מאת: אריה יודפת
מקור: שבות 7, יהדות ברית-המועצות ומזרח-אירופה, בירורים,רשומות, מחקרים.
העורך: יהושע א. גלבוע. המכון לחקר התפוצות האגודה לחקר תולדות היהודים תל-אביב, אונ' ת"א, תש"ם
הסכסוך הערבי-ישראלי ויחסי בריה"מ-ארה"ב
הסכמי ישראל מצרים וישראל סוריה
פתרונות שהוצעו ע"י בריה"מ לפתרון הסכסוך
ההודעה הסובייטית-אמריקנית והשלכותיה
בריה"מ וחוזה השלום ישראל-מצרים
ערב הסעודית, דרום תימן, אתיופיה, סומאליה, סודאן ולוב
מעורבותה של ברית-המועצות בסכסוך הערבי-ישראלי נועדה לשרת מטרות במדיניות-החוץ שלה הן במישור הגלובאלי -וביחסים בינה לבין ארצות-הברית במיוחד – והן במישור האיזורי, כחלק משאיפתה וממאמציה לקדם מעמדה במזרח התיכון, איזור השוכן, כפי שהסובייטים חוזרים ומדגישים, "בקרבת גבולותיה של בריה"מ".(1) הקשר של נושא זה לשאלת יהודי בריה"מ מביא לכך שהעמדה הסובייטית כלפיו נקבעת גם ע"י שיקולים של מדיניות-פנים.
הסכסוך הערבי-ישראלי ויחסי בריה"מ-ארה"ב
ביחסי בריה"מ-ארה"ב מצטיירות במזרח התיכון מצידה של בריה"מ שלוש מגמות, שהן לכאורה מנוגדות זו לזו אך לאמיתו של דבר משלימות האחת את רעותה, תוך תנודות בהבלטתן ובהצנעתן, או במיקומן בסולם-העדיפויות, בפרקי-זמן שונים.
מגמה א': ניצול הזדמנויות.
מגמה זו פועלת תוך התחרות של בריה"מ עם ארה"ב עד לסף העימות, ואף באמצעים העלולים להביא לעימות ישיר ביניהן, אלא שההנחה היא כי אין לארה"ב הרצון להיכנס לעימות ושתעדיף לסגת. המגמה הזאת ניכרה ב"רכבות האוויר" הסובייטיות למצרים ולסוריה בימי מלחמת יום-הכיפורים ובתמיכת בריה"מ בחרם הנפט הערבי נגד ארה"ב באותו זמן,(2) וכן במעורבות הסובייטית – אם במישרין ואם באמצעות "שליחים" (בעיקר מקובה, אך גם ממדינות אחרות) באנגולה, אתיופיה, אפגאניסטן, דרום-תימן ועוד.
מגמה ב': זהירות.
מגמה זו מבטאת רתיעה של בריה"מ ממעורבות ישירה בסכסוך מקומי העלולה לסבך אותה בעימותים שאין לה עניין בהם.
המגמה הזאת נסתמנה, בין היתר, בימי המשבר באיראן בסוף 1978 ובתחילת 1979, וכן במלחמה בין צפון-תימן לבין דרום-תימן בפברואר-מארס 1979. אף אם הסובייטים השקיפו על המאורעות האלה לא לגמרי מן הצד, הרי התירו לעצמם, לכל המרובה, להתערב בהם בעקיפין, כדי למנוע אפשרות לזהות את מעורבותם ולהאשימם בה.
מגמה ג': ניהול משותף סובייטי-אמריקני.
מגמה זו אומרת, כי בריה"מ מעדיפה חלוקת העולם ל"תחומי השפעה" על עולם רב-קוטבי, כפי שהוא נראה כיום. דוברים סובייטיים דיברו לא-אחת על נכונותם לתרום למען יציבות ו"סדר" בעולם, אם ישותפו בהשלטתם ובשמירה עליהם, ורמזו ש"יגרמו צרות" אם הדבר ייעשה בלעדיהם. המגמה הזאת מתבלטת בעמדה הסובייטית לסכסוך הערבי-ישראלי ולדרכי יישובו. המרחק בין ההצעות האמריקניות והסובייטיות אינו רב – לא מבחינת הגבולות המוצעים לישראל ולא לגבי פתרון השאלה הפלשתינית. הן נבדלות אלו מאלו בנוגע למעמד ולתפקיד המוקצה לבריה"מ. הסובייטים רוצים כאן מעמד שווה לזה של ארה"ב (יושבי-ראש משותפים בוועידת ז'נבה, ערבויות משותפות להסדרים ושמירה משותפת על ביצועם).
בריה"מ במזרח התיכון
לבריה"מ עניין רב בנעשה במזרח התיכון. היא מבקשת באזור השפעה שלה – ואף נוכחות – מתוך הבנה של היתרונות אשר השפעה במדינות-חוץ, ובמיוחד במדינות שכנות, עשויה להעניק לה, וכן לשם מניעתה או צמצומה של השפעת יריבתה באותו אזור.
הסובייטים ודאי מעוניינים בשיבה למצב ששרר במזרח התיכון לפני מלחמת ששת הימים, כאשר מצרים של ימי גמאל עבד א- נאצר פעלה להרחקת הנוכחות המערבית מהאזור תוך קניית נשק סובייטי והישענות צבאית על בריה"מ.(3) בסוריה שלט (בשנים 1970-1966) האגף השמאלי של מפלגת הבעת'(4) ונסתמנו אז סיכויים למשטרים דומים בארצות ערביות נוספות. בריה"מ כבר ראתה עצמה אפוטרופסית על העולם הערבי. אף נרקם חלם סובייטי על אימפריה ערבית גדולה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי, שתזכה בחסות ובהגנה סובייטיות.(5) החלום הזה התנפץ במלחמת ששת הימים ובעקבותיה. כיום (1980) רק מדינה אחת במזרח התיכון קרובה מבחינה אידיאולוגית לבריה"מ – דרום-תימן. אך זו, עם כל חשיבותה לסובייטים, ממלאת תפקיד שולי באזור והיא מבודדת בעולם הערבי.
בריה"מ-ישראל ויהודי בריה"מ
כבר בימיה הראשונים של מדינת ישראל ניסו הסובייטים להפריד בין יחסם לציונות ומדיניותם לגבי יהודי בריה"מ לבין עמדתם הפוליטית לגבי ישראל. באותם הימים הגיע לישראל נשק מצ'כוסלובקיה באישורה ובעידודה של בריה"מ – ובו-בזמן נאסרו בבריה"מ יהודים בעוון אהדה לציונות ולישראל. הסובייטים תמכו אז בישראל כחלק ממדיניותם במזרח התיכון ולא ראו כל קשר בין תמיכה זו לבין מדיניותם כלפי היהודים בבריה"מ עצמה. (6) מזה שנים נוקטת בריה"מ, מתוך שיקולים של מדיניותה המזרח-תיכונית, קו אנטי-ישראלי – ובו-בזמן התירה לרבבות יהודים לצאת ממנה לישראל.
ישראל – ולא בריה"מ – היא שראתה במשך כל שנות קיומה קשר בין שאלת יהודי בריה"מ, הציונות, הדת היהודית ומדינת ישראל.
כאשר, למשל, מדינאים ישראלים מדברים על רצונם בשיפור היחסים עם בריה"מ, הם רואים בדרך-כלל בשחרור אסירי-ציון בבריה"מ חלק מובן מאליו של השיפור המיוחל. בעיניים סובייטיות נראה הדבר כערבוב שני נושאים שאין כל זיקה ביניהם, ויתירה מזו – כהתערבות בענייני-פנים של בריה"מ וכהשמצתה. העמדה הרווחת בישראל היא, שאי-אפשר להיות אנטי-ציוני בו- בזמן להיות פרו-ישראלי, כשם שאי-אפשר להיות אנטי-קומוניסטי ופרו- סובייטי. אבל בריה"מ נוהגת להפריד בין יסודות כאלה,(7) כפי שמוכיחים יחסיה עם מדינות ערב. די להזכיר, כי נאצר נקט מדיניות פרו-סובייטית מובהקת, אך הוא רדף את הקומוניסטים בארצו – והסובייטים התעלמו מ"שניות" זאת ותמכו בו.
