מאת: האלוף (מיל') אהרון יריב
מקור: סקירה חודשית ירחון לקציני צה"ל מס' 4-3 מרס אפריל 1978
בבואנו לסקור את השמירה על ביטחונה של ישראל במשך שלושים שנות קיומה של המדינה, אנו רואים את המושג "ביטחון" כמסגרת למכלול הנושאים והפעולות שתרמו ישירות להבטחת קיומה הפיסי של המדינה. במרכזם של אלה יעמוד, כמובן, צה"ל – אך אין הוא הגורם היחיד או הבלעדי.
כשלב ראשון בבחינת שאלת הביטחון לאורך שלושים שנות המדינה ראוי להבחין בין גורמים שבהם לא חל שינוי במהלך אותה תקופה (ואם חל שינוי – היה זה שינוי קל בלבד, שלא שינה אותם מהותית), לבין גורמים מרכזיים אחרים שבהם חלו שינויים. כל גורם כזה תרם, כמובן, מסקנות משלו לתפישות (אסטרטגיות, אופרטיביות, טאקטיות, ארגוניות וכן הלאה) שהדריכו את האחראים לביטחונה של ישראל ולדרכי הפעולה שננקטו.
גורמים יציבים
מן הגורמים שבקבוצה הראשונה, דהיינו הגורמים שלא חל בהם שינוי במשך 30 השנים, ראוי למנות חמישה אלה: . יחסינו עם ארצות ערב: היו אלה יחסי איבה שנבעו מן 1 השנאה הערבית אלינו ומן העובדה ששכנינו סירבו להשלים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל. יחסים אלה התבטאו דרך קבע בפיגועים לאורך הגבולות במסגרת מה שקרוי "ביטחון שוטף", וכן הגיעו לידי נקודת רתיחה בחמש המלחמות שנתחוללו בינינו לבין שכנינו במסגרת הקרויה "הביטחון הבסיסי". אין שתי המסגרות הללו בבחינת תאים נפרדים: להפך – יש ביניהן קשר הדוק, השפעה הדדית והיזון חוזר.
. יחסי הכוחות הבסיסיים בינינו לבין שכנינו: מתחילת דרכה 2 של המדינה מלווה אותנו הפער הכמותי העצום, הנובע מן ההבדל הגדול שבין האוכלוסייה והשטח של מדינות ערב הלוחמות בנו לבין אלה של ישראל. לאושרנו ניצב מול הפער הזה יתרוננו האיכותי באשר לגורם האנושי.
. עדרו של בעל-ברית צבאי. אמנם היו לנו קשרים בעלי 3 אופי מיוחד עם צרפת במשך תקופה מוגבלת. כן יש לנו התחייבות ביטחונית-מוסרית מצד ארצות-הברית – אבל בשני המקרים אי אפשר להגדיר את הקשר כקשר מובהק הקיים בין שני בעלי ברית מבחינה צבאית. אין קביעה זו סותרת את העובדה שהצלחנו לפתח עם מדינות שונות בעולם המערבי מערכת קשרים, שתרמה לביטחוננו בתחום הרכש של אמצעי לחימה ובתחום הידע הביטחוני במובן הרחב של מלה זו.
. היחסים הצבאיים הצבאיים בינינו לבין שכנינו נשארו 4 בתחום הלוחמה הקונבנציונלית.
. צרכים לאומיים חיוניים בנוסף לביטחון. דהיינו: ביסוסה 5 של המדינה. צרכים אלה מתבטאים, בין היתר, בתחום ההתיישבות, קליטת העליה, מיזוג הגלויות וצמצום הפער בין שכבות ועדות, בחינוך, בהכשרה מקצועית ובכלכלה. כל אלה משפיעים על הביטחון – חלקם עד כדי היותם מרכיב חשוב של הביטחון – וכולם מושפעים ממנו. במהלך השנים השתנה משקלם היחסי של הצרכים השונים, אך נותר בעינו משקלם הכולל כגורם של קבע.
כל חמשת הגורמים שצוינו לעיל יצרו אילוצים שהשפיעו על התפישות ועל דרכי הפעולה בתכנית הביטחון. ראשית כל ומעל לכל הם הביאו לכך שישראל לא תוכל להסתמך על כוחות חיצוניים, ושתראה את צה"ל כמרכיב עיקרי של ביטחונה. גם את יחסינו עם מדינות, מעצמות ואף מעצמת-על (ארצות-הברית) השתדלנו לנצל כמיטב יכולתנו לחיזוק עוצמתנו הביטחונית הכולל ולחיזוקו של צה"ל.
דבקנו ללא לאות ובהתמדה בצבירת כוח, כשרק המשאבים האנושיים הלאומיים קובעים את היקפו של הכוח הצבאי – דהיינו את גודלו של סדר הכוחות. כל תכנון רב-שנתי של העוצמה הצבאית התחיל בקביעת נתוני כוח האדם שיעמוד לרשותו של צה"ל בתקופה הנדונה.
