הרהורים על היקף המהפכה במצרים
מאת: ג'ון ווטרברי
מאנגלית: דרור זאבי
מקור: זמנים רבעון להיסטוריה – בית-הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, זמורה, ביתן – מוציאים לאור בע"מ
מאמר זה הוא עיבוד מתוך הרצאת המחבר בוועידה בינלאומית של "מצרים ממונרכיה לרפובליקה:
המשכיות מבנית ודינמיקה של תמורה", שהתקיימה ביוני 1987.
אף שמחוללי המהפכה המצרית חתרו לעיצוב מחדש של החברה והפוליטיקה במצרים, טוענים כמה מחוקרי המהפכה כי אין היא אלא חזרה על דגם עתיק-יומין שבו נטלו חלק פרעונים, קיסרים, ממלוכים וח'דיבים, ואשר בו רודנים-בכוח דוחקים החוצה רודנים-בפועל.
אולם השוואה של מדדים חברתיים וכלכליים מלמדת שמשהו רב- חשיבות אכן אירע במצרים ב- 1952. שכן, אף יותר מן השינויים שהתחוללו בכל צירי החברה העיקריים בעקבות המהפכה והשפיעו על המשטר הפוליטי ועל אופי התחרות הפוליטית והמבנה החברתי במדינה, סיפקה המהפכה תקדים, אוצר מונחים וזיכרונות היסטוריים שמהם אפשר שיעוצב מכלול שלם יותר.
חלקם של המגזרים השונים בתעסוקה, טבלה
מבוא
חוקרי מצרים המודרנית, שאחדים מהם תורמים לקובץ זה, אכן שותפים לספק אם אמנם הייתה מהפכה במצרים ב- 1952. מאבקיה של מצרים כיום עם רוב הבעיות הכלכליות-חברתיות שהקצינים החופשיים גמרו אומר לפותרן, מזכירים את הפתגם הרוסי העתיק האומר שגם אם תהפוך את מכנסיך, תוכם החוצה, עדיין ייוותרו בהם אותם החורים. יש אף המפקפקים את מכנסיה של מצרים נהפכו בכלל אי-פעם. חלק מן הכותבים על המהפכה רואים במשטר שזו עיצבה, חזרה על דגם עתיק-יומין, שבו הרודנים המבוססים בשלטון מופלים או נדחקים הצידה בידי רודנים לעתיד. פרעונים, קיסרים, ממלוכים וח'דיבים, השתתפו במשחק הזה בעמק הנילוס במשך אלפי שנים.
כל המבדיל בין נאצר ובעלי בריתו לבין קודמיהם, הוא שבירת הרצף של מאות שנים של שלטון זר, ועטיפת שאיפות הכוח שלהם ברטוריקה פופוליסטית וסוציאליסטית. הסגנון, התוכן, והתוצאות של תפיסתם את השלטון, כך משתמע, לא יצרו מצב שונה מן היסוד במצרים או, למצער, לא חוללו שינוי כזה שאפשר ליחסו לכוונה מהפכנית.
כותבים אחרים נכונים אמנם לקבל את אפשרות קיומה של כוונה מהפכנית, אך מדגישים את מידת כישלונו של המשטר הרפובליקני ליישמה בתחומי החברה והכלכלה. ויש חוקרים, ואני ביניהם, הטוענים שאכן ארע דבר בעל משמעות עמוקה מאוד, אך נאלצים להסכים שהעדויות האמפיריות לכך אינן גלויות לעין.
אין זה קשה במיוחד לבחון את המדדים הכלכליים והמאקרו- חברתיים במצרים עד תחילת שנות השבעים – התקופה שבה אפשר לומר ששלב "המהפכה הסוציאליסטית" גווע ונעלם – ולהשוותם לנתונים בכמה מדינות לא מהפכניות באזור, כדי לראות אם יש שוני משמעותי ביניהם. בעשותנו כך עם איראן, תורכיה ומרוקו, עד שנת 1975, וכן עם מצרים, מקיף מרחב המחקר ארבע מדינות מזרח-תיכוניות גדולות, בעלות מערכות כלכלה מגוונות, שתיים מהן הן רפובליקות, השתיים האחרות מונרכיות, אולם רק אחת מהן טענה להתחוללותה של מהפכה סוציאליסטית.
