(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 235-253)
תרומתו של מבצע קדש לניצחון ב-1967
האם זה משגה להפסיק את הפעולה באמצע?
מה היתה הטעות העיקרית שהכריעה את גורל המבצע?
כעבור 11 שנה ל"מבצע סואץ", ולאחר "מלחמת ששת הימים" – מה דעתם של בעלי התפקידים הראשיים בדרמה של 1956, על מה שאירע אז, מפרספקטיבה של מה שהתחולל זה עתה?
מה הייתה תרומתו הפוליטית והצבאית של "מבצע סואץ 56" – לניצחון הבזק הישראלי ב-1967?
שאלות אלו ואחרות העליתי לפני המדינאים וראשי הצבא, שעיצבו, בשעתם, אותם מאורעות היסטוריים.
אלוף עזר וייצמן: ראש אגף המבצעים של צה"ל ב"מלחמת ששת הימים", הצביע בידו על מפת סיני. "למדנו להכיר שטח זה באורח יסודי ב"מבצע קדש"- אמר. "מבחינת חילות-היבשה- אין ספק, שהפעולה ב1956 – תרמה את מרבית הידע הניסיון להשגת הניצחון הבזק ב1967 -.
"אשר להישגי חיל-האוויר" הוסיף, "אינני סבור ש"מבצע סואץ" השפיע כאן במשהו. תכניות הפצצת שדות התעופה היו מוכנות עמנו עוד מלפני "קדש", וכבר אז הודענו על נכונותנו להפעילו בכוחות עצמנו. השוני הוא כמובן בסוגי המטוסים ובמספרם- בנקודה זו חלה מאז התקדמות כבירה".
כאן הפסיק לרגע: "חיל-האוויר הישראלי חייב הרבה לאדם אחד- לשמעון פרס. בעת ששימש מנכ"ל משרד הביטחון, העניק לנו את הדחף לחשוב בקנה מידה בין-לאומי, לגבי רכש מטוסים. היה לו מעוף לצפות הרחק קדימה, והודות לו דילג חיל-האוויר על מספר שלבים- והגיע, למה שהיה ב5 – ביוני 1967.
"כל המטוסים, שפעלו ב"מלחמת ששת הימים"- נרכשו או הוזמנו בתקופת כהונתו של פרס".
רא חיים לסקוב: "התבוסה המצרית המוחצת במדבר סיני ב1967 – הינה במידה רבה תוצאה של התפיסה המוטעית, מצידם, לגבי הקרב על הקרקע, שהתחולל במבצע "קדש".
"הם לא ניתחו נכון את ציר התקדמותנו ב1956 -, ולא חשבו, שנעלה על ציר רפיח-ג'ירדי, או- עוג'ה-אבו עגילה, לעומת זאת, ריכזו מולנו כוחות שריון עצומים, לא רק כדי לספוג את המכה הראשונה, אלא כדי להפוך את התקפתנו (כפי שציפו לה) למלכודת, ועל ידי כך- לקטוע את הנגב לשניים.
"הם לא תפסו נכונה את משמעות האפקט האווירי- דהיינו, מה יקרה על הקרקע, כשהעליונות האווירית בידנו. הם פשוט הפרידו בין הלחימה באוויר- והקרקע…
"המצרים ערכו את כוחותיהם ותכניותיהם, בהתאם למה שאירע ב- – אולם לא ידעו ללמוד את הלקחים…" 1956 בורז'ס מונורי: "מבצע סואץ" ב1956 – תרם רבות לשיפור מעמדה הפוליטי של ישראל ב"מלחמת ששת הימים".
"ב1967 – השתנו המסיבות הבין-לאומיות מהקצה אל הקצה. אלג'יריה איננה עוד צרפתית, ודה גול הפך לתומך ללא תנאי בערבים. אולם כאז, כן גם עתה, נהנית ישראל מתמיכת חוגי הצבא הצרפתי- בעיקר של חיל האוויר- ומאהדת דעת הקבל ללא קשר עם עמדת הממשלה.
"ברם, באנגליה אירע ההיפך: דווקא הלייבור, שהיה בשעתו נגד "סואץ", שינה את מדיניותו. בשנת 1956 היו, הן הצבא האנגלי, והן הממשלה הבריטית, פרו ערביים, עמדה שהייתה בעוכרי המבצע כולו.
