מאת: יוסף עברון
מקור: מבט חדש, 22.6.67, הוצאה מיוחדת
השלכות בין-לאומיות – "לאקספרס"
מדינות ערב שלאחר התבוסה – "לאקספרס"
אחת עשרה שנה נדרשו לרודן מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, כדי לשקם ולבנות מחדש את צבאו לאחר תבוסתו "מלחמת סיני 1956"; שלושה ביליון דולר השקיעו הרוסים במזרח התיכון, כדי להבטיח את ניצחונם של הערבים בהתמודדות המכרעת עם ישראל.
לצה"ל היו נחוצות שישים שעות בלבד, כדי לנתץ מכונת מלחמה אדירה זו ולמוטט את אשליותיהם של הסובייטים בחלק זה של העולם.
ואמנם, ניצחונה המופלא של ישראל לא זו בלבד, שניפץ במחי יד אחת את אגדת נאצר ושינה את מערך הכוחות במזרח התיכון מן הקצה אל הקצה – אלא שאף הפר את שיווי המשקל המוסכם בין המעצמות העולמיות.
היטיב להגדיר זאת ה"לייף" בכתבת השער שלו: "מדהים! זוהי המילה היחידה, שיש לומר על כך", הוא פותח: "ב60- שעות הפכה המלחמה, שפרצה במזרח התיכון, למאורע היסטורי. ישראל הקטנה ניצבה מנצחת מעל למדינות הערביות, המכתרות אותה, ושנשבעו להשמידה. בריתות מזרח תיכוניות, משקלי כוחות, גבולות פוליטיים – קיבלו צורה חדשה כאילו שונו על ידי כוחות בראשית הלקוחים מן התנ"ך".
ממשיך ה"לייף": "לעיתים רחוקות בתולדות ההיסטוריה הצבאית ארע, שניצחון היה כה חותך ומוחלט בפרק זמן כה קצר. כה מהירה היתה ההסתערות הישראלית, שיריביה איבדו את האמצעים לזכות במלחמה – כמעט לפני שהעולם עמד על העובדה, שפרצה מלחמה…" בנתחו את הצד הסובייטי, שבתבוסת הערבים, מציין ה"לייף": "הכיוון החד סיטרי של המלחמה הפך לנסיגה הרת אסון לגבי הסובייטים. לאחר שהשקיעו יותר ממיליארד דולר בנשק ובציוד במצרים ובסוריה, והסיתו אותן לעמדה נוקשה נגד ישראל והמערב – נאלצים עתה הרוסים להודות בעובדה, שהימרו על הצד המפסיד".
"אשר לנאצר", מדגיש המאמר, "הרי שהוא הפך עצמו למגוחך: רגע הבטיח בשחצנות 'לזרוק את ישראל אל הים', וברגע הבא נאלץ להסכים להפסקת אשר בעקבות הירדנים, ומאוחר יותר – הסורים".
עד כאן ה"לייף".
מחוגי הזמן נעים קדימה
ברם, כשצופים אנו עתה אחורה, ממש קשה להעלות על הדעת, שרק שבועיים ימים חלפו בין הפסקת האש לבין אותו רגע בו עמד הרודן המצרי, נאצר, על בימת ועידת האיגודים המקצועיים הערביים ב26- לחודש שעבר והכריז ביהירות: "מאז סיני התכוונתי להיפטר מכוח החירום של האו"ם ולסגור את מצרי טיראן – אבל לא יכולתי לעשות זאת, לפני שנתנו לי כוחותינו המזויינים ומצבנו הבין-לאומי את האפשרות לכך. עכשיו אנו יכולים לעשות זאת. מטרתנו היא להשמיד את ישראל. מעולם לא ויתרתי על המטרה הזאת. אם תהיה עכשיו מלחמה עם ישראל – תהיה זאת מלחמה טוטאלית." אין ספק שאילו ניתן הדבר לעשותו, היה הדיקטטור המצרי מוכן לשלם מחיר רב, כדי להחזיר את המצב למה שהיה – לא בערב מלחמת סיני ב1956-, כפי ששאף לכך, אלא במחצית מאי השנה, כשכוחות האו"ם עדיין ניצבו בשארם אל שייך…
אלא שהזמן נע בכיוון אחד בלבד – קדימה, ואין להחזיר את מחוגיו אחורה. את זאת יודעים היום לא רק נאצר, כי אם גם שותפיו הסובייטים.
מסע הראווה של הצבאות המצריים מקהיר לגבול ישראל, מסע הפגנתי, שנמשך כשבוע ימים, בליווי שופרות תעמולה וצילומי טלוויזיות – היווה תנועה חד סיטרית בלבד.
