מאיר פעיל
(סקירה חודשית 1986 ,10)
עידן התפיסה הדפנסיווית-אופנסיווית
המעבר לתפישה האופנסיווית-דפנסיווית
ההגבלות שהוטלו על צה"ל במבצע "קדש"
- מבצע "קדש" היה ההמחשה הראשונה של דוקטרינת האופנסיווה-דפנסיווה, אשר אומצה על ידי הפיקוד העליון של צה"ל החל מ-1954 .
- מתקפת צה"ל הזדמנה בסוף 1956, לפני שהושלמה מלאכת ההתארגנות.
- בעקבות ההישגים והכישלונות, אשר פקדו את צה"ל במהלך המבצע, הוסקו מסקנות חשובות להמשך תהליך ההתארגנות ולשיפורו.
- בהיסטוריה של צה"ל היה אפוא מבצע "קדש" מין קטליזטור, אשר החיש את תהליך הפיכת צה"ל לצבא התקפי משוריין ונייד והעמיק את כושר הביצוע הקרבי המקצועי בכל הדרגים – מן הרמה הנמוכה ביותר ועד רמת הרמטכ"ל.
- ביצועי צה"ל במלחמת ששת-הימים היו במידה רבה ההגשמה המוצלחת של תהליך שינוי זה, שנמשך 13 שנים.
עידן התפיסה הדפנסיווית-אופנסיווית
מיד לאחר גמר מלחמת-העצמאות, לאחר השחרורים הגדולים של , אורגן צה"ל מחדש על פי שתי תפישות-יסוד בסיסיות: 1949 ברמה האסטרטגית שררה עדיין הדוקטרינה, שהנחתה את הפיקוד העליון של "ארגון ההגנה" ושל צה"ל במלחמת-העצמאות, אשר גרסה, כי על אף עוינותו של העולם הערבי ועל אף שמדינות ערב רואות עצמן במצב מלחמה ממושך עם ישראל- לא תפתח ישראל ביוזמת מלחמה התקפית, אלא תניח לצבאות-ערב לפתוח במלחמה. צה"ל יגן על המדינה באמצעות ההגנה המרחבית (הגמ"ר), הכוחות הסדירים והגיוסים הראשונים של המילואים; ותוך כדי שלב המגננה והבלימה, עם גיוס כל המילואים, ינחית צה"ל מתקפה או מתקפות-נגד על כוחות האויב התוקפים בנקודת התורפה החיוניות שלהם, גם בתחומי מדינת ישראל, וגם אל מעבר לגבולותיה (הקו הירוק).
תפישה זו הייתה דפנסיווית-אופנסיווית, והיא שקבעה את קווי המסגרת לארגון הכולל של צה"ל: את גזרות השליטה הפיקודים האופרטיוויים היבשתיים, שהוקמו לאחר מלחמת-העצמאות, את תחומי חטיבת-המחוז, שהוקמו בכל פיקוד, ואת השאיפות הצנועות למדי בבניין ובהתעצמות כוחות-השריון, הצנחנים וחיל האוויר.
עד כאן תפישת היסוד הראשונה.
תפישת היסוד השנייה התמקדה ברמה הטקטית, בקובעה, כי תורת- הקרב ל הגייסות הלוחמים, ארגונן של היחידות הקרביות ושל העוצבות הלוחמות, שיטות- המשמעת, יחסי האנוש ורוח-הלחימה, כל אלה לא יימשכו על פי מורשת "ההגנה" והפלמ"ח, אלא בהתאם לדוקטרינה הצבאית הסדירה המקובלת בצבאות-העולם הסדירים- כפי שהבינוה מתנדבי היישוב העברי מאץ-ישראל, אשר שרתו בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
המעבר לתפישה האופנסיווית-דפנסיווית
במהלך תקופת 1952-1949 הלך והסתבר, כי שתי תפישות-היסוד הללו אינן עולות בקנה אחד עם המשימות ועם הצרכים של צה"ל כי להגן ולקדם את האינטרסים של ישראל.
במישור החשיבה האסטרטגית התברר- תוך כדי המלאכה השקדנית של התכנון המבצעי- כי ישראל תשגה מאוד, אם תמשיך לדבוק באסטרטגיה הדפנסיווית-אופנסיווית. העומק האסטרטגי הדל של מדינת ישראל במקומות רבים- בצוואר הבקבוק של השרון ושל עמק חפר, בפרוזדור ירושלים, בנגב הדרומי, בערבה ובאצבע הגליל העליון המזרחי- היה עלול לגרום לכך, שמתקפה יזומה של האויב תנתק חלקי מדינה חיוניים במהלומה מבצעית הראשונה ותבתק את ישראל לפני שצה"ל יספיק להתאושש ולהגיב בהתקפות-נגד מקומיות או במתקפת- הנגד הכוללת.
