הליגה הערבית

לדעת הוגי-הדעות של הפאן-ערביות ושל הליגה הערבית, כולל העולם הערבי את הארצות המשתרעות, לרוחב, מחופיו הצפון- אפריקניים של האוקיינוס האטלנטי ועד לגבולות פרס, המפרץ הפרסי והים הערבי. גבולותיו של העולם הערבי הם: מצפון – האוקיאנוס האטלנטי, הים התיכון, תורכיה (מבלי שהסורים השלימו עם אבדן חבל אלכסנדרטה) ופרס; מדרום – מדבר סהרה, אוגנדה, קניה, חבש ומפרץ עדן. לפי התפיסה הפאן-ערבית כולל, איפוא, העולם הערבי את: מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים וסודאן, א"י ועבר-הירדן, לבנון, סוריה, עיראק, וחצי-האי ערב.
מטרתם הסופית, המוצהרת לעתים, של התנועות הפאן-ערביות והוגי-הדעות של הליגה היא: איחוד כל הארצות דלעיל במסגרת מדינית משותפת.

גורל הליגה – פונקציית המאבק בין גורמי איחוד לגורמי פירוד

הליגה הערבית לא הייתה קמה אילולי נתקיימו ונתגברו גורמי יסוד למען איחוד מדינות ערב. מאידך, לא הייתה מתלבטת בקשיים כה גדולים, המסכנים את עצם קיומה, ולא הייתה נוחלת את הכשלונות שנפלו בחלקה אילולי פעלו גורמי-פירוד-ותורפה יסודיים לא פחות מגורמי האיחוד.
קיומה וגורלה של הליגה תלויים, איפוא, במידה מכרעת בתוצאות התפתחותן ופעולתן ההדדית של שתי מערכות גורמים: למען האיחוד ונגדו. שתי מערכות אלו פועלות ומשתקפות בכל שטחי חייו של העולם הערבי: בעברו, בתנאיו הגיאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים, במצבו המדיני והרוחני.

לקח העבר

באיזו מידה הצליחו כוחות מדיניים לאחד תחת שלטונם בעבר את האיזור הנחשב ע"י הערבים כעולמם שלהם? כ- 650 שנה, מתוך שלושת אלפי השנים האחרונות, נמשכה היכללותן של עיראק, סוריה, לבנון, א"י ומצרים תחת שלטון אחד. עיראק, סוריה, לבנון וא"י – למעלה מ- 1000 שנה. מצרים, א"י, סוריה ולבנון במשך כ- 1500 שנה. בזמן החדש, בין שתי מלחמות-העולם האחרונות, איחדה ההשפעה הבריטית – שנתבטאה במעמד מיוחד במצרים, עיראק, א"י ועבה"י – במידה מרובה את המזרח הערבי.
בייחוד היו מטושטשים במאות האחרונות, עד למלחמת-העולם הראשונה, הגבולות בין עיראק, סוריה, חלקיה המוסלמיים של לבנון, א"י ועבה"י, שכולן היו נתונות לשלטונם של העותומאנים. ואילו במצרים, שהייתה מאז ומעולם ארץ בעלת אופי אחיד ומגובש, גברה מגמת היחוד מימי מוחמד עלי הגדול. עם זאת נתעוררו במצרים שאיפות להתפשטות באפריקה ובאסיה. אשר לחצי האי ערב, הרי היו קשריו עם שאר ארצות ערב רופפים למדי מאז תום הכיבוש הערבי.
האיחוד המדיני של האיזור היה תלוי במציאותו של כוח מרכזי עדיף, המסוגל להשתלט עליו ולהחזיק בו. כפי שראינו היו כוחות כאלה מופיעים מפעם לפעם, אלא שלאחר שליטה של מאה עד ארבע מאות שנה היו מתפוררים. יש שתהליך ההתפוררות היה מתחיל זמן לא רב אחרי עלותה כוח הכובש והמאחד. יצויין:
א) האיחוד הוטל תמיד ע"י כיבוש צבאי ולא בהשפעת תהליכי התמזגות והתאחות.
ב) השלטון המרכזי היה בדרך כלל רופף ולא מנע התפתחויות נפרדות בכל ארץ.
ג) רוב הכוחות המאחדים היו זרים ביסודם לארצות ערב.
ד) מתוך 650 שנות האחדות המדינית של עיראק, סוריה, לבנון, שנות האחדות המדינות של עיראק, סוריה, לבנון, א"י ומצרים היה השלטון המאחד ערבי טהור במשך 111 שנה בלבד – מכיבוש מצרים ע"י הערבים ועד לקץ הממלכה האומאיית במזרח הקרוב.