טנקים נטושים, מהם שהפכו לאודי ברזל עשנים וחרוכים, 650 הפזורים במרחבי סיני – משמשים עדות לגדודי השריון המצריים, שלא זכו לעבור את הגבול הישראלי. שרידי צבאו המפואר של נאצר חזרו ברגל לתעלה, בהותירם אחריהם אלפי גוויות של מה שהיווה את המחנה האדיר, שצריך היה "לזרוק את ישראל הימה…"
השלכות בין-לאומיות
ברם, תבוסת צבאות ערב לא נותרה ללא השלכות מבחינה בין- לאומית.
יש אפילו הגורסים, שתוצאות "מלחמת הבזק" הישראלית תגרור אחריה תוצאות מרחיקות לכת בהערכה מחודשת של מאזן הכוחות העולמיים.
לא בכדי נזעק ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין למושב המיוחד של עצרת האומות המאוחדות בניו יורק. ואין זה כלל מקרה, שלפני כן, ניהל השליט הסובייטי שיחות בארבע עיניים עם הנשיא דה גול.
ואם לשפוט לפי ההתקפות הארסיות ומשוללות הרסן של נציגי רוסיה על ישראל – יש להסיק, שברית המועצות ספגה במזרח התיכון את אחת ממפלותיה הדיפלומטיות הקשות ביותר – מאז מלחמת העולם השנייה.
מסביר זאת ז'אן ז'אק סרוואד שרייבר בשבועון הפריסאי "לאקספרס" "בסוף השבוע שלפני פרוץ המלחמה, נראה היה משבר המזרח התיכון כתחבולת אמן של הסובייטים, שניצלו בזריזות את המצב המקומי, כדי להעמיד את אמריקה במצב עדין ולנקום על חוסר האונים המשפיל שלהם בווייטנאם.
ההיפך מכך הוא שארע.
לא זו בלבד, שהמזרח התיכון לא בא לתקן את שיווי המשקל במערך הכוחות בן שתי המעצמות, אלא עוד הגביר את אי שיווי המשקל לטובתה של אמריקה. וזהו מצב עולמי חדש, שנתגלה בעקבות מלחמת הבזק של משה דיין, שלאחריה באה מפלתו של נאצר".
מסכם "לאקספרס": "אפשר לתאר את המצב בצורה סכמאטית, על ידי הקבלה בין 'שתי הנקודות החמות', הקשורות זו בזו – וש8000- ק"מ מפרידים ביניהן – וייטנאם והמזרח התיכון. ההבדל – הבדל שהוא ציר המצב העולמי – הוא שבמקרה האחד מונע האיום האמריקאי מן הרוסים להתערב (ודיין יכול לשחק), ושבמקרה האחר, אין בכוח האיום הרוסי למנוע את ההתערבות האמריקאית.
אין להרחיק לכת יתר על המידה בהקבלה זו – כי שתי הבעיות שונות מבחינות רבות. אך העיקר בעינו עומד: על הים, בגבולות בין שני העולמות, שוב אין רוסיה יכולה להתייצב מול אמריקה. בעלות בריתה של האחת מוגנות; בעלות בריתה של האחרת – אינן מוגנות.
שוב אין שיווי משקל של הרתעה. ההרתעה פועלת בכיוון אחד בלבד".
כהוכחה לדבריו, מביא כותב המאמר את דוגמות ברלין 1961, קובה ווייטנאם 1965. "כל פעם היתה יד אמריקה על העליונה, 1963 משום שבשעת הסיכון העליון נסוגה ברית המועצות. בפעם הרביעית היה זה עתה במזרח התיכון.
השאלה היא מדוע? הוא שואל, ויש עניין רב בתשובה שהוא מעלה: "ברית המועצות היא רק מעצמה גרעינית גדולה. אמריקה, מאז המהפכה הצבאית שחוללו קנדי ומקנמרה הפכה להיות גם מעצמה גרעינית וגם מעצמה קונוונציונלית, המסוגלת להתערב תוך כמה שעות בכל מקום שהוא בעולם. ביחס לסכסוך גרעיני – טוען "לאקספרס" – שתי המעצמות הן פחות או יותר שקולות – אך לגבי כל סכסוך אחר, יד אמריקה על העליונה…"
בעיני צרפת
קשה עוד לקבוע עד כמה ניתוח עניינים זה, לגבי רוסיה וארצות הברית – הינו מתאים למציאות, כשם שקשה לנחש כיום, לאיזה כיוון היו מתפתחים פני הדברים במישור הבין לאומי – אלמלא פעלה ישראל, כדי להגן על עצמה.
