היחסים הבין-ערביים

ביסוד אמנת הליגה טמון מאבק בין:
א) רצון השליטים והמדינאים לקיים בידם ריבונות בלתי- מוגבלת בארצותיהם.
ב) תכניות האשמיות להתפשטות, ומצריות להגמוניה, שהולבשו איצטלה של שאיפה לאחדות ערבית.
ג) השאיפה הכנה לאחדות ערבית, שהייתה בעיקר נחלתם של הוגי-הדעות והעסקנים הלאומניים.

במאבק זה ניצחו השליטים והמדינאים הדבקים בשלטונם בתוך ארצותיהם. רוב מדינות ערב דחו את התכניות לקשר הדוק יותר בין כולן או חלקן. המצרים לא הצליחו לבסס הגמוניה אמתית ויציבה בעולם הערבי, והשאיפות הפאן-ערביות של הלאומנים נשארו בגדר חלומות ותכניות על-גבי הנייר. סעיפי אמנת הליגה, על הקשרים ושיתוף-הפעולה בין המדינות-החברות, כלליים מאוד ובלתי-מחייבים. אין האמנה מדברת על אחדות, אלא על הידוק קשרים, תיאום ושיתוף פעולה. בסעיף ט', בו נאחזים בעלי התכניות לאחדות הדוקה יותר, נאמר, שחברות הרוצות בשיתוף- פעולה הדוק יותר ביניהן מאשר נקבע במסגרת האמנה רשאיות (אין כל שידול לכך – המע') לכרות הסכמים לשם כך. סעיף י"ט עומד על האפשרות של תיקון האמנה, כדי לחזק אתה קשרים בין החברות.

לעומת חולשתם של הסעיפים, העשויים לשמש אחיזה לרוצים בהידוק הקשרים, מודגשת בהקדמתה אמנה השאיפה להשתית את היחסים בין המדינות-החברות על בסיס של כיבוד העצמאות והריבונות של כל אחת מהן. אותו רעיון מובע בסעיפים ב' וח' של האמנה: בסעיף ב' מדובר על הצורך בהבטחת עצמאות המדינות- החברות וריבונותן, וסעיף ח' מחייב כל מדינה-חברה לכבד את שיטות-הממשל השוררות בשאר המדינות-החברות, לראות בשיטות אלו עניין הנוגע למדינות הנ"ל בלבד, ולהתחייב להימנעות מכל פעולה המכוונת לשנות את שיטות הממשל הנ"ל. סעיף ב' מתנה את שיתוף הפעולה בין החברות בהתחשבות כל אחת מהן בארגון ובמסיבות של השאר. לפי סעיף ז' של האמנה תבוצענה החלטות מועצת הליגה בכל מדינה בהתאם לחוקי- היסוד שבה. לפי סעיף כ' יאושרו האמנה ונספחיה בהתאם לאותם החוקים.
על השתדלות הליגה להימנע מהתערבות בענייני המדינות החברות מורה סעיף ה' של האמנה, הקובע, בין השאר, כי מדינות-חברות יכולות (אך אינן מחויבות – המע') להביא לפני מועצת הליגה סכסוכים ביניהם בעניינים שאינם נוגעים בעצמאותן, ריבונותן ושלימות שטחן. נקבע, כי במקרה שיובא סכסוך כזה לפני המועצה לא תשתתפנה החברות המסוכסכות בדיונים ובהחלטות, אשר תהיינה מחייבות לגביהן.

השאיפות לקשרים הדוקים יותר ולאחדות

בסעיף זה לא נדון בתכניות-ההתפשטות ההאשמיות, שהולבשו אצטלה של שאיפה לאחדות הדוקה במהותה, אך מצומצמת יותר מן הליגה בהיקפה הגיאוגרפי. תכניות אלו תידונה בסעיף הבא ובפרק ד' מחלק זה של העבודה.
הוגי-הדעות והעסקנים הלאומניים, שהצליחו, במידה מרובה, לגרור אחריהם את דעת-הקהל הערבית, שאפו ערב ייסוד הליגה לקשר הדוק הרבה יותר בין מדינות ערב משהושג למעשה.
שאיפות אלו, שהיו מעורפלות למדי, משתקפות בפרוטוקול אלכסנדריה, אשר שימש טיוטה לאמנת הליגה.
שלא כאמנת הליגה מביע סעיף ג' של הפרוטוקול תקווה, שמדינות ערב תוכלנה לחזק בעתיד את צעדן לאחדות על-ידי צעדים נוספים. כפי שראינו אין האמנה מביעה שידולים כאלה.

בנוגע לסכסוכים בין המדינות החברות מחייב הפרוטוקול, שלא כאמנת הליגה, להביא כל סכסוך לפני מועצת הליגה וקובע כי החלטות המועצה תהיינה מחייבות. הפרוטוקול מגביל את חופש- הפעולה של כל מדינה-חברה בניהול מדיניות-החוץ שלה. הכלל, היו שראו בפרוטוקול הקמת קונפדרציה ערבית. אם כי הדיבורים המחייבים והמעודדים קשר הדוק יותר בין מדינות ערב הושמטו מאמנת הליגה, היו מייסדיה חייבים להתחשב באווירה למען אחדות, לפחות בנאומיהם החגיגיים, בטקס חתימת האמנה הכריז ראש ממשלת מצרים, כי האמנה היא צעד ראשון לקראת שיתוף-פעולה שלם ואחדות יציבה, לקראת איחוד. הוא הודה שהאמנה לא תספק את דעת-הקהל הערבית.

