מאת: חנה יבלונקה
מקור: אחרים זרים – ניצולי השואה במדינת ישראל 1952-1948.
המרכז לחקר ארץ-ישראל ויישובה של יד יצחק בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קטעים מתוך עמ' 139-79.
מהשואה למלחמת העצמאות
גיוסה של שארית הפליטה לצה"ל ולחימתה במלחמת העצמאות בארץ-ישראל הם נושאים בעלי מטען רגשי. עדיין לא פג הכאב בלבם של אנשי שארית הפליטה וגם נשאר הצורך של קברניטי היישוב להסביר את עמדתם. באותם הימים, ימי מלחמת העצמאות נשמעה בארץ אבחנה בין מותם של יהודי אירופה בתקופת השואה, לבין המוות בעת לחימה על אדמת המולדת. והיה בזה שיפוט ערכי כלפי יהדות אירופה, כפי שהיטיב להגדיר זאת יוסף וייץ, המגיב ביומנו על נפילת בנו של יוסף שפרינצק: כאילו רעם הממני, דוד שפרינצק! אני מהרהר על כל הבחורים ההולכים, הה, ההולכים לבלי שוב וכשעצבי גובר עד כדי מחנק עולות מאליהן תמונות אחרות של אותם ששת המליונים שעברו באש וביסורים ונספו בחרפת מוות. ואילו קרבנותינו קרבנות גבורה הם, חבלי לידה של עם וארץ.(1) היחס לשארית הפליטה כפוטנציאל לכוח לוחם מקורו באותה אבחנה בין מוות למוות. בנאומו בוועד הפועל הציוני אמר בן- גוריון: ואל נהיה אופטימיים מתוך קלות דעת, ואל נאמר שמה שקרה באירופה לששה מליוני יהודים לא יוכל לקרות לשש מאות וחמישים אלף היהודים בארץ ישראל. גם אני יודע במה נבדלים יהודי א"י מיהודי פולין או גרמניה ועם ידעי הבדל זה אני מזהיר את התנועה הציונית מפני אופטימיות קלה… יכול לקרות בא"י מה שקרה באירופה… אם לא נתכונן ברצינות ובלי דחיות.(2) דברים דומים הושמעו פעמים רבות, ובקרב כל הרבדים החברתיים של היישוב. זה הרקע לבירור הסוגיות הקשורות בגיוס שארית הפליטה והעלאתה ארצה: כיצד ומתי נולד והתגבש רעיון גח"ל (גיוס חוץ-לארץ), זאת לאור הדו-ערכיות הרגשית כלפי שארית הפליטה.
האם וכיצד נערכו בארץ לקליטה ייחודית של אנשי שארית הפליטה בכוח המגן, מנקודת ראותם של קולטים ונקלטים.
מה היו מאפייני המפגש, במישור האישי, בין הנוער הארץ-ישראלי לנוער השואה ("ילדי הצל" כפי שכינה אותם הסופר בן ציון תומר).
לפני שנבחן את התהליך שהוליד את גיוסה של שארית הפליטה לכוחות הנלחמים במלחמת העצמאות, יש להבהיר בכמה אנשים מדובר ואיזה אחוז הם היוו במערך הכוחות הצה"לי. ממארס עד מאי של שנת 1948 גויסו בפועל 4,719 חיילים במסגרת גח"ל;(3) בחודשים יוני עד דצמבר 1948 גויסו 17,400 חיילים כגח"ל (ראה לוח 4) (;17) מינואר עד מאי של 1949 גויסו 4,655 חיילים כגח"ל.(5) מכיוון שפעולת הגיוס באירופה נפסקה למעשה בתחילת 1949, הרי שאפשר, במידה מסוימת של זהירות, לשער, שגם מגויסים אלה היו ברובם אנשי שארית הפליטה, ובעיקר מהארצות שבהן התרכז הגיוס בשלביו האחרונים – פולין, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. ניתן אפוא לסכם את הנתונים: המספר הכולל של מגויסי חו"ל ל1948 -: . לחמשת החודשים הראשונים של 1949 4719 + 17,400 = 22,118 ובסך-הכל גויסו בפועל לצה"ל במסגרת גח"ל בתקופת 465 – מלחמת העצמאות 26,774. כמה מתוך המספר הזה, היו אנשי שארית הפליטה? כדי להגיע לדיוק מרבי יש להפחית מהמספר הכולל שלעיל 1,000 אנשים שעם הגיעם לארץ נפסלו לשירות; כן יש להפחית כ1500- מגויסים יוצאי אסיה ואפריקה (כמספר מרבי),(6) וכ2,000 – אנשי מח"ל,(7) שלא ברור אם נכללו בספירה הכוללת מתוך בעיות בהגדרתם. אפשר אפוא לקבוע, כי מספרם של אנשי שארית הפליטה היה קרוב ל22,300 – מסך כל אלה שגויסו במסגרת גח"ל. נתון זה מרשים ביותר ביחס לגודלו של צה"ל כולו: בשלהי 1948 מנה צה"ל 88,033 חיילים;(8) מתוכם 27,697 שירתו בחילות השירותים למיניהם. כלומר, רק כ60,000 – היו חיילים בחילות הקרביים. היות שאנשי גח"ל רוכזו ביחידות הקרביות.(9) הרי המסקנה היא, שבשלהי 1948 היה גח"ל כשליש מכוחו הקרבי של צה"ל, ואנשי שארית הפליטה היוו את הרוב המכריע בגידול הכוח הלוחם.
הנתונים המרשימים הללו מחייבים בדיקה מחודשת כיצד נולד הרעיון של 'גיוס חוץ-לארץ' וכיצד התרחש תהליך הגיוס, בייחוד של אנשי שארית הפליטה. וכך מתואר התהליך ב'ספר תולדות ההגנה'(10): עם ראשית הקרבות בארץ ישראל הגיע מטה ה'הגנה' באירופה לכלל הכרה, כי יש צורך בשינוי גמור של שיטות עבודת ה'הגנה' בגולה והתאמתם לצרכי המערכה בארץ. שינוי זה היה הכרחי גם משום שהשליחים הארץ-ישראלים שאפו ברובם הגדול לחזור להתיצב ביחידותיהם בארץ אל מול המלחמה. מן הפיקוד העליון בארץ-ישראל לא באו בתחילה כל הנחיות… אותה שעה [לקראת סוף דצמבר] פנה 'המוסד לעליה' אל מפקדת ה'הגנה' באירופה והציע לה פעולה משותפת במטרה 'לגייס צעירים לנשק ולמשק".
על ה'הגנה' היה לגייס צעירים אלה ולאמנם, ו'המוסד' קיבל עליו להעבירם אל החופים ולהעלותם ארצה. באדר א' תש"ח (פברואר )… הוקם מרכז חדש לארגון הגיוס.
1948 רק באמצע אדר א' (סוף פברואר) הגיע לאירופה ישראל זבלודובסקי (עמיר) והביא עמו הוראה מפורשת לארגון ה'הגנה' לטפל מעתה רק בגיוסם ובאימונם של מועמדים לעליה קרובה לארץ-ישראל… לפעולה זו הוקצבו 10,000 דולרים לחודש… נחום קרמר (שדמי) יצא לביקור קצר בארץ-ישראל. הוא הביא עמו את תכנית הגיוס (כ10,000 – איש עד אוגוסט 1948 בלי רומניה) ותבע לשם כך תקציב של 40,000 לא"י לחודש…
הצעותיו של קרמר נתקבלו בכללותן, אולם הוסבר לו, כי לא יוכל לקבל תקציב יתר על מה שעושר לו, כי הכספים דרושים לקיום המערכה בארץ…
פעולת האימונים במחנות נפסקה וצוות המפקדה והמדריכים התמסר כולו לארגון ההתגייסות ולאימוניהם של המתגייסים…
הפעולה המאורגנת – תחילתה במרס 1948. עם תום אימוניהם, שנמשכו כשלושה-ארבעה שבועות היו המתגייסים עוברים למחנות מעבר ומחכים לתורם לעליה…
בסוף יולי עברה הפעולה למשלחת צה"ל… במפעל זה סיימה משלחת ה'הגנה' באירופה את תפקידה, שעיקרו היה הפיכת היסוד המסוגל למאבק ולחימה בין פליטי יהדות אירופה לכוח מאורגן ויודע את מטרתו, והכונתם לשדות הקרב של ארץ- ישראל… תנועת גיוס חוץ לארץ (גח"ל), הקיפה עד קום המדינה כעשרים אלף איש.
גם יואב גלבר דן בנושא ארגון הגח"ל ואלה עיקרי דבריו(11): אמנם שאלת גיוסם של עולים חדשים שהגיעו לארץ תוך כדי המלחמה, עמדה על הפרק מאז תחילת 1948 ואולם באותם הימים לא הורגש המחסור החריף במתגייסים, לעומת זאת הועלו שיקולים הקשורים בהסתגלותם של העולים החדשים לחיי הארץ, לימוד השפה וקליטתם בעבודה, וכן שמירת גיבושם החברתי של אותם המאורגנים ב'קיבוצים'. לפיכך היתה תחילה נטיה שלא לעמוד על התגיסותם יחד עם בני גילם מקרב ה'ותיקים'.
בינתיים נעשה במחנות העקורים באירופה ובקפריסין מאמץ להקנות לעולים בכח שבגיל הגיוס אמון צבאי בסיסי, כדי להכינם להשתלבות בצבא לכשיעלו לארץ. פעולה זו נתקלה בקשיים רבים שנבעו מחיכוכים ותחרות על משאבים ואנשים בין הגורמים הישוביים השונים, אשר פעלו באירופה.
התנגדות נמרצת לגיוסם של העולים הצעירים באה מצד תנועות ההתישבות. הללו ראו בהם את עתודותיהן העיקריות ולפיכך חששו שעם גיוסם יאבדו לתנועה גם רבים מבין הללו המאורגנים ב'קיבוצים'. הם העדיפו, איפוא, לחזק את שורשיהם בארץ ובתנועה קודם שיתגייסו לכור ההיתוך של הצבא. עד שיוסדר הענין עם תנועות ההתישבות הורה גלילי לפלמ"ח לגייס לשורותיו מתנדבים מבין העולים ולעודד את התנדבותם. לפי שעה לא דובר מספרים גדולים, אך עם חידוש העליה מקפריסין בחוד מרס התכוננו לבואם של 4200 איש, מהם כאל, חייבי גיוס עפ"י הצו שהיה נהוג אותה שעה בארץ. הללו היוו חלק ניכר מן הגדוד השביעי של חטיבת הנגב שהוקם באפריל 1948 וקבוצה אחת נשלחה לגולני…
גל נוסף של מתגייסי קפריסין הגיע עם קום המדינה ופוזר כתגבורת לחטיבות. חלקם נשלח במסגרת חטיבה 7 ללטרון ואחרים שוב לגולני בצפון. באשר לאירופה ההערכה היתה, כי יבוא מספר ניכר יותר של עולים בגיל השירות. אך כדי להבטיח מתן עדיפות לצעירים שיתגייסו, צריך היה לשנות את כל משטר ארגון העליה. לשם כך נשלח לאירופה ישראל עמיר, ואילו נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה בא לקבל הנחיות בארץ.
בקיצור רב דן בנושא הזה מאיר פעיל (12): אל המערכת שעסקה בגיוס כוח האדם בארץ יש להוסיף את המערכת שפעלה באירופה. מערכת זו ארגנה נאמנה אלפי יהודים ברחבי אירופה… עם קום המדינה נפתחו שערי העליה מאירופה וצה"ל יכול ליהנות מפרי העמל שהשקיעה ה'הגנה' באירופה. כח אדם מאורגן ומאומן באופן חלקי התחיל להגיע ארצה. ולמלא את הפערים… כח אדם זה (גיוס חו"ל) הוא שאיפשר לעוצבות המותשות של צה"ל לתגבר את שורותיהן לקראת מבצעי המתקפה בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות…
זיקה זו של ארגון ה'הגנה' באירופה אל הפיקוד העליון של ה'הגנה' בארץ והעבודה הארגונית מקצועית שנעשתה באירופה על-ידי פעילי ה'הגנה' נתנו לבסוף את פירותיהם העיקריים…לאחר הכרזת מדינת ישראל, כשהחלו לזרום ארצה יחידות הגח"ל שהיו מאומנות במידה מינימלית אך מאורגנות במידה משביעת רצון.