"אין גם לשכוח את ההבדל ביחסה של ארצות-הברית, שהתפכחה בהדרגה מ"מדיניות האו"ם" שלה- הגם שהדבר הצריך עשר שנים…"
כיצד מצטיירת בעייני בעיניך דמותו של נאצר בטווח ההיסטורי הקצר – שבין שתי המלחמות?
גי מולה: "יש לזכור, שנאצר הגיע לשלטון במדינה בלתי מפותחת, וקשה היה לו להגיע להישגים מהירים בדרכים דמוקרטיות. הוא נכנע, איפוא, לפיתוי לעשות בדרך הכוח, והעלה את הצבא לשלטון. שגיאתו העיקרית הייתה, שלא ניגש במחשבה לפתור את בעיותיו הכלכליות- וכך נידון להפנות ללא הרף את תשומת לב עמו מבעיות פנים, לבעיות חוץ. הייתה זו תוצאה בלתי נמנעת של שיטת המשטר, שבחר בה, וכל השאר לא היה אלא תולדה טבעית מכך…" בורז'ס מונורי: "נאצר מהווה איום, ותמיד ראיתי בו סכנה לשלום, מעולם לא הסכמתי עם ההערכה הישראלית (לאחר "סואץ 56"), שהוא ייהפך למתון… הטרור הפך בידו אמצעי להשגת מטרותיו בכל זירת מהמזרח התיכון, ואף מחוצה לה, הוא פנאטי ודתי, ומתלהב מנאומי עצמו- בכך, הוא מזכיר את היטלר…
"הדרמה של נאצר היא, שמעולם לא היה לו צבא… אולם דבר זה אינו גורע מהאיום שבעצם אישיותו".
סלון לויד: "נאצר לא החשיב מעולם את החוק הבין-לאומי… הוא דיקטטור.
מטרותיו נותרו פשוטות וברורות: לסלק תחילה את ההשפעה הבריטית, ואחר כך את ההשפעה המערבית- הן מהמזרח התיכון, והן מאפריקה… חלומו הוא קיסרות נאצרית, שתקיף תחילה את הערבים, ולאחר מכן, המוסלמים ברחבי העולם כולו. כל זה כתוב בספרו.
"ביוואן אמר פעם, שאין צורך לשאול באוב, כאשר הדברים כתובים על ספר, הכל מצוי בספרו של נאצר, ולדעתי, המבוססת בעובדות, גילה נאצר נכונות מתמדת ללכת לכל קיצוניות, כדי להשיג מטרותיו…"
בתום 11 שנה, ולאור "מלחמת ששת הימים" – כיצד נראה בעיניך כיום "מבצע סואץ 1956"?
גי מולה: "הייתי עושה זאת שוב, אילו ניצבתי מחדש בפני אותן המסיבות. לא יכולתי לנהוג אחרת. ראיתי זאת כחובתי, להגן על דמוקרטיה קטנה, שביקשו להשמידה. גרסתי- ועדיין גורס הנני- שאם מאיים שלטון עריץ על שלומה של ארץ חופשית, על כל המדינות החופשיות בעולם לחוש לעזרתה. שילמנו מחיר יקר עבור אדישותנו באירופה, לפני מלחמת העולם השנייה, ועד כמה שהדבר נוגע לי- הפקתי את מלוא הלקח.
"הצרה הייתה- שבדומה למה שאירעו בשעתו בספרד- רק חלק מוכן היה ללכת עמי עד הסוף. היתר היו "אנשי מינכן".
"לא, אני מתחרט אף לרגע על "מעשה סואץ". לדעת, היה בכך עניין מועיל, מאחר שישראל החזיקה מעמד מול גל התוקפנות שעמד להכחידה.
"במה שנוגע לצרפת- לא שיחקה, לדעתי, פרשת סואץ" תפקיד חשוב, ואיני סבור, שהיו לכך השלכות פוליטיות בעלות משמעות… את גורל ממשלתי קבעה, בסופו של דבר, שאלת אלג'יריה".
כריסטיאן פינו: "כשבאים לערוך חשבון "סואץ 56" יש לקבוע מאיזו נקודה מבט משקיפים. מבחינת המזרח התיכון- היה זה סיכום חיובי בהחלט: נאצר הפסיד באותו רגע.
"לגבי ישראל, אין ספק, שיצאה נשכרת- זכתה ב10 – שנים של שקט ושל שיט חופשי במיצרי עקבה.
