוסדה עקב ניסיון היסטורי גדול – יצירתו של הנביא מוחמד את דת האיסלאם והחברה שגילמה אותה. ניסיון זה שייך לא רק לערבים המוסלמים, אלא לכל הערבים שהטמיעו אותו כשלהם, וראו בו בסיס לתביעתם לשליחות מיוחדת בעולם וזכות לעצמאות ולאחדות. הם יכלו להשיג את היעדים האלה רק בעזרת שינוי כפול: ראשית, של השכל והרגש – קבלת הרעיון של האומה הערבית באמצעות הבנה ואהבה – ולאחר מכן של המערכת הפוליטית והחברתית.
באותה מערכת של רעיונות, יסוד הרפורמה החברתית והסוציאליזם היה בתחילה בעל חשיבות קטנה יותר, אך באמצע שנות החמישים התמזגה מפלגת הבעת' עם מפלגה סוציאליסטית מובהקת יותר. כך התפשטה השפעתה בסוריה ובמדינות הסמוכות, לבנון, ירדן ועיראק, וגם במדינות חצי-האי-ערב. לא רק סטודנטים ואינטלקטואלים שהוטרדו בשאלות של זהות נמשכו אליה. היה לה כוח משיכה רב ביותר בקרב הדור של קציני צבא ממוצא פרובינציאלי נמוך, ואצל מעמד הפועלים העירוני של מהגרים מהכפרים. בשנות החמישים היו חילופי שלטון צבאי ומימשל פרלמנטרי בסוריה. במצב של שלטון מפוצל, יכלה מפלגה בעלת מדיניות ברורה וכוח משיכה עממי למלא תפקיד חשוב יותר וגדול ממספר חבריה, ומפלגת הבעת' הייתה חשובה הן לתנועה שהובילה ליצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת ב- 1958 והן להתפרקותה ב- 1961. גם בעיראק גברה השפעת המפלגה אחרי המהפכה ב- 1958.
מפלגת הבעת' הייתה אידיאולוגיה שהפכה לכוח פוליטי, אך באותה תקופה הייתה עוד תנועה חשובה – משטר שפיתח בהדרגה מערכת אידיאות שבאמצעותן טען ללגיטימיות. לקציני הצבא המצרי שתפסו את השלטון ב- 1952, ושבראשם התייצב עד מהרה ג'מאל עבד אל-נאצר כמנהיגם הבלתי מעורער, הייתה מלכתחילה תוכנית פעולה מצומצמת ולא הייתה להם אידיאולוגיה משותפת, פרט לפנייה לאינטרס הלאומי הניצב מעל לאינטרס של המפלגות והפלגים השונים, ותחושת סולידאריות עם המוני האיכרים, שמקרבם באו רוב הקצינים. ברם, במשך הזמן רכשו לעצמם אידיאולוגיה אופיינית, שזוהתה בדרך כלל עם אישיותו של עבד אל-נאצר. באידיאולוגיה הנאצריסטית היו מספר יסודות שבאותה עת היה בכוחם לשנות דעות. לשון האיסלאם הייתה הלשון הטבעית בה השתמשו המנהיגים בפנותם להמוני העם. בדרך כלל, היו בעד גירסה רפורמיסטית של האיסלאם, שלא התנגדה לשינויים במודרניזציה ובחילון שאותם חוללו, אלא תמכו בהם. באותה תקופה היה פיקוח חמור של הממשלה על אל-אזהר.
בדרך כלל הודגשה פחות הקריאה לאיסלאם מאשר הקריאה ללאומיות ולאחדות ערבית. אחדות ערבית התקבלה על-ידי ממשלות קודמות במצרים כנדבך חשוב במדיניות חוץ, אך ההתפתחות ההיסטורית הנפרדת של מצרים והתרבות המובהקת של עמק הנילוס הרחיקו מעט את מצרים משכנותיה. אולם כעת החל המשטר של עבד אל-נאצר לחשוב על המדינה כעל חלק מהעולם הערבי ומנהיגתו הטבעית. הם האמינו שיש להשתמש במנהיגות בכיוון של מהפכה חברתית: בעלות ממלכתית או שליטה על אמצעי הייצור וחלוקה מחדש של ההכנסות. כל אלה היו חיוניים כדי להשיג את מירב העוצמה הלאומית ולחולל תמיכה המונית במשטר.