לעומת זאת היה השלטון המאחד מוסלמי מאז הכיבוש הערבי ועד למלחמת העולם הראשונה. מכל מקום הייתה לאיזור הנדון מסורת ניכרת של אחדות מדינית עוד מלפני היות האיסלאם. הגבולות המדיניים בין ארצותיו לא היו יציבים ומגובשים; ופחות מכן הובדלו ארצות אלו ע"י גבולות דתיים, תרבותיים ורוחניים. הדבר החשוב לגבי נושאנו הוא, כי הרבה יותר משהיה העולם הערבי מאוחד בפועל בעבר, מודגשת אחדותו ההיסטורית בתודעת התנועה הערבית הלאומית ובלימוד תולדות הערבים כמקובל במדינות ערב. הלאומנים והמורים נוטים להתעלם מן ההתפתחויות והמסורות המיוחדות של כל ארץ ערבית, ומציגים את הממלכה הערבית המאוחדת כשיא שהושג בעבר ושיש לשוב ולהעפיל אליו. כן משמש הלקח ההיסטורי של חולשת הערבים וייסוריהם דלק רעיוני לפאן-ערביות.

גיאוגרפיה

מבחינה גיאוגרפית מתחלק העולם הערבי לשתי חטיבות: המזרח הקרוב וצפון-אפריקה. אמנם, הרציפות הטריטוריאלית בין ארצות ערב משוסעת רק ע"י ישראל, עם זאת מפרידים ביניהן מדבריות ומרחקים גיאוגרפיים עצומים, וקיימים ביניהן הבדלים אקלימיים ניכרים.
המצב הגיאוגרפי נותן מקום למגע ולשיתוף-פעולה, אך לגבי העולם הערבי בכללו מפריע הוא לאחדות יותר משהוא מחייב אותה. לעומת זאת אין הגיאוגרפיה מפריעה כל-כך לאחדות בין ארצות הסהר הפורה.

כלכלה

מדינות ערב אינן שוות זו לזו ברמת התפתחותן הכלכלית, לא כל שכן בחלק מבעיותיהן הכלכליות החיוניות. מצרים, לבנון וסוריה מפותחות יותר מעיראק, ירדן, סעודיה ותימן. הכותנה, משק רכושני מפותח ועודף אוכלוסייה, הם המייחדים את מצרים והמה מאיימים בערעור מודרג של אופייה. לבנון דלת המקורות מתפרנסת במידה יתירה על המסחר ומעוניינת, יותר מכל מדינה ערבית אחרת, בהריסת מחיצות ובהידוק קשרים בכלכלה.
בסוריה ניכרים ניצני רכושנות תעשייתית, הזקוקים להגנת המדינה למען יוכלו להתפתח ולהתבסס. עיראק נתייחדו לה הנפט והתמרים. לסעודיה – הנפט, עולי הרגל (המהווים מקור-פרנסה) והמדבר. ירדן אינה נושאת את עצמה, אין לה גישה ממשית לים והיא כורעת, יותר מכל שאר המדינות הערביות, תחת נטל בעיית הפליטים הפלסטיניים (בעיה זו אמנם חמורה ברצועת עזה לא פחות מאשר בירדן, אך אין הדבר מפריע למצרים).

מדינות ערב אינן משלימות זו את זו ביותר מבחינה כלכלית, ואם תפותח בהן החקלאות עתידות הן אף להתחרות זו בזו בתוצרתן.
לכולן אופי חקלאי בעיקרו ומפגר. כולן חסרות חומרי-גלם ראשוניים (ברזל, עצים, פחם; במידה שיש עפרות ברזל אין הם מנוצלים בממדים תעשייתיים), הון יותר וכושר טכני. פיתוח כל ארצות ערב כרוך בקשיים עצומים, שמקורם בתנאי הטבע ובפיגור המשטרים והאוכלוסייה.
אמנם, איחוד בונה ויוצר בין מדינות ערב עשוי להגביר את שיתוף-הפעולה הכלכלי ביניהן, למנוע התחרות מזיקה וחוסר תיאום ולקבוע מדיניות כלכלית משותפת כלפי העולם החיצוני; כן עשוי הוא לשפר את אמצעי-התחבורה ביניהן ובתוך כל אחת מהן, לסייע לפיתוח מקורות-המים הבינלאומיים (הפרת – בין עיראק לסוריה, הירמוך – בין סוריה לירדן) ולאפשר הגירת אוכלוסים מיותרים ממצרים לעיראק ולסוריה הדלות באוכלוסים (אם כי אין במצרים מגמה להגירה ורק לאחרונה המליץ נגיב על כך).

