נתנאל לורך
(סקירה חודשית 1986 ,10)
ארבע מעצמות – ארבע מערכות אינטרסים
בן גוריון והמעצמות – המימד האישי
פריצת הדרך- שיתוף פעולה עם צרפת
- שיתוף פעולה עם מעצמה גדולה היה נר לרגליו של דוד בן-גוריון עוד בשנות העשרים והשלושים.
- בשנים שלאחר מלחמת העצמאות חיפשה ממשלת ישראל אחר ערבות ביטחונית מצד מעצמה גדולה- אולם נענתה בשלילה. גם בקשותיה לנשק הושבו ריקם.
- כאשר השאלה הייתה כבר לא "האם" סיבוב שני אלא "מתי"- לא היה בידי צה"ל אף לא מטוס קרב סילוני אחד.
- עמדותיו של דוד בן גוריון כלפי המעצמות הושפעו, בין היתר, מהתנסותו האישית.
- הדחיפה הראשונה לשיתוף הפעולה בין ישראל לבין צרפת ניזונה מן האויב המשותף- נאצר.
- בן-גוריון הסכים לאמץ את "העיתוי הצרפתי", אולם עמד על כך, שלא ישראל תהיה היוזמת של המלחמה.
- בוועידת סבר SEVERS אומצה תוכנית "האמתלה הישראלית", שעל פיה תוצנח יחידה של צה"ל בקרבת התעלה במהלך-פתיחה, שבעקבותיו יצטרפו בריטניה וצרפת.
- מבין התנאים, שאותם הציב דוד בן-גוריון בראשית המשא ומתן, לא התמלאו שניים: הוחלט, כי ישראל תקדים ותפעל לפני שתי המעצמות, ולא הושגה השתתפות – ולו גם בשתיקה – עם ארצות הברית.
- המבצע הוליד לחצים כבדים של ארצות הברית ושל ברית המועצות על ישראל.
- איומיה של ברית המועצות ואי-הוודאות לגבי מהלכיה, עוררה בהלה בעולם, גם אם בדיעבד התברר, כי לרוב הידיעות לא היה על מה לסמוך.
- למרות שהנכונות לנסיגה תמורת הסדרים נבעה בעיקר מהאיום הסובייטי, תלה אותה בן גוריון בעיקר ברצונה של ארצות הברית- כדי לזכות במחויבותה.
- גם מבצע "קדש" לא שינה את תפישתו הבסיסית של בן-גוריון, כי אסור לצה"ל להתמודד עם כוחות מעצמה גדולה, ומן הדין, כי במלחמה עתידה חייב להימצא לישראל בן-ברית מקרב המעצמות.
מבין אמרות הכנף של בן-גוריון – והן רבות ומגוונות – האחת שזכתה, אולי, לתפוצה הנרחבת ביותר היא זו הקובעת, שאין זה חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה שיעשו היהודים, ובתרגומה העממי- "או"ם-שמום". בן-גוריון הצטייר, ומוסיף להצטייר, כאיש אשר לימד את העם היהודי לעמוד על רגליו ולסמוך אך ורק על כוחו הוא – ולא על דבר זולתו.
וכן, ב.ג. חזר על אמירה זו מדי פעם בפעם בכתביו ובנאומיו, ואין ספק, שביקש להחדיר עיון זה בלב שומעיו וקוראיו; אולם עיון מדוקדק בקורותיו של האיש ובקורות המדינה תחת הנהגתו מלמד, כי במחשבותיו ובהחלטותיו רחוק היה מאוד מזלזול בדיבוריהם ובמעשיהם של "הגויים", ובעיקר בכל הנוגע למעצמות הגדולות.
שיתוף-פעולה עם מעצמה גדולה, ויתר על כן, השתלבות במערכתה, היו נר לרגליו עוד בשנות העשרים והשלושים. כאשר תמך בעדותו בפני ועדת-פיל בשנת 11936 בהקמת מדינה יהודית, ולו בחלק מארץ ישראל המערבית, הדגיש כי הוא רואה מדינה זו כחלק מחבר-העמים הבריטי, כדומיניון השביעי בה.
משחל נתק בין הממשלה הבריטית לבין התנועה הציונית, בעקבות "הספר הלבן" של מקדונלד ממאי 1939, ודרכיהם נפרדו- הוסיף ב.ג.
להאמין, כי המעוות ניתן לתיקון, וכי הדרכים תשובנה ותפגשנה.
רק בהדרגה, משעה שנוכח לדעת שממשלת הלייבור אשר עלתה לשלטון בבריטניה בבחירות 1945, מוסיפה לדבוק במדיניות "הספר הלבן"- התייאש מתקווה זו.
או אז קבע עיקרון אחר: אם לא שיתוף-פעולה, לפחות הימנעות קפדנית מהתנגשות צבאית עם כוחותיה. מראשיתה של מלחמת העצמאות בדצמבר 1947 ועד סיומה בראשית 1949, בתקופה רבת תהפוכות מאין כמוה, דבק היה בעקשנותו בעיקרון זה. בראשית המלחמה הורה שלא להתנגד בכוח לחיפושי נשק ולמעצרים המתבצעים בידי בריטים- מחשש שמא ייתלו הבריטים בעילה ויחרגו מעמדתם הניטראלית, ולו הניטראלית-עוינת, במאבק ההולך ומתגבר בין יהודים לבין ערבים בארץ ישראל ואילו לקראת סופה של המלחמה, בשלהי 1948, הוא פקד על נסיגת הכוחות שחדרו לחצי האי סיני במבצע "חורב", משהתעורר החשש שמא יפעילו הבריטים את חוזה ההגנה שבין מצרים לבינם, חשש אשר בדיעבד התברר, כי לא היה לו עלמה לסמוך באותה שעה. לא פעם הזכיר את הפרות שהניבה מדיניות זו: כוחות בריטניה, שעדיין היו מרובים בארץ-ישראל בראשית תש"ח, עמדו מנגד שעה ש"שחררנו את חיפה, טבריה, צפת ויפו".
בהנחיותיו ובדבריו לצה"ל חזר והדגיש, כי צה"ל חייב להיות ערוך ומוכן להילחם נגד כל צבא ערבי לחוד ונגד כל צבאות-ערב גם יחד- אין הוא חייב ואין הוא מסוגל להתמודד עם כוחות צבאיים מחוץ לאזור, בין של המעצמות הגדולות ובין של מעצמות בינוניות, ומדיניות ישראל מכוונת להימנע ממצב, שבו עימות כזה, שבו צה"ל נדון לכישלון, אכן יתחייב.
כשהמלחמה הייתה בלתי נמנעת
ההימנעות מעימות עם כוחותיה של בריטניה, היא המעצמה בעלת הנוכחות הדומיננטית במזרח התיכון ב1948 -, היוותה עיקרון שלילי ביסודו; בשנים שלאחר מלחמת העצמאות החלה ממשלת ישראל- בין בראשות ב.ג. ובין בראשות שרת- לחתור לערבות ביטחונית מצד מעצמה גדולה, לברית הגנה עימה. חיפוש זה קיבל תנופה, משעה שברית המועצות- באמצעות צ'כוסלובקיה- החלה בשלהי 1955 מספקת נשק במימדים גדלים והולכים לחשובה ולמרכזית שבין מדינות ערב, למצרים. נוכח בריתות הגנה הקיימות בין בריטניה לבין עיראק וירדן, נוכח ברית בגדאד ההולכת ומתרקמת ביוזמת ארצות- הברית- ואפילו שאין היא מכוונת נגד ישראל, עלול הדבר להתבטא בהתעצמות ערבית- נוכח התמיכה הדיפלומטית והצבאית המוענקת על ידי ברית המועצות למצרים (במידה רבה בתגובה על תוכניות ברית- בגדאד), שוב לא היה די בהימנעות מעימות צבאי עם כוחות שמחוץ לאיזור- כך גרס בן-גוריון; חיוני למצוא בן ברית, או בני ברית, מקרב המעצמות כדי להחזיר את האיזון ולהעניק לישראל סיכוי להכרעה צבאית, שמשמעותה הישרדות פיזית.