מיצוי מירבי של המשאבים כדי לסייע לתהליך צבירת הכוח דגלנו במיצוי מירבי של המשאבים הלאומיים לטובת הביטחון. כך קבענו את אופיו של הכוח הצבאי שלנו – דהיינו: צבא הבנוי בעיקרו על מילואים, עם כל היתרונות והמגבלות המשתמעים מכך. הכוח הסדיר – הבנוי על גרעין הקבע ועל שנתוני הגיוס בהתאם לחוק – נועד לקדם פני מצב שיצריך כוננות מיידית מפני סכנות, ולמלא את צרכי בניינו של סדר הכוחות של צה"ל. כך הרחבנו במידה מירבית את קשת הגילים של יוצאי צבא, תוך שינויים בסיווגם בהתאם להתפתחותו של צה"ל (יחידות שדה, יחידות קו שני, הגמ"ר, הג"א וכיו"ב); וכך כללנו את הנשים בסדר הכוחות הצבאי, כשחיל הנשים נוטל על עצמו מספר תפקידים גדל והולך בהיקפו ובגיוונו ומהווה מרכיב חיוני בעוצמה הצבאית.
מיצוי מירבי זה של המשאבים הלאומיים חייב, כמובן, גם חקיקה מיוחדת והתאמתה למסיבות המשתנות. והוא איפשר לנו להציב כוח צבאי מרשים בהיקפו בעתות חירום, לפי קנה-מידה בינלאומי: כיום מסוגל צה"ל להעמיד בגיוס מלא מאות אלפי איש ואישה. אך אין לשכוח שגיוס טוטלי כזה מטיל עול כבד על המשק הלאומי. אמנם, השכלנו לארגן את עצמנו לשעת חירום באמצעות מבנה מל"ח (משק לשעת חירום ) – אך אין להתעלם מכך – שתהא התארגנותנו יעילה ככל שתהיה – הרי קשה לעמוד בגיוס טוטלי לאורך זמן. עובדה זו השפיעה גם היא על התפישה הביטחונית ועל קביעת טיבו של הכוח הצבאי והרכבו.
גם ארגונה של זרוע היבשה של צה"ל, המתבסס על פי קודים מרחביים ועל גופי משנה מרחביים, בא לאפשר את מיצויים המירבי של המשאבים האצורים באותו מרחב. אין זה מקרה שהפיקוד המרחבי, על גופי המשנה המרחביים שלו, התקיים לאורך 30 השנה – כי אמינותו ויעילותו הוכחו בשעות רגיעה וחירום כאחת.
גורמים חיוניים לביטחון המדינה
הקו המנחה של מיצוי מירב המשאבים האנושיים התבטא לא רק בהיקפו, אופיו וטיבו של צה"ל, אלא גם בתחום אחר חיוני לביטחון – תחום המחקר, הפיתוח והייצור של אמצעי לחימה ושל ציוד צבאי. המסע הארוך והמפרך מתת-המקלע "סטן" עד למטוס התקיפה "כפיר", שנתקל בקשיים לא מעטים, הביא לאי תלות במאות פריטי ציוד צבאי ובסוגים רבים של אמצעי לחימה (אם כי לא בקטגוריות המכריעות – מטוסים וטנקים). מאמץ זה תרם גם להרחבתה של התעשיה הלא-צבאית, ליצוא הולך ומתרחב, לקשרים ביטחוניים חשבים עם מדינות שונות, ואף הוסיף למוניטין וליוקרה של מדינת ישראל ושל צה"ל.
אך מצד שני הוביל הקו המנחה של מיצוי מירב המשאבים הלאומיים לביטחון גם לכך שכלל מערכת הביטחון – וצה"ל בתוכה – נוצלו גם לצרכים כלל-לאומיים, הן מתוך כורח והן מתוך הכרה. בנושא ההתיישבות היה הנח"ל מכשיר ממדרגה ראשונה, כפי שיעידו היישובים שתחילתם בהיאחזות צבאית; אין ספק שההגנה המרחבית סייעה רבות לגיבושה של ההתיישבות החדשה באזורי הארץ השונים, ובמיוחד באזורי ספר; עצם השירות בצה"ל, בשירות בסדיר ובמילואים, סייע לתהליך קליטת העליה ומיזוג הגלויות; נוסיף לכך את הקניית השפה העברית, את ההכשרה החינוכית ואת השכלת היסוד שצה"ל מקנה לזקוקים לכך, את הגדנ"ע ואת ההכשרה המקצועית הטרום-צבאית – ונגלה את תרומת צה"ל לצמצום הפער בין השכבות והעדות וגם להרחבת התשתית ולחיזוקה המקצועי במדינה בתחומים רבים.
באיזו מידה לא היה כל המתואר לעיל מאולתר ומקרי אלא "סוף מעשה במחשבה תחילה" נוכל ללמוד מדבריו של בן-גוריון, אשר הדגיש עוד ב15- במאי 1949, בנאום שהשמיע בסיום קורס קצינים, כי עלייה, התיישבות (בייחוד בספר) ומחקר מדעי הם גורמים חיוניים לביטחון המדינה, בנוסף על כוחו של צה"ל.