מבחינה כלכלית הגבולות בין סעודיה, עיראק, סוריה וירדן מלאכותיים, כי משק המדבר וסחרו מחייבים חופש-תנועה. עם זאת אין האיחוד עשוי לפתור את הבעיות הכלכליות החיוניות ביותר למדינות ערב; ואלו הן:
א) שווקים – מצרים (ולאחרונה גם סוריה) לשיווק הכותנה; סעודיה ועיראק – הנפט, ועיראק גם התמרים.
ב) עזרה בהון ובכושר טכני – לשם פיתוח אוצרות הטבע והחקלאות ולהקמת תעשיות. הגורמים הללו מצויים מחוץ לתחומי האיזור.

אין, איפוא, תימה שדווקא מדינות ערב העצמאיות, שקמו בעקבות מלחמת-העולם הראשונה, צמצמו מאוד את מידת האחדות הכלכלית שנחל המזרח הערבי מעברו האיסלאמי והטרום- איסלאמי. הגורמים שפעלו אחרי מלחמת-העולם הראשונה, למען שיתוף-פעולה כלכלי היו כוחות זרים: חברות הנפט, הצרפתים בסוריה ובלבנון (לאחר סילוק הצרפתים מן הלוואנט נתגלעו בין סוריה ללבנון סכסוכים כלכליים מתמידים) ומרכז האספקה הבריטי למזרח התיכון, שפעל בימי מלחמת-העולם השנייה.
לסיכום: לעומת התלות הכלכלית היתירה במעצמות המערב מיצער הם הקשר ושיתוף-הפעולה הכלכלי בין מדינות ערב.
בכלכלת המזרח הערבי מכריעים גורמי הפירוד.

חברה

ודין אחד לשוני והפיגור בכלכלה ובתנאים החברתיים. אין אחדות או תיאום בקצב ההתפתחות החברתית. אמנם בכל ארץ ערבית עולה משקל הצעירים המשכילים והם אשר חוללו, במידה מרובה, את התמורות שלאחר המלחמה בא"י.
הצד השווה שבמדינות ערב, מבחינה חברתית, הוא הפיאודליות, העובדה שרובם המכריע של האוכלוסין מתפרנסים על החקלאות, וכן ההבדלים הכבירים בין המעמדות, משקלם הזעום – עד לזמן האחרון – של שכבות-ביניים ומעמד הפועלים, והניגוד הנצחי בין נודדים לבין יושבי קבע (ביחוד בעיראק, סוריה וירדן). הדמיון בבעיות והמסורת החברתית המשותפת עשויים לשמש בסיס לפתרון משותף, אך כמו בכלכלה מתנגדות לכך השכבות השולטות, והשוני החברתי מחזק את קיומן הנפרד של המדינות.
אין סימנים לכך שהתערערות המשטרים וסדרי-החברה המסורתיים מקדמת את האיחוד, אלא אם כן יהיה זה איחוד תחת שלטון קומוניסטי הנשען על כיבוש רוסי. מכל מקום אין הרודנים הצבאיים במצרים ובסוריה קנאים פחות מקודמיהם בשלטון לעצמאות המוחלטת של מדינותיהם.

