תקציר הפרק The Suetz War
מתוך הספר: The Near East since the First World War: A History to 1995
מחבר: M.E.Yapp
באדיבות ההוצאה לאור: Addison-Wesley Longman limites, London
תרגם ותיקצר: זיו שחר
מלחמת סואץ
הסיבות לפרוץ המלחמה נעוצות בסכסוך הישראלי ערבי, ובאינטרסים של בריטניה וצרפת בתעלת סואץ. מאז המלחמה בין ישראל לערבים ב 1948 לא הגיעו הצדדים להסכמה בשאלת הגבולות. כל הניסיונות הדיפלומטיים בתחילת שנות החמישים להגיע להסדר נכשלו. גם בעיית הפליטים לא הגיעה לפתרון. פשיטות הערבים אל תוך שטח ישראל במטרה למנוע ממנה את עיבוד קרקעותיהם והשתלטותה על רכושם החריפו את המתיחות בגבולות.
בגבול הסורי התרחשו תקריות ירי בעקבות ניסיונה של ישראל לעבד קרקעות בשטחים המפורזים. בגבול הירדני חצו אנשי גרילה ערבים את הגבול ותקפו יישובים בתוך ישראל. בתגובה פתחה ישראל בפעולות התגמול. משנת 1954 התרחשו התקריות החריפות ביותר בגבול המצרי ברצועת עזה. הפשיטות משם זכו לתמיכה והכוונה מצרית והפריעו לישראל לקיים את שגרת החיים בנגב. ישראל ערכה פעולות תגמול חריפות בפברואר 1955 ובאוגוסט , ובהם נהרגו מצרים רבים. קשה במיוחד היה מצבה של ישראל משהטילו המצרים באותה שנה סגר על מצרי טיראן ומנעו מספינות ישראליות את הכניסה למפרץ עקבה. ישראל שקלה לפתוח במלחמה כדי לפתוח את המצרים.
במישור הבין לאומי התחוללו כמה התפתחויות חשובות שהשפיעו על האזור גם כן: ההתנגדות של מצרים בראשות עבד אל-נאצר לברית בגדאד מ 1955 הפכה אותו לשנוא הממשל הבריטי. מטרתה המוצהרת של הברית הייתה להתאגד עם המערב בכדי לספק הגנה מפני התוקפנות הסובייטית. תורכיה, פקיסטן, עיראק ובריטניה הצטרפו אל הברית. הצטרפותה של עיראק (שלא גבלה עם ברית המועצות) נתפסה במצרים כתמיכה בשאיפות הבריטיות לכונן ברית הגנה אזורית שלה הם התנגדו. המצרים ביקרו בחריפות את עיראק על בגידתה בתוכניות הפאן-ערביות לביטחון משותף שהועלו ב"ליגה הערבית". נאצר הפריע לבריטים לצרף את גם ירדן אל הברית, ובלחצו נאלץ המלך חוסיין לסגת מכוונתו להצטרף וכאקט סמלי אף פיטר את המפקד העליון הבריטי של הלגיון הירדני, גנרל ג'ון גלאב.
בעקבות ההתנגדות לברית והחבלה ביחסיה עם ירדן, ובייחוד לאחר שפינתה את כוחותיה מתעלת סואץ, הרגישה בריטניה שהולכה שולל ונבגדה על ידי מנהיג מצרים. גם הצרפתים החליטו שנאצר מהווה בעיה ושיש להפילו מן השלטון. ב 1954 פרץ מרד נגד השלטון הצרפתי באלג'יר, והצרפתים לא התכוונו לוותר על מדינה שבה ישבו מיליון מתיישבים צרפתים. תמיכתו של נאצר במורדים הפריעה להם בדיכוי המרד, ובקשתם שלא יתערב בנעשה נענתה בשלילה. עם התפתחויות אלו הצטלבה הכרזתו של נאצר ביולי 1956 על הלאמת "חברת תעלת סואץ", שהמצרים ראו בה שריד של שלטון קולוניאליסטי שזמנו תם. עבור בריטניה וצרפת הייתה זו מכה קשה.
רוב הנפט לבריטניה עבר דרך התעלה, שמלבד זאת שימשה נתיב תעבורה מרכזי אל המזרח הרחוק (בעיקר הודו עבור הבריטים).
ההלאמה נתפסה כחתירה תחת מעמדן כמעצמות באזור, והיה זה אקט מתריס שחייב תגובה בכוח הזרוע על מנת להשיב את יוקרתן והשפעתן, שאם לא כן יקיץ הקץ על נוכחותם באזור. בנקודה זו הצטלבו האינטרסים של שתי המדינות יחד עם האינטרס של ישראל להפיל את משטרו של עבד אל-נאצר, ובין שלושתם נרקמה הקנוניה המשותפת להפלתו. בסבר (Sevres) שבצרפת הוסכם על תוכנית הפעולה: ישראל תפתח במתקפה על מצרים, בריטניה וצרפת יקראו לחדול מן הלחימה ולסגת לשני צידי התעלה. ישראל תסכים אך מצרים קרוב לוודאי תסרב (אם לא כן תאלץ לוותר על סיני).
הבריטים והצרפתים יכנסו לתמונה ויכבשו את התעלה, נאצר יאבד את יוקרתו ומשטרו יתמוטט. על פי התוכנית פתחה ישראל ב 29 באוקטובר במתקפה. יום לאחר מכן מסרו הבריטים והצרפתים אולטימטום בנוגע להפסקת האש. ישראל הסכימה ומצרים סירבה.
הצרפתים והבריטים פתחו במתקפות אוויריות ונאצר הורה לצבאו לחסום את התעלה. בתחילת נובמבר נחתו צנחנים בריטים וצרפתים בפורט סעיד והחל מבצע נחיתה מן הים, הכוחות התקדמו לעבר תעלת סואץ. אך ב 6 בנובמבר האו"ם קרא להפסקת אש. ברית המועצות איימה להתערב. ארצות הברית התנגדה בתקיפות לפעולה הכוחנית ועמדה מאחורי יוזמת הפסקת האש באו"ם. סירובה לספק לאירופה נפט (בעוד התעלה סגורה למעבר מכליות) לחץ על הבריטים והצרפתים להפסיק את הלחימה, ולאחר מכן לסגת בלי להשיג דבר.
כישלון מלחמת סואץ סימן את קץ השפעת המעצמות האירופיות במזרח התיכון.