(מתוך החוברת: העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, ההסתדרות תשמ"ג , עמ' 13-20)
העולם ערב הקמת המדינה
בהכרזת המדינה הוצהר שמטרת הקמת המדינה היא להקים בית ונולדת לעם היהודי. ביטוי לכך ניתן ב"חוק השבות" שהעניק זכות כניסה חופשית לארץ לכל יהודי. חוק זה הושלם סופית ב-1.4.52 ב"חוק האזרחות", לפיו יכול כל עולה להיחשב לאזרח מיד עם כניסתו לארץ.
קברניטי המדינה סברו ש"חוק השבות" וההצהרה שקדמו לו יעוררו ויזרזו את העלייה. הם גם האמינו שניתן יהיה לתכנון את העלייה לפי צורכי הארץ ואפשרויותיה, אך לא תמיד מתנהלת המציאות כמתוכנן. עולים החלו להגיע לארץ בהמוניהם, ללא תכנון ומבלי שלאיש תהיה יכולת שליטה על התהליך.
העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה היא עולם שבו אי אפשר היה לדעת מה ילד יום. תהפוכות מדיניות פתחו וסגרו שערי מדינות בפני היהודים על-פי לחצים פוליטיים וכלכליים זמניים, בלתי-קבועים ובלתי-ניתנים-לצפייה-מראש
אירועים עולמיים אלו כלו מראש כל תכנית, והכריחו את העוסקים בעלייה ובקליטתה לנהוג על דרך האלתור. קשיים אלו נוספו לקשיים שהעמידו ארצות מוצאם השונות של העולים – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – בפני הקולטים. לכאן הגיעו אנשים מתרבויות שונות, ועד ליושבי ההרים אשר בתימן, או בכורדיסטאן שמסגרות חייהם תאמו את הדפוסים של ימי הביניים.
דוד בן גוריון, ראש הממשלה, הוא שהכריע בעד המשך מדיניות "הדלת הפתוחה" ליהודים מכל רחבי העולם, חרף הנסיבות האובייקטיביות הקשות שבהן נתונה הייתה המדינה הצעירה.
מוסדות הקליטה
ארגון ומימון העלייה נעשתה על-ידי הממשלה, הסוכנות וגופים פילנטרופיים יהודיים ובינלאומיים.
בין הגופים הפילנטרופיים יש להזכיר את הארגונים כמו הג'וינט – הארגון הפילנטרופי הגדול של יהודי ארה"ב. עזרתו של ארגון זה באה לידי ביטוי אחרי מלחמת העולם ה-1 ובמיוחד בתום מלחמת העולם ה-2. הארגון הגיש עזרה לפליטים במחנות הריכוז באירופה ובקפריסין. בעת העלייה ההמונית יזם הארון מפעלים רבים של עזרה סוציאלית. ארגונים נוספים כמו אייר"ן (סוכנות לפליטים שפעלה מטעם האו"ם בשנים 1952-1947), הגישו עזרה לרבע מליון פליטים יהודיים במחנות, וסייעו לאלה שרצו לעלות לארץ.
ברם, עיקר הנטל נפל על שכמם של המוסדות בארץ. הממשלה, הסוכנות והסתדרות העובדים הכללית.
הממשלה
הממשלה טרם התבססה ועדיין הייתה נתונה בתנאי מלחמה מבחוץ מצויה בתהליך של התהוות וגיבוש מבית. היה עליה למלא את החלל שהשאירה הפקידות המנדטורית הבריטית שעזבה, וכן היה עליה לגבש סמכויות שהיו עד כה בידי הגופים הציבוריים של היישוב: הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית. גופים אלו ניהלו עד כה את מדיניות החוץ של היישוב ושל התנועה הציונית.