ביודענו את רגישות המעצמות הגדולות לגבי המזרח התיכון ולגבי ישראל היה חשש גדול, כי לפני שתפעיל ישראל את השלב האופנסיווי, תכפינה המעצמות הקפאת-מצב, אשר יעמיד את מדינת ישראל במצב של ניתוק-ביתוק בלתי נסבל, שיכול להימשך שבועות או חודשים. כדי להימנע מסכנת הקיטוע והביתוק היה הכרח לפתח אסטרטגיה חדשה שעניינה היה לא לשבת על המשפתיים ולהמתין למאמצי המלחמה הערביים, שיונחתו על ישראל- אם וכאשר יחליטו מדינות ערב לפתוח ב"סיבוב השני" המובטח על ידם- אלא להפעיל מודיעין אסטרטגי מעולה, לאתר מבעוד מועד את ההכנות למתקפה הערבית ולהנחית אל מעבר לגבול מתקפה או מתקפות-נגד ישראליות מקדימות כדי למנוע או לשבש כהלכה את היוזמה ההתקפית (האסטרטגית או האופרטיווית) הצפויה של האויב. מתקפות-נגד מקדימות אלה נועדו לכבוש שטחים מסוימים, ולו באורח זמני, כדי להעניק עומק אסטרטגי למדינת ישראל לקראת "הקפאת-המצב" על ידי המעצמות. זאת בנוסף לצורך המתבקש מאליו להכות ולהשמיד, ככל שניתן, את כוחות היבשה, האוויר והים של האויבים המתעתדים לתקוף את ישראל.
תפישה אסטרטגית חדשה זו, שהתגבשה במהלך שנות החמישים הראשונות, הייתה אופנסיווית-דפנסיווית וחייבה את צה"ל לפתוח בתהליך רב-היקף של הצטיידות ושל התארגנות מחדש: יותר שריון (טנקים, זחל"מים, נגמ"שים, ארטילריה מתנייעת), יותר צנחנים, יותר מטוסים מודרניים לחיל-האוויר, יותר תחזוקה למלחמה ממוכנת, ובמקביל לכך- ביטול חטיבות המחוז ודגש עיקרי על מבצעים התקפיים ניידים כבר בשלב האסטרטגי הראשון של המלחמה הבאה.
בתנאי האמברגו, אשר הטילו מעצמות-העולם הגדולות והבינוניות על מכירת-נשק ועל העברתו אל המזרח התיכון באותן שנים, התקשה צה"ל מאוד להגשים במהירות הנדרשת את ההצטיידות, ולא היה ברור כלל ועיקר, מתי תושלם ההתארגנות מחדש- כדי שצה"ל יוכל לפעול על-פי הדוקטרינה החדשה. מכאן מובנת גם הרגישות הרבה של מדינת ישראל לגבי עסקת הנשק הגדולה- שנחתמה בין צ'כוסלובקיה לבין המצרים בספטמבר 19.
55 גם לאחר שנוצרה מאז סוף 1955 ברית אינטרסים בין צרפת לבין ישראל, שסייעה מאוד לתהליך רכישת החימוש של צה"ל, ניתן להעריך, כי תהליך ההצטיידות וההתארגנות מחדש היה נמשך עד סוף שנות החמישים, על אף הרכש מצרפת לא השלים צה"ל את התארגנותו לקראת סוף 1956, כך שמתקפת צה"ל במבצע "קדש", באוקטובר- נובמבר, התחוללה כשצה"ל היה באמצע הריאורגניזציה. לדוגמה: רק שתיים מתוך שלוש חטיבות השריון המתוכננות היו מאורגנות, בעוד החטיבה השלישית נמצאה בתחילת הקמתה. מצב דומה שרר גם בחיל- האוויר, שבו היה מחסור מסוים בטייסי-סילון.
ומה התחולל במישור הלחימה, הרוח והארגון של הרמה הטקטית של כוחות-היבשה? תוך מספר שנים התברר, כי הדוקטרינה אשר הולבשה על צה"ל באימונים, בארגון, במשמעת ובטקטיקה- אינה מתפקדת.
יחידות קרביות שונות של צה"ל הסדיר- מחטיבת "גולני" מ"גבעתי" ומחטיבה 7 – נכשלו, חדשות לבקרים, בפעילות של ביטחון שוטף ובפעולות הגמול. אפילו גדוד הצנחנים הסדיר של צה"ל, שהיה מורכב ממתנדבים בלבד, לא הצליח בשנותיו הראשונות, בין 1952-1949, לבצע כראוי אף פעולת גמול אחת. ירידה זו ברמה הקרבית של צה"ל, שפקדה גם יחידות עילית מתנדבות כצנחנים, לא נבעה מירידת המתח וההתלהבות לאחר מלחמת-העצמאות ואף לא מן העובדה, שחלק ניכר מהצבא הסדיר והמילואים היה מורכב מעולים חדשים. סיבת הסיבות לירידת הכושר הקרבי הייתה השיטה הטאקטית המוראלית והמשמעתית, שניסו להשתיל בצה"ל באותן שנים- על-פי מתכונת של תרבות צבאית זרה לאופי הלאומי העברי והישראלי.
