משה כרמל
(סקירה חודשית 1986 ,10)
הבאת התוכנית במלואה בפני הממשלה
- בתום ישיבת הממשלה, בחצי השני של ספטמבר 1956, הוזמנו כותב שורות אלה, שכיהן כשר-התחבורה, ושר הפנים, ישראל בר יהודה – שניהם נציגי "אחדות העבודה" בממשלה- לחדרו של דוד בן-גוריון להתייעצות. בפגישה נכחו גם שר-הביטחון משה דיין, ומנכ"ל משרדו, שמעון פרס.
- בן גוריון שטח תמונה קודרת של המצב בתחום הביטחון וטען, כי יש הכרח דחוף לפנות למעשים.
- סודיות המהלכים, הפגישות והגישושים חייבו חשאיות מרובה, אולם דוד בן-גוריון הבטיח, כי דבר לא יתבצע בשטח אלא על דעת הממשלה- ובהחלטתה המפורשת.
- ההחלטה נפלה ב-28 באוקטובר 1956 לפני הצהריים. למחרת, ב-29 באוקטובר בשעה 16:00 החל מבצע קדש.
במשך חודשים רבים, במרוצת שנת 1956, הייתה הממשלה נתונה לדאגה חמורה נוכח ההידרדרות שחלה בביטחון השוטף ולמול התחזקותה הצבאית המואצת של מצרים, שעוררה חרדות לביטחון ישראל, ואף לעצם קיומה. כמעט בכל ישיבה שמעה הממשלה דיווחים מפורטים על ההסתננויות ועל התקפות הפידאיון מרצועת-עזה ומגבול ירדן, התקפות שפגעו קשה ביישובי-הספר, הפילו חללים בדרכים ושיבשו את החים הסדירים בארץ; כן שמעה הממשלה לעתים קרובות דיווח על התחמשותה הנמשכת של מצרים, שגברה בעיקר לאחר ההסכם הצ'כי-מצרי, הסכם שנתן תאוצה גדולה לתהליך התעצמותה הצבאית של ארץ זו בנשק סובייטי רב, עד כדי סיכון קיומה של ישראל. פעולות הגמול מעבר לגבול, שהממשלה החליטה עליהן והןנתבצעו מזמן לזמן- לא היה בכוחן לשנות את המצב מיסודו.
המצור הימי בדרום היה כבר הדוק ביותר, ומיצרי-טיראן, כתעלת סואץ, היו סגורים לחלוטין לתנועה ימית ישראלית בדרום. תחושת המחנק והסכנה גברו בממשלה עם ההחלטה על כינון פיקוד צבאי אחיד למצרים, לירדן ולסוריה, שנועד לקבל תוקף ולהתממש בסוף אוקטובר 1956.
כל אלה הביאו את הממשלה להערכה קודרת, כי מדינת ישראל נדחקת והולכת אל מצור מתהדק, הרתעתה הצבאית מתמסמסת, עדיפותה הצבאית נחלשת והולכת, והיא ניצבת בפני ניסיון אפשרי ומסוכן מאוד- להכריע במלחמה מתואמת של צבאות-ערב לאורך גבולותיה.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דויד בן-גוריון, שהיה ער להתרחשויות המציקות האלה ולתמורה לרעה בזירה כמעט בכל ישיבת ממשלה, נראה היה, הוא עצמו, מודאג ביותר מן המתהווה סביבנו. הוא היה מדווח על המאמצים הנמרצים והאינטנסיביים, הנעשים על ידנו ברחבי העולם להשיג נשק, אשר יאפשר להמשיך ולהחזיק בעדיפותה הצבאית של ישראל, שהיא תנאי לעצם קיומה; אך דבר זה נעשה בתנאים של אמברגו, למעשה, שהקיף אותנו מכל עבר ומשני צדי האוקיינוס.
חברי הממשלה שבו וחיזקו, כמובן, את ידי ראש הממשלה ושר- הביטחון במאמציו אלה להשגת נשק חיוני, מאמצים שנעשו בעזרת צוות חרוץ ונאמן במערכת הביטחון, מבלי שהיא נזקקה עוד להחלטה מוגדרת כלשהי בנדון.