תוכנית הרפורמה החברתית הוצדקה על-ידי הרעיון של "סוציאליזם ערבי" מיוחד, כלומר, מערכת הנמצאת באמצע הדרך בין מרקסיזם, המייצג את המאבק המעמדי, וקפיטליזם, הנותן ראשונות לאינטרסים אישיים ולשלטון המעמדות שבידיהם אמצעי הייצור. לפי "הסוציאליזם הערבי", כל החברה כולה אמורה להתקבץ סביב ממשלה הדואגת לאינטרסים של הכלל. רעיון זה הובע באמנה לאומית (National Charter), אשר התפרסמה בשנת 1962: רק מהפכה תשחרר את האומה הערבית מאזיקיה ותעזור להיפטר ממורשת חשוכה שהכבידה עליה… זו הדרך היחידה להתגבר על פיגור שנכפה עליה בדיכוי ובניצול…
ועל מנת להתמודד עם האתגר המצפה לערבים ולאומות לא מתפתחות אחרות: האתגר המוצע עקב המצאות מדעיות מדהימות שעזרו להרחיב את הפער בין המדינות המתפתחות ובין הלא מתפתחות… דורות של סבל ותקווה סיפקו לבסוף מטרות ברורות למאבק הערבי. מטרות אלה – הביטוי הנאמן למודעות ערבית – הן חירות, סוציאליזם, אחדות… בימינו. החירות פירושה חירות למדינה ולאזרח. הסוציאליזם הפך להיות אמצעי ומטרה גם יחד: סיפוק צרכים וגם צדק. הדרך לאחדות היא קריאה עממית להשבת הסדר הטבעי של אומה אחת.
דמוקרטיה פוליטית לא הייתה אפשרית בלי דמוקרטיה חברתית, וזה היה כרוך בבעלות ציבורית על אמצעי התקשורת ועל שירותים ציבוריים אחרים, בנקים וחברות ביטוח, תעשיה כבדה ובינונית, והחשוב מכל – סחר חוץ. בדמוקרטיה יש להקפיד על שוויון הזדמנויות, על טיפול רפואי וחינוך לכל, לנשים ולגברים כאחד, ועידוד תכנון משפחתי. על החלוקה המעמדית להיפתר במסגרת האחדות הלאומית, וכך גם החלוקה בין מדינות ערב. על מצרים לקרוא לאחדות ערבית בלי לקבל את הטיעון שזו תהא התערבות בענייני מדינות אחרות. במשך כמה שנים בוצעו שינויים חברתיים בצורה נמרצת: הגבלות על שעות העבודה, שכר מינימום, הרחבת שירותי הבריאות לציבור והקצאת חלק יחסי מרווחי התעשייה לביטוח ולשירותי רווחה. צעדים אלה התאפשרו בשל הגידול המהיר של מצרים בתחילת שנות השישים. אך ב- 1964 פסקה הצמיחה, והצריכה הפרטית לנפש לא עלתה עוד.
גם בשיאו, לא הצליח משטרו של עבד אל-נאצר לתעל את כל הכוחות הפוליטיים של העם המצרי. התנועה הפוליטית ההמונית שלו, האיחוד הערבי הסוציאליסטי, שימשה אפיק שדרכו עברו כוונות הממשלה לידיעת הציבור, ולא אפיק שיכול היה לבטא רצונות, הצעות ותלונות של העם. האחים המוסלמים האשימו את התנועה בשימוש בלשון האיסלאם, על מנת לחפות על משטר חילוני במהותו. המרקסיסטים האשימו את ה"סוציאליזם הערבי" שהוא שונה מסוציאליזם "מדעי", המבוסס על הכרה בהבדלים ובניגודים מעמדיים.