בין כוננות והתכוננות
לכל אורך השנים היה על צה"ל להתמודד בעת ובעונה אחת עם בעיות הכרוכות ב"ביטחון השוטף" ובאלה הכרוכות ב"ביטחון הבסיסי" – או במה שקרוי בלשון הצבאית "הכוננות וההתכוננות". לכפילות זו היו יתרונות באשר ל"השחזתה של החרב", באשר לקביעת סטנדרדים של לחימה וביצוע בכלל, וכן באשר להפקת לקחים בתחומים שונים ויישומם. אך היתה בה גם המגבלה של מתח תשומת-הלב שבו נשאו המפקדות הנוגעות בדבר.
בדרך כלל נפגע משום כך, באופן טבעי, נושא ה"התכוננות" – דהיינו מה שקשור ב"ביטחון הבסיסי".
בבעיות הביטחון השוטף טיפלה ישראל בתקיפות, בדרך כלל.
שיטות הפעולה והאמצעים שהופעלו השתנו עם הזמן. אבל עקרונות התפישה שלפיהם הופעל צה"ל היו יציבים למדי לאורך התקופה. לבעיות הביטחון השוטף היו שני מקורות עיקריים: א .חיכוכים לאורך הגבולות (קווי שביתת הנשק או קווי הפסקת האש עם הצבאות השנים) בשל פגיעות בריבונותה של המדינה, וכן בשל הפרעות לעיבוד אדמות, או בשל כוונות לפגוע במקורות הירדן. פגיעות אלה התמקדו במיוחד באזורים המפוזרים ובשטחי הפקר.
ב .פגיעות, אם מעבר לגבול ואם תוך חדירה לתוך שטחנו, ברכוש ובנפש של ישראלים על ידי כוחות בלתי סדרים: ה"מסתננים" בשנים הראשונות שלאחר מלחמת הקוממות, ה"פדאיון" בשנים 1953-1956, והמחבלים החל משנת 196.
5 בכל השלבים הוצגו כוחות אלה כפלשתינאים, והם נתמכו תמיד במידה זו או אחרת על ידי מדינה ערבית אחת לפחות.
דברים שאמר בן-גוריון ז"ל בכנס מפקדים ב5 – ביולי 1955 לאחר שובו משדה-בוקר משקפים היטב את העקרונות שהנחו את צה"ל בטיפול בבעיות הביטחון השוטף: "הביטחון השוטף שלנו מיוסד על חוזי שביתת-הנשק כמעין סידור זמני. (אחרי מלחמת ששת הימים נותר מהם רק החוזה עם לבנון, ואילו עם שאר שכנותיה של ישראל מיוסד הביטחון השוטף על הסכמים להפסקת אש). אך עלינו לפתח את הסידור הזמני הזה לא כדבר שיחלוף מהר, מחר או מחרתיים, אלא כעתיד להימשך הרבה שנים, כי קשה לראות סיכוי קרוב לשלום עם הערבים, אף כי אסור לנו אף פעם להתעלם מהסיכוי הזה, וחייבים אנחנו לחתור תמיד לקראתו.
"בנוגע לביטחון השוטף נדמה לי ששלושה עקרונות מחייבים אותנו, אם כי אין הם ממצים את כל האפשרויות שעלולים אנו לעמוד לפניהן, כי שום עיקרון ושום כלל אינו יכול למצות את המציאות העלולה להתפתח.
"העיקרון הראשון הוא, שעלינו לשמור על כך שכל ההתחייבויות הכרוכות בחוזי שביתת הנשק תהיינה התחייבויות בין שני צדדים – האחד היהודים והאחד הערבים – ובשום פנים לא בינינו ובין האו"ם או בינינו לבין מדינה או שורה של מדינות לא-ערביות המופיעות במקום האו"ם ובשם האו"ם. לפי חוזי שביתת הנשק יש תפקיד לאו"ם, אבל רק התפקיד שבחוזי שביתת הנשק, ולא יותר.
"העיקרון הזה לדעתי הוא חיוני, יען כי אף אם אנו מעטים והם המרובים, ואנחנו נישאר מעטים והם המרובים, ואנחנו נישאר מעטים והם יתרבו – יש לנו סיכויים לעמוד בפניהם. אם יש צורך להתמודד – נתמודד, אף כי איננו ששים לקרב. לא טוב שהצד השני שלנו לא יהיו הערבים אלא האו"ם. האו"ם – כבודו במקומו מונח; הוא צריך, במידה שהוא יכול, לדאוג לשלום העולם – אבל אין הוא בעל דברנו.
"העיקרון השני – צריך להיות חוזה דו-צדדי. כלומר, ההתחייבויות הכרוכות בחוזה מותנות בשמירת ההתחייבויות של הצד השני. אין חוזה זה מחייב צד אחד, והחיוב של צד אחד מותנה ותלוי בצד השני.