"אשר לצרפת ולאנגליה- השלילה התבטאה יותר מבחינה פסיכולוגית, מאשר מעשית. העיתונות הגזימה מאוד בביקורתה. עם נחיתת כוחות ה"ברית" בפורט סעיד, ראה עצמו נאצר מובס ומוכה, ורק לאחר שקרא את העיתונות המערבית- ידע ש"ניצח"…
"הנקודה השלילית מבחינת צרפת הייתה, לדעתי, השלכת "סואץ" לגבי יחסינו עם ארה"ב. העם הצרפתי לא סלח לארצות-הברית את התנהגותה אז, וראה בכך בגידה בבעלות בריתה, כך שדה גול מצא לעצמו כר נרחב ל"מחשבתו האירופית"… ואם ישנו דבר, שאני מצטער עליו עד היום, האי זוהי הידרדרות יחסינו עם וושינגטון, בעטיו של אותו מבצע.
בורז'ס מונורי: "הדבר העיקרי הראוי, לדעתי, להדגשה הוא, שכיום אין שואלים עוד: מדוע עשיתם זאת? צריכות היו לחלוף 11 שנה, כדי שהכל יבינו חשיבותה של "פעולת סואץ", לבלימת התפשטותו של נאצר. מה שדחף אותנו אז, היה הרצון לנתק את עניבת החנק מעל לישראל ולאלג'יריה: לפחות, לגבי ישראל- עלה הדבר בידנו… היה ברור, שתוקפנותו של נאצר לא תיעצר מאליה, ושהוא לטש עיניו לאפריקה כולה. ידענו, כי אם לא נתערב- יתכן ויצליח להפיק זממו. בפעולתנו- תחמנו גבול להשתלטותו, והענקנו עשר שנות שלום למזרח התיכון. ואין זה דבר של מה בכך…".
לואי מאנז'ן: "כדי לדון על "מבצע סואץ", עלינו להיזכר תחילה במפה הפוליטית של אותה תקופה. באפריקה, עדים היינו לתחייתה של תנועת שחרור לאומית, אשר נהנתה מתמיכתה של ארצות-הברית, ומברכתה של ברית-המועצות, כאחת. תנועה זו נוצלה על ידי שליט מצרים, כדי לקדם שאיפותיו האנוכיות, וכדי להרחיב את אזורי השפעתו. ארה"ב טרם תפסה אז את מלוא המשמעות, המתחייבת ממעמדה, לגבי שמירת האיזון ביחסי הכוחות הבין-לאומיים. התום מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה ארצות-הברית, כאפוטרופסית של אירופה, מבחינה צבאית. כעבור עשר שנים התברר, שעדיין לא הייתה מוכנה לתפקיד זה (מסופקני, אם היא מוכנה לזאת עתה…). דומני, שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שמוצאת מדינה עצמה במצב של אחריות עולמית, בלי להיות נכונה לכך… אופן התנהגותה של ארה"ב ב1956 – אינו הולם, בשום פנים, מעצמה בעלת אחריות גלובלית.
אבל תומא: "אפילו כיום- תוך ידיעת התוצאות מראש- הייתי שב ועושה זאת.
ממשלתי פעלה לא משום שמצרים הלאימה את התעלה (לאחר הכל, זה לא היה רכושנו…) אלא משום שליוותה החלטתה בשורת הכרזות תוקפניות, בהצהירה בגלוי, שתמנע מעבר ספינות ישראליות בסואץ.
"ידענו, כי אין זו אלא התחלה ואם נשלים עמה- יבוא גם ההמשך.
"זכרנו את התהליך ההיטלראי: הוא החל בדברים פעוטים, שלא הצדיקו מלחמה. לא שכחנו, שהיטלר פתח בכיבושיו במדינות קטנות- אך בסופו של דבר, הסתיים העניין במלחמת עולם. ה"חכמים שלאחר מעשה" מודים עתה, שאילו בלמו את הנאצים בראשית דרכם- היו חוסכים מהאנושות את האיומה שבמלחמות. החלטנו, איפוא, "להתחכם" לפני המעשה… עדיין סבור אני, כי עשינו דבר בעיתו, ולא רק את ישראל הצלנו- אלא גם את שלום העולם.
"כשהפך נאצר את לאומניותו לנאציונל-סוציאליזם"- החלטנו, שכבר אכלנו דיינו מ"לחם" זה, והתערבנו. מרבית חברי לממשלה באותה עת- גי מולה, כריסטיאן פינו, בורז'ס מונורי, לואי מאנז'ן ואחרים- באו משורות המחתרת. אין תימה, שהיינו הראשונים בצרפת לחוש את דרמת החופש, כפי שבאה לידי ביטוי במאבקו של העם האמיץ בישראל.