גזעים ומיעוטים

בעולם הערבי אנו מוצאים פסיפס ותערובת של יסודות אתניים שונים. בדרך כלל אין האיסלאם והערבים נתפסים לגזענות. בין תועמלני האחדות הערבית אמנם יש טוענים, כי אוכלוסי ארצות ערב נמנים עם גזע ערבי-שמי אחד, אך בדרך כלל מתעלמים הלאומנים הערבים מן הבחינה הגזעית. מכל מקום אין גורם הגזע מפריע לאיחוד.
יותר השפעה על שאלת האחדות נודעת לגורם המיעוטים. ייחודם של אלה הוא בחלקו אתני ובחלקו דתי. בעיות-מיעוטים רציניות קיימות בעיראק, לבנון וסוריה, אך אין לדבר על בעיית-מיעוטים כללית בארצות ערב ואין קשרים מיוחדים ושיתוף-פעולה בין המיעוטים של הארצות השונות.
בדרך כלל שמרו המיעוטים על קיומם הנפרד, בייחוד באזורי ריכוזם, אך מאז מלחמת-העולם הראשונה נחלש אופיים במיוחד, והם גילו מידה יתירה של הסתגלות לשלטון; המשכילים שבהם אף נתפסו לטמיעה. פרט ללבנון אין המיעוטים מהווים, בדרך כלל, גורם מדיני פעיל, ולא גילו התנגדות למגמות האחדות הערבית. אפילו בלבנון לא העיזו למנוע היסחפות למעגל הפאן-ערביות והליגה.
לסיכום: אמנם עצם קיומם של המיעוטים מהווה מקור-חולשה למדינותיהם ומפריע לגיבושן וליכודן; עם זאת אין הם אלא גורם- לוואי בלתי-פעיל לצד הכוחות המפריעים לאחדות ערבית.

אינטרסים מקומיים

מכשול על דרך האחדות מהוות העדפת האינטרסים המקומיים, הדבקות צרת-האופק בסביבה והתלישות מן העולם החיצוני. צרות-אופק קרתנית מעין זו רווחת בחלקים ניכרים של עיראק, סוריה, לבנון וירדן, אם כי פחתה לעומת המצב ששרר לפני דור. למותר לציין, כי סעודיה ותימן תלושות מן העולם החיצוני. לעומת זאת היה השלטון המרכזי במצרים חזק ומגובש תמיד.

דת ומסורת

על אף הבדלי הדתות בעולם הערבי, והניגודים הדתיים בין המוסלמים לבין עצמם, משמש האיסלאם הסוני יסוד עיקרי למגמות האחדות. הפאן-ערביות נשענת במידה מכרעת על רגש האחווה המוסלמית, בייחוד בפנותה אל ההמונים המוסלמים, שאינם מבדילים בין דת ללאומיות, ואשר לאומיותם דתית ביסודה. מגמות האחדות מסתייעות גם במשותף שבמסורת, דרכי החיים, המנהגים והווי של ארצות ערב, אם כי בכל מדינה – ואפילו בכל סביבה – קיימים גם מסורות, דרכי חיים ומנהגים מיוחדים.

לשון ותרבות

גורם מכריע למען האחדות הוא השפה הערבית. להגי הדיבור בארצות ערב אמנם נבדלים זה מזה, אפילו בין ארצות המזרח הערבי לבין עצמן; לפעמים ניכרים ההבדלים ביותר, ביחוד בין הניבים של המזרח הערבי לבין אלה של צפון-אפריקה, אולם כל מוסלמי בעל השכלה מינימאלית משנן מנעוריו של הקוראן, וכל ערבי בעל השכלה במדינות ערב קורא, שומע וכותב את הערבית הספרותית החדשה, שהיא אחת בכל ארצות המזרח הערבי וגם בצפון-אפריקה. הערבית הספרותית היא שפת הכתיבה, הספר, העיתון והרדיו.
השפעה מאחדת יש למצרים, המספקת מורים לארצות ערב, משמשת מרכז-לימודים לסטודנטים מכל המדינות האלה, וספרותה, עיתונותה וסרטיה נפוצים בועלם הערבי כולו. מרכז-תרבות שני בעל השפעה מאחדת היא לבנון. גורם מאחד נוסף הוא המשותף שבתרבותן וחייהן הרוחניים של ארצות ערב (ביוני 1947 טעם עזאם בפני קהל שומעים ערבי בוושינגטון, כי הערביות מבוססת על גורמים תרבותיים יותר מאשר דתיים וגזעיים). כללו של דבר, בחינת הלשון והתרבות מסייעת לאחדות יותר משהיא מפריעה לה.

