(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 120-142)
הקדמה
סיפור "סאוור".
היו שטענו כי "וועידת סאוור" לא הייתה אלא אגדה… באנגליה, למשל, אין בנמצא שום מסמך רשמי שיעיד, כי אכן- התרחשו הדברים במציאות…
כתום "מלחמת ששת הימים" שוב שמעתי את סיפור המעשה ב"סאוור". הפעם מפי אלה, שחוללוהו במציאות- כריסטיאן פינו, קולונל לואי מאנז'ן, גנרל מוריס שאל, אבל תומא ואישים אחרים, אשר נטלו חלק באותה דרמה היסטורית. דחף אחד הניע אותם, כולם- מלחמה בעריצות.
באוקטובר 1967 21 אחת עשרה שנה לאחר הסכם סאוור ביקרתי בווילה הדוממת בלווייתו של הקולונל לואי מאנז'ו.
עלי השלכת הצהובים התמזגו להפליא בנוף הרגוע והמלנכולי, שהסתיו הישרה על העיירה. קשה היה לדמות אותו רגע, שבמרחק 8 קילומטר מכאן סואנת העיר פאריס. אך פחות מכך התקבל על הדעת, שמקום שליו ותמים זה שימש אי פעם במה לאחת הדרמות הפוליטיות הסוערות של תקופתנו.
שום דבר לא היה בו כדי להעיד על שהתחולל כאן באוקטובר 1956.
שום דבר- לבד מבעלת הווילה, שהושיטה לנו את ידה בתנועה אצילית.
הקולונל קד קלות והרעיף נשיקה על כף היד הקטנה.
"אחת עשרה שנה, שלא התראינו" אמר בשמץ תרעומת.
"אכן, אחת עשרה שנה" השיב מאנז'ן מהורהר.
"ומה שלום היתר?" התעניינה.
מאנז'ן משך בכתפיו: "דברים השתנו… את יודעת…" "אני יודעת…", חייכה קלושות: "הלא תכנסו פנימה!" הכל נותר כשהיה: הקירות עטורי המטפסים, הגינה רחבת הידיים, הווילונות העבים, המרבדים שצבעם דהה עם הזמן. אפילו פורטרט הנחושת הסמלי ניצב באותו מקום על הכוננית.
השולחן העגול עדיין עמד במרכז חדר האורחים- השולחן עליו נחתם ההסכם.
המשרת הגיש משקה.
"האם גם הוא היה כאן אז?" שאלתי.
"הו! לא!" הניעה ידה: "הקודם מת…" ולאחר שהות קלה: "גם בעלי נפטר…" היא לא שכחה את אותם שלושה ימים: "לפתע, התמלא הבית צלצול טלפון… אינני יודעת מנין הם צצו? אך לא שאלתי שאלות. את זאת למדתי עוד בתקופת ההתנגדות".
היא זכרה את כולם: את גי מולה (מה שלומו עתה?) את פינו (היכרות מימי המחתרת) את סלווין לויד (סעד עם גי מולה) את דיין (ראיתי אותו בטלוויזיה) ואת פרס (הצעיר שבחבורה).
אולם מעל לכל התרשמה מבן-גוריון: "הוא הזכיר לי דמות תנכית…
אהב להסתובב בגן ולהרהר… הכל הקשיבו לו ביראת כבוד".
היא פנתה אלי כמעט בתחינה: "האם תרצה למסור לו פריסת שלום? אמור לו, שבמשך כל המלחמה עקבתי אחרי ניצחונותיכם. ואמור לו…
כן אמור לו גם זאת: הייתי מלאת גאווה, כאילו היו אלה צבאות צרפת שניצחו…" "היה לך חלק בזה" התערב מאנז'ן, "מלחמת ששת הימים רק סיימה את מה שהתחלנו בבית הזה באוקטובר 1956"…
תוכנית בן גוריון
יום שני 22 באוקטובר 1956 העיירה הצרפתית "סאוור" טובלת בדמדומי בין הערביים.
בווילה קטנה שבירכתי מזרח, נדלק האור. זה שעות אחדות, שניכרת במקום תכונה בלתי רגילה: דמויות בבגדי חורף, ובצווארונים זקופים- מגיחות בזו אחר זו, מתדפקות בשער ונעלמות מעבר לחומה.
מקרוב ניתן להכיר ביניהן את ראש ממשלת צרפת, גי מולה: את שר החוץ שלו, כריסטיאן פינו, ואת מיניסטר ההגנה, מוריס בורז'ס מונורי, רעמת השער הכסופה, המבצבצת מבע לאחת המגבעות, אינה מותירה ספק, לגבי זהותו של בעל החליפה הכחולה- דוד בן גוריון.
לאחר שבאי הווילה השתחררו ממעיליהם העבים, נפלו גם המחיצות הפורמליות, ושיחה קלחה לה בנחת. לרגע נדמה היה, שחברי "מועדון המחתרת" התאספו כאן להעלות זיכרונות… או שאנשים אצו אלפי מילין, לשם החלפת דעות בתחום הפילוסופיה- ולא בכדי להכריע בשאלות גורליות, בעלות השלכות בין-לאומיות. אולם חיש מהר הפכה האווירה הקלילה לדיון מעשי ורציני.
גי מולה רכן לעבר בן-גוריון: "אני יודע, אדוני ראש הממשלה, שאינך מסכים להצעה הבריטית, ואין בדעתנו לחזור על כך, אולם רוצים היינו מאוד לדעת, מה היא עמדתך, לגבי המצב- ומה הן הצעותיך- אתה?" בן-גוריון העיף מבט בוחן על פני איש שיחו, כשוקל אם אפשר לתת בו אמון. נראה, שהיה מרוצה ממראה עיניו, שכן פתח בזהירות: "התכנית שאעלה לפניכם, לגבי המזרח התיכון, תראו אולי כדמיונית, אולם הגיע הזמן לראות העניינים באורם הנכון…" והוא פירט את הצעותיו להחזרת היציבות ולהשכנת שלום של קבע באזור.