החל ב1953 – החל צה"ל, בהדרגה, לצאת מן המשבר הקרבי והמוראלי, קודם כל באמצעות הדגם הקרבי של יחידה 101, שהחלה לספק, סוף- סוף, תקדימי הצלחה, אשר היו חיוניים לשעתם, עד שהושתלה בתוך גדוד הצנחנים והפכו אותה ליחידה קרבית לתפארת. אולם דומה, כי השינוי המהותי הכולל התחולל בעקבות עבודה תורתית שיטתית וחרוצה, אשר שינתה לחלוטין את קו-היניקה מן המורשת הטקטית וההדרכתית הבריטית והחליפה אותו באפיק יניקה מתחדש מן המורשת הקרבית והדידקטית של "ארגון ההגנה" ושל הפלמ"ח. שינוי מהפכני זה גרם החל מ1953 – לשיפור הדרגתי בכושרו הקרבי של כלל הצבא: על ידי טיפוח מחודש של אימוני-השדה לפרט, לכיתה, לצוות, למחלקה ולפלוגה, על ידי חידוש של כל מערכת-הקורסים למש"קים (מכ"ים, מט"קים, מפקדי צוות) תוך חיסול השיטה הבריטית הקובעת, כי מש"ק יכול להיות מפקד ללא הכשרה בקורס; על ידי שינוי שיטת הכשרת הקצינים הקרביים וכינונה על העיקרון הגורס: "עלייך להתחנך להיות מש"ק לפני שתהיה קצין"; על ידי ביטול מוחלט וסופי של "תרגולת-הקרב" ועוד כיו"ב אבני פינה של לוחמה, שהצליחו לשבח את כושר-הביצוע של היחידות ושל העוצבות הקרביות בצה"ל- בצנחנים, בחיל הרגלים הסדיר (בעיקר ב"גולני", כי חטיבת "גבעתי" פורקה כדי לתגבר את השריון והצנחנים) ובתוככי השריון המתפתח והמתעצם. בשלהי 1956 לא הושלמה עדיין מלאכת השיבוח בעוצבות ובגדודי-המילואים של חיל-הרגלים- ואף לא בחיל התותחנים ובחיל ההנדסה.
ההגבלות שהוטלו על צה"ל במבצע "קדש"
מבצע "קדש" תפס איפוא את צה"ל, לפני זה הספיק להשלים את מלוא התארגנותו מחדש ואת הכשרתו לקרת דוקטרינת האופנסיווה- דפנסיווה.
עוד לפני ההתחלה גזר הדרג המדיני מספר הגבלות על יוזמת צה"ל במבצע "קדש" רק שתי מטרות אסטרטגיות מוגבלות: 1. להשיג חופש- שיט ימי במיצרי טיראן; 2. להנחית מכה כה קשה על הצבא המצרי בחצי-האי סיני, עד כי כל מדינות הגובלות עם ישראל יירתעו בעתיד מלהפעיל נגד ישראל כוחות זעירים למטרות טרור ואף כוחות גדולים במתקפה סדירה. ישראל לא יצאה למלחמה זו כדי לשנות את השלטון במצרים, מפני שהיה ברור מראש, כי כל משטר שיבוא במקום משטר "הקצינים החופשיים", בהנהגת ג'מאל עבד אל- נאצר, לא יתייחס אל ישראל ביחס חיובי יותר. ישראל גם לא יצאה למלחמה זו כדי להנפיק מן הניצחון שלום פוליטי עם מצרים.
השותפות עם בריטניה ועם צרפת כפתה על ישראל מספר הגבלות מבצעיות נוספות: א. אף שישראל היא שהחלה במערכה, היה צה"ל מנוע מלפתוח את המתקפה בעוצמה המקסימלית, ולא ניתן לו להפעיל בשלב הראשון את מלוא המאמצים התוקפים. מהלך הפתיחה הישראלי- הצנחת גדוד 890 במעבר המיתלה, מסע חטיבת הצנחנים מס' 202 להתחבר עם הגדוד המוצנח וכיבוש קסיימה וראס-אל-נקב המצרית (שנועדו להיות פתחים לחילוץ הצנחנים)- כל אלה נועדו ליצור רושם של פעולת-גמול ישראלית בעומק המערבי של סיני כדי לספק עילה לבריטים ולצרפתים לשגר את האולטימטום למצרים ולישראל, שיסתלקו מתעלת-סואץ. רק לאחר מתן האולטימטום ותחילת המתקפה האווירית הבריטית-צרפתית על מצרים נועד צה"ל לפתח במתקפה הכוללת לכיבוש חצי-האי סיני; ב. חיל-האוויר הישראלי לא הורשה, בשום פנים, במשך כל המבצע להפעיל גיחות התקפה על ממערב לתעלת-סואץ. לכן לא עמדה על הפרק מכה אווירית ראשונית כדי לשתק את חיל האוויר המצרי. משום כל היה ברור, כי צה"ל צריך לשריין לעצמו לילה תמים בתחילת המבצע כדי להימנע, לפחות בשעות הראשונות, מגיחות-אוויר מצריות נגד הצנחנים. משימת השיתוק המאסיווי של חיל-האוויר המצרי הוטלה על כוחות- האוויר של בריטניה ושל צרפת החל מן היום השלישי של המלחמה. צה"ל היבשתי היה צריך אפוא לפעול בשתי היממות הראשונות בתנאים לא נוחים של מאזן אווירי. היה גם חשש מסוים, כי ביומיים אלה ינסה חיל-האוויר המצרי להפציץ מטרות צבאיות וריכוזי אוכלוסין בתחומי מדינת ישראל.