עם בוא גל העצום של העלייה, התפתחו מוסדות הממשלה והרחיבו את תפקידיהם. לרשות הממשלה עברו תחומי ההפעלה והסמכויות שהיו קודם בידי הסוכנות היהודית ובידי הוועד הלאומי ועמם עברו גם מנהיגי היישוב, ובראשם דוד בן-גוריון שנבחר לראש הממשלה הראשון. לאיחוד סמכויות זה היה ביטוי גם בכך שאחדים מחברי ההנהלה הציונית, כמו אליעזר קפלן ולוי אשכול, מלאו תפקידי שרים בממשלה, ובמקביל המשיכו בתפקידם בהנהלה הציונית
גם לאחר קום המדינה והעברת הסמכויות לידי ממשלתה, המשיכו ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית למלא תפקיד חשוב: אירגונים אלו יצרו את הקשר עם תפוצות יהודים, מדינת ישראל לא יכלה לפעול באופן רשמי במדינות אלו, כיוון שהדבר היה נחשב להתערבות בענייניהן הפנימיים, לפגיעה בריבונותן. הוחלט שכל הקשור בפעולה החינוכית והארגונית בגולה, יישאר בסמכותה של ההסתדרות הציונית. עליה הוטל תפקיד ארגון העלייה ארצה, הקליטה הראשונית, לרבות ההתיישבות החקלאית והטיפול בישובים החדשים, עד שיתבססו שלב שלאחריו יעבור הפיקוח לידי הממשלה ומשרדיה. גם גיוס הכספים הדרושים לפעולה זו הופקד בידי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, וזאת בשל אותה סיבה.
מובן מאליו שמעבר כזה של סמכויות ופיצולן בין הרשויות שהוזכרו חייב פעולת תאום בין שלושה גופים: הסוכנות היהודית, הממשלה וההסתדרות. הוא חייב גופים ומנגנונים שיטפלו בתחומים השונים. במקביל נוצרו חיכוכים בין-אישיים, בין גופים ומערכות בירוקרטיות.
תנאי הקליטה
עם בואה של העלייה ההמונית עמדו אתגרים קשים בפני המדינה ובפני החברה הישראלית – "היישוב". ראשית, היה צורך לספק לכל אחד מהעולים קורת-גג לראשו, לחם לאכול ותעסוקה. כמו הן היה צורך לקלוט את העולים קליטה חברתית ותרבותית. אך מה לעשות ומספר העולים היה גדול ממספר התושבים הקולטים. המטרה הייתה להפוך את העולים לחלק בלתי-נפרד מאותה חברה שהחלה להתהוות בארץ בתקופת היישוב על בסיס של ערכים ודפוסים מסוימים, שאותם ניתן לכנות-דפוסים ישראליים. דפוסים אלו היו מעין שילוב של דפוסים יהודיים עם רעיונות סוציאליסטיים חילוניים, עם דפוסים שנוצרו בארץ, החל מהעלייה הראשונה ועד קום המדינה. דפוסים אלו היו פרי התנאים האובייקטיביים של מוצא העולים, תרבותם, והתוים של הארץ. את כל האתגרים האלה צריך היה להגשים על רקע השוני שבין העדות שהרכיבו את עליית קיבוץ-הגלויות.
באתגרים אלה נעסוק בפרקים הבאים ונראה כיצד התמודדו עמם החברה הישראלית והמדינה, כלומר, המערכת המנהלית, ההנהגה והמנגנונים השונים.
המצב הביטחוני
כשבאים לעסוק באותה תקופה יש להבין את התנאים שבהם נתונה הייתה המדינה בראשית דרכה. "מדינה במצור" הוא בהחלט תיאור אמין למצבה של ישראל בראשית דרכה. זה עתה נסתיימה מלחמת השחרור ונחתמו חוזי שביתת-הנשק, וכבר עמדה המדינה בפני שאלת הביטחון בגבולות
גבולות המדינה היו ארוכים ביותר ביחס לגודלה, אורכם היה מאות קילומטרים, בעוד שרוחבה צר היה. הנגב היה שומם והאוכלוסייה היהודית הייתה מעטה. הגליל היה מאוכלס ברובו באוכלוסייה ערבית. מדי יום ביומו חצו את הגבולות תושבים ערבים שנטשו בתיהם וניסו לחזור לכפריהם או לעיירותיהם. לאחר מכן בוצעו חדירות אלו במסגרת התארגנות ה"פדאיון", הארגון ששם לעצמו מטרה: להחזיר את הארץ לערבים.
ואילו שליטי מדינות ערב, שחתמו על הסכמי שביתת-הנשק עם מדינת ישראל, שבו והצהירו שבכוונתם להשמיד את המדינה. במצב בטחוני זה היה קיומו לש צבא סדיר, תנאי בל יעבור לקיומה של המדינה. הצורך לקיים צבא סדיר היה בעל השלכות חברתיות, כלכליות ואישיות.
המצב הכלכלי
המושג "מצור" תואם גם את מצבה הכלכלי של המדינה באותן שנים.