"אשר לתעלת סואץ" הדגיש, יש להפכה למעבר מים בין-לאומי הלה למעשה ולאפשר לישראל את השליטה על מבואות אילת. יחד עם זאת לפרז את חצי האי סיני…
בצורה זו תשוב צרפת ותיקנה לעצמה אחיזה במזרח התיכון- באמצעות ישראל ולבנון. המערב כולו- כולל ארה"ב- יצא נשכר: החדירה הסובייטית לחלק זה של העולם תופסק: האנגלים יחזירו לעצמם את השפעתם בעיראק, ויבטיחו את מקורות הנפט שלהם- וכך נזכה לשלום בר-קיימא באזור.
במה שנוגע לאייזנהאואר יש לי כל היסוד להניח שכבר עמד על מהותו האמיתית של נאצר, ואף רואה בו איום חמור למערב. וזאת, בניגוד לדאלס, שאיש- כולל דאלס עצמו- אינו יכול להגדיר מדיניותו…" בנקודה זו נשמעו קריאות הסכמה מצד הצרפתים, ובן-גוריון המשיך והציע: "יש לעבד תכנית מדינית, שגם אייזנהאואר יסכים לה- או לפחות, לא יתנגד לה… אי אפשר לפתור בעיות עדינות מעין אלו בחיפזון. צריך להתאזר בסבלנות, ומכל מקום, אין לעשות דבר בלי בריטניה. המפתח לפתרון בעיית המזרח התיכון נמצא בידי אנגליה.
"אישית, הריני מלא הערצה לעם הבריטי, למשטר הדמוקרטי שלו (אני לוחם לשיטת בחירות כזו גם בארצי)- אולם אני מפקפק בכוחו ובכנותו של אידן".
גי מולה, שהאזין בהקשבה יתירה לדברי בן-גוריון, ניגש להשיב ל"זקן" בגייסו לשם כך את כל ניסיונו הדיפלומטי: "אמרת, בתחילת דברייך, שברצונך להעלות לפנינו תכנית פנטסטית… אולם, לאחר ששמעתיך, יכולני לומר לך, שאין נראה הדבר כלל וכלל דמיוני בעינינו. יתר על כן, זוהי תכנית טובה!".
ניתן היה לחוש בעליל בהפתעה ובסיפוק על פניו של בן-גוריון. נראה, שראש ממשלת צרפת הרגיש בכך, שכן מיהר להוסיף: "אני מודה, שאינני בקי די בנושא. אולם מצורת הצגתך את פני הדברים- העניין נראה לי סביר בהחלט. אני מסכים עמך, שהחיפזון יכול לקלקל כאן… אולם עליך לדעת אף זאת: הזמן פועל לרעת המערב.
"נאצר מתעצם והולך, והרוסים מחזקים שליטתם באזור. ייתכן, ובסופו של דבר, ניתן יהיה לשכנע את ארה"ב לתכנית משותפת: אולם ארצות הברית, כדרכה, מבינה את המציאות באיחור של שנתיים, כך אירע ב1917 -, וכך קרה ב1941 -… הסכנה הרוסית משתקת את פעילותה של ארה"ב. אפילו נשכנעה לבסוף, הרי שאיבדנו בינתיים זמן יקר, ואולי גם את הסיכוי לפעול… אשר להשתתפותה של בריטניה, כל דחייה עלולה להיות פטאלית. א ני מכיר אישית את אידן, והריני משוכנע בכל לב, שהינו תומך נלהב בכל פעולה משותפת- ואין לו כל כוונות צדדיות… אולם מצבו מבית הולך ומחמיר: אלמלא כן, לא היה מהסס לפעול מיד לאחר ההלאמה. סלווין לויד, לעומת זאת, מהסס ונוטה להתפשר עם פאוזי כדי למנוע קרע עם ארה"ב. מכאן, שהסכמת אידן לתכנית המוצעת, דורשת ממנו אומץ רב. דחייתה- פירושה ביטולה.
השתררה שתיקה קלה.
כריסטיאן פינו, שפניו החיוורות העידו על המתח בו היה שרוי בימים האחרונים, הצטרף לדעת ראש ממשלתו: "תכניתו של בן-גוריון הינה טובה אולם לוקה ב"תפיסה מרובה". בקשי שכנענו את בריטניה בדבר הכרח חיסולו הפוליטי של נאצר… ירדן מוסיפה להיות עבורה מעין "פרה קדושה". אם נלחץ יותר מדי, עלולים האנגלים לצאת כליל מהמשחק. אם ננסה להציב לפניהם שתי בעיות או יותר בעת ובעונה אחת- נעמיד אותם לפני דילמה קשה ביותר. עלינו לפתור, איפוא, כל בעיה לחוד, שלב אחרי שלב, תוך ריכוז כל המאמצים לקראת מטרה אחת בלבד.
"זאת ועוד, הרוסים עסוקים עת בהונגריה; האמריקאים שקועים במערכת בחירות, המשתקת את תגובתם; בסוף אוקטובר יתחילו סערות הסתיו בים התיכון, וספק אם התנאים האקלימיים יאפשרו נחיתה בקנה מידה גדול בנובמבר.
והעיקר- בריטניה לא תסכים לעולם לפעולה צרפתית-ישראלית נפרדת.