"העיקרון השלישי הוא, שאם הצד השני אינו ממלא חובותיו בהתאם לחוזה ואין בכוחו או ברצונו של האו"ם – בעניין זה אין שום הבדל אם אינו רוצה או אינו יכול – להכריח את הצד השני שיקיים את החוזה, אז עלינו לדאוג לכך בעצמנו, במידה שכוחנו מגיע, במידה שאין זה מזיק, ובזמן ובמקום שדבר זה נח לנו ואפשרי לנו…
"האמת היא שאין קו באו"ם המפריד בין ביטחון שוטף ובין ביטחון כולל. פעולה חלקית נגד מסתננים, נגד פולשים, או התקפה נגד איזה מוצב של ירדנים ומצרים – יכולה להתפתח למבצע מלחמתי. עלינו להגן על עצמנו ואסור שנירתע, אבל אסור שלא נראה מראש, לא נתכונן ולא נשקול את כל התוצאות האפשריות העלולות להיות קשורות בפעולה יותר רצינית".
פעולות הגמול
הטיפול בבעיות הביטחון השוטף נעשה בשתי דרכים: א .בדרך דפנסיבית על ידי הקמת מכשולים ופריצת דרכים לאורך קווי הגבול, על ידי תפיסת מוצבים המאפשרים שליטה בתצפית ובאש לארכם, על ידי סיורי יום ולילה בצד זה ולעתים גם במצד האחר של הקו וכן על ידי מארבים. ככל שנרכש ניסיון רב יותר וככל ששולבו בתפקידים אלה כל זרועותיו של צה"ל – דהיינו, גם חיל האוויר וחיל הים בנוסף לחילות היבשה – השתכללו המכשולים ורשת הדרכים, וגבר השימוש באמצעים מתוחכמים ובמודיעין, כן רבו ההישגים של הפעלת דרך זו. אך יש לציין שיעילותה של הדרך הדפנסיבית היתה מוגבלת, במיוחד במה שנוגע לחדירות מעבר לגבול לתוך שטחנו.
ב .בדרך האופנסיבית על ידי מבצעים הידועים בשם הכולל "פעולות התגמול", אם כי לא תמיד היו בעלות אופי כזה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת הקוממיות היו הרבה מבצעים כושלים, אך דבר זה השתנה עם ההחלטה להטילם על יחידות נבחרות (יחידה 101, ולאחר מכן הצנחנים). אלה קבעו סטנדרדים שלפיהם חונכו ואומנו שאר היחידות, ועם הזמן נטלו גם הן חלק במבצעים כאלה.
זרוע האוויר וזרוע הים שולבו גם הן בדרך האופנסיבית בקנה מידה גובר והולך. ואולם, עד לאמצע שנות השישים נשאו יחידות זרוע היבשה לבדן בעול, ובעיקר יחידות הצנחנים והחי"ר הסדירות. הן שהקנו לזרוע היבשה ניסיון קרבי חשוב, וקבעו סטנדרדים גבוהים בלחימה ובביצוע משימות בכלל.
מן העקרונות שקבע בן-גוריון ז"ל ברור כי מטרתן העיקרית של פעולות הגמול היתה אכיפה (Compellence): "… להכריח את הצד השני שיקיים את החוזה".
האכיפה סויגה בדברי בן-גוריון ז"ל בכמה סייגים, שפירושם סלקטיביות: סלקטיביות בעיתוי, ביעדים, בהיקף הכוח ובמידת ההסתכנות הביטחונית והמדינית הכרוכה במבצע.
האכיפה היתה צריכה להיות מושגת על ידי ענישה. דהיינו: על-ידי קביעת מחיר גבוה שישלם הצד השני אם ימשיך בהפרת החוזה או ההסכם או ימשיך להימנע מנקיטת צעדים נגד גורם שיביא להפרת החוזה או הסכם באמצעות פעולה מתוך השטח הנתון לריבונותו ושליטתו של הצד השני. ניתן בהחלט לקבוע, שהעקרונות הללו, המטרה והשיטה (אכיפה על ידי ענישה) מלווים את טיפולה של ישראל בבעיות הביטחון השוטף עד לעת הזאת.
כן ניתן לקבוע שהמטרה העיקרית – אכיפה – הושגה, בדרך כלל, שנגע הדבר בצבאות השכנים. שונה הדבר במה שנוגע לפעילותם של הכוחות הערביים הבלתי סדירים בגלגוליהם השונים (מסתננים, פדאיון וארגוני המחבלים). כאן הכוונה היתה להשיג את האכיפה לא רק על ידי ענישה ישירה (פגיעה באנשים הפועלים, במסייעים להם, בבסיסיהם וכיו"ב), אלא לעתים קרובות ובמשך תקופות ממושכות יחסית גם על ידי ענישה עקיפה. בענישה ישירה (פגיעה באנשים הפועלים, במסייעים להם, בבסיסיהם וכיו"ב), אלא לעתים קרובות ובמשך תקופות ממושכות יחסית גם על ידי ענישה עקיפה. בענישה כזו היה היעד קשור ישירות ברוב המקרים לשלטונו של "הצד השני" שמשטחו פעלו הכוחות הבלתי סדירים שהתכסו באצטלא פלשתינאית. דברים אלה היו נכונים גם כשפעלו הפלשתינאים בה בהנחייתו של השלטון (הפדאיון – ממצרים), או בהשראתו או בהסכמתו (סוריה – פת"ח בשנות ה60-, ירדן – ארגוני המחבלים בשנים הראשונות אחר מלחמת ששת הימים), וגם כאשר פעלו בניגוד לרצונו של השלטון (ירדן – ארגוני המחבלים בשנים 1967 – 1965, לבנון – ארגוני המחבלים 1968 – 1965). היעד היה לעתים צבאי ולעתים אזרחי. במספר מקרים לא קטן היה היעד קשור ישירות לאוכלוסייה שחיה באזור שממנו יצאו הכוחות הבלתי סדרים לפעולה או שבו התבססו. הסיבות לכך שהמטרה העיקרית – האכיפה (דהיינו הפסקת הפגיעות בנו) – לא הושגה, בדרך כלל, לא בדרך הענישה הישירה ולא בדרך הענישה העקיפה – נבעו מחוסר יכולתו של השלטון לפעול ובסירובו של השלטון לפעול (במקרה הענישה העקיפה); בענישה שלא היתה חמורה דיה ורציפה דיה בשל אילוצים או הסתייגויות מהצד הישראלי (בשני המקרים); ובמוטיבציה חזקה, כשהענישה משמשת דוקא גורם מדרבן לפעילות (במקרה הענישה הישירה).