העיניים נשואות לצרפת
בתום ישיבת הממשלה, בחצי השני של ספטמבר אותה שנה, נתבקשנו, בשקט וביסודיות, שר-הפנים, ישראל בר-יהודה, וכותב שורות אלה, שכיהן כשר-התחבורה- שנינו נציגי תנועת "אחדות-העבודה" בממשלה- להיכנס לחדרו של ראש-הממשלה להתייעצות. בבואנו שמה מצאנו כבר את שר-הביטחון, משה דיין, ואת מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. בלא שהיות מיותרות שטח בפנינו בן-גוריון את המצב בתחום הביטחון בראייה קודרת למדי וטען, כי יש הכרח דחוף לפנות למעשים, אחרת- קיום ישראל בסכנה. חיש התברר, כי עיניו נשואות לצרפת כאל מקור בעל סיכוי סביר לנשק ולשיתוף פעולה אפשרי, שכן צרפת נתונה אף היא במצוקה צבאית, עקב מלחמתה באלג'יריה המסתייעת במצרים, וכך נוצרה מעין שותפות אינטרסים בינינו לבינה, בהיותנו ניצבים מול אויב משותף.
העובדה, כי בן-גוריון הזמין לפגישה זו רק את שני שרי "אחדות העבודה", לא היה בה כדי להתמיה, שכן אף שהיו בינינו לבין ראש הממשלה, מזמן לזמן, חילוקי דעות בעניינים מדיניים שונים, הייתה בינינו, בדרך כלל, תמימות-דעים בכל הנוגע לענייני ביטחון, והוא יכול היה להניח בסבירות גבוהה, על סמך ניסיון העבר, כי נשתף פעולה עמו ברצון ובהבנה בתחום זה, בהכירו את גישתנו, האקטיביסטית ביסודה, בתחומי הביטחון.
ברם רק החילונו דנים במהלכים מעשיים חש בן-גוריון, כי אנו, בר- יהודה ואנוכי, נתונים לאי נוחות מסוימת בגלל העובדה, שהדבר נעשה שלא בידיעת הממשלה ובלא החלטתה. אי לכך הוא מצא לנכון להרגיענו ולומר לנו בל נדאג בכל הנוגע לסדרי עבודתה התקינים והדמוקרטיים של הממשלה- דבר לא יתבצע בשטח, אמר בהדגשה, אלא על דעת הממשלה ובהחלטתה המפורשת; אלא שהגישושים, הפגישות וההכנות דורשים סודיות גדולה, לבל ייכשלו המאמצים החיוניים שאנו חייבים לנקוט.
בסופה של פגישה זו סוכם על צאת משלחת לצרפת, שכללה שני שרים- את שרת החוץ, גולדה מאיר, ואת כותב שורות אלה; כמו כן כללה המשלחת את הרמטכ"ל, משה דיין, ואת מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, ומטרתה הייתה להיפגש עם גורמים מרכזיים בממשל הצרפתי ולפעול לקידום בטחונה של ישראל בדחיפות המתחייבת מן המצב.
באותה פגישה עם בן-גוריון חשתי היטב, כי הפלה הכרעה בלבו בדבר הכרח לפעול בהקדם, והוא מחשב דרכו, תא אחרי האמצעים הנחוצים, בודק את התנאים המדיניים שמסביבנו, כשעיניו נשואות בעיקר לצרפת- להיעזר בה בנשק הנחוץ למבצע עצמי ולשיתוף פעולה כלשהו עמה, אם הדבר יתאפשר ויועיל להשגת מטרותיה הביטחוניות של ישראל.
פגישה מוצלחת עם הצרפתים
יצאו אך ימים ספורים, ועם רדת היום ב28 – בספטמבר 1956, יצאה המשלחת לדרך והגיעה לצרפת למחרת היום. בפריס נפגשנו למשך יום תמים, ובסודיות גמורה, לשיחות עם אישים מרכזיים וקובעים בממשל בתחום המדיני והצבאי, ביניהם שר-החוץ ושר-הביטחון, ועם חבר עוזריהם. משלחתנו שמה דגש מרכזי ועיקרי בשיחות אלה על הצורך שלנו בהתחמשות דחופה בנשק, בהתאם לתנאי המצב המחמיר, דבר שזכה לקשב, להבנה ולנכונות מצד בני-שיחנו. עם זה הדגישו הם את הדחיפות בהכנת פעולה מקפת נגד מצרים שנבעה, כמובן, מתוך האינטרסים של צרפת עצמה במלחמתה באלג'יריה, תוך שהם שמים דגש חזר על יוזמתה של ישראל, העשויה להיות מכרעת.