משותפת לשלושת הספרים הללו התפיסה היסודית, כי גח"ל נוצר כצירוף של מסקנת ארגון ה'הגנה' באירופה, כי הקרבות בארץ- ישראל מצריכים שינוי בשיטות עבודתה בגולה, ושל אימוץ מסקנה זו בידי המפקדה הארצית בארץ, מעט מאוחר יותר. החלטות אלה בשלו על רקע המצב הצבאי הקשה שהיה שרוי בו היישוב במלחמתו, בחודשים פברואר, מרץ, אפריל 1948.ואולם התפיסה הזו אינה מבהירה כהלכה את התהליך שהוליד את גח"ל, את הדינמיקה של התהליך על המוטיווציות השונות שהניעו את גלגליו לכל מרכיביהם: שארית הפליטה, ארגון ה'הגנה' באירופה, ובייחוד נחום שדמי, מפקדו, וכן ראשי היישוב בארץ-ישראל.
בהקדמה לספרו 'חרב בנכר' כותב יהודה בן דוד, כי את פעילותה של ה'הגנה' בקרב שארית הפליטה, אפשר לחלק לשני שלבים.
הראשון – עד אוקטובר 1947, כשעיקר המאמץ התרכז באירופה ובגיבוש הארגון שם. השני – עם התקרב מועד ההצבעה על הצעת 'החלוקה' בעצרת האו"ם, בנובמבר 1947, ולאחריה, כאשר הופנה המאמץ להכשיר ולגייס לוחמים ולהעלותם ארצה בכל דרך שהיא, כתגבורת ליישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העצמאות.(13) נראה, ואף התיעוד תומך בכך, כי בקרב מקצתה אנשים מארץ- ישראל שפעלו באירופה הבשילה ההכרה בדבר הצורך בגיוס שארית הפליטה עוד בטרם פרצוה קרבות בארץ-ישראל. בלט בדבקותו לנושא זה, נחום שדמי, שהיה מפקד ה'הגנה' באירופה מאמצע פברואר 1946 ועד סוף יולי 1948. הרעיון לגייס את שארית הפליטה ככוח לוחם בארץ-ישראל לא צמח במוחו של שדמי באופן פתאומי. גם הוא, כרבים מעמיתיו בארץ, היה מודע להבדל שבין הנוער הארץ-ישראלי לפליטי השואה, ובלשונו: 'כי צריך לדעת שזה לא אנשים שגייסנו בארץ לפלמ"ח, זה אנשים נערים ונערות שהבאת אותם מהמחנות. כל אחד עוד שמר על ה"פקלה" שלו ועל הלחם ולא האמין לאף אחד… דרושה היתה סובלנות רבה כדי להפוך את אבק האדם הזה לאנשים בעלי עמדה' (14) יחד עם זה, בסוף שנת 1947 כבר הכיר שדמי היטב את הפוטנציאל הגלום בניצולי השואה, אם רק יודעים כיצד לממשו. בארכיונו האישי הוא מספר: ניסינו הקמת כוח מגויס בשלהי 1946. איטליה בגלל תנאיה הנוחים נקבעה כבסיס לפעולה זו. תוך חמישה חודשים היו ברשותנו שלוש פלוגות, אשר מנו ביחד 600 לוחמים. לפעולה היתה השפעה יוצאת מגדל הרגיל. כולם נוכחו שרק ההגנה מסוגלת לחנך 'אבק אדם' זה, ולהפכו לנוער זקוף קומה אשר כמעט ואין להבדיל בינו ובין הצברים שלנו.
'אנחנו יזמנו את המחשבה הזו' מעיד נחום שדמי על עצמו בעניין גיוס שארית הפליטה. זמן רב עתיד לחלוף עד שתבוא תגובה מארץ-ישראל לפעילות זו. הפעילות באירופה לגיוס שארית הפליטה ככוח לוחם, בנובמבר ובדצמבר 1947, אכן היתה פרי יוזמתו של נחום שדמי, 'מבלי לקבל על כך שום הוראות מהארץ'.(15) בארכיונו האישי מתאר שדמי את פגישתו בקיץ , עם יהושע לוי, שליח הסוכנות בגרמניה, ועם חיים הופמן- 1947 יחיל, ראש משלחת הסוכנות למחנות העקורים. בפגישה זו הוא סיפר להם את מחשבותיו בעניין גיוס כוח יהודי וביקש את עצתם כיצד לארגן אתה כוח. שדמי הרגיש, 'לפי חוש' כלשונו, אחריות להכין גיוס גדול של כוחות יהודיים, כדי לצרף אותם בבוא השעה לכוחות הלוחמים. הוא הבין, שאי-אפשר לארגן את זה ברגע האחרון. לוי והופמן קיבלו את דעתו, שבבוא הרגע הדרוש יכריזו הסוכנות היהודית, הוועדה המרכזית של שארית הפליטה (הצנטרל קומיטט), וארגון ה'הגנה' על חובת הגיוס לכוחות המאבק בארץ.
ההכנות הדרושות היו משני סוגים: א. להכין את הרקע, כדי שאכן תתקבל הוראה על גיוס ב. להכין תכנית למערך גיוס, רישום וארגון של מחנות ומפקדים.
) לגרסתו של שדמי על אודות תאריך כה מוקדם ליוזמת הגח"ל אין 16) בידינו אישור משום תיעוד בן הזמן ההוא. ראוי רק לציין, כי בשתי המשימות שהוגדרו לעיל, עתיד הוא לעסוק מאוקטובר עד דצמבר 1947. נראה, כי הרעיון החל לצוף על פני השטח מאוקטובר . בחודש זה החל שדמי להעלות את הרעיון לארגן ולגייס את 1947 אנשי שארית הפליטה, כדי שיגיעו לארץ ככוח לוחם ומאורגן, ובתיאום בין ה'הגנה' לבין 'המוסד לעליה' וארגון 'הבריחה'. וכפי שמעיד שדמי על עצמו: עוד באוקטובר 1947 בכינוסנו בפרק, כבר רמזתי לפקודי, שצפויים לנו בעתיד הקרוב תפקידים חשובים מאוד. בנובמבר 1947 כבר הוריתי להתחיל ברישום מתנדבים… בסוף דצמבר 1947, בראותי שאין הארץ עונה להצעותי לגיוס… כינסתי פגישה של באי כוח מוסדות שלנו באירופה, והצעתי שנרתם על דעת עצמנו ונרים פעולת גיוס.
בנובמבר 1947 הורה שדמי להתחיל ברישום מתנדבים ובאיסוף כל חומר העתיד לסייע ברגע הנחוץ. ב5 – עד ה8 – בנובמבר ארגן שדמי את הכינוס השני של ה'הגנה' בפראג (הראשון נערך בנובמבר ). היו לו לכך סיבות אחדות כבדות משקל: הראשונה שבהן, 1946 ש'ענייני הבריחה היו כבר בכי רע'. ועוד סיבה: 'חשבתי שהגיעה העת לשנות את סדרי העדיפויות. החלטתי לכנס כנס של מפקדים בצ'כיה, להקדיש לו יומיים או שלושה, להזמין אליו את משה סנה [אז איש המוסד לעלייה ב – חט"י], את שאול [אביגור – ראש המוסד לעלייה – חט"י] את אפרים [דגל – מפקד הבריחה – חט"י] ולהציע את המחשבות שלי בדבר שינוי סדרי העדיפויות ולפעול בהתאם לכך'.
שדמי היה ער לדמורליזציה ששררה באותה העת בקרב שליחי ה'הגנה' באירופה: 'חברים רבים החלו לפקפק בתועלת ישיבתם כאן באירופה והתחילו לדבר על כך שהמאבק המתפתח בארץ ועשוי להתפתח למאבק עוד יותר חריף, מחייב לחזור הביתה. כל אחד היה לו איזה מקום ב'הגנה', כל אחד התכונן כל חייו לקראת התקופה הזו, ובכן מה יש לשבת פה. צריך לחסל וצריך לנסוע הביתה'.(17) לחצם של השליחים לשוב ארצה – להשתתף במלחמה העתידה לפרוץ – הדאיג גם אחרים. כך למשל, במכתבו של הומן-יחיל לדובקין (ראש מחלקת העלייה בסוכנות): 'מצב המשלחת מדאיג. השליחים ברובם דורשים לחזור ארצה אך בקושי רב אנו עוצרים בעדם לפרק זמן קצר'.(18) היה צורך מיידי לשכנע את האנשים בחיוניות הישארותם באירופה. וכן היה צורך לנטרל את השפעתם הגוברת של ארגוני 'הפורשים' (אצ"ל ולח"י) בקרב הפליטים על-ידי גיוס שארית הפליטה למשימות.
בכנס האמור הושמעו דעות שונות. תמצית דעתו של נחום שדמי היתה, 'שמרכז הכובד צריך לעבור עכשיו להגברת המצ"ב [מסגרת צבאית במחתרת – חט"י], לגייס כמה שיותר אנשים, לאמנם ולהכינם לכך שברגע שיוכלו להביא אותם ארצה הם יצטרפו ישר לכוחות הנאבקים'. בראש המסתייגים מהצעתו של שדמי עמד שאול אביגור. עיקר טענותיו היו שעל ה'הגנה' לשרת בנאמנות את המוסדות האחרים (כלומר 'הבריחה' ו'המוסד לעליה'). אך לא להעמיס על עצמה תפקידים שהם למעלה מכוחותיה. תפקיד ה'הגנה' להכין את היהודים להגנת עצמם, ולתפקידים בגולה ובארץ-ישראל. אביגור סירב אפוא להפעיל את השפעתו להביא לידי פעולה מתואמת ונרחבת. סיכומי הכינוס מדברים על כך, כי נוצרה 'סטיכיה' של הימלטות יהודים מאירופה, ועל התנועה הציונית להעמיד את עצמה בראשה ולכוונה. דבר זה יש לעשות באמצעות איחוד שטחי הפעולה באירופה תחת מרות מוסמכת אחת, טיפוח ההגנה העצמית היהודית וחיזוק ה'הגנה' באירופה על-ידי גיוס שליחים מתאימים, קביעת תקציב וקיום קשר מושלם עם הארץ.(19) לאחר הכנס נפגש שדמי עם מפקדיו וניסה לשכנעם, כי גיוס כוחות מאורגנים שיצטרפו למאבק בארץ-ישראל לא פחות חשוב הוא מלהיות עם הכוחות הנאבקים בבית. הד קלוש לפעילותו הקדחתנית של שדמי להגשמת רעיונו נמצא אצל בן-גוריון, הכותב לאהוד אבריאל במחצית דצמבר: 'הבוקר קיימנו ישיבה לבירור דרכי הפעולה של נחום ואפרים [דקל]… פעולתו של נחום צריכה להיות מכוונת בעיקר, להכשרת קצינים ממושמעים ומאומנים אשר יפעלו במחנות ובבריחה כלוז מוסרי וחלוצי ואשר בבואם לארץ – יהא להם חינוך ואימון מוקדם להתגוננות'.(20) מהדברים עולה, כי בשלב הזה בן-גוריון אינו מודע כלל למהות רעיונו של שדמי, ולא לפוטנציאל הקרבי הגלום בכוח האדם שבאירופה עבור היישוב בארץ-ישראל. לקראת סוף דצמבר ) כשעדיין לא קיבל מענה מן הארץ להצעותיו, היה שדמי 27.12.48) משוכנע שהנטל הכבד של הדאגות מונע זאת, והוא יזם בדחיפות כינוס של נציגי מוסדות היישוב באירופה (נציגי 'המוסד לעליה' לא באו לפגישה). חלק מדבריו של שדמי בכינוס נשמעים כיום כנבואה: את עצמי אינני רואה בשום פנים במשלחת בעלי המרה השחורה אם כי אני רואה לפני בבהירות התפתחות מהירה, אשר בה נספור את אבדותינו במספרים של ארבע ספרות. אבל במסקנה אחת לא יכול להיות ויכוח – יהיה צורך בהספקת תגבורת לוחמת לארץ…
אנו פועלים באירופה ולכן נתייעץ איך לארגן את יהדות אירופה…
הכוונה לא סתם לתגבורת של יהודים, אלא שבמקום כל לוחם שנהרג או נפגע יגיעו לפחות שניים שייכנסו ויהיו מסוגלים להיכנס לקרבות… יש להתחיל מיד ובקטנות מתוך מגמה שביוני נוכל לשלוח יחידות גדולות. ייתכן ובזמן הזה עלייתנו תהיה 1948 חופשית והרבה מקשיי העלייה כיום יעלמו לגמרי.(21) שדמי הציע לגייס ארמיה של עשרים אלף איש והפנה אל המשתתפים חמש בקשות: החלטה עצמית בנושא על כל הכרוך בה.