חיי ציבור

רוב מניינם ורוב בניינם של עמי ערב שקועים במצב של נחשלות חברתית, היעדר הכרה, אדישות ציבורית ותלישות מן המתרחש מעבר לתחום מושבם הצר. נחשלות זו עלולה להכביד מבחינות ידועות על תהליכי-איחוד; עם זאת יכולה היא גם להחישם, שכן יכולים המוני ערב, שטרם התעוררו לשמש חומר בידי היוצר.
בייחוד פועלת בארצות ערב האווירה הציבורית למען אחדות עקב השפעתה הציבורית היתירה של הפאן-ערביות, שהיא חזקה בארצות הסהר הפורה יותר מאשר במצרים (דיון מפורט בהתפתחותה של הפאן-ערביות יבוא בפרק הבא). המוני ערב הנחשלים חדורים רגש פאן-ערבי ערטילאי ובלתי-מגובש, היונק מהכרתם המוסלמית. הפאן-ערביות מסתייעת בעובדה, שבארצות הסהר הפורה אין מסורת ללאומיות נפרדת לפי ארצות. במצרים חזקה מסורת הייחוד יותר, ואילו סעודיה ותימן נמצאות במידה מרובה מחוץ לתחומי האולם הערבי.
מאז סוף מלחמת-העולם הראשונה טופחה במידה רבה הפאן- ערביות-שבכוח של ההמונים על-ידי התנועות הערביות הלאומיות, שעד להפיכות הצבאיות בסוריה ובמצרים היו הגורם הציבורי המכריע בעולם הערבי ולכולן היה צביון פאן-ערבי מובהק. עקב התבוסה הערבית במלחמת ארץ-ישראל אמנם נזדעזעו אשיות המשטרים בארצות ערב, גברו בהם השאיפות לטיהורים ולתיקונים בתחום המשטר והחברה, ופרצו הפיכות צבאיות בסוריה ובמצרים; אלם גם הכוחות החדשים דוגלים בפאן- ערביות לא פחות מאנשי המשטרים הישנים. דעת-הקהל מהווה, איפוא, להלכה, אחד הגורמים העיקריים למען אחדות, אם כי רצונו המשותף של הציבור אינו מונע פירוד ומאבק חריפים ביותר בין האישים, הגופים והתנועות הלאומיים השונים.

המשטרים וסדרי-המדינה

השוני ברמות ההתפתחות הכלכלית והחברתית מקבילים לו הבדלים במשטרים ובסדרי המדינה, המינהל והמשפט. סעודיה ותימן הינן מלוכות אבסולוטיות ותיאוקרטיות. עיראק וירדן – מלוכות פרלמנטריות, בעלות משטר פיאודאלי אוליגארכי. לבנון – קהיליה פיאודאלית-עדתית-אוליגארכית. מצרים וסוריה – רודנויות צבאיות לאומניות מתקדמות.
מבחינת סדרי המינהל שררה במצרים מאז ומעולם ביורוקראטיה ריכוזית, שהתפתחה מצרכי שיטת ההשקאה. בעיראק ובירדן ניכרות מסורות השלטון העותומאני והמנדט הבריטי.
סוריה ולבנון נתונות להשפעתה של התקופה העותומאנית והצרפתית. בסעודיה ובכמה מחלקי תימן, עיראק, סוריה וירדן עדיין שוררים סדרים שבטיים פרימיטיביים. המינהל בכל ארצות ערב מצויים בו גילויי חוסר-ארגון, אי-סדר ושחיתות.
בסעודיה ותימן עדיין רווח המשפט המוסלמי. בין הבדווים מקובל המשפט השבטי. מצרים מושפעת במידה ניכרת מן המשפט הצרפתי, עיראק וירדן – מן העותומאני והבריטי, סוריה ולבנון – מן העותומאני והצרפתי.
ברור שההבדלים במשטרים, בסדרי המדינה ובמשפט מהווים גורם מפריע לאחדות.

קיומן הנפרד של המדינות

הגורם המכריע נגד האחדות הוא דבקותם הקנאית של השליטים והשכבות העליונות בקיומן הנפרד ובריבונותן המוחלטת של מדינותיהם. דבקות זו נובעת מן האינטרס של השושלות השונות, ושל השכבות השולטות בכל מדינה, לקיים בידיהן את כל היתרונות המדיניים והכלכליים שמעניק להן השלטון, ואף להרחיב יתרונות אלה ולפתחם. את הפרטיקולריזם של המדינות מגבירים:
א) המאבק לשלטון ורדיפת הכבוד של השליטים, והניגודים האישיים ביניהם.
ב) ההבדלים בין הארצות בכל השטחים.
ג) המסורות והמגמות של ייחוד, שהיו קיימות בארצות השונות, ואשר הוסיפו להתפתח מאז סוף מלחמת-העולם הראשונה.