כמה מפעילי הליגה, ועזאם בראשם, אמנם נקטו בתחילה גישה עיונית נלהבת להגשמת מקסימום אפשרי של אחדות באמצעות הליגה; אך עד מהרה נתבררו הקשיים המכריעים העומדים על דרכם של ניסיונות אלה. בכל זאת טענו והדגישו חסידי הליגה, בייחוד העסקנים התעמלנים ואנשי המזכירות הכללית, שייסוד הליגה אינו אלא התחלה בתנועה לאחדות ערבית. הם רמזו כי השלב הבא יהיה קונפדרציה או פדרציה, והישוו את הליגה לקונפדרציה הגרמנית שהוקמה בעקבות הקונגרס של ווינה ב- 1815, והתפתחה אחר-כך לממלכה הגרמנית המאוחדות. הם טענו כי הליגה לא השיגה מידה הדוקה יותר של קשרים בין-ערביים באשמת התנאים הקיימים, שנוצרו אחרי 1919, ובעטייה של ההשפעה האימפריאליסטית. בסקירה רשמית של מזכירות הליגה על תולדות הליגה בחמש שנותיה הראשונות נאמר, שמתפקידיה להשתית את יסודות אחדותו של העולם הערבי בענייני תרבות, משפט, כלכלה וחברה (לא הוזכרה מדיניות – המע'). תעמולה זו התנהלה הן כלפי הציבור הערבי והן כלפי חוץ, בבריטניה וארצות-הברית, כפי שמעידים הפרסומים של משרדי-התעמולה הערביים מיסודו של מוסא אל-עלמי.
ואילו החוגים הלאומניים הפאן-ערביים מביעים את אי-שביעת רצונם מן הליגה, על שלא הגשימה את השאיפות לאחדות ועל שהיא מחזקת את קיומן הנפרד של המדינות.

תכניות לקשרים הדוקים יותר ולאחדות

הדוגלים בקשרים הדוקים יותר מאשר הושגו בליגה, חשבו בדרך כלל על קונפדרציה או פדרציה. ערב ייסוד הליגה ואחריו הופיעו תכניות מספר לפדרציה, הדומות זו לזו בכמה עיקרים ונבדלות לפי המטרות המיוחדות שביקשו יוזמיהן להשיג.
ראשית כל יוזכר ספרו הכחול של נורי פחה אס-סעיד, אשר עובד בסוף 1942 והוגש לשר-המדינה הבריטי בקהיר בינואר 1943. נורי אס-סעיד הציע:
א) איחוד סוריה, לבנון, ארץ-ישראל ועבר-הירדן במדינה אחת (כלומר: "סוריה רבתי").
ב) משטרה של המדינה המאוחדת ייקבע בהתאם להחלטות אוכלוסייה.
ג) התושבים היהודים ייהנו מאוטונומיה מסוימת באזורי יישובם המרוכז.
ד) המארונים שבלבנון יוכלו ליהנות מאותה אוטונומיה, שהייתה להם בסוף התקופה העותומאנית.
ה) יוקם חבר ערבי שאליו יצטרפו, ראשית כל, "סוריה רבתי" ועיראק. מדינות ערביות אחרות תוכלנה להצטרף אם תרצינה בכך.
ו) לחבר הערבי תהיה מועצה מתמדת שהרכבה ייקבע על-ידי המדינות החברות. כנשיאת המועצה תשמש אותה המדינה- החברה שתיבחר לכך על-ידי המדינות-החברות.
ז) סמכויות מועצת החבר תכלולנה ענייני הגנה, מדיניות-חוץ, כספים, תחבורה, מכס והגנה על זכויות המיעוטים.

ביסודו של הספר הכחול הונח הרצון להקים פדרציה של מדינות צפון-ערב, בהנהגה ההאשמית. ההנחה הייתה, שמצרים וסעודיה לא ישתתפו. ממדינות הפדרציה נדרשו ויתורים ממשיים ביותר על ריבונותן ועל אינטרסיהן המיוחדים. למדינה-המנהיגה בחבר של נורי אס-סעיד נועדו מעמד וסמכויות מקיפים יותר מאשר יש למדינה כלשהי בליגה, שכן דובר על נשיאות מתמדת וניתנו למועצת החבר סמכויות רחבות ביותר. את צמצום היקף האחדות, מבחינת מספר המדינות המשתתפות בה, הצדיקו בטענה, כי יש לבסס את האחדות על איחוד אותן בארצות הקרובות זו לזו ביותר בתנאיהן הכלכליים, המדיניים והחברתיים, כלומר: ארצות "הסהר הפורה". נאמר שהאחדות תהיה חזקה ביותר, אם יתחילו באיחוד מצומצם והדוק. בין השאר נימק נורי אס-סעיד את תכניתו בטענה, שהיא תסייע לפתור את בעיית ארץ-ישראל על-ידי חיזוק ערבייה וסילוק הסכנה שהם ייהפכו למיעוט.

תכניות "הסהר הפורה" שצצו ב- 1949, לאחר התבוסה הערבית בארץ-ישראל, הושפעו ללא ספק מספרו הכחול של נורי אס- סעיד; אך העיראקים ובעלי-בירתם בסוריה נזהרו מלהציע באורח רשמי תכנית ברורה ומעובדת, ורצו להבטיח, ראשית כל, את התנאים להתקרבות עיראקית-סורית. השמועות דיברו על שבלים שונים של התקרבות, כגון: הסכמים מדיניים, צבאיים וכלכליים מיוחדים במסגרת הליגה; המלכת עוצר עיראק על סוריה או אוניה פרסונאלית תחת שלטונו של מלך עיראק.
באוגוסט 1952 דיבר ציר עיראק בסוריה בזכות הקמת חבר- העמים הבריטי, במקום הליגה הערבית. הציר חזר על הצעתו ביוני 1953, כשהיה שגריר מדינתו בוושינגטון (תכניתו של פאדל ג'מאלי, ראש ממשלת עיראק, לפדרציה ערבית, תכנית שהוגשה על-ידו למושב הכ-20 של מועצת הליגה בינואר 1954, תוזכר בהשלמות לספר זה).
פרטים מוסמכים ומדויקים אין גם על תכניתו של המלך עבדאללה ל"סוריה רבתי". באורח רשמי הצהיר פעמים מספר, כי העיקר הוא הסכמה לעיקרון התכנית, שהוא הקמת מדינה שתכלול את סוריה, עבר-הירדן, לבנון וארץ-ישראל. הפרטים יעובדו בהסכמת כל הנוגעים בדבר. המלך הכחיש, כי הוא שואף למלוך על "סוריה רבתי" ועל ממלכת "הסהר הפורה". לפעמים הוציא את לבנון ממסגרת תכניתו, בהבטיחו שזו חופשית להחליט על גורלה. עם זאת נתפרסמו בעיתון סורי, בנובמבר 1945, פרטים על שתי תכניות אלטרנטיביות, אשר הוגשו, לפי אותו עיתון, על- ידי עבדאללה לבעלות-הברית בשלהי מלחמת-העולם השנייה.