האמנם היתה ארצות הברית נוקטת צעדים ממשיים לתיקון המצב ולהבטחת מעבר ימי חופשי במצרי טיראן? ניתן למצוא רמז חיובי לכך בנאומו של ג'ונסון שעות אחדות לפני כינוסה של עצרת האומות המאוחדות: "לקח שלישי מחודש אחרון זה הוא ההכרח לכבד זכויות ימיות", הצהיר נשיא ארצות הברית בהוסיפו: "עמנו התחייב משכבר להבטיח מעבר ימי חופשי בנתיבי מים בין לאומיים, ואנחנו – יחד עם אומות אחרות, נקטנו צעדים דרושים, כדי להגשים עקרון זה בשעה שפרצו פעולות האיבה".
ברם, אין לשכוח, שהצהרה זו באה לאחר מעשה, כשאינו קיים עוד כל חשש, שאמריקה תאלץ להסתבך ישירות בפעולה מלחמתית נגד נאצר על כל הכרוך בכך. ויש בכך יותר מעין קביעת עקרון לעתיד מאשר פעולה בעבר. והמציאות לגבי העתיד השתנתה תכלית יסוד, לאחר המכה הקשה, שהנחיתה ישראל על צבאו של נאצר ויוקרתה של ברית המועצות.
ומעיר על כך "לה מונד" מיום שני, 19 לח.ז. מפי כתבו אלאן קלמנט: "יש לחזור ולומר, שמעט מאוד ידוע על כוונותיה של המדיניות האמריקאית – להלכה ולמעשה – בתקופת המשבר במזרח התיכון, שהחל לפני כחודש".
"אולם דבר אחד ברור", מדגיש כותב המאמר: "ארצות הברית הצליחה לקצור את מלוא הרווחים מהמצב: הקואליציה הערבית התנפצה לרסיסים תחת המהלומה הישראלית. האפוטרופוס הסובייטי בלט בחוסר יעילותו. בדומה למשבר הטילים בקובה, הקרמלין הפגין "אנוכיות שלווה", שבעלי בריתו הקטנים והעיוורים משלמים עתה את המחיר… וושינגטון לא השתתפה בפרוטה או באדם בפרשה… הכל התפתח לטובתה, מבלי שתאלץ להרחיק לכת בהתחייבויות רשמיות…
ישראל שלאחר הניצחון
עדיין מוקדם לדון עתה בכל ההשלכות המדיניות והביטחוניות, שנוצרו בעקבות ניצחונה המזהיר של ישראל. ברם, מבלי להרחיק לכת, ניתן לקבוע מספר הישגים ולקחים.
הלקח הראשון והחשוב הוא ההסתמכות על כוחנו.
מהלך המלחמה ותוצאותיה הוכיחו שוב את האמת האלמנטרית, כי בשעת משבר וסכנה אמיתית לאומה – אין לנו לסמוך אלא על כוחו של צה"ל. זהו בעל בריתנו הבטוח ביותר, וזהו כוח, שאפשר להישען עליו.
לשווא המתנו לפני פרוץ הקרבות לפעולה בין לאומית להסרת המצור המצוי על השייט לאילת. עמים אחרים לא יבואו להילחם את מלחמתה של ישראל – ותהיה צודקת כאשר תהיה! האו"ם חזר והוכיח מחדש את אזלת ידו כגורם המסוגל להשפיע על המתרחש בזירה. וזהו לקח, שאין לשכוח אותו על נקלה.
הסכמי שביתת הנשק אינם קיימים עוד.
תכליתם של הסכמי שביתת הנשק – וכך אף נאמר בסעיף הראשון של ההסכם – היתה לשמש שלב מעבר לשלום. הם לא מילאו איפוא את יעודם. עתה מתברר יותר ויותר, שהערבים ראו בהם רק אמצעי להרוויח זמן, כדי להשלים את הכנותיהם למלחמת השמדה נגד ישראל, בתנאים שייראו להם כנוחים. כשהשתלם להם הדבר – הם הפרו בהתמדה את סעיפי שביתת הנשק, וחזרו והסתתרו מאחוריהם, בהתאם לנוחיותם.
ישראל, כמדינה ריבונית, אינה זקוקה עוד לשופטים מהחוץ בסכסוכים, שבינה לבין שכניה. מעתה ואילך, יהיה על עמי הארצות היושבים בגבולנו להתדיין עימנו במישרין בכל עניין ועניין, הנוגע לנו ולהם.
ירושלים לא תהיה עוד מחולקת.
בירה אחת ומאוחדת יש מעתה למדינת ישראל – ולא יהיו עוד "שתי ירושלים". ירושלים השלמה, בירת הנצח של העם היהודי, היא אחת מהעובדות, המהוות את המצב המדיני החדש.
וככל מדינה ריבונית עלינו לתבוע מהארצות, המקיימות עימנו יחסים דיפלומטיים להציב את נציגיהן בירושלים.