הייעד הראשון היה ארצות הברית- אך זו סירבה להיכנס לדיון על ערבות ביטחונית. אייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני שנבחר בנובמבר , לא ראה את בטחון- ישראל כיעד ראשון במעלה במדיניותו, 1952 ומחוייבותו לקהילה היהודית וקשריו עמה פחותים היו בהרבה מאלה של טרומן, קודמו הדמוקרטי; מזכיר המדינה פוסטר דאלס נתון היה ראשו ורובו במאמץ להשלים את טבעת הכיתור מסביב לברית המועצות- בריתות נאט"ו, סיאט"ו ובגדאד. לצורך זו האחרונה זקוק היה ל"מדינות התקרה" המוסלמיות והערביות- תורכיה, עיראק ופקיסטאן, וכל התקרבות גלויה לישראל עלולה הייתה, לפי הערכתו, לחבל במאמציו.
יצא, שחיזוריה של ישראל אחרי פטרון שיפרוש כנפיו עליה היה לריק, ואפילו בקשותיה-תחינותיה באוזני המעצמות, שיאפשרו לה לרכוש נשק- הושבו ריקם. זמן מועט אחרי הבחירות לכנסת בקיץ 1955 חזר משה שרת, ראש-הממשלה היוצא, משליחות לג'נווה, שבה היו מכונסים אותה שעה שרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות- שליחות שנכשלה. מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, האשים את ישראל בניהול מדיניות תוקפנית בשל פעולות הגמול ובאחריות להידרדרות המצב במזרח התיכון; דאלס לא מצא ראיות חותכות לכך, שמאזן הכוחות במזרח התיכון הופר או עתיד להיות מופר בעתיד הנראה לעין, והוא האיץ בישראל לתמוך יתודותיה בהסדרי הביטחון הקולקטיווי של האו"ם- עצה אשר נתקבלה כלעג לרש.
בריטניה לא זו בלבד שסירבה למכור נשק לישראל, אלא אף נמנעה מלהתחייב להפסיק את משלוחי הנשק שלה למצרים, שנמשכו בד בבד עם הספקת הנשק הסובייטי למדינה זו. צרפת השיבה בקול ענות חלושה; מג'נווה עתיד היה שר החוץ פינו לטוס למצרים כדי לשכנע את ג'מאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, לחדול ממשלוח הנשק המיושן שברשותו למורדים נגד השלטון הצרפתי באלג'יר.
התקפות הפידאיון מבסיסיהם במצרים ובירדן הלכו ותכפו; שיט ישראלי נמנע הן בתעלת סואץ והן במיצרי-וטיראן; הדיבורים על "סיבוב שני" הפכו לדבר של יום ביומו, ומגדר סביר הלך והפך לוודאי, כאשר השאלה שנשאלה שוב לא הייתה אם יבוא, כי אם מתי יבוא ויתרחש. בידי צה"ל לא היה אף מטוס קרב סילוני ולא מפציץ בעל כושר-פעולה, ומטוסים כאלה אמורים היו להימצא בידי המצרים תוך החודשים הקרובים. ב.ג., שר הביטחון בממשלה שהחלה לכהן בנובמבר 1955, היטה אוזן קשבת לאלה מיועציו, ובראשם משה דיין הרמטכ"ל, שיעצו להקדים ולפתוח במלחמה לפני שיוחמץ המועד, שבו יחסי הכוחות עודם נותנים סיכוי להצלחה. התסריט שתוכנן כלל העברת ספינה ישראלית במיצרי טיראן; לכשתיעצר או שתוחרם- כצפוי- בידי הכוחות המצריים, יפתח צה"ל בפעולה נרחבת, שתכליתה להעניק לישראל את השליטה על החוף המערבי של מפרץ אילת, בואכה שארם-א-שייח'. בינתיים ניתנו הוראות להתכונן להפיכת נמל אילת לנמל בעל כושר פריקה והטענה ואף לרכישת אונייה מתאימה, לא היה זה ששון אלי קרב, אדרבה- היה זה שיקול מפוכח, שמלחמה היא שוב בלתי נמנעת, וכי הזמן פועל לטובת האויב.
ארבע מעצמות – ארבע מערכות אינטרסים
אולם כאן חל ראשיתו של מפנה. התחיל להצטייר אור בקצה המנהרה- בהיזרע הזרע הראשון לברית בין ישראל לבין מעצמה שמחוץ לאיזור.
לפני שנתאר השתלשלות הדברים, מן הדין לעמוד על מעמדתן ועל עמדתן של המעצמות לגבי המזרח התיכון באותה שעה ועל יחס ממשלת ישראל- שהוא, ביסודו של דבר, אותה העת יחסו של בן גוריון- אליהן.
ארבע הן המעצמות, שהייתה להן השפעה על הנעשה במזרח התיכון בתקופה הנדונה- שנת 1956; שתיים מהן- בריטניה וצרפת- היעו בעלות מעמד מסורתי: צרפת, אשר זיקתה לסוריה וללבנון הייתה עדיין איתנה, גם אחרי צאתן לעצמאות בשנת 1946; היו לה מניות בחברת תעלת-סואץ, ומעל לכל- אלג'יר נחשבה עדיין לחלק ממנה, בשר מבשרה; בריטניה- ואפילו זנחה זה מכבר את הודו, והדרך להודו שוב לא הייתה אמורה למלא תפקיד בשיקוליה, ואפילו חיסלה נוכחותה הצבאית באזור תעלת סואץ, עדיין לא הייתה נכונה לוותר על דריסת-רגל באיזור, והיא דבקה בחוזי-ההגנה בינה לבין ירדן ועיראק.
יש מבין מנהיגיה, שראו את מעמד בריטניה במזרח התיכון כסגולה להגברת יוקרתה בוושינגטון, לאמור- מדיניות, שעליה יחליטו ארצות הברית ובריטניה במשותף, ועניינה קודם כל, כיתור ברית המועצות ומניעת התפשטותה, ובריטניה תהא הגורם במבצע אותה במזרח התיכון. אומנם, שעתה של בריטניה במזרח התיכון הלכה וקרבה לקיצה, ומבצע "מוסקטיר" עתיד היה לקרב אותו הקץ- אך דבר זה לא היה ברור ונהיר אותה שעה לא בבריטניה גופה ולא באיזור.
מבלי משים נותרה ארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה מנהיגת העולם המערבי בכל אתר, והמזרח התיכון בכלל זה.
האינטרס הגלובלי הוא שהכתיב את מהלכיה, אך היו לה אינטרסים ישירים, בהם יחסים מיוחדים- עם ערב הסעודית בגין הנפט ועם מדינת ישראל בגין שותפות בהשקפת עולם ליברלית ואורח-חיים דמוקרטי ובגין תמיכת דעת הקהל בארצות הברית, ולא רק היהודית, במדינה זו של ניצולי שואה, העומדת על נפשה מול אויבים מרבים, בחינת דויד המשיב מלחמה לגלית.