קביעת מסגרת ארגונית לפעולה.
קביעת שיטת עבודה תוך דגש על אלמנטים צבאיים.
הסדרת בעיית התקציב.
הקמת מוסדות לגיוס בארצות השונות.
בסיום דבריו חזר שדמי על הקביעה, כי הדבר אפשרי ובעיקר אם יהיה גוף אחד מאורגן ומסודר. משתתפי הכינוס העלו הסתייגויות שונות, ביניהן בעלות אופי עקרוני, ובעיקר בעיית הסמכות, שאין להקים ארמיה בלא החלטה מדינית. גיוס של 20,000 איש צריך להיקבע בארץ-ישראל, ורק לאחר מכן יהיה אפשר לדבר עניינית.
היו גם הערות 'טכניות' באופיין; כך נטען, כי היות שרוב העקורים בעלי משפחות, איש לא יסכים לעלות בלי משפחתו. היו גם מי ששאלו, האמנם הגיוני שמקום קליטתם הראשון של צעירים תהיה ה'הגנה'? עלתה גם השאלה הבלתי-נמנעת: כיצד לשכנע את התנועות הקיבוציות שתסכמנה לגיוס, שכן זה יצמצם את מאגר כוח האדם הפוטנציאלי להתיישבות. בסיום הפגישה הביע שדמי את אכזבתו: אתם עדין שוגים בקטגוריות של מאורעות עם כמה עשרות הרוגים… לכן הנכם פוחדים לדבר על העשרים אלף, כי מפחדים אתם מהרגשת חומרת המלחמה בכל מוראותיה. מפחדים אתם מפני היאוש שעלול לתקוף אתם ביום שנבואותי הרעות תהיינה מציאותיות… אם נעבוד באידיאה של עשרים אלף זה יתחיל כמובן במאה מאתים ראשונים, אבל אם מגמתנו תהיה מאתיים לא נגיע לעשרים אלף.
הכינוס הסתיים בשתי החלטות בעלות אופי הצהרתי בעיקרן: הראשונה, כי הכינוס מכיר בחומרת המצב בארץ ובחשיבות הגברת הפעולה הדרושה להכנת יחידות של יהודים מגויסים ומאומנים באירופה, שישמשו בעלייתם לארץ, תגבורת מיידית ומתמדת לכוחותינו הנלחמים שם. והשנייה, כי הכינוס קורא לכל מוסד ולכל יחיד הפועלים בשליחות בחוץ-לארץ, להגיש את מיטב עזרתו ל'הגנה' בהגזמת המפעל הזה.
* * * עם ההכרזה על הקמת צה"ל ופקודת היום של בן-גוריון בעניין הזה (31.5.48) החל פרק הסיום של פעולות ה'הגנה' בגיוס שארית הפליטה באירופה. ביוני 1948 היתה פעילות ה'הגנה' באירופה במצב גסיסה. מהארץ לא הגיעו הוראות, והתעכבה גם העברת התקציב, ושדמי החל לשלוח את אנשיו ארצה. עדיין אין הוראה על חיסול הפעילות, אך בפועל היתה תחושה כזו. לחיסול פעולות ה'הגנה' באירופה התנגדו בעיקר אנשי מפ"ם. הבולט שבהם היה גלילי, שכתב לבן-גוריון באמצע יולי: 'אני מתקומם לגזרת החיסול'. אבל ההכרעה נפלה ובן-גוריון הורה לאכ"א לשלוח צה"ל לאירופה במקום משלחת ה'הגנה': הצורך הדחוף להכניס מיד זרם ניכר של מגויסים צעירים לצבא והעובדה שכח האדם הצעיר בארץ נדלה והולך, מחייבים מאמץ מיוחד, להעלות כוחות צעירים מחו"ל שיתגייסו לצבא. לשם כך יש לשגר משלחת צבאית לגולת אירופה וצפון אפריקה, שתגייס ותחייל אלפי גברים צעירים לצבא. בראש המשלחת יעמוד דוד רשף. למגויסים הנ"ל תינתן זכות קדימה לעליה. משרדי העליה ומשרד החוץ והמוסד יגישו לכם על העזרה הדרושה.(22) * * * משלחת צה"ל פעלה עד ה 1 – באפריל 1949 ושני שלבים היו בפעולתה: הראשון, מאוגוסט 1948 ועד 25 בינואר 1949; והשני, מסוף ינואר עד ה 1 – באפריל 23).1949) בתקופת הפעילות הראשונה הושם הדגש על הגיוס בארצות מזרח אירופה, בעיקר צ'כיה, פולין והונגריה. וזו התקופה החשובה לענייננו. ב27.12.48 – מצטט בן-גוריון ביומנו מדוח רשף על פעולת משלחתו באירופה: 'בצ'חיה [כך הכתיב של בן-גוריון – חט"י] היה זרם גדול של מתגייסים. במשך 3 שבועות נוספו 900 מנויים לבריגדה. בפולין תנועה רבה לאחר ש700 – מגויסים הספיקו לעלות (באניה ובאוירונים) הפסיקה הממשלה את הגיוס ושלחה המגייסים מפולין. עולי האניה (500 איש) הגיעו לצרפת. בהונגריה תנועה אך הממשלה סרבה לתת פספורטים'. גם מבולגריה ומיוגוסלביה היה רצון לעלות אך בלא גיוס. כדי לארגן עלייה זו נשלחו כמה מאנשי משלחת צה"ל לעזרת שייקה טרטכנברג (דן), איש 'המוסד'.
מפעל 'הבריגדה הצ'כוסלובקית' נתפס כאחת ההצלחות הגדולות של פעולת הגיוס. זו מנתה 2,600 עולים ובני משפחה, והפעולה עצמה החלה עוד ביוני 1948, כשקבוצת יהודים, קצינים צ'כים לשעבר, פנתה בהצעה לשרת בצה"ל פרק זמן מסוים. הגיוס עצמו החל ב15 – בספטמבר 1948.
ב17 – בדצמבר יצאה ארצה הקבוצה הראשונה ובה 603 אנשים, מהם 300 חיילים. קבוצה שניה ובה 610 אנשים, מהם 300 חיילים, יצאה ב22 – בינואר 1949, והשלישית ב5-1 – בפברואר. את 'הבריגדה' הצ'כוסלובקית העלה 'המוסד לעליה'.(24) מסיבות שונות, הקשורות בעיקרן לשינוי המשטר בארצות מזרח אירופה, הופסקה באותה עת הפעילות במזרח אירופה והועתקה למערבה. חודשי הפעילות הבאים של משלחת צה"ל במערב אירופה, אף כי הוגדרו כהמרצה לצעירים לעלות כמגויסים, נטבעו בחותם הפעילות הטכסית. למעשה, היתה זו תקופת דעיכה בפעולת הגיוס, שנסתיימה בהחזרת המשלחת.(25) הגיוס בקפריסין: בי"ז בחשון תש"ח (13.10.47) נערך מפקד מדוקדק של יושבי המחנות בקפריסין. מספרם היה אז 11,334 .17,625 מהם (64 אחוז) היו בני 35-19. אם נצרף להם את בני הנוער, בני 18-17 ואת מחצית בני ה50-36 -, הרי שהיה בקפריסין פוטנציאל של כ14 – אלף חיילים למערכה.(26) תהליך הגיוס בקפריסין בקווים כלליים, דמה לזה שבאירופה.
ראשיתו בגרעין קטן של אנשים שהחלו אימונים צבאיים, ספורדיים משהו, במסגרת 'שורות המגינים'. היה זה שמו של ארגון קטן, שריכז מפעילים במסגרת ה'הגנה' באמצעות הפלמ"ח.
בראשיתו מנה הארגון כ20 – איש ומטרות הקמתו המוצהרות היו: החזקת המשטר במחנה ועזרה למזכירות, וחינוך אנשים לחיי הגנה בארץ. בהתאם לכך קיבלו אנשיו אימונים צבאיים ושימשו גם מעין כוח מילואים לסדרנים במחנה. שינוי באופי הפעילות חל באביב 1947 לאחר המפגש בין מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' לנוער הפלמ"ח שיצא להקביל את פניו. תחילת המפגש בחוף ארץ-ישראל ואחריתו בחיים בצוותא במחנה המעפילים בקפריסין. 'יש נוער יפה ומאורגן המהווה כח פוטנציאלי להגברת הכח בארץ' – כדברי יהודה דרכסלר, ראש משלחת הפלמ"ח לקפריסין. מאחר שבאותה עת סבל הפלמ"ח ממחסור בכוח אדם ובעתודות לגיוס, חיפש פיקוד הפלמ"ח אפשרות לגייס כל עתודה אנושית מתאימה.
בעקבות החלטה עצמאית של מטה הפלמ"ח באה ביוני 1947 המשלחת הראשונה של הפלמ"ח ובה שישה חברים ל'שורות המגינים' בקפריסין. על המשלחת הוטל לבנות את מערך הפיקוד וההדרכה של 'שורות המגינים'. המשלחת סבלה מהעדר ציוד ותקציבים ומרגע שהוכנסה למחנות, בעד הגדרות, הפכו חבריה לאסירים, ותנאי חייהם דמו בכול לאלה של המעפילים. מאמץ מיוחד השקיעה המשלחת בניסיון להופיע כגורם על-מפלגתי, מבלי להזדהות עם תנועה כלשהי, או לבטא העדפה של תנועה אחת על פני רעותה. בסוף אוקטובר 1947 באה לקפריסין המשלחת השנייה של הפלמ"ח ובה עשרה אנשים. משלחת זו היתה מצוידת יותר ועם בואה היא התמזגה עם הנותרים מהמשלחת הקודמת. בראשית נובמבר מנתה משלחת הפלמ"ח בקפריסין 13 איש.
בסוף נובמבר 1947 היו מאורגנים ב'שורות המגינים' בקפריסין כ- איש, מתוכם כ200 – מדריכים. הקרבות בארץ וההחלטה 3,600 באו"ם יצרו מצב חדש במחנות. מצד אחד – הלוך רוח של תקווה לעלות במהרה גרם לקיפאון ב'שורות המגינים', ומצד אחר – אנשי הפלמ"ח נאלצו, וחלקם אף דרשו, לחזור ליחידותיהם בארץ.
בדומה לאירופה, לא היה פיקוד ה'הגנה' מודע לפוטנציאל הגיוס שהיה טמון במחנות בקפריסין. לפיכך בא יהודה דרכסלר ארצה בינואר 1948, ופנה למטה הפלמ"ח בבקשה לארגן משלחת שלישית.
הימים ימי מלחמת השחרור וקטן מספר המועמדים לשליחות.
מטה הפלמ"ח שלח שני שליחים שהגיעו לקפריסין בפברואר 1948, וכן נשלח מחליף לדרכסלר – יעקב קמינסקי (סלע).
בקפריסין הוחל עתה בגיוס, והוא קשור בעיקר בשינויים דמוגרפיים שחלו באוכלוסיית המחנות. בתקופה הקודמת שעד ראשית 1948 היתה ההתייצבות לאימונים מבוססת על התנדבות ונעשתה באמצעות התנועות האידיאולוגיות והקיבוצים. עתה, כשרוב המעפילים נמנו עם ה'בודדים' (שלא אורגנו קודם לכן כקבוצה במסגרת התנועות) וחיו במסגרות משפחתיות, עברו לשיטת גיוס ממש, שהתנהלה בשני מסלולים: הקיבוצים התגייסו באמצעות התנועות, וה'בודדים' התגייסו באמצעות מזכירות המחנה.(27) בימי המלחמה הוחלה חובת ההתייצבות לאימונים, על כל המפעילים כשירים לצבא. באותה תקופה נעשתה כל עבודת ההדרכה בידי סגל מקרב המעפילים. גם הפיקוד על הקורסים ועל הפלוגות כבר היה בידיהם. מקצתם היו בעלי הכשרה וניסיון צבאי קודמים, כקצינים בצבאות מזרח אירופה, ומקצתם היו מאלה שהוכשרו בקפריסין, הוכיחו את עצמם וקודמו בתפקידיהם במסגרת 'שורות המגינים'. ואולם בצמרת הפיקוד, בראש המטה בשני גושי המחנות, עמדו ארץ-ישראלים. באפריל חזרו רוב שליחי הפלמ"ח ארצה, כך שעם הכרזת המדינה 1948 נותרו בקפריסין רק חמישה שליחי פלמ"ח. באותה תקופה הקיפו 'שורות המגינים' את רוב הגברים בקפריסין, וגם מקצת המנשים.(28) על-פי אומדן זהיר אפשר לקבוע, שלפחות 4,000 שעברו את האימונים ב'שורות המגינים', הגיעו ארצה בין פברואר לספטמבר 1948; עוד כ3,000 – גברים כשירים לשירות הצליחו להסתנן לעליות הבלתי-לוחמים בחודשים יולי-ספטמבר 1948, מהם כ1,000 – שהתאמנו ב'שורות המגינים'.
