מאת: פרופ' ברנרד לואיס
(מאנגלית: א. רובינשטיין)
מקור: המזרח התיכון והמערב , עמ' 31-51 הוצאת "מערכות",
משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1970 תש"ל.
השקפת העולם המוסלמית בנוגע ל"מערב"
הרפורמות הצבאיות – ערוץ ה"התמערבות"
ה"התמערבות" ותופעות הלוואי – סיכום
מהו ה"מערב"?
זה זמן מה נוהגים אנו לכנות קבוצת מדינות בשם "המערב" – מונח שאינו עוד ביטוי גיאוגרפי טהור, אלא שם המציין ישות תרבותית, חברתית ולאחרונה אף פוליטית וצבאית. מהם גבולותיה הגיאוגרפיים של ישות זו – לא רק של הברית המערבית (נאט"ו) שהם ברורים למדי, אלא של הישות הגדולה יותר, שאת רצונה להתקיים מבטאת הברית? הגבול המערבי של המערב ברור למדי: חוף האוקיינוס השקט של ארה"ב ומדינות החסות שלה. את הגבול המזרחי קשה יותר לתחום. מקובל בדרך כלל כי המערב כולל את שני חופיו של האוקיינוס האטלנטי, ומתפשט לאירופה עד לנקודה שנקבעה בזמנים שונים ולמטרות שונות, בתעלת למאנש, בריין, באלבה, באודר, בויסלה, בבוספורוס, ובהרי אוראל, שהוא הגבול המקובל בין אירופה לאסיה.
קל ביותר להגדיר את המערב ביחס למזרח – וכמובן יש יותר מאשר מזרח אחד.
במערב, בדברנו כיום על ניגודים וקונפליקטים בין מזרח למערב, כוונתנו בעיקר לגילויי המלחמה הקרה והסתעפויותיה. במובן זה, המזרח פירושו הגוש הסובייטי או הקומוניסטי (שני שמות אלה אינם זהים עוד.) המערב – פירושו הברית המערבית והקשורים בה, הקרויים לעתים באורח הומוריסטי בשם "העולם החופשי". הוא כולל, בהקשר זה, שורה של משטרים דיקטטוריים ביבשות אחדות, אך אינו כולל את שבדיה, את שוויצריה, את אירלנד וכמובן לא את פינלנד.
אולם, לא במזרח הסובייטי ענייננו. ישנו גם מה שניתן לכנות, בלא חשש יתר לכפל-לשון, בשם המזרח האוריינטלי – הארצות, החברות והעמים הרבים של אסיה, ולעניין זה גם של אפריקה, שעל אף ההבדלים הרבים ביניהם, יש ביניהם הרבה מן המשותף והוא: כי הציביליזציה הנוכרית הנוצרית של אירופה זרה להם, כי היו במשך זמן רב נתונים לשליטתה או להשפעתה, וכי הם שמים עתה קץ לכפיפות זו. לגבי רבים במזרח התיכון, וכן במידה פוחתת והולכת, גם בחלקים אחרים של אסיה, זהו המאבק האמיתי בין מזרח למערב, ומטרתו היא סילוק שרידיה האחרונים של ההשפעה האימפריאלית המערבית במזרח.
הקונפליקט המערבי-סובייטי, על פי השקפה זו, אינו רלבנטי; אין ספק כי ניתן לנצלו בדרכים רבות, אך אין הוא מהוה מקור דאגה ישיר לעמים האוריינטליים. ניתן אפילו לטעון, כי ברית- המועצות עצמה היא, לאמיתו של דבר, חלק מן המערב, שאליו היא קשורה באמצעות האוכלוסייה האירופית השלטת בתוכה, רקעה היהודי-נוצרי והיווני-רומי, התפתחותה המדעית והתעשייתית, ויהיו שיוסיפו אף את הרגליה החמסניים. אך השקפה זו אינה זוכה עדיין להסכמה כללית, ובתודעתם של מרבית בני-המזרח משמש המונח "מערב" במשמעות צרה ומקובלת יותר.
במזרח התיכון המונח "מערב", המביע ישות תרבותית ופוליטית, הוא מונח חדש יחסית – כמעט כמונח "המזרח התיכון" עצמו, וכמותו אף הוא מוצאו ממקור מערבי. אך שוב, כמונח "המזרח התיכון", מציין גם המונח "מערב" מציאות נושנה, שהייתה ידועה במשך זמן ממושך בשמות אחרים. בשנים האחרונות הוקדשה שימת-לב מסוימת לבעיה של תדמיות וסטריאוטיפים לאומיים, ומחברים אחדים ביקשו לתאר ולסווג את הזכרונות והדעות הקדומות המעצבים את יחסו של המערב למזרח התיכון, ואת השפעתם על עיצובה של מדיניות המערב. שימת-לב פחותה בהרבה הוקדשה למקורות יחס המזרח התיכון כלפי המערב ולהתפתחותו, אף שלאלה חשיבות לא-פחותה בקביעת אופי היחסים בין השניים. בהיעדר ההרגלים המערביים של ניתוח עצמי וביקורת עצמית, יתכן דווקא כי לצד המזרח תיכוני של הנושא נודעת חשיבות גדולה עוד יותר.
השקפת העולם המוסלמית בנוגע ל"מערב"
במלה "מערב" השתמשו מחברים מוסלמים מאז ימי הביניים – אך לא כדי לציין בה את אירופה הנוצרית. לאיסלאם היה מערב משלו (המע'רב (מגרב), כפי שהוא משמש, למשל, במונח "ארצות המגרב", הן ארצות צפון-אפריקה המוסלמיות בפי הערבים – המער'), בצפון-אפריקה ובספרד, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי, ולא הייתה כל סיבה לייחס מונח זה לארצות הכופרות והברבריות ששכנו מצפון לים התיכון. בעיני המוסלמי בימי הביניים נחלק העולם לשני חלקים גדולים, "בית-האיסלאם" (דאר אל-אסלאם) ו"בית-המלחמה" (דאר אל-חרב), שביניהם שורר מצב מלחמה מתמיד, או במקרה הטוב – שביתת-נשק. מדרום וממזרח ל"בית-האיסלאם", שכנו ב"בית- המלחמה" עמים עובדי-אלילים, הנכונים לכיבוש מוסלמי ובשלים לקבל על עצמם את עול דת האיסלאם. מצפון ומצפון- מערב שכנו האימפריות והממלכות של הנצרות, היריבה הגדולה ביותר של דת האיסלאם. תחילה היו אלה הנוצרים היוונים של ביזנטיון, שספגו את מהלומות ההתקפה האיסלאמית; לאחר מכן, כאשר התמוטטה ביזנטיון ולבסוף נכנעה לכיבוש התורכי, ערכו הפראנקים מאירופה המערבית התקפת-נגד לכל אורך קווי העימות מספרד עד ארץ-ישראל, באפריקה ובאסיה. מימי הביניים המאוחרים ואילך נשתנתה תדמיתו של הנוצרי האירופי בתודעה המוסלמית. היווני האורתודוכסי, שכמותם כפוף היה עתה לסולטן התורכי, חדל להיות אויב נורא, ונעשה שכן בלתי- מזיק. את מקומו כאויב הראשון במעלה תפס הפראנקי. מונח זה, אשר המחברים בתקופתנו מכנים בו את הצלבנים, הורחב וכלל גם את העמים הקתוליים – ואחר כך גם הפרוטסטנטיים – של אירופה המרכזית והמערבית, כדי להבדילם מן המוסלמים מזה, ומן הנוצרים היוונים-אורתודוכסים מזה.