אף שהנתונים אינם אחידים בכל ארבע המדינות, נראה שמצרים שונה מיתר השלוש בתחומים מעטים בלבד. אפשר היה לצפות, למשל, שמשטר סוציאליסטי מהפכני יקדם את התיעוש, ויקטין בהתאמה את חלקו של המגזר החקלאי בתעסוקה ובתוצר המקומי הגולמי, במידה ניכרת יותר משכניו הלא-מהפכניים. עם זאת, ההבדלים המסתמנים על פי הטבלה שלהלן אינם גדולים במיוחד, והקשר בינם ובין קיומה של כוונה מהפכנית, או העדר כוונה כזאת, מועט למדי. ככלל, יש דמיון רב בין מערכות כלכלה גדולות ופחות פותחות. באשר לחלקם של המגזרים השונים בתוצר המקומי הגולמי ובמספר העובדים.
חלקם של המגזרים השונים בתעסוקה ובתוצר המקומי הגולמי במצרים, איראן, תורכיה ומרוקו
בתחילת שנות השבעים באחוזים*
* סכום כל האחוזים מתוך התוצר המקומי אינו 100 אחוז,
מכיוון שכמה ממגזרי הפעילות המשקית לא נכללו בטבלה.
המספרים הנוגעים לתחום התעשייה כוללים את מגזר הכרייה.
למעט הנתונים לגבי איראן, שאינם כוללים את מגזר הנפט.
המספרים הנוגעים לאיראן מקדימים את העלאת המחירים הגדולה
של אופ"ק ב- 1973.
מעבר חסר-פשרות לרפובליקה
יש, כמובן, מדדים כלכליים-חברתיים אחרים היכולים לאתר כוונה מהפכנית. הפצתה של ידיעת קרוא וכתוב, במיוחד בקרב נשים, הייתה סמל להצלחתם של ניסיונות מהפכניים בעולם השלישי, כגון בקובה, בניקרגואה, ואף בטנזניה. בין השנים 1960 ו- 1976 פחתה במצרים רמת האנאלפביתיות מ- 71 אחוזים ל- 57 אחוזים, ורמת אי-ידיעת קרוא וכתוב בקרב נשים ירדה מ- 84 אחוזים ל- 71 אחוזים. זו אינה הצלחה מרשימה, ואף אין היא עולה באורח ניכר על ההישג שהשיגו בשלוש המדינות באזור שאליהן אנו משווים את מצרים. רמת האנאלפביתיות במרוקו הייתה 76 אחוזים בתחילת שנות השבעים, בתורכיה 62, ובאיראן 64.
מצרים לא הצליחה במיוחד גם בהעלאת רמת התעסוקה של נשים מחוץ לבית במשפחה הכפרית. כשהתמנה סאדאת לנשיא, היה חלקן של הנשים בכוח העבודה קצת פחות מ- 10 אחוזים, לעומת 14 אחוזים במרוקו, יתר על כן, מספרן המוערך של הנשים בגיל התעסוקה היוצאות לעבודה עלה מ- 8 אחוזים ב- 1937 ל- 9.2 אחוזים בלבד ב- 1976, אולם הערכת תעסוקתן של נשים במזרח- התיכון היא כידוע מבצע מועד לטעויות, כיוון שעבודת נשים במגזר החקלאי ובמשק הבית נלקחת בחשבון רק לעיתים רחוקות במצרים. שרשרת הרפורמות האגרריות במדינה היא אחת הפעולות המעמיקות ביותר ליצירת מבנה חדש של עושר וכוח כפריים במדינה מתפתחת, אם לא המעמיקה ביותר מחוץ למדינות שהן מארקסיסטיות במוצהר. טענתם של חוקרים כבינדר (Binder) ואנצרי (Ansari). שהכוח עבר לידיו של מעמד ביניים כפרי, אינה מפחיתה מחומרת המכות האנושות שספגו בעלי הקרקעות הגדולים מן המחצית הראשונה של המאה.
