(מתוך: ביום סגריר, הוצאת אות-פז, יוסף עברון, עמ' 15-33)
1953 – ימים עגומים
בשלהי 1953 – חמש שנים לאחר כינונה – עדין לא הייתה ישראל קיימת כגורם מדיני במפה הפוליטית של האזור. היו אלה ימים עגומים למדינה הצעירה, אשר נציגיה חיזרו לשווא על פיתחי המעצמות הגדולות בבקשה לנשק או לחוזי בטחון. טעמי הסירוב לא נבעו מהשקפה עקרונית, ואף לא מהעדר אהדה- הם היו פשוט פונקציות של כדאיות, לא נאמר, שישראל אינה זקוקה לנשק, אלא נמסר לה בפשטות, שהספקת ציוד מלחמתי לישראל סותרת את האינטרסים של מספר מדינות בעולם הערבי ..
וכך אירע, שעבור מטוס מסרשמידט מיושן, שמחירו הנומינלי לא עלה על 40 אלף דולר, נדרשה ישראל לשלם 200 אלף דולר, טבין ותקילין. בלית ברירה ציידה עצמה ישראל מכל הבא ליד.
כ
הסטייט דיפרטמנט מעיין בבקשת הנשק של ישראל, שמוליק כץ, 56
עיקר המאמץ התרכז באותה העת באירופה, והתנהל בעזרת "מתווכים". אחד מהם היה רוזן פולני, שהתגורר בארמונו לשעבר של נפוליאון בפאריס. היה זה איש בעל ניסיון ומילת כבוד, שעשה את מלאכתו תמורת תשלום נאות. אלא שהדרישה עלתה בהרבה על ההיצע. ברור היה, שמצב עניינים זה אינו לכבודה של מדינה עצמאית. "עלינו לקיים מגע ישיר עם ממשלות, ולהעביר את הרכש לפסים וממלכתיים", קבע המנכ"ל החדש של משרד הביטחון, שמעון פרס. קל היה להגיד. אולם כיצד מגשימים זאת הלכה למעשה? הקשר עם משרד ההגנה הצרפתי החל באמצעות קולונל מזדקן. המשא ומתן התנהל בעיקרו על תותחים בינוניים (155 מ"מ). "עדיין זכורה לי המבוכה, שתקפה את שני הצדדים, כשעלתה בעיית התשלום"- סיפר פרס- "איש מאיתנו לא ידע כיצד משלמת ממשלה אחת לרעותה ..
הצעתי, איפוא, שנפקיד מליון דולר לחשבון משרד ההגנה הצרפתי, ולאחר מכן, נערוך את הסיכום ..
להפתעתי, נתקבלה ההצעה על דעתו, והתותחים החלו לנוע ..
"המגע הראשון עם משרד החוץ, או בכינויו המקוצר, ה"רציף"- היה פחות מעודד. פרס נועד לשיחה עם מנהל מחלקת ה"לבנט" פרופסור מאייר. "האם בכוחנו לברר יחסי ישראל-צרפת, ללא גינוני דיפלומטיה?" שאל. "התואיל להציג לפני את משאלותיכם- ואילו אני אומר לך, מה רצוננו מצרפת?" נציג ה"קאיי דאורסי" נענה לאתגר. "על ישראל לכבד את גבולות סוריה ולבנון, ולתרום חלקה לשמירת השקט במזרח התיכון. " פרס לא נתקשה להעניק הבטחה מלאה, לגבי שתי הדרישות. לעומתן, הציג תביעה אחת ויחידה- נשק. "זה" אמר פרופסור מאייר, "עניין אחר לחלוטין!
"יותר מכל נזקקה ישראל באותם הימים למטוסים. "מדוע שלא תרכשו מספר נורדים, כדי לסלול את הדרך למיסטרים"? הצי מנהל חברת "נורד אויאסיון", פייר פייט, סוציאליסט צעיר ודינמי. הנורדים נרכשו- אך המיסטרים נותרו רחוקים כשהיו.
1954 – אנגליה
ישראל התדפקה על שערי אנגליה. ביולי 1954 נפגש פרס עם שר ההגנה בממשלת צ'רצ'יל, סלווין לויד, ועם מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, אוולין שקבורו. בתום השיחות הסכימו האנגלים למכור לישראל שתי משחתות מיושנות. הם הסבירו בגילוי לב ראוי לשבח ש"אין בכוח המשחתות לסכן את שלומה של ירדן"..
על טנקים לא רצו כלל לשמוע. טען שנקבורו: "המערב זקוק לבסיסים, לנפט ולידידות הערבים. לרוע המזל", העיר בציניות, "נכונים הערבים לכרות ברית רק עם מי שיגביר עצמתם הצבאית, תסכים, איפוא, שאין לנו ברירה אלא להעניק להם נשק, כדי שיוסיפו לעמוד לצדנו"..
פרס לא הסכים "אם אינכם חפצים להעניק לנו נשק מגן- מדוע שלא תחתמו עמנו חוזה הגנה?" שקבורו העיף בו מבט מלא רחמים "משום שהדבר עלול להרגיז את הערבים"..