בעיני מוסלמי בימי הביניים היו הפראנקים גזע של כופרים ברברים, והוא לא מצא בהם עניין רב. בהשקפת העולם המוסלמית, הנצרות – כיהדות – הייתה במקורה דת אמיתית, חוליה קדומה יותר בשרשרת הגילויים האלוהיים שהגיעו לשיאם בהתגלות הסופית והמושלמת שהוענקה למוחמד ("חותם הנביאים"). החלקים הנכונים של אמונה זו נשתמרו באיסלאם; היתר לא היו אלא ספיחים וסירוסים. את הנצרות, ועמה את הציביליזציה הנוצרית שהוקמה על יסודותיה, ניתן היה לפטור בדרך זו ולהגדירה כבלתי-מושלמת, מיותרת ומסואבת. השקפה זו היא ללא ספק סובלנית יותר מזו של אירופה הנוצרית באותה תקופה, שראתה באיסלאם עניין כוזב ורע, והיא באה לידי ביטוי בסובלנות הרבה של האיסלאם כלפי מאמיני הדת היריבה.
ואולם, דבר זה לא הגביר כלל את ההערכה והחיבה לנוצרים.
היוונים נחשבו לאפוטרופסים של ציביליזציה עתיקה, שממנה ניתן היה ללמוד דבר-מה, ולכן הגיעו עמם למידה מסויימת של דו-קיום בשלום במשך הזמן. לא כן היו פני הדברים לגבי השבטים הפראיים של אירופה האפלה. ראוי לשים אל לב, כי בעוד שחיבורים רבים תורגמו לערבית מיוונית, מסורית, מפרסית עתיקה ומלשונות אחרות, תורגם מלטינית רק ספר אחד – ספר היסטוריה רומית של התקופה המאוחרת – וכל ספר אחר לא תורגם מלשון מערבית אחרת כלשהי, במשך כל תקופת ימי הביניים.
אולי ניתן היה להצדיק יחס זה בתוקפות האפלות, שבהן אכן הייתה אירופה הפראנקית מפגרת ונחותה; והוא יכול היה אך להתחזק נוכח התנהגותם של הצלבנים במזרח התיכון ובכל מקום אחר. אך כבר בעיצומם של ימי הביניים נעשה יחס זה מיושן ואנכרוניסטי יותר ויותר.
האימפריאליזם האירופי במזה"ת
מאז תום המאה החמש עשרה פתחו עמי אירופה בתנועת- התפשטות רחבה בתחומי המסחר, הפוליטיקה, התרבות והדמוקרטיה – אשר עד המאה העשרים כמעט הכניסה את העולם כולו אל תחומה של הציוויליזציה האירופית. הייתה זו התפשטות משני כיוונים גיאוגרפיים: בעוד שהפורטוגזים והספרדים, האנגלים, ההולנדים והצרפתים הפליגו באוקיינוסים כדי לגלות עולמות חדשים ולכבוש עולמות ישנים, התקדמו הרוסים דרומה ומזרחה, בחצותם את ערבות אסיה לעבר המזרח התיכון ולתוך אסיה פנימה. תהליך התפשטות זה עבר גלגולים ושלבים שונים, פשט ולבש צורות רבות, ונודע בשמות רבים. אחד מהם הוא קולוניזציה; אחרים הם עולו של האדם הלבן, "הגורל הנחרץ" (Manifest Destiny – הדוקטרינה בת המאה הי"ט, כי גורלם של העמים האנגלו-סכסיים נחרץ לשלוט בחצי-הכדור המערבי – המער'), וכל שם-נרדף אחר שעשויים הרוסים להשתמש בו לציון התהליך אשר הוביל אותם ממוסקבה להרי אוראל, ומהרי אוראל לאוקיינוס השקט.
באזורים אחדים היה תהליך הקולוניזציה מוצלח ומושלם עד כדי כך, שהתושבים הקודמים סולקו או נתמעטו במידה רבה, והמתיישבים הזרים היו חזקים די הצורך לעמוד על רגליהם שלהם, בלא צורך להישען עוד על ארץ-האם האירופית.
הצרפתים בצפון-אפריקה לא הצליחו בכך; לעומת זאת עלה הדבר בידי האנגלים בצפון-אמריקה. במרבית ארצות אסיה ואפריקה היו התרבויות והעמים המקוריים חזקים ומושרשים מכדי שיידחקו, ותפקיד המתיישבים הזרים הוגבל לאדנות ולשלטון. התוצאה הייתה הקמתה של מערכת-הממשל הקולוניאלית הקלאסית, כפי שהתקיימה במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.
במזרח התיכון באה השפעתו של האימפריאליזם האירופי בתקופה מאוחרת, הייתה קצרה ועל-פי-רוב עקיפה. השפעתה של אירופה, לעומת זאת, הייתה עמוקה ומדכאה.
בראשונה ניתן היה לדמות, כי האיזור עתיד להילכד בלפיתת מלקחיים, שזרועה האחת היא הפורטוגזים, המתקדמים בדרך הים מדרום-מזרח מבסיסיהם בהודו, וזרועה השנייה היא הרוסים, היורדים מן הצפון. אך הסכנה הורחקה. במזרח התיכון צמח כוח חדש שיכול היה להחזיק בשני הימים, בים השחור ובים האדום כאחד, בשליטת האיסלאם, ולעצור את הפולשים מצפון ומדרום. ניצני ההתפשטות האירופית הנצו בעת ובעונה אחת עם עלייתן של שתי אימפריות חדשות במזרח התיכון – המדינה הספוידית בפרס, והמדינה העותמאנית בתורכיה. בשנים הראשונות למאה השש עשרה נסתיים המאבק המר בין השתיים על ההגמוניה במזרח התיכון – בניצחונם של העותמאנים. הארצות הערביות, שכבר הורגלו במשך זמן ממושך לשלטון של התורכים ושל מעמדות צבאיים זרים אחרים, נעשו חלק מן האימפריה העותמאנית למשך 400 שנה.
מיתוס ה"אי-תלות" ופריצתו
בהיותם מוגנים מפלישה על ידי כוחה הצבאי של האימפריה העותמאנית וממגע עם המציאות על ידי עיסוק רב בענייני דת, המשיכו עמי המזרח התיכון לטפח את המיתוס האנושי העתיק של אי-תלות – להאמין, כפי שעשו חברות אנוש אחרות לפניהם ולאחריהם, בעליונותה הרבה והתמידית של דרך החיים שלהם, ולבוז לכופר המערבי הברברי מפסגתה של תורה נכונה הנתמכת על ידי כוח צבאי.
