מרדכי בר און
(סקירה חודשית 1986 ,10)
תוצאות המבצע- מהזווית של ישראל
הדימוי של התנועה הציונית בעיני הערבים ושורשיו
- הדיבורים על "סיבוב שני" החלו במדינות ערב מיד עם תום מלחמת העצמאות, ב-1949.
- התגברותה של תופעת ההסתננות האלימה כרסמה במחנה אלו שדבקו בסיכויי השלום.
- עם הכרזת נאצר על עסקת הנשק הצ'כית קיבל החשש מפני "סיבוב שני" ממדים ריאליים.
- אפשרות לבצע פעולה מוגבלת כתגובה לחסימת מיצרי- איילת נבחנה- אך הורדה מעל סדר היום.
- בחודשי חורף ואביב 1956 היה צה"ל נתון בהכנות למגננה, כאשר הדרג המדיני- בשל שורה של שיקולים ושל חששות- פסל את האפשרות של מלחמת מנע והסיט את הדגש למאמצי- התחמשות.
- הלאמת תעלת סואץ רוממה את מעמדו של נאצר בעולם הערבי ואף חיזקה את האפשרות, שנישא על גלי יוקרתו לא יהסס- ויפתח במתקפה נגד ישראל.
- המשבר הבינלאומי בעניין תעלת סואץ שינה את התנאים באזור והכשיר את הקרקע, מבחינתה של ישראל, למלחמה.
- ישראל לא הצליחה להחזיק בהישגיה הטריטוריאליים במבצע, אך למרות זאת זכתה בהישגים בעלי חשיבות, אשר אפשרו לה לבסס את מעמדה מחוץ ומבית ואת כושר הרתעתה- ולממש את המטרות לשמן יצאה למלחמה.
- ההיענות ללחצי ארצות הברית אחרי מבצע "קדש" חיזקה את מחויבותה של זו כלפי ישראל בשנים שלאחר מכן ותרמה להבנה האמריקנית את צרכיה של ישראל בתקופת מלחמת ששת הימים ולאחריה.
בחוויית האומה נרשמה מערכת סיני לא רק כמערכה צודקת והכרחית אלא כאף שלב חשוב וחיוני בביצור קיומה של ישראל, ובביסוס מעמדה המדיני. אף על פי שאחת ממפלגות הקואליציה, מפ"ם, הצביעה בממשלה נגד היציאה למערכה- בעיקר על רקע שלילת שיתוף הפעולה עם שתי המעצמות הקולוניאליסטיות- לא הכתה התנגדות זו שורשים בעם. אפילו בקרב חברי אותה מפלגה והתנועה הקיבוצית העומדת מאחריה נשמעו ההסתייגויות יותר כמצוות אנשים מלומדה.
הלכי הרוח ששררו בקרב הצבא כולו ובתוככי השדרות הרחבות ביותר של הציבור, הזדהו ללא סייג עם יעדי המבצע ועם עצם ההכרעה לצאת למערכה. התנגדות רגשית ואינטלקטואלית נשמעה רק בשוליים השמאליים של המחנה הציוני בישראל של אותם ימים, והיא הייתה בטלה בשישים.
זאת ועוד- גם לאחר שישראל נסוגה, מקץ לחץ מדיני בינלאומי כבד שנמשך כארבעה חודשים, מכל ההישגים הטריטוריאליים של המערכה, ועלול היה להשתרר הרושם שתועלתה של המערכה כולה הושם לאל, וכי כל ציפיותיה של ישראל ממבצע נועז ומבריק זה נמוגו כעשן, לא ניכרו רגשות חרטה ונוחם, אף לא נשמעו קולות שהטיחו האשמות בהנהגה על עצם החלטתה לצאת למערכה, שאת פרותיה נבצר מאתנו, לכאורה, לקטוף. אם נשמעו קולות ביקורת, אלה נסבו על הוויתור ועל הנסיגה, לא על היוזמה ועל התוקפנות.
לאחר מלחמת לבנון טען ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בהרצאה שנשא בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי, כי לא רק מבצע של"ג אלא גם מבצע "קדש" ומלחמת ששת הימים היו "מלחמות ברירה".
ספק רב אם טענה זו ישימה בכל הנוגע לאירועי 1967, אך מערכת "קדש" אכן הייתה מלחמת ברירה, שכן הייתה בידי ישראל הברירה שלא להיספח באות העת למרכבתם של הצרפתים ושל האנגלים במאבקם נגד הלאמת תעלת סואץ.
המבצע לא היה מבחינת מכה מקדימה או תגובה הכרחית אחרת לסכנה מיידית שאיימה על ישראל. טענתו של מנחם בגין אינה קשורה בנסיבות הצורניות, שבהן התחוללה המערכה, אלא בהכרת הלכי- הרוח הלאומיים שנלוו אליה. שלא כמו במלחמת לבנון, הייתה האומה מאוחדת מקיר לקיר בתחושה, שאם גם יש ברירה ברגע זה- אין מנוס, בסופו של דבר, מהתמודדות נגד מצריים וישראל חייבת אפוא לנהל את המלחמה הבלתי נמנעת הזאת בעיתוי, שייתן לה את מירב היתרונות. יותר בדומה למלחמת ששת הימים מאשר בדומה למלחמת לבנון נרשם הניצחון ב1956 – כמעשה של שחרור ממועקה, כמעשה של ישע ממצוקה.
אף על פי כן הולכת ומתפשטת בשנים האחרונות בקרב חוגים אקדמאיים ואינטלקטואליים מעין אסכולה "ריוויזיוניסטית" המבקשת להציג את מבצע "קדש" כשגיאה היסטורית חמורה ואת בן- גוריון כמי שטחו עיניו מראות את אפשרויות ההידברות עם מדינות ערב באותה עת. אסכולה זו מרבה להצביע על הזדמנויות לשלום, שהוחמצו במחצית הראשונה של שנות החמישים על ידיים שהושטו, לכאורה, על ידי מנהיגי מדינות ערב ולא ניטלו בידי הישראלים, על כך שמדיניות הגמול והאקטיביזם ה"ביטחוניסטי" הם-הם שמנעו מהלכי פיוס והתפשרות והאריכו את מלחמות ישראל בשנות דור.
לאחר פרסום יומנו האישי של משה שרת, שעמד בראש האסכולה ה"יונית" של שנות החמישים במפלגת פועלי ארץ ישראל והצליח לעתים לגבש קואליציה "בעד השלום" בניגוד לעמדותיהם של בן- גוריון ושל משה דיין- התרבו חיבורים המבקשים להציג את משה שרת כאלטרנטיבה פוליטית רצינית שהובסה למרות שצדקה. פריחתה של תנועת-השלום הישראלית לאחר ביקורו של סאדאת בירושלים בסתיו 1977 חיזקה את הקולות המבקשים לטעון נגד שיגיונותיו של בן-גוריון שסיבך, לכאורה, וסכסך את ישראל במאבק דמים ממושך עם מדינות ערב ללא הצדקה ומתוך התעלמות מוחלטת מסיכויי הפיוס.