בפגישה זו סיפרו לנו בני שיחנו הצרפתים על קשרים ועל תיאומים בעניין זה עצמו, שהם קיימו כבר עם הבריטים, אשר אף להם היה אינטרס להכות במצרים ולפגוע ביומרותיה המחוצפות; וזאת עקב הלאמת תעלת-סואץ על ידי נאצר, דבר שפגע קשות בבריטים- ומכאן נכונותם לשתף פעולה עם האחרים בנדון.
מפי הצרפתים גם שמענו, בפגישה זו עצמה, על תחושת תסכולם נוכח הקשיים שהבריטים מערימים עליהם בכך, שהם מגלים לפתע סירוב לאפשר המראת מטוסי-קרב צרפתיים מקפריסין להפצצת מטרות במצרים, במקרה של פעולה, דבר שהוסכם ביניהם בתחילה, וכי עליהם לחפש עתה אלטרנטיבה לכך; ולדעתם של הצרפתים אין אלטרנטיבה לכך אלא ישראל עצמה. הפגישה נסתיימה בהבנה, ברוח טובה ובתחושה, שענייננו קודם במידה ניכרת.
בשובנו ארצה נפגשנו עם בן-גוריון ודיווחנו לו על יום הפגישות הארוך בפאריס ועל נכונות הצרפתים ללכת לקראתנו הן בהספקת-ציוד והן בפעילות מתואמת, הכל לפי הצורך, דבר שהצית תקווה בעיני ראש הממשלה ועוררו לקראת מעשים של ממש המתחייבים מן המצב.
ללא שהיות יתרות התחילו הבירורים הענייניים והסידורים המעשיים משני צידי הים התיכון, ובמהלך השבועות, שנותרו עד סוף אוקטובר, התנהלו מגעים אינטנסיביים ביותר לצורך תיאום המהלכים, העברת ציוד מלחמתי וקידום הפעילות המשותפת, עד שהיא קרמה עור וגידים בדמות מבצע "קדש".
ראש הממשלה ושר הביטחון, שעקב מקרוב אחר ההכנות אשר קיבלו תאוצה גדולה ואינטנסיבית, לא השתחרר מן הדאגה למצב, מן החרדה ומן הסיכון, שהננו עומדים ליטול על עצמנו בפעולתנו. בעקבות כך הוא גם יצא בעצמו לצרפת, ימים ספורים לפני המבצע, כדי לפגוש את בני בריתנו, לבחון את רצינות גישתם לעניינים, בייחוד את זו של הבריטים, ולבדוק את הסידורים שנעשו ולהשתכנע, כי אכן הפעולה המשותפת, יש לה סיכוי סביר לעמוד במבחן המציות ולהניב הצלחה.
הבאת התוכנית במלואה בפני הממשלה
במוצאי שבת, 27 באוקטובר 1956, נפגשנו, שני שרי "אחדות העבודה", עם ראש הממשלה בביתו בירושלים כדי לסכם סופית את מהות ההחלטה, שאמורה הייתה להיות מובאת בפני הממשלה למחרת היום.
בפגישה זו נוכחנו, כי עם כל הלבטים, החרדות והסיכונים, שלא הרפו מבן-גוריון, הוא הכריע בלבו סופית בזכות המבצע, שיובא להחלטת הממשלה.
תוך כדי שיחה זו על מהות ההחלטה העתידה של הממשלה התרשמנו, לפי סימנים שונים, כי בדעת בן-גוריון להביא בפני הממשלה את עיקרי תכנית המבצע של צה"ל, שהייתה כבר מוכנה לפרטיה, אך תוך הצנעת המהלכים של הצרפתים ושל הבריטים, שעליהם הוסכם, למעשה, כי יתבצעו במתואם עמנו.