מאידך גיסא, אין האנגלים מסוגלים לפעול ללא עילה. ברור, איפוא, שהתכנית המוצעת הינה היחידה, המסוגלת להביא לשיתוף-פעולה בין כל הגורמים הנוגעים בדבר.
לעומת זאת, אנו מבינים היטב את היסוסיה של ישראל, צרפת מכירה באחריותה לערוב לישראל. על כן, ביקשנו מבן-גוריון לבוא לפאריס.
פינו סיים בדרמטיות: "אנו עומדים על פרשת דרכים: מי יודע, אם אי פעם תקרה לנו הזדמנות דומה? בנו תלוי הדבר, אם נדע לנצלה ואם לא".
בן-גוריון נותר קר וענייני: "רוסיה אמנם טרודה בפולין ובהונגריה, אך אין בכך, כדי למנוע בעדה לשגר כמה אלפי "מתנדבים" למזרח התיכון… גם עמדתה של ארה"ב אינה ברורה: עתה כפות אייזנהאואר לסיסמתו: "שלום בכל מחיר". אולם ייתכן ואחרי הבחירות יחוש עצמו חופשי יותר לפעול.
"התכנית המוצעת אינה באה בחשבון מבחינה מוסרית: אם ישראל תפתח במלחמה, היא תוקע כתוקפנית. העולם אינו אוהב תוקפנות, ואנו לא נעמוד בכך.
"לגבי הצד הפוליטי- קיימת אי הוודאות הרוסית, בעוד שתמיכתה של אמריקה אינה מובטחת כלל…
"מנקודת מבט צבאית- מסוגלים המצרים להפציץ את תל-אביב, תוך 8 דקות טיבה… ויש לרשותם כ50 – מפציצים: אפילו ישלחו מדי פעם רק 10 מטוסים, יש לאל ידם להגיח חמש פעמים ביום… ובינתיים, נשב אנו ונמתין להתערבות האנגלו-צרפתית?…
"לא, ישראל אינה יכולה לקבל תכנית זו! "אנו מציעים פעולה משותפת במועד מאוחר יותר- לאחר שיעלה בידי צרפת לשכנע את בריטניה לתכנית הכוללת, ולאחר שהניטראליות של ארה"ב תובטח מעל לכל ספק. אותה שעה גם נהיה מוכנים יותר מבחינה צבאית"…
אפשר היה לקרוא את האכזבה על פני הצרפתים.
בורז'ס מונורי נע ממקומו באי נוחות. כשקם לבסוף להשיב, הציג תמונה עניינית וקודרת: "צרפת הגיעה לקצה גבול מאמציה המלחמתיים. זה שבועות, שהצי עומד הכן, ו50 – אוניות סוחר- שהורחקו מקוויהן הרגילים- ממתינות באפס מעשה. הוצאות אחזקתו של כוח המילואים מהווה נטל כבד, שלא ניתן יהיה לשאת בו לאורך ימים. המורל בקרב המגויסים החשים אינו גבוה, וכל יום שחולף ללא פעולה, פוגם במשמעת".
שר ההגנה הצרפתי פנה לעבר בן-גוריון: "ייתכן ובעוד שלושה חודשים, יהיה המצב הצבאי והפוליטי נוח יותר- אך צרפת תעמוד אז מן הצד. אין ביכולתנו להמתין יותר. תחילת נובמבר- זהו המועד האחרון!" דבריו הכנים והגלויים דל בורז'ס השאירו רושם עמוק על ה"זקן".
נעמת קולו התרככה קמעה: אם המלחמה תיעשה בשיתוף מלא, נוכל להתחיל בה אפילו מחר" אמר, "נהיה מוכנים ליטול על עצמנו עיקר המעמסה היבשתית… אם הבריטים ישלחו המפציצים שלהם- תוכלו אתם להחזיר רוב המגויסים שלכם. אנו נעשה המלאכה על הקרקע…
"מדוע לוותר לבריטים?" שאל במרירות "הבה נעבד תכנית משולשת, נשכנע יחדיו את האנגלים, וניגש לביצועה בשבוע הבא. אפשר לגמור את הפעולה בשעות ספורות" הבטיח, "ואתם, תוכלו לשלוח את הדיוויזיות שלכם הביתה".
הצרפתים החליפו ביניהם מבטים. נראה היה בעליל, כי ההצעה קוסמת להם, אולם פינו העיר בשמץ ציניות: "אתם ואנחנו באותה עצה, ורק חסרה ההסכמה הבריטית… זמן רב נדרש מאתנו, כדי להביאם מאי הבנה מלאה לאי הבנה חלקית"…
בן-גוריון חייך: "המסקנה היא שיש "לעבוד" עליהם קצת יותר, כדי להביאם להבנה מלאה"…
פינו משך בכתפיו: "זוהי אשליה לחשוב, שנצליח להגיע עימם אי פעם להסכמה טוטאלית"…
שיחת ההיכרות הראשונה הסתיימה.
השיחות עם האנגלים
עדיין לא היה זה דיון רשמי, אלא בחינת גישושים מוקדמים: נציגי שתי המדינות הבהירו עמדותיהם לקראת הפגישה עם הבריטים. הבדלי הגישות נותרו כשהיו. ישראל לא התלהבה לשחק את תפקיד ה"תוקפן": פחות מכך ראתה טעם בחשיפת עריה להפצצות רק כדי לאפשר לאנגלים להופיע כצדיקים בפני העולם. גם לא ברור היה, כיצד יגיבו הללו, למקרה של התערבות ירדנית…
הבריטים, מצידם, שללו כל שותפות עם ישראל בתחילת הפעולה ולא זו בלבד- אלא עמדו בתוקף על פער זמן בן 72 שעות, בין שעת האפס הישראלית, להתערבות האנגלו-צרפתית.