אין בכוונת מאמר זה להקיף את כל הסוגיה הסבוכה הזו ולנקוט עמדה בשאלה העקרונית. יעשה כאן ניסיון לצייר את הנסיבות, שבהן התחולל מבצע "קדש" ולנתח את תוצאותיו לאור הפרספקטיבה המצויה כיום בידינו- ובכך לתרום תרומה חלקית וויכוח העקרוני.
הכנות לסיבוב שני
עוד לא יבשה הדיו על הסכמי שביתת- הנשק, וטרם התברר מה עלה בגורל מאמציה של ועדת-הפיוס, שנשלחה למזרח התיכון מטעם האו"ם מיד עם שוך הקרבות מלחמת השחרור, החלו מנהיגי הערבים וכלי-התקשורת שלהם לדבר על "הסיבוב השני". כך, למשל, אמר לרגל יום הצבא הירדני שחל ב24 – למאי 1949, אחד ממפקדיו הבכירים, עבדאללה אל-תל לחייליו: "יודעים אנו, שאינכם רוצים לרקוד היום, כי רוחות אחיכם הקדושים בכפר-עציון, בירושלים ובשער-הגיא משוועות היום בדורשן נקמה לדם הטהור ולכבוד שטומא. לאט לכם, אחים, כי מפקדנו העליון (הכוונה למלך עבדאללה) מכיר יותר יפה את המחלה ואת התרופה. במלחמה יש סיבובים, ונפגש מחר בסיבוב השני".
בתחילה נטו מנהיגי ישראל להתעלם מן הביטויים המתרחבים הללו, שהרי כל אותה עת נמשכו דיונים במסגרת האו"ם ומחוצה לו, ובמיוחד עם המלך עבדאללה, שהתכוונו להמיר את הסכמי שביתת הנשק בחוזי שלום מוסכמים ומוחלטים. אך בשנת 1950 הלכה התמונה והצטללה: שיחות לוזאן נכשלו, המלך עבדאללה נסוג מהסכמי-השלום, ולהוציא את לבנון, נמנעו המדינות הערביות החתומות על הסכמי שביתת הנשק מלמלא את כל הסעיפים הכלולים בהם ונטו לפרש את לשון ההסכמים בדרך, שאפשרה להן להצר את צעדיה הראשוניים של מדינת ישראל ככל שיכלו- ובכל תחום אפשרי.
מנהיגי ערב טענו לקיום מצב של "לוחמות" בינם לבין ישראל, והסיכויים להפשרה ולפיוס נראו מתרחקים והולכים.
באפריל 1950 פרסם משה שרת, שר החוץ דאז, מסמך פנימי לכל בכירי משרדו, שבו ניתח את "חבלי השלום". לדעתו, נחלק העולם הערבי לשתי אסכולות: אסכולה של השלמה עם קיומה של מדינת ישראל ואסכולה של התקוממות מולה: "לפעמים נדמה, שפניהם למלחמה, ולפעמים נדמה, שכל אותם דיבורים אינם אלא איומים בעלמא ומאחורי כל זה אין דבר רציני- עשן בלי אש". דא עקא, שאת אלה שפניהם למלחמה שמעו בקול ענות גבורה, ואילו את אלה המבקשים להשלים עם קיומה של ישראל- בקול ענות חלושה.
התגברותה של תופעת ההסתננות האלימה באותה עת הלכה וכירסמה באותה ראייה אופטימית למחצה. בשנת 1953 ניתן היה עדיין לראות מחנה מגובש למדי של אלו שדבקו באמונה בסיכויי השלום. לא רק בחוגי משרד החוץ ובקרב אנשי הקיבוץ הארצי אלא גם בחוגים האזרחיים טענו רבים למתן "הזדמנות לשלום". אך בחוגי צה"ל ומשרד הביטחון ובקרב חוגים מדיניים מתרחבים והולכים הלכה והשתררה ההכרה, כי במוקדם או במאוחר תעמוד ישראל מול ניסיון מחודש של צבאות ערב להשמידה.
תהיה אשר תהיה השקפתו של משקיף בדבר תרומתה של ישראל עצמה ופעולות הגמול שיזמה לעליית המתח בגבולות ולהתגברות שאיפות ההשמדה של מדינות ערב, הדבר הקובע לענייננו הוא הצורה, שבה תפשו המנהיגות הישראלית ואף הקהל הריב את נתוני היסוד של קיומנו הלאומי.
משהכריז ג'מאל עבד אל-נאצר על עסקת הנשק הצ'כית-מצרית ב27 – לספטמבר 1955, אחזה תזזית את כל שדרות העם. החשש מפני "סיבוב שני" קיבל לפתע ממדים ריאלים של יכולת ושל לוח זמנים: "אני מניח, שהם יתקפו בקיץ", אמר בן-גוריון לרמטכ"ל ולמנכ"ל משרדו בישיבה פנימית. "אסור לנו להניח שלא יתקפו. ההגיון אומר שהם עלולים להתקיף כאשר ירגישו שהם עלולים לנצח".
כמויות החימוש, שהחלו הרוסים מזרימים למצרים, וכן סוגיו ואיכותו ערערו לחלוטין את מאזן-החימוש במזרח התיכון. ההנחה העקרונית- שרווחה בחוגים נרחבים בישראל- כי הערבים לא יוותרו בנקל על ניסיון נוסף לחסל את מדינת-ישראל, קיבלה לפתע תרגום מעשי מבהיל.
בסתיו תשט"ז דיברו הכל על סכנת המלחמה המאיימת על ישראל.
מפלגות הציעו תוכנית חרום כדי לקדם את פני הרעה; ועדות וכינוסים התריעו על הסכנה; עשרות ומאות מאמרי המערכת ומאמרים פוליטיים בעיתונות היומית הוקדשו לנושא. תודעות הסערה המתגלגלת ובאה- הורגשה היטב. ביום 18.10.55 נערך דיון מדיני מקיף בכנסת. אחד לאחד עלו הנואמים על הדוכן ודברי רובם המכריע העידו על כך, שאת כולם מאחדת ההנחה המובנת מאליה, שעסקת הנשק הצ'כית פירושה תוקפנות מצרית ודאית נגד ישראל בעתיד הקרוב.