לפתע רכן לעברו כממתיק סוד: "על ישראל להיות מעונינת בהמשך שלטונו של נאצר, מאחר שהאלטרנטיבה עלולה להיות הרבה יותר מסוכנת לישראל ולמערב כאחד". פרס חייך: "לפני שנה וחצי בלבד אמרתם לנו אותם דברים לגבי נאגיב, ולפני ארבע וחצי שנים טענתם, שפארוק הוא סמל חי ליציבות במזרח התיכון"..
השיחה עם סלווין לויד התנהלה באותם הפסים, ובסיום ביקורו קבע מנכ"ל משרד הביטחון: "בדרך כלל התרשמתי שהאנגלים עדיין אינם מכירים במדינת ישראל, ובוודאי, שטרם השלימו עם קיומה העצמאי"..
השנה הייתה 1954
אנגליה עדיין השתעשעה בחלומות ורודים על המשך ההגמוניה שלה במזרח התיכון, תוך הישענות על גלאב פחה, נורי סעיד ו"ברית בגדאד". גמאל עבד-אל נאצר הצטייר בעיניה כמנהיג מתון, וישראל לא היוותה גורם שיש להתחשב בו. שנתיים לאחר מכן יצאה בריטניה למסע סואץ.
1955 – פאריז
שנת 1955 ציינה מפנה בתולדות המזרח התיכון- תחילת החדירה הסובייטית לחלק זה של העולם, שהפך בן לילה למוקד חדש במלחמה הבין-גושית. ברית בגדאד" נתגלתה ככישלון חרוץ. לא זו בלבד שלא הצליחה לבלום את התפשטות הרוסים, אלא אף החישה את התפוררות שרידי ההשפעה הבריטית באזור. בישראל הסתמנה ראשיתה של תפנית חדה במדיניות הרכש הביטחוני, ובמידת מה- באוריינטציה הפוליטית. בפברואר הגיד פנחס לבון התפטרותו לממשלת משה שרת, ודוד בן- גוריון חזר ונטל לידיו את הגה הביטחון. יומיים לאחר שנכנס לתפקידו שטף כל הסתננויות חדש את גבול הדרומי של הארץ. ב28 – בחודש הגיב צה"ל בהתקפה על עזה. מועצת הביטחון גינתה את ישראל..
בבאנדונג שבאינדונזיה ננעלה באפריל ועידת 29 מדינות אפריקה ואסיה, בהכרזה אנטי ישראלית חריפה: אנתוני אידן, שהפך לראש ממשלת בריטניה, נשא נאום בזכות קיצוץ גבולות מדינת ישראל. בדרום הארץ הפגיזו המצרים את נחל עוז- לראשונה מאז נחתמו הסכמי שביתת הנשק. ובאצטדיון רמת-גן, ביום העצמאות השמיני, הזהיר בן-גוריון: "אידן יודע שגבולות ישראל לא ישונו בלי מלחמת דמים..
עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים אלא במה שיעשו היהודים". אחת מהחלטותיו הראשונות של "הזקן" הייתה לעשות הכל כדי לציד את צה"ל בנשק צרפתי חדיש. בראשית מאי שיגר בן-גוריון את מנכ"ל משרד הביטחון לפאריס, כשהוא מציידו באיגרת אישית לשר ההגנה החדש, הגנרל קניג. הלה קיבל בלבביות, קרא בעיון את המכתב, וביקש פירוט הנשק והציוד הדרושים לישראל. פרס ערך רשימה שנחשבה באותם הימים ל"דמיונית": 30 טנקים א. מ. איקס, 200 תותחים, 29 מטוסי מיסטר 4 ו15 – מפציצי קרב ווטור. ב20 – ביולי אישר משרד ההגנה את העסקה. בספטמבר כבר ישב מישהו אחר על כיסאו של קניג- הגנרל ביוט. ושוב צריך היה להתחיל מבראשית. שמעון פרס הרבה לנסוע באותם ימים לצרפת, וככל שביקוריו תכפו יותר, כן הוקסם מהארץ ומעמה. "גיליתי שם אהדה לעם היהודי, לגורלו, לטרגדיה שפקדה אותו. קיבלנו מצרפת הרבה תשובות שליליות, אך מעולם לא הייתה לנו ההרגשה, שתשובה כלשהי נושאת אופי סופי. הצרפתים הנם עם בעל לב פתוח ודיאלוד בלתי פוסק, ואפילו שעלול אתה להפסיד עמם ויכוח הגיוני- הרי שיכול אתה להכריעם פתאום בארגומנט סנטימנטלי. בצרפת קיימת אסתטיקה כפולה: גם של הראציונליות וגם של הסנטימנטליות. תמיד תמיד יימצא צרפתי רם קומה, בעל שאר-רוח שיירתם בהתלהבות לטינית ובאומץ, ללחום לנען "עניין אבוד". התרשמותו העמוקה של פרס מצרפת היוותה, ללא ספק, גורם מכריע בשינוי האוריינטציה המדינית של בן-גוריון- על כל ההשלכות שנודעו לדבר ב12- השנים האחרונות. בשילהי 1955 עדיין שלטה בצמרת המדינה האסכולה האנגלו-סכסית. אפילו בן-גוריון השתעשע אז בחלום על ברית צבאית עם ארה"ב. במשרד החוץ הישראלי שלטה המנטאליות האמריקאית. צרפת נראתה כמקום קיט נעים. אפס, בעוד בישראל מנהלים ויכוח היפותטי על שתי האסכולות ומטפחים אשליות על ברית צבאית עם וושינגטון- ביצע נאצר תפנית של 180 מעלות מזרחה.