ב25 – במאי 1948, זמן קצר לאחר הכרזת המדינה, מינה בן-גוריון משלחת גיוס למחנות הגירוש בקפריסין. תפקידיה היו מגוונים: לגייס את כל היהודים בקפריסין המתאימים לשירות צבאי, לארגנם ולדאוג להעברתם המיידית לישראל. וכן לגייס כל יהודי, או יהודייה, היכולים למלא תפקיד, בשירותים החיוניים למאמץ המלחמתי של העם היהודי. בפקודתו קבע בן-גוריון, כי המשלחת היא הסמכות העליונה בכל הנוגע להסדרי הגיוס ולקביעת זכות הבכורה לעליית המגויסים. משלחת זו שהתה בקפריסין מסוף מאי עד אמצע יוני 1948. פעולתה הופסקה למעשה ב11 – ביוני עם כניסת הפסקת האש לתוקפה והודעתו של הרוזן ברנדוט (המתווך מטעם האו"ם) על איסור עלייתם של אנשים בגיל הגיוס. באמצע אוגוסט 1948 באה לקפריסין משלחת צה"ל (שהורכבה 'על טהרת' אנשי מפא"י) מצוידת כהלכה ומתוקצבת. לאחר תכסיסי השהיה, שנקטו אנשי הפלמ"ח ולאחר שהגיעה למחנות משלחת מיוחדת מטעם המטכ"ל, הושג הסדר בדבר השתלבותם של מפקדי הפלמ"ח במשלחת ההדרכה של צה"ל. משלחת צה"ל עסקה בארבעה תחומים: אימונים, שירות ידיעות, מבצעי הברחה ופעולות חינוך ותרבות.
* * * משלחות צה"ל, זו שבאירופה וזו שבקפריסין, הגיעו ליעדי שליחותן באוגוסט 1948, אבל תפקידיהן הוגדרו באורח שונה: 'החלטנו לשגר משלחת צבאית לגולת אירופה וצפון אפריקה שתגייס ותחייל אלפי גברים צעירים לצבא'. היתה זו הגדרת משימה אקטיבית שאפשרה למשלחת צה"ל להרחיב את פעילותה אל מעבר למחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, שכבר נדלדלו והלכו מאנשיהם, לכיוונן של ארצות מזרח אירופה: הונגריה, צ'כיה ופולין.(29) ערב בואה של משלחת צה"ל לאירופה חזרה ארצה משלחת ה'הגנה'. בקפריסין, לעומת זאת, היתה משלחת צה"ל אמורה להתאחד עם משלחת הפלמ"ח, אך אנשי הפלמ"ח נקטו תכסיסי השהיה, ורק לאחר שבאה לקפריסין משלחת מיוחדת מטעם המטכ"ל הושג הסדר בדבר השתלבותם של מפקדי הפלמ"ח במשלחת ההדרכה. משלחת צה"ל בקפריסין עסקה בעיקר באימונים, ש"י (שירות ידיעות), מבצעי הברחה ופעולות חינוך ותרבות. היתה זו פעילות סטטית במחנות דועכים, שמעפיליהן ראו עצמם שבויים במחנות והיו במצב של אפאתיה.(30) מכלול ההבדלים בין אירופה לקפריסין מבהיר אפוא הבהר היטב מדוע הופנתה עיקר תשומת-הלב של היישוב לאירופה. פקודת הגיוס באירופה קבעה כי האיש מגויס: אם מביע נכונותו לכך; בגיל המתאים 35-17; בריא, בעל כושר גופני מספיק; מהימן – לא הרפתקן פלילי, סוכן זר, או משתף פעולה עם הגרמנים.
לגבי אלה האחרונים הוחלט לעתים להעלותם לארץ לשם טיפול בידי הש"י, ועם עלותם נשלחה הודעה מתאימה לארץ.(31) בביצוע הגיוס יש להבחין בין שתי תקופות. תקופה א: בטרם החלה פעולת גיוס שיטתית בארצות, והמגויסים נבחרו מתוך הציבור שנשלח למחנות במרסיי לשם עלייה. בתקופה זו גויסו ונשלחו כ2,000 – איש, בלא רישום מדויק.
תקופה ב: בה הגיעו לבסיס העלייה קבוצות ויחידים שהתייצבו וגויסו בלשכות הגיוס בארצות השונות. בתקופה זו התייצבו כ- שנשלחו ממרכזי הגיוס האלה: 7,000-6,000 ) גרמניה, כולל: א. אנשי המחנות, ברובם יוצאי ארצות מזרח 1 אירופה; ב. קבוצות מגויסים שנשלחו מצ'כיה דרך גרמניה; ג.
בודדים מילידי גרמניה ואוסטריה.
) פולין; 2 ) צפון אפריקה 3 ) צרפת (בני צרפת ואנשים שבאו לפני זמן קצר ובעיקר מפולין 4 ומחנות גרמניה) ) בלגיה (כבצרפת); 5 ) שווייץ; 6 ) צפון אמריקה; 7 ) דרום אמריקה; 8 ) בולגריה; 9 ) הולנד; 10 ) סקנדינביה.
11
מולדת בדמות צבא וחזית
עיצוב מדיניות הקליטה בצה"ל בעיית הבעיות בתחום קביעת המדיניות, שהיו לה אף השלכות על חיי היום-יום של החייל המגויס, היתה חוסר היכולת לתאם בין פעולת הגיוס בחו"ל לתהליכי הקליטה בארץ. התיעוד הרב מורה, שלא היתה כל תכנית מוקדמת לקליטת מגויסים מקרב שארית הפליטה. כל שנוצר, מקורו בניסיון השוטף. ייאמר מיד כי תהליך הניסוי והלמידה החל בשלבים מוקדמים ביותר, אך רק לקראת סוף 1948 אנו עדים למשהו המתקרב למערך קליטה שלם. המצב הזה הביא לקיתונות של ביקורת מצד הגורמים המגייסים בחו"ל, בעיקר ממשלחת ה'הגנה', שבחודשים שפעלה בהם גם באו ארצה ראשוני העולים המגויסים. ב6 – ביולי 1948 שלחו אביעזר שלוש וישראל לויט, מפקדי מחנות אימונים במרסיי, מכתב לבן-גוריון בנושא גיוס חו"ל. בין שאר הדברים נכתב בו: 'החתומים הגיעו ב- לחופי הארץ בלוית 350 אנשי גח"ל שהיו שייכים לגדוד 29.6.48 מס. 1 ורוכזו במחנות האמונים שבבסיס מרסיי. נדהמנו לראות את ההזנחה השוררת בקליטת אנשינו שהראתה את אותותיה כבר בעצם קבלת האנשים בנמל'.(32) הטענות התמקדו בנושא הצבאי – אי-הניצול הצבאי של המגויסים מחו"ל, בעיה שעלתה בעיקר בתקופת ההפוגה – ובנושא האנושי – העדר דאגה לעולה בתחום הרוחני, בתחום הסעד, בהדרכה, בלימוד השפה וידיעת הארץ.
בשלהי 1948 מתחילה להתגבש המסגרת המושגית שתבחין בין גח"ל למח"ל. בדוח על בעיות גיוס חו"ל, שפורסם בשלהי אוקטובר 1948, מבחינים בין גיוסם של מתנדבים שבאו מארצות המערב לבין גיוסם של העולים, שמקורם לפי הדוח, מארצות מזרח אירופה. אבחנה זו קיבלה לגיטימציה בפקודת מטכ"ל 39/1 מפברואר 1949, שנועדה להפריד בין מתנדבי חו"ל, לחיילים אחרים שהגיעו מחו"ל וגויסו לצבא, אך אינם בבחינת מתנדבים.(33) באבחנה זו נתגבשה התפישה המרכזית של קליטת מגויסי שארית הפליטה: 'לתת להם את ההרגשה שהם כבר חיילים בצה"ל… יש לשאוף שהאנשים יראו בעליתם ארצה שינוי מסגרת בתוך הצבא כמו בהעברה מיחידה ליחידה בארץ'.(34) ואולם מרבית הנתונים של העשייה בשדה חברו יחד להקשות על הגשמת מטרה זו. מלכתחילה לא היה ברור מה יהיו תפקידיהם של העולים המגויסים – והדבר כבר עלה בוויכוח על גיוסם של הגרעינים ההתיישבותיים. העובדה שהדברים לא הוגדרו למן ההתחלה הקשתה הן על עיצובן של דרכי קליטה ברורות והן על תיאום בין צורכי הארץ לפעילות בחו"ל. כבר ב14 – במארס 1948 כשהתגבש רעיון הגח"ל צוין שרצוי לגייס ולאמן את העולים עוד בחו"ל, ולהעלותם כיחידות סדירות.(35) וכן היו מודעים, שכדי למנוע כפילות חשוב לתאם בין פעולת הפלמ"ח בקפריסין ופעולת ה'הגנה' באירופה לבין פעולות הגיוס והקלט בארץ. בפועל תיאום כזה לא הושג. המיון בחו"ל היה לקוי, וכ30 – אחוז ממגויסי חו"ל נפסלו לשירות בידי השח"ק. זאת ועוד: במחנות האימונים בחו"ל כמעט שלא היה בנמצא נשק חדיש ומגוון שיאפשר אימון ראוי לשמו. האחראים על המחנות גם התלוננו, כי איכות המדריכים, שהוכשרו באירופה, אינה מספקת ויש צורך במדריכים מהארץ, אבל מדריכים מהארץ לא נשלחו.(36) בעיה מסוג אחר שהקשתה על התיאום, היתה מעורבותם של מוסדות אחדים בנושא גח"ל: הצבא, הממשלה וההסתדרות הציונית. לא תמיד ראו כל המוסדות הללו עין בעין את שאלת בחירת האנשים לעלייה ('התור') וגם לא את אופן קליטתם בארץ.
הצבא העדיף, כמובן, שיעלו אנשים בגיל גיוס ובעלי כושר גופני מתאים לשירות צבאי. לעומת זאת, היו הממשלה וההסתדרות הציונית חייבות להביא בחשבון גם את הצורך 'לחסל' גלויות מסוימות ולהתחשב במספר גדול של עולים מארצות מיוחדות.
ניגוד אינטרסים כזה שם לאל כל אפשרות לתכנון כולל, גם אם היו מודעים בארץ לצורך בתכנון כזה, כפי שניסח זאת טמקין בדו"ח שנשלח לצדוק ועניינו ארגון הגיוס בחו"ל: 'הפעולה ללא הוראות ברורות וללא תאום מספיק'.(37) הביקורת על חוסר התכנון וחוסר התיאום מעוררת תמיהה; האמנם לא נעשה בארץ דבר? הייתכן שבואם של חיילים עולים אלה התקבל כאן כמובן מאליו? התשובה לכך אינה פשוטה וחד- משמעית. במהלך שנת 1948 הלכו והשתפרו תהליכי החיול ונבנה מסלול קבוע שכלל מחנות עולים של הסוכנות, התייצבות אנשים בגיל גיוס (באמצעות מרכז גיוס), העברת חייבי הגיוס לקלט מרכזי. כעבור מספר חודשים משהתברר, כיה ערוב במחנות של חייבי גיוס ושאינם חייבים (בעלי משפחות, פסולים רפואית) גורם לירידה במורל, הומלץ לרכז את חייבי הגיוס, מיד לאחר רדתם מהאנייה, במחנה צבאי. דבר זה בוצע בחלקו, כשמגויסים נשלחו מהאניות הישר לקלט. כן הוחלט גם לנקוט אמצעים כנגד המשתמטים, בעיקר בתחום של מניעת עזרה חומרית, כמו אי מתן 'סידור ראשון' (בעיקר הלוואה ושיכון), הפסקת כלכלה בבית העולים, אי הענקת תעודת עולה, וכן הוראה שלא להעמיד לרשותם תחבורה ליציאה ממחנות העולים. אין דרך לאמוד את מספר המשתמטים.(38) תיאור זה, טכני משהו, של מסלול הגיוס אינו מרמז כלל על גורלו של החייל הבודד, ועל הדאגה הממסדית למכלול צרכי היום-יום שלו, כאדם וכעולה חדש. ברור, מעל לכל ספק, כי כבר סמוך מאוד לבואם, עקבו ראשי זרועות הביטחון בארץ בערנות אחר המגויסים מחו"ל. ב12 – במאי 1948 הוגש דוח ובו מסקנות מגיוס הקבוצות הראשונות של העולים. בין היתר מציין הדו"ח, כי עד כה גויסו העולים הישר מהאנייה לקלט ומשם לחטיבות ולשירותים שונים.