מדינות ערב הטילו חרם כלכלי על המדינה החדשה ועשו כל שביכולתן לפגוע בכלכלתה של המדינה. המשק הכלכלי שזה עתה החל להיבנות, לא יכול היה לספק את צריכת האוכלוסייה, הן במוצרים חקלאיים והן במוצרים תעשייתיים. כאשר החלה החקלאות מחלימה מפגעי המלחמה, תחילה ענף הפרדסנות ולאחריו ענפים אחרים, הועמדה המדינה בפני ההכרח להזין אוכלוסייה שגדלה במהירות בעשרות אחוזים. האוכלוסייה בארץ נדרשה לספק לאוכלוסייה הגדלה לא רק מזון, אלא גם קורת גג ולאחר מכן – מקומות תעסוקה. מובן שהגידול בייצור לא יכול היה להדביק את ההתרחבות העצומה של האוכלוסייה.
משטר ה"צנע" 1952-1949
על-מנת להגיע למצב שבו יקבל כל אזרח את הנחוץ לתזונתו ולשמירת בריאותו, נקבע משטר ה"צנע", שמשמעותו הייתה קיצוב מזון לפי כרטיסים. התפקיד הוטל על משרד מיוחד, שבראשו עמד השר דב יוסף שכיהן גם כשר החקלאות
משטר ה"צנע" היה הכרחי בשל שתי סיבות:
א. הכפלת האוכלוסייה.
ב. ירידה ביצור המזון בשל מלחמת העצמאות. הישובים שעמדו שקו האש הפסיקו את העבודה בחקלאות. הממשלה נאלצה לייבא 81% ממצרכי המזון. הייצור המקומי הספיק עד כדי 15% בלבד. מעמסה זו הייתה כבדה ביותר לקופת האוצר המדולדלת.
כה דל היה מלאי גרעיני החיטה והמספוא במחסני הממשלה, עד שלא אחת נותרה רזרבה של תבואה למספר ימים בלבד, והיה צורך להשיגה בדחיפות אצל המדינות השכנות כמו: תורכיה או קפריסין, וזאת בשל החשש שהאוכלוסייה בארץ תישאר ללא לחם. בשל המחסור במטבע חוץ לא ניתן היה לקנות דשנים וחומרי הדברה שחשיבותם רבה לשיפור וייעול החקלאות.
במסגרת משטר ה"צנע" נקנו באמצעות תלושים- מצרכים כגון חלב, ביצים, בשר, שמן, קמח, סוכר ואפילו ירקות. תלוש לכל סוג של מצרך. את המחסור בחלב ובביצים השלימו באמצעות אבקת-חלב ואבקת-ביצים, ובמקום בשר יבאו דגים קפואים ופילה דגים (תקופה זו מכונה על שמם – "תקופת הפילה").
אולם, למשטר ה"צנע" היו השלכות חברתיות ומוסריות קשות שפגעו ברקמה החברתי זה עתה החלה נרקמת במדינה הצעירה. הבעיה הייתה שבמקביל למשטר ה"צנע" לא הצליחה הממשלה לספוג את העלייה הניכרת בהכנסה הפרטית, במיוחד של האוכלוסייה הוותיקה. התפתח ביקוש-יתר שהצמיח "שוק שחור" למוצרים שבפיקוח. מוצרים שלא היו בפיקוח, או שלא היו ברי-השגה, עלו במידה ניכרת, כגון: מקרקעין, זהב, חפצים ברי-קיימא וכו'.
המצב על כל היבטיו הכלכליים והחברתיים, היה בעל השפעה רבה על תהליך קליטת העלייה וסיכויי הצלחתה. רבים היו משקעי המרירות שהותירה התקופה הקשה בלב הנקלטים.
החל מ-1952 פחתה העלייה במידה רבה וסיוע החוץ עלה בשיעור ניכר. המנגנון הממשלתי התייעל ועימו יכולת גביית המסים מהציבור. כתוצאה מכך ניתן היה להפחית את המימון האינפלציוני וכך נעלמו בהדרגה התופעות של ה"שוק השחור". הונהגה מדיניות כלכלית חדשה, שאחד מסממניה היה הסרת רוב תקנות הפיקוח על המוצרים, במקביל הוגבר הייצור העצמי, במיוחד בתחום המזון. התלות ביבוא הייתה עדיין גדולה ואולם פעולותיו הכלכליות של הסקטור הציבורי עברו מפסים של פתרונות זמניים, כגון: הספקת מזון ודיור, יזימת עבודות דחק, לעבר פיתוח תחומים כלכליים שישלימו את מבנה המשק ויאפשרו יצירת תשתית לחקלאות ולתעשייה. פעולות כגון: הספקת מזון ודיור, יזימת עבודות דחק, לעבר פיתוח תחומים כלכליים שישלימו את מבנה המשק ויאפשרו יצירת תשתית לחקלאות ולתעשייה. פעולות כגון: מפעלי-מים, תחנת-כוח, שיפור דרכי תחבורה וכו'. השיפור הכלכלי הביא להקלת מה במצבה של האוכלוסייה, והקלה זו אפשרה לבצע קליטה מוצלחת יותר ולתקן את הטעויות באשר לעלייה של השנים1951-1948.