סדרת ניצחונותיהם של העותמאנים על אויביהם הנוצרים במהלך המאה השש עשרה יכלה אך לעודד הלך מחשבה זה; הקיפאון הצבאי של המאה השבע עשרה לא היו העילה לשינויו.
השינוי האמיתי החל רק כאשר נחלה האימפריה העותמאנית כשלונות ברורים ומכריעים – תבוסות בקרב שגרמו לאבדן שטחים ואילצוה לחתום על חוזי-שלום מוכתבים על ידי האויבים המנצחים. היה זה ניסיון חדש ומכאיב, והוא פתח תקופת הסתגלות ארוכה וקשה, שלא נשלמה עדיין. התהליך החל במצור התורכי השני על וינה ב- 1683. כישלון התורכים בפעם זו היה מכריע וסופי, ובעקבותיו באה התקדמות מהירה של האוסטרים ובעלי-בריתם עמוק לתוך שטחם של העותמאנים. ב- 1696 תפסו הרוסים את אזוב, ובכך זכו במאחז הראשון שלהם בים השחור.
ב- 1699 כפו האוסטרים את חוזה קרלוביץ – החוזה הראשון שעליו חתמה האימפריה העותמאנית כמעצמה מובסת. למרות ניסיונות-התעוררות מפעם לפעם, נמשכו במאה השמונה עשרה תהליכי התבוסה, ההשפלה והנסיגה, והמרה מכל המהלומות הייתה סיפוח חצי-האי קרים, חבל-ארץ תורכי ואיסלאמי נושן, על ידי הרוסים ב- 1783.
הבעיה נראתה תחילה כצבאית בעיקרה, והתרופות הראשונות שהוצעו היו אף הן צבאיות. הצבאות העותמאניים הובסו בשדה הקרב על ידי הצבאות האירופיים; לפיכך החליטו כי מוטב אולי לאמץ את כלי הנשק, האימון והטכניקות של האירופים. במשך המאה השמונה עשרה יובאו מזמן לזמן, מדריכים צבאיים מאירופה, נוסדו בתי-ספר טכניים, וקצינים וצוערים תורכים למדו את אמנויות המלחמה האירופיות. הייתה בכך התחלה צנועה, אך בעלת משמעות עצומה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מוסלמים צעירים, במקום לבוז לאנשי המערב המוזרים, קיבלום כמדריכים וכמורים, למדו את לשונותיהם וקראו בספריהם.
בסוף המאה השמונה עשרה יכול היה צוער-הארטילריה הצעיר, שלמד צרפתית כדי לקרוא בספר ההדרכה לתותחנות שלו, למצוא גם חומר קריאה אחר, חריף יותר, בלשון זו.
הרפורמות הצבאיות, אם כי היו הראשונות ובמשך זמן ארוך החשובות ביותר, לא היו הפרצות היחידות בחומת אי-התלות. ב- 1729 נוסד באיסטנבול בית-הדפוס הראשון; עד לסגירתו בשנת 1742 הדפיס שבעה עשר ספרים, שכללו תיאור של צרפת, פרי עטו של שגריר תורכי שנשלח לשם ב- 1721, ומסה על אמנות הצבא בצבאות אירופה. אבדן הביטחון העצמי בתחום התרבותי ניכר גם בהשפעות האירופיות על הארכיטקטורה העותמאנית, כולל הארכיטקטורה הדתית, כמו, למשל, בקישוט בסגנון הבארוק של המסגד הנורואוסמאני, שנשלם ב- 17.
55 הרגשת החולשה והירידה שהחדירה התבוסה הצבאית, הוגברה, בוודאי, על ידי העלייה המהירה ביבוא האירופי למזרח התיכון, שכלל עתה, מלבד מוצרי מותרות, גם מצרכים חיוניים כגון סוכר וקפה. בעבר יוצאו שני אלה מן המזרח התיכון לאירופה; עתה יובאו על ידי סוחרים אירופים מארצות אמריקה לשוקי המזרח התיכון. הייתה זו תקופה של רפיון ידיים, שמצאה את ביטויה בצורות שונות, בנסיגה תוך הסכמה מן העליונות העותמאנית, בגישוש ניסיוני ראשון אחרי דרכים אירופיות – ובחזרה על האמרה האיסלאמית הנושנה, שנוספו לה משמעות חדשה וחריפות חדשה, כי "העולם הזה הוא כלא למאמינים וגן-עדן לכופרים".
במשך המאה השמונה עשרה היה האיום הצבאי העיקרי שנשקף למזרח התיכון – האיום מן הצפון, שבו התקדמה בהתמדה האימפריה הצבאית הרוסית לעבר הים השחור והקווקאז. בין אנגליה לצרפת – שנעשו עתה מעצמות אסייתיות באותה מידה שהיו אירופיות – ניטשה יריבות מסחרית, והן התחרו בשוקי מצרים, הלבאנט ופרס.
פלישת חיל-המשלוח הצרפתי, בפיקודו של גנרל נפוליון בונפארטה, למצרים ב- 1798, פתחה שלב חדש בהיסטוריה של המגע עם המערב. היסטוריונים מערביים ומזרח-תיכוניים כאחד ראו ורואים בה פרשת-דרכים בהיסטוריה – החדירה הצבאית הראשונה של המערב המודרני למזרח התיכון, ההלם הראשון לשאננותה איסלאמית, הדחף הראשון להתמערבות ולרפורמה.
בכל המובנים הללו הוקדמה אמנם פלישת הצרפתים במידה מסויימת על ידי תבוסת התורכים בצפון והתגובה התורכית להן; אך בחשיבותה אין להטיל ספק. בונפארטה הפגין לעיני המוסלמים באיזו קלות מסוגל צבא אירופי מודרני לפלוש לאחת הארצות המרכזיות של האיסלאם, לכבשה ולמשול בה; לאנגלים הבהיר, באיזו קלות יכולה מעצמה עויינת לנתק את נתיבם היבשתי להודו. שני יריבים אלה – כל אחד בדרכו הוא – למדו את הלקח, הסיקו מסקנות ופעלו בהתאם להן. חיל המשלוח הצרפתי עימת את ארצות ערב באורח נוקב עם בעיות המגע עם המערב והתגובה עליו; הוא גם פתח תקופה של מאה וחמישים שנה של התערבות אנגלית-צרפתית ישירה בענייניהן של ארצות אלו.
אך האיום מן הצפון לא חדל. עם תום המאה השמונים עשרה השתלטו הרוסים על חופיו הצפוני והמזרחי של הים השחור, שלא היה עוד אגם מוסלמי. ב- 1800 סיפחו את גרוזיה; ב- 1806 כבשו את באקו, ובעשורי השנים הראשונים של המאה התשע עשרה נטלו מפרס ומשליטים מקומיים את החבלים המהווים עתה את הרפובליקות הסובייטיות של ארמניה ואזרבייג'ן.
שנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה היו תקופה של התפתחות מהירה ורבת משמעות במזרח התיכון. מלחמת קרים הביאה בעקבותיה את התוצאות האופייניות למלחמה גדולה – זירוז של תהליכים; ואכן חלו שינויים מהירים ופתאומיים, עלתה וגברה אינטנסיביות חדשה בתחושה ובניסיון. הברית עם בריטניה וצרפת, ובואם של גייסות בריטיים וצרפתיים לתורכיה, הביאו לידי פיתוח קשרים עם המערב בקנה-מידה חסר-תקדים.
הרוסים, שנעצרו במזרח הקרוב על ידי מלחמת קרים, הפנו את שימת-לבם לאסיה המרכזית, שבה הכניעו בשנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה, את הת'אנטים של ח'וקאנד, בוכרה וח'יוה. סיפוח האיזור שבין הים הכספי לנהר אוקסוס בשנות השמונים ביצר את עמדתם באסיה המרכזית ובגבול הצפון-מזרחי של פרס. סוג בעיות שונה הופיע באירופה העותמאנית, שם איימה עליית התנועות הלאומיות על התורכים, הן באבדן שטחים והן בהיטמעות ברעיונות מסוכנים.
בארצות הערביות עברו התערבותו של המערב והשפעתו גלגולים אחדים. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה היו האינטרסים של המערב כרוכים בעיקר במסחר ובמעבר. אמנם, היו פלישות אחדות לכיבוש שטחים, כמו במפרץ הפרסי ובדרום חצי-האי ערב, שבו תפסו הבריטים את עדן ב- 1839. אך פלישות מעין אלה היו מוגבלות לשוליים הרחוקים, וקשורות בעיקר בביטחון נתיבי הים. את האינטרסים של בריטניה הגדולה, שהייתה עתה המעצמה המערבית הפעילה ביותר במזרח התיכון, שירתה המדיניות המפורסמת של "שמירת אחדותה ועצמאותה של האימפריה העותמאנית". נראה הגיוני היה להניח שהתורכים, כמעצמה הדומיננטית והמבוססת באיזור, יקשרו עצמם עם אלה שהאינטרסים שלהם כלכליים ואסטרטגיים טהורים, כנגד אויב פוטנציאלי שמטרותיו התפשטות פירוד. את מדיניותם זו זנחו הבריטים באי-רצון בולט, תוך געגועים נוסטלגיים רבים. במובן מסוים, לא הייתה מדיניות הבריטים במזרח התיכון בשנים האחרונות, וזו של האמריקנים אחריהם, אלא סדרה של ניסיונות בלתי-יעילים לגלות – או, בהיכשלם בזאת, ליצור – מעצמה מזרח-תיכונית שאת אחדותה ועצמאות יוכלו לקיים.
המחצית השנייה של המאה התשע עשרה הביאה עמה שינויים חשובים. המודרניזציה המהירה של דרכי-המעבר, התרחבות האינטרס הכלכלי הפיננסי הישיר של המערב באיזור, ומשנות השמונים של המאה התשע עשרה ואילך, התרחבות ההשפעה הגרמנית הישירה בתורכיה, גרמו להיערכות מחודשת במדיניות הבריטית. כיבוש מצרים, שבוצע ב- 1882 להשגת מטרה מוגבלת ולמשך זמן מוגבל, נהפך לקבוע, והורחב אף לסודאן. ב- 1918 הובסה ופורקה האימפריה העותמאנית, ששלטה בארצות ערב במשך ארבע מאות שנה, ומעיי המפולת הוקמה סדרה של יחידות פוליטיות חדשות ובלתי-מוכרות.
בין 1918 ל- 1945 נהיו בריטניה וצרפת, שביניהם שררו לפרקים יחסי שיתוף-פעולה ולעתים שררה יריבות, למעצמות השולטות במזרח הערבי. עדן, ארץ-ישראל וסודאן נשלטו ישירות באמצעות ממשלים מטיפוס קולוניאלי; בכל יתר המקומות הייתה השליטה – אם אכן זוהי המלה המתאימה – בלתי-ישירה. היא קוימה באמצעות ממשלות מקומיות, בחלקן תחת מנדט ובחלקן עצמאיות להלכה, שנהנו במידה זו או אחרת מאחריות לענייניהן שלהן. הסדרים אלה נסתיימו בשנים שלאחר תום מלחמת- העולם השנייה, כאשר כל ארצות המזרח התיכון הערבי פרט למאחזים הבריטיים האחרונים בחצי-האי ערב, זכו לעצמאות פוליטית מלאה, ומצאו להן מנהיגים חדשים לניהולן העצמאי.
מאה-וחמישים השנים של עליונות אנגלית-צרפתית במזרח התיכון – מאז הסכסוך הגדול בין נלסון לנפוליאון עד שיתוף הפעולה חסר-התועלת של אידן ומולה במשבר סואץ – והתקופה הארוכה למדי של השפעות מערביות בתורכיה, הביאו לשינויים עצומים ובעלי השפעה מתמדת בכל תחום מתחומי הקיום החברתי.
בשום פנים ואופן לא היו כל השינויים מלאכתם של שליטים ואדונים מערביים, שכן אחדים מאלה נטו דווקא לשמרנות זהירה במדיניותם. אחדים מן השינויים המכריעים היו מלאכתם של בני מזרח תיכון עזים ואכזריים – שליטים שביקשו לאמץ לעצמם את מבנה השלטון המערבי ולשלוט באמצעותו, סוחרים שהיו להוטים להשתמש בטכניקות מערביות לצבירת עושר, אנשי ספר ואנשי מעשה שנלהבו מעוצמת הידע והרעיונות המערביים. תהליכי השינוי משתקפים באורח סמלי באימוץ גובר והולך של הלבוש המערבי. רק פעם אחת לפני כן בהיסטוריה זנחו המוסלמים את מנהגיהם שלהם, ואימצו אורח-לבוש זר: היה זה כאשר אימצו האמירים הממלוכים של מצרים (בפקודת הסולטן, בשלהי המאה השלוש עשרה) לבוש וחגור מונגוליים, וגידלו את שערם עלפי המנהג המונגולי. אותו קסם של המערב היוה, ללא ספק, השראה לאימוץ מכנסיים, טוניקות ומעילי- כנפות במאה התשע עשרה – תחילה בצבא, על פי צו, אחר-כך במנגנון הממשלתי האזרחי, שוב בפקודה; ולבסוף בין המעמדות המשכילים בערים, שאינם קשורים למנגנון הממשלתי, במעין התאזנות חברתית. האופנה המונוגלית נזנחה בראשית המאה הארבע עשרה, אולי מכיוון שהמונגולים עצמם נעשו מוסלמים; אך המעילים והמכנסיים האירופיים נותרו עד עצם היום הזה, ונעשו הסימן וסמל ההיכר החיצוני לתרבות ולמודרניזם. בימינו מתמוטט והולך המבצר האחרון של השמרנות המוסלמית עם היעלמם של הטורבאן והתרבוש, המוחלפים בכיסוי-הראש המחודד, בעל השוליים והמצחיה, של המערב.