התכנית הראשונה, שהועדפה על-ידי עבדאללה, ביקשה את עזרת בעלות-הברית להקמת ממלכה סורית אחידה, שתכלול את סוריה, עבר-הירדן, ארץ-ישראל ולבנון, ואשר משטרה יהיה מלוכני-חוקתי. חלקים מסוימים בארץ-ישראל ובלבנון, במובנה המצומצם מן התקופה העותומאנית, ייהנו ממנהל מיוחד. בארץ- ישראל יובטחו זכויות המיעוט היהודי ושמירת המקומות הקדושים לאחר שהצהרת בלפור תבוטל. כן תובטחנה זכויות הלבנונים מסוף התקופה העותומאנית. בראש הממלכה יעמוד האמיר עבדאללה. מיד לאחר הקמת ממלכת "סוריה רבתי" יוקם חבר ערבי, אשר יורכב ממנה ומעיראק, ומטרתו תהיה ארגון ענייני ההגנה, התרבות והכלכלה של שתי הממלכות. מדינות ערביות אחרות תהיינה רשאיות להצטרף לחבר, ובראשו תעמוד המדינה העשירה, בעלת ההשפעה ורבת האוכלוסין ביותר שבו.
תכניתו השנייה של עבדאללה, למקרה שהתכנית הראשונה לא תתקבל, הייתה הקמת פדרציה כל-סורית, שתכלול אותן המדינות כבתכנית העדיפה, ואשר בירתה תהיה דמשק.

סמכויותיה של ממשלת הפדרציה תכלולנה ענייני הגנה, תחבורה, כלכלה, חוץ ותרבות. לכל מדינה-חברה בפדרציה תישמר אוטונומיה פנימית. לפדרציה תהיה מועצה מחוקקת כללית, שתבחר את ראש ממשלת הפדרציה וחבריה. כנשיא הפדרציה יתמנה עבדאללה. לא ידוע על תכנית מעובדת לאיחוד עיראק-ירדן. ב- 1951 הציעו העיראקים, כשלב ראשון, את איחוד הכתר, תוך קיום הפרדה בצבא ובכלכלה.
יוזמה חוזרת, בהגשת תכניות להידוק הקשרים בין מדינות ערב, גילו הסורים. במארס 1948 הציעו למושב מועצת הליגה הקמת ברית מדינית וצבאית בין מדינותיה, שתחייב מדיניות-חוץ אחידה. בשיחות על התכנית לברית הביטחון הקיבוצי, בנובמבר 1949, הציעו הסורים ייסוד פדרציה של מדינות הליגה. בינואר 1951 הציע ראש-הממשלה הסורי, נאזם אל-קודסי, לוועדה המדינית של הליגה, שלוש הצעות אלטרנטיביות לאיחוד כל מדינות ערב:
א) הקמת "המדינות הערביות המאוחדות" (כלומר: מדינה אחת, כארצות-הברית של אמריקה הצפונית), כברירה הרצויה ביותר.
ב) פדרציה.
ג) קונפדרציה, כמסגרת האיחוד הרופפת ביותר.

כמטרת תכניתו צוינה הבטחת איחדו במדיניות-החוץ, בכוחות ההגנה, בכלכלה ובשטחי-החיים העיקריים. בשלבים הראשונים של ביצוע התכנית הציע אל-קודסי להתחשב בהבדלים בין צורות השלטון במדינות ערב, על-ידי קיום כמה מסימני משטריהן המיוחדים, עד שיותאמו המשטרים לצורה החדשה. כן דרש להתחשב בהבדלים בין מספרי תושביהן של מדינות ערב, בעת הקמת המועצה והגופים המפקחים על האיחוד.

בקיץ 1952 הופיעה בסוריה תכנית הרודן שישכלי להקמת "תנועת השחרור הערבית", לאיחוד העולם הערבי למן הררי הטאורוס שעל גבול תורכיה ועד מפרץ בצרה, הים הערבי, חבש, מדבר סהרה, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון, בתכנית זו נכללו גם סעיפים לתיקונים חברתיים.
בהצעת החוקה הסורית של שישכלי, שפורסמה ב- 21.6.53, נקבע, שמחובות היסוד של המדינה לפעול לשחרור האומה הערבית ולהגשים את אחדותה. למעשה טומן משטרו של שישכלי בחובו את השאיפה לאחד תחת שלטונו את סוריה, לבנון, ירדן וארץ- ישראל, או חלקים ממנה (הגליל), כלומר: "סוריה רבתי" בהנהגת דמשק. שישכלי (שהיה בשעתו חבר במפלגה-הסורית-העממית של אנטון סעאדה, הדוגלת באחדות סורית) התבטא, שיש צורך לבטל את כל המחיצות בין חלקי המולדת הסורית הגדולה.
למושב הט"ז של מועצת הליגה הוגשה על-ידי לבנון תכנית למעין "סהר פורה" כלכלי, כלומר: איחוד כלכלי שיקיף את לבנון, סוריה, עיראק וירדן. נמסר שסוריה סירבה להצטרף לתכנית בלי סעודיה, וסעודיה – בלי מצרים. לגבי מצרים היה ברור שלא תיתן יד לתכנית כזאת. ביטוי ממשי, ואם קלוש, מצא שיתוף האינטרסים הכלכליים בין סוריה, לבנון, עיראק וירדן, בדיונים להסדרת סחר-המעבר ביניהן, שהתנהלו ביוני-אוגוסט 1953. מדי פעם מתפרסמות בעיתונות הערבית שמועות על קיום תכניות רשמיות לאיחוד מדינות ערב בצורה זו או אחרת. תכנית כזאת יוחסה בסוף 1952 גם לנגיב.