"ידענו, שנאצר השתמש ב"מהפכה האלג'ירית" כאמצעי להרחבת כיבושיו באפריקה. עובדה היא, שבתקופת "מבצע סואץ" שרר שקט באלג'יריה…
"בסופו שלחשבון השגנו את מטרתנו העיקרית ב1956 -: בלמנו את המסע הפן-ערבי הפנאטי, שכבר הרחיק לכת, עד כדי איום על שלומה של אירופה, ואולי- על שלום העולם כולו.
"מבחינתה של ישראל, ציינה "פעולת סואץ" מפנה היסטורי. לפני כן, לא הייתה מדינה זו קיימת כלל על המפה הפוליטית. היא הצטיירה בתודעת דעת הקהל העולמית, שפינת ריכוז ומקלט ליהודים נרדפים- אך לא כגורם מדיני. לאחר "סואץ" הפכה ישראל לחלק ממערך הכוחות הבין-לאומיים באזור, ולא ניתן להתעלם עוד מקיומה".
גנרל מוריס שאל: "אינני רואה ב"מבצע סואץ" מישגה. הטעות הייתה, שלא המשכנו עד הסוף. אילו צריך הייתי להחליט על כך שנית, הייתי פועל לפי אותה התכנית: תפיסת התעלה ועליה על קאהיר…
"בשעתו קיווינו, כי הפלת משטרו של נאצר תשים קץ למלחמת אלג'יריה. היו גם שהאמינו, שעל ידי כך, תיחסם דרכם של הרוסים לאפריקה. הרצון לעזור לישראל היווה אף הוא גורם בשיקולינו, אין לומר, שהיה זה הגורם המכריע…
"אילו הצלחנו במשימתנו אז- לא הייתה פורצת "מלחמת ששת הימים", ומי יודע כמה עוד מלחמות היינו חוסכים לאזור…? "אף על פי כן, היו ל"סואץ" השלכות רבות משמעות, לגבי המזרח התיכון. אחת התוצאות הייתה יצירת קע"מ. המצרים הגיעו למסקנה, שלא יוכלו לנצח את ישראל בכוחותיהם-הם, והחלו לחתור להקמת איחודים ובריתות. אין גם לשכוח, שהודות לפעולתנו ב1956 -, זכה האזור ב11 – שנות הפוגה, דבר שאפשר לישראל להתארגן בבטחה, כדי לקדם את פני הבאות…
ברם, ניצחון ישראל ב1956 – הפך בהדרגה למפלת המערב, מאחר שההשפעה הרוסית אך התחזקה בחלק זה של העולם- ואלג'יריה לא הצליחה להינצל מגורלה…" שמעון פרס: "בהשקיפנו על "סואץ 56" מפסגת הניצחון של 19967, אפשר לראות את אותו מבצע מלפני 11 שנה, כתמרון צבאי עצום ממדים לקראת "מלחמת ששת הימים". אולם ברור, שאין זה אלא צד אחד של המטבע. ל"מבצע קדש" היו השלכות רבות ומגוונות, ואחת מהן הייתה תמיכתה של ארה"ב בישראל ערב "מלחמת ששת הימים", ולאחריה, אין לשכוח, שכתנאי לנסיגתנו מסיני ב1956 – – התחייב אייזנהאואר במכתבו לבן-גוריון, להגן על חופש השיט במפרץ עקבה. באותו מכתב כלול היה סעיף מפורש, לפיו סגירת המיצרים בפני ספינות ישראליות, תהווה עילה חוקית לפריצת המצור בכוח, והדבר ייחשב לישראל כהגנה עצמית, לפי סעיף 51 במגילת האו"ם. סעיף זה אפשר, למעשה, לישראל לצאת ל"מלחמת ששת הימים" מבלי שתיחשב ל"תוקפנית" בעיני ארצות-הברית ויתר מדינות המערב. ולדעתי, זו התוצאה החשובה ביותר של מלחמת סואץ ב1956 -. אותה מערכת הקנתה לישראל את הכרת העולם, בזכותה הלגיטימית להגן על חופש השיט שלה במיצרי אילת, לאחר שהללו היו סגורים בפניה חודשים ארוכים לפני "מבצע סיני".
כיצד מסביר הנך את התנהגות האמריקאים ב"פרשת סואץ 1956"?