העולים דרשו חופשה לבקר מכרים, לסדר עניינים פרטיים וכותב הדוח ממליץ להיענות לבקשתם. המלצה אחרת בדוח – לא לדחות את 'הסידור הראשון' לעולה המגויס עד לאחר שחרורו, שכן עולה שאינו מגויס מקבל סידור זה, ואילו העולה המגויס אינו מקבל, ו'מתוך החשדנות שהפכה אצלו טבע שני, אין הוא מאמין לכל הבטחה שניתנה לו'. ההמלצה החשובה ביותר כלולה בסעיף 4: 'צריך למסור הוראות לחטיבות שמגויסים אלה יוכנסו לפעולה קרבית לאחר שיעברו אמון מתאים'. המלצה זו לא נענתה, שכן סמוך לעלייתם נשלחו עולים לחטיבות לוחמות והיו מביניהם שנפלו בקרב. הכותב מסתמך על מקרהו של העולה ויינברג שנפל בקרב על סג'רה. נפילתו עוררה התמרמרות גדולה בקרב העולים ששירתו עמו בגדוד ובהם 40 מאנשי 'אקסודוס'.(39) דוחות אחרים על ראשית קליטתם של חיילי שארית הפליטה, ממאי 1948, מצביעים על כמה וכמה בעיות שצצו ועלו מיד בתחילה. אין למגויסים מספיק מידע על תנאי שירותם; המגויסים הוכנסו לפעולה קרבית בלא אימון מתאים. מכתבים שהגיעו לאכ"א ממפקדי פלוגות מצביעים על התמרמרות רבה בין העולים מקרב שארית הפליטה.(40 ) מהשלבים הראשונים היתה מודעות לצורך לספק לעולים שירותי הדרכה וסעד. כבר במארס 1948 הוצע להתחיל בהדרכה ציונית, הסברה על מהות ה'הגנה' וידיעות על תנאי הארץ, בין עולי קפריסין ובעיקר בקרב יוצאי רומניה והונגריה 'שחינוכם הציוני פחות מזה של יוצאי מחנות אירופה'.(41) עד מהרה מיקדו השלטונות את תשומת-לבם בתחומים אחדים: א. ענייני משפחה ופתרון בעיית הבדידות, שהעיקו על החייל ניצול השואה. במסגרת זו ניתנה עזרה לאנשי שארית הפליטה בחיפוש אחר קרובים או כמרים. זאת על-ידי עיתונות יומית ושבועית שפורסמה עבור אנשי גח"ל במיוחד. כן נעשה ניסיון לקיים מפעלי הארחה של אנשי גח"ל בתוך משפחות, בעיקר בחגים ובמיוחד לקראת פסח. נשקלה אף פנייה למשפחות ופתיחת הוסטלים.
ב. תמיכה חומרית במגויסים יוצאי וילנה, ביאליסטוק ורומניה, בהמלצת שירותי הסעד ובשיתוף עם התאחדויות העולים.(42) ג. החינוך וההדרכה; חשיבות רבה ייחסו המוסדות לבדיקת איכות המדריכים שיבואו במגע עם אנשי שארית הפליטה.
'מ"פ בבסיס כזה חייב להיות קצין שהוכיח יכולתו בקרב…
מחונן בכשרונות פדגוגיים ובתכונות אנושיות נעלות'.(43) ניתנה גם תשומת-לב לצורך לעדכן את החיילים במתרחש, ובשפתם, וכן לעשות פעולות הסברה.(44) ד. הוחלט לקיים מכלול פעולות רווחה ובהן: ארגון טיולים בארץ לאנשי גח"ל, מסיבות לאנשי גח"ל, ובעיקר תכניות למסיבות סיום של גח"ל בבסיס האימונים – מתוך אמונה, כי אופי מסיבת הסיום קובע את הרגשות המגויסים בראשית דרכם, במקומות הצבתם. (45) יתר על כן, תוך שימת לב למצבם הגופני והנפשי הירוד של רבים מאנשי הגח"ל הומלץ להקציב להם מקומות נופש. מתוך הזדהות עמוקה כותב הקצין לענייני גח"ל כי: 'הפגישות עם עולי קפריסין מעוררות כאב. מורגש מאד רפיונם הגופני והרוחני… לעולם לא נוכל להרגיש את יסוריהם וגלגוליהם האחרונים לפני הגיעם ארצה והצטרפותם לצבא… שליחתם למחנה נופש לאחר 4 ימי החופש הרגילים הוא פתרון פורתא לבעיה זו'.(46) עבור אנשי שארית הפליטה היו כל הפעולות האלה בבחינת זוטות, גם אם נעימות. בעיות היום-יום, הקשורות לחייהם האזרחיים – ענייני דיור, ריהוט, רכישת מקצוע, בקשות חופשה ואיחוד משפחות – בעיות אלה הן שהטרידו את אנשי שארית הפליטה והדבר ניכר היטב ממכתבים, ולהלן קטעים אחדים ממכתבים כאלה: 'עליתי ארצה לפני כשנה, אין לי צורך לגולל את פרשת טלטולי עד הגיעני ארצה.. מגויס מזה כ6 – חודשים, ב6.6.48 – נפצעתי ומאז בבי"ח… מבקש דירה'. בתחתית המכתב כתב יוסף יזרעאלי (מחברי המפקדה הארצית של ה'הגנה וממיסדי אכ"א): 'שר הביטחון ביקש לטפל באופן מיוחד במקרה זה'. ובמכתב אחר נאמר: …אחרי שש שנות יסורי מוות משנות 39 עד 45 ניצלתי על ידי צבאות מועצת הברית ואחרי גלגולים רבים באתי סוף סוף ב15 – למאי השתא לישראל… אותי גייסו בדרכי על אדמת המולדת ולא ראיתי בארץ אלא הצבא והחזית וב- קבלתי חופש ובאתי לדרוש מטעני ודרשו ממני 31.95 16.8 לירה מכס ותשלומים שונים… אין לי סכום עצום כזה ולא קבלתי מטעני… בטוח אני שראש מדינת ישראל לא יתן שלשארית ישראל תעשה עוולה…
גם כאן כתב יזרעאלי: 'יש לעזור לו! כדאי שתתקשר עם המכס ועם קצין הסעד ותראה מה אפשר לעשות'. ובעניין רכישת מקצוע כתב אחד המגויסים: עליתי לארץ לפני כ5 – חודשים, 4 חודשים נמצא אנוכי כאן במחנה, אין לי קרוב פה בארץ ואני ערירי…
לפני שבוע פניתי בבקשה שתעבירני קורס נהגות…
זה שנים על שנים משתוקק אני ללמוד את מקצוע הנהגות… ברצוני לדעת מקצוע שאוכל אחרי המלחמה לעבוד ולעזור לעצמי ולקיומי. לידיעתך שלפני שנה התחלתי בגרמניה קורס לנהגות אולם לא סיימתי בגלל עלייתי ארצה.(47) ברמת הטיפול בפרט, שאפשר להגדירה כתחום ביניים שבין המישור האישי לתחום המוסדי, ניכרת בכל הדרגות היענות והבנה לבעיותיה של שארית הפליטה, אפילו כשהפנייה היא לראשות ההיררכיה – בן-גוריון. זה האחרון, למרות עיסוקיו הרבים, לא היה אדיש לאף פנייה שהגיע אליו. הטרגדיה האישית של הפונים אליו נגעה ללבו וכפי שעולה מהתכתובות שבידינו הוא אישית התערב לפתרון הבעיה. אלא שמטבע הדברים, התערבותו היתה במקרים ספורים בלבד.
ברמת הטיפול הממוסד בגלל העולים המגויסים, על אף הכוונות הטובות, התמונה שונה לחלוטין. עיקר הפעילות המוסדית היתה ב- וב1950 -, לאחר חודשים ארוכים בלי עשייה. יתר על כן, גם 1949 בתקופה זו, עדיין לא נמצא התקן המספיק לביצוע פעולות ההדרכה והחינוך. בראשית ינואר 1949 עדיין נאלץ חיים בן אשר, קצין שירותי תרבות (להלן קשת"ר) גח"ל חזית ד, לבקש משרת"ר (שירות התרבות) רחובות 'חבר עובדים', שבלעדיו 'לא יתכן להתחיל בפעולה כלשהי'. בפתקה לבן-גוריון כתב חיים בן אשר: 'התביעה הרצינית היא למילוי תקן עצמת האש, ולכן בלי אנשים לקליטת אנשי גח"ל, למעשה איני יכול לשאת באחריות הפעולה החינוכית בחטיבה'.(48) ואכן תקן שירות התרבות של מחלקת גח"ל בכללותו היה זעיר ביותר; עובדי המחלקה, מלבד ראש המחלקה ומזכירה, היו: שני דוברי אנגלית, ודובר אחד לכל אחת מהשפות, אידיש, רומנית, צרפתית, בולגרית, הונגרית. בסך- הכל שבעה אנשים. כן היו לשכות ליד קציני הערים: בתל-אביב – ארבעה אנשים, בחיפה – שלושה, בירושלים – שלושה, בטבריה – אחד, בעפולה – אחד.(49) נושא בעייתי בצה"ל כמעט מראשיתו היה נושא השפה. בביטאון חיילי צה"ל, 'במחנה', מושמעת הקריאה: 'תגויסנה המורות להוראת השפה' ו'אל יעבור יום בשום יחידה של צה"ל ללא שעור אחד לפחות בשפה העברית',(50) אבל לא בנקל נפתרה הבעיה. בסוף אוגוסט 1948 ציין בן-גוריון ביומנו, כי בצה"ל כ- חיילים הזקוקים ללמוד עברית, ואף שגויסו 250 מורים 10,000 לתפקיד זה, יש צורך בהקמת יחידה מגויסת למטרה זו. ואולם דומה, שיחידה כזו לא הוקמה, וההתעוררות המוסדית הממשית בתחום הקניית השפה מתרחשת. רק ב1949 -, ואז התעוררה בעיית שילובם של מעט המורים במערך ההוראה ובעיית יכולתן של היחידות לשחרר את החיילים הזקוקים ללמוד. ההצעות שהועלו היו: לקיים קורסים אינטנסיביים (עשרה ימים שלוש-ארבע שעות בכל יום), או להקים בית-ספר חטיבתי, שיתן לכל יחידה שעה קבועה משלה, כיד להקנות מינימום הכרחי של שפה – היינו כ- מילים.(51 ) 1,500 ההתארגנות המוסדית בכל נושאי קליטת העולים המגויסים נמשכה בשנת 1949 והגיעה לשיאה רק ב1950 -. כך למשל, רק בינואר 1950, כותב שלמה שטיינברגר, קצין התרבות של פיקוד הצפון, ליחידת המרחב: 'הוקמה מחלקת קליטה לטיפול באנשי גח"ל'.(52) אפשר לומר, כי פעולות הקליטה בכללן טבועות בחותם המאוחר מדי, ואולי גם המעט מדי. סיבות לאיחור בתכנון קליטת העולים המגויסים ובהוצאת התכנון אל הפועל היו בעיקר סיבות אובייקטיביות: חוסר היכולת לתכנן מערך קליטה, צורכי המלחמה שהיו בעדיפות עליונה, והעדר כוח האדם. לאיחור בהקניית השפה היתה השפעה קשה במישור היחסים הבין- אישיים, בין הנוער הארץ-ישראלי לאנשי שארית הפליטה.