שלושה כישלונות טקטיים
אף שהכיבוש האופרטיווי של חצי-האי סיני על-ידי צה"ל נעשה במהירות והושלם בתום שש יממות מרגע ההצנחה של גדוד 890 בפתח המזרחי של מעבר המיתלה… אף שהמספר של הנופלים במלחמה(מאה שבעים ושניים חללים) היה קטן יחסית למלחמת העצמאות, למלחמת ששת-הימים ולמלחמת יום-הכיפורים, שגה צה"ל במבצע "קדש" בשלושה קרבות טקטיים עקובים מדם, שהיה צריך- ואף ניתן היה- למונעם.
הכישלון הראשון היה ההתקפה החפוזה של חטיבת חי"ר 10 והאלמנטים שהיו בנמצא מחטיבת שריון 37 (גדוד חרמ"ש בלי סיוע ממשי של טנקים) על המתחם המוגן המצרי באום-כתף ובאום-שייחאן בליל 31-30 באוקטובר 1956. גדודי חטיבה 10 נדחפו בחיפזון לבצע התקדמות יום (בליווי פלוגת טנקים מחטיבה 7) ולהתקפה נחפזת ברגל בלילה ולא הפגינו נחישות של הסתערות ומקצועיות של ביצוע. גדוד החרמ"ש של חטיבה 37 בפיקוד ישיר של המח"ט נשלח להסתערות חזיתית על מתחם אום-כתף בשעות הקטנות של הלילה, נכשל בביצוע משימתו וספג אבדות כבדות מן המגינים המצריים: משדות-המוקשים, מתותחי הנ"ט הנייחים והמתנייעים, מהארטילריה והמרגמות ומהנשק הקל והבינוני של חיל-הרגלים.
כשלון זה נבע ממספר סיבות: (1) אימון והכשרה לקויים בכוחות המילואים של חיל הרגלים; (2) שבירה של דרג הפיקוד האוגדתי על- ידי התערבות ישירה של הדרגים שמעליו בניהול הקרב; (3) חיפזון מופלג בתפעול הכוחות עד כדי כך, שכמעט לא עמדו לרשותם אפילו טנקים לחיפוי ולהסתערות; (4) חוסר-הבנה מקצועית בתפעול הנדסה קרבית; (5) זלזול בכושר-העמידה של האויב המצרי על אף הידוע, כי צבאות-ערב לחמו היטב בקרבות הגנה במלחמת העצמאות ועל אף העובדה, שחטיבה 7 נכשלה בהתקפה על המתחם המצרי הזה מן הכיוון הדרומי מספר שעות קודם לכן- בשעות הצוהריים של 30 באוקטובר. חטיבה 7, אומנם, מצאה לעצמה את נתיב ה"דייקה" כדי לפרוץ דרכו אחר-כך אל העומק האופרטיווי המצרי ואף לנתק מן העורף את המתחם החטיבתי המצרי באום-כתף-אום-שייחאן. אבל המתחם המצרי הזה לא נכבש על-ידי כוחותינו, והדבר הותיר בצה"ל צלקת קשה, שחייבה ללמוד היטב את הלקח:- כי מן הראוי לתקוף מערכים מבוצרים בשיטתיות, בתכנון, בשילוב כוחות וחילות שונים ובתזמור מתואם של רגלים, שריו, תותחים, הנדסה וחיל-אויר, תוך תמרון מקביל אל העומק הטקטי והאופרטיווי… כל זאת תחת שליטתו המלאה והמוחלטת של הדרג האוגדתי. הכיבוש המוצלח של מתחם אום-כתף-אום-שייחאן במלחמת ששת הימים, ב6-5 – ביוני 1967, היה בדיו האנטי-תזה של הכישלון באותו מקום באוקטובר 1956.