חילופי הדעות הקצרים הדגישו ביתר שאת את ניגודי ההשקפות, אולם יחד עם זאת, תרמו ליצירת אווירה חמה וידידותית בין הישראלים לצרפתים- אווירה, שלא פגה במשך כל המשא ומתן.
בעוד שני הצדדים ממתינים לבואם של האנגלים, התפתחה ביניהם שיחת חולין. העיר גי מולה ש"היהודים הם עם של ידענים…" התערב בן-גוריון: "אין דבר כזה של כלל ידענים, אפילו מי שיודע- יודע רק קצת…" שינה גי מולה הכללתו: "ליהודים זיכרון גדול…" לכך הסכים ה"זקן" בכל ליבו: "אנחנו זוכרים יפה, וחייבים לזכור- גם את ידידינו, וגם את משנאינו".
בינתיים, הגיע מברק מלונדון, שהשליח הבריטי עומד להגיע בכל רגע… מיד נשמע רחש ניחושים, מי הוא אותו נציג. היו שקיוו, כי הכוונה היא לבאטלר או לאנתוני האד- שניהם מתומכי הקו האקטיביסטי של אידן.
בחדר הסמוך המתינו לתוצאות הדיונים ראשי הצבא ומשרד הביטחון הצרפתי. היו שם גנראל מרטן, אבל תומא וקולונל מאנז'ן.
ב7 – בדיוק הגיע שליחו של אידן- סלווין לויד.
כאילו חדר משב רוח קר לאולם הישיבה. האווירה החמימה הפכה באחת לצוננת ורשמית. יחד עם לויד הגיע גם מזכירו הפרטי לוגאן, שלפי כל הסימנים מילא תפקיד של יותר מסתם מזכיר…
בן-גוריון לא הסתיר הסתייגותו מהאנגלים. תחילה אף הציע, שהצרפתים ידברו עימם בנפרד. לאחר מכן, נעתר להפצרת מארחיו- והשיחות המשולשות החלו.
לויד פתח בחזרה כללית על כל אותן הנקודות, שישראל התנגדה להן: על ישראל לפתוח בהתקפה כוללת לבדה… בריטניה תגיש אולטימטום לשני הצדדים… אין לתקוף את ירדן אלא במקרה וזו תפתח ראשונה במלחמה ותחוש לעזרת מצרים…
שר החוץ הבריטי דיבר בטון יבש, ואף לא שכח לציין, שניתן להגיע תוך שבוע לפשרה עם מצרים בשאלת סואץ- כולל פיקוח בין לאומי על התעלה…
פני בן-גוריון נותרו חתומים וחסרי הבעה, שעה שהרעים ב"לאו" מוחלט. הוא לא הותיר כלספק בלב שומעיו, שתפקיד ה"תוקפן" אינו לרוחה של ישראל. את רעיון ה"אולטימטום" דחה בשאט נפש. לעומת זאת, הבהיר, שאם תותקף ישראל- תתגונן בכל כוחה, אפילו תיאלץ לעמוד על נפשה בודדה. "עשינו זאת גם ב1948 — ובלי אווירונים" הזכיר.
באותו ערב נערכו שלוש שיחות עם האנגלים. הדיונים היו ארוכים ומתישים. עורך הדין שבלויד גבר על המדינאי שבו- ולתוך הוועידה חדרה אווירת הסתייגות וחשדנו, הקיימת בין מומחים. אפילו בשעת האורחה, כשנושא השיחה הפך להיות כללי, נותר לויד זהיר ונוקשה, וכששאלו את בן-גוריון ברוח טובה, מתי החלה למעשה ההיסטוריה האנגלית היפנה אותו למזכירו הפרטי: "לשם כך הוא דרוש לי…" העיר בהומור יבש.
סמוך לחצות החל להסתמן פתח של הבנה. לויד חדל מהתנגדותו, שישראל תפתח את המבצע בפשיטת תגמול- אם כי הזהיר, שאינו מוסמך להשיב סופית על כך. לבסוף, אף נאות, שמטוסים צרפתיים יוצבו בישראל ויגנו על עריה ביום הראשון למלחמה. והעיקר- הסכים להקטין ליממה וחצי את רווח הזמן, שבין הפעולה הישראלית להתערבות האנגלו-צרפתית.
כל זאת בתנאי, שהממשלה האנגלית תאשר את ההצעות…
תם יומה הראשון של "ועידת סאוור".
בן-גוריון נראה מרוצה, אולם הטיל ספק, אם תאשר לונדון את התיקונים המוצעים. לא פחות סקפטיים היו הצרפתים. דיעה זו התחזקה, לאחר שהגנרל מרטן, שליווה את שני האנגלים לשדה התעופה סיפר, כי לויד מוסיף לשלול את העניין מעיקרו…
אינפורמציה זו גרמה לנדודי שינה לאחד מקציני המטכ"ל הצרפתיים.
במשך כל הלילה הגה תכנית, שהיה בה, לדעתו, כדי לענות על שתי השאלות המרכזיות, שעיכבו את ההסכם" עילה נאותה והקדמת מועד ההתערבות האנגלו-צרפתית.
ההצעה הצרפתית
בבוקר ה23 – באוקטובר 1956 – יומה השני של "ועידת סאוור"- יורט מטוסם של חמשת ראשי המרד האלג'ירי.
הקבינט הצרפתי התכנס מיד לישיבת חירום- ו"סאוור" נותרה ללא מיניסטרים… המשך קיומה של ה"וועידה" הועמד בסימן שאלה. בן גוריון, שהגיע בחשאי לצרפת, לא יכול היה להישאר שם שעה אחת יותר מהדרוש. מאידך גיסא, אילו המריא באותו יום- הייתה מתפרקת "ועידת סאוור" בכישלון.