גי מולה:
"לדעתי, אין בנמצא מושג בשם "פוליטיקה אמריקאית" אין אפילו הבדל בין המפלגות, לבין עצמן. פשוט, קיימת שם מפלגה ימנית יותר- וימנית פחות. וזה הכל. לגבי מדיניות חוץ אין ביניהן כל שוני- משום , שאין בכלל מדיניות חוץ אמריקאית. "במידה רבה מטביע הנשיא את חותמו האישי על המהלכים המדיניים בתקופת כהונתו. ב1956 – הכניס אייזנהאור לראשו את רעיון "האוריינטציה על האו"ם"- והוא כפף לכך את כל הפוליטיקה החיצונית של ארצות-הברית. הוא אף התבטא בגלוי: "אין לנו מדיניות חוץ משל עצמנו רק של או"ם".
"חודשים אחדים לאחר "מבצע סואץ" אמר לי דאלס: מדוע נשמעתם לנו? מדוע לא המשכתם?" "קיימתי שיחות גם עם אייזנהאואר. הוא ניסה להסביר, מדוע נאלץ לפעול, כפי שפעל, ברם, הוא לא הביע חרטה… מכל מקום, לא בפני".
כריסטיאן פינו: "בטוחני, שאילו היה אז נשיא אחר במקומו של אייזנהאואר, היו הדברים מתגלגלים אחרת… הרביתי לדון בנושא עם פוסטר דאלס, שעה ששכב על ערש דווי. היחסים בינינו היו לבביים וגלויים. הוא חיבב אותי, דווקא משום שלא היססתי לומר לו דעתי בפניו. הגעתי למסקנה, שהפריזו בביקורת שמתחו על דאלס, בו בזמן שאחריותו האישית של אייזנהאואר ב"פרשת סואץ" הייתה עצומה- הרבה יותר, משנוטים לחשוב! ארה"ב ביססה את מדיניות החוץ שלה על האו"ם. האמריקנים התחרו עם הרוסים על אהדת ה"מדינות הניטרליסטיות" שעליהן נמנה אז גם נאצר. על מיזבח אשליה זו מוכנה הייתה וושינגטון להקריב את בעלות-בריתה המסורתיות באירופה…
"ומשקל נקודת הנפט לא היה מבוטל, וזכורה עדין הבדיחה, שהתהלכה באותם הימים: "ראשיהם בעננים, ורגליהם טבולות בנפט"…
"אולם שוב עלי להדגיש: מי שנשא באחריות המעשית למחדליה של ארה"ב באותה תקופה היה הנשיא אייזנהאואר. מדיניותו נבעה ממשהו פנימי, שהטביע חותנו על כל התנהגותו: אייזנהאואר היה מפקד צבאי עליון במלחמת העולם השנייה: בפקודתו יצאו אנשים רבים לקראת המוות.
"נראה, שבגיל מתקדם, תקפוהו הרהורים על המוות וההרס שהמלחמות זורות ומצפונו התקומם נגד מעשי הרג נוספים. הוא הפך לפציפיסט מושבע, השונא אלימות על כל צורותיה.
"במקום מדיניות חוץ ניהל פוליטיקה פילוסופית. מכאן גם התערבותו האישית בכל שלב ושלב של מאורעות סואץ. אידן סיפר לי, שאת כל השיחות הטלפוניות מוושינגטון ניהל עמו הנשיא במישרין. כשהוא מטיל את כל כובד משקלו להפסקת המלחמה… כעבור זמן, הודה באוזני דאלס, שארה"ב לא העריכה נכונה את המצב- לפחות, לגבי חלקם של הרוסים- במאורעות המזרח התיכון.
בורז'ס מונורי: "אינני מסכים עם הדעה, שהאמריקאים לא היו בתמונה. הם ידעו בהחלט על כוונותינו לתפוס את התעלה. השגריר דילון קיבל דיווחים שוטפים על מהלך העניינים, והוא שהורה לספק לנו את מיכלי הדלק הרזרביים למפציצים, מתוך מחסני הצבא האמריקאי. דבר זה יש בו, כדי להציג סימני שאלה נוספים, לגבי התנהגותה של ארה"ב בפרשה".