הכישלון השני היה פריצת חטיבת-הצנחנים 202 ממזרח מערבה דרך מעבר המיתלה ביום 31 באוקטובר 1956. אמת, לא כישלון מלא היה זה, שהרי בסופו של היום נפתח המעבר לתנועת-כוחותינו; אלא שהיה זה ניצחון עקוב מדם, ולהערכתי- לא היה כל צורך בהנעת כוחותינו דרך מעבר המיתלה מערבה, כי היה ברור מראש, שצה"ל מנוע מלהגיע אל קרבת תעלת-סואץ. זו גם הסיבה, שהפיקוד העליון לא עמד על כך שגדוד 890 יוצנח אל ממערב למיצר המיתלה מלכתחילה.
הכניסה אל המלכודת במיתלה נבעה, כמובן, אף היא ממספר סיבות: ) חובר ערנות של הצנחנים, שלא ניסו לפטרל ברגל את השטח ההררי 1) שממערב להם ולצפות קדימה כדי להיווכח, איזה אויב מצרי נערך מולם במעבר המיתלה ומהי פריסתו; (2) חוסר-הבנה של הדרג המבצע הבכיר, כי אין כל צורך לפתוח את המעבר לתנועת כוחותינו והיתפסו לייצר פעילות התקפית של תנועה קדימה, בניגוד מפורש להוראה מבצעית של פיקוד הדרום ושל המטכ"ל שלא להיכנס למיתלה; (3) הנעת הכוחות קדימה דרך המעבר בשדרה אחת רק על ציר הדרך, ללא סריקת הרכסים, תוך זלזול בנחישות הלחימה של הצבא המצרי, ועל- ידי כך כניסה למלכודת אש קשה של מרחב דו-גדודי מצרי (אומנם חפוז), שנערך משני צידי הדרך.
גבורת הצנחנים ואנשי הנח"ל, שלחמו במלכודת, ומקצועיותם הטקטית המעולה בלחימת חי"ר חילצו את הנלכדים בסופו של היום, אם גם במחיר כבד, והביאו לכך, שהמעבר נפתח לתנועת כוחותינו. ביצועיהם המשובחים של הלוחמים האפילו והעלימו את עצם בסיבות לכישלון.
אולם דומה, כי מפקד החטיבה נשא בקרבו זמן רב את הנטל של קרב דמים זה, עד שנקרתה לו ההזדמנות להקל ממנו בתפקיד של מפקד האוגדה, אשר תקפה את מתחם אום-כתף-אום שייחאן במלחמת ששת הימים. השיטתיות והמקצועיות של מערכה זו, שנערכה לאחר קרוב ל- שנים, היו איפוא, בין היתר, פרי הלקח של שתי טראומות במבצע 11 "קדש": של כשלון אום-כתף ושל הקרב במעבר המיתלה גם יחד.
הכישלון השלישי היה כשלון טכני, לכאורה, ועניינו השמדת פלוגת- הטנקים של חטיבה 37 על-ידי מארב של פלוגת טנקים מגדוד 82 בחטיבה 7, ממזרח לאבו-עגילה ביום 2 בנובמבר 1956. כנזכר לעיל, לא הצליח צה"ל לכבוש את מרחב אום-כתף-אום-שייחאן במבצע "קדש".
לאחר כישלון ההתקפה של חטיבה 10 ושל חטיבה 37 בליל 31-30 באוקטובר החזיק המתחם המצרי מעמד, על אף שביום 31 באוקטובר לפנות ערב נכבש המערך העורפי שלו בצומת אבו-עגילה על ידי גדוד 82 (טנקים) וחטיבה 7- והמתחם נותק כליל מן העורף המצרי.
בעקבות האולטימטום הבריטי-צרפתי הוציא הפיקוד העליון המצרי, במהלך ליל 31 באוקטובר1 – בנובמבר, פקודת נסיגה אל כלל הכוחות המצריים בצפון-סיני וקרא להם לסגת אל מרחב תעלת-סואץ. זאת משום שהאולטימטום המחיש למצרים, כי צפויה פלישה בריטית- צרפתית ממשית אל אזור התעלה, וכי מרכז-הכובד האסטרטגי של המערכה, מרגע זה, אינו מצוי במדבר סיני אלא בתעלת סואץ עצמה- כנגד האתגר הבריטי-צרפתי. הוראת הפיקוד העליון המצרי הגיעה גם אל מפקד-החטיבה המצרי של מתחם אום-כתף-אום-שייחאן, והוא החליט על פינוי המתחם ועל נסיגה ממנו בליל 2-1 בנובמבר בחסות החשיכה.
לא הייתה לחטיבה המצרית המנותקת כל אפשרות לסגת מערבה בנתיב מוטורי ובאמצעים מוטוריים. לכן החליט המפקד המצרי לצעוד בחשיכה ברגל צפונה את ביר-לחפאן- ומשם להמשיך בהתאם להערכות הכוחות הישראליים והמצריים במרחב אל-עריש. במשך כל ליל 2-1 בנובמבר הפגין המתחם המצרי פעילות אש נמרצת, אשר חיפתה בהצלחה על הסתלקות כוחותיו צפונה בחשאי. בשעות הבוקר המוקדמות של ה2 – בנובמבר הבחין מטוס-סיור קל של צה"ל, כי המתחם המצרי נטוש. המידע הועבר מיד אל מפקד האוגדה, שהייתה עדיין ממונה על כוחות צה"ל שבין המתחם המצרי לבין מרחב ניצנה.