הרפורמות הצבאיות – ערוץ ה"התמערבות"
ההתחלה הייתה צבאית טהורה – השאיפה הפשוטה להמשיך ולהתקיים בעולם בו שולטת אירופה, המתפשטת ומתקדמת. דבר זה חייב החזקתם של צבאות מן הטיפוס האירופי – עניין פשוט, כך נראה, של אימון וציוד, שניתן לפתרו על ידי שאילת מדריכים אחדים והזמנת האספקה והציוד המתאימים. אך המשימה של ניהוג צבאות מן הסוג החדש הובילה בהכרח לבניית בתי-ספר להכשרת קצינים – ולרפורמה בחינוך; לעיצוב משרדים ממשלתיים – ולרפורמה בממשל; להקמת שירותים ובתי-חרושת וניהולם על ידי הממשלה לשם הכנת עתודה לצבא מודרני – ובאיחור רב, לרפורמה בכלכלה.
קידום כלכלי וטכנולוגי היה במשך זמן רב בעיקרו מעשה-ידיהם של אירופים. הם שבנו דרכים, מסילות ברזל, גשרים ונמלים, החדירו את מנוע הקיטור במאה התשע עשרה ואת מנוע הנפט במאה העשרים, וכן הפיצו את השימוש בגז ובחשמל, בטלגרף ורדיו, וטיפחו את הניצנים הראשונים של פיתוח תעשייתי.
לעתים באו מתוך אינטרסים משלהם, כמשרתי ממשלותיהם או כנציגי חברות בעלות מונופולין; לעתים כמומחים או כיועצים, שהועסקו על ידי ממשלות מזרח-תיכוניות וקבלנים אחרים.
בתחילה העסיקו רק כוח-עבודה מקומי בלתי-מקצועי, אחר כך גם בעלי-מלאכה מקצועיים-למחצה; ולבסוף מסוגלים היו להסתמך על עתודות מקומיות של כוח-עבודה מקצועי וטכני – אותם אנשים שנטלו מידיהם את ההגה מאוחר יותר.
עם הנשק והטכנולוגיה האירופיים חדר יבוא מסוג נוסף: רעיונות אירופיים, שעתידים היו להתגלות כגורמי פירוד בסדר החברתי והפוליטי הישן. עד המאה השמונה עשרה היה העולם המוסלמי מנותק כמעט מכל קשר אינטלקטואלי ותרבותי עם המערב. הרנסאנס וההשכלה החדשה, התנועות המדעיות, הטכנולוגיות והאינטלקטואליות של אירופה הנוצרית לא זכו לכל הד ולא עוררו כל תגובה בין עמי המזרח התיכון, להם היו זרים ביסודם. אפילו המגע עם המסחר ועם הדיפלומטיה האירופיים, אף שאי-אפשר היה למנעו כליל, רוכך ונספג על ידי מעמד ביניים של נוצרים ויהודים מן המזרח התיכון, אשר בשמשם סוחרים, סוכנים, מתווכים ומתורגמנים, הגנו על אדוניהם המוסלמים מ"טומאת" המגע הישיר עם האירופים. האימפריה העותמאנית בימי גדולתה קיימה שגרירויות קבועות בארצות חוץ. אפילו מגעיה עם שגרירויות זרות באיסטנבול קוימו באמצעות "המתורגמן הגדול", שבדרך כלל היה יווני. מן הסתם נמצאו מוסלמים מעטים ביותר שידעו לקרוא לשון מערבית; ומלבד חריגים מועטים ופעוטים, לא תורגמה ספרות מערבית לערבית, לפרסית או לתורכית. בלשונו של היסטוריון עותמאני, "התחברות עם עכו"מים וכופרים אסורה לאנשי האיסלאם, ומגע ידידותי ואינטימי בין שני צדדים, שהם זה לזה כאפלה לאור, רחוק מלהיות רצוי".
הרפורמה הצבאית שינתה כל זאת. במקום ברברי נבער, נעשה הפראנקי מורה לאצילה ולחשובה שבאמנויות – אמנות המלחמה.
לשונו לא עוד הייתה "לשון-עילגים מוזרה", כפי שכינה אותה אחד המחברים, אלא המפתח לידע בסיסי.
כוונתם של עורכי הרפורמה הצבאית הייתה לפתוח שער-סכר בחומה, לאפשר שטף מוגבל מווסת. תחת זאת התירו מבול – מבול קוצף וגועש, ששטף וחילחל דרך אלף סדקים, והביא עמו הרס – וזרעים של חיים חדשים. מבול זה נראה כחסר קץ, ככל שהמשיך כישרון-ההמצאה הבלתי-נדלה של אירופה להמציא רעיונות נוספים וחדשים בכל דור. במשך המאה התשע עשרה שלטו שתי מגמות, לעתים תוך הרמוניה ביניהן ולעתים קרובות בקונפליקט זו עם זו – הליברליזם הרדיקלי של המפכה הצרפתית, והרפורמיזם האוטוריטרי של ההשכלה.
היו ערוצים חדשים רבים אשר דרכם יכלו רעיונות מערביים להסתנן ולחדור לעולם האיסלאם, שהיה עד כה חתום. כאלה, למשל, היו התיירים המוסלמים מן המזרח התיכון, שהחלו מופיעים במספרים גדלים והולכים בבירות אירופה.
נוסעים אמיצים מועטים העזו להסתכן בסכנותיה של אירופה הבלתי-נודעת עוד בתקופות קודמות; אך מאז ימי הצלבנים עד המאה השבע עשרה השאירו בקושי עשרים מהם עדות כתובה כלשהי – רובם ככולם צירים רשמיים מן המזרח בשליחויות מיוחדות. ב- 1791 שלח הסולטן העותמאני סלים III את אבובכיר ראתב אפנדי לוינה, ובה כתב הלה דו"ח מפורט על הדספוטיזם הנאור בפעולתו, עם המלצות לרפורמה באימפריה העותמאנית.
בשנים הבאות יסד הסולטן את השגרירויות הקבועות הראשונות בלונדון, בוינה, בברלין ובפאריס. בעקבות אלה נוסדו במאה התשע עשרה שגרירויות פרסיות, וכן נשלחו, באורח בלתי- פורמלי, נציגים של הכוח העצמאי החדש שעלה במצרים – שלטון מחמד עלי ויורשיו. בתקופה שבה היו ידיעת לשונות זרות והכרת ארצות זרות תכונות נדירות וחיוניות, סיפקו שגרירויות אלה הזדמנויות יחידות-במינן לרכישת ידע מעין זה, והאנשים ששירתו בהן היוו אלמנט חשוב בעילית הפוליטית החדשה. לא העלמא (אנשי-הדת המקצועיים) ואף לא הצבא, אלא לשכות התרגומים והשגרירויות היו עתה דרך-המלך להגיע להשפעה ולשלטון.