הישועה צמחה בדרך מקרה: קולונל מאז'ן הודיע, שאחד ממנועי הדי.סי.4 שצריך היה להחזיר את המשלחת הישראלית, הגיע לקצה גבול שימושו… לא נותרה, איפוא, ברירה, אלא להמתין עוד יום.
בינתיים, החלו להגיע השרים הצרפתיים. לעת הצוהריים הסבו הכל לארוחה חגיגית. בן-גוריון התעניין במתרחש באלג'יריה, ופינו העיר, "בעזרת השם, הצלחנו לסיים את ישיבת הקבינט באותו מספר שרים, שהחילונו אותה", היה זה רמז, שהממשלה הצליחה להתגבר על המשבר.
ואז, החל קצין המטכ"ל הצרפתי להסביר את תוכניתו: ישראל תפתח בפעולה לעת ערב… למחרת תודיע שאחת מעריה הופצצה על ידי המצרים… מיד ייכנסו לפעולה כוחות האוויר הצרפתיים, וגלגלי המלחמה יתחילו לנוע…
חלק מהצרפתים הגיב בביטול: "הרעיון לא יתקבל על דעת האנגלים".
ברם, בטרם ניתנה לבריטים הזדמנות להביע דעתם, נשמעה התנגדות נמרצת וחד משמעית ממקור אחר.
בפנים תקיפים ובעיניים מכווצות התרומם בן-גוריון ממקומו, וביקש לתרגם את דבריו מילה במילה.
"אני רוצה להגיד אן דבר, שאולי אינו רציונלי, ויתכן והינו נאיבי" פתח בטון שקט ועצור, דבריו נמשכו כעשר דקות, והיו אלה מהרגעים הגדולים בחייו של מדינאי ומנהיג. בפרק זמן קצר זה הסביר בן-גוריון על רגל אחת, מהו סוד כוחה של ישראל: "אנחנו חזקים- משום שאנו לוחמים עבור עניין צודק!" הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "אני, אינני מסוגל לשקר לדעת הקהל בעולם, ובוודאי, לא לבני עמי" קולו הפך זועם "לשקר לעולם כולו, כדי לעשות את העניין יותר קל ויתר נוח לבריטניה? זאת, לא! לעולם לא! "יש לנו הרבה טענות לעולם"- הזכיר- "בייחוד ב16 – השנים האחרונות, לאחר שכמעט כל יהדות אירופה הושמדה- והכל החשו…
אך דבר אחד שמר עלינו בכל הדורות: האמונה בצדקתנו".
בסיום דבריו העיר, שכבר הרחיק לכת מאוד בוויתורו לבריטים: מנקודת מבט ישראלית אין לו עניין לפעול- לא בשבוע זה, ולא בשבוע הבא… "הסכמתי להקדמת פעולתנו רק משום שהאינטרסים המשותפים של שלושתנו" הוא פנה בקריאה לצרפתים, להתחשב בקשייה של ישראל, ו"אם יש לנו קשיים מוסריים- עליכם להבין גם קשיים אלה".
בחדר שררה דומיית מוות. פתע התברר לכולם, שאין הם יושבים עם פוליטיקאי ערמומי, אלא עם אדם בעל ערכים יציבים, שלא יהיה מוכן למכרם בעד שום מחיר. הצרפתים ניסו לתקן את הרושם, על ידי הבטחות חדשות לערוב לביטחונה של ישראל ב36 – השעות הראשונות לפעולה, כשתימצא יחידה בזירה. "הצבתם של מטוסים צרפתיים בשדות תעופה ישראליים, ושוטטות אוניות הצי שלנו בקרבת חופיכם מהוות הוכחה, שאין בדעתנו להפקירכם לנפשכם" הטעים בורז'ס.
אולם האווירה נותרה קודרת, ובן-גוריון חזר והתעטף בשתיקה.
אותה סעודת צוהריים היוותה נקודת שפל בוועידה.
תכנית דיון
בתום הארוחה קיימה המשלחת הישראלית התייעצות חטופה, במצב רוח ירוד. בן-גוריון עדיין לא גילה ברמז, אם הוא בעד הפעולה- או נגדה. באותו מעמד העלה דיין את תכניתו האלטרנטיבית: יחידת צנחנים בגודל המינימלי הדרוש- אף לא חייל אחד יותר- תוצנח ביום ה-ע לעת ערב במעבר המיטלה (סודר אל חייטאן). בעת ובעונה אחת יכבוש טור ממונע מספר מוצבי גבול בגזרת ראז אל נאקב- קוציימה, ויפרוץ מערבה דרך תמד ונח'ל, לעבר הכוח המוצנח. במשך 36 השעות הראשונות ימתינו יתר כוחות צה"ל בנקודת ההיערכות- מבלי לעשות מאומה, בשלב זה תהיינה משימות חיל-האוויר הגנתיות ביסודן, והפעלתו תיקבע התאם לתגובת האויב.
בתום 36 השעות- עם כניסת הכוח האנגלו-צרפתי לפעולה- יפתח צהל בהתקדמות כללית לחצי האי סיני, כשהוא מכוון פעמיו היישר אל עבר מטרותיה המדיניות של ישראל, ובראש וראשונה- מיצרי אילת ורצועת עזה.
הצנחת גדוד צנחנים 50 קילומטר מהתעלה חייבת להניח דעתם של האנגלים- סיכם דיין תכניתו- אולם במקרה והללו לא יעמדו בהתחייבויותיהם, אפשר יהיה תמיד לסגת ולשוות לכל העניין אופי של פשיטת תגמול מורחבת…
בן-גוריון האזין בתשומת לב לפרטי ההצעה, אולם נמנע מכל הערה.