מוסד המלוכה חוסל, ובעקבותיו חל מעבר חסר פשרות לרפובליקה. המפלגות בוטלו, למעט התאגדות חוקית אחת, ששמה הוחלף שלוש פעמים בין 1954 ל- 1962. מוסדות החברה העיקריים – העיתונות, האוניברסיטאות, המערכת המשפטית ואל-אזהר – הושמו כולם תחת פיקוח המדינה. ואף שהחנקת האוטונומיה בתחומי-חיים עיקריים של התאגדות, דת ומקצוע נראית ראויה לגינוי, היא מהווה עיצוב מחדש, מן היסוד, של הזירה הפוליטית. מהפכה, כפי שהוכיחו ברינגטון מור (Moore), צ'ארלס טילי (Tilly) ותדה סקוקפול (Skocpol), מובילה בדרך כלל לריכוז מוגבר של הכוח ולחיזוקו בידי מנגנון המדינה. מבחינה זאת הייתה מצרים שאחרי 1952 מהפכנית במובהק.
בנוסף למהפכות הפוליטית והאגררית, עוצבו מחדש שלושה מן המאפיינים הכלכליים של המדינה, וכתוצאה מכך, אכן הפכה מצרים שונה באורח ניכר ממשטרים אחרים, שמרניים יותר, באזור. מאפיינים אלה היו חלוקת ההכנסה, גודלן והיקפן שלפעולות המגזר הציבורי בתחום הכלכלי, וסחר החוץ.
פיתוח המגזר הציבורי
בתחילת שנות השבעים הייתה דרגת אי-השוויון בהכנסה במצרים פחותה באופן משמעותי מזו שבשלוש המדינות האחרות. בשנת 1975-1974 היו מקדמי ג'יני (Gini) במצרים, למשקי בית עירוניים וכפריים כאחד, בערך 0.40, בעוד שבמרוקו היה מקדם ג'יני הלאומי 0.48, בתורכיה 0.51, ובערי איראן 0.50. (מקדם ג'יני מודד את אי- השוויון והריכוזיות בחברה. ערכי המקדם נעים בין 0 ל- 1. מקדם 0 מייצג שוויון מוחלט בחלוקת ההכנסה. ערכים גבוהים יותר מציינים רמות גבוהות יותר של אי-שוויון). מצרים מצאה את עצמה בחברתן של השוויוניות יותר מבין המדינות המתפתחות, כגון יוגוסלביה, דרום-קוריאה וטייוואן, ואילו דגמי חלוקת ההכנסה בתורכיה, באיראן ובמרוקו, היו קרובים יותר לאלה של אמריקה הלטינית. השוויוניות בחלוקת ההכנסה במצרים פחתה אמנם במידת מה מאז שנות השבעים המוקדמות, אך ההידרדרות הייתה חמורה אף יותר בשלוש המדינות האחרות.
מגזר היזמות הציבורית במצרים, גם אחרי יותר מעשור של אנפתאח (הכינוי המצרי לפתיחות הכלכלית שהונהגה בתקופת שלטונו של סאדאת) היה מן הגדולים ביותר בעולם המתפתח, והיקפו התקרב לזה המקובל בכמה כלכלות מזרח-אירופיות. בשנות השבעים המוקדמות, 90 אחוז בקירוב מן ההשקעות, הושקעו במגזר הציבורי. שליש מכלל העובדים קיבל את משכורתו מכסף ציבורי, ובמגזר הלא-חקלאי – יותר ממחצית מכוח העבודה. המגזר הציבורי הפיק כ- 60 אחוזים מן הערך המוסף, והמדינה שלטה בכל תחומי הכלכלה האסטרטגיים – מבנקאות ועד פלדה, מסחר חוץ ועד דשנים. ייתכן, כפי שטוען רוברט טיגנור (Tignor), שהמגזר הציבורי לא צריך היה לגדול על חשבונו של המגזר הפרטי הקיים, בין מקומי ובין זר. אך הוא גדל, ועד אמצע שנות השבעים דיכא את המגזר הפרטי והפכו לתלוי בו. נכון אמנם שאיראן, ואף ערב הסעודית, יכולות להציג דוגמאות מרשימות באותה מידה של מגזרים דומיננטיים בשליטת המדינה, אולם בשתי מדינות אלה נוצר המצב פשוט כתוצאה מכך שהנפט היה בבעלות המדינה, והיה התחום הדומיננטי בכלכלה כולה.