אך למרות שמטרה העיקרית של האכיפה לא הושגה, הרי אין ספק ש"פעולות התגמול" (שכללו פעולות גמול, פעולות אזהרה ופעולות שיבוש ומנע) השיגו מספר מטרות משניות בעלות חשיבות. כך תרמו "פעולות התגמול" לצמצום הפגיעות האפשריות בנו על ידי הגבלת כושר הפעולה של הכוחות ה"פלשתינאים", ולו זמנית; לניהול חיים סדירים ככל האפשר; למנוע פגיעה באינטרס אסטרטגי חשוב (מקורות הירדן); לשמור על המוראל באוכלוסיית ישראל; ולקיים תדמית מרתיעה. לאפשר הסלמה (פעולות הגמול בתקופה שבין פרסום העסקה הצ'כית-מצרית לבין מלחמת סיני).
הקשר בינו לבין ה"ביטחון" השוטף". הזיקה בין השניים כוללת השראה הדדית: כשם שפעולות הגמול תורמות לתדמית מרתיעה ועל ידי כך לביטחון הבסיסי, מאפשרות הסלמה מכוונת (ראה לעיל) או גורמות להסלמה בלתי מכוונת (למשל ביחסים עם מצרים בתקופה שבין אוקטובר 1966 לאפריל 1967) – כך תורמות מלחמה ותוצאותיה לביטחון השוטף, כפי שניתן להיווכח מתקופת הרגיעה הממושכת שממנה נהנתה ישראל מסוף 1956 ועד תחילת .
1965
יכולת הכרעה
הקו שהנחה את קברניטי הביטחון באשר לביטחון הבסיסי היה הצורך לקיים כושר הרתעה והכרעה. דהיינו: לבנות כוח צבאי בעל אופי כזה שירתיע את הצד השני מליזום מלחמה נגדנו. אופי מרתיע זה צריך להתבטא בהיקפו, ארגונו, הרכבו, ציודו, אימונו והתנהגותו של הכוח הצבאי (כגון בענייני ביטחון שוטף). ואם נכשלת ההרתעה, והצד השני יוזם מלחמה – צריך שיהיה ביכולתו של הכוח הצבאי להכריע את אויביו בשדה הקרב, ולמנוע מהם את השגת מטרותיהם המלחמתיות. ממילא צריך שיהיה ביכולתו של הכוח הצבאי לאפשר השגת מטרתה של ישראל, כאשר נאלץ צה"ל לצאת למלחמה.
בשאלה זו של היציאה למלחמה הנחו את מדינת ישראל שיקולים עקרוניים – והערכת המצב הקיים. בצד השאיפה העקרונית להימנע ממלחמה, אין להתעלם מכך שישראל נאלצה להילחם חמש פעמים – ומסיבות שונות.
שלושה מן השיקולים הללו היו: א .מניעה או דחיה של שינוי חמור ביחסי הכוחות הצבאיים (מלחמת סיני); ב .קיומו של אינטרס אסטרטגי חיוני (מעבר חופשי במצרי טיראן במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים); ג .סילוקו של איום מיידי על קיומה של המדינה (מלחמת ששת הימים).
בשיקולים אלה ובשיקולים אחרים טמון ההסבר מדוע הקו המנחה באשר לביטחונה הבסיסי של ישראל היה קיומו של כוח צבאי בעל יכולת הרתעה והכרעה. היתה זו, למעשה, מדיניות ביטחון של הרתעה מוגבלת, מדעת ושלא מדעת היא היתה מוגבלת בזמן.
מוגבלותה של הרתעה נבעה, ראשית, מניהולה של המלחמה במישור הקונבנציונלי. לכך יש להוסיף את האיבה הטוטאלית שרחשו לנו שכנינו במשך כל שלושים שנות עצמאותנו את יחסי הכוחות הכמותיים שבהם היה לערבים כל העת יתרון בולט, ואת מירוץ החימוש הבלתי פוסק ואת משחק המעצמות באזור – וממילא ברור מדוע היתה ההרתעה מוגבלת בזמן.
מאליו יובן מדוע לא עמדה לנו ההרתעה ערב מלחמת ששת הימים.