משה שרת דרש, כי תינתן לו הזדמנות להשיג חימוש מאזן במערב ואף יצא לחלות פני מנהיגים ולעורר את מצפונם להגן על ישראל ההולכת ומאבדת את בטחונה העצמי. הימין האקטיוויסטי דרש מלחמת מנע בהקדם. יש להכות בצבא המצרי בטרם ישלים את קליטתו של החימוש הסובייטי, טענו. בן גוריון פסח על שני הסעיפים; הוא לא הישלה את עצמו בכל הנוגע לכוונותיו של נאצר: "ברור, שהנשק (הסובייטי) מכוון נגד ישראל בלבד", אמר לשגריר האמריקאי אדוורד לוסון ב15.1.56 -. אך האם יסבול העולם יוזמה התקפית של ישראל? האם רשאי ראש הממשלה להיחפז ולצאת למלחמה, שבה ייהרגו מאות, ואולי אלפים, בטרם מיצה את הסיכוי לאזן מחדש את מאזן- החימוש ולהחזיק לצה"ל את כושר ההרתעה?
לבטים לפני ההחלטה
ביום 13.10.55 התקיימה פגישה ב"שלוש עיניים" בין משה דיין, שהובהל מסיור שקיים בצרפת, לבין בן-גוריון, שזה עתה התחזק ממחלה ממושכת והיה מסוגל לקיים לראשונה פגישת עבודה במיטתו.
אין לנו רישום מפורט של אותה שיחה, ודברים שאמר בן גוריון אחרי כן בפורומים אחרים יהיו, כמובן, מושפעים משיקולים מדיניים, הסברתיים ופסיכולוגיים נוספים, אך ניתן, לפחות, לדעת, איך הבין משה דיין את רוחה של אותה שיחה.
אף על פי שישראל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לפתוח במלחמת מנע בהיקף מלא מחמת החשש לתגובה בינלאומית חמורה, היא יכלה להגיב בתוקף מרבי על כל אחת מן ההפרות החוזרות ונשנות של הסכמי שביתת הנשק מצד המצרים. תגובות חריפות מעין אלו עלולות היו, בסופו של דבר, לגרור את נאצר להגיב תגובות מתגברות ולדרדר אותו לקראת מלחמה בהיקף מלא, בעיתוי שיתאים לישראל, בטרם יהא סיפק בידיו להשלים את קליטת הנשק החדש, ןמבלי שישראל תואשם בתוקפנות יזומה.
הפעולה המרכזית מן הסוג הזה הייתה אמורה להיות כיבוש אזור שארם-א-שייח' כתגובה לחסימת מיצרי אילת, אשר אליבא דכולי עלמא, הייתה מעשה תוקפני שאין לו כל בסיס בחוק הבינלאומי. בן גוריון הורה למשה דיין להכין ביצועה של פעולה מוצנחת ומונחתת באזור המיצרים במחצית השנייה של חודש דצמבר.
לבן גוריון היו היסוסים רבים בכל הנוגע למבצע "עמר". לשעה קלה אף נראה היה, כי יש סיכוי להניע את מנהיגי ארצות הברית להפשיר את האמברגו, שהטילו בפועל על חימושה של ישראל. אף על פי כן הביא בן גוריון את ההצעה למבצע "עמר" להכרעת הממשלה בסוף חודש נובמבר, אך זו נפלה בקולות שרי המפד"ל ומפ"ם ומיעוט מבין שרי מפ"י, ובראשם שרת.
בן גוריון רגז על עצם המפלה שהנחיל לו שרת בממשלה, אך ספק אם הצטער על כך, שהממשלה מנעה ממנו מלאשר סופית את ביצועו של המבצע. בראשית דצמבר עוד נראה היה, כי ניתן יהיה לשנות את רוע הגזירה, ובן גוריון אף אישר את המשך ההכנות. אך מבצע "כנרת", שעורר תגובות שליליות ביותר בקרב רבים משרי הממשלה, סתם עליו את הגולל. ב16.12.55 – הודיע משה דיין למטה הכללי ולבן גוריון על פיזורה של החטיבה המיוחדת, אשר אורגנה לשם ביצוע מבצע "עמר".
עתה מצא בן גוריון לנכון להופיע בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל ולהסביר את מדיניותה של ממשלתו: "יש עמדה מאוחדת של הממשלה" אמר בן גוריון למפקדים "נגד הלך רוח מובן וטבעי לחלק של הציבור, אולי לחלק גדול של הצבא, של התקפה בזמן המוקדם ביותר על מצרים". ממשלת ישראל פוסלת מלחמה מונעת בראש ובראשונה בגלל ההרס העצום העלול להיגרם אפילו במלחמה, שבסופה ניצחון מלא. כן קיימת סכנה של התערבות "צד שלישי" במלחמה, וכוונתו הייתה לאפשרות שאנגליה תתייצב בפועל לצד הערבים; אך הנימוק העיקרי: "… אם נופיע כאומה תוקפנית- ימנעו מאיתנו נשק- ברור כמעט, שנשק לישראל לא יהיה ויבוא סיבוב שלישי, ואותה הסכנה שאנו עומדים לפניה עכשיו, תעמוד לפנינו שוב, אבל בתנאים הרבה יותר גרועים".
להחלטות הממשלה בעניין מבצע "עמר" הייתה משמעות הרבה יותר עקרונית. ממשלת ישראל, ובראשה בן-גוריון, לא זו בלבד שפסלה את האפשרות למלחמת-מנע, היא אף פסלה פעולות בהיקף גדול, אשר היו אמורות לגרור את נאצר למלחמה בהיקף מלא. למשך שבעת חודשי החורף והאביב של שנת 1956 יעמוד צה"ל רובו ככולו בסימן הכנות קדחתניות למגננה- ביצורים נרחבים, מיצוי כוחות ההגנה המרחבית, מיקוש ותפעול נשק נ.ט. ושאר אמצעים המיועדים לקדם פני מלחמה שתחל ביוזמה מצרית. ישראל ויתרה, לפי שעה, על יוזמתה היא בקביעת עיתוי ההתנגשות עם מצרים ותנאיה- למרות שזו נראתה כבלתי נמנעת. הדגש הוסט לעבר המאמצים המוגברים להשגת חימוש מאזן.
הימנעות מיוזמה התקפית
במרוצת האביב ובראשית הקיץ הצליחה ישראל להדק את קשריה עם צרפת, וזו נאותה להזרים לישראל כמויות נשק חדיש, שאף אם לא היה בהן כדי לאזן לחלוטין את העסקה המצרית, הן אפשרו לישראל להרגע קמעא. באפריל הגיעו לארץ 24 ה"מיסטרים" הראשונים מדגם א', ולאחר הסכם חשאי, שנחתם בין ישראל לבין צרפת בענייני 4 מודיעין והספקת נשק, החלו להגיע בחשאי גם משלוחי טנקים, תותחים מתנייעים, תחמושת וחלקי חילוף. יתר על כן, לאחר הלאמת תעלת סואץ בידי נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, החלו הגישושים הראשונים בדבר אפשרות שיתופה של ישראל במערכה משולשת- יחד עם בריטניה ועם צרפת. בעיצומם של הדיונים הללו, כמפרעה לעניין זה, התחייבה צרפת לעסקת נשק נוספת, אשר כללה כמה ערות טנקים נוספים וכן ציוד עזר רב-חשיבות, זחל"מים ומטוסים נוספים. צה"ל התחזק בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1956 במידה ניכרת.