לבסוף, מצרים חוללה מהפכה במשטר סחר-החוץ שלה וביחסיה הכלכליים עם מדינות אחרות. מהפכה זו החלה אולי כבר ביציאתה של מצרים מאזור השטרלינג, עוד לפני ההפיכה הצבאית ב- 1952, אך נאצר זירז אותה, ללא ספק, באמצעות עסקת הנשק הצ'כית ב- 1955. בתוך מעט יותר מעשר שנים הפכו מדינות מזרח- אירופה וברית-המועצות לשותפות המסחר העיקריות של מצרים.
במהלך חמש השנים מ- 1967 עד 1972, 54 אחוזים בממוצע מן היצוא המצרי הגיעו למדינות אלה ו- 34 אחוזים מן היבוא שלה, רכשה מצרים באותן מדינות. לעומת זאת, בתקופה המקבילה, 77 אחוזים מסחר החוץ של תורכיה, 80 אחוזים מזה של מרוקו, ו- 70 אחוזים מזה של איראן הופקו מקשרים עם מדינות OECD (הארגון לשיתוף-פעולה ולהתפתחות כלכלית).
אכן, דומה שאי-אפשר להכחיש ששינויים מבניים עמוקים מאוד חלו במצרים אחרי 1952, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי.
האם היו שינויים אלה מהפכניים או מקריים? התשובה לשאלה זו היא בהכרח בלתי מספקת, וודאי טנטטיבית יותר מן הרצוי. כדי להתחיל לענות עליה ייתכן שעלינו לבחון תחילה אם השינוי המהפכני התחולל כתוצאה של הכוונה מלמעלה, או ניצת וניזון מלמטה. עד עתה היו במזרח-התיכון רק ארבע דוגמאות ל"מהפכה מלמטה", כלומר תקופות ארוכות למדי של פרצי מרי וזעזועים חברתיים אלימים, לפני תפיסת השלטון. למעשה, בשניים מן המקרים לא נתפס השלטון. תנועות מהפכניות מצליחות היו אלה שבאלג'יריה ובאיראן. שתי התנועות שלא הובילו להפלתם של מוסדות השליטה הקיימים היו זו של אוכלוסיות הדרום בסודן, וזו של הפלסטינים במערך המדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה. יש להניח שלמעורבותם של חלקים גדולים מן האוכלוסייה האזרחית, לצד מבחנם של מנהיגים ואידיאולוגיות בתקופות ארוכות של מדבר פוליטי, יש השפעה מרחיקת לכת על דרכי השליטה לאחר תפיסת השלטון. אולם הקלות היחסית שבה נטרלו כמה משטרים את מעורבות העם בפרץ המהפכני (באלג'יריה, למשל) מעמידים הנחה זו בספק מסוים.
בניגוד לאלה היו יתר המהפכות-על-פי-הגדרתן באזור. תנועות "מלמעלה" ללא ספק, שכן לתפיסת השלטון קדמו רק זעזועים חברתיים מועטים, אם בכלל, והצעדים המהפכניים ועקרונות המדיניות שננקטו בהן היו יצירי רוחם של אדריכלי-שינוי מטעם עצמם. תורכיה אחרי 1923, איראן מאז 1963, מצרים אחרי 1952, תוניסיה אולי אחרי 1956 ובוודאי מאז 1964, לוב אחרי 1969, עיראק אחרי 1958, וסוריה אחרי 196, נמצאות כולן באותה קטגוריה. יש הטוענים כי בכולן שולטים ממלוכים במסווה של סוציאליסטים.