מי ניצל את מי?
הסכסוך הערבי-ישראלי שירת את המטרות הסובייטיות בכך שהגביר את הזדקקות הערבים לבריה"מ, תרם להרחקתם מארה"ב (משום תמיכתה בישראל) ולתהליכי הרדיקליזציה בעולם הערבי, שהיה גם בהם כדי לצמצם את הקשרים הערביים עם מדינות מערביות. אך ככל שגברו השקעותיה של בריה"מ באספקת נשק ובסיוע אחר לעולם הערבי, כן גברו בו הדרישות והציפיות מבריה"מ ועלה המחיר שהיה עליה לשלם כדי לשמור על מעמדה בתוכו. במרוצת הזמן נתהווה מצב שבו ערכם של ההישגים הצפויים לבריה"מ היה ירוד ביותר לעומת מחירם הגבוה – והיה מקום לשאלה: מי ניצל את מי? ואמנם, לא-אחת היה זה הצד הערבי שהפיק את מירב התועלת מהסובייטים: הוא קיבל מהם את אשר רצה ובבוא הזמן "שלח אותם הביתה".(8) ההתפתחות שחלה במלחמת יום-הכיפורים ואחריה המחישה היטב את האפשרות הזאת. בימי המלחמה העניקה בריה"מ סיוע רב, בציוד ובנשק, כבמישור המדיני, למצרים ולסוריה, אולם בגמר המלחמה החלה התרחקות מצרית הדרגתית מבריה"מ.
בריה"מ הייתה מעוניינת בהמשכת המלחמה, או בהכנותיהם של הערבים למלחמה נוספת, אך לא היה בידה להבטיח להם נצחון בה, בו-בזמן שארה"ב יכלה לשדלם בהבטחות, מפורשות או מרומזות, של נסיגה ישראלית בדרכים מדיניות. למעשה הכניסה בריה"מ את עצמה למצב נחות זה, בין היתר, ע"י ניתוק היחסים עם ישראל. ארה"ב יכלה לדבר עם שני הצדדים, עם ישראל וכמעט עם כל הערבים, בשעה שבריה"מ הייתה מקובלת רק על חלק ממדינות ערב.
ב- 11 בנובמבר 1973 נחתם – בתיווכו של מי שהיה אז מזכיר המדינה של ארה"ב, הד"ר הנרי קיסנג'ר – הסכם להפסקת-אש בין ישראל למצרים. כן חודשו היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לארה"ב, שנותקו מאז מלחמת ששת הימים. בבריה"מ ראו במורת-רוח את העובדה, שמצרים לא מצאה אפילו לנחוץ להתייעץ עמה על כך ולא שיתפה אותה במהלך המשא-ומתן ובפרטיו, כפי שחוזה הידידות הסובייטי-מצרי ממאי 1971 חייב את המצרים לעשות. הסובייטים השתדלו לפעול למניעת "שלום אמריקני" באיזור. עם זאת לא רצו להחריף את היחסים עם ארה"ב ולהביא לערעור הדטאנט הסובייטי-אמריקני, שהיה חשוב להם לא פחות (ואולי יותר).(9)
ועידת השלום בז'נבה
ב-21 בדצמבר 1973 נפתחה בז'נבה ועידת השלום למזרח התיכון, שבה שימשו ארה"ב ובריה"מ כיושבי-הראש שלה. בנאום הפתיחה של שר-החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, הוא קרא לנסיגתה של ישראל מהשטחים שכבשה, וכן "להבטיח כיבוד והכרה בריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות המזרח התיכון, את זכותן לחיות בשלום, והדבר חל גם על ישראל". גרומיקו קרא גם להבטיח "את הצדק לעם הערבי של פלשתין" ואמר כי אין לדון בשאלה זו ולפתור אותה "ללא השתתפותם של נציגי העם הערבי של פלשתין". גבולות בטוחים הם גבולות המוכרים ע"י הכל, וכאלה היו – לדעת גרומיקו – הגבולות של ישראל מ- 4 ביוני 1967. ההחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם היא המפתח לשלום במזרח התיכון, ומטרת הוועידה – טען גרומיקו – היא לעבד תכנית לביצוע החלטה זו, על כל חלקיה. ההסכמים שייחתמו בוועידה ייכללו במסמכים מתאימים, שיחייבו את כל החותמים עליהם. התחייבויות שני הצדדים יהיו הערבות הטובה ביותר לביטחונם. אם יהיה צורך בערבות נוספת להסכמים, בריה"מ "מוכנה לקחת על עצמה את ההתחייבויות המתאימות יחד עם מעצמות אחרות". בריה"מ תמכה ותומכת, בעמים הערביים במאמציהם לקראת שלום יציב במזרח התיכון". עם זאת "אין לבריה"מ מאומה נגד מדינת ישראל בתור שכזאת", אלא היא רק מגנה את "מדיניות הכיבוש" שלה.
גרומיקו גם ציין את התפקיד הדחוף בשלב זה: הפרדת-כוחות יעילה.(10) מה שנאמר בנאום זה המשיך להיות בשנים לאחר-מכן העמדה הסובייטית הרשמית לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. למחרת ב- 22 בדצמבר 1973, התקיימה פגישה בין גרומיקו לבין שר-החוץ של ישראל, אבא אבן. לסובייטים היה ברור, כי לא יוכלו להיראות כבעלי-חסות אמינים על הוועידה כאשר אינם מקיימים יחסים עם אחד הצדדים בה, וכי מצב זה יביא לדחיקתם מהמשא-ומתן וישאיר את היוזמה לאמריקנים. מכאן שבריה"מ הייתה מעוניינת במתן פרסום רב ככל האפשר לפגישה גרומיקו-אבן, כדי שיופגן כי היא אינה חד-צדדית. גרומיקו אמר בהזדמנות זו, כי חידוש היחסים עם ישראל יבוא לאחר שתהיה "התקדמות משמעותית" במגעים בין ישראל לבין ארצות ערב.
לסובייטים היה עניין מיידי בהסכם להפרדת-כוחות בין ישראל למצרים ובקיום רצוף של ועידת ז'נבה, שבמסגרתה יתנהלו המגעים בין ישראל לערבים.(11) הם ביקשו להשתתף בכל שלבי המשא-ומתן, בכל הסידורים הצבאיים, בהתחייבויות ובערבויות לשמירת השלום, כולל הקמת איזורי חיץ בין הצדדים שאליהם ניתן יהיה להכניס כוחות אמריקניים-סובייטיים. ארה"ב חתרה למטרה הפוכה מזו: להוציא את בריה"מ אל מחוץ לכל משא-ומתן ולכל הסדר ולהשאיר לה מקום רק לחתימות הפורמאליות, לאחר שיושגו הסכמים של ממש בין הצדדים בתיווך אמריקני. פתיחתה של ועידת ז'נבה עשויה הייתה לשמש לבריה"מ הזדמנות לחדש את הקשרים עם ישראל. משלא עשתה זאת, מנעה מעצמה תפקיד של מתווך בסכסוך הערבי-ישראלי ואמנם נדחקה אל מחוץ למסגרת המשא-ומתן בסכסוך – דבר שהשפיע גם על דחיקתה מתחומים אחרים באיזור.
הסכמי ישראל-מצרים וישראל-סוריה
ב-17 בינואר 1974 נחתם הסכם להפרדת-כוחות בין ישראל למצרים, שכלל בין היתר נסיגה ישראלית חלקית מהשטחים שממערב לתעלת סואץ אל קווים שממזרח לה ובמרחק מסוים ממנה. הסובייטים לא שבעו נחת מההסכם, שבהכנתו לא שותפו, אך החליטו לא להפריע לביצועו. ההסכם נחתם בזמן של קשיים ביחסי ארה"ב-בריה"מ. שיחות שלב ב' להסכם לצמצום הנשק האסטרטגי (סאל"ט) לא התקדמו כמתוכנן. בית-הנבחרים של קונגרס ארה"ב הכניס תיקונים להצעת חוק-הסחר, אשר שמו מכשולים לקשרי הכלכלה בין שתי המעצמות. בריה"מ הייתה מעוניינת בתנופתו של הדטאנט – והסדר במזה"ת, ולו גם חלקי, יכול היה לתרום לכך. התנהלו אז גם הכנות לביקורו של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון בבריה"מ.