מדיניות-החוץ של המדינות

מדיניות-החוץ של מדינות ערב היא פרי כוחות הפועלים בשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד האינטרסים המיוחדים של השליטים וחוגיהם, ומצד שני לחצם של דעת-הקהל ושאר גורמי האיחוד וכן האינטרסים המשותפים, בייחוד כלפי גורמים זרים.
עם זאת יש לזכור שדווקא האינטרסים המיוחדים למדיניות-החוץ שלכל מדינה הם לפעמים החיוניים לה ביותר. דרך משל: בעיית היחסים עם בריטניה ושאלת סודאן – למצרים; הכנסות הנפט – לסעודיה; שאיפות ההתפשטות – לעיראק, של נורי אס-סעיד, ולירדן בימי המלך עבדאללה.
מכל מקום, עד כה הכריע, לעתים קרובות, הירוד על האיחוד, אם כי בשאלות ארץ-ישראל וצפון-אפריקה, וכן באו"ם, ידעו מדינות ערב לא פעם להפגין אחדות כלפי חוץ.

גורמים זרים

השפעת הגורמים הזרים היא בעיקרה מאחדת. בייחוד מאחדת ההתנגדות המשותפת למעצמות ולישראל. כמה מן הגורמים הזרים פועלים למען האחדות גם ביוזמתם הם. בריטניה וארה"ב פעלו למען אחדות, על-מנת שתכוון נגד ההשפעה הרוסית ולא נגד המערב. משרד-החוץ האמריקני מוסיף לגלות עניין באחדות ערבית. רוסיה לא גילתה עמדה בשאלת האחדות הערבית, מכל מקום לא פעלה נגדה.

סיכום

ראינו כי הגורמים העיקריים המסייעים להגשמת האחדות הערבית הם:
א. דעת-הקהל, המתבטאת בתנועות הלאומיות
ב. האיסלאם
ג. הלשון והתרבות הערבית
ד. ההתנגדות לגורמים זרים
ה. האינטרס האנטי-סובייטי של ארה"ב ובריטניה

לעומת זאת, הגורמים העיקריים נגד האחדות הם:
א. האינטרס של השליטים והשכבות העליונות בקיומן הנפרד של המדינות, והמאבק בין המדינות על מנהיגות והתפשטות
ב. הבדלי המשטרים וסדרי המדינה
ג. אינטרסים כלכליים
ד. אי-יעילות, אי-סדר וחוסר ארגון בניהול עניני המדינות
ה. ניגודים אישיים ומפלגתיים
ו. מסורות הבדלנות ומגמותיה ואינטרסים מקומיים
ז. המצב הגיאוגרפי
ח. קיום המיעוטים

מבחינת החברה והגזע יש פנים לכאן ולכאן, מכל מקום אין הם מהווים גורמים פעילים למען האיחוד.
הגורמים הפועלים למען האיחוד, וכן אלה הפועלים למען הפירוד, הם ערביים פנימיים ברובם, ואין נודעת השפעה מכרעת לגורמי חוץ כל עוד אין הם מתערבים בפועל.
לסיכום ייאמר, שכלה גורמים, אשר נמנו כפועלים למען האיחוד, אין בכוחם להגשימו אם לא יופיע כוח מדיני-צבאי עדיף, שיתגבר על גורמי הפירוד. אם יהיה כוח זה ערבי ויפעל בשם הערביות והאיסלאם – הוא יוכל להסתייע ברב או במעט בגורמי האיחוד שצוינו לעיל. אולם אם יהיה זה כוח זר, יהיה עליו להתבסס על כוח הנשק בלבד, אלא אם כן יצליח לחולל שינוי-ערכין כללי בעולם הערבי. כוח אין לראות כוח ערבי המסוגל להתגבר על גורמי הפירוד ולבצע את האיחוד. מכל מקום, אפילו לא יושג איחוד ערבי ממש, יוסיפו הגורמים השונים המסייעים לו לפעול לקראת התקרבות ושיתוף-פעולה חלקיים ומסויגים.