בצד התכניות של גורמים רשמיים הופיעו בעולם הערבי מדי פעם בפעם תכניות-איחוד מטעם עסקנים והוגי-דעות. מהן תכנית "הסהר הפורה", כפי שהוצעה על-ידי העסקן הפלסטיני מוסא אל-עלמי, בספרו "לקח פלסטין", אל-עלמי הציע איחוד האינטרסים הלאומיים הגדולים והנהלה וארגון אחידים, תוך שמירה על אוטונומיה פנימית במדינות המתאחדות, והשארת הממשלות והמשטרים הקיימים. לפי תכניתו צריך האיחוד לחול על: א) מדיניות-החוץ. ב) ההגנה. ג) כלכלה. ד) תרבות וחינוך. ה) משפטים. ו) עניינים חברתיים.

מזמן לזמן נתפרסמו בארצות ערב תכניות לחלק את העולם הערבי לכמה גושים, שבתוך כל אחד מהם תוגשם אחדות. בספרו של העסקן הפלסטיני-ירדני, תקי אך-דין אנבהאני ("הצלת פלסטין"), מוצעת הרכבת הגושים דלקמן:
א) עיראק.
ב) סוריה-רבתי (סוריה, לבנון, עבר-הירדן וכל ארץ-ישראל).
ג) צפון חצי-האי הערבי (חיג'אז ונג'ד עד למפרץ הפרסי).
ד) דרום חצי-האי ערב (תימן וחצרמוות).
ה) עמק הנילוס (מצרים, סודאן ולוב).
ו) צפון אפריקה (מרוקו, אלג'ריה, תוניסיה).

לפי הצעתו ייהפכו השליטים הנוכחיים למושלי מדינות הברית. בכל מדינה יקוימו משטר פנימי נפרד ומועצה. בראש ששת הגושים תעמוד מועצה עליונה, שתבחר את ראש הברית ותחליפו, ותפקח על כל העניינים הכלליים של הברית. במשך הזמן תיהפך הברית למדינה אחידה. אנ-נבהאני מציע להסתפק בברית חלקית של המדינות המוכנות לכך, אם ייבצר להגשים את הברית בהיקפה המלא. הרכבת הגושים על-ידי אנ-נבהאני מעידה על עמדתו האנטי-האשמית, אם כי הושפע כנראה מעקרונות התכניות ההאשמיות.

בפברואר 1951 נתפרסמה במצרים הצעת הגולה הירדני הפוליטי, עבדאללה את-תל, להקים בעולם הערבי ארבעה גושים:
א) מצרים-סודאן-לוב, תחת הכתר המצרי.
ב) סעודיה-תימן, תחת הכתר הסעודי.
ג) עיראק-עבר-הירדן-כוויית, תחת כתר האשמי.
ד) סוריה-לבנון-ארץ-ישראל, תוך הבטחת עצמאות פנימית ללבנון.

מדיניות-החוץ, ההגנה והתחוקה הפנימית של ארבעת הגושים יאוחדו, יונהג שיתוף-פעולה בענייני כספים וטכניקה ותבוטלנה מחיצות המכס.

פרק ב': צירופים ומחנות בליגה:

פתיחה

מקובל היה לראות בליגה שני גורמים מנוגדים: מצרי והאשמי.
כן הגיעו מדי פעם שמועות על תכניות-סתרים ובריתות חשאיות בין כמה ממדינות הליגה, למשל: בין שליטי מצרים וסעודיה, או בין מצרים-סעודיה-סוריה-לבנון וכו'.
למעשה לא היו בליגה גושים מגובשים ויציבים, אלא צירופי- כוחות בלתי-מחייבים ובלתי-עקביים, שחלו לגבי שאלות מסוימות בלבד, ולא לגבי העמדות הכלליות של המדינות המשתתפות בצירופים.
המכנה המשותף לצירופים, פרט להאשמים, היה בדרך כלל שלילי – הרצון למנוע עליית כוח והתרחבותה אשמית. רצון זה היה משותף לחגים השולטים במצרים, סעודיה, לבנון, ובדרך כלל גם לסורים.
לעתים קרובות, אך לא תמיד, הלכו סעודיה, סוריה, לבנון ותימן אחרי מצרים, אלא שהן החליטו בכל מקרה ומקרה לגופו של ענין. איבן סעוד פעל לפעמים לבדו בסוריה. סוריה ולבנון גילו את השאיפה לעמדת-ביניים בליגה והשתדלו לקיים יחסי-ידידות גם עם עיראק.

ההאשמים

הגורמים המאחדים את עיראק וירדן הם חיצוניים בעיקרם:
א. השושלת ההאשמית בת מכה, הזרה במוצאה לשתיהן ואשר הומלכה בהן על-ידי הבריטים.
ב. ההשפעה הבריטית.

מבחינות אחרות מפרידים בין שתי הממלכות גורמים בעלי משקל:
1) מרחקים גיאוגרפיים ומדבר.
2) הבדלים בהרכב האתני-עדתי.

עד למלחמה בארץ-ישראל היו יחסי עיראק-עבר-הירדן תקינים למדי. בייחוד כשהייתה השפעת החצר בעיראק בלתי-מעורערת. עם זאת התנגדו החוגים הלאומניים בעיראק למלך עבדאללה, וראו בו סוכן בריטי.
בפברואר 1945, שבועות מספר לאחר פגישת פארוק ואיבן סעוד בחג'אז, נתכנסו שליטי עיראק ועבר-הירדן, ועוזריהם הראשיים, בשונה אשר בעבר-הירדן, ודנו בעמדתם לקראת ייסוד הליגה. ב- 14.4.47 נחתם בין עיראק לעבר-הירדן חוזה אחווה וברית, אשר גרר שמועות על איחוד חלקי קרוב בין שתי הממלכות. למעשה לא קידם החוזה את היחסים בין שתיהן ולא חולל בהם שינויים ממשיים.
המלחמה בארץ-ישראל פתחה פתח לחיכוכים וניגודים בין שתי הממלכות. ההסכם לאיחוד המפקדות העיראקית והירדנית, שנחתם באוגוסט 1948, לא בוצע, אף-על-פי שהכוחות העיראקיים בארץ-ישראל פעלו מבסיסים ירדניים וקשרם עם מולדתם עבר דרך עבר-הירדן. משגברו ניסיונות ההתערבות ההאשמית בסוריה נתגלה הניגוד בין שתי הממלכות; כל אחת מהן פעלה בלי שיתוף עם רעותה. הן התחרו זו בזו וחתרו זו תחת מאמצי זו. עוד לפני כן, ב- 1946-1945, הסתייגו שלטונות עיראק רשמית ממאמצי המלך עבדאללה למען "סוריה רבתי".