צברים וגח"לייצים בצה"ל
בהשקיפו ממרחק שנות דור על אירועי מלחמת העצמאות, תיאור האלוף אברהם אדן את פגישתו עם החיילים מקרב שארית הפליטה במלים האלה: היתה זו פגישתי הראשונה עם חיילי הגח"ל. הם דברו אידיש… הצגתי לפניהם את התוכנית לשבוע הקרוב והצעתי שיציגו שאלות. תגובתם היתה מפתיעה: תחילה שבחו אותי – מזה שבועיים בארץ ואני הראשון שאסף אותם לשיחה, הסביר להם בהרחבה את המתרחש ואת התכנית לגביהם. עד היום לא ניתן להם בהרחבה את המתרחש ואת התכנית לגביהם. עד היום לא ניתן להם להתבטא ואיש לא שאל להרגשתם, לדעתם על האימונים ועל היחס כלפיהם. אח"כ עברו לטענות והן היו רבות: זכו ליחס משפיל מהמפקדים הזוטרים שאמנו אותם. המ"כים הצעירים מרימים עליהם קול ואף זורקים בהם אבנים.
היו שציינו בחריפות, שיחס המפקדים מזכיר להם את יחס הגרמנים כלפיהם.(53) זכרונו של אדן לא בגד בו. תמונה קשה על היחסים שבין הארץ- ישראלים בצבא, לבין אחיהם ניצולי השואה שזה מקרוב התגייסו עולה אף מן המקורות בני הזמן ההוא – הן מדברים שאמרו וכתבו מגויסים מקרב שארית הפליטה והן מדוחות צה"ליים. וכך כתב אחד החיילים: 'עלינו ארצה ומיד התגייסנו. מלאי אהבה למולדת… אבל הימים הראשונים הכזיבונו קשה… ציפינו לקבלת פנים לבבית ולהבנה. היינו בטוחים כי נעבור אמונים מתאימים לפני שניסע לחזיתות. במקום זאת קבלו אותנו בקרירות ואפילו ללא ברכה וללא 'ברוכים הבאים'… ערקו בחורים אשר באו לארץ בהתלהבות'.(54) דברים קשים נכתבו גם בדוח פנימי של צה"ל: 'היות ורובם של אנשי גח"ל אינם יודעים עברית… אינם מתאימים לתפקיד בשרותים… הם מתרכזים ביחידות קרביות.
להרמת המורל שלהם הכרחי לבטל את ההרגשה שהם מיועדים להיות בשר תותחים בלבד'. ובדוח אחר נכתב: העליה החדשה, שביחוד באה מפולניה… בהם עיקר הקושי. בעליה החדשה אין אוירה של שמחת ארץ ישראל, אין סלחנות לקשיים אין התרשמות מכח הצבא הישראלי… העלייה החדשה דוברת אידיש, נתונה בתסביך של אזרחות מדרגה שניה והרגשת ביטול הפיקוד והחייל הארצישראלי אליה. הטיפול בעליה זו תובע עצבים, סבלנות והבנה לא קלה… נשמעת נימה של מרירות… היה מי ששאל אפילו על אפשרות עזיבת הארץ עם סיום המלחמה.(55) * * * ממסקנות הסקרים האלו עולה תמונה של כשל דו-ממדי הן בממד המוסדי של הקליטה, והן במימד האינטראקציה הבין-אישית.
בתחילת 1949 הפיץ שירות התרבות של צה"ל חוברת ושמה: 'כיצד נקבל פני אחינו הבאים'. עיקרה, הדרכת החיילים הארץ-ישראלים בסבך הבעיות של החייל, איש שארית הפליטה. וכך מתוארים בחוברת: הם נבדלים הבדל רב מהעליות הראשונות… השואה העמידה אותם בחלל ריק לכן מובנת ערגתם לפינה שקטה ובטוחה משלהם. המרד, המפעל החדש, כל אלה דורשים נשימה ארוכה. מהם נגזלה האפשרות לנשימה ארוכה.
נשימתם קצרה – מיום ליום. במשך השנים שהיו במחנות ובארץ השמד, היו מהם שפיתחו תכונות מיוחדות, שלפעמים הן זרות לנו הדאגה המופרזת (הדגשה במקור) לפת לחם… אי אמון בזולת… תוך כדי כך גילו חיוניות רבה, חיוניות של הסתדרות רגעית. מתוך כך מסתבר שאין לדרוש מהם ויתורים מרחיקי לכת למען אידיאלים מופשטים בלבד. המציאות ההיא בה חיו לפני השואה – היא הזיכרון האחרון הסמל הממשי ביותר שנשאר להם מבית, מביטחון נפשי, מיחסים אנושיים. על כל המוזר בתופעה זו אין להתעלם משאיפתם לבנות את חייהם לפי אותה מתכונת.
ניתוח מצבה הקשה של קליטת שארית הפליטה בארץ הוא החלק החשוב ביותר בחוברת זו. קושי זה קשור בגורמים אובייקטיביים: מלחמה קשה, ארגון הצבא, וכן לא היתה שהות להכין מספיק דירות, ואף לא מחנות קליטה ותנאי עבודה, חלק מהעולים גויס ישר לצבא מבלי שהספיק להסתדר בארץ, וכפי שאומר הכותב: 'חיי הצבא קשים, אך קשים שבעתיים כשאין בעורף בית ופינה שקטה'. קושי זה קשור גם בגורמים סובייקטיביים רגשיים: 'לא דאגנו באופן מיוחד להקל על התנאים.
הכונה לדרך פגישתנו אנו את העולים במציאות יומיומית. מצד אחד אנו מסתכלים על כל אחד מבחינת התאמתו לתפקיד צבאי, מאידך אין זמן וסבלנות לטפל הרבה בצרות הזולת. מתוך כך נתפתח יחס של אדישות וחסר התענינות באנשי הגח"ל'.(56) תמציתה של חוברת זו היא אפוא הודאה בכישלון המוסדי והאנושי.
על מקורות הכישלון המוסדי כבר עמדנו, אך אולי חשובים ממנו מקורות הכישלון האישי. וראשון להם היה מערכת ציפיות הדדיות שונה ולעתים אף סותרת. אנשי שארית הפליטה רובם כאלה שנכוו פעמיים, בימי השואה ומיד לאחריה כשגילו שאין להם לאן לשוב, ציפו, אך אם מתוך אידיאליזציה, לבית חם בארץ-ישראל. הם ציפו בארץ לתחושת משפחה לקבלת פנים חמה, ולפיצוי על הסבל.
) ציפיות אלה התפתחו בזמן ששארית הפליטה פגשה 57) בחיילים הארץ-ישראלים שבצבא הבריטי ב1945 -, ואחר-כך בפגישה עם משלחותיהם של הופמן-יחיל של שדמי ואחרים.
שלחים אלו, שלא במודע, יצרו אצל שארית הפליטה דימוי מסוים, אידילי, של ארץ-ישראל ושל בני הארץ, אין תימה בכך, שכן השליחים נשלחו במיוחד לטיפוח שארית הפליטה. הם השתדלו לעשות את מלאכתם נאמנה, יצרו קשר עמוק עם שארית הפליטה, והשתחררו מהראייה הסטריאוטיפית שראו בארץ את דמותה האנושית של חברת הניצולים.(58) אנשי שארית הפליטה באו לארץ בעיצומה של מלחמה, הישר לגיוס, תוך שהם נחשבים פה בארץ ככוח אדם למילוי תקנים. יתר על כן, הנוער הארץ-ישראלי שפגשו כאן, לא הכירם ותפיסתו הבסיסית היתה ראיית עצמו כיסוד הדינמי המרכזי של תנועת התחייה הלאומית.(59 ) וזו היתה ראייה ששארית הפליטה לא הוכנה לקראתה באירופה. לא ייפלא אפוא שאנשי שארית הפליטה שעלו ארצה כמתגייסים מתנדבים, מתוך התלהבות עצומה, התאכזבו קשות במפגשם עם המציאות הארץ-ישראלית. מדיניות הקליטה עובדה, כאמור, רק כשנה לאחר בואם, והיה זה מאוחר מדי לרכך את הלם המפגש, מה גם שראשי הגיוס באירופה ובקפריסין, לא המשיכו בארץ בפעילותם למען שארית הפליטה, משום שגויסו מיד ונשלחו לקרבות.
מקור נוסף לכישלון האישי בארץ בשוני בסוציאליזציה בין הנוער הארץ-ישראלי לבין אנשי שארית הפליטה. איש שארית הפליטה הורגל במלחמת קיום יום-יומית, ובבואו לארץ היה עתיר ניסיון חיים, כפי שביטא זאת חיים גורי: 'הם סחבו אתם תהומות כל כך עמוקים שאולי אי אפשר לרדת אל תוכם… במחשבה לאחר אני מבין שאנחנו היינו ילדים קטנים ליד ניסיון החיים שלהם'.(60) יתר על כן, גם בגילו היה החייל, איש שארית הפליטה, בדרך כלל מבוגר יותר מהחייל הארץ-ישראלי, כשהפיקוד היה בדרך כלל בידי הארץ-ישראלי, וגם הדרך לקידום היתה חסומה לפני איש גח"ל, בשל בעיית השפה. בעניין הזה היתה חריפה במיוחד בעייתם של מגויסים, אנשי שארית הפליטה, שהיו בעמדות פיקוד טרם עלותם ארצה ושירתו כטוראים בארץ, בעיקר עקב אי-ידיעת השפה וגם בגלל חוסר התאמה מקצועית. מבחינה צבאית טהורה היו אלה סיבות כבדות משקל, אבל הן לא מנעו התמרמרות עזה בקרב אנשי גח"ל. הפערים האלו יצרו תחושת נחיתות אצל איש גח"ל, ובקרב שני הצדדים יאוש מניסיונות ההידברות. אנשי גח"ל מצאו פורקן מסוים למרירותם בתלונות רבות, ואלה התפרשו בקרב הארץ-ישראלים כאימות לטענתם הראשונית, שאין אנשי הגולה כמו הישראלים וקשה מאוד היה לפרוץ את מעגל הקסמים הזה.(61) עוד יותר מאשר בענייני הצבא היקשה מחסום השפה על היחסים ועל ההידברות במישור הבין-אישי. מטבע הדברים, נפגע מכך יותר איש גח"ל שחיפש מסילות ללב אחיו הישראלים, ושמטעניו הרגשיים היו לוחצים יותר ומחפשים יותר את פורקנם. אורי אבנרי מספר על יששכר, פליט שהגיע לארץ, 'ופה אצלנו הפך לשתקן מפאת חסר שליטתו בעברית. אך בפוגשו בדוברי פולנית ואידיש היו סכרי דבורו נפרצים ובן שיחו האומלל היה טובע ממש במבול של הרהורים, חוויות וסתם שטויות שהצטברו במוחו הפורה מאז ההתפרצות האחרונה'.(62) הד לבעיית השפה אנו שומעים מדיוני 'מועצת המדינה הזמנית'. בוויכוח שהתנהל בנושא השפות שיש לנהל בהן את תעמולת הבחירות במחנות הצבא, התנגד משה קול (ציונים כלליים) לנצל תעמולת בחירות בכל השפות ושאל: 'בכמה שפות ידברו אצלנו במחנות צה"ל'? ל כך ענה ברל רפטור (מפא"י): 'ומה עושים עכשיו? לא מדברים כלל'.
) בעיה קשה נוספת הקשורה במלחמת העצמאות. שנתנה אף 63) היא אותותיה במורל של אנשי שארית הפליטה בצבא היתה הפער בין החיים בחזית ובעורף. פער שאנשי שארית הפליטה לא היו מורגלים בשכמותו מנסיונם באירופה. אמנם תופעה זו פגעה הן במורל העולים והן במורל הלוחמים הארץ-ישראלים, אבל אצל מקצת החיילים העולים היא הוסיפה נדבך לתחושת האפליה.(64) השפעה נפשית היתה גם לשם 'גח"ל', שהיה בו מעין סיווג, והוא שיחרר את בני הארץ מהיחס האישי ומהצורך להתמודד עם השטחיות שבהכללות, בעיקר הקל הדבר על יצירת תוויות שליליות, כשחריגים בהתנהגות יוחסו לגח"ל בכללותו ולא לאדם מסוים. בדברים שנכתבו במרוצת מלחמת העצמאות וגם לאחריה, בין ב'ספרות יפה' ובין בכתיבה היסטורית, כמו ספרי החטיבות, נקל להבחין, שלרוב ההתייחסות לחיילי גח"ל היא קבוצתית ולא אישית. (65 ) תמיד מדובר על 'גח"ל' או על 'אחד מהגח"ל'.