ממפקדת האוגדה ניתנה הוראה לחטיבה 37 לשלוח פלוגת-טנקים (שרמן M-3) לברר את המצב במתחם המצרי. הסתבר, כי המתחם נטוש, והפלוגה המשיכה לנוע בשדרה על הכביד בעורף המתחם מערבה אל כיוון אבו-עגילה כדי לחבור עם גדוד 82, שהיה ערוך באבטחה היקפית ובמארבים בעורף המתחם המצרי. לא הגיעה כל ידיעה אל מג"ד 82 בדבר השדרה הפלוגתית מחטיבה 37 המתקדמת לעברו. כך ארע, שפלוגת הטנקים של גדוד 82 (שרמן M-50), שהייתה ערוכה בעמדות אל מול פני עורף המתחם המצרי, הייתה בטוחה, כי השדרה המתקדמת כלפיה היא פלוגת טנקי-אויב. מה גם שבשני ימי הלחימה של גדוד 82 באיזור אבו-עגילה פעלו נגדו טנקי אויב מטיפוס שרמן, אם כי בעיקר לכיוון אל-עריש. במספר מטחי-אש השמידה פלוגת ה M-50 את פלוגת ה M-3 – והשבר היה גדול.
טרגדיה זו נבעה מכשל תיאום נורא, אשר בעקבותיו הופעלו בצה"ל סידורי קשר נוספים המקילים על דרגים בכירים להאזין ולהיכנס לרשתות הקשר של הדרגים הנמוכים- בגדוד ובפלוגה; הכישלון הזה המחיש באורח צורב עד כמה חייבים דרגים בכירים במצוות התיאום הדקדקני בין הכוחות השונים, וזאת ניתן להגשים אך ורק על ידי קציני מטה מעולים ועבודת-מטה שיטתית, עירנית וזריזה. ייתכן, כי ניטרול מפקדת האוגדה בגזרה זו מהיום הראשון של המבצע תרם תרומה של ממש להוצאתה מן התמונה בכל הנוגע לפעילות במבצעית של חטיבה 7 בעומק המערך המצרי ובעורפו של מתחם אום-כתף-אום- שייחאן.
ההישגים במערכה ולקחיהם
אין צל של ספק, שחיל האוויר של צה"ל פעל כהלכה. על אף שהיה מנוע מלהתחיל המערכה במתקפה כוללת על שדות-התעופה ועל תשתית הבקרה והאחזקה של חיל-האוויר המצרי, ועל אף שהיה אנוס להיקלע בשני הימים הראשוניים של מבצע "קדש" לקרבות אוויר-אוויר בתנאים טכניים נחותים עם מטוסי מטאור (בריטיים), אוראגאן ומיסטר (צרפתיים) נגד מטוסי וומפייר (בריטיים) ומיג 15 (סובייטיים), הוכיחו טייסי חיל האוויר הישראלי את עליונותם. מן היום השלישי של המערכה הופעל חיל-האוויר של צה"ל במשימות אמנעה על כל הצירים וגרם נזקים רבים מאוד לשדרות הצבא המצרי, שניסו למלא את מצוות הפיקוד העליון המצרי ולסגת במהירות מערבה את תעלת- סואץ. במספר מקרים הופעלו מטוסי-סילון גם בסיוע התקפי קרוב (דוגמת ההתקפה על צומת רפיח בבוקר 1 בנובמבר). במהלך המבצע הסתבר, כי יש הכרח לפתח טקטיקה וטכניקה קרבית למען הפעלת חיל-האוויר למשימות אמנעה בעומק האויב בשעות הלילה, אתגר אשר ראוי לתת עליו את הדעת גם בעתיד.
שתי חטיבות השריון, החטיבה הסדירה (מס' 7) וחטיבת המילואים (מס' 27), הופעלו בהצלחה בקונצפציה הקלאסית של החדרת עוצבות השריון אל העומק האופרטיווי והאסטרטגי של האויב במרחבי צפון- סיני. התברר, כי מילואי חיל השריון מסוגלים להילחם באיכות דומה לחבריהם בשרות החובה והסדיר, גדודי החרמ"ש הצליחו לעמוד בקצב הלחימה יחד עם גדודי הטנקים, בעוד גדודי החרמ"ן (חיל רגלים ממוכן מוסע על משאיות 66 ו44 -) לא הצליחו להדביק את קצב ההתקדמות והרדיפה אל העומק, ולכן הוצאו בעתיד מן התקן של חטיבות השריון. הורגש מחסור ברור ביחידות-הנדסה משוריינות ובארטילריה מתנייעת, שמיועדות לפעול יחד עם עוצבות השריון החודרות אל העומק. במהלך הלחימה של שתי החטיבות הופעלו יחידות טנקים גם במשימות הסתערות של ממש בתוך מערכים מבוצרים, והתברר, כי התועלת הפסיכולוגית והמוחצת של הטנקים רבה מן הסיכון של ההיפגעות.