המערכת המנגנונית-הקולטת
האתגר הראשון שעמד בפני המדינה בקליטת העולים חברי-הכל היה סיפוק צרכיהם הבסיסיים: מזון-דיור-תעסוקה.
עם הגיע העולה לארץ היה צורך לקלטו במסגרות מתאימות, להפנותו לאיזורי מגורים, להתאים לו תעסוקה, לדאוג לחינוך ילדיו ולשירותי בריאות.
שני שותפים לקחו חלק פעיל במאמץ להיענות לאתגר זה: א. מנגנון מנהלי; ב. החברה הקולטת.
המנגנון המנהלי, אותה מערכת של פקידים שתפקידם- לספק את צרכי היומיום של החברה היה עדיין בשלב התארגנות-בשלב מעבר.
רוב העובדים במנגנון הממשלתי, שזה עתה קם, עברו אליו מגופים ציבוריים שפעלו בתקופת היישוב: הסוכנות, הוועד הלאומי, ההסתדרות הכללית, וכן שרידי המנהל של ממשלת המנדט וארגונים ציבוריים נוספים. לכאורה, נראה המצב טוב, המנגנון הממשלתי הורכב מאנשים בעלי-ניסיון. אך למעשה, לא כך היה הדבר. עובדים אלה הביאו עמם מסורות עבודה שונות והדבר הקשה על הפעלת אדמיניסטרציה תקינה. הקושי גבר כאשר בשנים 1951-1948 הביאה הכפלת מספר האוכלוסייה לצורך במנגנון מנהלי כפול מזה שהיה, ואף יותר מכך. כלומר, היה צורך לקלוט עובדים בעלי כישורים שלא תמיד הלמו את הצרכים ההולכים וגדלים.
מנגנון זה, למרות שהיה בשלבי התארגנות ובתהליך צמיחה, המשיך במסורת שהייתה מקובלת ביישוב, והיא המסורת המפלגתית שבאה לידי ביטוי בהרכבו של הממסד על פי מפתח מפלגתי. כך נבחרה ההנהגה והפקידים וכך נתבצעו הפעולות, כלומר דרכי ההתיישבות: מפלגה קבלה את חלקה על-פי מידת כוחה.
מסורת זו נמשכה עם קום המדינה ונתקבלה כמובנה מאליה בממסד זה. כשהגיעה אותה מסה אדירה של עולים, הכירו המפלגות בפוטנציאל הפוליטי האדיר הטמון בעלייה זו, והחלו מתחרות ביניהן על העולים כבוחרים. תחרות זו יצרה בעיה נוספת של חוסר תאום, פרוטקציוניזם, תלות ועוד תופעות שליליות שפגעו בתהליך הקליטה. עם זאת, יצרה פעילותן של המפלגות היבטים חיוביים, במיוחד בתחום מערכת הקשרים האישיים בין העולה לבין הוותיק והקניית מערכת ערכים חברתיים תרבותיים.
החברה הקולטת
כל עלייה מהעליות שבאו ארצה נאלצה להתמודד עם בעיות קליטה. התמונה חזרה על עצמה גם בראשית שנות ה-50, אלא שממדיה העצומים של העלייה שינו אותה תכלית שינוי. היישוב הוותיק, זה שנתגבש משך שנות העלייה הקודמות תוך מאבק, סבל ואידיאולוגיה משותפת, ושטרם הספיק ללקק פצעי מלחמת העצמאות, עמד משתומם לנוכח העלייה הפתאומית שהציפה אותו בערב-רב של עדות, גוונים, צבעים, שפות ומנהגים הזרים לו.