אולם בארצות ערביות אחרות התקבל הנאצריזם באהדה ציבורית רבה. אישיותו של עבד אל-נאצר, הצלחת משטרו, הניצחון הפוליטי של משבר סואץ ב- 1956, בניית הסכר הגדול, צעדי הרפורמה החברתית, וההבטחה למנהיגות חזקה שתגן על הנושא הפלסטיני – כל אלה ליבו את אש התקווה לעולם שונה, לתחיית אומה ערבית מאוחדת שתתפוס את מקומה הנכון בעולם, באמצעות מהפכה חברתית אמיתית. תקוות אלו זכו לעידוד בעזרת שימוש מיומן של העיתונות והרדיו, שקראו ל"עם הערבי" מעל לראשי הממשלות האחרות. קריאות אלו העמיקו את הניגודים בין ממשלות ערביות, אך הנאצריזם נותר סמל רב עוצמה של אחדות ומהפכה, שהתגלם בתנועות פוליטיות בעלות היקף רחב, כמו התנועה של לאומנים ערבים (אל-קומיון אל-ערב) אשר נוסדה בביירות, והייתה מקובלת על פליטים פלסטינים.
עליית הנאצריזם
כל שנות השישים שלט רעיון הלאומיות הערבית הסוציאליסטית והניטרלית, שעבד אל-נאצר היה המנהיג שלו וסמלו, על החיים הציבוריים של המדינות הערביות. לאחר שאלג'יריה השיגה את עצמאותה בשנת 1962, הגיע למעשה לסיומו עידן האימפריות האירופיות, אך במזרח התיכון נותרו עדיין אזורים בהם נשאר הכוח הבריטי שנשען על ממשלים מסוימים, וכמוצא אחרון על האפשרות של שימוש בכוח הנשק.
בעדן ובמדינת החסות סביבה הפכו האינטרסים הבריטיים משמעותיים יותר בשנות החמישים. בתי הזיקוק של עדן היו חשובים וכן גם הבסיס הימי, בגלל הפחד שמא תבסס ברית- המועצות את שליטתה בקרן אפריקה, בחוף הנגדי של הים האדום. שלטון החסות הרופף על ארץ זו הפך למערכת שלטון רשמית. התעוררות המודעות הפוליטית בעדן, שזכתה לעידוד עם עליית הנאצריזם ושינויים מסוימים שהתרחשו בתימן, אילצו את הבריטים להגדיל את שיעור ההשתתפות המקומית במימשל. בעדן הוקמה אסיפה מחוקקת, ומדינות החסות הסמוכות אוחדו לפדרציה שכללה גם את עדן. אך ויתורים מוגבלים הביאו לדרישות חדשות של מעמד המשכילים הקטן, של הפועלים בעדן, ושל אלה שהתנגדו למרותם של שליטי הפדרציה בעידודה שלמצרים. השתרר אי שקט, ובשנת 1966 החליטה הממשלה הבריטית לסגת. באותה עת נחלקה האופוזיציה לשתי קבוצות, וכאשר התבצעה הנסיגה בשנת 1967 הצליחה קבוצה עירונית, בעלת אוריינטציה מרקסיסטית, לתפוס את השלטון.
במפרץ הפרסי (ערבי) התבצעה הנסיגה לאו דווקא בשל לחץ מקומי, אלא בשל שינוי בתפיסת מעמדה של בריטניה בעולם. ב- 1961 זכתה כווית לעצמאות מלאה: מעמד שליט יציב של משפחות סוחרים שהתגבשו סביב משפחת השליטים, יכול היה ליצור סוג חדש של מימשל וחברה, תוך ניצול הנפט. בדרום המפרץ נערכה ב- 1968 בחינה מחדש של משאבים ואסטרטגיה, שהובילה להחלטת ממשלת בריטניה להוציא את הכוחות הצבאיים שלה, ועקב כך גם לחיסול שליטתה הפוליטית ברחבי האוקיינוס ההודי, עד 1971.