ואחרון-אחרון- ברית המועצות, אשר עיסוקה הפעיל בענייני האיזור החל ב1947-8 – דווקא בתמיכה בצד היהודי, שינתה עתה טעמה והחלה לחתור לעמדות השפעה בקרב מדינות ערב תוך דילוג על החומה הצפונית של ברית בגדאד שמה את הדגש על מצרים. הכת הראשות נאצר, אשר הגיעה לשלטון בהפיכת הקצינים החופשיים ב- , הפכה עתה בעיני ברית המועצות מכת צבאית ריאקציונרית 1952 לגורם אנטי-אימפריאליסטי מתקדם, הראוי והזכאי לתמיכה נדיבה.
בן גוריון והמעצמות – המימד האישי
עמדותיו של ב.ג. לגבי המעצמות לא היו קבועות ועומדות-הן הלכו ונשתנו במרוצת שנות חייו הארוכות בהתאם לנסיבות ועל-פי יחסן לישראל. עם זאת היו גורמי קבע בעיצוב העמדות: היכרותו האישית את המדינות והתרשמותו ממנהיגיהן. האפשרות, שמדיניות נגזרת מאינטרסים ומאינטרסים בלבד- כמאמר החביב על הבריטים, שאין בעלי ברית נצחיים ואין אויבים נצחיים, כי אם רק אינטרסים נצחיים- זרה הייתה לו. המונחים ידידות ואיבה- מונחים רגשיים ביסודו של דבר, שמקורם בתחום הפרט, ביחסים שבין אדם לחברו- שגורים היו בפיו בבואו לדון ביחסים בין מדינות. ניתוח קר של המגמות ושל דרכי-פעולה אפשריות- ניתוח שהיה מורגל בו בבואו לשקולולהליט על מעשי ישראל- רק לעתים רחוקות היה עוסק בו בבואו לדון בהחלטות המעצמות; "מה מסוגל מנהיג פלוני לעשות", משמעותו איננה מה הן הדרכים הפתוחים בפניו, כי אם מה הוא מסוגל לעשות מצד אופיו ונטיות ליבו. על כן לא הרבה ב.ג. לעסוק בניתוחי מודיעין והרבה לסמוך על האינטואיציה של עצמו ושל אותם מבין עוזריו הקרובים, אשר נתן בהם אמון.
בן גוריון הכיר את רוסיה עוד מימי נעוריו. בראשית שנות העשרים ביקר במוסקווה לרגל תערוכה חקלאית, ויצא משתאה נוכח הישגי המהפכה. גבורת עמה וחייליה במלחמת העולם השנייה נחרתה בתודעתו כפי שנחרתה בעיני כל בני דורו. הוא החשיב את רוסיה כמעצמה גדולה ובירך על תמיכתה במאבק תש"ח, אף שלא השתחרר אף אז מן החשד, שאהבתה זו הפתאומית, העומדת בסתירה מוחלטת לעמדתה המסורתית של המפלגה הקומוניסטית לגבי הציונות, תלויה בדבר, וכשם שבן לילה פרחה- עלולה היא בן לילה לנבול ולהיעלם מן העולם. משפט הרופאים בשנת 1953, משפטי פראג ומשפט אורן חזקוהו בדעתו, שאכן לא חל שינוי יסודי בעמדת ברית-המועצות, אשר חזרה עתה לסורה וגילתה את פרצופה האמיתי כשונאת-יהודים, דמותו של בולגאנין, דמות אבהית בעלת זקנקן מטופח, סתרה במידת מה את הדימוי שנצטייר בעיני רוחו; באה הופעתו הבוטה של חרושצ'וב ואישרה את הדימוי של אדם חסר-מעצורים, שתכליתו פשוטה- להשתלט על העולם.
ארצות הבארית נחשבה בעיני ב.ג. כמעצמה העולמית, אשר עליה רשאית- וחייבת- ישראל להשליך את יהבה. עוד מימי שהותו בה, אחרי גלותו מארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה, התרשם מממדיה העצומים, מעצמת כוחה ורוחה ומחשיבות הקהילה היהודית שבתוכה.
הניא איזנהאואר נחשב בעיניו לא רק כמצביא גדול, אחד מאדריכלי הניצחון המלחמת העולם השנייה ואיש אשר סייע רבות לעקורים באירופה, לפליטי השואה, כי אם גם כמדינאי בעל שיעור קומה. לא כן פוסטר דאלס, מזכיר המדינה, שאותו כינה בינו לבינו, ביומנו, כנוכל אשר אין לתת בו אמון. ב.ג. נמלא אכזבה, כאשר נכשלו מאמציו להשיג ערבויות ביטחון מצד ארצות-הברית, ואף יותר מזה- משעה שזו סירבה למכור נשק לישראל. עדיין קיווה שמצב זה ישתנה בבוא העת. החשש מפני עוינות אפשרית של ארצות הרית, העלולה להיות רועץ לישראל ("ארצות הברית אינה זקוקה לדיביזיות כדי להכריע אותנו"- אמר בהזדמנויות מספר) והתקווה לשוב ולזכות בתמיכתה כיוונו את מחשבותיו ואת מעשיו.
מבין ארבע המעצמות הייתה בריטניה המוכרת ביותר לב.ג.. שירותו בגדוד קלעי-המלך בשלהי מלחמת העולם הראשונה בדרגת רב"ט הטביע בו- כך גרס יגאל ידין ז"ל בשיחתו האחרונה עם המחבר זמן מועט לפני מותו- את חותם עוצמתה הצבאית. המגעים התכופים עם השלטונות הבריטיים, בארץ ובלונדון, במשך כל שנות המנדט העניקו לו הכרויות נרחבות. "הספר הלבן" של 1939 גרם לו אכזבה עמוקה.
שהותו בלונדון בעת המערכה על בריטניה מילאה את ליבו הערצה לעמידת הריטים בעת מבחן. מדיניותה של ממשלת הלייבור אחרי , הנוגדת את מצע המפלגה ואת התחייבויותיה לתנועה הציונית, 1945 גרמה לו צער ואכזבה. הממשלה השמרנית, שנמצאה בשלטון ב1956 -, היוותה בעיניו המשך ישיר לממשלת בווין- ממשלתה המחזרת אחרי הערבים כדי להציל את שרידי השפעתה. הוא חדש באידן, שלא יהסס אף להפנות את כוחותיו הצבאיים נגד ישראל- אם יראה בכך דרך להוכיח לערבים את התועלת המתמשכת העשויה לצמוח להם מהמשך הידידות עם בריטניה ומן ההישענות עליה. עם זאת, ולהבדיל מבווין, לא החשיב ב.ג. את אידן וראה בו הססן, מחוסר כושר החלטה וביצוע.
צרפת הייתה מוכרת לב.ג. פחות מיתר המעצמות. אומנם, מדי פעם בפעם שהה בה כאורח נוטה ללון, לאחרונה בשנת 1946 כאשר הוברח מן הארץ ממש ערב "השבת השחורה", ואף למד לקרוא את שפתה- אך לא החשיבה כגורם בעל השפעה ואף התייחס אליה בזלזול מסוים.
את המנהיגים הוותיקים של המפלגה הסוציליסטית- ליאון בלום, מאיר ומוק- הכיר בשעתם, אולם אפילו שבשנת 1956 שלטה בצרפת ממשלה סוציאליסטית הקרובה למפא"י מבחינת השקפת-עולמה, לא הכיר ב.ג. את מנהיגיה.
פריצת הדרך – שיתוף פעולה עם צרפת
ודווקא מצד צרפת אמורים היו לעמוד רווח והצלה לישראל בשעת צרתה.