1955 – העסקה הצ'כית
הידיעה הראשונה על כוונת הרוסים לספק נשק לקאהיר הגיעו לישראל בסוף אוגוסט 1955- בד בבד עם גל חדש של מעשי טרור, ללא תקדים. התוקפנית המצרית הגיעה לשיאה עם חדירת יחידות קומאנדו לעומק של 40 ק"מ אל תוך שטח ישראל, תוך ביצוע שרשרת מעשי רצח, חבלות והפגזות. ב12 – בספטמבר הרחיק נאצר לכת, ופרסם שורת תקנות, שתכליתן למנוע שיט ישראלי במפרץ עקבה. המצור על אילת הפך לעובדה מוחלטת- לא רק בים אלא גם באוויר. "אל-על" נאלצה להפסיק טיסותיה הקבועות לדרום אפריקה. על רקע מצב בטחוני קודר זה, נפלה ב27 – בספטמבר 1955, הכרזת קהיר על עיסקת הנשק הצ'כית- כרעם ביום בהיר. הסכם הנשק הרוסי-מצרי הראשון, בנושע בעולם כ"עסקה הצ'כית", לידתו באפריל 1955 בראנגון, בפגישה בין כמאל עבד-אל-נאצר וצ'ו- אן-ליי. השניים נועדו לשיחת היכרות בבירת בורמה, בדרכם לוועידה באנדונג. זמן מה לאחר מכן, הגיע שר החוץ של בריה"מ, דמיטרי שפילוב, כדי לעמוד מקרוב על התקדמות ה"מהפכה" במצרים ולאמוד את סיכוייה. הדוח שמסר לחבריו בקרמלין אישר את המלצת ראש ממשלת סין, והרוסים החליטו שההשקעה כדאית..
הצ'רצ'ילים בספרם "מלחמת ששת הימים" יודעים לספר, שסוכנות הביון האמריקאית ידעה על העסקה לפני פרסומה, והיה זה אחד מאנשיה, קרמיט רוזוולט, שיעץ לנאצר לטעון כי ההסכם נחתם עם צ'כוסלובקיה..
כדי להבין את סיבת הבהלה שעיסקה זו עוררה בשעתה, יש לזכור כי עד לאותו מועד לא ידעו מדינות האזור רכישות מרוכזות, שחרגו מ- עד 40 טנקים: קניית תריסר מטוסי סילון נחשבה להישג של ממש. 30 בבת אחת הופר מאזן החימוש במזרח התיכון, ובממדים שהטילו חרדה על ישראל. "אני יכול לזכור היטב לילות אלה" ביפר פרס, "הבריטים סולקו מהאזור- וכלום לא הזדעזע; הרוסים חדרו- וכבודו של נאצר הרקיע שחקים. מדי פעם הגיעו ידיעות על ריכוזי צבא בסיני..
ובידינו אין מטוסים מאותו הסוד, ואף לא נשק יעיל נגדם. למילה "מיג" היה אז צלצול מאגי..
לתסבוכת הטכנית נוספה, איפוא, גם מיסטיקה סובייטית..
" המערב הגיב על זרם הנשק המזרחי למדינות ערב בדרכו המסורתית: הטיל אמברגו על ישראל.
שמוליק כץ, 56
הגיעה שעת המבחן לגבי שתי האסכולות: זו של משרד החוץ, שהוסיפה לגרוס אוריינטציה אנגלו-סכסית; וזו החדשה מקרוב נולדה- שדגלה בפנייה לצרפת. את הראשונה ייצג אבא אבן, את השנייה- שמעון פרס. שתי הזרועות החלו לפעול בעת ובעונה אחת. ב18 – באוקטובר 1956 יצא ראש הממשלה דאז, משה שרת, בקריאה דרמטית לאומות העולם לספק נשק לישראל. פחות משבועיים לאחר מכן, ב29 – בחודש, הוא נועד בג'נבה עם שרי החוץ של בריטניה וארה"ב . מאקמילן הניד בראשו בשלילה: "בריטניה גמרה אומר, שלא לעודד את מרוץ החימוש באזור..
". פוסטר דאלס התחמק: "ארה"ב תעיין ב"אהדה" בתביעות ישראל"..
כשניסה שרת להעלות את נושא "חוזה הביטחון", משך דאלס בכתפיו באי רצון בולט: "אקח דברים עם הנשיא, אולם העניין אינו נראה לי ממשי כרגע"..