אבל תומא: "הצד האירוני הוא, שתחילה נפגעו האמריקאים מה"הלאמה" יותר מהאנגלים ומהצרפתים. הם טענו, שפעולתו החד-צדדית של נאצר מהווה התנכלות לחופש השיט הבין-לאומי, ורמזו על הצורך בפעולה צבאית משותפת. הציעו להסוות את ההכנות הצבאיות בשיחות ובוועדות… וזה היה הרקע האמיתי לכינוסה של "וועידת לונדון" הראשונה. אך לאחר מכן, נסוגו מכך בהדרגה"…
גנרל שאל: "חוששני, שארה"ב לא הבינה פשוט, במה המדובר. הבעיה הייתה יותר מסובכת משאלת המזרח התיכון ומנאצר, גם יחד. אלא שאייזנהאואר אינו אלא גנרל טוב"…
ההיה זה משגה להפסיק את הפעולה באמצע – וכיצד היית נוהג כיום?
גי מולה:
"באותן מסיבות לא הייתה לנו ברירה אלא להפסיק את האש. אילו נמצאתי באותו מצב כיום- לא הייתי נוהג אחרת. האמריקאים והרוסים שיתפו ביניהם פעולה נגדנו לכל אורך החזית- החל מעצרת האו"ם ועד לתנועת מטוסים "בלתי מזוהים" מעל לתורכיה…
"המשך הפעולה לבדנו, כשהאנגלים מחוץ למשחק, היה הופך למעשה טרוף… ואידן לא החזיק מעמד יותר".
כריסטיאן פינו: טעינו בהערכת חיל-האוויר המצרי. ביטלנו עליו הרבה זמן ולריק.
כשר חוץ לא היו לי הערכות צבאיות, וכשבן-גוריון אמר לי, שהוא חושש מאוד ממטוסיו של נאצר, קיבלתי את דבריו במלוא משקלם-מה עוד, שגם האנגלים נטו אז להגזים בעוצמתה האווירית שלמצרים.
ואנו, הצרפתים, היינו נעדרים מפציצים ארוכי טווח, ונתונים לחסדי האנגלים ולהערותיהם".
אבל תומא: "נניח שצבאנו- כפי שקיבל פקודה מבורז'ס מונורי- היה משלים את כיבוש התעלה, ואפילו היה מגיע לקאהיר- מה כבר היה משנה? "המצרים היו פותחים נגדנו במלחמת גרילה, ובסופו של דבר, היינו נאלצים לסגת בלחץ האומות המאוחדות. התוצאות לא היו משתנות בהרבה, ממה שאירע במציאות…
"לאחר הכל, בלמנו את התפשטותו נאצר; הוכחנו, ששאלת חופש השיט במפרץ עקבה נוגעת לכל המדינות החופשיות, והשגנו את נוכחות כוח החירום של האו"ם, כחיץ למניעת הסתננויות הפדאיון לישראל. צריכות היו לחלוף יותר מעשר שנים עד שנאצר התאושש ממהלומת "סואץ"- ומסופקני, אם השלמת ה"מבצע" הייתה משיגה יותר מכך.
ברם, לגבי אלג'יריה, ייתכן ופני הדברים יכלו להיות שונים. סיום הפעולה הצבאית היה מעניק לנו כמה חודשי שקט בצפון אפריקה, והדבר היה מאפשר לנו להציע אוטונומיה מתוכננת לאלג'יריה. וכך, היו זוכים אולי תושביה בחירות פוליטית אמיתית, מבלי שהדבר ייעשה על חשבון המתיישבים הצרפתים, כפי שקרה במציאות.
"ערב החלטת הפסקת האש, שכנעתי את הרמטכ"ל אלי, לשגר מברק לגנרל מאסי באמצעות ברז'ו: מה שלא תהיה עמדת האנגלים- פעל על דעת עצמך, והתקדם! על המברק חתמנו: בורז'ס אלי ואנוכי. הוא שוגר בידיעתו המלאה של גי מולה, ובאישורו. אולם מעולם לא הגיע לידיו של גנרל מאסי… עד היום לא הוברר, מה עלה בגורלו. אכן, קשה לשנות את כיוון ההיסטוריה"…
אדמירל נומי: רבע השעה האחרון קבע את גורל "מבצע סואץ". הם לא עמדו בכך.
ידיהם עייפו… האווירונים, שטסו כאילו מעל לתורכיה… המטוסים האמריקאים, ה"בלתי מזוהים" שחגו נמוך מעל לקפריסין…גל השמועות היזומות על ה"טילים הרוסיים (שלא היו ולא נבראו אז)"- כל זה יחד יצר אווירת פאניקה, שהזכירה את ערב מלחמת-העולם- השניה.
עצביהם של האוחזים בהגה לא עמדו במבחן.