גישה זו לא נראתה לנו וחשבנוה לשגויה. ביקשנו מבן-גוריון הסבר ברור ומפורש, כיצד הוא עומד לנהוג בנדון בישיבת הממשלה. בן גוריון השיב לנו, כי הממשלה צריכה- וחייבת- לדעת על צעדינו שלנו, תוך הכרת פרטיהם העיקריים, ולקבל החלטה על תכנית-הפעולה הצבאית שלנו כולה. אולם כל שעתידים לבצע הצרפתים והבריטים הוא, בעצם, עניינם.
עמדה זו עוררה בנו התנגדות נמרצת, שנתנו לה ביטוי ברור באוזני בן- גוריון. טענו בפניו, כי בשום פנים ואופן אין להסתיר מפני הממשלה את ההסכם שהושג בין שלושת הגורמים. השמטת אלמנט מרכזי זה- טענו- עלולה לעוות את הכרת הנסיבות האמיתיות ולהעמיד את חברי הממשלה בפני הערכת מצב מוטעית של המציאות, שהיא בתיאום מסוים של פעולות ושל זמנים בין שלושת הגורמים המעונינים, הנוטלים חלק, זה או אחר, במיבצע.
בן-גוריון גילה אי שביעות רצון ברורה מעמדתנו זו, ניסה להתווכח עמה ולשכנענו לקבל את דעתו. אך משגילינו נחישות בעניין זה, תוך תביעה ברורה להביא בפני הממשלה את המידע כולו הנוגע למיבצע המתוכנן, שלנו ושל בני-בריתנו, קיבל זאת בן-גוריון לבסוף- אף כי האי-רצון בולט.
למחרת היום, ב28 – באוקטובר 1956 לפני הצהריים, קיבלה הממשלה את החלטה על מבצע "קדש", מבצע שעליו שמעו מרבית חברי הממשלה לראשונה. ההחלטה נתקבלה ברוב גדול של חברי הממשלה, זולת שני שרי מפ"ם. למחרת היום, ב29 – באוקטובר 1956 בשעה , נעו הכוחות- והמבצע החל. היה זה מבצע שנסתיים תוך ימים 16:00 ספורים בניצחונה של ישראל, וזאת למרות האיחור, ההססנות והרפיון בפעילותם של בני-בריתנו, אשר פעולתם כשלה בעיקרה.
לחץ המעצמות לנסיגה
אך נסתיים המבצע, נחשפנו ללחץ כבד של שתי מעצמות-העל גם יחד, אשר תבעו מאיתנו במפגיע נסיגה מלאה מסיני ומרצועת-עזה. ככל שחלפו הימים, גברו לחצים אלה, והממשלה, שישבה לעתים יום ולילה, הייתה נתונה לדאגות וללבטים קשים. היא לא יכלה לזלזל בלחץ החמור של המעצמות, אך ידעה עם זאת, כי נסיגה לקווים הקודמים תאפשר שיקומים של בסיסי התוקפנות ותביא לחסימה מחדש של המיצרים.
לחץ כבד זה, שהיה מלווה באיומים מרומזים בסנקציות מצד ארצות הברית וברמזים ברוטאליים בדבר אפשרות של הפעלת כוח נגד ישראל מצד ברית המועצות, הביא לבסוף, ארבעה חודשים לאחר המבצע, להכרעה לקבל את דין הנסיגה, אף שתוך כדי חילוקי דעות בממשלה.
בסוף פברואר 1957 הביא בן-גוריון, ברוח כבדה, בפני הממשלה הצעת החלטה בדבר נסיגות כוחות-ישראל, וזאת תוך הבטחה אמריקנית בדבר קיום בלתי-מופרע של חופש-השייט לישראל במפרץ אילת.
ההחלטה נתקבלה ברוב- נגד דעת השרים מ"אחדות העבודה", וממפ"ם.
באותו ערב עצמו בישר בן-גוריון לעם ברדיו, בקול קודר ועצוב, על החלטת הממשלה- והנסיגה התבצעה.