ראש הממשלה לא פסח בביקורו אפילו על מולוטוב. השיחה בין השניים התנהלה ברוסית צחה, אך זו הייתה גם מעלתה העיקרית. היחיד שלא השיב את פני שרת ריקם היה אדגר פור "אמור מה אוכל לעשות למענכם"? שאל, ובו במקום צילצל למיניסטר ההגנה, ביוט. ב26 – באוקטובר לעת ערב התקיימה פגישה בין פרס לגנרל ביוט. לא זו בלבד, שהצרפתים הביעו נכונות לספק מיד את ה20 – א. מ. איקס על פי החוזה הישן, אלא הסכימו להוסיף עליהם עוד 60 חדשים, וכן תותחים של 75 מ"מ. באותו לילה הודיע פרס לבן-גוריון, שהצרפתים נעתרו להחליף לנו מיסטר 2 במיסטר 4א, ומוכנים יהיו לספק לנו 24 מהם השנה, ועוד שתי טייסות בשליש הראשון של 1956..
"הם הביעו נכונות לוותר על חלק מנשקם"- לטובת צרכינו הדחופים" ציין. מועד חתימת הסכמים נקבע ל2 – בנובמבר.
האמברגו על ישראל
האווירה בארץ הייתה של "ערב מלחמה". לאחר שרשרת תקריות גבול, הפגזות יישובים וחדירת מטוסים מצריים- התחפרה יחידה מצרית בניצנה, קילומטר אחד בתוך שטח ישראל. בנאומו בכנסת מנה בן-גוריון 153 נפגעים בהרוגים ופצועים ב9 – החודשים הראשוניים של 1955; הזכיר את חסימת מיצרי אילת ומניעת השיט הישראלי בסואץ, והכריז: "מלחמה זו לא תוכל להישאר חד-צדדית לאורך ימים". מי שהכיר את ה"זקן" ידע כי לאחר הצגת השטר יבוא הפירעון. בו בלילה פרץ צה"ל לניצנה וזרה לכל רוח את הכוח המצרי הפולש. בפאריס התכנסה כל החבורה הישראלית במשרדו של סגן שר-ההגנה, קרוזיה, כדי לחתום על עיסקת הנשק. "לבשנו חגיגית, והלכנו" תיאר פרס, "קרוזיה שאל בחיוך: "איך מזג האוויר בישראל?" זה נשמע תמוה, אך דיברנו בנימוס על האקלים, שוחחנו 5 רגעים..
ואין זכר לחוזה. "מה חדש?" התעניין מארחנו באדיבות. "באנו לחתום!" השבנו. "אהה, לחתום!" אמר "ובכן, התעוררו מספר קשיים"..
הקשיים כרגיל נבעו ממשרד החוץ. בעוד הגנרל ביוט מורה להקצות לצה"ל 12 מיסטרים מבית החרושת- נועדו מקמילן, דאלס ופיניי והגיעו לכלל הכמה על "מדיניות מערבית מתואמת לגבי הספקת נשק למזרח התיכון". ימים אחדים לאחר מכן, ב7 – בנובמבר, הוקמה לתחייה "וועדת החימוש המשולשת" ). באותן מסיבות הייתה לכך משמעות אחת ויחידה: N. E. A. C. ) אמברגו חד-צדדי על ישראל. שלושה שרי חוץ מערביים עשו יד אחת, כדי למנוע נשק מישראל. מולם ניצב שמעון פרס- "האיש בחליפה הכחולה", כפי שתואר באותה תקופה ע"י עיתונאי- נציג בודד של מדינה קטנה, שלשום מעצמה לא היה אינטרס מיוחד בקיומה, מוקפת מיליונים של ערבים עוינים, המצחצחים חרבותיהם ומונים שעות קיומה. מחוגי הזמן נעו במהירות. בישראל הורה דוד בן גוריון לרמטכ"ל להכין תכניות צבאיות לפריצת המצור על אילת. הייתה זו הפעם הראשונה, שאפשרות "מלחמת מנע" נשקלה על ידו בכובד ראש. בצרפת התרוצץ מנהל משרד הביטחון הישראלי ממשרד אחד למשנהו. לא היה ידיד שלא פנה אליו, לא נותרה דלת, שלא התדפק עליה. ב10 – בנובמבר החזיק בידו חוזה מכר חדש: 90 טנקים א. מ. איקס, 40 שרמנים, 500 בזוקות. על ההסכם היה חתום סגן שר ההגנה הלאומי, טובאנס. לא היה זה הרבה, ועניין המטוסים נראה אבוד לפי שעה, אך פרס כבר למד לדעת שבצרפת שום דבר אינו אבוד לנצח..