ההנהגה הסובייטית רצתה בהצלחתו של הביקור – וממילא נדרשה אווירה מתאימה לפניו. הסובייטים אך הניחו, שממשל ניקסון רצוי בשבילם יותר מאפשרות בלתי-ידועה אחרת, והיו מוכנים לתרום ליוקרתו של נשיא ארה"ב דווקא כאשר נסתמנה האפשרות להדחתו.
עם זאת שיקף ההסכם להפרדת-כוחות בין ישראל למצרים ירידה במעמדה של בריה"מ בארצות ערב, ובמיוחד במצרים. היה זה מעיקרו "הסכם אמריקני", של בריה"מ היה תפקיד מוגבל ביותר בהכנתו ובחתימה עליו. ההסכם הגדיל את יוקרתה והשפעתה של ארה"ב וצמצם את יוקרתה והשפעתה של בריה"מ. אך האלטרנטיבה של אי-חתימה על ההסכם לא קסמה יותר לסובייטים. הדבר עלול היה להביא למלחמה חדשה, שבעקבותיה עלול לחזור "הסכם אמריקני" דומה. העובדה שבריה"מ לא הייתה שותפה פעילה להסכם שנחתם אפשרה לה להציג את עצמה כמי שאינה אחראית לו, ללכד סביבה את המדינות והגורמים הערביים הקיצוניים שלא היו שבעי-רצון ממנו ולחזק את מעמדה ביניהם (סוריה, עיראק, לוב והארגונים הפלשתינים). בהסברה הסובייטית תואר ההסכם כצעד חיובי שיש לברך עליו, אך כצעד ראשון בלבד שאחריו חייבים לבוא שלבים נוספים של נסיגה ישראלית.
ירידת ההשפעה של בריה"מ במצרים הביאה אתה יותר תשומת- לב סובייטית לסוריה, וכתוצאה מכך אספקת-נשק מוגברת לה. כן גילתה מוסקבה יתר נכונות לקבל את סיסמאותיה הקיצוניות של דמשק, כדי למנוע "מהדורה סורית" של מה שאירע במצרים. עם זאת לא יכלו הסובייטים למנוע חתימת הסכם על הפרדת-כוחות בין ישראל לבין סוריה כאשר הסורים רצו בו. גרומיקו בא אמנם לדמשק ודיבר שם על הצורך בנסיגה ישראלית כוללת, אך בסופו של דבר נאלץ להשלים עם ההסכם, שנחתם ב- 31 במאי 1974.
הידרדרות ביחסי בריה"מ-מצרים
מצרים פנתה יותר ויותר להישענות על ארה"ב. ודאי לא קל היה לסובייטים לוותר על מעמדם במצרים, לאחר השקעותיהם המרובות בה, אך הם גם לא היו מוכנים להוסיף ולהשקיע בה הרבה, או לוותר לה הרבה, כדי לרכוש את לבה מחדש. הם, כנראה, גם לא האמינו בסיכוייהם להחזיר לעצמם את מעמדם הקודם במצרים, אפילו יקלו את התנאים לפירעון החובות המצריים לבריה"מ, שהסתכמו במיליארדי דולרים, ויגבירו משלוחי נשק אליה. ב- 5 ביוני 1975 נפתחה תעלת סואץ לשייט.
ההסברה הסובייטית הבליטה את תרומתם של אנשי הצי הסובייטי להכשרתה לשייט, אך גם את קרבתה של ישראל לתעלה – וזאת במגמה להדגיש את "הסכנה הישראלית" ואת הזדקקותה של מצרים לסיוע סובייטי נגד סכנה זו. כלי-התקשורת הסובייטיים לא הזכירו, כי ספינה של הצי השישי של ארה"ב הייתה ספינת-המלחמה היחידה שהשתתפה בטקס פתיחת התעלה. שידור סובייטי ציין, כי ההכנסה מהתעלה תאפשר מעתה למצרים להתגבר על קשיים כלכליים, שחייבוה לבקש סיוע מהמדינות המפיקות נפט ודחייה של פירעון החובות.(12) היה בכך רמז שקוף למדי, כי שוב אין בכוונתה של בריה"מ לוותר על החובות שמצרים חבה לה.
בשלב זה השתדלו הסובייטים להימנע מהתקפה ישירה על מנהיגי מצרים, ובעיקר על הנשיא סאדאת, אך הם עשו עצם חשבון- עקיפין באמצעות כלי-התקשורת, בעיקר כאשר עיתונים מצריים היו חוזרים על האשמותיו של סאדאת נגד בריה"מ. כך התפתח פולמוס בין עיתונאים בלבד, כביכול, בעוד שבדרג המדיני נשמרה העמדת-פנים של המשך הידידות ושיתוף-הפעולה בין שתי המדינות. אך למעשה הואצה ההידרדרות של היחסים ביניהן.
בריה"מ הוציאה ממצרים את מטוסי המיג-25 משום שהמצרים דרשו פיקוח שלהם על מטוסים אלה.(13) כן הפסיקה בריה"מ אספקת-נשק למצרים, וכתגובה לכך מנעו המצרים שירותים ימיים מספינות סובייטיות.(14) ההתקפות הסובייטיות העקיפות על מצרים ומדיניותה נעשו ישירות וגלויות עם חתימת הסכם-הביניים המצרי-ישראלי בראשית ספטמבר 1975. ההסברה הסובייטית תקפה את ההסכם הזה בחריפות והמצרים השיבו בזעם. בנאומו ב- 14 במארס 1976 לפני האספקה הלאומית המצרית האשים הנשיא סאדאת את הסובייטים, כי הם מסרבים לספק למצרים נשק וחלקי-חילוף, וכן הם מסרבים לדחות את פירעון חובותיה ואפילו דורשים ממנה את מלוא הריבית על חובותיה הצבאיים הנאמדים בכ- 6 מיליארד דולר. סאדאת הציע לבטל את חוזה-הידידות עם בריה"מ והצעתו אמנם אושרה למחרת היום – ב- 15 במארס. בעצם, היה זה צעד סמלי מעיקרו – לגליזציה של מצב קיים או מתהווה.
ההסברה הסובייטית עברה להתקפות על כל תחומי מדיניותה של מצרים: על הישענותה על ארה"ב ומדינות מערב-אירופה ולא על בריה"מ; על שזנחה את קו המלחמה בישראל ע"י חתימת ההסכם אתה, על קשריה עם "הריאקציה הערבית" שבסיוע שלה היא תלויה; על נטישתה את דרך הרפורמות החברתיות-כלכליות והסוציאליזם ופנייתה אל דרך הקפיטליזם, היוזמה הפרטית, השקעות של הון זר ו"דלתות פתוחות". מדיניותה החדשה של מצרים הביאה – לפי העיתונים והשידורים הסובייטיים – להרס כלכלתה (שאיבדה עצמאותה) ולפער הולך וגובר בין העובדים והמוני העם לבין שכבות מתעשרות של "מנצלים".
ההתקפות על מצרים הוסיפו והתעצמו בעקבות ביקורו של סאדאת בירושלים ב- 21-19 בנובמבר 1977 ולאחר חתימת חוזה-השלום בין ישראל למצרים ב- 26 במארס 1979. הסובייטים ציפו ועודם מצפים לאכזבה מסאדאת וממדיניותו במצרים עצמה, כתוצאה מבידודה בעולם הערבי וקשייה הפנימיים, שתביא לעלייתם של אותם כוחות שיבקשו להחזיר את ארץ-הנילוס למדיניות-פנים סוציאליסטית ולהישענות על בריה"מ. אלא שנראה, כי בציפיות כעין אלו יש מידה מרובה של השלמה עם המצב הנוכחי. הן מרמזות על מסקנה, שכרגע אין בריה"מ מסוגלת לעשות הרבה כדי לשנות את המצב הבלתי-רצוי לה, וכל שנותר לה לעשות הוא לקוות לשינויים שאחרים יחוללו.