פניו נותרו חתומים, ולא ניתן לחזות בהם מחשבותיו. ברם, כשביקשו פרס ודיין לפרוש את התכנית לפני פינו- לא התנגד. שר החוץ הצרפתי עמד להמריא אותה שעה ללונדון, כדי לקבל תשובתו של אידן לסיכומי לויד, ודיין ביקש להבהיר עמו מספר נקודות.
"בסדר"! הניד ה"זקן" בראשו: "אך אל תתחייב!"… פרס ביקש רשות להציע שה"עילה" תהיה מעבר אנייה ישראלית בסואץ- בן- גוריון הסכים גם לכך. דקות אחדות לאחר מכן הסבו שני הנציגים הישראליים עם שר החוץ הצרפתי.
דיין שירטט לפניו בקווים כלליים את הצעת המינימום של ישראל לפעולה המשותפת. הוא עמד בעיקר על התנאי, שישראל לא תפתח במלחמה כוללת נגד מצרים, אלא תערוך פעולת תגמול נרחבת, שתהווה איום על תעלת סואץ. לעומת זאת, תבע התחייבות מצד בריטניה, להפעיל את כוחותיה המזוינים, לא יאוחר מ36 – שעות לאחר שעת האפס הישראלית. כתמורה- דרש להכיר בזכותה של ישראל להחזיק באורח קבוע במספר נקודות מפתח בחצי האי סיני- כדי לקיים את חופש השיט לאילת.
פרס הציע, שה"עילה" לפעולה תהיה שיגור ספינה ישראלית לסואץ.
עצירתה, על ידי המצרים, תגרור אחריה פעולת תגמול, שבעקבותיה תבוא התערבות אנגלו-צרפתית להבטחת התעלה…
פינו לא שלל את התכנית, אולם הביע חשש, שאם תוגש בשלב זה לאנגלים, יבזבזו הללו על הדיון בה זמן כה רב, עד שמוטב לא להזכירה כלל…
לפנות ערב המריא שר החוץ הצרפתי ללונדון.
הסכמת האנגלים
בבירה האנגלית אירעו בינתיים התפתחויות מכריעות.
ב22 – באוקטובר חזר סלווין לויד מ"סאוור", תוך החלטה נחושה להניא את אידן מפעולה משותפת עם ישראל. עמדתו השלילית של בן- גוריון, לגבי ההצעה הבריטית, באה לו כהפתעה נעימה. את רגש הקלתו הביע למחרת באוזני מיניסטר המדינה האנטי-ישראלי, אנתוני נאטינג.
"ובכן, אנתוני יקירי" אמר, "תהיה בוודאי מאושר לשמוע שהתכנית הצרפתית ירדה מעל הפרק"…
לויד הסביר באריכות לעמיתו, כי בן-גוריון העלה שורת טענות, אשר העיקרית בהן, היעדר "כיסוי" אווירי נאות להגנת ערי ישראל. "בנוסף לכך", סיפר בעליצות, "בן-גוריון אינו נלהב כלל להיות מעורב בסכסוך סואץ- הגם שהוא רוצה מאוד לשים קץ לאיום הפדאיון, ולהסיר את ההסגר הימי מעל מיצרי אילת… השרים הצרפתים אמנם הפעילו עליו לחץ כבד להצטרף לתכנית המשולשת- אולם הוא סירב להיכנס לכל התחייבות שהיא".
שמחתו של לויד הייתה מוקדמת.
כשנפגש ב23 – בחודש עם ראש ממשלתו ודיווח לו על השתלשלות העניינים- הייתה התוצאה הפוכה, משציפה. קדחת הפעולה כבר אחזה באותה עת באידן, והוא היה מוכן להרחיק לכת בוויתוריו לבן-גוריון.
מבלי לאבד זמן, התקשר עם עמיתו הצרפתי, גי מולה, והפציר בו לנסות שוב "לשכנע" את הישראלים. הוא גם ביקש לשגר אליו את פינו, כדי לטכס יחדיו עצה, כיצד "לשבור את הקרח".
כל זאת, כמובן, לא ידעו אנשי המשלחת הישראלית ב"סאוור", ולפחות חלק מחבריה- דיין ופרס- עשו מאמצים מקבילים, כדי למצוא נוסחת פשרה, שתענה על דרישות אנגליה וישראל כאחת.
כשהגיע פינו ללונדון, הסתגר עם אידן לשיחה בארבע עיניים. למראה הצעותיה חדשות של ישראל- נשם ראש ממשלת בריטניה לרווחה.
"סבורני, שאוכל להעביר זאת", אמר.
למחרת, ב24 – באוקטובר, כינס את הקבינט המצומצם שלו לישיבה מכרעת. מתוך חמישה שרים, שנטלו חלק בדיון- תמכו בו ארבעה; אחד התנגד בתוקף- סלוין לויד.
בתום ההצבעה הודיע אידן לשר החוץ הצרפתי על הסכמת ממשלתו לפעולה משולשת, ברוח התיקונים הישראליים. כדי למנוע עיכובים, אף מסר לו העתק הנוסח, שאושר על ידי הקבינט. סוכם, ששני שליחים רשמיים יצאו באותו ערב ל"סאוור" כדי לחתום על ההסכם הסופי.
בשעות הצוהריים המריא פינו חזרה לצרפת.