תמיד יימצא מישהו שיהיה מוכן להילחם על "עניין אבוד", לכאורה. הפעם היה זה בורז'ס מונורי. ב28 – בנובמבר יצר שר הפנים של צרפת, מוריס בורז'ס מונורי, בסדרת גילויים מרעישים על העזרה החשאית שקאהיר מגישה למורדי אלג'יריה. דעת הקהל הצרפתית נסערה. דבריו של בורז'ס, שבתוקף תפקידו ממונה היה גם על שירות הביטחון הפנימי- לא נותרו ללא הדים. ב11 – בדצמבר התכנסה ועדת השרים לענייני ביטחון של צרפת, והחליטה רשמית למכור לישראל 12 מיסטרים 4א, תוך שתי הסתייגויות: אישור ה"וועדה המשולשת" והסכמת ארה"ב. בסוף נובמבר 1955 חל שינוי מהותי בעמדת ממשלת צרפת לטובת ישראל. ברם, באותו חודש נפלה ממשלת אדגר פור. בארץ נמשכו תקריות הגבול. בעקבות פגיעות סוריות חוזרות ונישנות בכנרת- פשטו ב11 – בדצמבר כוחות ישראליים על המוצבים, שבחופו המזרחי של האגם. 50 חיילים סורים נהרגו. גל גינויים כללי ניתך על ישראל. ה"קאיי דאורסיי" הטיל אמברגו מחודש על אספקת נשק. בשדה התעופה באורלי שוב שוטט האיש ב"חליפה הכחולה", בכיסו הפנימי היו חבויות שתי איגרות מבן-גוריון: האחת לשר ההגנה, ביוט, והשניה- למנדס פרנס. הפעם גמר אומר להסתער על מבצר ה"רציף". פגישתנו עם מנהל מחלקת המזרח התיכון, הנרי רו, וסגן המנהל הכללי של משרד החוץ, מיארד, טמנה בחובה הפתעה קלה. לאחר שהשניים יצאו ידי חובתם הרשמית ותקפו במלים קשות את "מבצע כנרת" שינו לפתע נעימת דיבורם והתחייכו: "איך הצלחתם לעשות זאת?" חקרו. מאז ומתמיד העריצו הצרפתים את הביצוע הצבאי המושלם. מאז ומתמיד העריצו הצרפתים את הביצוע הצבאי המושלם. היה זה בעיצומה של מערכת הבחירות בצרפת, ופרס השתלב סב להפליא, הוא פתח במסע הסברה משלו; נפגש עם אדגר פור, גנרל ביוט, מנדס פרנס- ואף לא התעצל לכתת רגליו למרחק מאות קילומטרים, כדי להיוועד עם נציגי מפלגות האופוזיציה, שלכאורה לא היה להם כל סיכוי להגיע לשלטון- גי מולה, למשל..
מעודו לא טרח כה הרבה בבחירות בישראל, כפי שהתאמץ בדצמבר בצרפת. 1955 את הפירות קצר עוד לפני ההצבעה. ב23 – בדצמבר סילסל בסיפוק את חתימתו על חוזה הקנייה הראשון של 12 מטוסי מיסטר 4א. מקץ שבוע הפכו תוצאות הבחירות בצרפת את כל היוצרות על פיהן. חלק גדול מידידי ישראל נעלמו מהזירה הפוליטית. ב1 – בפברואר 1956 הגיעה לשלטון ממשלה בראשותו של גי מולה, כשר החוץ נתמנה כריסטיאן פינו. התל אביב כינס שמעון פרס את עוזריו וקבע בקול ליאה: "עלינו להתחיל הכל מבראשית..
1956 – התפנית הצרפתית
שנת 1956 נפתחה בישראל בסימן אזהרתו של בן-גוריון בכנסת: "אנו עומדים בפני התפוצצות חמורה..
נתחייב בנפשנו, אם לא נראה בעיניים פקוחות את סכנת ההתקפה המתקרבת ובאה מצד מצרים, ואולי לא מצידה בלבד"..
עליית ממשלת גי מולה לשלטון נתקבלה בירושלים ברגשות מעורבים. ניסיונה המר של ישראל עם ראשי ממשלות פועלים בבריטניה לימדה להתייחס בהסתייגות ל"הבטחות סוציאליסטיות" של ערב בחירות. יתר על כן, כבר במהלכיה הראשונים גילתה ממשלה זו קו נוקשה כלפי ישראל, וסירבה להסיר את האמברגו שהוטל לאחר פשיטת הכנרת. פינו שרוי היה באווירת אשליה, שניתן להתפייס עם מצרים ולהגיע להסדר עם העולם הערבי לגבי בעיית אלז'יריה. הוא קיבל במלואה את גרסת אנשי משרד החוץ, שנאצר מכוון את כל מאמציו לפיתוח ארצו. בדומה לתסביך בריטניה כלפי ירדן, הייתה גם צרפת נגועה באותם הימים ב"מחלת האהבה" לסוריה, וגילתה רגישות מוזרה לכל פגיעה באותה ארץ. פינו תבע, איפוא, מישראל לדחות את העבודות בערוץ הירדן, כדי לתת שהות לצרפת לתווך בסכסוך. במשך כל חודש ינואר נמשכו המאמצים להקל את האמברגו הצרפתי, ובראשית פברואר מצאה כמות נשק קטנה את דרכה ממרסייל לישראל. כעבור ימים ספורים הודיעה צרפת על משלוח מטען תותחים וטנקים למצרים על "בסיס חוזה ישן". בוושינגטון הוסיפו לדון ב"אהדה" בבקשת ישראל. ב16 – בנובמבר 1955 הגיש אבא אבן לעוזר שר החוץ האמריקאי, הרברט הובר, פירוט צרכי ההגנה של ישראל. בעוד הרשימה נעה בעצלתיים בין ה"פנטגון" למשרד המדינה- בא ב12 – בדצמבר "מבצע כנרת" וסיפק ל"סטייט דיפארטמנט" את העילה לסתימת הגולל על הבקשה. אמריקה התבצרה בעקשנות מאחורי הסיסמה הסתמית: עדיף הסדר כולל על פני מירוץ חימוש" ובצרפת המתינו בסבלנות 12 המיסטרים לתעודת משלוח..