חטיבת "גולני" הוכיחה במבצע "קדש", כי חיל-הרגלים הסדיר של צה"ל הוא בעל רמה מקצועית וכושר הסתערות מצוינים למרות העובדה, שרוב החיילים היו עולים חדשים. גדודי חטיבת "גולני" הם שכבשו בהתקפה קשה וסדורה את רוב רובו של המתחם המצרי המבוצר של רפיח ואף את צומת רפיח בגישה עוקפת דרך העורף המצרי. הישגי "גולני" בהתקפה ובהסתערות על היעדים המבוצרים באיזור רפיח, תוך תיאום הדוק עם שריון, תותחים, מרגמות, הנדסה ואוויר, הפכו לאחר מבצע "קדש" לנכסי צאן ברזל של כלל צה"ל- ואף הוטל על "גולני" להדגים הישגים אלה בפני כל מפקדי צה"ל במבצע הצגה מיוחד בקיץ 1957. אכן, היה משבר ברמת-הביצוע של חיל- הרגלים לאחר מלחמת-העצמאות בשנות החמישים הראשונות; במבצע "קדש" הציבה מחדש חטיבת "גולני" את חיל-הרגלים של צה"ל על הקו הקדמי ביותר של הכוחות הלוחמים והמסתערים של צה"ל, שהרי היא שכבשה את המתחם המצרי המבוצר ביותר, שנפל בידי צה"ל במבצע "קדש". עתה נותר להעביר את הלקח ואת ההישגים אל כל מערך החי"ר.
על הקרבות באיזור רפיח ובציר ההתקדמות מרפיח, דרך אל-עריש אל רומאני בואכה קנטרה, פקדה מפקדת אוגדה שנבנתה מתוך מפקדת גייסות השריון בפיקוד אלוף חיים לסקוב. אוגדה זו ניהלה כראוי את קרב רפיח, שבו השתתפו חטיבות "גולני" ו27 -, ובהן שמונה גדודים מסתערים (4 חי"ר, 1 חרמ"ן, 1 חרמ"ש, 2 טנקים), שלושה גדודי תותחנים וגדוד הנדסה, בהוכיחה, כי הקונצפציה של תפעול האוגדה בשדה הקרב היא נכונה- ויש לפתחה.
שתי חטיבות חי"ר מילואים הוכיחו את יעילותן במבצע "קדש" אם כי רמתן נפלה עדיין מרמת החי"ר הסדיר. היו אלה חטיבה 4 התל- אביבית ו-חטיבה 9 מעמק יזרעאל. חטיבה 4 ביצעה באורח משביע- רצון את כיבוש המוצבים המצריים בג'בל אל-סבחה בליל 30-29 באוקטובר, בואכה קסיימה, ולקחה חלק בכיבוש קסיימה. חטיבה 9 כבשה את מוצב ראס אל-נקב המצרי בליל 30-29 באוקטובר, ואחר-כך ביצעה את המסע הממונע החשוב דרומה אל ראס נסראני ואל שארם א-שייח'. היה זה בעיקרו מסע בעל אתגר הנדסי ותחזוקתי קשה מאוד, שהחטיבה עמדה בו כהלכה. בעקבות מבצע "קדש" קיבלו שתי החטיבות הללו מעמד של חטיבות עילית (חטיבות מחץ), ובמשך 10 שנים הופנה אליהן כוח-אדם צעיר יותר ומאומן יותר.
השינויים בצה"ל בעקבות "קדש"
מבצע "קדש" היה ההמחשה הראשונה של דוקטרינת האופנסיווה- דפנסיווה אשר אומצה על-ידי הפיקוד העליון של צה"ל החל מ-1954 .
מתקפת צה"ל הזדמנה בסוף 1956 לפני שהושלמה מלאכת ההתארגנות.
בעקבות ההישגים והכישלונות, אשר פקדו את צה"ל במהלך המבצע, הוסקו מסקנות חשובות להמשך תהליך ההתארגנות ולשיפורו. רוב המסקנות הוצאו מן הכוח אל הפועל במהלך השנים הבאות, וסופן שמומשו והוגשמו בשדות-הקרב במלחמת ששת-הימים ביוני 1967.
גידול חיל-האוויר נקבע כמשימה ראשונה במעלה, במגמה מפורשת של מודרניזציה סילונית ואלקטרונית מירבית. דגש עיקרי הושם על מגמת היירוט וההפצצה. דגש משני הופנה לתגבור מגמת התובלה לצורכי הספקה מסיווית בהיטס ובהצנחה ולצורכי הצנחת גייסות לוחמים. כל זאת מתוך ההנחה, כי כדי להפעיל מבצעים התקפיים יבשתיים ניידים ומהירים ביום ובלילה חיוני לטהר את השמיים המבצעיים מכוחות האוויר של האויב ולאפשר לחיל האוויר של צה"ל להחיש את קצב המערכה היבשתית על-ידי סיוע אמנעה וסיוע התקפי קרוב- גם ביום וגם בלילה.