המפנה בוועידה
יומה השלישי והאחרון של "ועידת סאוור" נפתח בפעילות קדחתנית בקרב חברי המשלחת הישראלית. בשעות הבוקר צלצל הטלפון במלון "ריינולדס": דיין ופרס נקראו להתייעצות דחופה עם ה"זקן", כשהגיעו, מצאו את בן-גוריון שליו ונינוח ומסביר לאבל תומא, בטון כמעט אבהי, ש"אין בכלל בנמצא בעיה של היום או לעולם לא. אין להיתפס בפטליות כזו לגבי גורם הזמן", העיר בנימה פילוסופית, "אפילו הבחירות באמריקה, שקרוב לוודאי יסתיימו בבחירתו מחדש של אייזנהאואר, אינם עדיין קץ הדורות", הסביר, "להפך, ייתכן ודווקא אייזנהאואר בטוח בעצמו עשוי לתמוך בפעולה נגד נאצר".
ברם, תומא נתגלה כאגוז קשה לפיצוח: "גם במקרה של היטלר דחו את הפעולה בנימוקים שונים" אמר, "וראה מה נורא המחיר ששילמנו כולנו… בעיית העיתוי אינה רק שאלת הבחירות בארצות-הברית אלא בעיית החדירה הסובייטית העמוקה למצרים. בסופו של דבר, עלולים אנו למצוא עצמנו מול אויב מחוזק בהרבה, ממה שהינו עתה". וסיים במשפט פתטי: "ביום מן הימים תתפרסם "וועידת סאוור"; בנו תלוי הדבר, אם תתפרסם כוועידת יאלטה או כוועידת מינכן של המזרח התיכון"…
ה"זקן" הסתפק בחיוך, ולא המשיך בויכוח. אחר כך תלה מבט מופתע בשני עוזריו: "מה, אתם כבר כאן?!" לפני פרס ודיין ניצב בן גוריון חדש: תוסס, שופע מרץ… לא היה עוד זכר להתלבטויות. נעלם הפילוסוף- ואת מקומו תפס מדינאי חריף ומעשי.
הוא הציג להם עשרות שאלות. אך עוד בטרם השיבו, כבר ידעו בליבם, כי ההכרעה נפלה- ה"זקן" החליט בחיוב.
היה זה המפנה בוועידה.
במשך שעה ארוכה נאלץ דיין לחזור ולפרט כל סעיף וסעיף בהצעתו, כשמדי פעם נורית לעברו שאלה עניינית, זו או אחרת, שלא הספיק לתת עליה דעתו. טרוסט המוחות פעל ביעילות ובמלוכד. בן-גוריון לא נהג להשאיר נקודות סתומות. "אין לגלות תכניותינו האופרטיביות" הזהיר, "די שנמלא חלקנו בהסכם". הוא לא נתן אמון יתר באנגלים…
נעילת "ועידת סאוור" התקיימה בצילם של מאורעות בין-לאומיים כבדי משקל.
למערב החלו להסתנן הידיעות הראשונות על התקוממות בהונגריה.
לכידת ראי המרד האלג'ירי עוררה גל התלהבות ברחבי צרפת, והפרסטיז'ה של ממשלת גי מולה עלתה מעלה מעלה. לעומת זאת קיבלו הבריטים סטירת לחי נוספת עם ניצחון הפרו-מצרים בבחירות בירדן, ואידן הועמד בפני הברירה הדוחקת: פשרה עם נאצר לכל אורך החזית- או מלחמה מיידית בו.
ב3 – אחה"צ הגיע פינו מלונדון, כשבפיו חדשות מרעישות: הקבינט האנגלי אישר את נוסח ההסכם המוצע.
שר החוץ הצרפתי שלה מכיסו את "ששת הסעיפים" של אידן, ובטון שקט ומאופק הקריאם לפני נציגי ישראל וצרפת. הם היוו התדמות ניכרת לעומת העמדה הנוקשה, שגילה לויד בפתיחת הוועידה.
אבן הנגף העיקרית- תביעת אידן, כי ישראל תפתח במלחמה כוללת נגד מצרים- הוסרה. האנגלים הסכימו שהפעולה הישראלית תישא בראשיתה אופי של פשיטה צבאית באזור התעלה, בתנאי- שבעקבות הוצאתה לפועל יושג טיעון כי, נעשתה פעולה מלחמתית, המסכנת את תעלת סואץ.
כן הוסכם להקטין את רווח הזמן, שבין תחילת הפעולה הישראלית לבין ההתערבות האנגלו-צרפתית, ולהעמידו על מקסימום של 36 שעות, האנגלים הציעו את מועד כניסת כוחות האוויר שלהם ושל הצרפתים למערכה, בין חצות הלילה השני שלאחר הפעולה הישראלית- לשחר יומה השלישי.
אידן ויתר גם על השימוש במונח "אולטימטום", כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של ישראל… במקום זאת, הציע לערוך "פנייה" לישראל ולמצריים. ההבדל במעמדן של שתי המדינות יודגש על ידי שני ניסוחים שונים. בעוד שההודעה לישראל תכלול שני סעיפים- דרישה להפסקת אש והרחקת הכוחות לתחום 10 מילים מהתעלה- יתוסף למצרים סעיף שלישי: תביעה להצבת יחידות אנגלו-צרפתיות באזור סואץ, כדי להבטיח את קיום שתי הדרישות הראשונות.
האנגלים גם הסכימו להפעלת מטוסים צרפתיים מבסיסים ישראליים, כדי להעניק הגנה אווירית לערי ישראל.
מועד פתיחת הפעולה נקבע ליום ב', 29 באוקטובר, שעה 19:00 לפי שעון ישראל.
פינו סיים קריאתו, והמשלחת הישראלית יצאה לגינה להתייעצויות.
עמדת בן-גוריון הנוקשה והבלתי פשרנית קצרה לבסוף פירותיה, "ששת הסעיפים" היוו ניצחון מרשים לדיפלומטיה הביטחונית הישראלית.