ארה"ב סירבה לאשר רשמית את הקצבת המטוסים מה"אופשור" ), דהיינו, מתוך ההזמנות שנועדו לנאט"ו: פינו התעקש offshor) שהעסקה חייבת להתבצע בהסכמה מפורשת של וושינגטון. העניין הפך נושא למיקוח דיפלומטי על דקדוקי ניסוח בין ה"רציף" ל"סטייט דיפרטמנט". לבסוף, איבד שר החוץ הצרפתי את סבלנותו והכריז שהמיסטרים ישוחררו ב15 – במרץ- בין אם יתקבל עד אז האישור האמריקאי או לאו. המטוסים הגיעו ב11 – באפריל לעת ערב, בטיפות הדלק האחרונות שלהם. בשדה התעופה קידמום בהתלהבות כל ה"מי ומה" של צמרת הביטחון- החל מראש הממשלה וכלה ברמטכ"ל. הנרגש מכולם היה ללא ספק אותו צעיר, ששמו התנוסס על חוזה המכר, שמעון פרס, סוף סוף זכה לראות, כיצד הסכם על הנייר הופך לציפורי פלדה סילוניים. קבלת 12 המיסטרים סימנה ציון דרך חשוב בתולדות הרכש במדינה, אולם הייתה זו גם סיומה של תקופה. ישראל ניצבת על אותה פרשת דרכים, שבה החלה את מסעה לאחר העסקה הצ'כית: מחסני הנשק במערב ובמזרח נותרו נעולים בפניה. ממשלת גי מולה כיבדה אמנם את ההסכם הקודם, שנחתם עם ישראל- אולם פינו הבהיר, שאין בדעתו להפוך ת הדבר למדיניות של קבע. שר החוץ הצרפתי, שחזר ממסע האביב שלו באסיה ובמצרים, האמין שהצליח להגיע לכלל הבנה עם שליטי הודו ופקיסטאן, לגבי מעמדה של צרפת בצפון אפריקה. באוזניו עוד הדהדו דבריו של עבד- אל-נאצר: "אני מבטיחך בדיברת חייל, שאין לי כל כוונה לתקוף את ישראל, ושחיילים אלג'יריים אינם מתאמנים במצרים. רצוני להתמסר לשיפור תנאי ארצי ולבניית סכר אסואן. אבל אם תגלה דברי אלה ברבים, יתמוטט שלטוני מקץ 24 שעות"..
פינו לא חפץ לסכן את הישגיו הדיפלומטיים. ב7 – באפריל זימן אליו לשיחה את שגריר ישראל בפאריס והודיעו על דחיית ביקורו המתוכנן בישראל. בין היתר, העיר, שלא יחתום על הסכמים למכירת מטוסים, בלי אישורה של "הוועדה המשולשת". "אין בדעת צרפת ליהפך לספק הנשק היחיד של ישראל..
רק אם ארה"ב ובריטניה תספקנה כ25% – מן הצרכים- תעניק צרפת את השאר. במזרח התיכון שטפו המאורעות בקצב גורלי. הריכוזים המצרים בסיני הגיעו לכדי %75 מהכוח הלוחם- כולל שריון וארטילריה כבדה. המצרים בנו דגמים של יישובי ספר במדבר, והחלו מתאמנים בהריסתם. תקריות הגבול בישראל הפכו לשיגרה יומיומית, ומוצבים מצריים הפגיזו יישובים בגיזרת כיסופים ועין השלושה. הסורים ריכזו כוחות בצפון, וב3 – במרץ נהרגו ארבעה שוטרים ישראליים בהתקפה על סירה בכנרת. ירדן, בה הודח בראשית החודש מפקד הצבא, גנרל גלאב פחה הבריטי, הפכה להיות בסיס גלוי לפידאיון, שחצו את גבולה של ישראל באין מפריע. ארה"ב שיגרה 1500 חיילי מרינס כתגבורת לצי השישי שלה. בתוך כל המתח הביטחוני המצטבר- נפלה כהלם הודעתה השלילית של ארה"ב על בקשת ישראל לנשק. בפאריס הכריזה מועצת נאט"ו על אמברגו כללי למזרח התיכון. בבת אחת נסתתמו כל מקורות הנשק של ישראל. ב30 – במרץ 1956 כינס פרס את עוזריו וקבע בעצב: "לא תהיה לנו כנראה ברירה, ונצטרך לחזור לשיטות רכש מחתרתיות..