סוריה
לאחר חתימת הסכם-הביניים המצרי-ישראלי בספטמבר 1975 הסתמנה מגמה סובייטית לגבש ליכוד ערבי סביב סוריה, כממשיכה במאבק נגד ישראל וכעומדת בראשו. ליכוד זה צריך היה לכלול את ירדן, לבנון ואש"ף ולגרור אחריו מדינות ערביות נוספות. למטרה זו העניקו הסובייטים לסוריה סיוע רב, צבאי ומסוגים אחרים, שאותו מנעו ממצרים. הם הניחו, כי אם תגדל המתיחות באזור לא תוכל מצרים לעמוד מהצד והיא תיגרר למלחמה גם למרות רצונה. אך סוריה לא תמיד הצליחה לגייס את העולם הערבי נגד מצרים ונגד הסכם-הביניים. היא הייתה מוכנה אולי לצאת למלחמה בישראל – בהיקף מלא או ב"מלחמת התשה" – אך ביקשה קודם-לכן הבטחות סובייטיות לעצור את ישראל, לשלוח יחידות-צי ולאיים במעורבות מלחמתית, אם סוריה תעמוד בפני תבוסה. הבטחה כזו הייתה מאפשרת לנשיא סוריה, חאפז אל- אסאד, להגביר את לחציו על ישראל וארה"ב, הייתה מעלה את יוקרתו במדינתו כבעולם הערבי כולו ומראה את יתרונות מדיניותו על מדיניותו של סאדאת. אך נראה, כי לא ניתנה לאסאד הבטחה ברורה בנדון. הובטחו לו משלוחי-נשק מוגברים, שיאפשרו לו לפנות לדרך המלחמה בבוא הזמן. אך גם נאמר לו שזמן כזה טרם הגיע, וכי הוא יצליח יותר אם יישען על בריה"מ ויפעל בעזרתה למען פתרון מדיני.
הנשק והציוד הצבאי שסופקו לסוריה ע"י הסובייטים הפכו אותה מבחינה צבאית לאחת המדינות הערביות החזקות, אך גם לתלויה בבריה"מ להמשכה של אספקה זו.(15) בריה"מ הקימה בסוריה, במיוחד סביב דמשק, רשת משוכללת של הגנה אנטי-אווירית.
אפשר לשער, כי ניתנה התחייבות סובייטית להגן על דמשק, הדומה להתחייבות שניתנה למצרים לאחר מלחמת ששת הימים להגן על הסכר הגבוה באסואן ועל קהיר.(16) ליחידות-צי סובייטיות התאפשר השימוש במיתקנים ימיים בלטאקיה ובטארטוס, אך כנראה לא נחתם על כך הסכם מפורש. דומה שזה היה גם המצב בנוגע לבסיס האווירי בג'זירה מדרום-מזרח לחלב ולשדה-התעופה בחלב.
מלחמת האזרחים בלבנון
מלחמת-האזרחים בלבנון ב- 1976-1975 ניזונה משורת ניגודים והתנגשויות במדיניות ובחברה הלבנוניות: השמאל והרדיקלים מול הימין והשמרנים; מוסלמים מול נוצרים; לבנונים מול פלשתינאים; סוריה מול נוצרים – ולאחר זמן מול השמאל והפלשתינאים; עניים ומקופחים מול עשירים ובעלי זכויות-יתר.
סבך זה של ניגודים העמיד את בריה"מ במצב מביך והיא התקשתה לבור דרכה כלפי המשבר בלבנון. ידידים שלה – הסורים, הפלשתינאים, השמאל, הקומוניסטים, עיראק, לוב ועוד – לחמו משני עברי המיתרס, וסיוע לאחד הצדדים הלוחמים מידידיה היה בהכרח מתפרש כמכוון נגד ידידים אחרים.(17) הסובייטים ציפו למעורבות של ישראל, שהייתה מפנה את תשומת- לבם של הערבים לסכסוך הערבי-ישראלי ומשכיחה את חילוקי- הדעות ביניהם בעניין לבנון. העיתונות הסובייטית סיפרה בלא הפסק על חלקה של ישראל בקרבות שבלבנון, אך המעורבות שייחלה לה לא באה. במצב זה יכלו הסובייטים, לכל היותר, לרכז כוחות-צי במזרח הים התיכון, כדי להפגין נוכחות ולפרסם הודעות לרוב על המצב בלבנון, אך הצדדים הלוחמים לא התחשבו בהן הרבה. בסופו של חשבון נשארה בריה"מ כמשקיפה המצד. לכן קיבלה ברצון את הפסקת הלחימה בנובמבר 1976.
הארגונים הפלשתיניים
קשרי בריה"מ עם הארגונים הפלשתיניים גברו לאחר מלחמת יום- הכיפורים. הסובייטים ראו בארגונים אלה:
- גורם שדרכו ניתן להשפיע על מדיניותן ועמדותיהן של מדינות ערביות.
- גורם שבאמצעותו אפשר לפוצץ כל הסכם ישראלי-ערבי – או לפחות להקשות על הוצאתו-לפועל – שיבוא ללא השתתפותה של בריה"מ בהכנתו ובביצועו.
- גורם מהפכני המייצג יסודות שאינם מרוצים מהמצב הקיים בעולם הערבי, והם עשויים – יחד עם גורמים שמאלניים – להביא לאי-יציבות ולהפיכות בכל מקום שבו מצוייה פזורה פלשתינאית גדולה (לבנון, ירדן, ערב הסעודית, כוויית, אבו דאבי ועוד).
- הנהגה מדינית פוטנציאלית של מדינה עתידה.
מוסקבה מתעלמת מהצהרות פלשתינאיות לשים קץ למדינת ישראל וכן מפעולות טירור שבוצעו ע"י פלשתינאים, שנעשו, לדברי הסובייטים, ע"י מיעוט קטן, בלתי-שקול ובלתי-אחראי, שרוב הפלשתינאים מתנגד לו. הסובייטים אמנם מצהירים על זכות קיומה ועצמאותה של מדינת ישראל, אך בו-בזמן הם תומכים במאבקם של אלה הרוצים לשים לה קץ. כלי-התקשורת הסובייטיים משתדלים להתעלם מסתירה זו. לדבריהם, הסתירה אינה קיימת כלל, שכן אין גם כל כוונה ערבית כזאת. קטעים מדברי מנהיגים ערביים שביטאו אותה כוונה הושמטו מדיווחים בעיתונות ובשידורים סובייטיים עליהם.
הסובייטים ניסו לשכנע את ראשי אש"ף להסכים לנוסחה של הכרה הדדית בין ישראל למדינה פלשתינאית, אך ניסיונותיהם עלו בתוהו. אפשר שהסובייטים טענו בפני ראשי אש"ף כי הכרה שלהם בקיומה של מדינת ישראל אין פירושה ויתור גמור על החזון של איחודה בעתיד של כל פלשתין, כשם שהכרה סובייטית במשטרים ובמדינות קפיטליסטיות אין פירושה ויתור על הרעיון שבוא יבוא היום בו ישלוט משטר קומוניסטי בעולם כולו, והסובייטים גם פועלים לקירובו של יום זה. אך הם גם הוסיפו, כנראה, שבתנאים הקיימים על הפלשתינאים להיות מציאותיים, לדעת מתי לסגת ולקבל את המצב כמות שהוא (אולי הוסבר או נרמז לראשי אש"ף, כי מוטב שינהגו כפי שנהג השלטון הסובייטי לאחר מהפכת אוקטובר 1917, כאשר חתם עם הגרמנים על חוזה ברסט-ליטובסק שהשאיר בידי הגרמנים שטחים רוסיים רבים) ולהסתפק בינתיים במדינה לאומית, בבחינת מרכז, בחלק של פלשתין.(18) בנושא הפלשתיני ודאי יש בבריה"מ יותר מעמדה אחת.(19) ברור שהממונים על קשרים עם הארגונים הפלשתיניים – במזכירות- המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ ובוועד הסובייטי לסולידאריות עם ארצות אסיה ואפריקה – מעוניינים להעניק יותר חשיבות לנושא בו הם עוסקים והם מהווים כעין "קבוצת-לחץ פלשתינאית". הארגונים הפלשתיניים נחשבים בעיני הסובייטים כמכשיר לקידום המדיניות הסובייטית, אך השימוש בהם הוא טאקטי מעיקרו – היום צריכים אותם ומחר הם אולי יפריעו. אם יבואו חילוקי-דעות בין הפלשתינאים למדינות ערביות הקשורות בבריה"מ, יעדיפו הסובייטים לתמוך במדינות אלו נגד הפלשתינאים, ולפחות לא יעשו דבר כדי למנוע את המאבק נגדם.