"ב1 – אחר חצות של אותו לילה "אחרון" הוזמנו ללשכתו של הגנרל אלי. הוא הקריא באוזני את תוכן מברקו שלל גי מולה להפסיק את האש, ולהיעצר. אמרתי לרמטכ"ל: אמנם, המברק הוא בשם הממשלה, אך הרשה לי להעיר, שזהו נוסח אידיוטי". אלי לטש אלי עינים תמהות. הסברתי לו באורך רוח: "אינך יכול לשלוח פקודה לימאים: היעצרו היכן שאתם נמצאים! אינך יכול לעצור אניות על ציודם הכבד בלב ים, וחסל".
"זיק של הבנה נדלק בעיניו. "מה אתה מציע לעשות?" שאל. נטלתי את העט ורשמתי: לכל הכוחות, עיצרו היכן שאתם- פרט ליחידות הנמצאות בתנועה! "אינך מכיר את מאסי" אמרתי "הוא יתפוס מיד את הרמז ולא יפסיק את תנועתו עד לאיסמעיליה" הייתי בטוח , שבופר יבין את הכוונה. אולם הם לא הבינו… כשפגשתי לאחר מכן במאסי, וסיפרתי לו על הדבר, כמעט ופרץ בדמעות מרוב זעם".
מה הייתה הטעות העיקרית שהכריעה את גורל המבצע?
כריסטיאן פינו:
"שגינו בהערכת תגובתה של ארה"ב.
היה עלינו להשקיע יותר מאמצים בהכנת דעת הקהל, או לפעול מיד לאחר ה"הלאמה". לא עשינו זאת, ולא-זאת. אין לומר, שארה"ב לא ידעה מראש על הפעולה, אולם הייתה זו שגיאה מצידנו, שלא הודענו לאמריקאים רשמית, כדי למנוע מהם כל אפשרות של העמדת פני "מרומים".
קולונל לואי מאנז'ן: "הדו-פרצופיות של האנגלים הייתה בעוכרינו. הם ביקשו להציג את הפעולה באור מסולף. לאידן לא היה האומץ להתייצב פנים אל פנים מול האמת. הוא המשיך לשחק את תפקיד ה"שוטר הבין-לאומי" והיה רוצה להגיע למצב בו יוכל להטיל איזו "פצצה סמלית" על הכוחות הישראליים- לשם "שיווי משקל", כדי להציל את "שמה הטוב" של בריטניה בעייני הערבים… עמדתו זו מצאה את ביטויה בדחיות החוזרות ונשנות של מועד הפעולה, ולבסוף, בביצועה ההססני".
גנרל שאל: "לדעתי, השגיאה הגסה ביותר המערכת סואץ הייתה איטיותה.
צריכים היינו להלום מהר. היה עלינו לדאוג להכנה דיפלומטית רחבה יותר של דעת הקהל האמריקנית. תפקיד זה מוטל היה על האנגלים, משום מה- זלזלו בו. העולם הזדעזע מחוסר הבנה.
"השבוע שבוזבז בין תחילת ה"הפצצה הפסיכולוגית" לבין נחיתת כוחותינו על אדמת מצרים- חרץ את גורל המבצע".
כיצד התייחסתם לאיום ה"התערבות" הסובייטי ב-1956?
כריסטיאן פינו:
"אישית, לא האמנתי מעולם ב"איום הרוסי". מאז, הספקתי לנהל סידרת שיחות עם מדינאים סובייטים, ונוכחתי לדעת, שאכן צדקתי בהערכתי- הרוסים לא העלו בדעתם לרגע להתערב באורח ממשי בסכסוך. היה זה תכסיס דיפלומטי כפול: לנסות להפחיד את המערב, ולהפנות את תשומת לב העולם מהמתרחש בהונגריה.
"שאלה אחרת היא יחסם של האמריקנים לנושא. אייזנהאואר הזהירני לפני פעולת סואץ, שלא זו בלבד, שארה"ב לא תיטול חלק במבצע, אלא אף לא תעניק לנו הגנה אווירית, אם יתעורר הצורך בכך… הדברים נמסרו לי מפורשות על ידי שגרירו בפאריס, מר דילון.
פרשת התנהגותם של האמריקנים לאחר מכתבי האיום של בולגנין רק אישרה שוב עמדה זו".
בורז'ס מונורי: הרוסים בילפו אז, זה נכון; אלא שבאותה העת נראה האיום רציני מאוד. דעתי האישית הייתה, שאין זו אלא הונאה, אך כשר הגנה אסור היה לי להקל בכך ראש".