המלחמה חיסלה נקודות תורפה ביטחוניות.
אם היינו זקוקים להוכחה נוספת – מלבד ההסתננויות – עד כמה אווילי וחסר הגיון היה קוו הגבול הארוך, שחצץ בין ישראל לשכנותיה – באה המלחמה וחשפה את מרכזי האוכלוסייה להפגזות תותחים, וכל הארץ הפכה בין לילה לחזית פתוחה.
השתלטותו המהירה של צה"ל על נקודות התורפה הביטחוניות מנעה אסון כבד מהאוכלוסייה האזרחית. זהו לקח, שיהיה עלינו לזכרו היטב בכל דיון על הסדר גבולות חדש.
ולסיכום – גם אם לא הושג עדיין השלום – הצליח צה"ל לפרוץ את טבעת המצור, שאיימה על עצם קיומה של המדינה, והוא עשה זאת בכוחות עצמו בלבד – וזוהי אולי הנקודה המעודדת ביותר במלחמה, שזה עתה נסתיימה.
מדינות ערב – לאחר התבוסה
"הדרמה הערבית" – כך מכתיר השבוע "לאקספרס" הפריסאי את כתבת השער שלו.
"גופות נפוחות, טונות של ציוד מוזנח על חולות סיני, טנקים פזורים – כיצד זה ייתכן? כיצד ארע, שעשר שנים של הכנות אינטנסיביות למלחמה ועשרה מיליארד של ציוד סובייטי ירדו לטמיון?" – שואל השבועון.
וכיצד כל זה נראה בעיני מדינות ערב?
מצרים
מדווח כתב העיתון ג'ורג' פונשנייה מקהיר: "במטה הכללי השיבו לי: חילצנו מספר קטן מאוד של פצועים. רובם נותרו על החולות.
גורלם אינו ידוע לנו…" האוכלוסייה נסערת… סיפורי הניצולים מסיני מתפשטים במהירות… הכלכלנים טוענים, שארבעת ימי המלחמה עלו למצרים בעשרה יבולים של כותנה – ממשיך כתב "לאקספרס" בתיאורו ומציין: "מצבו של נאצר הוא קשה ביותר, וזאת על אף הפגנות האהדה לטובתו. עתה אין הוא מוקף, עוד בארמונו אלא בקצינים צעירים. ה"וותיקים", ה"קצינים החופשיים" מה"מהפכה", שניצבו לצידו 15 שנה – נעלמו. נאצר הקריב אפילו את ידידו הנאמן, שליווהו תמיד – מרשל עבדול חאכים עאמר, מפקד הצבא. הוא נעלם בחשאי, בתלבושת אזרחית. כן נעלמו 11 גנרלים, מפקד הצי, מפקד חילות האוויר והגנרל מורטאגי – מפקד הכוחות בסיני.
קהיר הזדעזעה קשות – אומר סופר "לאקספרס" – אולם עדיין אינה תופסת וחיה את הטרגדיה. היא לא סבלה מבחינה פיזית.
מדבר סיני הוא מרוחק…"
ירדן
"חיילים מזועזעים, הנודדים בדרכים… שיירות של פליטים, החוצות את נהר הירדן – כל זה מזכיר סיפורים תנכיים מתקופה קדומה" – מדווח סופר "לאקספרס" מרבת עמון.
"במי האשמה?" – זוהי השאלה, שאינה נשאלת בירדן. סובלים בשקט. אין לך משפחה ברבת עמון, שאינה חשה על עורה את האסון, ושאין לה קרוב אי שם מעבר לנהר. "מה שאנו זקוקים לו כיום יותר מכל איננו נשק אלא פסיכולוגים…" חוסיין סמך על העזרה האווירית המצרית. אולם שום מטוס מצרי לא נראה בשמי פלשתינה… עתה צופה "המלך הקטן" על הריסות לשכתו, שהופצצה על ידי מטוס "ציוני".
בסוריה הפילו מטוסים ישראליים בהבל פה
"מעל סיפון אוניה סובייטית, שפניה מועדות לנמל לטקייה בצפון סוריה – שמעתי את המטוסים הישראליים, המופלים כזבובים…", מעיר כתב "לאקספרס" בהוסיפו באירוניה: "לפחות מעל לגלי האתר… הסורים, שנמצאו עימי בספינה, הסבירו, שהמלחמה תהיה ממושכת וארוכה, וש"שחרור פלשתינה" כבר החל"…
אחד ממנהיגיה לשעבר של סוריה לחש באוזני שליח "לאקספרס": "…אותו לילה נסתיים הכל".
מבט חדש, 22.6.67, עמ' 8.