נשאלת אפוא השאלה, הכיצד יצאה ישראל למערכת סיני, בעוד שמלכתחילה התנגדה ממשלתה לכל יוזמה של התקפה בהיקף מלא, ולא כל שכן בשלב שבו הוחזר מאזן-החימוש שהופר לפחות באופן חלקי? עיון מעמיק באותה הרצאה, שנשא בן-גוריון בפני סגל הפיקוד הבכיר במרוצת חודש דצמבר 1955, יסייע לנו לתרץ את הקושיה. החלטתה של ממשלת ישראל להימנע ממלחמת מנע ואף מדרדור היחסים ביוזמת ישראל לקראת מלחמה לא ביטלה כלל את החשש העמוק מפני מזימות השמדה מצריות. יתר על כן, ההחלטה ננקטה חרף ההכרה העמוקה, שבמלחמה אשר תפרוץ כתוצאה מיוזמה מצרית, ולא כל שכן מתוך ניצול יתרון ההפתעה, תשיג מצרים יתרון התחלתי מסוכן.
בן-גוריון עצמו הודה בהרצאתו, כי להנחה המונחת בתשתית הלך- הרוח המבקש התקפה מוקדמת נגד מצרים, "יש בה לא מעט הגיון".
ההחלטה להימנע מיוזמה התקפית נבעה למרות השיקולים הכבדים המצדיקים את הגיונה, והיא נבעה, כאמור, משלוש סיבות עיקריות: א. החשש הכבד מנזקי המלחמה ומחורבן שהיא תביא לישראל; ב. החשש מפני התערבות אנגלית לצידן של מדינות ערב; ג. החשש, שיוזמה התקפית של ישראל תחסל סופית את סיכוייה לקבל חימוש מאזן ותציב אותה בעתיד בפני סכנות חמורות יותר של מלחמה במצב של עדיפות מצרית כבדה בחימוש.
הלאמת תעלת סואץ והסכסוך שנתגלע בין מצרים לבין בריטניה וצרפת בסוף חודש יולי גרמו לכך, שנאצר התאמץ במשך מספר חודשים להרגיע ככל שיכול את סכסוכו עם ישראל- על מנת להתגבר תחילה על הקשיים שאליהם נקלע עם הלאמת התעלה. אך בעיני המנהיגות בישראל לא בטלה הסכנה ליוזמה התקפית מצרית- אלא אף התחזקה.
בן גוריון, משה דיין ורוב המנהיגים האזרחיים והצבאיים של ישראל באותם ימים היו משוכנעים, כי כאשר יירגעו הרוחות בפרשת הסואץ, ונאצר יתגבר על המשבר שהוא הביא על עצמו, וכאשר יוכל באותה עת גם להשלים את קליטתו של החימוש הסובייטי החדש, הוא יפנה את כל מעייניו לעבר ישראל וינצל את ההזדמנות הראשונה לערוך עמה חשבון. הלאמת התעלה העלתה את נאצר למרומי התהילה, ועל מנהיגותו בעולם הערבי שוב לא היה עוררין. אם, אמנם, יצליח להתגבר על משבר התעלה ויצא ממנה וידיו על העליונה, יאוחד העולם הערבי תחת שרביטו, ואז תבוא לו הזדמנות הפז להכות מכה ניצחת בישראל.
מצד שני חולל המשבר שינוי מהותי בתנאים ששררו במזרח התיכון, ושלושת הגורמים שהכתיבו הימנעות ממלחמת מנע בסוף דצמבר 1955 נעלמו או, לפחות, נחלשו במידה רבה: א. הלאמת התעלה הציבה את בריטניה, מרצונה או שלא מרצונה, בצד הישראלי של המתרס- לפחות בכל הנוגע למצרים; ב. מלחמה שתתחולל בשותפות עם הבריטים ועם הצרפתים עשויה למנוע מישראל חלק ניכר ממחיר ההרס, שממנו חשש בן גוריון; ג. לא זו בלבד שמלחמה לצידה של צרפת לא תמנע מישראל נשק מגן, אלא ההפך, דווקא ברית זו תבטיח לישראל הספקת נשק נוסף לאלתר וכן ברית מתמשכת, שתהפוך את צרפת לספקית הנשק העיקרית של ישראל במשך עשר שנים נוספות. מגורם העלול לסתום מקורות רכב הפכה המלחמה לגורם הפותח מקורות אלה לרווחה.
יעדי המבצע
הכרעתו של בן גוריון להעתר לבקשתה של צרפת ולשתף את ישראל במערכה נגד מצרים לצידן של בריטניה ושל צרפת שסתיו תשט"ז נבעה ממערך שיקולים מורכב. כאן נוכל לשרטט רק את השיקולים ואת הציפיות העיקריים: מבחינה טריטוריאלית ציפוי מנהיגי ישראל, בטרם צאתם למערכה, להשתלט השתלטות של קבע על איזורי מיצרי טיראן ועל רצועת עזה, ואולי אף על כברת ארץ צרה ואורכה מאל-עריש דרומה, בואך שארם א-שייח', אך הרצון לכבוש כיבוש של קבע אזורים אלה לא נבע מדחף של התפשטות לשמה, אלא היה קשור במצוקות בטחוניות נמשכות, שישראל חשה במשך חודשים רבים ואף שנים.
ההשתלטות על שארם א-שייח' נועדה להבטיח סופית והחלטית את חופש השיט הישראלי לאילת וממנה. הכוונה להשתלט על רצועת עזה הייתה פחות חד משמעית, ובן-גוריון אישר מגמה זו חרף היסוסים כבדים הקשורים עם מציאותם של מאות אלפי פלסטינים, כולל פליטי תש"ח, ברצועה.15 הצורך להשתלט על איזור זה נבע מן הרצון לפתור אחת ולתמיד את מצוקת הפידאיון המאורגן והמסתננים הבלתי מאורגנים שפעלו מן הרצועה מאז 1948. רצועת המגן מאל-עריש דרומה הייתה קשורה בחשש מפני התקפות פתע ביוזמה מצרית ונועדה לשמש מעין חגורת ביטחון נוספת להגנה על הנגב הישראלי.