מבחינה מסוימת הייתה החלטה זו מנוגדת לאינטרס הבריטי המקומי. גילוי נפט במקומות שונים במפרץ וניצולו בהיקף נרחב באבו-דבי, הקנו חשיבות חדשה למה שהיה בעבר איזור עני ביותר, והובילו להתפשטות מסוימת של שליטה בריטית, מהנמלים הקטנים שבחוף אל פנים המדינה, מקום בו התיחום המדויק של הגבולות היה עתה חשוב. באמצעות ההשפעה הבריטית הוקמה פדרציה רופפת של "הנסיכויות הערביות המאוחדות" (אל- אמאראת), על מנת למלא את התפקיד המאחד אותו מילאה בריטניה. הפדרציה כללה שבע מדינות קטנות (אבו-זבי, דובאיי, שרג'ה ועוד ארבע), אך בחריין וקטאר לא הצטרפו אליה. לזמן מה איימו על עצמאותה של בחריין תביעות איראניות לשליטה שהתבססו על טענות היסטוריות, אולם אלו בוטלו ב- 1970. לאחר מכן, החלק היחיד בחצי-האי בו נמשכה נוכחות בריטית, היה חלק בו מעולם לא הייתה נוכחות רשמית. השליט של עומן היה נתון זמן רב לפיקוחם של מספר זעום של פקידים בריטיים.
שלטונו הגיע בקושי לפנים המדינה, בה היה השלטון הממשי בידי האימאם של האיבאדיה. אולם בשנות החמישים הובילו הסיכויים לגילוי נפט בפנים המדינה להגברת שליטת הסולטן, שזכתה לתמיכה בריטית. דבר זה עודד מרד מקומי שנתמך בידי ערב הסעודית, שהייתה בעלת דרישות טריטוריאליות משלה. מאחורי הקונפליקט הזה היו אינטרסים מנוגדים שלחברות נפט אנגליות ואמריקניות. המרי דוכא בעזרת כוח בריטי, והאימאמה של הח'וארג'-איבאדיה נכחדה. אך ב- 1965 פרץ מרד רציני יותר במערב המדינה, במחוז דופאר. המרד נמשך גם בשנות השבעים בסיוע תמיכה מבחוץ. הסולטאן העומני סירב לוותר כדי לשנות את המצב, וב- 1970 גרמו הבריטים להדחתו – לטובת בנו.
בשנות השישים, עיקר עניינם של מי שעסקו במה שנדמה כהקמתה של אומה ערבית, לא התמקד עוד בשרידי המשטר האימפריאליסטי, אלא בשני סוגי עימות אחרים: בין שתי מעצמות-העל; ובין המדינות ששלטו בהן קבוצות שהתחייבו לשינוי מהיר או למהפכה בסגנון נאצריסטי, לבין אלו ששלטו בהן שושלות או קבוצות שנזהרו משינויים פוליטיים וחברתיים וחשו עוינות רבה יותר כלפי התפשטות ההשפעה הנאצריסטית. בסוריה תפסה מפלגת הבעת' את השלטון ב- 1963. ראשית בידי המנהיגים האזרחים שלה, ולאחר מכן בידי קציני הצבא הקשורים אליה.
בעיראק הודחה ב- 1963 ממשלת הקצינים, שהוקמה לאחר מהפכת 1958 בידי ממשלה שנטתה יותר לעבר מפלגת הבעת' ולנאצריזם. אך ויכוחים על אחדות בין עיראק, סוריה ומצרים, חשפו את הבדלי האינטרסים והרעיונות בין שלושתן. בסודן הייתה הפיכה צבאית ב- 1958, והממשלה שקמה בעקבותיה החליטה על מדיניות נייטרלית ועל פיתוח כלכלי עד שהוחזרה שוב הממשלה הפרלמנטרית ב- 1964, כתוצאה מלחץ העם. הממשלה הראשונה באלג'יריה שהוקמה לאחר העצמאות, ברשותו של אחמד בן-בלה, הוחלפה ב- 1965 בממשלה שהייתה מחויבת יותר לסוציאליזם ולנייטרליות, שבראשה עמד הווארי בומדיין. אך מהצד השני ניצבו בתי המלוכה של מרוקו, לוב, ירדן וערב הסעודית. תוניסיה הציגה עמדה לא ברורה: חביב בורגיבה שלט בה כמנהיג מפלגה לאומית המונית המחויבת לרפורמה מקיפה, אך גילתה עוינות להתפשטות ההשפעה המצרית ולרבים מרעיונות אותה תקופה בדבר לאומיות ערבית.