ומדוע לא יכולה היתה למנוע את מלחמת ההתשה שבאה לאחריה, למרות הניצחון רב הרושם שנחלנו (בעיקר בגלל אופייה המיוחד של מלחמה זו ובשל המוטיבציה החזקה בצד המצרי). כן ברור מדוע לא היה בכוחה של ההרתעה למנוע את מלחמת יום הכיפורים- משום שהקיפאון המדיני הממושך היה חזק ממנה.
אך לאושרנו עמד לנו, ולא במקרה, כושר ההכרעה שבזכותו נחלנו ניצחונות בשדה הקרב – הניצחון הגדול והמלהיב במלחמת ששת הימים וגדול נצחונותינו, אך המכאיב מכולם, במלחמת יום הכיפורים.
במלחמת ההתשה, שהיתה אחת המלחמות הקשות בשל משכה הרבה (מאוקטובר 1968 עד אוגוסט 1970), לא עמד במבחן כושר ההכרעה של כוחנו הצבאי – אלא כושר העמידה של כוחנו הצבאי, כשעיקר העומס מוטל על הכוחות הסדירים של שלוש הזרועות (נזקקנו אז אך במידה מוגבלת להסתמכות של המילואים). לכושר עמידה זה היו גם ביטויים אופנסיביים – בנוסף לביטוי העיקרי, הדפנסיבי. הודות לו נמנע מן הצד השני, בעיקר ממצרים, להשיג את מטרתו האסטרטגית: לפגוע בעמדתנו האסטרטגית ולנהל משא ומתן מדיני מעמדת מיקוח עדיפה.
מחמש המלחמות שניהלנו היו ארבע מלחמות מגן שנכפו עלינו באותו עיתוי, ואחת – מלחמת סיני ב1956- – היתה מלחמת מנע.
בכולן היו שני סוגי יעדים אסטרטגיים; א .הנחתת מכה קשה על הכוחות הצבאיים של "הצד השני", מה שקרוי בשפה הצבאית "השמדת כוחות האויב".
ב .תפיסת שטח שקידתו של צה"ל על תפקידו הטבעי של כל צבא – לתכנן תכניות אופרטיביות למקרה מלחמה – אפשרה השגת יעדים גיאוגרפיים ואסטרטגיים גם כשלא הוגדרו מראש. הגדרה ברורה מראש בלטה בעיקר במלחמת סיני ב1956-.
הדוקטרינה האופראטיבית והטאקטית של צה"ל והכשרת מפקדיו ולוחמיו בהתאם להן אפשרו להשיג את היעד האסטרטגי מן הסוג הראשון (הנחתת מכות קשות על צבאות האויב) בכל המלחמות. מה שלא הושג הוא השמדה מלאה של הכוח הצבאי של הצד השני. אין צל של ספק שיעד כזה לא היה ניתן להשגה, ואיש לא שיער שבנסיבות שהיו קיימות בכל המלחמות ניתן היה הדבר.
גורמים משתנים
מן הגורמים שבקבוצה השניה – דהיינו: הגורמים שבהם התחוללו שינויים במהלך שלושים שנות קיומה של המדינה – ראוי לעמוד בעיקר על ארבעה אלה: . מצבה הגיאוסטרטגי של המדינה: פרט לתקופה 1 הקצרה לאחר מלחמת סיני סבלה ישראל עד למלחמת ששת הימים מהעדר עומק אסטרטגי סביר. תותח כבד יכול היה לירות על תל-אביב מקו שביתת הנשק עם ירדן, ורוב שדות התעופה של חיל האוויר היו בטווח ארטילרי יעיל של הצד השני. העדר העומק חל, כמובן, גם על המרחב האווירי.
יש להוסיף לכך את אורכם של קווי שביתת הנשק כשלעצמם ואת היחס שבין השטח לגבול: 50 מטר גבול על כל קילומטר מרובע משטח המדינה. חלקם המכריע של קווי שביתת הנשק לא צוינו על ידי קו טופוגרפי ברור בשטח ולא היוו מכשול.
מלחמת ששת הימים הקנתה לנו קווים שתחמו מרחב בעל עומק אסטרטגי יחסי לכל אחת מן הגזרות, והמרחב האווירי בכלל זה. קווי הפסקת האש בגזרה הירדנית והמצרית היו ברורים גם בשטח ולא רק על גבי המפה. ברמת הגולן היה הקו הרבה יותר ברור מהקודם, וכל הקווים היוו מכשולים בעלי ערך צבאי.
אורכם של קווי הפסקת האש הצטמצם במידה ניכרת: הם הגיעו ל 7 מטרים על כל קילומטר מרובע של השטח שבשליטת ישראל.