מעבר ליעדים טריטוריאליים ציפו מנהיגי ישראל, שעצם הנחתת מכה ניצחת על הצבא המצרי יביא לערעור בטחונו העצמי של זה האחרון ויתרום לשיקום כושר ההרתעה הישראלי.16 בניסוח ההנחיה הבסיסית, שרשם משה דיין למטה הכללי מיד עם שובו משיחות הסבר, מנוסח הסעיף השלישי כדלקמן: "לשבש את מערך הכוחות המצרים בחצי האי סיני ולהביא להתמוטטותם.17 כפי שראינו מלשון הנמקותיו של בן גוריון בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל בדצמבר , לא הישלה עצמו איש, שמצרים לא תוכל לשקם את צבאה 1955 ולהקימו מחדש- גם אם ינחית עליו צה"ל מכה ניצחת. אך המטה הכללי ראה חשיבות פסיכולוגית רבה בעצם התבוסה.
הייתה קיימת גם ציפייה מובהקת לנפילתו של נאצר- תקווה שהובעה לעתים קרובות בפיהם של ראשי מערכת הביטחון בישראל באותה שנה.
באחת הישיבות השבועיות, שהיה בן-גוריון מקיים עם הרמטכ"ל ועם מנכ"ל משרד הביטחון, הוא אמר: "הרווח היחיד שיוכל לצאת לנו מהמלחמה, אם בכלל ישנו רווח- זה אם נפיל את נאצר".18 נסיבות המערכה בסיני השאירו מטלה זו בידי בנות-בריתה של ישראל, שאמורות היו להילחם לאורך תעלת סואץ, ואולי גם בעומק מצרים. יתר על כן, בן גוריון ודיין פקפקו מאוד, אם אמנם יצליחו בנות הברית להביא לידי נפילת משטרו של נאצר,19 אך התקווה לכך והציפייה שאכן כך יקרה פעמו עזות בלבם של מתכנני מבצע "קדש".
מעבר לשיקולים הישירים הקשורים ביחסים בין ישראל לבין אויביה, ובראש ובראשונה עם מצרים, הכריע את הכף שיקול מרכזי, הקשור דווקא ביחסיה של ישראל עם צרפת. אחת המטרות המרכזיות של מבצע "קדש", שהתחולל בעיתו בעקבות הפצרות צרפתיות, הייתה לגבש ולחסן את הברית הבלתי כתובה, אך המוחשית ביותר, שנרקמה בין ישראל לבין צרפת במרוצת שנת 1956 ושנבעה ממפגש של אינטרסים, כאשר הצרפתים תולים תקוות רבות בכך, שפגיעה קשה במצרים תסייע להם לדכא את המרד שפרץ באלג'יריה.
מבחינת השיקול הישראלי הטהור, מן הדין היה להמתין עם המבצע כשלושה או ארבעה חודשים נוספים, עד שצה"ל יקלוט את כמויות החימוש החדשות שהגיעו מצרפת ויבנה את מערך הכוחות החדש שלו כדבעי; אולם החשש שמא סרוב להפצרותיה של צרפת לצאת למערכה בסוף חודש אוקטובר יפגע בידידות הצרפתית גבר על שיקול זה, ובן- גוריון הודיע לצרפתים כי הוא מקבל את "העיתוי הצרפתי".20
תוצאות המבצע – מהזווית של ישראל
שרטוט חפוז זה של מטרות המבצע יאפשר לנו גם לבחון את תוצאותיו מנקודת ראותה של ישראל.
במבט ראשון נראה, כאילו רבים מאוד אכזבותיה וכישלונותיה של ישראל מהישגיה.
לאחר מאבק דיפלומטי מר ועקשני אולצה ישראל בראשית מארס לוותר על כל הישגיה הטריטוריאליים. צה"ל שנסוג כבר קודם 1957 לכן מחלקו המערבי של חצי האי סיני, ואף מאסור אל-עריש אולץ לעזוב ב6.3.57 – גם את אחיזתו האחרונה בשארם א-שייח' וברצועת עזה.
משטרו של ג'מאל עבד אל-נאצר לא הופל, אף לא עורער, אלא להפך- נאצר יצא מן המלחמה הזאת כמנצח. תהילת נצחונו יוחסה, אמנם, בראש ובראשונה לכושר ההתנגדות שלו לפלישת שתי מעצמות המערב, אך אף ניצחונה המוחץ של ישראל בסיני עומם לרגל השיתוף ששיתפה עצמה עם פעולתן הכושלת של בריטניה ושל צרפת.
מכל מקום, השנים 1957-1967 היו שנות השיא בפופולאריות של נאצר בתוככי מצרים וכן בעולם הערבי. מלחמת-סואץ הקפיצה אותו לפסגת תהילתו ועוצמתו.21 אך במבט שני, ובעיקר מתוך פרספקטיבה של 30 שנה, ייראו הדברים אחרת לגמרי. במשך 10 שנים תמימות קויימו בגזרה המצרית כל שלוש הציפיות הפונקציונאליות (אם גם לא הטריטוריאליות) שתלתה ישראל במערכה: א. נתיב המים העובר דרך מיצרי טיראן נשאר פתוח לתנועת ספינות בלתי מופרעת מאילת ואליה. נמל אילת התפתח ושגשג. נוצרו קשרי מסחר הדוקים עם כמה וכמה מדינות בימים הדרומיים ובמזרח אסיה, הונח צינור נפט, שדרכו העבירה ישראל לא רק את כל צרכיה בדלק אלא אף דלק שזוקק ונמכר לאחר מכן לארצות אירופה; ב. פעולות הפידאיון ואף רוב ההסתננויות האלימות שהטרידו בשנים שקדמו למבצע את יישובי הדרום- פסקו. בראשית שנות השישים חזרו ההטרדות הללו להציק לישראל, אך הפעם היה מקורן בצפון ובמזרח, דהיינו מגבולותיה של סוריה ושל ירדן. הגבול המצרי שקט ורגע למשך עשר שנים; ג. הלכה למעשה, נשאר חצי האי סיני מפורז. להוציא ארוע חריג, שהתרחש בקיץ 22 ,1960 נמנעו המצרים מלהחדיר לרחבי סיני כוחות צבאיים בעלי כושר אופנסיווי והסתפקו במשמרות ובגייסות, שהיו מיועדים לפיקוח על כל מרחבי חצי-האי ולהגנה מינימאלית על הגבולות.
עשר שנות רגיעה אלה התבררו כחיוניות ביותר להתפתחותה ולהתבססותה של ישראל. בשנת 1956 חיו בישראל 1,667,500 יהודים, ורובם היו עולים חדשים שהגיעו זה לא מכבר וטרם היכו שורש בארץ הן מבחינה מוראלית והן מבחינה כלכלית והתיישבותית. ערב מלחמת ששת הימים הגיעה אוכלוסייתה היהודית של ישראל לכדי 2,383,600 נפש.23 מאות המושבים והקיבוצים, שהוקמו בשנות החמישים, היו עתה ליישובים מבוססים, שדור חדש של צעירים מעורים הלך וגדל בהם.