גנרל שאל: "מעטים היו אלה, שהתייחסו למכתבי בולגנין כאל בלוף, נמניתי על אותם המעטים. לאחר עיון מדוקדק במצב, הגעתי למסקנה, שלרוסים אין אינטרס בפתיחת מלחמה גרעינית (וכל התערבות צבאית מצידם הייתה מסתיימת בכך). על כן, לא האמנתי, שירחיקו לכת, מלבד באיומים, ואת דעתי זו הבעתי בקול. אבל האמת היא, שרבים נבהלו אז- בעיקר באנגליה".
מה הייתה עמדת הגנרל דה גול ל"מבצע סואץ" ב-1956?
גי מולה:
"דה גול תמך במבצע, אך הוא עשה זאת בגלל אלג'יריה. באותה תקופה עדיין האמין, שניתן להתגבר על המרד האלג'ירי, אם תחוסל השפעת נאצר באזור. הצד המוסרי לא עניין אותו כלל. אישית, אין לו צד מוסרי; הוא רואה עצמו כרוח דתית, שחייבת להתאים עצמה לערכי מוסר מקובלים… האינטרסים של צרפת עומדים אצלו מעל לכל . אם מאמין הוא, שהדבר הוא לטובת צרפת- שום מעצור מוסרי אינו נחשב עוד בעיניו".
כריסטיאן פינו: "דה גול הוא תמיד נגד; אף פעם איננו בעד משהו. באותה תקופה התנגד לפעולה משותפת עם האנגלים- לעומת זאת, הבין, שהדבר חשוב לאלג'יריה"…
אדמירל נומי:
"אתה שואל, מה הייתה עמדת דה גול ל"מבצע סואץ"- ובכן, יכול אני להשיב לך בוודאות: הוא תמך בפעולה, יודע אני זאת, משום שהייתי האיש, שגילה לו על כך לראשונה- שבועות רבים לפני צאתו לפועל.
" היה זה מיד עם שובי מפגישותיי הראשונות בלונדון. הגנרל דה גול התאכסן ב"לה פרו", ושלח לקרוא לי. כבר אז התנהג, כאילו היה נשיא. הכניסה אליו הייתה מדלת אחת, והיציאה- משניה. מעולם לא חזרת מאותו הפתח… הבא אחריך לא נתקל בך אף פעם. דה גול אהב תמיד לשחק בגינונים של טקס..
"חיש מהר התברר לי, שידע על שליחותי ללונדון- ועל מטרתה.
ה"מודיעין הפרטי" שלו פעל ללא דופי. "אני יודע כמעט הכל על שיחותיך באנגליה", העיר, "אולם הייתי רוצה לשמוע דיווח ממקור ראשון".
"מון ג'נרל", אמרתי, "לאחר הסטירה שקיבלנו מנאצר, עלינו לעשות משהו- לא כן?!" ואז סיפרתי לו בפרוטרוט על תוכן המשא ומתן עם האנגלים. "האם אינם נראים נלהבים כמונו לפעול" סיכמתי, "והיה עלי להסכים, שהפיקוד העליון יהיה בידיהם".
"גנרל דה גול הניע ידו במורת רוח: "עשיתם שגיאה! אסור היה לכם לסכים לפיקוד בריטי! במוקדם או המאוחר, הם יבלמו התקדמותכם.
עוד יותר הריעותם לעשות, כשהסכמתם למאונטבטן כמפקד עליון".
"הסברתי לו, שהשגיאה נפלה הרבה זמן לפני כן- בהסכם שחתמנו עם בורגיבה- כשוויתרנו על זכותנו להשתמש בביזרטה כבסיס מלחמה נגד הערבים. מאז, לא נותרו לנו אלא טולון בצפון או אלג'יר בדרום- אמרתי- ושניהם רחוקים מאוד ממצרים. כדי להגיע לנאצר, עלינו להשתמש בנמלי קפריסין, ומכאן תלותנו באנגלים- אם אמנם מבקשים אנו לפעול ברצינות?" "דה גול הניד ראשו : "אין ספק, שיש לעשות משהו- ויש לעשות זאת מיד! נאצר השפיל את צרפת, ואסור לנו לעבור על כך לסדר היום".
השיחה הייתה חיובית בהחלט, וברוח זו אף דיווחתי לבורז'ס: "דה גול אינו מתנגד לפעולה".
"היה זה ביולי 1956".