המלחמה הקרה – מהלכים ותוצאות
מאת: רפאל ואגו
מקור: סקירה חודשית 6,יוני 1978
הוצאת מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, משרד הביטחון
אוקטובר 1962 – משבר הטילים בקובה
1963-1972 השלב השלישי – הדטאנט
מבוא
חוקר אמריקאי, שערך ספר על המלחמה הקרה, הקדיש אותו לילדיו, בני דור שבו "היתה מלחמה זו לנחלת העבר וכך עליה להוסיף ולהיות גם בעתיד". לעומתו, יש ספקנים הרואים בתהליכים הבינלאומיים המתחוללים היום המשכה של המלחמה הקרה – אומנם באמצעים השונים מאלו של סוף שנות ה-40 וראשית שנות ה-50. במאמר שפירסם בחודש מאי השנה ג'ורג' פ. וייל, בעל טור קבוע בשבועון "ניוזוויק", הוא קבע שאנו נתונים עתה "בעשור הרביעי של המלחמה הקרה, ולא בשנה התשיעית לדטאנט".
לוויכוח זה על אופי המלחמה הקרה, המתנהל כבר כמה וכמה שנים בקהילייה האקדמית בארצות-הברית, נודעות השלכות על האירועים הפוליטיים של הבנת מהלכה ושלביה של המלחמה, והוא עשוי להבהיר לנו היבטים אחדים ביחסי המעצמות בתקופתנו, תקופת הדטאנט.
איש לא הצהיר על פרוץ המלחמה הקרה, כשם שאיש לא הצהיר על סיומה. אין ספק שהיא החלה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התמוטטותה המהירה של הברית האנטי-נאצית בין ברית-המועצות לבין ארצות המערב. אולם יש המצביעים על בקיעים בברית כבר בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר נתגלעו חילוקי-דעות על טיב ההסדר המדיני באירופה לאחר מפלת גרמניה הנאצית. ובאשר לסיומה – נוקבים החוקרים במערב במספר תאריכים המציינים, לדעתם, את דעיכתה ההדרגתית, אם כי גישות מחקריות חדישות, המנתחות את טיב היחסים בין המעצמות בשנים האחרונות, מקרבות את תאריך סיומה של המלחמה עד ימינו ממש.
מכל מקום, ברור היום שיש להבחין בין התקופה שלפני 1972, לבין זו שלאחריה. ביקורו של הנשיא ניקסון בברית-המועצות באותה השנה מהווה ציון דרך המסמן את תחום המלחמה וראשיתה של תקופת הדטאנט. במבט לאחור נראים היום פרסומיהם של חוקרים מערביים המבשרים מדי פעם את אחרית המלחמה הקרה, יותר כפרי משאלת הלב, מאשר כתחזית המבוססת על המציאות. מותו של סטאלין ב-1953 לא שם לה קץ, כפי שקיוו רבים באותה עת. השינויים האישיים בהנהגה הסובייטית, נימות חדשות, טאקטיקות אחדות במדיניות, וההתקרבות האיטית והזהירה למערב, היו למעשה המשך המלחמה באמצעים אחרים, אך לא אותות לסיומה.
מחברי הספרים הרבים על "תולדות המלחמה הקרה", שכתבו עליה בסוף שנות ה-50, לאחר ביקורו של חרושצ'וב בארצות הברית, ובראשית שנות ה-60, לאחר שיחות קנדי-חרושצ'וב, נאלצו עד מהרה להוציא את מחקריהם במהדורות חדשות עם פרוץ משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, כשנראה היה שהמלחמה הקרה מתחממת עד כדי שואה גרעינית. המלחמה הקרה מתחוללת איפוא בין השנים 1972 – 1945, ולכל תקופה סימני היכר ו"כללי המשחק" משלה. ניתן לחלק אותה ל- 3 שלבים עיקריים:
1949 – 1945 – שלב העימות;
1952 – 1950 – שלב העימות וההתחרות;
1972 – 1963 – שלב העימות, ההתחרות ושיתוף הפעולה.
שורשי המלחמה
עוד בטרם נדמו הדי הקרבות של מלחמת העולם השנייה, החלו נערכים דיונים קדחתניים בקרב ראשי הברית האנטי-נאצית על המבנה המדיני של העולם בתקופה הקרובה. לשני הצדדים, לבריה"מ ולמערב, היה ברור שהשותפות ביניהם, בעת המלחמה, נבעה מצורך מידי וגורלי, שהצדיק כדברי צ'רצ'יל גם "שותפות עם השטן". מנהיגי בריה"מ, ארה"ב ובריטניה הבינו היטב שיעדיהם יתפלגו לאחר המלחמה. גם בימי הקרבות לא זנחה ברית- המועצות את האידיאולוגיה הקומוניסטית שלה, וסטאלין נהנה ודאי מתדמיתה החיובית של בריה"מ בדעת הקהל במערב, תדמית ששופרה בעיני ממשלות אלו כדי לשוות אופי "מכובד" לשלטון הסובייטי וכדי להקל על השותפות עמו.