כך, למשל, היה הדבר בימי מלחמת-האזרחים בלבנון, כאשר הצבא הסורי נלחם שם בפלשתינאים.
פתרונות שהוצעו ע"י בריה"מ לסכסוך הערבי-ישראלי
ההצעות הסובייטיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי קוראות לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים, להקמת מדינה פלשתינית בשטחים שיפונו ע"י ישראל, לשיבת הפליטים הערביים לתחומי מדינת ישראל, למתן ערבויות בינלאומית – בהשתתפותה של בריה"מ בערובות אלו – להסדרים ולהסכמים שיושגו. בדרך-כלל מדברים הסובייטים על נסיגה ישראלית לגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, ויש שאמרו כי אלו צריכים להיות הגבולות שלאחר ההסדרים. אך נשמעו גם התבטאויות סובייטיות שאפשר היה לפרשן כמכוונות לנסיגה לגבולות-החלוקה מנובמבר 1947. דומה, הסובייטים לא ביררו את הדבר לעצמם סופית ואין בתוכם עמדה אחידה על כך. עמדתם היא מעיקרה פונקציה של יחסיהם עם מדינות ערב, משום שלבריה"מ עצמה לא משנה כלל אם הגולן או יהודה ושומרון יהיו בתחומי מדינת ישראל אם לאו.
רשמית מכירה בריה"מ עד היום בגבולות-החלוקה כגבולות החוקיים של מדינת ישראל,(20) אך אין הכרה זאת מיתרגמת לדרישה שישראל תחזור לאותם גבולות. נראה כי הסובייטים אינם מתעלמים מן המציאות שנוצרה בינתיים בשטח. אשר לערובות לגבולות שיוסכם עליהם – הסובייטים דיברו על ערובות של מועצת הבטחון של האו"ם, של ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת, או על "ערובות בינלאומיות" סתם. חשוב להם בעיקר להימצא "בתוך העניינים והתהליכים" – דבר שיעניק להם לגיטימציה לנוכחות במזרח התיכון וזכות להתערב בו, אם ימצאו כי אחד הצדדים בסכסוך הפר את ההסדרים ואת השלום באזור.
תכניתה של ממשלת בריה"מ "לפתרון במזרח התיכון ולכינוסה של ועידת ז'נבה" מה-1 באוקטובר 1976 מפרטת הצעות סובייטיות שחזרו ונשנו בשאלה זו. ואלה נושאי-הדיונים שהוצעו כאן לוועידת ז'נבה:
- "נסיגת הכוחות הישראלים מכל השטחים הערביים שנכבשו ב- 1967".
- "סיפוק הזכויות שאינן ניתנות לשלילה של העם הערבי הפלשתיני, כולל זכותו להגדרה עצמית ולהקמת מדינה משלו".
- "הבטחת הזכות לקיום עצמאי ולבטחון לכל המעורבים ישירות בסכסוך: למדינות הערביות, שכנותיה של ישראל, מצד אחד, ולמדינת ישראל, מצד שני – ומתן ערובות בינלאומיות מתאימות להן".
- "הפסקת מצב המלחמה בין המדינות הערביות הנוגעות בדבר וישראל".
הסובייטים העלו אל כל ההצעות האלו כ"עיסקת חבילה" אחת.
את ועידת ז'נבה הם הציעו לכנס בשני שלבים: הראשון – של הכנות, דיונים בדבר סדר-היום וסדרי-הדיונים. בשלב שני – דיונים בנושאים מהותיים. "אש"ף חייב, כמובן, להשתתף בעבודת הוועידה בזכויות שוות תיכף לתחילתה". הוועידה חייבת להסתיים בקבלת מסמך סופי (או מסמכים סופיים) בעל (בעלי) אופי של הסכם.(21) ישראל השיבה להצעות הסובייטיות, כי היא מוכנה להשתתף בוועידת ז'נבה, אך במתכונתה המקורית, כלומר ללא השתתפות אש"ף. ישראל גם מוכנה לחתום על הסכם שלום, אולם בדעתה לעשות זאת רק עם הממשלות הקיימות" מצרים, ירדן וסוריה – ולא עם ארגון כלשהו.(22) הסובייטים רמזו שאפשר לדון על נוסח שלפיו לא ישותף אש"ף במליאת הוועידה אלא רק בועדות המקצועיות.(23)
ההודעה הסובייטית-אמריקנית והשלכותיה
ב-1 באוקטובר 1977 פורסמה הודעה סובייטית-אמריקנית משותפת על המזרח התיכון. ההודעה דיברה על הצורך ב"הסדר צודק ובר-קיימא של הסכסוך הערבי-ישראל", החייב להיות מקיף, "לכלול את כל הצדדים הנוגעים בדבר ואת כל הבעיות". על ההסדר לפתור שאלות כמו "נסיגת הכוחות הישראליים מהשטחים שנכבשו בזמן הסכסוך של שנת 1967, פתרון השאלה הפלשתינית, כולל הבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני, הפסקת מצב-המלחמה וכינון יחסי-שלום נורמליים על בסיס הכרה הדדית בעקרונות הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית". בהודעה מדובר על האפשרות להעניק ערבויות בינלאומיות לגבולות שייקבעו ונאמר, כי בריה"מ וארה"ב מוכנות להשתתף בערובות אלו. לדעת בריה"מ וארה"ב, "הדרך הנכונה והיעילה היחידה" לפתרון שאלת המזרח התיכון היא במשא-ומתן במסגרת ועידת ז'נבה, בהשתתפותם של "נציגי כל הצדדים המעורבים בסכסוך, כולל העם הפלשתיני". ההודעה קראה לכינוס הוועידה לא יאוחר מדצמבר 1977 (24).
הודעה זאת החזירה את בריה"מ לזירת הפעילות המדינית במזרח התיכון, שממנה הוצאה ע"י מהלכיו של מזכיר המדינה הקודם של ארה"ב, ד"ר הנרי קיסינג'ר. היא הביאה בבת-אחת לשינוי במעמדם של הסובייטים. גם קודם לכן, כאמור, הם תמכו רשמית בכינוסה של ועידת ז'נבה, אולם עמידתם בתוקף על השתתפותו של אש"ף בה הייתה למעשה כהפעלת וטו על כינוסה. עתה נתגלתה הסכמה בינם לבין האמריקנים על מהלכי הוועידה ועל תוצאותיה הרצויות – הסכמה קרובה על מה שהסובייטים הציעו כל הזמן.
מצידה של ארה"ב ניכרה בהודעה מגמה לשלב את בריה"מ במאמצים הדיפלומטיים לפתרון מדיני. הנחת הממשל האמריקני הייתה, כי בריה"מ ויתרה על רצונה להתמודד נגד ארה"ב במזרח התיכון, ועל כן חשוב שילובה בתהליך המשא-ומתן כדי שהגורמים הנתונים להשפעתה, בעיקר סוריה ואש"ף, יצטרפו לתהליך זה. לא עבר זמן רב והתברר, כי ההערכה שעליה התבססה הנחה זו הייתה מוטעית. בריה"מ לא הפעילה את השפעתה (ואם ניסתה להפעילה – לא הצליחה בזאת) ולא זנחה את נחישותה להתחרות בארה"ב במזרח התיכון. כן התברר כי הכוונות האמריקניות להתקרב לסוריה ולאש"ף לא הביאו למיתונם ולוויתורים מצדם.