התוצר הלאומי הגולמי הוכפל במונחים ריאליים, נתון שהתבטא בהתרחבות ניכרת של התשתית הכלכלית ושל כושר הייצר החקלאי והתעשייתי- ואף בעלייה ניכרת בהכנסה הפנויה לנפש. התרחבות כלכלית זו, כמו הגידול באוכלוסייה, אפשרו את הרחבתו ואת התחזקותו של צה"ל. בשנת 1956 עמדו לרשותו שתי חטיבות משוריינות, חטיבת צנחנים אחת, חטיבה רגלית סדיר אחת ועוד חטיבת מילואים. ב1967 – נלחמו בצה"ל ארבע אוגדות משוריינות, שלוש חטיבות צנחנים ועוד כהנה וכהנה. כוחו של צה"ל בכלי-מלחמה הושלש, ואיכות כליו השתפרה באופן מהפכני.
גידולו המהפכני של צה"ל נבע לא רק מעשר שנות הרגיעה, שאיפשרו את גיבושו ואת חיזוקו, אלא בראש ובראשונה בעקבות הברית עם צרפת, שהלכה והתחזקה בשנים שלאחר המבצע כתוצאה מהשותפות במבצע עצמו. אף המחויבות הגוברת של ארצות הברית לבטחונה של ישראל הייתה פועל יוצא מאירועי חורף 1956. היה זה לחצה של ארצות הברית שהביא לנסיגת ישראל מסיני. אך דווקא משום כך חל בהדרגה שינוי ביחסה של ארצות הברית לצורכי הביטחון של ישראל; יתר על כן, כפי שהראתה בעליל דוקטרינת אייזנהאואר שפורסמה בראשית 1957, חששו האמריקאים להשתלטות מפליגה של ברית המועצות ושל מצרים על המזרח התיכון, וחיזוקה של ישראל נראה למנהיגיה יותר ויותר כחלק מן האמצעים הנחוצים לבלימתה של סכנה זו.
אכן, אין לשער את ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים ללא שינויים מהפכניים אלה בכושרה הצבאי ובעוצמתה של ישראל, שהיו פועל יוצא ממעורבותה במלחמת סיני בשנת 1956.
חידושה של ההרתעה הישראלית
עשר שנות הרגיעה האלה נבעו בראש ובראשונה מחידושה של ההרתעה הישראלית בעקבות ניצחונה בסיני. חופש השייט במיצרי טיראן התאפשר ואף נסתמל באמצעות נוכחותו של כוח האו"ם בשארם-א-שייח', וגם הירידה הדרסטית במצוקת ההסתננות והפשיטות מרצועת עזה קשורה בהיערכותו של כוח-החירום של האו"ם לאורך הגבול.
להתחייבויות שנתנו חלק ממדינות המערב, בראש ובראשונה ארצות- הברית, בחצי פה לכבד את חופש השייט בים סוף ולדרוש ממצרים להרגיע את גבולה עם ישראל היה, בוודאי, משקל דיפלומטי מסויים.24 אך הסתלקותו החפוזה של כוח האו"ם במאי 1967 מן האזור בעקבות דרישה מצרית רפויה וקוצר ידן של ארצות הברית ושל ארצות המערב למנוע מנאצר את חסימתם החוזרת של נתיבי המים לאילת ולבטל את התכנסותו המאסיווית של הצבא המצרי בחצי האי הוכיחו בעליל, שאת השקט שהושג ביחסי ישראל-מצרים באותן עשר שנים הבטיחה בראש ובראשונה החלטתו של נאצר עצמו להימנע מעימות חוזר עם ישראל- עד שיהיה מוכן לכך מוכנות מלאה.
אף על פי שכלי התעמולה של מצרים הצליחו להציג את מלחמתם נגד הבריטים והצרפתים כנצחון, להצניע במידה רבה את נצחון צה"ל בסיני ולתרץ אותו בק"ן טעמים- אל נכון ידעו נאצר ומפקדיו הבכירים של הצבא המצרי את האמת בדבר תוצאותיו הצבאיות של העימות במדבר.
אם בחודשים שלאחר עסקת הנשק הרוסית עם מצרים רבו מאוד דברי-הרהב של מפקדים מצרים בדבר שעת הנקם המתקרבת, בלטה בסוף שנות החמישים ובשנות השישים נימה זהירה יותר בדבריהם.
נאצר הירבה להזכיר את העובדה, ששבעים שנה בלבד חלפו בטרם עלה בידיו של צאלח-א-דין להביס את הצלבנים תבוסה ראשונה, וסרב בעקשנות להיעתר להפצרותיהם ולהמרצותיהם של הסורים ושל הפלסטינים לשוב ולהחריף את העימות עם ישראל. כאשר השמידה ישראל את הציוד המיכני, שהפעילה סוריה בשנת 1965 בניסיון להטות את מימי הבניאס לעבר הגולן, הבהיר להם נאצר הבהר היטב, כי הוא אינו מוכן להסתבך במלחמה עם ישראל "בגלל טרקטור סורי", ושמלחמה כזו בוא תבוא אך ורק לאחר שהכנותיו של העולם הערבי יושלמו.
הפעא בין דברי הרהב, שקדמו ל"מבצע קדש" לבין דבריו הזהירים של נאצר לאחר המבצע מבטא היטב את תרומתו המרכזית של המבצע לחידושה של ההרתעה הישראלית.
ההרתעה היא תופעה פסיכולוגית כפולת-פנים: היא פועלת על המורתע- אך לא פחות מכך על המרתיע עצמו.
מערכת סיני, כמו גם מלחמת ששת הימים, התחוללו לא כל כך מפני העובדה, שהערבים חדלו להרתע מעצמתה של ישראל- אלא בראש ובראשונה משום שישראל עצמה חשה כי כוחה שלה שוב אינו מרתיע.
תרומתו העיקרית של מבצע "קדש" להרגעת המצב הבטחוני בכללותו ובגזרה המצרית בפרט קשורה במידה רבה ומפליגה עם הביטחון העצמי המחודש, שרכשו צה"ל ומפקדיו בעקבות הצלחתו של המבצע.25
הדימוי של התנועה הציונית בעיני הערבים ושורשיו
מבקריו של בן-גוריון מעלים בהדגשה יתרה את הנזקים שנגרמו לישראל בדעת הקהל העולמית, ובמיוחד בקרב מדינות העולם השלישי, בגלל השותפות ששיתף את ישראל לצידן של מדינות אימפריאליסטיות במבצע קולוניאלי רגרסיווי- שיאפשר לערבים להוכיח קבל העולם את טענתם בדבר האופי הקולוניאליסטי הטמון ביסודה של הציונות, כביכול.