מעטים מאוד הם המקרים שמדובר על איש בודד עם שם ועם דיוקן ברור. בדיווח על מעשי גבורה בבית אשל, שמסר אלי רובינשטיין, מפקד נבטים, מתוארים שני מקרים – הראשון גבורתו של חנניה, איש חטיבה 1, ובמקרה השני: 'אחד מן הגח"ל'. גם עייפות הנוער הארץ-ישראלי מהלחימה הממושכת היתה בעוכרי המפגש, כאשר הנוער הזה לא התפנה לחשוב על מצוקות האחר או להתאזר בסבלנות ולהקשיב לו.(66 ) צה"ל, הוא מסגרת ראשונה במעלה לאינטגרציה חברתית.(67) ואולם לחיילי גח"ל, בשל קשיי המלחמה, היתה זו דרך נפתלת ועקלקלה. ולמרות כל הקשיים, והבעיות והלחימה המשותפת, יותר מכל מנגנון אחר, עשתה את אנשי גח"ל לאנשי ארץ-ישראל במלוא מובן המלה – ובעיקר בעיני עצמם. תיאר את ההרגשה הזאת גד גוטקינד היום איש משמר הנגב, ובמלחמת העצמאות ממגויסי שארית הפליטה, ומהלוחמים בקרובת לטרון: 'לא חשתי אכזבה. במצעד הראשון שהיה בתל אביב אני עמדתי ובכיתי… אחרי הקרבות אחרי הכל… אני בכיתי, לא עלה על דעתי אף רגע חבל ש…'(68) * * *
צה"ל והשואה
נושא איכות הלחימה של איש שארית הפליטה קשור קשר הדוק לראיית השואה במישור הלאומי הכללי, ובראיית השואה כדוגמא שלילית בעת עיצוב מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. היחס לאנשי שארית הפליטה כלוחמים נגזר מהראייה הכוללת הזו.
כשמחפשים בכתיבה על מלחמת העצמאות התבטאויות על שארית הפליטה ככוח לוחם, אנו מוצאים רק משפטים קצרים, כמו: 'אנשי הגח"ל, הביאו עמהם את רוח גבורת היאוש של מלחמת הגיטאות ואת אוירת הלחימה הפרטיזנית. הם הצטיינו כלוחמים אמיצים'. במקום אחר אנו מוצאים ציון קצר של העובדה, כי רבים מהם הצטרפו לכוחות הלוחמים מיד עם עלותם לארץ.(69) התבטאויות כגון אלה מוליכות לשתי מסקנות חשובות: האחת – כי ביצירת מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות היה מקום בשואה רק בכל הנוגע למרד הגטאות וללוחמת הפרטיזנים.
האחרת – כי מלחמת העצמאות נתפסה קודם לכול כמלחמתו של הנוער הארץ-ישראלי, שלתוכה נשתלב העולה איש גח"ל.
למסקנה הראשונה תימוכין רבים: צו ההתייצבות ל'מפקד לשרות העם', מסתיים במשפט הזה: 'ממודיעין ויודפת מחומות גיטו ורשה וממחנות נדחינו, מספוני 'חנה סנש', 'יציאת אירופה' ומאדמת האבות עולה וגוברת הקריאה האחת: החלצו לשרות העם!'(70) הצו הזה משתמש אפוא במקרים מן ההיסטוריה היהודית, הרחוקה והקרובה, שבהם התנגדו היהודים לאויביהם בכוח הזרוע.
ב16 – באפריל 1948 כשמלאו חמש שנים למרד גטו ורשה, התפרסמה פקודת יום של הרמ"א, ובה הדברים האלה: 'נצחונם בגיטו, נצחון האדם היהודי, היה למות בכבוד בנשק ביד ולא כצאן מובל לטבח. אם יש משהו למענו לחמו מורדי הגיטאות היה זה מתן דוגמא לנו במלחמתנו. הרי זו הוראה, פקודה, כי עלינו להלחם להשגת חירותנו. הרינו ממלאים הפקודה ובנאמנות'.
באותו התאריך פרסם 'במחנה', עיתון חיילי צה"ל, גילוי דעת: 'יש איזו קרבה מיוחדת לקרב גיטו ורשה בתוכנו… עם וצבאו – הנתונים בקרב. אך מה גדול השונה והמפריד. לנו סיכוי לנצחון…
ונצחוננו פרושו עם עצמאי וחפשי מעול זה. נצחונם בגיטו – היה למות בכבוד בנשק ביד ולא כצאן מובל לטבח'.(71) מיתוס לוחמי הגטאות היה כה חזק, עד כי בעת הנסיגה מיד מרדכי, כשמצב-הרוח היה בשפל המדרגה, עדיין התווכחו ביניהם החברים על ההחלטה לסגת. היו בהם שהציעו ללכת בעקבות מורדי גטו ורשה ולהתמיד בקרב האבוד עד האיש האחרון.(72) בתפיסה זו מעוגנים בעצם כל המיתוסים של מלחמת השחרור: עמידה נחרצת מול האויב, עם נשק ביד ועד הסוף(73) ומובן, שבראייה כזו רק למרד הגטאות וללחימת הפרטיזנים יש מקום ביצירת מיתוס הגבורה. תפיסת השואה בארץ באותה עת לקתה גם בדיספרופורציה.
היה נדמה, כאילו אין הבדל מספרי בין הנספים בשואה לבין אלו שאחזו בנשק. אי הבנה זו באה היטב לביטוי בדברי דובקין: 'קמו לעם היהודי נושאים של ערכי ציונות חדשים שאיננו מכירים אותם, הם נולדו בתוך פלוגות הפרטיזנים, בין מורדי הגיטאות ובין הקאצעטים'.(74) גם יום השואה והגבורה יועד בתחילה להיקרא 'יום מרד הגטאות'.(75) אנשי שארית הפליטה שעלו לארץ בימי מלחמת השחרור, אם כגח"ל ואם כעולים שגויסו בארץ, רובם לא היו בין שורות הפרטיזנים ולא נמנו עם מורדי הגטאות, ומפגשם עם הצבא בארץ העמיד לפניהם מיתוס גבורה, שלעומתו ניסיון חייהם שלהם נחשב נחות וכדרך התנהגות שאינה הולמת. לפיכך נתפסה, כאמור, השתתפותם במלחמת השחרור כזכות גדולה שהעניקו להם בני הארץ, הזכות ל'נקמת התקומה' – נקמת כבוד היהודי האחרון. הד לכך שהמלחמה נתפסה קודם לכול כמלחמתו של היישוב ושל הנוער הארץ-ישראלי אפשר למצוא בדברי ב"צ דינבורג (דינור) במפגש סופרים עם בן-גוריון: 'נצחונות הצבא, שהנוער שלנו מילא בהם תפקיד עצום, החדירו בנו מעין הרגשה של עליונות…'(76) גם בספרו של אורי אבנרי, שנכתב זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות, מתואר הזלזול בחיילים העולים: 'זו הפעם הראשונה נפל בחלקי לפקד על אנשים בחזית והעובדה שלא היו אלה בחורים איל"ים, אלא אנשי גח"ל שתנאי הארץ זרים להם, העיקה עלי לא במעט'.(77) היו מודעים לה לתחושה הזו בארץ, ואף היו שניסו להתריע נגדה, אך בלא הועיל.(78) היתה זו במידה רבה התוצאה של החינוך העמוק והמסורתי של שלילת הגלות, מחוזק שבעתיים בלקח השואה. האגוצנטריות הארץ-ישראלית מן הצד האחד, ומיתוס המרד והפרטיזנים מן הצד האחר, הם שליוו את בואו של איש שארית הפליטה המגויס ליחידתו בארץ-ישראל, והלכי הרוח הללו השפיעו השפעה עמוקה על דימויו של איש שארית הפליטה כחייל. קימרלינג ועזריה מציינים, כי אוכלוסיית המהגרים שהיתה מורכבת ברובה מניצולי שואה ומפליטי ארצות ערב, אוכלוסיה זו דורגה בארץ כנחותה מבחינה צבאית הן ביכולת הלחימה והן במוטיבציה ללחימה.
) 79) לידי הולך אלישע-פליט, מובן מאליו שהוא רטן לפני כל ארוחה וארוחה. האהלים שלנו לא מצאו חן בעיניו. הפיקוד הוא מטונף וכן כל הצבא… אלישע בא לא מכבר מפולין וסבור היה שגם כאן כל אדם רודף אותו ורוצה ברעתו.
תמיד חשב שהוא מקופח… לא, אלישע לא נוצר להיות חייל. כשחזרנו מלטרון… היתה דרושה מימיה שלמה של מים ששפכנו על פניו, לתוך פיו, אפו ואזניו, כדי לעורר אותו לחיים ולהניעו להציל את חייו.(80) דמותו של איש שארית הפליטה כלוחם נשתרבבה אף לוויכוח הציבורי בנושא הקמת הצבא העממי והגיוס הכללי. בדבריו לפני ועדת החמישה (ועדת שרים לבירור המשבר בפיקוד העליון בהפוגה הראשונה) תיאר יגאל ידין את לקוייהם של העולים המגויסים, כפי שהדבר בא לביטוי בקרב לטרון: נפלו אנשים עם ניצרות סגורות. החומר האנושי של החטיבה הצריך כמה ימים לעכל אותם. ישר מהאניה הלכו לקלט… יחידה זו נלחמה עוד הפעם ושוב לא השיגה את המטרה וזאת בגלל דבר פשוט, האנשים ברחו ברגע המכריע, חיל הרגלים ברח… בגלל סיבה פשוטה. הוא לא היה מאומן, לא ידע להלחם. הוא מוכה מהרגע הראשון שהלך ללטרון. זה היה בשבילו גיא ההריגה.(81) קרב לטרון נעשה סמל לניצולם הציני של החיילים ניצולי השואה בידי בן-גוריון.(82) ואולם העובדות ההיסטוריות מורות בבירור, כי אין כל שחר לראייה כזו של הדברים. הוויכוחים המרים בנושא קרבות לטרון קשורים בעיקרם לעימות סביב הקמתה של חטיבה 7 ומינויו של שלמה שמיר, איש הבריגדה לשעבר (מהמתגייסים לצבא הבריטי – לא איש פלמ"ח) למפקדה.
היה זה עוד פן במאבק בין בן-גוריון למ"ם.(83) העובדות היבשות הן: כ95 – אחוז מכלל העולים שהוצבו לחטיבה 7 התרכזו בגדוד 72 בפיקודו של צביקה הורוביץ. גדוד זה איבד 43 חיילים בכל קרבות לטרון, ומתוכם 15 עולים. בנוגע לטענה, שהחיילים העולים נשלחו לקרב בלא כל אימון, הרי לכ16 – מכלל העולים שהוצבו בגדוד 72 היתה הכשרה צבאית קודמת. התיאור הסכמטי בדבר רמת לחימתם של העולים, בהקשר של לטרון דווקא, היה בו משום הטלת דופי מכלילה. יתר על כן, בנסיבות שנוצרו בשדה הקרב גם החייל הארץ-ישראל המאומן ביותר כנראה שלא היה יכול להושיע.(84) אנשי שארית הפליטה נטו לראות את הטרגדיה של קרב לטרון בתחומים אחרים, כפי שכתב יעקב סד: 'צבא זה הלך ללטרון בלי לדעת מה מצפה לו בלי יכולת להעריך סיכויו בלי ידיעה על הפולמוס שהתנהל לפני המערכה ואחריה. בחטיבה 7 לא נוצרה אותה "רעות" מהוללת של החטיבות הלוחמות שההגנה ובעיקר הפלמ"ח כה העלוה על נס. זאת על אף שאנשיה השתתפו בכמה מהקרבות הקשים של מלחמת השחרור'.(85) החייל גד גוטקינד דיבר על צורת ההליכה לקרב, בלא ציוד אישי, בלא ציוד קרבי, בתנאי שטח ואקלים קשים ביותר וזרים בהחלט לניסיון חייהם הקודם של העולים. חזר ונישנה תיאור מנות הקרב שכללו שוקולד וביסקוויטים, והעובדה, כי לא סופקו מימיות.(86) לבסוף, הקרב כולו נוהל כקרב נסיגה ותבוסה שאף בכך היה גורם לדמורליזציה.
