נשקם יחסינו עם צרפת!
מאת: אלקנה גלי.
מקור: מבט חדש, 15.6.67.
הציבור הוכה בתדהמה: "צרפת בגדה בנו!" אחוזי תמהון ומופתעים שאלו איש את רעהו: "מה קרה?" כפי שקורה אצלנו לא פעם עברנו מקיצוניות לקיצוניות, כי זה שנים נעדרה בתוכנו הסברה מאוזנת ואחראית, מבהירה ומדויקת. אולי הגיעה כעת שעת המאזן, גם שעת חשבון נפש ואף ניסיון אחרון להבין ולהוציא מסקנות.
על מה התבססה מלכתחילה הידידות העמוקה בין צרפת לבינינו? מה היה היסוד העמוק ובמקביל לו היסוד החולף, ליחסה של צרפת כלפינו? – קודם כל ומעל לכל יחס נפשי עמוק לעם למוד סבל, עם המסמל בעיני כל אירופי את קרבן הנאצים, שהיו גם אויביו שלו. נצטרף לכך לאחר מכן גם סנטימנט בו היו שזורים חיוב ושלילה כאחד: תמיכה בעם הלוחם לעצמאות נגד הבריטים, אותם הבריטים אשר הוציאו את צרפת מהלבנט; עזרה לעם העומד במערכה לקיומו מול לאומנים ערבים, המתנכלים גם למתיישבים צרפתים בצפון אפריקה; סיוע ישיר לעם ומדינה העומדים מול ראש החוד של תנועה ערבית אימפריאליסטית בראשותו של נאצר. כך חברו יחד רגש וחשבון והיוו את היסוד עליו נבנה בניין פאר של "ידידים ובני ברית".
הדבר מצא את ביטויו כבר בראשית הדרך של מאבקנו הלאומי.
עם קום המדינה היתה צרפת הרשמית קשורה עדיין לשיקולי נוחות דיפלומטית, על רקע חולשתה שלאחר מלחמת העולם השניה. אך כאשר בא יום המבחן הגדול, לאחר עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית בשנת 1955, היתה צרפת (ואל נשכח זאת לעולם!) אשר פרצה את האמברגו, אשר העניקה לנו, תחילה טיפין טיפין ותוך שנה בזרם אדיר, את נשק המגן אשר עמד לנו מאז ועד עתה. אלא שזה היה רק צד אחד של המטבע, כי יחסינו עם צרפת היו פשוטים מחד וסבוכים מאידך.
בעצם, גם הידידים וגם המתנגדים בצרפת, גישתם נבעה בתפיסת מוצא אחד. היו שסברו מנקודת ראות מעשית, שהמאבק באלג'יריה מחייב שיתוף עם ישראל כדי לאתר ולנפץ את מרכז העצבים של ההסתה הערבית, את קהיר, ומתוך אותה גישה והערכה לקהיר סברו מתנגדינו שעל צרפת דווקא למצוא שפה משותפת עם קהיר. לאחר מבצע סיני התבססה בצרפת הרשמית גישה שונה ביסודה, לה היו שותפים גם מנדס-פראנס וגם דה-גול: המאגרב המוסלמי והמזרח-התיכון אינם היינו הך, פריס פעלה בציר אנכי מצפון לדרום, מצרפת דרך צפון-אפריקה אל אפריקה השחורה. כמו בכל איזור בעולם, כך גם במזרח- התיכון ביקשה לעצמה צרפת זכות הבעת דעה בעזרת עמדה של ממש לפחות במדינה אחת, במקום השיטה המסורתית של מעט בכל מקום, אשר במאבק בין הגדולים פירושו היה שום דבר בשום מקום.
דה גול עמד שנים במבחן הזה, והסיוע הענף והרב בתחום הצבאי והמדעי, עדיין לא הגיע הזמן לפרוש אותו בפומבי.
במקביל הצליח דה גול לשחרר את הצרפת ממאבקים עם ערביי צפון אפריקה ולפתוח בכך את השערים לשיפור יחסים עם שאר מדינות ערב. ייאמר לזכותו שהוא השכיל לעמוד על ידידותו עם ישראל, דבר שחייב את מנהיגי ערב ונאצר בראשם לעלות לרגל לפריס ולהכיר בכך שאין מקבלים שם את גישתו של "או אנחנו או ישראל".
אלא שמנהיגי ערב ושותפים להם בכוח בצרפת עצמה פתחו בפעולה נרחבת בתחום הדיפלומטי והפסיכולוגי, מבלי שיכלו לקוות לחבל בשיתוף הפעולה המעשי של צרפת עם ישראל.
ה"ערבופילים" למיניהם, בחוגי כלכלה, במספר אוניברסיטאות ובראשם הדיפלומטים בקיי ד'אורסיי הבינו שלא העם הצרפתי ולא הנשיא דה גול, לא יתנו ידם לבגידה בישראל. הם ניסו איפוא להשתלב בראייה המדינית הכוללת של דה גול, לפיה על צרפת לתפוס את מקומה במשפחת הגדולים, בין ברית המועצות וארצות הברית. תחת כנפי הראייה הכוללת הזאת של הנשיא, החדירו שר החוץ ועוזריו את התפיסה שהיתה בעוכרינו, לפיה על צרפת, בגלל יחסיה המיוחדים עם שני הצדדים, לשחק את תפקיד המפשר והמתווך, ואנו נפלנו בפח שנטמן לנו.