ההישג המרכזי התבטא בהכרת אנגליה בישראל כשותפה ל"מבצע המשולש" עד לאותה שעה- גם בתזכירו הקודם של אידן- התחייבה בריטניה לגבי ישראל רק בעקיפין, ובדרך כלל- באמצעות צרפת.
הייתה זו הפעם הראשונה שהאנגלים הודו, במסמך רשמי, בשיתוף פעולתם עם ישראל, ואף הביאו בחשבון את דרישותיה המיוחדות.
במישור הצבאי הסכימו האנגלים לוותר על דרישת "הצעד המלחמתי המובהק" שכה הירבו להתעקש עליו, ולהסתפק בפעולת תגמול נרחבת- על כל היתרונות הצבאיים והפוליטיים שזו העניקה לישראל: הם גם נעתרו להקדים התערבותם ב36 – שעות, וחזרו בהם מהתנגדותם להשתתפות צרפתית פעילה בהגנה אווירית על ישראל.
לעומת זאת, נעלמו באורח חשוד מטיוטת ההצעה שני נושאים: הבעיה הירדנית ו"מפת העתיד" של חצי האי סיני…
"דברים אלה טעונים הבהרה וחייבים להיכלל בהסכם החתום", פסק בן-גוריון.
שתי המשלחות סיימו התייעצויותיהן והמתינו לבוא שליחי ה"ממלכה המאוחדת".
נעילת הוועידה
הסיבוב האחרון ב"שיחות סאוור" נפתח ב4 – אחה"צ. את האנגלים ייצגו "מזכירו" של לויד, לוגאן, וממלא מקום מזכיר המדינה, פטריק דין, ששימש כמתאם מודיעיני בין משרד החוץ הבריטי לשירות הביון.
פינו פתח שוב בקריאת "ששת הסעיפים". האנגלים הנידו ראשיהם בהסכמה, ואישרו רשמית תמיכת ממשלתם בתכנית.
ברם, בן-גוריון לא נראה נחפז כלל ועיקר. "ההסכם לוקה בחסר", הכריז. הוא העלה את שאלת הסעיף הירדני, ותבע התחייבות האנגלים לא לחוש לעזרת חוסיין, אם יתקוף ראשון את ישראל. ה"זקן" גם לא שכח להזכיר את חופש השיט במיצרי אילת- אחד הנושאים המרכזיים בגללו הסכימה ישראל להצטרף לפעולה. הוא חזר ודרש להכיר בזכות ישראל להחזיק דרך קבע באי טיראן, כדי למנוע מהמצרים לחזור ולחסום את המעבר הימי, בכל עת שיעלה לפניהם הרצון…
בנקודה הירדנית לא נתעוררו קשיים מיוחדים. האנגלים הסכימו, שאם ירדן תתקוף ראשונה את ישראל- לא יחושו לעזרתה. ברם, לגבי מעמדו של האי טיראן, סירבו להתחייב מפורשות, תוך טענה, כי אינם בקיאים בנושא, והוא לא נכלל ב"ששת הסעיפים" עליהם הוסמכו לגון. הם ביקשו פירוט תכנית ההתקפה הישראלית, אולם נתקלו בסירוב מוחלט של בן-גוריון. לבסוף הסתפקו בהצהרת ראש ממשלת ישראל, כי ממדי פשיטת צה"ל יהוו עילה מספקת להתערבות אנגלו- צרפתית.
ב5:00 – אחה"צ הציע בן גוריון לחתום על פרוטוקול רשמי. "בסדר" נענו הבריטים, "אולם ההסכם יהיה טעון אישור הקבינט".
ועדת ניסוח בת שישה התכנסה באחד החדרים.
בעוד ה"שישה" דנים על פרטי ההסכם, ניהל שמעון פרס משא ומתן עם הצרפתים על בעיות "צדדיות": כספים, רכש ועוד.
"עלינו להתחיל מייד בגיוס", אמר לבורז'ס, בהגבירו במקצת את קולו, כדי שיגיע גם לאוזניו של פינו.
שר ההגנה הצרפתי, שהיה מהמאיצים הראשיים לפעולה, ניענע ראשו בהסכמה: "בוודאי, אין לאבד אף רגע".
"אך מניין יימצא הכסף?" נאנח פרס, "לעומת תקציבכם הצבאי בן ה- מיליארד דולר, אין משמעות רבה ל20 – מיליון- אך לגבינו, זהו 3 סכום נכבד!" וכמתוך הברקת פתע הוסיף: "בעצם, זהו בדיוק הסכום שאנו חייבים לכם עבור עסקת "גאות"- מדוע לא תתייחסו לאותו ציוד, כאילו נועד ל"מבצע קדש", ותעניקוהו לנו בתנאי השאלה דומים?" פינו צעד קדימה, ובורז'ס שלח לעברו מבט שואל. "נצטרך לעשות משהו בנידון", העיר שר החוץ, "אני מציע, שנחטוף מילה או שתיים עם שר האוצר, פול רמדייה".
"אתה יכול לראות את העניין כמסודר!" טפח בורז'ס בחביבות על שכמו של פרס.
בקומה השנייה ניטש הקרב האחרון על הניסוח.
האנגלים לחמו נגד כל סטייה מ"ששת הסעיפים". לאחר שעתיים של מאמצי ניסוח, מחיקות וחוזר חלילה- הושלם סוף סוף "פרוטוקול סאוור". כל הצדדים נשמו לרווחה. מלבד "ששת הסעיפים" כלל המסמך בניסוחו הסופי עוד שתי נקודות- ירדן וחופש השיט במיצרי טיראן.