בעקבות הפולמוס שעורר מחזהו של יגאל מוסינזון, 'בערבות הנגב', זימן אליו בן-גוריון את שחקני המחזה ואמר: 'פה ישנם שלושה אנשי קבוץ ומאידך שלושה אבק אדם. אבק אדם החיילים שלא בנו את הבית. החיים בלי שם. אפילו לא טרח (מוסינזון) לכנות אותם בשמות, והחיילים האלה מדברים יידיש… החיילים לא עשו דבר במלחמה זו, הם לא נלחמו… היו חיילים שנלחמו, גח"ל לא נלחם, גח"ל רק מדבר שטויות ביידיש ולא נלחם'. גם בכינוס מרצים, הגיב בן-גוריון לטענות ששמע בעניין איכותם של אנשי גח"ל: 'כל מי שאומר אלה נאמנים ואלה לא. אלה יודעים להלחם ואלה לא – מסייע לשונאינו'.(87 ) בסיפורו של נתן שחם, 'עד דגל הדיו', מופיע איש שארית הפליטה כלוחם עלוב: בו ברגע הופיע מפקד הפלוגה 'הכל אבוד' צעק ביאוש…
ההתאמצות אכלה את מיתרי קולו. נבלות הרימו את רגליהם ונסו. 'גח"ל… לפחות נשאר בחיים', אמר המפקד, 'אם הם מפגיזים סימן שהם סבורים שאנחנו עדין מחזיקים במשלט. הם אינם יודעים עם איזה טינופת יש להם עסק'. 'יענקל', צעק מישהו בסמוך, 'קום מיט מיר', עיניו נתלקחו באיבה פתאומית.(88 ) ונסיים עניין זה במובאה קצרה מספר הפלמ"ח: 'רגיל הייתי תמיד לשמוע מפי המפקדים: 'לא נצא עם גח"ל להלחם, אנשים קשים הם, עקשנים ופחדנים'.(89 ) ברמה המוסדית ניסו במערכת הביטחון לבדוק את איכותה של שארית הפליטה באופן מפוכח יותר. ב7 – במאי 1948 נשלח מכתב מאכ"א לחטיבת גולני ולחטיבת גבעתי, שעיקרו ניסיון ללמוד את הבעיות הקשורות בהשתלבותם של העולים החדשים בכוחות המגן. השאלות שנשאלו: א. כיצד נקלטו? ב. באיזו מידה הפריעה אי-ידיעת השפה העברית לאימונים? ג. איזו תקופת הדרכה היו צריכים לעבור עד שהוכנסו לפעולה? ד. משנכנסו לפעולה באיזו מידה הוכיחו את יעילותם?(90) המשותף לכל ההערכות שנתקבלו הוא הדגשת בעיית השפה.
האימון חייב להיעשות בעזרת תרגום ליידיש. דבר המוסיף כ20 – אחוז לזמן האימונים. לגבי יעילותם בשדה הקרב – ההערכות שונות ומגוונות ויש לזכור שהן ראשוניות בלבד.(91) היו בהן הערכות חיוביות, כמו: 'ישנו הרושם שיהיו יעילים בהחלט בשעת הפעולה'; 'יש להבחין בין שני סוגי עולים ממזרח אירופה ומרכזה ושאר עדות מזרח. העולים מהטיפוס הראשון בסדר, העולים מהטיפוס השני עוררו בעיות קשות של משמעת ורמה מוסרית'; חשיבות גדולה יוחסה לטיפול וחיזוק החומר האנושי מקפריסין ושמתגלה כ'חומר הטוב ביותר בגח"ל אשר בצבא'.(92) היו גם הערכות בינוניות: 'היחידה האמריקאית מורכבת מחומר טוב…
הם הינם היחידה הטובה ביותר מבין אנשי הגח"ל שקבלתי עד עתה לגדודי'. הערכה אחרת מוצאים ביומנו של בן-גוריון: 'בא צבי הורוביץ מפקד גדוד של חטיבה 7: גדוד של יפתח, מורכבים מאנשי קפריסין שרוצים להלחם ואינם יודעים, ומאנשי א"י שאינם יודעים ואינם רוצים להלחם'; 'יצחק ריבן טוען, שאם אנשיו ישארו בעיר (ירושלים) לא יתגבשו, כי העיר גורמת לדמורליזציה ויש להם הרבה עולים חדשים'.(93) היו גם הערכות ביקורתיות: 'לא הוכיחו עצמם בפעולות. להיפך, היו מקרים ואנשים הסתלקו (רמות). התברר שפחדו ועצביהם נהרסו במחנות (לפי דבריהם). מקרה שני איש טוב מוכן למלא כל תפקיד. בלילות מקבל היסטריה וטוען שנמצא במחנה ריכוז'.
מצאנו גם הערכה על כישורי המ"כים מעולי קפריסין: 'דעתי היא שהנ"ל מתאימים לפי ידיעותיהם אך ורק להיות מדריכים לת"ס'.(94) לבעיית אימונו של איש שארית הפליטה היו מודעים כבר בשלבים מוקדמים של מלחמת העצמאות. בתחילת מאי נשלח מכתב לאכ"א, המבוסס על ניסיון מר בקרב סג'רה, ובו ההמלצה: 'לדעתנו צריך למסור הוראות לחטיבות שמגויסים כאלה (עולים חדשים) יוכנסו לפעולה קרבית לאחר שיעברו אימון מתאים'.(95) ביוני עלה הנושא הזה שוב ושוב. כך למשל בפגישת המח"טים עם הפיקוד העליון שנערכו בהפוגה הראשונה. אורי יפה טען, כי להוציא יחידה לקרב לאחר שלושה ימי אימונים פירושו להוציא עדר כבשים לבית מטבחיים. לעומתו טען שלמה רבינוביץ (שמיר) כי אפשר להכניס למערכה גם אנשים שלא קיבלו אימון: 'לא היה אף יום אחד של אימון והכנסנו אותם לא כפלוגות אלא כבריגדה והיה קרב קשה מאד. לא היתה בריחה'. כן דובר בפגישה הזו על הצורך לצרף יחידות מעורבות של מאומנים וחדשים: 'העולה בתוך יחידה ותיקה נהפך מהר יותר ללוחם'.(96) בדברי גלילי במועצת הקיבוץ המאוחד (9-8 ביוני 1948) שוב עולה ההתלבטות בנושא שליחתו של העולה לקרב בלא אימונים: 'אנחנו איננו יכולים לחשב את חשבון כוח האדם שלו לניצחוננו מבלי שנדע שהעולים אשר יבואו לארץ יצטרכו להשתתף בתוך המערכה. אין זה אמור להצדקת מצב שיש לשנות אותו מיד והוא שהעולים הוטלו לתוך המערכה ישר ברדתם מן הספינה'.(97) צורכי הקרב היו חזקים מכל השיקולים הללו ובמשך כל השלבים המכריעים של המלחמה המשיכו לשלוח עולים חדשים לקרב בלא אימון מספיק. בסוף אוקטובר יוצאת המלצה מחודשת, כי יש לקבוע כהוראת קבע, שאין לשלוח אנשי גח"ל ליחידות, אלא לאחר שעברו תקופת אימונים מינמלית.(98) ואולם המלצה זו החלה להיות מעשית רק סמוך לסיום המלחמה. בהקשר זה יש לציין, כי גם רמת האימונים של הנוער שגויס בארץ היתה לקויה ביותר.
יעיד על כך מכתבו של בן חור, ראש אגף הדרכה, מה28 – באפריל . מכתב זה מותח ביקורת קטלנית על רמת האימון הניתן 1948 למפקדים בעלי מקצוע ולטירונים המגויסים למלחמה. הכותב תולה בכך את איכותם הירודה של הללו כחיילים.(99) חוסר האימון המספיק היה אפוא ליקוי כללי. ליקוי זה היה חמור במיוחד לגבי אנשי גח"ל היות שהם נשלחו בעיקר ליחידות לוחמות, שבהן לרמת האימון משמעות חשובה במיוחד.
נשוב לדו"ח מאוקטובר שצוין לעיל; במיוחד חשובה בו לענייננו הערתו של מחבר הדוח, שיש בה סיכום של חצי שנת היכרות, תחת אש הקרב, עם אנשי הגח"ל; 'נסיון פלוגות גח"ל שאומנו ונשלחו הוכיח שמגויסי הגח"ל יכולים להוות תגבורת מעולה'.(100) גם בספר הפלמ"ח, ביותר מדיווח אחד, מובעת הערכה לאיכותם של החיילים מקרב שארית הפליטה ככוח לוחם – לעתים, כפי שמובהר, בניגוד לציפיות המוקדמות. כך למשל בתיאור הקרב על ביר עסלוג', שבו נלחמה הכשרת חזאלה, שגילה הממוצע היה 17, והיא הורכבה כולה מילדי גולה מפולין שנאספו לאחר המלחמה מבתים של גויים, אנשי הפלמ"ח התלבטו וחששו להוציאם לקרב גם בשל גילם וגם בשל התפתחותם הגופנית שנפלה 'מצברים בני 14'. אך כפי שאומר הכותב: 'אלה היו לוחמינו, אחרים לא היו והם נשלחו לביר עסלוג' והחזיקו בו בגבורה בהדפם את גלי ההסתערות המצרית'.(101) במקום אחר מתאר אחד מאנשי הפלמ"ח את התרשמותו מאנשי גח"ל לאחר שלנחם עמם בשדה הקרב: 'היו ביניהם הרבה בחורים טובים למרות כל הצרות ושבעת מדורי הגהינום ההיטלראי שעברו עליהם… במהירות התבוללו רבים מהם בינינו הצברים. היו לפלמחניקים ממש, כמונו לכל דבר'.(102) יש במשפט זה כדי להבהיר את סוגיית הפער שבין הדימוי של איש שארית הפליטה כלוחם ואף בזלזול בו, לבין העובדה, שכלוחם בפועל הוא לא נפל מהארץ-ישראלים. מרגע שנטמע איש גח"ל ביחידה הלוחמת היא הפך לחלק ממנה. מי שקיבל את כבוד הניצחון היתה החטיבה, והיות שזו זוהתה מקדמת דנא כארץ- ישראלית נשתרשה ההכרה בדבר מרכזיותם של האיל"ים בניצחון תש"ח. מוסיף ומבהיר את סוגיית הדימוי של שארית הפליטה כלוחמים נתן שחם שעומד על הראייה הסטריאוטיפית שראו בני הארץ את לוחמי שארית הפליטה: 'לגבי הלוחמים (מקרב שארית הפליטה) הרשה לעצמו כל אחד לומר דבר של פסקנות על פי המקרה הראשון שנזדמן לו, אך הוא מעולם לא ראה את מעשיהם אלא בפרופיל, ובדיוק כשם שהיו אז בגרמניה (במחנות העקורים), כך היו עתה בארץ – צלליות'.(103) במלחמת העצמאות לא הוענקו צל"שים חוץ מהעיטורים לשנים- עשר 'גיבורי ישראל'. יחד עם זה נצברו בתיקי ארכיון צה"ל המלצות רבות לעיטורים. יהושע בר יוסף ליקט מתיקים אלו מאה סיפורי גבורה בולטים. אין ספק, כי אילו הוענקו צל"שים היו גיבורי סיפוריו זוכים בהם. מתוך המאה כ20 – סיפורים קשורים באנשי שארית הפליטה. אלה הם סיפורי גבורה, השמים לאל את ההערכות הנמוכות על איכות הלחימה שלה עולים ובעיקר על המוטיבציה שלהם.(104) בפולמוס סביב המחזה 'בערבות הנגב' עמד אבא קובנר בראש חזית הלוחמים במחזה, ופרסם גילוי דעת מ'בית גבעתי' ל'בית הבימה': על שלושה דברים במחזה 'בערבות הנגב' אין לעבור כי הם בבחינת נזק חמור לחינוך הדור… איך לא נרתעה יד המחבר והבמאי מלעצב דמות מעליבה כזו של איש הגח"ל? ועל מזבח סממנים בימתיים מפוקפקים אבד השיעור הגדוד של קליטה רוחנית (ההדגשה במקור) אשר נעשתה ברוב אהבה ומסירות בחטיבה הלוחמת. עזבנו את הבית – יצאנו לליל מערכת אכזרית – אל ישיבו אותנו אל במת הבית אלא באור של אמת. (105) למרות קריאה זו, אין ספק, כי אנשי שארית הפליטה לא הפכו לחלק ממיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. ואולם לאור העובדות, אין לשלול מהם אתה זכות הזו.