. היקפם, טיבם והרכבם של הצבאות הערביים. במשך 2 התקופה התפתחו הצבאות הערביים מצבאות קטנים של מספר גדודים או חטיבות לכל היותר, טייסת עד שלוש טייסות וכן הלאה – לכוח היכול לאיים על ישראל בכ30 – דיוויזיות (חלק ניכר מהן – דיויזיות שריון ודיוויזיות ממוכנות), 1,500 מטוסי תקיפה וכשבעת אלפים טנקים. מצבאות רגליים עם מעט שריון ועם מעט כוח אווירי וימי הפכו צבאות אלה לצבאות משוריינים וממוכנים, דהיינו: בעלי כושר ניידות גבוה, כוח אש רב, כוח אווירי חזק וכוח ימי ניכר. כן יש לציין את ריבוי היחידות המיוחדות (צנחנים וקומנדו) בצבאות הערביים. הצבאות הערביים מפעילים מערכות נשק מתקדמות ומתוחכמות, ואילו ניסיון המלחמות העלה את רמת האימונים ואת כושרם המבצעי של המפקדים והלוחמים.
. היקפה של הקואליציה הצבאית הערבית במקרה של 3 מלחמה. במלחמת הקוממיות נלחמו נגדנו צבאות מצרים, ירדן עיראק, סוריה ולבנון – והכוח של קאוקג'י. סודאן וערב הסעודית תרמו גם הן כוחות קטנים.
במלחמת סיני נלחם נגדנו רק הצבא המצרי.
במלחמת ששת הימים עמדו מולנו הצבאות של מצרים, ירדן וסוריה, וכוחות עיראקיים ראשונים הגיעו לקראת סוף המלחמה.
במלחמת יום-הכיפורים השתתפו צבאות מצרים וסוריה במלואם וכן כוחות משלוח כמעט מכל ארצות ערב, אף שלכל אחד מאלה היה היקף שונה: ערב הסעודית ועיראק תרמו כוחות משלוח ניכרים (עיראק 3 – דיוויזיות). התרומה של ארצות ערב לארצות העימות התבטאה לא רק בכוח משלוח, אלא גם בהעברת ציוד (כגון מטוסים טנקים) לפני המלחמה במהלכה ומיד עם סיומה.
כיום עלינו לצאת מן ההנחה שהקואליציה הצבאית הערבית במקרה של מלחמה תקיף את צבאותיהן של ארצות העימות וחלק נכבד של צבאות "ארצות הסיוע" (מונח שטבעו אותו הערבים) – בעיקר אלה של ערב הסעודית, עיראק ולוב; על אלה יש להוסיף כוחות יותר קטנים משאר ארצות ערב.
. היחסים עם המעצמות. בשנות ה50- הראשונות לא 4 נהנינו מכל יחסים ביטחוניים מיוחדים עד להתפתחותם של הקשרים המיוחדים עם צרפת, שהפכה להיות ספק הנשק העיקרי שלנו. בשנות ה60- פותחו קשרים מיוחדים גם עם גרמניה המערבית שהחזיקו מעמד עד למלחמת ששת הימים וזמן קצר לאחריה.
באמצע שנות ה60- החלו להתפתח הקשרים הביטחוניים עם ארצות-הברית, שהפכה לספק הנשק העיקרי שלנו אחרי מלחמת ששת הימים. קשרים אלה התרחבו והתהדקו בתקופת מלחמת ההתשה, והגיעו לשיאם – מבחינת היקף הסיוע הביטחוני – בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. לאחרונה החל מתפתח תהליך שבו הופכת ארצות-הברית בקצב גובר והולך לספק הנשק העיקרי של ארצות ערב.
פרט לתקופת "הרומן הצ'כי" במלחמת הקוממיות, לא היו לנו יחסים בתחום הביטחוני עם ברית-המועצות ועם הגוש המזרחי, אלה גילו כלפינו איבה, ברית-המועצות השתמשה בסיוע צבאי מאסיבי לארצות ערב כמשיר עיקרי לחדירתה ולהתבססותה במזרח-התיכון. נקודת שיא, מבחינה זו, היתה מעורבותם הפעילה של הסובייטים במלחמת ההתשה.
במבחן השינויים
הגורמים המתוארים לעיל עברו שינויים שהתבטאו בתחומים ביטחוניים שונים. בשנות ה50- הראשונות, כשהצבאות משני הצדדים היו בעיקר רגליים עם מעט שריון כוח אווירי קטן, גרסה התפישה הישראלית כי השלב הראשון של מלחמה יהיה בלימה של מתקפת האויב, כדי לאפשר את גיוס המילואים. רק לאחר מכן – המשיכה אותה תפישה – יעבור צה"ל למתקפת-נגד לתוך שטח האויב. גישה זו הסתמכה במידה רבה על הגורם המרחבי בארגון צה"ל, ועל ההגנה המרחבית בשטח לצורך הבלימה.
עם השתנות היקפם והרכבם של צבאות ערב נשתנה סדר הקדימויות של צה"ל, ואל ראש הרשימה עלו חיל האוויר, השריון והצנחנים. חשיבותו של הגורם המרחבי פחתה. התפישה לגבי מלחמה גרסה עתה בהבלטה את הצורך להעביר במהירות מירבית את המלחמה לשטח האויב, בלי להזדקק לשלב הבלימה. תפישה זו הגדילה, מאידך גיסא, את חשיבותה של ההתרעה המודיעינית, והטילה על חיל המודיעין אחריות כבדה גדלה והולכת. דבר זה הומחש היטב כשמרבית צבא מצרים התרכזה בסיני ב 1960 באופן מפתיע לאחר פשיטת כוחות צה"ל על חירבת תואפיק שבגבול הסורי.