גם בעיית ארץ-ישראל, שאלת היחסים עם ישראל, סיפוח ארץ- ישראל המזרחית לעבה"י ובינאום ירושלים גרמו חילוקי-דעות וניגודי-עמדות בין שתי הממלכות ההאשמיות. עיראק התנגדה, לא פחות משאר מדינות הליגה, למאמצי עבדאללה להסדר עם ישראל. במושב הי"ב של מועצת הליגה לא תמכו העיראקים בעבה"י, גינוה והצביעו עם הרוב נגדה (לעומת זאת סירבה ממשלת ירדן, על אף השתדלות ממשלת עיראק, להרשות את מעבר יהודי עיראק דרך גבולותיה בדרכם לישראל). לאחר הקמת "ממשלת כל פלסטין" המופתאית בספטמבר 1948, בעידוד מצרים, הכירה בה עיראק ולא תמכה במאמצי עבדאללה למען הסיפוח. כשנעורר שוב ענין הסיפוח, במושב הי"ב של מועצת הליגה (מארס-אפריל 1950), הצביעה עיראק עם הרוב נגד הסיפוח.
בדצמבר 1949 הצביעה עיראק באו"ם, יחד עם שאר מדינות ערב, למען בינאום ירושלים, בניגוד לעמדת עבה"י.
עם זאת פעלה עיראק למניעת גירוש ירדן מן הליגה ושתיהן כאחת התנגדו, בתחילה, כל אחת מטעמיה שלה לתכנית הביטחון הקיבוצי. הכלל, בימי עבדאללה היו התיאום ושיתוף-הפעולה בין עיראק לירדן חלקיים ובלתי-יציבים, ובשטחים רבים התנגשו שתי הממלכות. לאחר רצח עבדאללה עוד הורעו ונמתחו היחסים ביניהן. העיראקים גילו אהדה לנאיף, אחיו הצעיר של טלאל, והחלו לפעול למען איחוד שתי הממלכות בצורה זאת או אחרת. דובר על איחוד הכתר, תוך קיום ההפרדה בצבא ובכלכלה.

האישים העיראקיים הראשיים טענו, כי זמן קצר לפני מותו של עבדאללה הוא דן אתם על איחוד עיראק וירדן תחת כתרו של המלך פייצל העיראקי, ואף תמך בתכנית זו. טלאל הפגין אי- ידידות אישית כלפי ההאשמים של עיראק, ובימיו הורעו היחסים בין שתי המדינות. לאחר הדחתו פגה המתיחות, אך על אף השמועות לא נסתמנה בעליל מדיניות של התקרבות מיוחדת; ירדן דגלה בהתקרבות לכל מדינות ערב במידה שווה. הכתרת פייצל מלך עיראק וחוסיין מלך ירדן, ביום אחד, פתחה פתח להתחרות בין שתי המדינות, שכל אחת מהן ביקשה למשוך את האורחים החשובים ביותר לטקס ההכתרה. ירדן לא הצליחה, עד לראשית 1954, להשיג מעיראק סיוע כספי העולה על 150,000 דינר (היא ביקשה מיליונים).
עד לכתיבת דברים אלה לא ויתרו שליטי עיראק על איחוד עם ירדן, אך שליטי ירדן הצליחו להכשיל את המאמצים העיראקיים, שהיו עשויים לגזול מיורשי עבדאללה את כיסאם, ומן הכת השלטת בירדן – את מעמדה.

מצרים וסעודיה

בינואר 1945 ביקר המלך פארוק את המלך איבן סעוד בחג'אז, ובינואר 1946 ביקר איבן סעוד במצרים – ונתפרסמה הכרזה משותפת של שני השליטים על מטרות הליגה. על בסיס ההתקרבות האישית בין השליטים, והרצון המשותף של שנייהם לרסן את ההאשמים, שיתפו שתי הממלכות פעולה בליגה ובעניינים צבאיים (אנשי צבא סעודיים התאמנו ומתאמנים במצרים. מאמנים צבאיים מצריים פעלו בסעודיה. כוחות סעודיים קטנים השתתפו במלחמת ארץ-ישראל במסגרת הצבא המצרי. מומחים ומורים מצריים פועלים בסעודיה), אך אין לדבר על ברית מיוחדת ביניהן. לאחר הדחת פארוק נתקררו במקצת היחסים בין מצרים לסעודיה, אך האינטרסים המשותפים, ובראשם הרצון לבלום התעצמות עיראקית, הוסיפו לפעול ובמחצית השנייה של אוגוסט 1953 ביקר נגיב בסעודיה, כעולה-רגל, ותרם לחימום האווירה בין שתי המדינות.

סוריה ולבנון

ביחסי סוריה ולבנון משמשים בערבוביה קירבה וניגודים. לשתי המדינות משותפת מסורת דורות של שלטון מדיני אחד ותלת כלכלית הדדית. שתיהן שיתפו ביניהן פעולה במאבקן עם הצרפתים למען עצמאותן. בתקופה הראשונה לאחר השגת עצמאותן הרבו ממשלות סוריה ולבנון בהתייעצויות משותפות ובתיאום מדיניות-החוץ שלהם, בייחוד בליגה. שתיהן היו שותפות בהתנגדות לתכניות ההאשמיות לגבי הלוואנט ובנטייה לניטראליות בתוך הליגה.
לעומת זאת פעלו גורמים ששיבשו את היחסים בין סוריה ולבנון.
בסוריה קיימת שאיפה לבלוע את לבנון, או לפחות את מחוזותיה בעלי הרוב המוסלמי.
שאיפה זו מדאיגה את הלבנונים, במיוחד משום שהיא מדברת לפעמים אל לבם של מוסלמי לבנון (למשל בטריפולי). מראשית 1948 נשתבשו היחסים הכלכליים בין שתי המדינות, עם יציאת סוריה מגוש הפראנק. יחסים אלה החריפו מפקידה לפקידה וטרם מצאו את תיקונם, אם כי הושגו פשרות מפעם לפעם. (על יחסי הכלכלה בין סוריה ללבנון תעיד העובדה, כי בינואר 1953, בכנס ועדת התחבורה של הליגה הערבית, היו הסורים היחידים שהסתייגו מן ההמלצה להקמת מרכז-תעופה אזורי בלבנון). גם זעזועי ההפיכות בסוריה פעלו להחלשת קשריה עם לבנון. כמיל שמעון, נשיא לבנון, פועל גם הוא, כדרך קודמיו, לביצור עצמאות מדינתו בפני סכנת השתלטות סורית.