אין ספק כי יש בטענה זו, המכוונת נגד בן-גוריון, מידה מסוימת של אמת. הן ספרות התעמולה המובהקת של מדינות ערב, אך גם הספרות האידיאולוגית הערבית הנכתבת לצורכי פנים, חוזרת ופונה אל אירועי כאל אחת ההוכחות הניצחות לביסוס הטיעון בדבר אופייה 1956 הריאקציוני, האקספנסיוני והשתלטתי של הציונות. משל גילתה ה"קנוניה" שנרקמה בין צרפת, בריטניה וישראל את מערומי הציונות.
עתה נודע, ללא ספק, כך טוענים, כי הציונות אינה אלא אחת מן הגרועות שבתופעות העידן הקולוניאליסטי. טיעונים מעין אלה רווחו שנים רבות גם בקרב חוגי שמאל אנטי-ישראליים בארצות המערב ונשמעו מדי פעם גם בקרב חוגים אינטלקטואלים בארצות העולם השלישי.
מדען ישראלי סיפר לי לא מכבר, שבכנס מדעי שנערך בסין הקומוניסטית לפני חודשים ספורים, הגם שמדענים ישראלים הוזמנו אליו, הם סווגו ביחד עם דרום אפריקה ודרום קוריאה כקבוצת "המוקצים מחמת מיאוס". הדימוי הרווח בעולם בחלקים מסוימים של השמאל ושל העולם השלישי, המזווג את ישראל עם דרום אפריקה, אינו נובע רק מן הקשרים שמקיימת ישראל עם מדינת האפרטהייד אלא גם מן ההנחה העמוקה יותר, שהציונות אינה אלא תופעה היסטורית דומה להופעת המתיישבים האפריקנרים בדרום- אפריקה. דעות כאלה ודומיהן קיבלו ללא ספק חיזוק ניכר מן הברית שכרתה ישראל עם מבצע, שלכל הדעות היה בחינת ניסיון אנאכרוניסטי שלא בעיתו לחזור ולהשליט את רצון האדם הלבן על נכסי העולם השלישי.
אף על פי כן תהיה זו שגיאה להפריז בחשיבות העניין: א. התפיסה הרואה בציונות זרוע של האימפריאליזם האירופי הופיעה בהגות הערבית שנים רבות מאוד לפני מבצע "קדש". מן הפרספקטיווה הפלסטינית בפרט והערבית בכלל אין לך דבר טבעי מהיווצרותה של תפיסה זו. ניתן להניח, כי גם לולא נלחמה ישראל לצידן של בריטניה ושל צרפת באותה מערכה היו הערבים והעולם השלישי רואים בקרבתה של ישראל לארצות המערב, ולימים, במיוחד לארצות הברית, הוכחה להנחתם בדבר רשעותה המולדת של הציונות ובדבר לידתה מן החטא הקדמון של האימפריאליזם האירופי; ב. מלחמת ששת הימים- ובמיוחד העובדה, שישראל כבשה שטחים ערביים נוספים והיא ממשיכה להחזיק בהם עד עצם היום הזה תוך כפיית רצונה על האוכלוסייה הפלסטינית- טשטשה במידה רבה את רושמה השלילי של הברית ה"קולוניאלית" של 1956.
הטיעון בדבר מלחמת סיני התיישן לנוכח ארסנאל שלם של טיעונים הרבה יותר מעודכנים וחריפים, שבאו כתוצאה ממלחמת .
1967 ההידוק המפליג ביחסי ישראל ורצות הברית מאז 1967 מספק לתועמלנים הערבים, המבקשים להוכיח את אופייה הקולוניאליסטי של הציונות חצים הרבה יותר משוננים מן הברית שהתקיימה זמן כה קצר לפני זמן כה רב.
ג. דווקא השנים 1956-1967 היו שנות הפריחה בהקשריה של ישראל עם ארצות העולם השלישי. ארצות רבות באפריקה, אשר ניתקו את קשריהן עם ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, יצרו קשרים אלה מלכתחילה לאחר מבצע "קדש". שנות השישים היו עדות להיקף מרשים של קשרי ידידות וסיוע שהגישה ישראל לרבות מאותן ארצות, ושותפותה ה"קולוניאליסטית" של ישראל משנת לא הפריעה להן כהוא זה ביצירת אותו מרקם עשיר של 1956 קשרים.
ד. עם כל החשיבות שיש לייחס לתעמולה ולטיעונים אידיאולוגיים, הללו ם,, על פי רוב, אמצעי ולא תכליות, מוצר לוואי ולא סיבה מחוללת. את האיבה הערבית לישראל לא יצרה השותפות של , אלא עצם העימות ההיסטורי בין תנועת השחרור הלאומית 1956 של היהודים לבין התנועה הלאומית הערבית. לכשיעברו מן העולם גורמי היסוד שחוללו את העימות ואת האיבה- לא תעמוד אותה פרשה לרועץ, כשם שאין היא מפריעה היום לקיום השלום עם מצרים.
מחויבות ארצות-הברית לישראל
בהישג העיקרי של מבצע "קדש" ניתן היה להבחין רק תקופת-מה לאחר מלחמת ששת הימים, והוא קשור יותר בנסיגה מסיני מאשר בעצם כיבושו, אם כי, כמובן, אין אפשרות לסגת משטח שלא נכבש קודם לכן.
כבר מן הימים הראשונים למבצע הבחינה העיתונות המערבית, ובעיקר העיתונות האמריקאית, הבחנה ברורה בין הפעולה הבריטית- צרפתית לבין הפעולה הישראלית.26 זעמו של הממשל האמריקאי על ממשלות לונדון ופאריס נסע הן מן העובדה, שבני-בריתה של ארצות-הברית בנאט"ו לא הביאו את וושינגטון בסוג העניין ולא נועצו בה, והן מעצם התנגדותה של וושינגטון לפתרון בכוח של משבר הסואץ. לעומת זאת נוצרה מידה לא מבוטלת של הנעה למניעיה של ישראל ולחרדותיה.