" ממשלת ישראל ניצבה על פרשת דרכים- וכל אחת מהן הייתה ללא מוצא. בירושלים זימן בן-גוריון ב3 – באפריל את שר החוץ, הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון. "יש להפסיק מיד כל שתדלנות נוספת בארה"ב, ואף לא לנצל את "שירותיה הטובים" להשגת נשק ממדינות אחרות, אלא לפנות אליהן במישרין", פסק. לעתים רחוקות ראו את ה"זקן" נזעם כל כך. עד 1955 היו ידי פרס כבולות, גם לאחר שובו של בן-גוריון לשלטון, חלף זמן מה עד שה"זקן" השתכנע, שהאוריינטציה האנגלו-סכסית נכשלה. כל אותה עת עקב אחר הניסיונות להשגת נשק מארה"ב, ולא האמין בהצלחתם. השנתיים בהן שימש כראש משלחת הרכש בניו- יורק לימדוהו להכיר את המנטליות האמריקאית: נשק פירושו מדיניות. ברור היה לו, שארה"ב לא תספק נשק, כדי שייעשה בו שימוש נגד הערבים. תחילה תצטרך ישראל לוותר על כל יוזמה ביטחונית עצמית. אצל הצרפתים היה זה שונה. הם לא היתנו את הספקת הנשק במיגבלות מדיניות או צבאיות. יתר על כן, פרס חש שבין ישראל לצרפת ייתכנו אינטרסים משותפים של ממש- דבר שלא בא אז כלל בחשבון ביחס לארה"ב. יחד עם זאת, הבין, שכדי להגיע לממדי הרכש הגדולים, עליהם חלם, יש לעניין את צרפת בתמורה נאותה, ולאו דווקא כספית. נושא הרכש, כפי שהבינו פרס, היה משהו שעל הגבול- בין ביטחון למדיניות חוץ. אין ספק, שהאוריינטציה הפרו-אירופית שלו יסודה במציאות פוליטית בת זמננו. ולא מקרה הוא, שעדיף להישען על מדינות קטנות יותר, מאשר על מעצמות בעלות אינטרסים גלובליים. החוש המדיני, הטבוע בו עמוק, כיוונו ב1956 – לעבר צרפת, והביא בסופו של דבר לברית הגדולה בין שתי הארצות. אולם דווקא הצלחתו- יותר מכל דבר אחר- עכרה את יחסיו עם אנשי משרד החוץ. בן-גוריון, לעומת זאת, לא חסך ממנו דברי שבח: "מכל מנהלי משרד הביטחון- פרס היה היחיד, שנחן בהבנה מדינית". מחמאה מעין זו, מפיו של ה"זקן", הוסיפה שמן על המדורה..
ברם, בראשית 956 דיברו העובדות בעד עצמן: הן ה"סטייט דיפארטמנט" והן ה"קאי דאורסיי" השיבו ריקם את בקשתה של ישראל לנשק. שום גינוני דיפלומטיה לא היה בכוחם לכסות על האמת העגומה- כישלון ארב לכל אורך החזית המדינית. לא נותרה, איפוא, ברירה, אלא לנסות לפעול בנתיבים אחרים.
1956 – הברית עם צרפת
באביב 1956 הגיעה המתיחות בגבול ישראל-מצרים לשיאה. כנופיות הפדאיון פשטו בכל רחבי הדרום והנגב- רצחו אזרחים, תקפו יישובים וחיבלו בעורקי תחבורה. האמרשלד חש לאיזור במאמץ נואש להרגיע את הרוחות- אך העלה חרס. קאהיר התייצבה בגלוי מאחרי מסע הטרור, והכריזה שהוא מתנהל בפקודתה. באווירה מלחמתית כמעט, כינס בן-גוריון ב10 – באפריל ישיבת חירום מצומצמת בלשכתו, בנוכחות שר-החוץ, הרמטכ"ל, שגריר ישראל בפאריס ומנכ"ל משרד הביטחון. הדיון נסב על בעיות עקרוניות, ונודעה לו חשיבות ראשונה במעלה, לגבי המשך פעולות הרכש ועתיד היחסים עם צרפת. למחרת עמדו להגיע 12 המיסטרים הראשונים, והשאלה התעוררה במלוא חומרתה: ומה הלאה? "הדבר הראשון המוטל עלינו הוא להשיג נשק"- הדגיש בן-גוריון, בציינו שיש לעשות זאת בהקדם, לפני שתגדל העדיפות המצרית. ה"זקן" הבהיר, שבמילה "נשק" הוא מתכוון בעיקר למטוסים. פרס הציע ל"העז" ולבקש מצרפת כמות כפולה של נשק: במקום 72 מיסטרים להתחיל להתדיין על150, במקום 60 טנקים- לתבוע 200. אילו נהגנו כך מלכתחילה, היו משתווים עמנו על כמויות יחסיות אחרות- סיכם. לשאלת שרת, אם הצרפתים לא יתפסו את העניין, השיב: בפעם הראשונה יצחקו..
בפעם השניה- יתרגללו..
הייתה זו שגיאה לבקש מיסטרים. צריך היה לדרוש מייד 24. 1 פרס הסביר, שיש לשכנע את צרפת בנכונותה של ישראל לשיתוף פעולה של ממש עימה- מה עוד, שקיימות בין שתי הארצות הרבה נקודות זהות. לעומת זאת טען, קיימת הרגשה, שהאינטרסים המשותפים אינם באים לידי ביטוי הולם. הציעו לנקוט באי אילו צעדים- אפילו דרמטיים, כדי לתקן רושם זה. הזכיר, שמשרד החוץ הצרפתי הצליח לסכל חלק מעיסקות הרכש, ושהגנרל קניג נאלץ, בשעתו, להעלות ארבע פעמים את הנושא הישראלי לדיון, משום שאנשי ה"קאיי דאורסיי" לא מילאו אחר הוראות הממשלה הצרפתית..