בתקופה זו התעצמה התחושה של אומה בתהליך התהוות, בשל העושר החדש והשינויים שאירעו כתוצאה מניצול הנפט. משאבי הנפט של מדינות ערב ושל מדינות אחרות במזרח התיכון הפכו כעת לגורם חשוב ביותר בכלכלת העולם, וזה השפיע השפעה עמוקה על החברות של המדינות מייצרות הנפט. באמצע שנות השישים היו כלל ההכנסות שלחמש יצרניות הנפט הערביות הגדולות – עיראק, כווית, ערב הסעודית, לוב ואלג'יריה – כשני מיליארדי דולרים בשנה. ההכנסות נוצלו בצורה אחראית יותר בעיראק, בכווית, בלוב ובאלג'יריה, ופחות בערב הסעודית, עד שמרד משפחתי החליף את סעוד, בנו הבכור של עבד אל-עזיז (שהיה למלך עם מות אביו) באחיו המוכשר ממנו פייצל (1975- 1964), שבה תשתית לחברות מודרניות, הרחיב את השירותים הסוציאליים, אך גם יצר מערכות משוכללות יותר של מינהל, וכוחות ביטחון והגנה שעליהן התבססו.
התפתחויות אלו החלו לשנות את מקומו של חצי-האי ערב בעולם הערבי בשתי דרכים שונות. מחד גיסא היו שליטי ערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ מסוגלים להשתמש בעושרם כדי להשיג השפעה רבה יותר בעניינים ערביים. באותה תקופה החלו להעניק סיוע בקנה מידה גדול יותר לארצות עניות יותר. מאידך גיסא, החברות שלהן, שהשתנו במהירות רבה, החלו למשוך מספר רב של מהגרים מארצות ערביות אחרות. הדבר היה נכון פחות לגבי עיראק ואלג'יריה, בעלות האוכלוסיות הגדולות, שהיו מסוגלות לספק בעצמן עובדים מוכשרים ומשכילים, אולם בערב הסעודית, בכווית, במדינות אחרות של המפרץ ובלוב, היו האוכלוסיות קטנות מדי לסיפוק הצורך לפיתוח משאבים, והאוכלוסיות המשכילות היו קטנות יותר. רוב המהגרים היו פלסטינים, סורים ולבנונים. פרט ללוב, מעטים באו ממצרים, שם לא נטתה הממשלה להרשות הגירה נרחבת, בשל הצורך בצבא קבע גדול יותר ובשל הכלכלה בפיקוח הולך וגדל של המדינה. בתחילת שנות השבעים היו כחצי מיליון מהגרים. רובם היו משכילים או עובדים מיומנים, שהביאו למדינות ההגירה רעיונות שהיו נפוצים בארצות מהן באו: רעיונות של המהפכה הנאצריסטית, או של מפלגת הבעת' הלאומית, או הכיסופים הנצחיים של הפלסטינים לשוב אל ארצם. נראה היה שרעיונותיהם ושאיפותיהם תמכו באינטרס של מצרים של עבד אל-נאצר, לניצול העושר של מדינות הנפט כמכשיר ליצירת גוש מדינות ערביות תחת מנהיגות מצרית.
משבר 1967
כבר בשנות השישים המוקדמות היו סמנים לכך שהתביעות והיומרות של הנאצריזם חרגו מעבר ליכולתו. פירוק האיחוד בין מצרים לבין סוריה ב-1961, וכישלון השיחות על האיחוד, חשפו את המגבלות במנהיגותו של עבד אל-נאצר ובאינטרסים המשותפים של מדינות ערב. האירועים בתימן היו משמעותיים יותר. ב- 1962 מת האימאם הזיידי ששלט בתימן, ויורשו הודח כמעט מיד בידי תנועה של גולים ליבראליים משכילים שהצטרפו לקצינים של הצבא החדש, ונהנו מתמיכה מוגבלת של השבטים.