המגעים הדיפלומטיים השוטפים בין נציגיה של בריה"מ לבין נציגי ארה"ב ובריטניה, אפשרו למעצבי המדיניות המערבית לעמוד היטב על מטרותיה של בריה"מ עם סיום המלחמה. סטאלין הבהיר בעוד מועד, שבריה"מ שואפת לחלוקה מחודשת של אזורי ההשפעה באירופה, כצעד הכרחי לשמירת בטחונה של בריה"מ, על ידי הקמת "חגורת בטיחות" שתהווה מחסום בפני כל תוקף אפשרי המבקש להתקרב אל גבולותיה של בריה"מ.
כבר ב- 1943, הבריק שגריר ארה"ב במוסקבה לוושינגטון, שיש להביא בחשבון כאפשרות סבירה, ניסיון של בריה"מ, "להקיף את עצמה בחגורת מדינות פרו-סובייטיות כדי להגן על עצמה מהשפעת המערב". אותה שנה, בוועידת הפיסגה בטהרן – שבה נטלו חלק סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל – הצהיר הראשון באוזני עיתונאים מערביים, בהתייחסו לשאיפותיה הטריטוריאליות של בריה"מ: "אין טעם לדבר על נושא זה כעת. בבוא הזמן, נאמר את דברינו".
חתירתה הגלויה של בריה"מ לאזורי השפעה באירופה נתקלה בהתנגדותם של רוב ראשי הממשל בארה"ב, ובהסכמה מסויגת של בריטניה. ארה"ב שאפה להסדר חדש, שיתבסס על שיתוף- פעולה בין המעצמות ולא לחלוקה נוקשה לפי אזורי השפעה, שיטה שעבר עליה הכלח לדעת המנהיגים של מעצמה זו. עם זאת, היו גם בקרב ראשי הממשל בארה"ב תומכים בשיטה הנושנה. אחד מהם, ג'ורג' קאנן, ששירת בתום המלחמה כ"איש מספר 2" בשגרירות ארה"ב במוסקבה, ציין באותה עת, שארה"ב לא תוכל למנוע את נפילתה של מזרח-אירופה לידי בריה"מ. הוא הגדיר כ"אשליה- עצמית" התעלמות אמריקאית מן העובדה, שבריה"מ עומדת להשתלט על כל מזרח אירופה. גישה דומה נקטו מנהגי בריטניה, שהיו מוכנים לתמוך, לפי מיטב המסורת הקולוניאלית, בחלוקה לאזורי השפעה.
היחסים בין המעצמות ואופי ההסדרים שגובשו ביניהן הושפעו לא במעט מאישיותם של המנהיגים שנטלו חלק בשיחות. בוועידת יאלטה, בפברואר 1945, היה צ'רצ'יל בן 71, סטאלין החזיק בשלטון כבר 17 שנה, ואילו רוזוולט – 12 שנה. האחרון היה חולה, וחודשיים לאחר מכן הלך לעולמו. אישים שהשתתפו בשיחות אלו מתארים פגישה בין שלושה ענקים עייפים (רוזוולט היה מרותק לכסא גלגלים), המקבלים החלטות גורליות תוך כדי משחק כוחות ומוחות ערמומי. ספרים לא מעטים נכתבו על אותם ימים, מנקודת הראות של המאבק בין שלושת האישים, ורבים טענו שפיקחותו של צ'רצ'יל לא עמדה לו מול ערמומיותו של סטאלין.
אחת ההאשמות המוטחות תדיר במנהיגי ארה"ב ובריטניה היא, שהם לא הבינו כראוי את אישיותו המורכבת של סטאלין, את שיטת שלטונו, את חשדנותו החולנית ואת דביקותו ברעיון הקומוניסטי, או שהתעלמו מגורמים אלה. שיתוף הפעולה עם בריה"מ נראה למנהיגי המערב כה הכרחי, עד שהם נטו להתעלם מן היעדים לטווח ארוך של בריה"מ, והתרכזו בהיבטים קצרי- הטווח של שיתוף הפעולה. ההבדל היסודי בין גישת ארה"ב ובריה"מ, לקראת סיום המלחמה, היה אולי זה, שארה"ב ראתה אפשרות של שיתוף-פעולה ממושך עם בריה"מ, בעוד שהאחרונה תפשה את שיתוף-הפעולה עם המערב רק כאמצעי זמני, הכפוף לכורח המציאות.
שלבי התפוררותה של הקואליציה הסובייטית-מערבית כרוכים בנפילתם של שני מנהיגי המערב: בוועידת פוטסדאם, ביולי 1945, ייצג הנשיא טרומן את ארה"ב לאחר מותו של רוזוולט, ואילו קלמנט אטלי, שהיה לראש ממשלת בריטניה, לאחר הבחירות הכלליות, תפס את מקומו של צ'רצ'יל. אין ספק היום, שחילופי האישים הללו לא תרמו לקידום האינטרס המערבי במשא-ומתן עם סטאלין, שנקט גישה קשוחה ביותר. ההסדר הטריטוריאלי, שיסודותיו הונחו בוועידות הפיסגה ביאלטה ובפוטסדאם, טמן בחובו את זרע המלחמה הקרה בעצם החלוקה המחודשת של יבשת אירופה, חלוקה שהייתה מלווה בוויתור מערבי מרחיק-לכת לדרישותיה של בריה"מ במזרח אירופה.