לסיום, הציע לנקוט בדרכים בלתי שגרתיות לניהול משא ומתן עם הצרפתים. הדיון נמשך שעה ארוכה, ולא הכל הסכימו לדעתו של פרס. ברם, כשקם בן-גוריון לסכם, לא נותר עוד צל של ספק, לגבי מהותה של ההכרעה. הוא הציע להשוות את היחסים בין שתי המדינות ליחסים בין שתי אחיות- רפובליקה קטנה וצעירה, ורפובליקה גדולה וותיקה. כל אחת מהן חייבת לגלות הבנה לאינטרסים של אחותה, אפילו אם אינטרסים אלה אינם חופפים תמיד. בתום דבריו העיר בן-גוריון, שהוא רואה שני תחומים משותפים בינינו לבין צרפת: נאצר וסוריה, ואם כי הם אינם מכירים עדיין במידה מספקת את הסכנה שמהווה נאצר- הם מתחילים לחוש באיום הטמון בו. אשר לסוריה, הדגיש, אף אנו מעונינים בשמירה על שלמותה ועצמאותה, וזאת מטעמם שונים..
ה"זקן" ניבא, שלא ירחק היום, וגם האנגלים יכירו בסכנת נאצר- הוא יגרש אותם מעיראק, מעדן ומירדן..
הפור נפל. ראש הממשלה הפקיע רשמית את הטיפול ברכש ממשרד החוץ ומסרו בשלמותו למשרד הביטחון. תחת רושם המאורעות שיגר בן-גוריון בדחיפות את פרס לפאריס וציידו באיגרת אזעקה אישית לראש ממשלת צרפת, גי מולה. באותה איגרת כתב בן-גוריון, בין היתר, שכוונת נאצר לתקוף את ישראל פוסקת מלהיות כוונה בלבד, והכת השלטת במצרים אוחזת באמצעים ממשיים להגשמת כוונה זו. התעכב על פעילות הפדאיון, וציין, ששליחת כנופיות הרוצח ללב ישראל, על מנת לזרוע בהלה, לרצוח ילדים ונשים ללא-אבחנה- אינה אלא פרובוקציה זדונית, כדי להצדיק התקפה צבאית כללית, שתגרור חבל ארץ זה למלחמת דמים. כוונות תוקפניות אלו נשענות על נשק סובייטי חדיש- הטעים- ויש לראות בכך איום על שלומה של מדינת ישראל. ארצך גילתה תמיד הבנה לצרכינו הביטחוניים, ועל ידי כך, תרמה הרבה למניעת התלקחות באיזור..
הסביר בן-גוריון לעמיתו הצרפתי. האיגרת הסתיימה במשפט דרמטי: "הרפובליקה הקטנה והצעירה של ישראל, השרויה בסכנה חמורה, פונה אל אחותה, הרפובליקה הגדולה ועתיקת היומין של צרפת, בתקווה שבקשתה זו לא תושב ריקם". ב12 – באפריל הגיע פרס לפאריס והתקבל ללא שהות בארמון מטיניון. "אינני דיפלומט", ניגש ישר לעניין. גי מולה חייך: "אף אני לא.
" וקרא בעיון את איגרת בן-גוריון. תגובתו הייתה מיידית: "אני סבור שנוכל לעזור לכם". החלו שבועיים של שיחות רמות דרג, שהקיפו את כל האישים שבידם לסייע לישראל. המגע הישיר עם משרד ההגנה הצליח מעל למשוער. לא זו בלבד, שמוסדות הביטחון הגיבו בחיוב על פניית ישראל, אלא אף הבטיחו לשגר מיד את הנשק המבוקש- אפילו יצטרך הצבא לוותר, לשם כך, על חלק מציודו הוא. הפגישה עם בורזס מונורי התנהלה בלבביות. "מצאתיו להוט לספק נשק לישראל, לא פחות משלהוטה ישראל לקבלו..
" ציין פרס. כאילו במטה קסמים נעלמו כל הקשיים הפוליטיים. בורז'ס הבטיח לשגר לישראל את תריסר ה"מיסטרים" השני, תוך שבועיים, מבלי להיוועץ כלל ב"קאיי ד'אורסי". השגריר צור עדיין היה מפקפק. "לאור ניסיון העבר, אני מסופק אם עיסקת המטוסים תוכל להתבצע ללא הסכמת פינו. לא עצרתי בעד פרס להמשיך במו"מ עם משרד ההגנה..
אינני רואה עצמי רשאי לעכב פעולה, שיש בה אפילו שמץ של סיכוי" , כתב לירושלים. ב23 – באפריל, לעת ערב, נערך טקס החתימה החגיגי על התריסר השני של מטוסי המיסטר. מטעם ישראל חתם על ההסכם שמעון פרס; בשם צרפת- בורז'ס מונורי. פרק חדש החל בתולדות הרכש. הייתה זו ראשיתה של הברית הגדולה בין ישראל לצרפת- ברית האחיות שהולידה את מבצע סואץ.