ראשיתם מזער. עוד בשעה ששרת ופינו נפגשו בז'נווה, החלו להתרקם יחסי-רכש בין משרדי הבטחון של צרפת ושל ישראל, אף ללא ידיעת משרדי החוץ. בורז'ס מונורי, שר ההגנה הצרפתי, גזר גזירה שווה בין מליון צרפתים שבאלג'יר לבין מליון היהודים שבמזרח התיכון, ששניהם נתונים לחסדי השפל והגאות של הנילוס, לשון אחר- ששניהם מושפעים ממשוגותיו של הקולונל נאצר. הנימה של "האויב של אויבי הוא ידידי", בנוסף לאהדה אישית ולקרבה אידיאולוגית, היא שנתנה את הדחיפה הראשונה לעסקות הנשק, שנחתמו עוד ב- בסודיות גמורה והכוללות מטוסים, טנקים, תותחים ואף 1955 משחתות. לוח הזמנים היווה בעיה, שכן היה חשש שמא יקדימו המשלוחים הרוסים-צ'כים למצרים את אלה הצרפתיים לישראל.
הביטחון, שאכן נפתח מקור-רכש אמין, הוא שגרם לב.ג. לקבוע בשיחה עם הרמטכ"ל דיין, בדצמבר 1955, כי "אין לפתוח במלחמה יזומה נגד מצרים. למחרת הניצחון, אם אכן ננחל נצחון- והדבר תלוי באי-התערבות גורמים זרים ובראשם בריטניה- נעמוד בפני אותן בעיות עצמן, שבפניהן אנו עומדים עתה, ובנסיבות קשות יותר, שכן נוצג בעיני העולם כמדינה תוקפנית", טען ב.ג. באוזניי דיין.
בדיון בכנסת ביוני 1956, אחרי התפטרותו של משה שרת מתפקידו כשר-החוץ, קבע ב.ג. חד וחלק, כי מלחמה ונעת היא בבחינת-טירוף.
שינוי מרחיק לכת במזרח התיכון חל בבת אחת עם הלאמת תעלת סואץ על ידי הממשלה המצרית ב26 – ביולי 1956. העילה: ארצות הברית חזרה בה מכוונתה לממן את הקמת סכר אסוואן. אולם הכפפה שהשליך נאצר הייתה מכוונת דווקא נגד בריטניה ונגד צרפת, הן בעלות המניות העיקריות בחברת תעלת-סואץ. בתכננו את מבצע ההלאמה הביא נאצר בחשבון אפשרות פעולה צבאית מתואמת של שתי מעצמות אלו נגד מצרים: הוא שקל גם אפשרות של שיתוף פעולה צבאי של שתיים אלו עם ישראל, אך פסל אותה: "איידן לא יקבל זאת, אפשר וישראל תנסה- אך איידן יסרב. הוא יעדיף להשאיר עניין זה בגדר עניין אירופי".
הערכתו של נאצר את עמדת איידן הייתה קרובה מאוד לאמת, אך הוא טעה במחשבה, שישראל עשויה ליזום שיתוף פעולה צבאי עם שתי המעצמות. ישראל לא נטתה ליוזמה כזאת. ב.ג. סבר, שאולי תנצל ארצות הברית את ההזדמנות כדי להפיל את נאצר, אך עד מהרה נוכח לדעת שלא כן הדבר. ב29 – ליולי, שלושה ימים אחרי ההלאמה, הוא מציין ביומנו, כי מעצמות המערב זועפות, אך הוא- ב.ג- חושש שלא יעשו דבר: "צרפת לא תעז לפעול לבדה; אידן אינו איש מעשה; ארצות הברית תמנע מכל תגובה". הפתרון היעיל היחיד, הוא בהפיכת התעלה לתעלה בינלאומית ממש, כשרק גדה אחת בידי המצרים, אולם המערב ל יעז לנקוט צעד כזה; לישראל אין די כוח אדם כד להחזיק במדבר עצום וריק. אין גם לשכוח, שרוסיה ניצבת מאחורי נאצר.
כאשר הציג דיין בפני ב.ג. שלוש אופציות צבאיות (כיבוש סיני, כיבוש רצועת עזה, כיבוש מיצרי טיראן), פסל ב.ג. את כל השלוש: "המשימה היא עתה להבטיח קבלת ציוד וקליטתו- ואחרי כן נראה מה לעשות.
לפי שעה על ישראל לשבת בשקט, אלא אם כן תבוא פרובוקציה רצינית מצד מצרים".
היוזמה לשיתוף פעולה צבאי עם ישראל באה מצד צרפת, וגישושים ראשוניים לקראתה החלו ממש באותם הימים. כאשר הגיע שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, הממונה על הרכש מצרפת, ללשכתו של בורג'ס מונורי, בסמוך להלאמה, נשאל כמה ימים יהיו נחוצים לצה"ל לחצות את סיני ולהגיע לתעלה, והוא השיב, שלפי האומדן מדובר ב5 – עד 7 ימים. אחד המשתתפים בשיחה זרק שאלה ישירה: אם תצא צרפת למלחמה נגד מצרים, האם תסכים ישראל ללכת עמה? ופרס, מיניה וביה, השיב בחיוב. יוסף נחמיאס, נציג משרד הביטחון בפאריס, תמה על כך, שפרס נטל רשות לעצמו להשיב על שאלה כה כבדה בלא סמכות, ופרס השיב לו, כי תשובה שלילית הייתה שמה קץ ל"קשרים עם צרפת". ברור, כי פעולה כזאת מחייבת אישור ממשלת ישראל, ונוכל תמיד לשנות דעתנו.
פרס היטיב לעמוד על העדר הסימטריה ביחסים בין צרפת לבין ישראל אותה שעה. ככל שגבר זרם הספקת הנשק מצרפת לישראל- גבר בטחונה העצמי של ישראל, ופחתו האילוצים והפיתויים לצאת למלחמה יזומה במצרים; ככל שגבר הסיכוי, שבריטניה וצרפת לבדן תפעלנה נגד מצרים- פחת הכורח של ישראל לפעול. אולם מנקודת ראות צרפתית נועדה הספקת הנשק לישראל בדיוק לשעה כזאת, אם תבוא; ואם באותה שעה תכזיב ישראל- הרי היה העניין כולו מקח טעות מבחינת הצרפתים. לשון אחר: בשביל צרפת הייתה הזיקה לישראל, ובהמשך: "הברית בת שלושת הימים" עמה, כפי שנראה להלן, אמצעי ללחימה בנאצר, או לפחות ללחוץ עליו. בעני ישראל הייתה הברית עם צרפת מטרה בפני עצמה.
ב.ג. העריך ביותר את סיועם של הצרפתים והורה ללכת לקראתם ככל שניתן, "להתייחס אליהם כאל אחים". כשביקשו מידע על נמליה של ישראל ועד שגה התעופה שלה- הורה למסרו; בסוף אוגוסט הסכים לאפשר לצרפת להשתמש בשדות התעופה של ישראל במקרה של מלחמה. בראשית ספטמבר אישר פגישה בין ראש אג"ם, האלוף מאיר עמית, לבין סגן מפקד כוח המשימה האנגלו-צרפתי, אשר החל אז להתרכז במזרח הים התיכון.
אותה שעה הטיל ספק בביצוע פעולה צבאית משותפת של בריטניה ושל צרפת: "אידן הזהיר לא יפעל ללא תמיכת ארצות הברית, ואין סיכוי, שדאלס הנוכל יתמוך בפעולה נמרצת נגד ערבים ורוסים".
הספק אם הבריטים יפעלו בכלל- ממילא הסיר מן הפרק את השאלה, אם יעשו יד אחת עם ישראל או יפעלו בעצה אחת עמה.