מצרים וסוריה

עניינה של מצרים בסוריה היה במניעת התגברות ההשפעה ההאשמית בתוכה ובהבטחת המנהיגות המצרית עליה בליגה ובזירה הבינלאומית. בימים ששלטה במצרים ממשלה האדישה לגבי העניינים הכל-ערביים, או טרודה בבעיות שהיו חשובות בעיניה יותר ממעמד מצרים בעולם הערבי, הייתה פוחתת גם ההתעניינות המצרית בסוריה וההתנגדות למאמצי ההאשמים.
שליטי סוריה ראו במצרים תומך נגד ההאשמים. כן הייתה רווחת בסוריה הערכה כללית כלפי מצרים, בתורת המדינה הראשונה במעלה בעולם הערבי. עם זאת אין לדבר על סוריה כעל גרורת מצרים, כי לעתים קרובות גילתה הראשונה שאיפה למעמד של גורם בלתי-תלוי ומתווך, ואף התחרתה במצרים ביוזמה פאן- ערבית. עד להפיכת זעים היו יחסי סוריה-מצרים תקינים בהחלט, אם כי לא היה שיתוף-פעולה רב ביניהן בשאלות ממשיות. מתוך התנגדות ללחץ ההאשמי הידק זעים את היחסים עם מצרים. חינאוי, המהפכן הסורי השני, שרצח והפיל את זעים, התרחק ממצרים והעדיף את עיראק. בימי שישכלי חלו תנודות ביחסי מצרים-סוריה ובדרך כלל לא היו הדוקים. שישכלי לא היה מוכן להיות גרור של מצרים. בימי סכסוך החולה, באפריל 1951,הסתייגה מצרים מבקשות הסורים לעזרה צבאית ולא סיפקה אותן באופן ממשי. בעקבות הפיכתו השנייה של שישכלי, ב- 30.11.51, נתקררו היחסים יותר, וזמן ניכר מנעה מצרים את הכרתה במשטר הסורי החדש. מצרים של פארוק התיחסה באי- אמון למגמות החברתיות, הנועזות במקצת, של הדיקטטורה הצבאית הסורית. עם עליית נגיב החליפו שני הרודנים הצבאיים של העולם הערבי הצהרות נימוסין וידידות. שישכלי ביקר בקהיר בדצמבר 1952, אך עד לכתיבת דברים אלה לא נסתמנה התקרבות בין שני הרודנים. על אף הדמיון בין משטרי-ההפיכה במצרים ובסוריה, לא היה נאה לנגיב שיזהו את משטרו עם זה של שישכלי. נגיב הציג את משטרו כמתקדם וחוקתי הרבה יותר מזה של הורדן הסורי. כן לא היה נגיב מעונין להחליש את השפעתו במדינות ערביות אחרות במחיר התקרבות יתירה לסוריה.

סעודיה וסוריה

עד להפיכת זעים היו היחסים ידידותיים בהחלט, על רקע ההתנגדות המשותפת לשאיפות ההאשמיות והידידות בין איבן סעוד לשוכרי אל-קוותלי, נשיאה של סוריה עד להפיכות. הידידות הסורית-סעודית נמשכה בימי זעים ושישכלי והתבטאה בהסכם מינואר 1950 להענקת מילווה סעודי בלי ריבית לסוריה בסך 6 מיליון דולר. סעודיה הרבתה להתערב בענייניה הפנימיים של סוריה לאחר רצח זעים, והיה לה חלק, על-ידי מתן כספים, בהפיכת שישכלי ובכמה ניסיונות להפיכה או למניעת הפיכות פרו- האשמיות.

לבנון ועיראק

לאחר עלייתו של כמיל שמעון לנשיאות לבנון, בספטמבר 1952, ניכרה התקרבות בין לבנון ובין עיראק. המניעים לכך מצד לבנון היו:
א) חיפוש ידידים להדיפת הלחץ הסורי.
ב) ביקוש אחרי יתרונות כלכליים.
ג) קירבה במשטרים (לעומת הרודנויות הצבאיות של מצרים וסוריה).
ד) ידידותו הוותיקה של כמיל שמעון עם ההאשמים.

אמנם לבנון הייתה מעוניינת להדק את קשריה גם עם סעודיה ומצרים, אך עם זאת מצאה אצל עיראק יתר היענות מאשר אצל שתי המדינות האחרות. יצוין, כמו כן, שלפי ידיעות בלתי- בדוקות מילאו סוחרים לבנוניים, במידת-מה, את החלל הריק שנתהווה בכלכלת עיראק, עם עליית יהודיה לישראל.