מערכת היחסים הביטחוניים שלנו עם צרפת הלכה והתחזקה מיום ליום, והגיעה לשיאה בראשית שנות השישים, עת הושלם למעשה מערך הכוח האווירי שהביא לנו את נצחוננו כבר בשעות הראשונות. הקשרים שנקשרו מאז סיני הוכיחו את עצמם גד עד הרגע האחרון ממש לפני פרוץ הקרבות, וכאשר אנו רוגזים על "בגידתה" של צרפת חובה לזכור עובדות אלה, לא רק כדי להיות הוגנים בהערכת העבר, אלא בעיקר כדי לבחון היטב את צעדינו לעתיד.
אך כאמור, בעוד בתחום המעשי – אשר עמד על בסיס איתן – הכל התנהל כשורה, לא השכלנו אנו לתפוס את מקומנו במערך החשיבה של הנשיא דה גול, כפי שלא השכלנו לעמוד מול פיתויי הדיפלומטיה הצרפתית, כפי שיוסבר להלן. אנו עזרנו לחוגים הערבופילים לשכנע את הנשיא שהמהלך שלהם לא רק תואם את תפיסתו הגלובאלית, אלא תואם גם שאיפתה של ישראל כביכול. תמיד היתה צרפת "נייטראלית" בתחום הדיפלומטי ואנו לא ביקשנו ממנה יותר, ובצדק. לא פעם הצביעה נגדנו באו"ם ולא תמיד הלכנו אנחנו עמה בדרכה. זה היה גם הבסיס לתפיסתו של דה גול בדבר עצמאותן של מדינות. לא הפרענו לצרפת לקשור קשרים עם מדינות ערב, והיא לא הפריעה לנו לקשור קשרים עם ארה"ב. הסיוע רב הממדים שלה היה ללא תנאים.
בשנים האחרונות, מאז חודשו היחסים הדיפלומטיים בין פריס ומדינות ערב, ונעשו מאמצים נואשים (לרוב בלתי מוצלחים) להדק הקשרים הכלכליים, החל שר החוץ הצרפתי לפתח את תפיסתו שלצרפת נועד התפקיד של מתווך בין הערבים והישראלים. כאן צריך היה לאמור "לאו" בא' רבתי. שמעתי פעם את שמעון פרס מסביר זאת לצרפתים: "אם הערבים ירצו בשלום, אין צורך בתיווכה של צרפת, ואם הערבים יעמדו בסירובם לשלום, הרי אין בכוחה של צרפת לאכוף את השלום עליהם". זו היתה עמדה שהובנה היטב, אף אם לא נעמה לשר החוץ הצרפתי. אך לאחרונה יכול היה שר החוץ להבטיח לנשיא דה גול שישראל תראה בעין יפה תיווך צרפתי וכאן, במידה והדבר תלוי בנו, שורש הרע.
אין בהסבר זה משום רצון להטיל האשמות, אלא נסיון ללמוד לקח משגיאות העבר, על מנת שלא לחזור עליהן עתה, ולא רק בצרפת. את הנעשה אין להשיב, אך כל דחיה של נסיון נועז מצידנו לשקם את ההבנה המלאה עם צרפת, יהיה בעוכרינו.
הדבר כבר נתן את אותותיו בדיוני השוק המשותף. גם פה, כמו בתחומי הדיפלומטיה היו כתבים ישראלים מפוכחים אשר חזרו והתריעו על המהלכים של הקיי ד'אורסיי. איש לא השלה אותנו, אנחנו השלינו את עצמנו. כמו במקומות אחרים כך גם כאן, חזרנו על הנוסחה הנדושה שהידוק היחסים עם הערבים לא ייעשה על חשבוננו, כאילו בכך היה המדובר. כמו במקומות אחרים כך גם כאן, יש להשתחרר בעוד מועד מן ההנחה ששיקום ההבנה ההדדית עם צרפת יכול להיעשות עוד בדכים אורתודוכסיות. בתחום המדיני, בניגוד לתחום הביטחוני, דומה שיש להתחיל מא', כפי שהוחל בשנות החמישים בהבקעת החומה בתחום הביטחוני: גם דעת קהל אוהדת יש להפוך למטבע מדיני ממשי; גם הסברה פוליטית חייבת להיות לוחמת, ההופכת אותנו לשותף כדאי ולא רק לאובייקט נחמד; חובה לתת לדה גול עצמו נתונים חדשים להערכת מצב חדשה במסגרת גישתו העולמית.
כשם שאסור להגזים בגודל האכזבה, שהיא טבעית ואנושית, כך יש להיזהר מלהוציא מסקנות נחפזות: צרפת היתה בעבר, עודנה כיום ותישאר בעתיד, לא רק מקור ראשון במעלה בתחום הביטחוני, אלא שותף שלא יסולא בפז בתחומים החורגים מעבר לתפקיד של "ספק נשק". משום כך אין לתת לאהדה העצומה לישראל, אשר מצאה את ביטויה בכל השכבות ובכל החוגים, לשקוע באותה מהירות בה צפה על פני המים. יש לחדול ממסגנון ההסברה של הצטדקות, שדבק בנו, ולפתוח במיתקפה חיובית של הדגשת המשותף והכדאיות. אך מעל לכל, יש ל גייס מיד כל קורטוב של נסיון וכשרון, על מנת להפוך את הקערה על פיה. עדיין אין זה מאוחר.
מבט חדש, 15.6.67, עמ' 6.