בריה"מ וחוזה השלום בין ישראל למצרים
ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ב- 21-19 בנובמבר 1977, פתח תקופה של מגעים מצריים-ישראליים ישירים. ההסברה הסובייטית, בעיקר זו המיועדת לערבים, מתחה ביקורת חריפה על צעד מצרי זה. אך היא תיארה אותו כמזימה אמריקנית מיסודה להוציא את בריה"מ מתהליך עשיית השלום בז'נבה. משהתברר לסובייטים כי לא כן המצב, ואפשר שנשיא מצרים הפתיע גם את האמריקנים, החלה ההסברה הסובייטית להאשים את סאדאת ב"בגידה" בפלשתינים ובאש"ף, נציגם המוסמך.(25) ב- 26 במארס 1979 נחתם בוואשינגטון חוזה-שלום בין ישראל למצרים. ערב חתימת החוזה ביקר שר-החוץ הסובייטי, גרומיקו, בדמשק (ב 26-24 במארס 197)9 במגמה להפגין, כי בכל הנעשה באיזור זה אין להתעלם מבריה"מ, מעמדותיה ומהאינטרסים שלה. לדברי גרומיקו (בארוחה לכבודו בדמשק ב- 24 במארס), "היה זה טבעי" שהנושא העיקרי של שיחותיו עם הנשיא אסאד "התרכז במצב במזרח התיכון, ובמיוחד בחתימה העומדת לבוא של החוזה הישראלי-מצרי הנפרד. ככל שהאדריכלים והיוזמים של החוזה ינסו לייפותו, ברור לגמרי שחוזה זה מכוון נגד הערבים. יש בו מכה לאינטרסים של כל הערבים, ללא יוצא מהכלל". החוזה "אינו יכול להוביל לשלום צודק, ועל כן גם לא לשלום בר- קיימא". הוא מתעלם מ"הזכויות הלגיטימיות של העם הערבי של פלשתין ומשאיפותיהם להקים מדינה משלהם". יש בו "גרעיני סכסוכים חדשים באיזור". במצב הקיים חשוב ביותר ליכודן של מדינות רב המתנגדות "לעיסקות של כניעה". בריה"מ מוכנה, "כקודם לכן", לפעול יחד עם אלה שהם "בעד צדק ושלום במזרח התיכון", עם המדינות שיש לה יחסים ידידותיים אתן. אין לה גם "דיעות קדומות" נגד מדינות ערביות אחרות, "שיש להן עמדה ריאליסטית בעלת ערך" (הכוונה הייתה לערב הסעודית).(26) דברי גרומיקו ביטאו תמיכה במתנגדי החוזה בעולם הערבי. היו בהם התקפות על "החוזה הנפרד" וכן על ארה"ב ש"לחצה" למענו.
עם זאת שיקף הנאום את חוסר האפשרות של בריה"מ לעשות דבר למניעת חתימתו. בריה"מ וארה"ב ניהלו אז שיחות בדבר הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי (סאל"ט), שאין להניח כי לסובייטים היה עניין לטרפדן בגלל חילוקי-דעות על המזרח התיכון. בריה"מ אמנם נשאה עיניים לקשרים עם ערב הסעודית, אך מלחמת דרום- תימן (הפרו-סובייטית) נגד צפון-תימן הקשורה לערב הסעודית) מספר שבועות קודם-לכן (בפברואר-מארס 197)9, העלתה חשדות של הסעודים כי דרום-תימן (ומאחוריה בריה"מ) זוממת מהלכים גם נגדם. זאת ועוד: עת שמלחמה זאת גרמה הפגנות-כוח אמריקניות (כמו משלח רכבת אווירית שלסיוע צבאי לצפון-תימן ושיגור כוח-משימה ימי, כולל נושאת-מטוסים, לים הערבי), לא יכלה בריה"מ לעשות הפגנות-כוח דומות. היא גם חששה מהתחייבויות יתירות לידידיה, שעלולות היו לסבכה במלחמה שלא היה לה עניין בה.
בריה"מ ניסתה לנצל את חוזה-השלום הישראלי-מצרי להגדלת השפעתה במדינות הערביות המתנגדות לו – והיו לה אי-אלה הישגים בכך. אך אם החוזה יבוצע, על אף הקשיים והתקלות, ויזכה לתמיכה של מספר מדינות ערביות נוספות, ודאי תראה בו בריה"מ, במוקדם או במאוחר, עובדה קיימת שמן הראוי להשלים אתה.
בפריפריה של המזרח התיכון
באזור העימות הערבי-ישראלי נדחקה בריה"מ לתפקיד שולי, המוצא ביטויו בעיקר לא בייזום מהלכים אלא בטרפוד יוזמות של זולתה. גם בהידוק קשריה עם מדינות ערביות מסוימות הייתה יותר היגררות אחרי מהלכיהן מאשר הכתבת תנאים שלה. רפיון זה של בריה"מ "אוזן" ע"י אי-אלו הצלחות (או מה שנראה כהצלחות) בפריפריה של המזרח התיכון – מאפגניסטן במזרח, עד לוב במערב, ודרום-תימן ואתיופיה בדרום.
באפגניסטן הביאה הפיכה ב- 27 באפריל 1978 לשלטון את "המפלגה הדמוקרטית העממית", בראשותו של נור מוחמד טאראקי, שארגונה וסיסמאותיה דומים לשל מפלגה קומוניסטית, וחלה התקרבות בין אפגניסטן לבריה"מ. הסובייטים, שגם בימי המשטר הקודם, בראשותו של מוחמד דאוד, היו ספקי הנשק העיקריים שלו, הגבירו את סיועם הצבאי – במשלוחי-נשק, בנוכחות של אנשי-צבא סובייטיים באפגניסטן ובהשתלמויות של קצינים אפגניים בבריה"מ. גז מאפגניסטן זורם בצינור מיוחד לבריה"מ. חלק ניכר מהיצוא האפגני – עורות קרקול ותוצרת חקלאית – נמכר לבריה"מ. ב- 5 בדצמבר 1978 נחתם חוזה לידידות ולשיתוף-פעולה בין שתי המדינות,(27) הדומה לחוזים שיש לבריה"מ עם אתיופיה, אנגולה, מוזמביק, עיראק (ושהיו לה עם מצרים וסומליה).
המשטר החדש נתקל בהתנגדות השבטים המסרבים לקבל מרות של שלטון מרכזי כלשהו – ולהתנגדות זאת יש גם צביון דתי- איסלמי. תכפו ידיעות על לחימה בין כוחות השלטונות למורדים, שאליהם מגיעה עזרה מפקיסטן ומאירן. רוב אוכלוסיית אפגניסטן הוא סוני, אך יש בה מיעוט טאדז'יקי גדול שהוא שיעי. מספרם של הטאדז'יקים באפגניסטן, כ- 7 מיליון, עולה בהרבה על מספרם בבריה"מ (כ- 2.5 מיליון, המרוכזים ברפובליקה הטאדז'יקית הסובייטית). כן יש באפגניסטן כמיליון אוזבקים, כ- 300,000 טורקמנים, וכן קירגיזים ועמים אחרים החיים בעיקר באסיה התיכונה הסובייטית. הדבר מגביר את הרגישות הסובייטית לנעשה אצל שכנתה הדרומית. קשייו של טאראקי להתגבר על ההתנגדות לשלטונו, שגברה והלכה, תרמו להדחתו ב- 16 בספטמבר 1979 מכל תפקידיו. במקומו בא מי שהיה עד למועד זה ראש הממשלה חאפיזולה אמין. בקשרים עם בריה"מ לא חל כל שינוי. הסובייטים מעוניינים בחיזוקו של המשטר הקיים ובהנהגה הנוכחית. וככל שגוברת ההתנגדות להם, גוברים גם הסיוע והנוכחות הסובייטיים באפגניסטן.