במסגרת כוחות היבשה נקבעה עדיפות להתעצמות כוחות השריון והצנחנים. נעשו מאמצים רבים לרכוש טנקי-מערכה מודרניים יותר: מן ה"שרמן" והאמ"קס אל הצנטוריון והפאטון, מן הארטילריה הנגררת אל הארטילריה המתנייעת. במסגרת ההתארגנות מחדש הושלמה הקמתן של שלוש החטיבות המשוריינות (37 ,27 ,7), כל אחת בת שני גדודי טנקים וגדוד חרמ"ש, והוחל בתהליך מעניין מאוד של הסבת חטיבות המילואים של חי"ר לחטיבות ממוכנות, בנות שני גדודי חרמ"ש, גדוד חרמ"ש וגדוד מרגמות כבדות מתנייעות. עם גמר ההתארגנות שלוש החטיבות המשוריינות הוותיקות נמשך תהליך נמרץ של הוספת חטיבות משוריינות במילואים על פי קצב הרכש והכשרת הלוחמים במלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, הפעיל צה"ל חמש חטיבות משוריינות, ארבע חטיבות ממוכנות, חטיבה ממוכנת נוספת, שנמצאה באמצע תהליך ההסבה (חטיבה 9), וכן מספר גדודי טנקים עצמאיים, שתיגברו עוצבות שונות בזירות המתקפה השונות. הפעלת עוצמת השריון המצטברת הזו, אשר בחטיבותיה שובצה גם הנדסה קרבית מתנייעת ויחד עמה פעלו גדודי תותחים מתנייעים ותחזוקה ממונעת, הייתה גורם מכריע בהישגי צה"ל כעבור כמעט 11 שנים- במלחמת ששת הימים.
עוצמת הצנחנים תוגברה מחטיבה אחת בת שני גדודים סדירים וגדוד מילואים לשלוש חטיבות, אחת סדירה ושתי חטיבות מילואים. שלוש מהחטיבות הללו תרמו במלחמת ששת-הימים תרומה חיונית במערכה.
ביצועיה של חטיבת "גולני" במבצע "קדש" הפכוה לדגם של לוחמת חי"ר על יעדים מבוצרים, בהוכיחה, כי פשוטי עם, חיילי שירות חובה, שרובם עולים חדשים, מסוגלים להפוך על ידי אימון, חינוך ומנהיגות נכונה ליחידת-מופת. מן הדגם המצליח הזה הועבר בהדרגה המסר אל עוצבת החי"ר והחרמ"ש במילואים, כך שבמלחמת ששת הימים הופעלה בגזרות-לחימה שונות לוחמת חי"ר מקצועית ועיקשת על-ידי עוצבות מילואים מובהקות, כמו חטיבת ירושלים, חטיבה 11 (ברצועת עזה), חטיבה 99 (באום-כתף) ובגדודי החרמ"ש של חטיבה 10 (ירושלים), חטיבה 8 (כונתילה ורמת הגולן), וביחידות הנח"ל השונות שמחוץ לצנחנים (אום-כתף-אום-שייחאן).
הדרג של מפקדת אוגדה הופעל לראשונה במבצע "קדש". בזירות אבו- כתף ואבו-עגילה נכשלה מפקדת האוגדה בניהול הקרבות, בעיקר משום שנעקפה בנחישות ובמרץ על ידי הדרגים הממונים עליה. בזירת רפיח-אל-עריש פעלה מפקדת האוגדה כהלכה, בהוכיחה, כי הדרג האוגדתי הוא חיוני בניהול העתידי של מבצעי-מתקפה ניידים.
את מבצע "קדש" ניהל המטכ"ל מתוך מוצב פיקוד עליון מאולתר, אשר פעל ליד מוצב השליטה של חיל האוויר. בעקבות "קדש" הוקם מוצב פיקוד משותף רואי לשמו, אשר צויד במערכת שליטה מודרנית, שאיפשרה לפיקוד העליון לנהל את המלחמה הבאה בששת הימים באורח משביע-רצון בכל הזירות היבשתיות והימיות ובזירה האווירית.
בהיסטוריה של צה"ל היה איפוא מבצע "קדש" מין קטליזטור, אשר החיש את תהליך הפיכת צה"ל לצבא התקפי משוריין ונייד והעמיק את כושר הביצוע הקרבי המקצועי בכל הדרגים- מן הרמה הנמוכה ביותר ועד רמת המטכ"ל. ביצועי צה"ל במלחמת ששת-הימים היו במידה רבה ההגשמה המוצלחת של תהליך השינוי הזה, שנמשך 13 שנים.