האימאמה הזיידית הישנה הפכה להיות הרפובליקה הערבית של תימן (שנקרא צפון תימן, על מנת להבדיל בינה לבין המדינה שהוקמה לאחר יציאת הבריטים מתימן וממדינת החסות של עדן, הידועה רשמית כדמוקרטיה העממית של הרפובליקה של תימן, או המכונה לעיתים קרובות דרום תימן ואשר סופחה בשנת 1994 לצפון תימן). הקבוצה שתפסה את השלטון, ביקשה מיד סיוע ממצרים, ששלחה יחידות צבא מצרי. אולם גם בעזרת הסיוע הזה, לא הצליחה הממשלה החדשה לשלוט במדינה, שנשלטה במישרין, על-ידי המיומנות המצטברת והקשרים של האימאמה. חלקים מהכפריים שעדיין קיבלו את מרות האימאם, או שהתנגדו לסוג הפיקוח שהממשלה רצתה להשליט, התקוממו. הם קיבלו תמיכה מערב הסעודית, והחלו כמה שנים של מלחמת אזרחים שבה נשזר גם העימות בין קבוצות מקומיות ובין מצרים והממלכות הערביות ה"מסורתיות". שום צד לא הצליח לגבור על משנהו; הצד שנתמך על-ידי המצרים שלט רק בערים הראשיות ובדרכים המחברות ביניהן, אך לא שלט בחלק גדול מן הכפרים, וצבא מצרי גדול שלחם בתנאים לא מוכרים נשאר שם שנים אחדות.
המגבלות של הכוח הערבי והמצרי התגלו בבירור רב יותר במשבר הגדול שפרץ ב- 1967, ושהביא את מצרים ומדינות ערב לעימות ישיר והרה אסון עם ישראל. היה זה בלתי נמנע שהדינמיקה של המדיניות הנאצריסטית תדחוף את עבד אל-נאצר לעמדה של אלוף מנהיגי הערבים ולבעיה, שלגבי רובם הייתה מרכזית: היחסים עם ישראל. תחילה התייחסה ממשלת מצרים לבעיה בזהירות, אך ב- 1955 החלה הממשלה הצבאית של מצרים להבליט את מנהיגותה.
האירועים של 1956 והשנים שלאחר מכן, הפכו את עבד אל-נאצר לסמלה של הלאומיות הערבית, אך מאחורי זה היה קו ברור של מדיניות מצרית: להפוך את מצרים למנהיגה של גוש ערבי מאוחד, שהעולם החיצוני יוכל להתקשר איתו רק באמצעות הסכם עם קהיר. התפקיד של מנהיג ודובר העניין הפלסטיני טמן בחובו סכנות ברורות, ועד 1964 מילאה מצרים תפקיד זה בזהירות.
באותה שנה סירבה להיגרר לעימות עם ישראל בשל תוכניות ישראליות לניצול מי הירדן למטרות השקיה. אולם מכאן ואילך נחשף עבד אל-נאצר ללחצים שונים. המשטרים ה"שמרניים", שהתנגדו לו בעבר בשל מלחמת האזרחים בתימן, הכריזו שהזהירות שלו מעידה, למעשה, שאינו מאמין בעניין בו התיימר לתמוך. בסוריה נפל השלטון לידי קבוצה של אנשי הבעת', אשר האמינו שרק בעזרת מהפכה חברתית ועימות ישיר עם ישראל ניתן יהיה לפתור את בעיית פלסטין וליצור אומה ערבית חדשה.
לתוך מארג היחסים הבין-ערביים נארג חוט חדש. מאז שנת 1948 לא היו הפלסטינים עצמם מסוגלים למלא תפקיד עצמאי בדיונים על גורלם: המנהיגות שלהם קרסה, הם נפוצו לכל עבר במספר מדינות, ואלה שאיבדו את בתיהם ואת עבודתם נאלצו לבנות את חייהם מחדש. הם יכלו למלא תפקיד רק בחסותן של מדינות ערב ובהסכמתן. ב- 1964 יצרה הליגה הערבית ישות נפרדת למענם, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), אך הוא נמצא בפיקוח מצרי והכוחות המזוינים הקשורים אליו היו חלק מצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק. באותה עת גדל כבר דור חדש של פלסטינים בגלות, שנצר זיכרונות על פלסטין. הפלסטינים הצעירים חונכו בקהיר ובביירות והושפעו מזרמי מחשבה ששררו שם. בשנות החמישים המאוחרות החלו לצוץ בהדרגה תנועות פלסטיניות מובהקות משני סוגים: פתח (ניצחון), שהתחייב להישאר בלתי תלוי לחלוטין במשטרים ערביים שהאינטרסים שלהם לא היו זהים לאלה של הפלסטינים, ולהתעמת עימות צבאי ישר עם ישראל; ומספר תנועות קטנות יותר שצמחו מהקבוצות הלאומיות הפרו-נאצריסטיות בביירות, ונטו בהדרגה לניתוח מרקסיסטי של החברה והפעולה החברתית, ולאמונה שהדרך להחזרת פלסטין עוברת דרך מהפכה יסודית בארצות ערב (החזית בהנהגת ג'ורג' חבש).