באירן הופל בראשית 1979 משטרו של השאה והוקם משטר בהנהגתו של אייתוללה חומייני. הפיכה זאת הייתה כשלון למדיניותה של ארה"ב, שנשענה במידה רבה על השאה ותפקידו כ"שוטר" של אזור המפרץ הפרסי, ושמה קץ לנוכחות הצבאית המסיבית של אמריקה ולהשקעותיה העצומות באירן. האם הביאה התפתחות זו הישגים לבריה"מ? התשובה תהיה חיובית אם נניח, כי כל כישלון אמריקני הוא אוטומטית הישג סובייטי – דעה שהייתה רווחת בימי "המלחמה הקרה", אך רבו המערערים עליה בשנים האחרונות. עדיין אין לקבוע מה יהיה כיוונו הסופי של המשטר באירן – ולפיכך קשה גם לומר מה טוב יותר לבריה"מ. בימי השאה שררו בין שתי המדינות יחסים תקינים וקשרים כלכליים הדוקים יחסית. בריה"מ ייבאה מאירן גז טבעי בצינור מיוחד שהונח למטרה זו; הקימה בה תשלובת של ברזל ופלדה (באיספהאן); היה לה חלק במפעלי פיתוח משותפים באיזורי הגבול; היא נתנה מעבר לסחורות אירניות דרך בריה"מ לארצות אירופה. אירן אף רכשה נשק מבריה"מ, אם-כי בהיקף מצומצם. אין להניח כי משטרו של חומייני יחרוג מעבר לזה. בינתיים צומצמה אספקתה גז האירני לבריה"מ. כן בוטלו מספר תכניות-פיתוח, וביניהן תוכנית להנחת צינור שני להזרמת גז לבריה"מ.
בספטמבר 1979 חלה הרעה ביחסים בין בריה"מ לאירן מחמת החשדות האירניים במעורבות סובייטית במרד הכורדים שבצפון- מערב המדינה, הסיוע האירני למורדים נגד המשטר באפגניסטן ורדיפות המפלגה הקומוניסטית (ה"טודה") באירן. עם זאת משתדלים הסובייטים בשלב זה לשמור על יחסים תקינים ככל האפשר עם משטרו של חומייני.
תמורות בעיראק
עיראק חיזקה את קשריה עם בריה"מ, אך במקביל לכך גם הגבירה קשריה עם מדינות מערביות. אף אם אין לה קשרים דיפלומטיים עם ארה"ב, היא מקיימת אתה קשרים כלכליים ההולכים ומתעצמים. הכנסותיה מהנפט העניקו לה מידה רבה של עצמאות – גם מבריה"מ – ומאפשרים לה לרכוש טכנולוגיה וציוד מערבי תמורת מטבע קשה (או נפט גולמי) שברשותה. שיפור היחסים בין עיראק לבין שכנותיה, הפסקת מלחמתה במורדים הכורדים והחלשת הצבא האירני כתוצאה מהמאורעות באירן – כל אלה המעיטו את הזדקקותה של עיראק להגנה סובייטית. מצד אחר תרם החשש של עיראק מהמיעוט השיעי הגודל בתוכה להתקרבות אל סוריה. בריה"מ עודדה התקרבות זו בין ידידותיה המתנגדות למצרים ולהסכם-השלום שלה עם ישראל. היא הייתה רוצה לראות בהן גרעין של גוש פרו-סובייטי, שיהווה משקל- שכנגד למדינות הקשורות בארה"ב – גוש קיצוני במדיניותו ובהכרזותיו, אך שלא ייגרר למלחמה (אשר לבריה"מ אין עניין בה בשלב זה) נגד ישראל. "הפיכת חצר" ב- 16 ביולי 1979 הביאה לשלטון בעיראק את מי שהיה בה גם קודם-לכן "האיש החזק", סדאם חוסיין אל-תקריתי. לא זו בלבד שההתקרבות בין עיראק לסוריה נבלמה, אלא שהיחסים ביניהן עורערו. במידה מסויימת נפגמו גם יחסי בריה"מ-עיראק, בגלל התקרבותה של עיראק למדינות הערביות השמרניות ולמדינות מערב-אירופה (ובמידה פחותה – גם לארה"ב), וכן מחמת רדיפות הקומוניסטים בעיראק.
אמנם, הסובייטים משתדלים להעמיד פנים שהיחסים שלהם עם עיראק הם תקינים, אך הם חדלו לכלול את עיראק ברשימתה מדינות "המתקדמות".
ערב הסעודית, דרום-תימן, אתיופיה, סומאליה, סודאן, לוב
ערב הסעודית מעניינת ביותר את בריה"מ בשל אוצרות הנפט שלה וכוחה הפיננסי, הסובייטים מניחים, כי המשטר בערב הסעודית לא יאריך ימים והם משתוקקים לנוכחות בה, אשר תתן להם אפשרות להשפיע על מהלך המאורעות בימי משבר והפיכות שהם מצפים לבואם. לאחר חתימת חוזה-השלום הישראלי-מצרי הופסקו בהסברה הסובייטית ההתקפות על המשטר "הריאקציוני" בערב הסעודית ונשמעו שבחים מרובים להתנגדותה לחוזה זה. תוך התעלמות ממדיניותה האנטי-סובייטית של ערב הסעודית והתקפותיה על הקומוניזם ובריה"מ, קראו הסובייטים לסעודים להקים מחדש יחסים דיפלומטיים עם בריה"מ.(28) כדי לקנות לבם של הסעודים החלו הסובייטים להדגיש, כי על ישראל לסגת גם מירושלים המזרחית-ערבית.
דרום-תימן, או בשמה המלא "הרפובליקה העממית הדמוקרטית של תימן" (רד"ת), היא המדינה הערבית היחידה המקיימת יחסים הדוקים עם בריה"מ גם מתוך קירבה אידיאולוגית ביניהן. המשטר ברד"ת רואה עצמו כמרקסיסטי-לניניסטי. למפלגה השלטת, "המפלגה הסוציאליסטית התימנית", מבנה ארגוני וסיסמאות כלמפלגה קומוניסטית – וזו למעשה מפלגה קומוניסטית בכל סממניה חוץ משמה. יש ברד"ת נוכחות צבאית סובייטית, קובנית ומזרח-גרמנית (מומחים ממזרח-גרמניה מארגנים ברד"ת – כפי שהם עושים זאת בעוד מספר מדינות של "העולם השלישי" – את כוחות בטחון-הפנים והמשטרה החשאית). רד"ת ממלאת בשביל בריה"מ מספר תפקידים באזור. החשובים בהם: תמיכתה במורדים של "החזית העממית לשחרור עומאן", הפועלת בחבל דופאר (29). חיילי רד"ת השתתפו במלחמה באתיופיה נגד סומאליה. חשיבותה האסטרטגית היא בשליטתה על מצרי באב אל-מנדב בכניסה הדרומית לים סוף – שליטה המעניקה לה למעשה פיקוח על השיט בדרך העוברת בתעלת סואץ מהים התיכון אל האוקיינוס ההודי.
לאתיופיה קשרים הדוקים עם בריה"מ. קיימת בה נוכחות צבאית סובייטית וקובנית ניכרת והיא משמשת כמרכז לפעילות סובייטית באיזור.
לסומאליה ולסודן, שבעבר היו להן קשרים הדוקים עם בריה"מ, יש כיום אוריינטציה על המערב ויחסים טובים עם מצרים. הן היו בין המדינות המועטות באיזור שלא נצטרפו למאבק נגד מדיניות- השלום של מצרים. סודן אף הביעה תמיכה פומבית בחוזה-השלום המצרי-ישראלי.
לוב מקיימת שיתוף-פעולה צבאי עם בריה"מ ומקבלת ממנה נשק רב, אלא שחלק מנשק זה מיועד ע"י לוב לגורמים שבריה"מ אינה מעוניינת לתמוך בהם ישירות – בין היתר לארגונים פלשתיניים קיצוניים, למורדים נגד המשטר בסודן, לאידי אמין באוגנדה (עד להפלתו) ועוד. לגבי היריבות הלובית-מצרית מצויה בריה"מ, כמובן, בצידה של לוב, אף שהיא אינה מעוניינת במלחמה ביניהן העלולה לסבך גם אותה (או לגרום לה אבדן אמינות, כמי שאינה עוזרת לאלו שסומכים עליה). ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי תומכת בריה"מ בפעולתה של לוב נגד מדיניותה של מצרים, אך אין היא מקבלת את עמדתם הקיצונית של הלובים המתנגדים לכל פתרון מדיני ולעצם קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם.