הפרדה זו והבנה זו לא גאלו את ישראל בחורף 1957 מן הלחץ הכמעט-ברוטאלי של ארצות הברית בדרישתה לנסיכה מן השטחים שנכבשו. ג'ון פוסטר דאלאס, שהיה אז מזכיר המדינה, והנשיא איזנהאואר לא יכלו לעשות איפה ואיפה, ובזעמם על הבריטים ועל הצרפתים ומתוך דבקותם באו"ם ובחוק הבינלאומי סירבו להכיר בהישג טריטוריאלי כלשהו, שישראל השיגה במלחמה.27 המאבק הדיפלומטי ההסברתי, שניהלה ישראל בארבעת החודשים שקדמו לנסיכה הסופית, נשא אף הוא פרות. היה זה אך טבעי, שבבקשם לשדל את ישראל לסגת יבליטו האמריקאים ככל יכולתם את ידידותם לישראל ואת דאגתם הכנה לשלומה: "איני צריך להבטיח לך את האינטרס העמוק שיש לארצות הברית בארצך", כתב הנשיר איזנהאואר לבן גוריון כבר בראשיתו של המאבק. הוויכוח הפנימי הנוקב, שהתחולל בארצות הברית ואף בקונגרס האמריקאי, ופעולותיה הנמרצות של השדולה היהודית הצליחו לגייס מנהיגים רבים, ובראשם את מנהיג האופוזיציה הדמוקראטית בסנאט, לינדון בין ג'ונסון- לצד הנימוקים המבליטים את צדקתה של ישראל בחרדותיה ומתייצבים לימין דרישותיה לביטחון גבולותיה ולחופש השייט שלה. דווקא משום שארצות הברית עמדה בראש הלחץ הדיפלומטי שדרש נסיגתה של ישראל- התפתחה בתוך המערכת הפוליטית שלה הבנה מפליגה לבעיותיה של ישראל ואהדה לדרישותיה הצודקות לשלום ולביטחון.28 דרישתה הנמרצת של ממשלת ארצות הברית לנסיגה ישראלית הפכה אותה מבחינה מוסרית ופסיכולוגית לבעלת מחויבות לשלומה ולביטחונה של ישראל.
כאשר הופרו התנאים הרגועים, ששררו בין ישראל לבין מצרים במהלך העשור שלאחר המערכה, ונאצר הפר במחי-יד את הרקמה העדינה והשברירית שנסיגת ישראל מסיני יצרה, היה לינדון בין ג'ונסון נשיא ארצות הברית. עתירותיה והפצרותיה של ממשלת אשכול בימי ההמתנה של סוף מאי 1967, שארצות הברית תפעל על מנת לסלק את האיום המצרי המחודש על בטחונה של ישראל את המצור שהתחדש במצרי אילת, מצאו את האמריקאים קצרי יד וחדלי-אונים.
משנטלה ישראל לבסוף את גורלה בידיה ב5.6.67 – וחזרה וכבשה את חצי-האי סיני, ובנוסף גם את רמת הגולן ואת יהודה ושומרון- מצאה את עצמה ממשלת ארצות הרית בדילמה מוסרית ופוליטית חריפה.
על פי דרכה, כמקובל, לא יכלה לקבל ולהסכים לכיבוש טריטוריה בכוח הזרוע. דבקותה של ארצות הברית בחוק הבינלאומי קבעה במסמרות את התנגדותה לכל שינוי בגבולות הבינלאומיים, שאינו נעשה מתוך הסכם רב-צדדי ובדרכי שלום. מצד שני, ראתה ארצות הברית את עצמה מחויבת לביטחונה של ישראל, ולא ראתה רשות לעצמה לחזור ולדרוש נסיגה ישראלית מבלי להביא לידי סיום את עצם הקונפליקט.29 החלטת האו"ם 242, שקבעה ת עקרון ההמרה של שטחים תמורת שלום, ביטאה היטב את עמדתה החדשה של ארצות הברית בנדון.
תוצאתה המעשית של מדיניות זו הייתה בתמיכה בזכותה של ישראל להמשיך ולהחזיק באדמות שכבשה במלחמה- כל עוד אין הצד השני מוכן לכרות עמה שלום.
את מכלול ההתפתחויות המדיניות, שהתפתחו במזרח התיכון לאחר , ואת הימנעותה של ארצות הברית מלאלץ את ישראל לסגת 1967 נסיגה חד צדדית אין לפרש אלא על רקע אירועי 1956. באורח פרדוכסלי הפך כשלונו המדיני של מבצע "קדש" לבסיס ההצלחה המדינית של מלחמת ששת הימים.
ברוח נבואית למחצה כותב בן גוריון בסיכומו למבצע "קדש": "יתכן מאוד שעוד נצטרך להילחם עליו (על השיט החופשי במפרץ אילת ובים סוף), אבל אז יהיה חלק חשוב של דעת-הקהל בעולם איתנו, באשר שורה של מדינות ימיות התחייבו מראש על זכותנו להגן על השייט שלנו בתוקף סעיף 51 של מגילת האו"ם".30
סיכום
מי שסבור, כי בשנות החמישים היה סיכוי של ממש לעשות שלום עם הארבים, לא יתרשם מכל הטיעונים ששטחתי כאן בבואי לתאר את תוצאותיו של מבצע "קדש". חלקי אינו עם אלה, לפי מיטב הכרתי, לא היה אז סיכוי להידברות תכליתית בין ישראל לבין מדינות-ערב, והשאלה הרלוונטית היחידה היא, באלו תנאים הייתה נאלצת ישראל להילחם על קיומה ועל עצמאותה.
ההיסטוריון אינו חופשי, בדרך כלל, לשחק במשחק ה"אילו". איש אינו יכול לומר, אם הייתה פורצת מלחמה עם מצרים בשנות החמישים, ובאילו תנאים היא הייתה מתנהלת אלמלא יצאה ישראל למלחמה בסתיו 1956. הדרך היחידה לשפוט עניין זה הוא לבחון אותו מנקודת הבחינה של אחריותם הלאומית של מקבלי ההחלטות באותה תקופה עצמה. הסבירות, שמצרים תחולל מלחמה נגד ישראל בעקבות עסקת הנשק שלה עם רוסיה, הייתה גבוהה במידה מספקת- לפי תנאי אותה תקופה- על מנת לחייב את מנהיגי ישראל ליטול את כל האמצעים שיבטיחו, כי בעימות כזה תצא ישראל מנצחת- ואבדותיה תהיינה קטנות ככל האפשר.
לגבי מי שרואה את שנות החמישים והשישים בתולדותיה של ישראל כתקופה של עמידה מול שאיפות הערבים לחיסול תוצאות מלחמת תש"ח, הישגי מבצע "קדש" הישגים מהמדרגה הראשונה. מבצע זה היה שלב חיוני בבנייה המורכבת של אושיות מדינת ישראל המתחדשת הן מצד עוצמתה הצבאית, הן מצד מעמדה הבינלאומי והן מצד ביסוסה הכלכלי והאנושי.
אל"מ (מיל.), רל"ש הרמטכ"ל בתקופת המבצע. ניהל את יומן לשכת- הרמטכ"ל באותה עת.