מדינות ערב שבאסיה

רק פעם אחת בתולדות הליגה הערבית נתהווה רמז לצירוף מדינות ערב האסיאתיות לעומת מצרים. היה זה באפריל 1953, בעת שעל אף בקשת מצרים סירבו שאר מדינות ערב לשגר את שרי-החוץ שלהם למושב הליגה בקהיר. המניע לסירוב זה היה הרוגז על מצרים, משום שדאגה רק לעצמה, עשתה צעדים נפרדים מבלי להימלך בחברותיה בליגה והעמידה אותם לפני עובדה מוגמרת (בפרשת השילומים). כן נחשדה מצרים בנכונות להסדר נפרד עם ישראל ופגעה בכוח המיקוח של שאר מדינות ערב (כלפי ממשלת בון בשאלת השילומים וכלפי ממשלת אייזנהאואר בשאלת ארץ-ישראל). באותה שעה הציבה לעצמה מצרים כמטרה יחידה את סילוק הבריטים מסואץ, התעלמה משאר הבעיות הערביות והתנגדה להפעלת ברית הביטחון הקיבוצי. לבידוד מצרים משאר מדינות ערב פעלה גם השפעת הבריטים, שהיו מסוכסכים עם המצרים בעניין סואץ.
מכל מקום היה הצירוף של מדינות ערב האסיאתיות שלילי ביסודו – רוגז על מצרים – והתבטא באי-עשיה בלבד. כן היה צירוף זה רגעי, ולא קשה היה למצרים לסכלו.
למעשה אין מכנה משותף מכריע לכל מדינות ערב שבאסיה.
אדרבה, קיים ניגוד חמור בין המדינות הרוצות להתפשט על חשבון שכנותיהן, לבין אלו המעונינות למנוע התפשטות זו. רק בתחום הכלכלה נתגלה במידת-מה מכנה משותף חיובי בין סוריה, לבנון, עיראק וירדן, כפי שמעידים דיוניהן מיוני-אוגוסט 1953 להסדרת סחר-המעבר ביניהן.

פרק ג': בין ההאשמים למצרים וסעודיה

מצרים ועיראק

בימי פארוק שימשה ההתנגדות לעליית כוחם ולהתפשטותם של ההאשמים הנחת-יסוד במדיניות המצרית. (התנגדות זו נבעה מן הרצון המצרי להגמוניה בעולם הערבי וכן מכך שהמדינות ההאשמיות היו נתונות להשפעת בריטניה, שבה ראו המצרים את אויבם העיקרי). היחסים בין עיראק למצרים לא היו אחידים, והיו תלויים באופי הממשלות ששלטו בעיראק.
בדרך כלל שלטו שם נאמני בית האשם, מן האסכולה של נורי אס-סעיד, שהתחרו עם מצרים על המקום הראשון בעולם הערבי, עוד בטרם נוסדה הליגה, ועל המנהיגות בליגה מאז היווסדה. ממשלות עיראקיות מאסכולה זו פעלו למען התפשטות עיראק מערבה ואיחודה עם סוריה ועבה"י, ולמען מוצא לים התיכון. בזאת התנגשו עם מצרים יותר מאשר במאבקם על ההגמוניה בליגה. יצויין שבעמדתן האנטי-מצרית של הממשלות העיראקיות מאותה אסכולה אין לראות השפעה בריטית דווקא.

בניגוד לאסכולה של נורי אס-סעיד עלו לפעמים בעיראק גם ממשלות, שהעדיפו התיידדות עם מצרים, והכרה בעליונותה בליגה, על התחרות עמה ותוכניות-התפשטות.
ממשלות אלו, הקרובות ברוחן לאופוזיציה הפאן-ערבית הלאומנית בעיראק, קשורות בעיקר בשמו של מזאחם אל- פאצ'הצ'י, שהיה ראש-הממשלה בקיץ וסתיו 1948, אשר פעל למען איחוד המיפקדות של הכוחות הערביים שלחמו בא"י וניהל מו"מ לברית כלכלית וצבאית בין עיראק למצרים. כשהיה סגן ראש הממשלה ושר-החוץ, בחורף 1950, נחתם על-ידיו בקהיר (בסוף ינואר 1950) הסכם עם מצרים לחמש שנים, לשמירת המצב הקיים בעולם הערבי ולאי-התערבות בסוריה. אחד הסעיפים בהסכם חייב פעולה למען ביטול סעיף ט' של אמנת הליגה, המרשה למדינות הליגה לכרות זו עם זו בריתות לשיתוף- פעולה הדוק יותר.
גם כשמשלו בעיראק מדינאים בעלי עמדת-ביניים, בין נאמני ההאשמים תאבי ההתפשטות לבין חסידי הלאומנות הפאן- ערבית, השלימה עיראק עם ההגמוניה המצרית בליגה. כזאת, למשל, הייתה עמדת תופיק אס-סוויידי במושב הי"ב של מועצת הליגה. יצוין, כי השפעת החצר ההאשמית ונורי אס-סעיד ידעו להכשיל את מאמצי הממשלות הפרו-מצריות להתקרבות-יתר למצרים.
כך נפלה ממשלת אל-איובי-אל-פאצ'הצ'י מיד לאחר חתימת ההסכם הנ"ל עם מצרים, בסוף ינואר 1950. עם זאת נמנעו גם הממשלות העיראקיות, היריבות למצרים, מהחרפת המשברים אתה מעבר לתחום מסוים. כך נוצרה מעין מסגרת לרוחב התנודות ביחסים בין עיראק למצרים. ההתנגחות בין מצרים לעיראק התנהלה, בדרך כלל, מחוץ לכותלי הליגה, והייתה לובשת צורה של מסעי התקפה והשמצה הדדיים בעיתונות ושל חילופי הצהרות פומביות ואיגרות דיפלומטיות. עיראק גילתה בהתנגחויות אלו יותר תוקפנות מאשר מצרים.

היריבות בין מצרים לעיראק דחפה את שתיהן לעמדות פאן- ערביות קיצוניות יותר מכפי שנתכוונו אולי תחילה, שכן אף אחת מהן לא רצתה להשאיר את היוזמה הפאן-ערבית בידי יריבתה.
שליטי עיראק לא גילו צער על הדחתו של פארוק, ומיהרו להכיר במשטרו של נגיב, תוך הבעת רצון ליחסים תקינים אתו. במושב הט"ז של הליגה, בספטמבר 1952, היו חילופי-דברים חריפים בין נציגי עיראק ומצרים עקב הצעה העיראקית להחרים את הרכוש היהודי במדינות ערב, והתנגדות המצרים לכך מטעמים חוקתיים-משפטיים.
הובעה הדעה, כי עמדת נגיב כלפי תכניות-ההתפשטות העיראקיות חריפה פחות מאשר זו של מצרים מימי פארוק.
ניתנה האמת להיאמר, כי עד ראשית 1954 היה נגיב עסוק יותר מדי בעניינים הפנימיים של משטרו, וכן שעיראק לא סיפקה לו עילה רצינית לחשוש מפני תוכניות-התפשטות שלה. למעשה אין להבחין בתמורה יסודית ביחסי מצרים-עיראק, לעומת המצב בימי פארוק, אם כי פחתו המתיחויות.