הקבוצה השניה לאחר הדיפלומטים – ולטווח הארוך, החשובה ביותר – של בני המזרח התיכון שהופיעו באירופה, היו הסטודנטים. משלחת-הסטודנטים המצרית הראשונה נשלחה לאיטליה על ידי מחמד עלי פאשה ב- 1809, וב- 1818 כבר היו 23 סטודנטים מצריים באירופה. משלחת-הסטודנטים הפרסית הראשונה הופיעה באנגליה באותה עת בערך. ב- 1826 שלח הפאשה של מצרים את המשלחת המצרית הגדולה הראשונה, שכללה 44 סטודנטים, לפאריס.
את אשר יכול היה הפאשה לעשות, יכול היה הסולטן לעשות טוב ממנו – וב- 1827 שלח הסולטן מחמוד II, למרות התנגדות דתית חזקה, משלחת תורכית בת כ- 150 סטודנטים לארצות שונות.
במשך השנים באו בעקבותיהם מאות אחרים – מבשריהם של האלפים הרבים שעתידים היו לבוא. ידוע כי סטודנטים לומדים זה מזה יותר מאשר לומדים הם ממוריהם; ובאוניברסיטאות אירופה בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה, בהחלט היה מה ללמוד.
ללא ספק יש לייחס ללימודים אלה, בחלקם, את הופעתה של קבוצה שלישית של מבקרים-גולים בשנות השישים של המאה התשע עשרה. "העותמאנים הצעירים" היו קבוצה של ליברלים פטריוטים במידה זו או אחרת, שמצאו לנכון לעזוב את תורכיה, ולהמשיך בביקורתם על המיניסטרים של הסולטן באירופה; כאן פירסמו כתבי-עת אופוזיציוניים בלונדון, בפאריס ובג'נבה, והבריחום לתורכיה. בשנים מאוחרות יותר של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים באו בעקבותיהם קבוצות ליברליות ופטריוטיות אחרות, הידועות בשם קולקטיבי ובלתי- מדויק למדי – "התורכים הצעירים". מפעם לפעם באומן המזרח התיכון קבוצות אחרות של גולים פוליטיים, אך בסיכומו של חשבון היו כל אלה מעטים ובלתי-פעילים.
מלבד בואם של תיירים מן המזרח התיכון למערב, הגיעו גם תיירים מערביים למזרח התיכון – מורים ומלומדים, מומחים ויועצים, מיסיונרים ותעמלנים, וכן תגרנים פוליטיים ומסחריים מסוגים שונים. הראשונים שהפעילו השפעה אישית על מוסלמים צעירים היו המדריכים הצבאיים האירופיים שהועסקו בתורכיה, במצרים ואחר כך בפרס. מרביתם היו צרפתים והלשון שבה השתמשו הייתה, מטבע הדברים, צרפתית. המהפכה בצרפת לא ניתקה קשר זה, ובמועד מאוחר יותר, ב- 1796, שלחה הממשלה העותמאנית האימפריאלית בקשה לוועדת הביטחון- הציבורי בפאריס, לספק לה מספר מומחים צבאיים וטכנאים.
הם באו – לפקודתו של השגריר הצרפתי החדש, גנרל אובר דובאיאי, יליד ניו-אורלינס ומהפכן קנאי, שלחם באמריקה בפיקודו של לאפאייט. בבית-הספר הצבאי באיסטנבול, כך מספרים לנו, הייתה ספריה בת 400 ספר, רבים מהם בצרפתית, כולל מערכת של "האנציקלופדיה הגדולה".
כל מורה באוניברסיטה יודע כי הימצאם של ספרים בספריה אקדמית אינו מוכיח כי מישהו קורא בהם -בעיקר אם הם כתובים בלשון זרה ומביעים רעיונות בלתי-מוכרים.
כל שביכולתנו לומר הוא, כי הספרים היו בהישג-היד וכי אחדים מן הרעיונות שבהם צצו בדורות מאוחרים יותר. מחמד עלי במצרים גם גייס קצינים צרפתים, שלאחר 1818 אפשר היה להשיגם. גם בבית-הספר למתמטיקה שלו בקהיר הייתה ספריה ובה ספרים צרפתיים, ביניהם חיבורים של רוסו ושל וולטר, וספרים על מוסדות אירופיים. משלחות צבאיות רבות נוספות באו לאחר מכן למזרח התיכון, מארצות שונות, ביניהן קבוצה ראשונה של קצינים אמריקנים, שיצאו למצרים לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב. מכל הקבוצות בחברה המזרח-תיכונית היו קציני הצבא חשופים להשפעה מערבית במשך זמן ארוך מאוד ובצורה אינטנסיבית ביותר, ולהם האינטרס המקצועי החיוני ביותר במודרניזציה וברפורמה. דבר זה עשוי לסייע בהסברת התופעה האופיינית למזרח התיכון, שאינה נפוצה בחלקי-תבל אחרים, שהקצין המקצועי משמש כראש-החץ של השינוי חברתי.
מדריכי-הקצינים היו המורים המערביים הראשונים; אך היו גם רבים אחרים – מורים לכל נושא, בכל סוגי בתי-הספר. היו שלימדו בבתי-הספר ומכללות מטיפוס מודרני שהתרבו והלכו, ואשר הוקמו על ידי ממשלות מזרח-תיכוניות; אחרים לימדו בבתי ספר שהוקמו על ידי מיסיונים וממשלות זרות, כשירות לאנושות וכמכשיר של מדיניות תרבותית. אל שתי הקבוצות הללו הצטרפו במספרים גדלים והולכים בני המזרח התיכון שהתמערבו, לאחר שלמדו בבתי-ספר מערביים בארצות מולדתם או בחו"ל ושלטו בלשון ובידע מערביים.
הפצת המילה הכתובה מאירופה
הפצת הידע והרעיונות המערביים נסתייעה רבות על ידי הפצתו, בצורת שונות, של הספר האירופי. כשהתרחבה ידיעת הלשונות האירופיות, נמצאו קוראים לספרים אירופיים, ומה שחשוב יותר – מתרגמים.
ידוע כי במשך המאה השש עשרה הופיעו בתורכית שני ספרים ממקור מערבי; האחד – היסטוריה של צרפת, שתורגם ב- 1572 בפקודת הראיס אפנדי, המזכיר הראשי, הממונה על ענייני-חוץ בחצר הסולטן; והשני – תיאור גילוים של העולם החדש ונפלאותיו, שלוקט ממקורות אירופיים ב- 1480 בקירוב. המאה השבע עשרה הביאה עמה מספר ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה, וכן מסה על אבחון העגבת והטיפול בה.