ההחלטה נופלת
הצרפתים עצמם החלו לפקפק בחוסנו ובתקיפות דעתו של בן-בריתם הבריטי. או אז ביקשו בן-ברית חילופי, אשר בסיסים לו בקרבת התעלה- בסיסים העשויים לשמש תחליף לבסיסים הבריטיים שבקפריסין.
פרס- על דעת בן-גוריון-הציע לצרפתים כדלהלן: א. ישראל תוזמן רשמית לשיחות על שיתוף הפעולה. ב. יובטח לה, שלא תמצא את עצמה בעימות צבאי עם בריטניה, במקרה שירדן, הקשורה לבריטניה בברית הגנה, תחליט להתערב; ג. בתום המלחמה יכללו רפיח ושארם א-שייח' בגבולות ישראל- זו האחרונה כד להבטיח שת חופש השיט במיצרים.
בורז'ס-מונורי הודיע לפרס, כי ישנם שלושה עיתויים אפשריים: זה של הצרפתים, העומדים על פעולה צבאית נגד מצרים לאלתר, בין היתר מחשש שממשלת צרפת תיפול אם תשב זמן רב בחיבור ידיים; זה של הבריטים, המעדיפים להקדיש חודשיים ימים נוספים למיצוי המהלכים הדיפלומטיים; ושל האמריקאים, הבוחרים בחזרה על פרשת מוסדאק באיראן, דהיינו תקופה ממושכת של חתירה שבסופה ייפול נאצר מבלי שיהיה צורך בעימות צבאי ישיר. מונורי העיר, כי אפשר שמבחינת ישראל עדיפה המתנה- כדי לקלוט מערכות הנשק החדשות, אך דחייה לחודשיים אינה באה בחשבון בשביל הצרפתים, ומלחמה כעבור תקופה כזו משמעותה מלחמה בלי צרפת.
ב.ג. הבריק כי הוא מוכן לאמץ את העיתוי הצרפתי "של השותפים": "אם יפעלו במועד הנוח להם- נסייע ככל יכולתנו".
לכאורה, היה זה הרגע ההיסטורי שבו נפל הפור, שכן ההחלטה על העיתוי קיפלה בתוכה החלטה על עצם הנכונות לצאת למלחמה- אך עדיין רחוקה הייתה הדרך, ורבים המשברים העתידיים לצוץ בהמשכה.
לא כאן המקום למנות את כולם, ונעמוד רק על העיקריים שבהם: המשלחת, בראשות גולדה מאיר, שיצאה לוועידת סט. ז'רמין- השלב הראשון במגעים הרשמיים- תודרכה על ידי בן-גוריון עקב צאתה כדלהלן: א. ישראל לא תפתח בפעולות בעצמה ללא אמתלה, אם בני-הברית יפתחו במלחמה, תצטרף אליהם ישראל בהמשך, אם תידרש להתחיל בו-זמנית- תשקול אפשרות זאת באורח אוהד; ב. יש לוודא שבריטניה לא תתערב נגד ישראל. מאידך גיסא, הוסמכה המשלחת להבטיח, כי ישראל לא תפתח בפעולה נגד מדינה ערבית, זולת מצרים; ג. על המשלחת לוודא, שארצות הברית תדע על התוכנית ותעניק את ברכתה, לפחות תוך הסכמה שבשתיקה, מכל מקום, יש לקבל הבטחות, שארצות הברית לא תטיל סנקציות כלכליות ואחרות על ישראל.
ד. באשר לתוצאות – יש לחתור להכללת החף המערבי של מפרץ אילת בתחום ישראל. סיני בפיקוח האו"ם- בא בחשבון (בן-גוריון חושש מפני ארצות הברית וחושד בבריטים- רשם דיין ביומנו).
ועידת סט. ז'רמין נסתיימה בלא כלום. הסתבר, כי הצרפתים לא ששו לפעול מבלעדי הבריטים, והללו לא ששו לפעול בכלל. מבחינה צרפתית עדיף היה, שישראל תפתח בפעולה צבאית לבדה, תוך סיוע לוגיסטי צרפתי- אך ללא סיוע צבאי ישיר.
בן גוריון מוכן היה למשוך את ידיו מכל העניין ואף לכתוב על כך לראש ממשלת צרפת. הוא פקפק בנכונות הבריטים לאפשר לצרפתים שימוש בבסיסי קפריסין, אם לא ישתפו הם עצמם בפעולה; ספק היה בעיניו, אם הצרפתים יוכלו לבדם להחזיק בתעלה לאורך ימים, ולא היה כל ביטחון, שנאצר ייפול כתוצאה מפעולה צבאית.
דיין הניאו מגילוי ספקותיו באוזני גי מולה, שמא יכבה הניצוץ של נכונות צרפתית לפעולה- ניצוץ אשר משיכבה שוב אי אפשר יהיה ללבותו. ב.ג. אישר המשך ההכנות לפעולה, אך בליבו רבו הספקות.
בימים שלאחר מכם הוסטה תשומת ליבו לחזית אחרת- חזית ירדן.
אחרי מעשה חבלה חמור ונתעב במיוחד- רצח והשחתת גופות- יצא צה"ל לפעולת הגמול הנרחבת ביותר עד אותה שעה- נגד מבצר המשטרה בקלקיליה. המטרה, אומנם, הושגה, אך תוך אבידות ניכרות. בשלב מסוים נשקפה לחלק מן הכוח סכנת ניתוק, והיה צורך במאמץ מיוחד לחילוצו.
ב13 – באוקטובר סיימה מועצת הביטחון את דיוניה בנושא ההלאמה.
כצפוי, הטילה ברית המועצות וטו על הצעת החלטה אנגלו-צרפתית הקוראת לבינאום התעלה.
למחרת טס הרמטכ"ל הצרפתי ללונדון להציע את תכנית ה"אמתלה הישראלית", זו שאכן יושמה בהמשך, לאמור: ישראל תפתח בפעולה צבאית נרחבת; בריטניה וצרפת תתערבנה בהמשך כדי להפריד בין הניצים ולהפסיק את הקרבות, הן תגשנה אולטימטום לשני הצדדים לסגת מן התעלה; לכשיידחה- כצפוי- על ידי המצרים, יופעל חיל- המשלוח שלהן לכיבוש התעלה.
אידן קיבל את התוכנית בהתלהבות. התפקיד של משכין שלום נייטראלי נראה בעיניו כמוצא רצוי מן הסבך שנקלע אליו.
תוכנית "העילה הישראלית"
ב15 – באוקטובר, בדיון מדיני בכנסת, מגלה ב.ג. לראשונה טפח מן הנעשה בחודשים שחלפו בתחום הספקת-הנשק מצרפת. נקלע בין הצורך לשמור על האיפטל, שהוחלט עליו, לבין הדחף לשתף את הכנסת ואת העם בסיפוק מהישג זה ובתחושת הביטחון שהוא נוסך, בחר ב.ג. לשלב בדבריו שיר של נתן אלתרמן על החוויה שבפריקת טנקים באישון הלילה, שיר אשר לשון עבר ולשון עתיד משמשות בו בעירבוביה, כך שאין לדעת אם זהו תיאור מעשה שהיה או חלום העשוי להתגשם.
עוד יסופר לחרדה ולפלא איך ניצבו תולדות העם בין ים אילת וים תיכון על כברת ארץ ראשונה ואחרונה כמו על צוק ישראלי בים ערב, וקהל אויבים אשר אך תמול הכה ושב למאורתו עלי גחון שופע מחדש כלי אש בל ידעם, נכון לזנוק בכל משטמותיו ומכונותיו.
אולי זה לילה שהיה, או לילה שיהיה, זה לילה שביום אין תאר לו ושם.