ב- 1965 החלו קבוצות כאלה לנקוט פעולה ישירה בתוך ישראל והישראלים החלו בפעולות תגמול, לא נגד מפלגת הבעת' הסורית שתמכה בפלסטינים, אלא נגד ירדן. פעולות ישראליות אלה לא היו תגובה בלבד למעשי הפלסטינים, אלא נבעו מהדינמיקה של המדיניות הישראלית. אוכלוסיית ישראל המשיכה לגדול, בעיקר בגלל העלייה; ב- 1967 מנתה האוכלוסייה כ- 2.3 מיליונים ומתוכם הייתה האוכלוסייה הערבית כ- 13 אחוז. עוצמתה הכלכלית גדלה בעזרת סיוע מארצות-הברית, תרומות מיהודים ברחבי העולם ושילומים ממערב גרמניה. כמו כן פיתחה ישראל את העוצמה והמומחיות של כוחותיה הצבאיים, ובמיוחד את חיל האוויר שלה.
ישראל הייתה מודעת לכך שהיא חזקה משכניה הערבים מבחינה צבאית ופוליטית. לנוכח האיומים משכניה, הדרך הטובה ביותר להתגבר הייתה להוכיח את עוצמתה. זה עשוי היה להוביל להסכם יציב יותר משיכלה להשיג קודם. אך מאחורי כל זה הייתה התקווה לכבוש את שאר ארץ-ישראל ולסיים את המלחמה הבלתי גמורה של 1948.
כל הקווים האלה התלכדו ב- 1967. עבד אל-נאצר, שעמד מול פעולת תגמול ישראלית נגד מדינות ערביות אחרות, וקיבל דו"חות (שייתכן שלא היו מבוססים) בדבר התקפה ישראלית עתידית על סוריה, פנה לאומות המאוחדות שיוציאו את כוחות הארגון שהוצבו בגבול עם ישראל מאז מלחמת 1956. כשהדבר נעשה הוא סגר את מיצרי עקבה (טיראן) בפני אוניות ישראליות. ייתכן שחשב שאין לו מה להפסיד: או שארצות-הברית תתערב ברגע האחרון לשאת ולתת על הסכם פוליטי שיהווה ניצחון בשבילו, או, אם יגיעו הדברים לידי מלחמה, הכוחות המזוינים שלו, שאומנו וצוידו בידי ברית-המועצות – חזקים דיים כדי לנצח. ייתכן שהחישובים שלו היו נכונים, אילו היה לארצות-הברית פיקוח מלא על המדיניות הישראלית, משום שבממשל האמריקני הייתה מגמה לפתור את הבעיה בדרכי שלום. אולם, היחסים בין מעצמות גדולות לבין מדינות הנתונות להשפעתן לעולם אינם פשוטים.
הישראלים לא היו מוכנים להעניק למצרים ניצחון פוליטי שלא הלם את מאזן הכוחות ביניהם, וגם להם לא היה מה להפסיד. הם האמינו שכוחם הצבאי חזק יותר ובמקרה של שינוי בלתי צפוי לרעה בטחו בתמיכתה של ארצות-הברית. עם התגברות המתיחות חתמו סוריה וירדן על הסכמים צבאיים עם מצרים. ב- 5 ביוני תקפה ישראל את מצרים והשמידה את חיל האוויר שלה. תוך מספר ימי לחימה כבשה ישראל את סיני עד לתעלת סואץ, את ירושלים והחלק הפלסטיני של ירדן, ואת החלק הדרומי של סוריה (רמת הגולן), לפני שהחלטה על הפסקת אש של האומות המאוחדות הפסיקה את הלחימה.