טרם ירדו עולי בולגריה מהאוניה, והנה הגיעו ממרום שמים עולי תימן. עוד לא נחה כף רגלם של עקורי אירופה, ניצולי השואה שזה עתה הגיעו מקפריסין על אדמת הארץ, וכבר באו עולי תורכיה ואחריהם עולי עיראק ועוד ועוד. גם ביישוב עצמו החיים צריכים להימשך. כל שנפסק והוקפא עקב המלחמה, התחיל להתעורר. ציפיות של אנשים שלא התגשמו במשך שנים, דרשו את מימושן; הקמת משפחה, בניית בית, הקמת מפעל, פיתוח משק חקלאי וכו'.
כיצד מיישבים כל זאת עם צרכים מיידיים של עלייה המונית? כיצד הופכים מחברה קטנה, שזה עתה קיבלה עצמאות, לחברה קולטת? וכילו כדי להגדיל את הבעיות, הרי החברה הקולטת- מרביתם היו יוצאי אירופה "אשכנזים" ואילו העולים- החברה הנקלטת, מחציתם יוצאי ארצות האיסלאם. עם העולים שבאו מאירופה, עוד יכלו אנשי היישוב למצוא שפה משותפת בעזרת קשרי משפחה, שפה ותרבות. אולם עם אנשי ארצות האיסלאם שתפיסת חייהם, שפתם, מנהגיהם, דפוסי חשיבתם לא היו מוכרים להם, הייתה קליטה קשה שבעתיים.
אנשי היישוב בוני המדינה, יסודותיה ומוסדותיה וקובעי ערכיה ניגשו לקליטה מתוך תפיסה כוללת של מיזוג גלויות שמשמעותה הייתה, לא אחת, כפיית התרבות ה"אשכנזית-מערבית-חילונית" על כל האוכלוסייה הנקלטת. הם היו חדורים באמונה שיש ליצור "עם חדש" בארץ ישראל, למחוק את הגלות ולהסיר את המחיצות הבין-עדתיות בשיטת "כור היתוך".
רעיון מיזוג הגלויות היה מקובל על כולם, קולטים ונקלטים כאחד. אולם המציאות הקשה לא הניחה הגשמת הרעיון כפשוטו. הנקלטים חיו במסורת עדתית ודתית משלהם, שלא תאמה את דמותה האידיאולוגית של חברה אותה בקשו הקולטים, מתוך רצון טוב, לכפות עליהם. הם נטו להתיישב באזורים נפרדים משלהם, במקומות שבהם ניתן היה לשמור על המסגרת החברתית ועל המסורת העדתית, התרבותית. המוסדות המיישבים גם הם נטו להושיב את העולים ביישובים משלהם. החברה הקולטת, שהתמודדה עם נטל ובעיות הקליטה מדי יום ביומו, הפעילה גופים בירוקרטים; פקידי סוכנות, ממשלה והסתדרות כוונו את העולים למקומות מושבם החדשים, והשתדלו לספק להם את צרכיהם הבסיסיים ולהקל עליהם במידת יכולתם.
הכוונתם של העולים אל מקומות מושב נפרדים משלהם (עליהם עוד ידובר) עוד הוסיפה על הנתק בינם לבין האוכלוסייה הקולטת. כך הצליחו אומנם לשמור על הומוגניות חברתית, אבל בכך נמנעה יצירת המגע הישיר, האישי עם האוכלוסייה הוותיקה. יוצאים מהכלל זה היו העולים שהיו להם בארץ קרובי משפחה או מכרים וידידים מארצות מוצאם, והם נמנו על פי רוב עם העולים יוצרי מדינות אירופה.
תרבות העולים ממדינות האיסלאם שונה הייתה תכלית השוני מתרבותם של אנשי הארץ, הישראלים ממוצא אירופי. הם באו מחברה שבה התקיימה עדיין המשפחה הפטריארכלית, בין היתר משום שתאמה את צורת המשטרים של ארצות מוצאם. היו אלה משטרים שלא ספקו לאזרח שירותים וביטחון, אך גבו ממנו מיסים. המשפחה המורחבת מילאה את התפקידים הללו: בה נתקיימו יסודות של מנהיגות, עזרה-הדדית, רגש שייכות הדדית וכלכלית. מערכת פטריארכלית זו התנפצה במהלך קליטתם של העולים בארץ ותהליך זה יצר משבר קליטה ומשבר חברתי כאחד, שנטלו מידי הנקלטים את יכולתם להתמודד עם התנאים החדשים. בארצות מוצאם רגילים היו להתמודד לא כפרטים, אלא כמשפחה, כחמולה, ותמונת מצב זו השתנתה עם בואם ארצה.