אך בבוא עת- יקום גלוי. נקוב בתאריך, והוא אולי הסף אשר מעבר לו- המרחבים והשלום, ליל חול פשוט אשר עודו אלם אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הכרעה הכף.
הוא שמעיד, אם בחלום או בהקיץ, כי לא ינום שומר ולא יישן וחיילים נושאי סבל, חשופי גוף עד מתן, בלי חשך, נושאים, נושאים את הישועה על גבותם, כורעים לעל, והמכונות ברעשן עוברות, עוברות וגזר דברי ימינו לחיים ולעצמה נחתם.
הדיון בכנסת נחתם ב17 – באוקטובר. בו ביום הגיעו לידי ב.ג. המסמך האנגלו-צרפתי, המציע את תוכנית "העילה הישראלית" ובצידו הזמנה לבוא לפאריס להמשך הדיון.
ב.ג. הודיע נחרצות, כי אין הוא רואה במסמך בסיס לדיון. הוא דחה בתקיפות אתהרעיון שישראל תמלא את תפקיד התוקפן ותוקע אל עמוד- הקלון, ואילו בריטניה וצרפת יופיעו כמלאכי השלום. לא הועילו טענותיו של דיין, שבסופו של דבר זקוקות בריטניה וצרפת לישראל לא בגין עוצמתה הצבאית, וכי הענקת העילה לפעולה צבאית עשויה להוות את כרטיס הכניסה היחיד למועדון סואץ. ממילא ישראל נוקטתמדי פעם בפעם יוזמה צבאית נגד מצרים, הרואה עצמה במצב מלחמה עם ישראל, טען דיין, ומכאן, שההנחה הבריטית, כי ישראל מסוגלת להמציא את האמתלה- יש לה על מה לסמוך. ב.ג. ראה ב"תוכנית הבריטית" (אליבא דאמת הייתה זו תוכנית צרפתית- כפי שראינו לעיל) דוגמה קלאסית ל"בגידתה של אלביון" ואף חשד בבריטניה, שהיא מבקשת לסבך את ישראל במלחמה במצרים על מנת לנצל את שעת הכושר לאפשר לעיראק לספח את ירדן.
התוכנית כולה עמדה בסימן שאלה, ושוב פנה ב.ג. לחזית אחרת: לאפשרות כניסת כוחות עיראקיים לירדן ולדרכי תגובתה של ישראל.
גי מולה חזר על הזמנתו לב.ג. לבוא לפאריס, והלה התכונן לצאת אליה. בדרך לנמל התעופה לוד, כאשר נאמר לו על ידי דיין, שתוכנית "האמתלה הישראלית" היא שתידון, ציווה ב.ג. על נהגו לחזור לתל אביב, ושוב- רק שידוליו של דיין הניאוהו מכך.
ועידת סבר (SEVERES) שבה השתתפו מצד ישראל ב.ג., דיין ופרס; מצד צרפת ראש הממשלה מולה, שר החוץ פינו ושר ההגנה בורז'ס- מונורי, ובשלב מסוים הצטרף אליהם- כמי שכפאו שד- גם סלוין לויד, שר-החוץ הבריטי, שנים רבות היה עצם קיומה בגדר סוד כמוס.
הצדדים התחייבו על סודיות לתקופה של שנתיים ימים; לפי מיטב ידיעתי, דבק ב.ג. בהתחייבותו גם לאחר מכן ולא הזכירה בפומבי מעולם.
רק לפני כ10 – שנים הוסר הלוט, ומהלכה תואר לראשונה בפירוט ע"י מ. בר זוהר.
ביסודה של ועידת סבר הונחה, אמנם, תוכנית האמתלה הישראלית, אך בשינוי אחד- פרי הצעתו של דיין- שהפעולה הישראלית, ביום האפס, תתבטא בהצנחת יחידה בקרבת התעלה- פעולה העשויה להתפרש, בעת הצורך גם כפעולת גמול בקנה מידה רחב, כפשיטה אשר מיד אחרי ביצועה חוזרים הכוחות לבסיסיהם. התוכנית הוצגה כתוכניתו האישית של דיין. ב.ג. נעדר במתכוון ובמופגן מן הדיון שבה הוגשה, אך משעה שנתקבלה על דעת הבריטים- שוב לא היה מנוס לב.ג., ואחרי לילה של לבטים נתן את הסכמתו.
מבין התנאים, שהציג בראשיתו של המו"מ, ערב ועידת סט. ז'רמין, שניהם עיקריים לא נתמלאו: ישראל לא תפעל בעת ובעונה אחת עם שתי המעצמות, כי אם תצטרך להקדים ולפעול, ובמשך 48 שעות גורליות אמורה היא להתייצב לבדה מול דעת הקהל בעולם והאו"ם- בזירה הדיפלומטית, ומול כוחה של מצרים- בזירה הצבאית; ארצות הברית לא תהיה שותפה- גם לא בשתיקה- למהל, וישראל מסתכנת בהעלאת חמתה.
בוועידת סבר גם העלה ב.ג. את החשש מפני תגובת הרוסים. הצרפתים הרגיעוהו, כי הללו עסוקים בענייניהם בפולין ובהונגריה, וככל שתקצר המערכה- ייפחת הסיכוי להתערבותם. אך דעתו של ב.ג. לא נחה.
בנוסף לכך חיזק יחסו האישי הבוטה של סלוין לויד לב.ג. בו את החששות ואת החשדות, שמא לא תעמוד בריטניה בהתחייבויותיה.
בסופו של דבר הכריעה את הכף, בשיקולי ב.ג., ההערכה כי צרפת עמדה בנאמנות בהתחייבויותיה כלפי ישראל, ואל לה, לישראל, לאכזבה. אם לא תעמוד ישראל בצד צרפת, כל שיתוף-הפעולה עמה עלול להתערער. ואחרון-אחרון: צרפת התחייבה להציב בישראל מספר טייסות של חיל האוויר הצרפתי, ולהעמיד לרשותה כוחות ימיים לאותן 48 השעות הגורליות; אם ינסו המצרים להפציץ את ישראל במפציצי "אליושן" שבידם- באותן השעות- תוכל לסמוך גם על הכוחות צרפתיים. זו הפעם הראשונה- וייאמר: הפעם היחידה עד כה בתולדות המדינה- שכוח צבאי זר הוצב בגבולותיה.
תחושת החנק הוסרה
לא כאן המקום לשוב ולתאר את קורות הימים שלאחר מכן: הכנות קדחתניות בארץ- במישורי התכנון, הגיוס וההיערכות; המאמץ המרוכז של ב.ג. לזכות בתמיכת שותפיו בקואליציה וגם ראשי האופוזיציה למהלך המתוכנן; ראשיתו של מבצע "קדש"- בצניחה בפתח המתלה; האיחור בהפעלת השלב הראשון של מבצע "מוסקטיר", שבגינו עמד ב.ג. להורות על נסיגת הכוחות מן המיתלה, ודיין הניאו מכך; השלמת מבצע "קדש", עם כיבוש שארם א- שייח' ב5 – בנובמבר; ראשית נחיתת הצרפתים והבריטים בפורט סעיד ב6 – בנובמבר; והתפתחויותיה הבינלאומיות הסוערות והמסעירות שליוו מהלכים אלה- באו"ם ובבירות-המעצמות. יש לזכור, כי באותם ימים ממש חלה התקוממות בהונגריה, והיא דוכאה באכזריות בידי כוחות ברית-המועצות.
עיקרו של דבר: מבצע "קדש" השיג את כל מטרותיו הצבאיות- תוך זמן קצר מן המתוכנן ובמספר אבידות קטן בהרבה מזה שהובא בחשבון.