המלחמה הייתה נקודת מפנה בדרכים רבות ושונות. כיבוש ירושלים בידי הישראלים, והעובדה שמקומות קדושים למוסלמים ולנוצרים נמצאו תחת שלטון ישראלי, הוסיפה עוד מימד לעימות. המלחמה שינתה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. היה ברור שישראל חזקה מבחינה צבאית יותר מכל צירוף של מדינות ערב, וזה שינה את יחסי כל אחת מהן עם העולם החיצוני. מה שנחשב, בצדק או שלא בצדק, לאיום על קיומה של ישראל, עורר אהדה באירופה ובאמריקה, שם נותרו עדיין זיכרונות מרים על גורל היהודים במלחמת העולם השנייה. הניצחון הישראלי המהיר הפך את ישראל לבעלת ברית רצויה יותר בעיני האמריקנים. אשר למדינות ערב, ובעיקר מצרים, מה שאירע היה מפלה שהוכיחה את מגבלות היכולת הצבאית והפוליטית שלהן. גם עבור ברית- המועצות הייתה זו מפלה, אולם היא גרמה לרוסים להיות נחושים יותר בהחלטתם למנוע מגרורותיהן לספוג מפלה נוספת בסדר גודל כזה. ברמה עמוקה יותר, השאירה המלחמה את חותמה על כל אחד בעולם אשר הזדהה עם הערבים או עם היהודים, ומה שהיה עימות מקומי, הפך כעת לעימות עולמי.
התוצאה החשובה ביותר לטווח הארוך הייתה הכיבוש הישראלי של מה שנותר מפלסטין הערבית: ירושלים, עזה והחלק המערבי של ירדן (הידוע בשם הגדה המערבית). פלסטינים נוספים הפכו לפליטים, ופלסטינים אחרים מצאו את עצמם תחת שלטון ישראלי.
התחושה של זהות פלסטינית נתחזקה וכך גם הכרתם הפנימית שבסופו של דבר יוכלו לסמוך רק על עצמם. הישראלים, מדינות ערב והמעצמות הגדולות עמדו בפני בעיה. האם על ישראל להישאר בשטחים שכבשה, או שמא עליה לנהל משא ומתן על השטחים תמורת הסכם שלום כלשהו עם מדינות ערב? האם יש להקים ישות פוליטית כלשהי עבור הפלסטינים? כיצד יוכלו מדינות ערב להחזיר לעצמן את האדמות שהפסידו? כיצד יוכלו המעצמות להשיג הסכם שלא יסתיים במלחמה נוספת, שאליה הן עלולות להיגרר? ייתכן שיוזמה מסוימת מצד המנצחים עשויה הייתה לפתוח את הדרך לתשובות על חלק מהשאלות הללו. אך היוזמה לא באה, אולי משום שלישראלים נדרשה שהות כדי לעכל תוצאות של ניצחון כה שלם ופתאומי, וכל הצדדים התחפרו בעמדות חדשות.
הפלסטינים, שנמצאו ברובם תחת שלטון ישראל. תבעו קיום נפרד, עצמאי ולאומי, הישראלים החלו לנהל את השטחים הכבושים כאילו היו חלק מישראל. מועצת הביטחון של האומות המאוחדות הצליחה לבסוף בנובמבר להסכים על החלטה 242, שלפיה שלום יתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים, ישראל תיסוג מהשטחים שכבשה, ויימצא פתרון לפליטים. אולם הייתה אי-הסכמה על הדרך בה ניתן לפרש את ההחלטה. האם תיסוג ישראל מכל השטחים או רק מחלק מהם? האם הפלסטינים נחשבים לעם או להמון פליטים בודדים? ראשי מדינות ערב אימצו החלטה משלהם בוועידה שהתקיימה בחרטום בספטמבר 1967: אין הכרה בכיבוש הישראלי ואין משא ומתן. אולם גם כאן היו פרשנויות שונות.
לפחות ביחס למצרים ולירדן, הייתה הדרך פתוחה למשא ומתן שיוביל להסכם.