במאה השמונה עשרה נוספו ספרים אחדים, כולל תרגומי ספרים צרפתיים על מדעי הצבא, שנדפסו באיסטנבול. עד סוף המאה השמונה עשרה עדיין לא היה הנמצא אלא חיבורים מערביים שתורגמו לתורכית, מרביתם לקטים יבשים ואינפורמטיביים, שהוכנו לשימוש רשמי; לא היה אף ספר אחד בערבית או בפרסית.
הדחף הראשון לתנועת התרגומים החדשה בא כנראה מן הצרפתים, למטרות תעמולה גלויות.
בין התרגומים הראשונים הייתה פניית האסיפה הלאומית אל העם הצרפתי ב- 9 באוקטובר 1794, שתורגמה לערבית והופצה בחוברת, בה נדפסו הנוסח הערבי והנוסח הצרפתי דף מול דף – עזר שימושי לתלמידי לשון ואחרים. חיבורים פוליטיים אחרים בצרפתית תורגמו לערבית ולתורכית והופצו במזרח התיכון.
המשלחת הצרפתית למצרים ערכה הסדרים מפורטים להפצת חדשות ודעות צרפתיות בערבית.
ככל שידיעתנו משגת, הייתה ההשפעה המיידית של כל אלה מוגבלת.
השפעה גדולה בהרבה הייתה לתנועת התרגומים, שהתפתחה במשך המאה התשע עשרה בשלושת המרכזים העיקריים – בתורכיה, במצרים ובפרס. בראשונה נערכו התרגומים כולם בחסות רשמית, והם מגלים מגמת-חשיבה רשמית למדי.
התרגומים הראשונים שנערכו ופורסמו תחת חסות שליטים מזרח-תיכוניים כוללים עבודות על נפוליאון וקתרינה- צארית רוסיה, ספריו של וולטר "פטר הגדול" ו"שארל השנים עשר", ספרו של רוברטסון "שארל החמישי", והוראות פרידריך הגדול למפקדי צבאו.
לאחר מכן עברה המלאכה לידיהם של עורכים מו"לים, מדפיסים ומתרגמים, ופותחה בהרחבה רבה ביוזמתם.
המערב הנהיג אמצעי תקשורת חדשים – דפוס במאה השמונה עשרה, עיתונות במאה התשע עשרה, רדיו וטלוויזיה במאה העשרים – וכל אלה מילאו תפקיד חשוב בהפצת הרעיונות המערביים והאחרים. העיתונים הראשונים היו בעיקרם רשמיים; המאמר הראשי בהוצאה הראשונה של העיתון הרשמי העותמאני, שהופיע ב- 14 במאי 1832, מגדיר את תפקיד העיתונות כפרסום דברים כהווייתם על פעולות הממשלה וצוויה ומטרתם האמיתית, כדי למנוע אי-הבנה ולקדם פני ביקורת הלוקה בחוסר מידע; מטרה נוספת הייתה לספק ידע שימושי בתחומי המסחר, המדע והאמנויות. העיתון הלא-רשמי הראשון בתורכיה היה שבועות שנוסד ב- 1840 על-ידי אנגלי בשם ויליאם צ'רצ'יל. בעקבותיו נוסדו עיתונים רבים נוספים בתורכית, בערבית ובפרסית, וכן בלשונות אחרות.
עם העיתונות בא העיתונאי – דמות חדשה ומבשרת רע בחיי המזרח התיכון.
דמות אחרת שבאה מקרוב, וחשובה לא פחות, הייתה דמות עורך-הדין, לפנים היה המשפט – המשפט המקודש, ענף של הלימוד הדתי, והמשפטנים היחידים היו העלמא.
רפורמה חוקית וחוקתית, חקיקת חוקים חדשים והקמת בתי- משפט חדשים להפעלתם, יצרה מעמד חדש של עורכי-דין חילוניים, שמילאו תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים, וביישום רעיונות חדשים ושיטות פוליטיות חדשות.
העיתונאים והמשפטנים, כמו הקצינים והפקידים מן הסוג החדש, היו זקוקים לסוג חדש של חינוך, במקום הלימוד הדתי והספרותי המסורתי. מזונם הרוחני היו לשונות וספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה ומשפט מערביים, ולאלה נוספו לאחר מכן כלכלה ופוליטיקה.
מרבית הנושאים הללו היו חדשים ומוזרים; אך הם היו קרובים ומוכרים בכך שהיו כולם ספרותיים בצורתם, וניתן היה ללמדם מספרים או מהרצאות, ולאחר מכן לשננם.
בדרך זו יכלו לסגלם לשיטות חינוך מסורתיות, הנשענות בעיקר על סמכות המורה ועל זיכרון התלמיד. ואולם, המדעים השימושיים ומדעי הטבע היו עניין שונה.
הפערים בתחום המדע
המסורת המוסלמית הגדולה של מחקר וניסוי מדעיים כבר התנוונה ומתה לפני זמן רב, בהותירה מאחוריה חברה המתנגדת בתוקף לרוח המדעית.
במלותיו של היסטוריון-מדע תורכי, "הזרם המדעי התפרץ כנגד חומות הספרות ותורת המשפט". מכשול נוסף, חמור לא פחות, היה היחס החברתי עמוק-השורשים לכוח, עבודה וסטאטוס, שבעטיו נמצא כי אפילו היום, המוסלמי הוא לעתים קרובות נהג אמיץ ורב-תושייה, אך מכונאי סרבן, שאין לדעת מראש מה יעשה.
רפואה, הנדסה ומדעים שימושיים אחרים נלמדו כבר בבתי- הספר הצבאיים הראשונים; חיבורים מדעיים היו בין הספרים המערביים הראשונים שתורגמו לתורכית ולערבית – אך בוגרים רבים של הפקולטות לרפואה העדיפו להיעשות מנהלים מאשר ללכלך את ידיהם בטיפול בחולים, ובתי-הספר המדעיים נותרו בבחינת גידולים זרים ומוזרים, שנזקקו לטיפול מתמיד ולזריקות עידוד מחודשות מן המערב. לא הושגה כל התפתחות אמיתית של עבודה מדעית מקורית, כזו המצויה ביפן, בסין או בהודו, וכל דור של סטודנטים נאלץ לשאוב שוב ממקורות המערב, שהתקדם בינתיים בעצמו בצעדים ענקיים. התוצאה היא כי הפער בכושר המדעי, ביכולת הטכנולוגית, ולפיכך גם בכוח הצבאי, בין המזרח התיכון למדינות המתמקדות במערב הוא גדול עתה מאשר לפני מאה וחמישים שנה, כאשר החל תהליך ההתמערבות.
ה"התמערבות" ותופעות הלוואי – סיכום
בשנים האחרונות הציגו הוגים בני המזרח התיכון מזמן לזמן את השאלה: לאן מובילה התמערבות זו? זוהי שאלה שראוי כי אף אנו, בני המערב, נשאלנה.
רגילים אנו בעולם המערבי – יותר ויותר ככל שמרחיקים לכת מערבה – לראות את עצמנו כמופת למעלות טובות ולקידמה.