ב7 – בנובמבר אמורה הייתה הכנסת להתכנס לישיבתה הראשונה מאז ראשית המבצע ב29 – באוקטובר, וב.ג. הכין- ואף נשא- נאום מקיף, שבו סקר את ההתרחשויות וקבע עקרונות למדיניות בעתיד. מתוך הנאום ייזכרו בעיקר הקטעים בהם עמד על כך, כי יוטבתה הינה חלק ממלכות ישראל הקדומה וכי סיני לא הייתה טריטוריה מצרית, והשתמע מכך, שישראל לא תתיר חזרת המצרים אליה. היה זה נאום ניצחון לכל דבר, וב.ג. עצמו הודה לאחר מכן, כי בנאום זה הרחיק לכת מעוצם ההתפעלות מההתרחשויות הימים שחלפו- שבראשונה נראו בעיניו כחלום ואף כנס.
תוך ימים מועטים הוסרה טבעת החנק מעל צווארה של ישראל, והוסרה תחושת המועקה. צבא מצרים המטיל אימה הובס, עם אלפי שבויים ושלל למכביר, וכל חצי האי סיני נכבש.
עננים כבדים באופק
שעה שנשא ב.ג. את נאומו בכנסת- ובאותה שעה אף קרא דיין בשם ב.ג. איגרת במסדר הניצחון בשארם-א-שייח', שבה הוא מזכיר את ממלכת ישראל השלישית- כבר נתקדרו עננים כבדים באופק.
הנשיא איזנהאואר- אשר יום קודם לכן שב ונבחר לתקופת-כהונה נוספת- שחשד בתחילה, כי ישראל מתכוונת לפעול נגד ירדן וביקש להניאה מכך, ואשר ראה בחומרה את צניחת הכוחות במילה- חמתו בערה בו שעה שהנוכח לדעת כי בריטניה וצרפת, בנות-בריתו הקרובות, עשו מאחורי גבו יד אחת עם ישראל בפעולה נגד מצרים.
למועצת הביטחון של האו"ם הגישה המשלחת האמריקאית הצעת החלטה העולה בחריפותה אף על זו של ברית-המועצות, ומשעה שנתקלה בווטו בריטי וצרפתי, העתיקה את הדיון לזירת העצרת, שבה אין למעצמות זכות הווטו. במקביל הפעיל איזנהאואר לחץ כבד על שלוש המדינות- ועל ישראל גם באורח עקיף, באמצעות ארגונים יהודיים בארצות הברית, תוך כדי איום בהפעלת סנקציות כלכליות ואחרות- אם לא תופסק המלחמה מיד והכוחות ייסוגו מעל אדמת מצרים. בלילה שבין ה6 – וה7 – בנובמבר נתווסף על כך איום מצד אחר- ברית המועצות, אחרי שהתגברה על המרד בהונגריה, ומשעה שנוכחה לדעת כי ממילא קרבה המלחמה לקיצה, הפנתה זו איגרות לממשלות אנגליה, צרפת וישראל. בשתי הראשונות רמזה על אפשרות התערבות צבאית-התקפת טילים- מצד ברית המועצות נגד שטחן.
האיגרת לישראל, הגם שאין בה איום צבאי ישיר, חמורה ובוטה יותר בסגנונה. מנהיגי ישראל מוזהרים שהם משחקים בגורל עמם. ברית המועצות מודיעה על החזרת שגרירה מתל אביב.
האיגרת הייתה לנגד עיני ב.ג. שעה שקם לנאום בכנסת, ואף היית הנחלת הכלל, שכן ברית המועצות טרחה ופירסמה את האיגרות בכל אמצעי התקשורת עוד טרם הגיעו לתעודתן.
בנאום אין זכר לאיגרת הסובייטית, ואף בדיון שבא בעקבותיו כמעט ולא הוזכרה, אך ב.ג. לא התעלם ממנה. עוד בבוקרו של אותו יום שיגר את גולדה מאיר ואת שמעון פרס לפאריס כדי לעמוד על הערכת הצרפתים את האיום הסובייטי, ועל מידת נכונותם לעמוד לימין ישראל גם בשעת צרה זו.
גולדה יצאה "מיואשת" מפגישותיה בפאריס. הובהר לה, כי ממשלת צרפת מתייחסת במלוא החומרה לאיום הסובייטי, והיא אמרה גלויות, שאם תותקף ישראל על ידי ברית המועצות, אין בידי צרפת להושיע.
אומנם, בורג'ס מונורי, שר ההגנה הצרפתי, הביע את דעתו האישית, שהאיום הסובייטי איננו אלא איום סרק- דעה שהושמעה עוד קודם לכן בישראל, בראשונה על ידי יוסף אבידר, שגריר ישראל במוסקווה ששהה באותם הימים בארץ- אך הדגיש, כי אין זו אלא דעה אישית.
הדיווח של גולדה כבר היה בידי ב.ג. עת נשא את נאומו- והוא לא שינה ממנו. אולם, ב24 – השעות הקרובות נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה. "ביום בלהות"- כפי שכינהו ב.ג. ביומנו- הלכו ותכפו "ידיעות" ממקורות שונים בדבר הכנות ברית המועצות לפעולה צבאית. הפלת מטוס בריטי מעל חסוריה בגובה רב- דבר שלפי ההערכה רק מטוסים סובייטים מסוגלים לעשותו; בקשה סובייטית אל התורכים להתיר מעבר חמש אוניות-מלחמה במיצרי הדרדנלים; צוללות סובייטיות במצרים; טייסות סובייטיות מופיעות במכ"ם התורכי בדרכן לסוריה.
בדיעבד התברר, כי כל הידיעות הללו לא היה להן על מה לסמוך. עד היום לא התברר סופית, אם היו פרי מסע הטעיה מכוון, ואם כן- מי הוא שכיוון מסע זה; ברית המועצות? סוכנות הביון האמריקנית? (ויש מן הצרפתים שחשדו בבני בריתם הבריטים שביקשו אמתלה לרדת מן האילן הגבוה שטיפסו אליו); או שמא היו פרי אשלייה אצמית- פרי הבהלה שנשתררה בעולם כולו, וזורעות בהלה נוספת. בו ביום- במרכז האו"ם ובוושינגטון ובמידה פחותה יותר בפאריס ובלונדון- הצטיירה באופק אפשרות של מלחמת עולם שלישית, מלחמה שישראל עלולה הייתה להיות הנאשמת העיקרית בהצתתה.
ובו ביום, אחרי עיכוב של כמה שעות, נתקבלה בישראל איגרת נוספת של הנשיא איזנהאואר, העולה בתקיפותה ובחריפותה על כל קודמותיה.
בריטניה וצרפת נכנעו ללחץ והסכימו להפסקת הקרבות. הן אף הביעו נכונותן לפנות את אדמת מצרים, עם הגיע כוח-חירום של האו"ם, ולהחליף את יחידותיהן.
כזה היה לך הרוח, כאשר נתכנסה הממשלה לישיבתה השנייה באותו יום- ב8 – בנובמבר אחה"צ. שוב לא הועלתה כלל האפשרות, שישראל תסרב לסגת מחצי-האי סיני. הברירה הייתה בין נסיגה ללא תנאי, כפי שתבעו אחדים, לבין נסיגה "עם השלמת סידורים נאותים לפרישת כוח-החירום של האו"ם". התלבטויותיו של ב.ג. היו גלויות לעין. הוא מדגיש, כי לא נוכל לעמוד בפני הרוסים- אך האם קיימת סכנה זו? אין בפיו תשובה חד משמעית: "ישנו גורם בלתי ידוע, ואיש מאיתנו לא יכול להעריך את פעולותיו ואת תוצאותיהן- הוא הגורם הרוסי, האם יתערב? כיצד יתערב? לאיזו מטרה יתערב? אני מודיע שאינני יודע".