בין הקולטים לנקלטים נוצר יחס של אי שוויון, של עליונות ונחיתות, שאותו החמירה הקליטה המחנות העולים ובמעברות.
מרגע בו היה אדם לעולה, התהפך עליו עולמו- הוא הפך לחסר-בית, מובל בצפיפות באווירון או באוניה. בהגיעו לארץ קודשו, להגשים חלום בן מאות בשנים עליו התפלל מדי יום ביומו, קיווה כי תקבל אותו כקבל בן אובד השב אל חיק אימו. והנה היא קיבלה אותו, או המנגנון קיבל אותו בשמה, כאחד מתוך מספר רב של אנשים. תפקידה של המערכת המנגנונית הקולטת הייתה לקלוט את העולים קליטה ראשונית, ובשלב שני לדאוג ליישובם במקומות שונים בארץ. המערכת הקולטת לא ראתה את המשבר הנפשי שבו נתון היה העולה, את ההלם וחוסר האונים שחש למראה משפחתו בעוניה ובשפלותה, ולא הייתה ערה לתסכול הנובע מתחושת אי-יכולתו לסייע לאיש מבניו בקליטתם. ועל כל זאת החמירה את המצב על ידי שבירת המסגרת המשפחתית והתמוטטות מעמדו כראש המשפחה.
על תחושת הנחיתות והתסכול של העולה כותב סמי מיכאל בספרו "שווים ושווים יותר" (עמ' 21-22). גיבורו של סמי מיכאל, נער בן 16, מתאר את העובר על אביו ועל משפחתו בימיה הראשונים עם בואם ארצה:
"אבא בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו – אבו שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אמא בכתפיו: "יעקב… לחשה, די, יעקב לא נתאבל על מה שהיה"… אולם ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מהתאבל על חלומו המנותץ; כלום לא עמד על סף חדרה שלאהובתו החדשה… נכנס אליה בששון… ואז הוגפה מאחוריו הדלת. והוא מצא עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אמא לא הבינה, אנו הבנו, גופו של אבא הוסיף לחיות, אבל רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר-פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד…"
מרבית העולים הועסקו בעבודות ציבוריות מסוגים שונים, כגון: ייעור, בנין ועבודות יזומות, אחד המוסדות המעסיקים החשובים הייתה הקרן-הקיימת-לישראל. הכוונה הייתה להמציא להם תעסוקה מיידית כדי למנוע מצב שבו יתקיימו על סעד בלבד, אך גם פתרונות אלו לבעייתם הכלכלית הגדילו את הפער. ובנוסף לפער זה נוצרו פערים בין העולים לבין עצמם בשל ארצות מוצא שונות וכושר הסתגלות שונה.
רבות מבעיותיה של החברה הישראלית כיום בתחומי חברה, כלכלה ופוליטיקה מקורן בנתק זה שראשיתו בתהליך קליטה בשנות ה-50.
יש להדגיש במיוחד את חלקן של קבוצות מבין הוותיקים שעבורם הייתה הקליטה חובה אנושית-חלוצית שבוצעה בדרך של עשייה נאמנה, יום-יומית. היו גילויים רבים של התנדבות בתחום חינוך, בריאות, הדרכה חברתית או בתחומי עזרה בטיפול בילדים, הוראות היגיינה, הוראות בישול מאכלים ישראלים והתמודדות עם משטר ה"צנע" וכן הוראת השפה העברית. בכל אלה רב היה חלקן של חברות "ארגון אימהות עובדות" וארגונים התנדבותיים אחרים. בתחום הבריאות הציבורית, תחום שחשיבותו הייתה רבה עקב תנאי הצפיפות וההיגיינה הלקויים במעברות ובמחנות-העולים, נעשתה עבודת התנדבות רבה בארץ. במיוחד רב חלקה של קופת-חולים ההסתדרותית בתחום זה, וחבריה נשאו את עיקר הנטל על כתפיהם.
גם בהתיישבות העובדת בולט חלקם הרב של המדריכים החקלאיים-חברתיים ששמעו לקולו של דוד בן-גוריון ופנו להדרכה ביישובי העולים ובכך הניחו את היסוד לתשתית החקלאות המפותחת והמשגשגת שעליה גאוות המדינה. בזכות תרומתם של אנשים אלה, הוקהתה בהדרגה חומת הניכור, וקטן הנתק שבין החברה הקולטת לנקלטת.