להיות כמותנו, פירושו להיות טוב; להיות שלא כמותנו, פירושו להיות רע. להידמות לנו יותר, פירושו להשתפר; להידמות לנו פחות, פירושו להישחת. ואולם אין זה בהכרח כך. כאשר מתנגשות ציביליזציות זו בזו, גוברת תמיד האחת, ואילו האחרת מתמוטטת. אידיאליסטים ואידיאולוגים עשויים להכביר דברים על "צירוף האלמנטים הטובים ביותר" משני הצדדים, אך התוצאה הרגילה של התנגשות מעין זו היא דווקא הזדווגות האלמנטים הגרועים ביותר.
מדע המערב במזרח התיכון הביא להישגים גדולים ולבטח יביא עמו הישגים נוספים – של עושר ורווחה, ידע ופתיחת דרכים חדשות שהיו לפני כן סגורות בפני בני המזרח התיכון. אלו הן דרכים טובות, אף שלא תמיד ברור לאן הן מוליכות.
ההתמערבות – מלאכתם של בני-המערב ויותר מזה של המערבים – הביאה עמה תופעות-לוואי בעלות אופי מפוקפק ביותר. אחת מאלה היא הפירוד והפיצול הפוליטי באיזור. עד התקופה המודרנית שרר במזרח התיכון סדר פוליטי ממוסד, שבו שלט השאח בפרס, והסולטן היה הריבון או המושל העליון בכל השאר. יתכן כי לא תמיד היה הסולטן אהוב על נתיניו, אך כיבדוהו, וחשוב מזה – הוא נתקבל על הכל כריבון החוקי של האחרונה שבאימפריות המוסלמיות הגדולות. הסולטן סולק והאימפריה נהרסה. במקומו באה סדרה של מלכים, נשיאים ודיקטטורים, שהצליחו למשך זמן-מה לזכות בהסכמתם ובתמיכתם של עמיהם, אך מעולם לא באותה הסכמה בלתי- מפוקפקת בזכותם לשלוט, שממנה נהנו הריבונים החוקיים משכבר, שפטרה אותם מן הצורך הן בדיכוי אלים של אוכלוסייתם, הן בפוליטיקה דמגוגית.
יחד עם החוקיות והנאמנות הנושנות, איבדו עמי המזרח התיכון גם את זהותם המשותפת העתיקה. במקום להיות בני המדינה המוסלמית האימפריאלית בת אלף השנים, מצאו את עצמם כאזרחים מן השורה של שטחי-חסות ואחר כך מדינות לאומיות – מרביתן ישויות שההיסטוריה לא ידעתן לפני כן, ושרק עתה החלו להכות שורשים בתודעת עמיהן וברגשי הנאמנות שלהם.
ערעור הסדר הפוליטי הישן והתמוטטותו ניתלוו בתהליך מקביל של פיצול חברתי ותרבותי.
הסדר הישן אולי התמוטט והלך, אך הוא פעל עדיין, עם מערכת מוסכמת של נאמנויות ותחומי-אחריות בקרב הקבוצות והמעמדות השונים בחברה, שקשרה אותם אלה לאלה. קווי- האופי הנושנים נהרסו, הערכים הישנים הושמו ללעג ונזנחו; במקומם יובאה מן המערב מערכת חדשה של מוסדות, חוקים וסטנדרטים, שנותרה במשך זן רב זרה ולא מתאימה לצורכיהם, לרגשותיהם ולשאיפותיהם של העמים המוסלמיים במזרח התיכון. יתכן מאוד כי שינויים אלה היו "נחוצים" ו"הכרחיים", מונחים בהם משתמשים ההיסטוריונים. אולם בעינה עומדת העובדה, כי הם הביאו בעקבותיהם תקופה של חור-דמות וחוסר-יציבות שהזיקה רבות לאופי המדיני והחברתי של המזרח התיכון.
התוצאות הכלכליות של ההתמערבות ידועות היטב, ולפיכך נכירן אך בקצרה: ריבויה אוכלוסייה עד סף ההתפוצצות, בעיקר במצרים, בלא שיהא מלווה בהגדלה מתאימה באספקת המזון; הפער המתרחב והמתבלט בין עשירים לעניים; יצירת שאיפות ותאוות חדשות, במהירות רבה יותר מאשר יצירת האמצעים לספקן. לחצים אלה גברו והלכו למשך זן-מה בעבר; בימינו הגיעו לנקודת משבר.
יחסם של עמי המזרח התיכון כלפי המערב עבר גלגולים ושלבים אחדים. במשך מאות שנים רבות, בעוד אירופה הגיעה להישגים גדולים והולכים, שקע המזרח בקהיון הנוח של ההתנוונות, כשהוא איננו מוכן ואיננו מסוגל לתפוס או להבין את השינויים העצומים שהתרחשו.
במאה התשע עשרה נופצו, לבסוף, אשליות העליונות והעצמאות של אנשי המזרח, והם הקיצו בתוך מציאות בלתי-נעימה שבה ארצותיהם, משאביהם, הציביליזציות שלהם ונשמותיהם עצמן הועמדו באיומה של אירופה. הייתה זו אירופה עשירה ורבת- עוצמה עד לבלי האמן, שנראתה כחובקת את העולם כולו באחיזתה, על ידי ביטחונה העצמי הבלתי-מוגבל, תוקפנותה ותאוות הרכוש שלה.
במצב זה, החל הלך-רוחו של בן-המזרח להשתנות משאננות מתעלמת לחיקוי נלהב.
המערב היה גדול וחזק; על ידי לימוד וחיקוי אולי אפשר יהיה לגלות וליישם את סוד גדולתו ועצמתו, ודורות של סטודנטים ומתקנים נלהבים טרחו וחיפשוהו.
יתכן שהם לא אהבונו, או אף לא הבינונו, אך הם העריצונו וכיבדונו. כיום, בדרך כלל, אין הם מעריצים אותנו ואף לא מכבדים אותנו.
הלך-הרוח של הערצה וחיקוי פינה מקום למשטמה רוויית- קנאה.
שינוי זה נסתייע, ללא ספק, על ידי הכישלונות הפוליטיים והמוסריים האומללים של המערב; הוא נסתייע גם על ידי לקחי החירות והכבוד העצמי האנושי שלימד המערב את בני המזרח. בלשונו של מחמד אקבאל, בשיר שהפנה לאנגליה, בדבר תשוקת בן-המזרח לחירות: "היה זה ניחוח השושנה אשר משך את הזמיר אל הגן: אחרת אף לא היה הזמיר יודע כי ישנו גן" ואולם יותר מכל נובע גל האיבה הנוכחי ממשברה של ציביליזציה, המגיבה סוף-סוף על השפעתם של כוחות זרים ששלטו בה, גרמו בה לאנדרלמוסיה ושינוה. את שימת-לבנו נפנה עתה לאחדים מתהליכי המגע, ההשפעה והתגובה.