מצרים וירדן

ביחסי מצרים עם ירדן פרצו משברים חריפים יותר מאשר עם עיראק, שכן המצרים ראו פחות צורך להתחשב בירדן, החלשה לפי הערך, מאשר בעיראק, שהיא המדינה השנייה בכוח בליגה אחרי מצרים. יתר על כן:
א) מבחינה גיאוגרפית קרובה ירדן למצרים יותר מאשר עיראק.
ב) בימי עבדאללה הייתה ההשפעה הבריטית, שהייתה לצנינים בעיני המצרים, ניכרת בירדן.
ג) ירדן הייתה מעוניינת ליצור בארץ-ישראל עובדות קיימות, שלא היו לרצון שליטי מצרים.

תוספת עיכור ליחסי מצרים-ירדן תרם הזלזול האישי, שנתגלה לעתים מצד פארוק כלפי עבדאללה. ירדן הייתה מעוניינת ביחסים תקינים עם מצרים, אלא שלא הייתה מוכנה להקריב לשם כך את האינטרסים החיוניים שלה.
אחד הגורמים, שהניעו את מצרים לשלוח את צבאה הסדיר לארץ-ישראל, היה הרצון למנוע את כיבוש הארץ או חלקה על- ידי עבדאללה. במלחמת ארץ-ישראל לא היה שיתוף-פעולה צבאי בין מצרים לעבה"י, חרף ההסכם שעבדאללה יהיה המפקד העליון של צבאות הפלישה.

ביוני 1948 ערך עבדאללה ביקור-ידידות אצל פארוק, אך ביקור זה לא שיפר את היחסים. בספטמבר אותה שנה פרץ הסכסוך על עתיד השלטון בחלקיה הערביים של ארץ-ישראל. בסיפוח ארץ- ישראל המזרחית לעבה"י ראו המצרים מבחן להגמוניה שלהם בליגה ולהשפעתם בעולם הערבי, והטילו את כל כובד-השפעתם נגד עבה"י, משהיה הסיפוח לעובדה מוגמרת באפריל 1950. בקיץ 1950 טושטש הסכסוך בעניין הסיפוח, ובימיו האחרונים של עבדאללה עשתה ירדן ניסיונות לשפר את היחסים עם מצרים, ואף נחתמו ביניהן שני הסכמים, אחד כלכלי ואחד לתעופה אזרחית. עם זאת לא גילו המצרים אותות צער ואבל עקב רצח עבדאללה (עקב רצח זעים בסוריה הוכרז בחצר פארוק אבל רשמי) וסירבו להסגיר את הנאשמים ברצח המלך, כשם שנתנו לפני כן מקלט לעבדאללה את-תל, שמרד באדוניו הירדני.
לאחר רצח עבדאללה לא היו התפתחויות מיוחדות ביחסי ירדן- מצרים, והראשונה נמנעה מלהתגרות באחרונה והשתדלה לקיים יחסי-ידידות אתה.

סעודיה וירדן

בימי עבדאללה היו יחסי שתי המדינות בלתי-תקינים ובין שני השליטים שררו אי-אמון ואף איבה, ששורשם נעוץ בימים שבהם גירש איבן סעוד את אבי עבדאללה מחג'אז וגזל ממנו את השלטון בעיר מולדתו. עבדאללה הרגיש את עצמו חג'אזי, סירב להשלים עם אבדן מורשת אביו ועודד את אויביו הפנימיים של איבן סעוד.
מאידך השמיעו הסעודים לפעמים תביעות על עקבה ומעאן אשר בעבה"י, ועודדו את ההתנגדות הסורית והלבנונית לתביעות עבדאללה בסוריה. ביקורו של עבדאללה בריאד, ביוני 1948, והפגנת הידידות בינו לבין איבן סעוד – לא סילקו את הניגודים. רצח עבדאללה זכה מצד איבן סעוד לגילוי של יתר השתתפות בצער מאשר מצד פארוק, ובימי טלאל חלה התקרבות בין שליטי סעודיה וירדן. טלאל ויתר על כל תביעה על חג'אז וכן משך את ידו מניסיונות אביו בסוריה. הוא ביקר אצל איבן סעוד וקביל ממנו מתנות יקרות.
לאחר הדחת טלאל, היו יחסי שתי המדינות תקינים ונעשו נסיונות סעודיים לרכוש השפעה בירדן.

סעודיה ועיראק

בדרך כלל היו יחסי סעודיה עם עיראק מתוחים פחות מאשר עם ירדן בימי עבדאללה, על אף החשבון המשותף שיש לבית האשם שבירדן ובעיראק עם איבן סעוד, בשל גירושם מחג'אז. בין ירדן העצמאית לסעודיה לא נחתם שום חוזה מיוחד, ואילו סעודיה ועיראק חתמו עוד ב- 1936 על חוזה ל"אחוה ערבית וברית". רקע הניגודים בין סעודיה לעיראק הוא:
א) זכר גירוש ההאשמים על-ידי איבן סעוד מחג'אז (גירוש זה אינו פועל כנראה על הדור ההאשמי, שנולד לאחר מעשה מחוץ לחג'אז).
ב) התנגדות איבן סעוד לתכניות-ההתפשטות העיראקיות.
ג) מריבות-שבטים בגבולות המדבריים שבין שתי המדינות.

יצוין, שאיבן סעוד נתן מחסה לרשיד עלי אל-כילאני, וסירב להסגירו לידי שלטונות עיראק שדרשוהו.
כנגד זה יש לשתי המדינות אינטרס משותף להגדלת תמלוגיהן מחברות-הנפט המערביות.

היחסים הבין-ערביים

הליגה הערבית