מאורעות מסוף 1979 ומתחילת 1980
מאורעות שהתרחשו בסוף 1979 ובתחילת 1980 בפריפריה של המזרח התיכון, דרומה ומזרחה מאזור העימות הישראלי-ערבי, פתחו בפני בריה"מ אפשרויות וסיכויים חדשים, אם כי גם סיכונים בצדם. למאורעות אלה נודעת השפעה רבה על עמדותיהן של מדינות שונות בעולם, כולל בריה"מ וארה"ב, לסכסוך הישראלי-ערבי ולדרכי פתרונו.
ב- 4 בנובמבר 1979 השתלטה קבוצה של "סטודנטים" אירניים על שגרירות ארה"ב בטהרן ותפסה את עובדיה כבני ערובה. ב- 20 בנובמבר השתלטו מוסלמים קנאים על המקום המקודש ביותר לאיסלם, מקדש הכעבה במכה. ב- 21 בנובמבר השתלטו בפקיסטן קנאים על שגרירות ארה"ב ורק התערבות הצבא הביאה לשחרור בני הערובה שנלכדו בתוכה. בעיניים סובייטיות התפרשו מאורעות אלה כעדות למעמדה הרופף והיורד של ארה"ב באזור: היא "איבדה" את אירן, ששימשה לה כ"שוטר המפרץ הפרסי", מבלי למצוא תחליף; המשטר הסעודי, שארה"ב נשענת עליו, חלש; העוינות לארה"ב הולכת ומתפשטת.
בריה"מ הגבירה את חיזורה אחרי העולם המוסלמי. ניכרה התעלמות סובייטית מהעובדה, שהעולם המוסלמי הוא לא פחות – אם לא יותר – אנטי-סובייטי משהוא אנטי-אמריקני. העולם הזה רואה, בדרך-כלל, בסובייטים כופרים וחלק מתרבות המערב. את הקומוניזם מעריכים בעולם המוסלמי כטכניקה להנצחת השליטה הרוסית על אוכלוסייה מוסלמית באסיה התיכונה ומעבר לקווקז, וכן להשתלטות על שטחים מוסלמים נוספים. גישה זו באה לידי ביטוי בתגובות העולם המוסלמי למאורעות באפגניסטן בדצמבר 1979 ולאחר-מכן.
הפיכה שנערכה ב- 27 בדצמבר 1979 באפגניסטן העלתה בה לשלטון את בבראק קרמל (מי שהיה ב- 1978 סגנו של טאראקי והודח מתפקיד זה), אשר הובא זמן קצר לפני-כן במטוס סובייטי מבריה"מ. הנשיא חאפיזוללה אמין הודח והוצא להורג. כוחות סובייטיים, שמניינם הגיע לכ – 100,000, נכנסו לאפגאניסטן כדי לדכא בה את המרידה נגד השלטונות. העולם המוסלמי, שנראה היה כשרוי בעימות עם ארה"ב ומשום כך כאילו מתקרב לבריה"מ, הגיב על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בחריפות – להוציא מדינות וגורמים מועטים הנמצאים בקשרים הדוקים ביותר עם בריה"מ, כמו דרום-תימן, סוריה וחלק מהארגונים הפלשתיניים. ועידת המדינות המוסלמיות באיסלאמבד שבפקיסטן, בסוף ינואר 1980, קראה לבריה"מ להוציא את כוחותיה מאפגניסטן, הביעה סולידריות עם המורדים המוסלמיים בה וקראה לסייע להם ולמדינות מוסלמיות שכנות לעמוד מול בריה"מ. מדינות שקודם- לכן התנגדו לנוכחות צבאית אמריקנית באזור החלו לראות את ארה"ב באור שונה. החל משא-ומתן בין ארה"ב ומדינות אחדות באזור לשימוש אמריקני במיתקנים צבאיים בתחומיהן.
בתחרות הסובייטית-אמריקנית המחריפה על לבו של העולם המוסלמי משתמשת בריה"מ בטיעונים אנטי-ישראליים כגון הכרזות על תמיכה באש"ף, במדינה פלשתינית ובהחזרת ירושלים לשלטון מוסלמי. היא מוסיפה לפעול למען הכשלת מדיניותו של סאדאת והשלום שבין מצרים וישראל – ותומכת במדינות ובגורמים במזרח התיכון הפועלים בכיוון זה. ואולם, "מחנה הסירוב", שבריה"מ נשענת עליו, אינו מסוגל לבוא לידי הסכמה פנימית בתוכו. ועידת שרי-החוץ של "מדינות הסירוב" בדמשק באמצע ינואר 1980 הוחרמה ע"י עיראק. נציגי לוב ואש"ף החליפו בה התקפות הדדיות חריפות. הניסיונות לארגן החרמה שלועידת איסלאמבד לא הצליחו ולא נעדרו ממנה אלא דרום-תימן וסוריה.
שר-החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, הגיע ב- 27 בינואר 1980 לדמשק. היה זה ביקור סובייטי רם-דרג ראשון במדינה עריבת לאחר המאורעות באפגניסטן. בזמן הביקור באו ידיעות על תזוזות של כוחות סוריים, שבהיותן מכוונות נגד ישראל או הנוצרים בלבנון – מגמתן היא, בין היתר, להסיח את תשומת-הלב העולמית מהנעשה באפגניסטן. בתוך סוריה התקשה המשטר להילחם באופוזיציה שבמחתרת בהנהגת "האחים המוסלמים", אשר טענה כי ההנהגה הנוכחית של המדינה מייצגת רק מיעוט עלאווי ומשועבדת לבריה"מ. "האחים" התקיפו מומחים סובייטיים, ולפי ידיעות מסוימות רצחו אחדים מהם. המשטר נאלץ להגן על הסובייטים ועל קשריו אתם דווקא בתקופה שדבר זה אינו פופולארי ביותר בעולם הערבי.
סיכום
בריה"מ משתדלת לנצל את הסכסוך הערבי-ישראלי להגברת מעמדה והשפעתה בעולם הערבי – ויש לה על כן עניין בקיומו של סכסוך זה, אם כי על "אש קטנה", בלא התלקחות של מלחמה בשלב זה. תמיכתה בפתרון מדיני של הסכסוך אינה עמדה עקרונית, אלא מכוונת לכמה יעדים טאקטיים:
א. ערעור היחסים בין מדינות המערב, וארה"ב במיוחד, לבין הערבים.
ב. הגברתה של הזדקקות ערבית לידידות עם בריה"מ.
ג. הבאת ארה"ב להידברות עם בריה"מ לגבי פתרון הסכסוך.
ד. "הסדר" (לאו דווקא שלום) שיתקבל על דעת הערבים ושבריה"מ תערוב לו – וכתוצאה מתפקידה זה תזכה בריה"מ לנוכחות באזור.
המטרה המיידית של הסובייטים היא פיצוץ חוזה-השלום הישראלי-מצרי משום היותו "שלום אמריקני", ללא השתתפותה של בריה"מ בהכנתו ובפיקוח עליו, ומשום ששתי המדינות שחתמו עליו קשורות בארה"ב. מטרה נוספת היא כינוס ועידת ז'נבה וכפיית "הסדר" על ישראל, שיביא לנסיגתה המלאה ויבטיח את המעמד והאינטרסים של בריה"מ באזור, אולם לאחרונה חדלה בריה"מ לעמוד על קיום ועידת ז'נבה. משום שממילא אין סיכוים לכינוסה, וכן משום שהגורמים הערביים שהיא קשורה בהם אינם נלהבים לה. בריה"מ תשתדל להפריע לכל התפתחות, משא-ומתן והסכמים שיבואו ללא השתתפותה בהם. לשם כך לא תירתע מצעדים שיביאו למתיחות ולחוסר-יציבות באזור. אלה צעדים שעל סף מלחמה, אך הם עלולים – במתכוון או שלא-במתכוון – גם לגלוש למלחמה-ממש.