המהפכה הלא-מהפכנית
אפשר לומר בוודאות שתפיסת השלטון בידי הקצינים החופשיים לא הייתה בלתי-נמנעת, שיא בתהליך ארוך של זעזועים חברתיים והתמוטטות סטרוקטורלית של "משטר ישן" (ancient regime) כלשהו. כך היה באיראן ב- 1979, ובמידת מה באלג'יריה ב- 1962.
במצרים, על פי כל העדויות, הייתה שחיקה איטית, כללית, של רמת החיים ושל ההכנסות בכפר במשך כחמישים שנה, ואכן אחרי מלחמת העולם השנייה החלו מדינאים מצרים אחדים לתבוע בפעם הראשונה פעולות כדי להקל על סבלם של הפלאחים. אולם קשה להבחין בקיומו של מצב מהפכני במצרים בשנים אלה, ולמעשה, לוחמת קוריאה גרמה לתחייה מחודשת של הכפרים ערב ההשתלטות הצבאית. נאצר ועמיתיו, כידוע לנו, לא תיכננו לפעול מייד, ועשו זאת רק כשמשטרת המלך נשפה בעורפם, ומחשש שאם לא יעשו כן, ישיגו אותם האחים המוסלמים במרוץ אל הארמון.
השבת השחורה (השתוללות המונים בקהיר ב- 26 בינואר 1952, שהסתיימה בשריפת ענק) לא הייתה אמורה להתחולל במועד שהתחוללה, ומשפרצה, היה אפשר לבלום אותה ביעילות רבה יותר. אבל אפשר גם לציין במידה של ביטחון שהשבת השחורה עמדה בפתח כבר מתחילת שנות החמישים. השאלה אם מצב זה הוא מהפכני, נותרת פתוחה. במובן זה, אם כן, דומה שהציניקנים והספקנים צדקו בקבעם שהמהפכה לא הייתה אמורה להתחולל במועד שבו התחוללה, או בכלל, ומשהתחוללה, לא קרה בעצם שום דבר מהפכני.
לטענה זו אשיב שהספקנים מציגים טיעונים משכנעים להנחתם הראשונה, אך הם ממעטים מאוד בהערכת היקף השינוי המהפכני מן השלב שבו השתלטו הקצינים החופשיים. שינויים חלו בכל צירי החברה העיקריים. הם השפיעו על המשטר הפוליטי ועל אופיים של התחרות הפוליטית ושל מבנה החברה, ובצמוד לכך על המבנה הכלכלי, באמצעותה רפורמות האגרריות ובנייתו של המגזר הציבורי. ייתכן שהישגים מהפכניים אלה לא נבעו מהנחות יסוד אידיאולוגיות ברורות כלשהן – הייתה מידה גדושה של "אד-הוקיות" בניסיון המצרי. ההישגים גם לא היו בלתי-הפיכים, כפי שהוכיחו לנו שנות השבעים והשמונים. אך אנו סבורים כך היום גם לגבי הניסיונות של יוגוסלביה וסין העממית, ששורשיהן המהפכניים אינם מוטלים בספק. משהו רב-חשיבות אכן אירע במצרים אחרי 1952,ואם לא יותר מכך, הוא סיפק תקדים, אוצר מונחים, וזיכרונות היסטוריים שמהם אפשר שיעוצב מכלול קוהרנטי יותר.
לקריאה נוספת:
.Derek Hopwood, Egypt, Politics and Society, 1945-1981. John Waterbury, Egypt, Burdens of the Past, Options for the Future, Indiana 1978. John Waterbury, The Egypt of Nasser and Sadat: The Political Economy of two Regimes Princeton 1983