מצד אחד, הוא מסרב להיבהל שמא יפציצו: "אם החליטו להפציץ יעשו זאת גם אם נכרע ברך ונשכב על הרצפה"; הוא איננו רואה עצמו חייב לראות את האפשרויות הגרועות ביותר. הוא סבור, שאנו מבהילים את עצמנו יותר מדי. הוא מביא בחשבון אפשרות, שהאיגרת היא איום-סרק. מצד שני, הוא מדגיש, כי מאחורי האיום עומדות דיוויזיות רבות.
"נסיגה מותנית" ותוצאותיה
לבסוף נתקבלה נוסחת "הנסיגה המותנית" שהוצעה על ידי השגריר באו"ם, אבא אבן.
בחצות הלילה- בין 8 ל9 – בנובמבר- נשא בן -גוריון ברדיו דבר לאומה. הוא קרא את איגרות בולגאנין ואייזנהאואר ואת תשובותיו.
התשובה לבולגאנין הייתה גאה, תקיפה, משיבה על טענותיו אחת לאחת, ולא היה בה זכר לנסיגה. התשובה לאייזנהאואר, עם שהיא סוקרת את כל טיעוניה של ישראל, הסתיימה בהדגשת הרצון לידידות ובהודעה על הנכונות לסגת כמצוות האו"ם. הדעת נותנת, שהאיום הסובייטי הוא שמילא תפקיד מכריע בהחלטת הנסיגה; אולם ב.ג.
מצא לתלותה ברצונה של ארצות הברית, בין היתר כיוון שקיווה על ידי כך להחזיר את ארצות-הברית למידת מחויבות לביטחונה של ישראל ולקבל ממנה שכרעל היענותו. אולם, לכשסיים את קריאת דבריו עצם ב.ג. את עיניו והפליט: "ריבונו שלעולם", וגולדה מאיר החזיקה אחריו "למה זה מגיע לנו".
הפור נפל. הנסיגה המובטחת הייתה מעתה בלתי נמנעת, ואפילו נתמשכה על פני ארבעה חודשים. היא הייתה מלווה מאבקים- ואף משברים- בזירה האחת, שהסתבר כי היא-היא החשובה: ארצות- הברית. ההידיינות עם ממשלתה והמאבק העיקש על דעת-הקהל בקרבה ליוו כל שלב ושלב בנסיגה, עד לסיומה במארס 1957.
ב.ג. יצא מסיני באכזבה קשה: "אתם כבשתם אץ סיני, ואני נסוגותי ממנה"- אמר למפקדי צה"ל כעבור כמה זמן. סביר, כי הייתה זו אכזבה מוגזמת: מבצע "קדש" העניק לישראל כאחת-עשרה שנות רגיעה- יותר משהיו לה קודם או לאחר מכן; הוא פתח את מיצרי טיראן בפני שייט לישראל כאחת-עשרה שנות רגיעה- יותר משהיו לה קודם עם בריטניה ועם צרפת האימפריאליסטיות, אומנם, הזיקה בטווח הקרוב למעמדה של ישראל בעולם השלישי, אך מאמץ עיקב ושיטתי סייע להתגבר על כך, וראשית שנות השישים היו עדות לשיא קרבתה למדינות המתפתחות, בעיקר באפריקה. היחסים עם ברית המועצות הוחזרו לתקנם הקריר אך הקורקטי כעבור זמן מה, והיחסים עם ארצות-הברית- משעה שישראל עשתה את המבוקש ממנה- הוחזרו למסלולם.
סיכום
מבצע "קדש" לא שינה את תפישתו הבסיסית של ב.ג., כי אסור לצה"ל להתמודד עם כוחות מעצמה גדולה, ומן הדין, כי המלחמה עתידה חייב להימצא לישראל בן-ברית מקרב המעצמות; אדרבה, הוא נתחזק בדעתו זאת.
המבצע חיזק בו את האמון בצרפת, והיחסים עמה הלכו ונתהדקו עוד במשך שנים מספר. הם הגיעו לשיא מופגן, שעה שהכתיר דה-גול, נשיא צרפת, אותה שעה את ישראל כ"ידידתנו ובת-בריתנו" בעת ביקור בן-גוריון בפאריס. ערב "ששת-הימים", ב1967 -, הופרה הברית באורח חד ופתאומי.
בריטניה עמדה בהתחייבויותיה, בסופו של דבר, וחששותיו של ב.ג. לא נתממשו; אך לא היה בכך כדי להפיג מיסודם את החשדות שהיו בליבו. הביצוע ההססני והקלוקל של התוכנית הצבאית "מוסקטיר" עירער- זו הפעם הראשונה- את יראת הכבוד של ב.ג. בפני יכולתה הצבאית של בריטניה הגדולה.
עוינותה של ברית המועצות הייתה בעיניו מעתה עובדה מוכחת: "איגרת בולגאנין יכולה להיות כתובה בידי היטלר", העיר במקום אחד. במקום אחר התייחס לתליינים הסובייטים הנאצים, ועל חרושצ'וב אמר, כי ברצונו לכבוש את העולם.
ואחרון-אחרון, ב.ג. הגיע למסקנה- והוא לא היה היחיד בכך- כי שעתה של בריטניה במזרח התיכון (כהגדרתה של אליזבת מונרו) הגיעה לקיצה, וכי הזירה הדיפלומטית המכרעת- בשביל ישראל ובשביל העולם החופשי כולו- היא מעתה בוושינגטון. שיתוף פעולה עמה- לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בתחום הדיפלומטי- מהווה עדיפות ראשונה במעלה מעתה ואילך. הדבר הכח תוך "קרב המאסף" הדיפלומטי העיקש, שהתנהל בחודשים שלאחר מכן, והוא הוסיף להיות נר לרגלי ממשלות-ישראל- בתקופת בן גוריון ולאחר מכן – בשנים שתבואנה.
ההחלטה לצאת למלחמה ביוני 1967 לא התקבלה אלא אחרי שאכן הובטחה הסכמה שבשתיקה מצד ארצות-הברית. בן-גוריון, ממקום מגוריו בשדה-בוקר, התנגד לפעולה גם בתנאי זה. לדעתו, הכרח היה להבטיח מראש סיוע פעיל מצד ארצות-הברית: לא חיילים-הדגיש-אך הספקת ציוד מלחמתי בזמן המלחמה ולאחריה.
בדיעבד, ב1967 – לא היה בהם צורך. ב1973 – הגיעה שעתם.
ביבליוגרפיה:
- דוד בן-גוריון, מבצע סיני, עם עובד, 1960.
- מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, עם עובד, 1977.
- משה דיין, אבני דרך, עידנים, 1982.
- שמעון פרס, קלע דוד, וידנפלד את ניקולסון, 1970.
- שמעון פרס, השלב הבא, עם הספר, 1965.
- מתי גולן, פרס, שוקן, 1982.
- M. Brecher, Decisions in Israel Foreign Policy, Oford, 1974וכן הדוקטורט של המחבר, מעצמה גדולה מול מדינה קטנה, שטרם ראה אור.חומר נוסף נמצא באוטוביוגרפיה של אבא אבן, במאה שנים לסואץ מאת הנריקס וכן בזיכרונותיהם של איזנהאואר, אידן, סלבין, לויד, מקמילן, כריסטיאן פינו וחרושצ'וב.