לאחר מלחמת ששת הימים התגבשה תפישה חדשה, שלקחה בחשבון את המצב הגיאוסטרטגי החדש, את יחסינו עם המעצמות, את שאלת הקונסנזוס הלאומי ואת הרגישות לאבידות בנפש.
תפישה זו לגבי אפשרות של מלחמה התבססה על התרעה מודיעינית ועל הכוחות הסדירים, כולל חיל האוויר, להכלתה ולבלימתה של מתקפת האויב עד להשלמת גיוס המילואים והמעבר למתקפת הנגד.
בבניינו של צה"ל ניתנה הקדימה גם עתה לחיל האוויר, לשריון ולצנחנים – אך ניתן דגש רב מבעבר לארטילריה, בעקבות הלקחים שהוסקו במלחמת ההתשה.
ניסיון מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, התפתחותם של הצבאות הערביים, היחס שבין הכוחות הצבאיים הערביים להרחבת החזיתות – בעיקר החזית הצפונית-מזרחית – והתעצמותה של הקואליציה הצבאית הערבית האפשרית במלחמה הביאו למאמץ, ללא תקדים, להגדלת סדר הכוחות של צה"ל. למאמץ זה התלווה שילוב רחב ממדים של מערכות נשק מתקדמות ומתוחכמות. בניינו של סדר הכוחות הביא גם ליתר איזון בין החילות השונים בזרוע היבשה.
יש לציין את השינוי שחל בשקלול מידת האיום שמציגות החזיתות השונות. כיום יוצרים הכוחות העלולים לפעול בחזית הצפון- מזרחית (לבנון-סוריה-ירדן) את האיום היותר כבד. שוב מתבקשת ההזדקקות לתפישה שיש להעביר את המלחמה במהירות מירבית לשטח האויב. ופירוש הדבר שחשיבותה של ההתראה בעינה עומדת. עם זאת גדלה מאוד חשיבותם של הכוח הסדיר, גודלו ואופיו באוויר ובים.
המאמץ הגדול הביא בכנפיו בצד ההישגים החשובים גם כורח שאין להימנע ממנו: תלות ביטחונית כבדה מאוד בארצות-הברית, על כל המשתמע מכך.
ביטחון, אמינות ויוקרה
כהשלמה לדברים שהובאו לעיל, רצוי לעמוד על נקודה נוספת בעלת חשיבות, שלא נכללה בשני חלקיו הקודמים של המאמר.
הקדימה הגבוהה שניתנה לצה"ל בחלוקת המשאבים הלאומיים אכן הצדיקה את עצמה. אביא ארבע ראיות לדבר: א .מאז מלחמת הקוממיות, למרות ארבע המלחמות נמנע מימוש של כל איום ישיר על עצם קיומה של המדינה.
יתרה מכך: נמנעה פגיעה כבדה ומסוכנת במדינה.
ב .כוחו של צה"ל (כפי שהוכח במלחמות ומחוצה להן) איפשר את קיומו של התהליך האיטי של ההכרה בקיומה של ישראל גם על-ידי אויביה. ניתן לעמוד על מידת התקדמותו של תהליך זה אם נזכיר את הדחייה המוחלטת של החלטת האו"ם בדבר חלוקתה של ארץ- ישראל על-ידי מדינות ערב; את אי-נכונותן של אומות ואפילו אומות ידידותיות (כגון בריטניה וארצות- הברית) להכיר בקווי שביתת הנשק מ 1949 כבגבולות קבע, ואת השינוי שחל בגישתן של חלק ניכר מאומות העולם (כולל ארצות-הברית). הנכונות היום להכיר בקווים אלה, בתוספת תיקונים מסוימים, כבגבולות קבע של מדינת ישראל. לאחרונה מסתמנת האפשרות לנכונות דומה גם בחלק מארצות ערב.
ג .למרות המעמד המיוחד והאמצעים הרבים שניתנו לצה"ל ושהקנו לו עוצמה רבה, לא הועמדה אפילו פעם אחת בספק עליונותו של הדרג המדיני האזרחי הנבחר.
כך לא דבק בצה"ל, צבאו של עם ישראל, אפילו שמץ מאותן תופעות אנטי-דמוקרטיות שאנו עדים להן בצבאותיהן של מדינות שהוקמו זה לא כבר ובמדינות השכנות לנו.
ד .צה"ל הוסיף ליוקרתה ולאמינותה של המדינה בעיני אומות העולם ובעיני העם היהודי בתפוצות.
וכך אמר דוד בן-גוריון ז"ל בכנס מפקדים במרס 1962: "עוד לפני הקמת המדינה נראה לי, כי לפנינו שלוש גורליות, לפי הסדר הבא: . ביטחון; 2. מדינה יהודית; 3. ברית יהודית-ערבית, כאז גם 1 עכשיו אני משוכנע, כי בלי הראשון לא תיתכן השניה, ובלי השניה לא תיתכן השלישית".
בעזרת עוצמתו הפיזית, הרוחנית והמוסרית של צה"ל נוכל להשלים גם את המשימה הגורלית השלישית.