1949 – 1945: שלב העימות הראשוני
ארבע השנים הראשונות, שעברו מאז תום מלחמת העולם השנייה, לא תרמו להקמת מערכת בינלאומית איתנה, המבוססת על שיתוף- פעולה בין המעצמות. יתר על כן, בתקופה זו עמדה אירופה על סף מלחמה חדשה, הפעם בין שתי מעצמות מנצחות. אירופה הייתה מפוצלת בין שני המחנות. במזרח ביססה בריה"מ את אחיזתה, הקיפה את עצמה בחומת מדינות גרורות, כפי שצפו בעבר מספר אישים במערב. גרמניה חולקה בין המעצמות; יתירה מזאת, התפישה הסובייטית לחלוקתה של גרמניה זכתה לאישור-מאונס של מעצמות המערב לאחר שבריה"מ הקימה באזור הכיבוש המזרחי את ה"רפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". המערב הגיב באיחוד הדרגתי של אזורי הכיבוש המערביים ובהקמת ה"רפובליקה הפדרלית הגרמנית". ברלין המחולקת בין ארבע המעצמות הייתה למוקד סכסוכים ולזירה של עימותים, מן החריפים שידענו במהלך המלחמה הקרה. ביוון התחוללה מלחמת אזרחים, שבה נטלה ארה"ב חלק פעיל, לצד הכוחות האנטי- קומוניסטיים, החל משנת 1947, לאחר שהעזרה הבריטית נתגלתה כבלתי מספקת וכלא יעילה.
המלחמה הקרה לא הייתה פרי החלטה יזומה, אלא תוצאה של דילמה. שני הצדדים נאלצו לנקוט עמדות, שנראו לכל צד בהגנה מפני מהלך תוקפני של היריב. שני הצדדים לא ידעו ולא הבינו, ואולי אף לא היו מסוגלים להבין, את מהלכי הזולת וכוונותיהם. מה גם שמהלכים אלה לא היו ברורים, ולא היו תוצאה של אסטרטגיה מדינית מחושבת ושקולה. אלתורים מדיניים תפסו את מקום התכנון, ומהלכים מדיניים באו בעקבות האלתורים הזמניים. כך נוצר מעגל-קסמים שבו נלכדו המעצמות ושאר מדינות העולם.
השתלטותם המהירה של בריה"מ על מזרח-אירופה, והשיטות לתפיסת השלטון במדינות אלה, שננקטו בידי המפלגות הקומוניסטיות, הוסברו במערב כצעדים ברורים של מתקפה סובייטית עולמית, שראשיתה במזרח-אירופה. התחזקות המפלגות הקומוניסטיות במערב-אירופה, בעיקר בצרפת ובאיטליה, יצרו אווירה של פחד מפני גיס חמישי קומוניסטי הפועל בלב-ליבו של המערב. במזרח-אירופה ערך סטאלין ניסויים מוצלחים בשיטות השתלטות ושליטה. הצלחתו הייתה מזהירה, על אף דעת הקהל העויינת, והיא נבעה בין השאר מהעדר תגובה מערבית. שהרי המערב הסכים בשלהי המלחמה, לחלוקתה של היבשת לאזורי השפעה. החשש המערבי בפני התפשטות הסובייטים מערבה מילא תפקיד מכריע במהלכיה המדיניים של ארה"ב, ולפיכך ניסתה לבנות בסיס כלכלי איתן במערב-אירופה והגישה למדינות באזור זה סיוע כלכלי מאסיבי.
נוסחת הפלא – ומעגל הקסמים
אין ספק שסטאלין השתעשע ברעיון של פריצה מערבה, מעבר לתחומי מזרח-אירופה. אבל האם היה מסוגל לכך? היום משוכנעים חוקרים רבים, שארה"ב הפריזה בעוצמתה הממשית של בריה"מ לאחר המלחמה הקרה. בריה"מ הצטיירה במערכת שיקוליה של ארה"ב כמעצמה שיצאה מן המלחמה מנצחת מבחינה טריטוריאלית, המתכוננת להסתער על הדמוקרטיות המערביות.
תפישה זאת הייתה דוגמא אופיינית למכשלות ולתקשורת הלקויה שאפיינו את יחסיהן של שתי המעצמות. לאמיתו של דבר סיימה בריה"מ את המלחמה במצב של תשישות כלכלית ואנושית. אומנם, לא היה ספק לגבי כוונותיו של סטאלין, אולם בדיעבד קשה היום להבין כיצד יכולה הייתה בריה"מ להגשים את מדיניותה ההתקפית במצבה החברתי והכלכלי הקשה באותה תקופה.
גם מבחינה צבאית היה מצבה של בריה"מ קשה. הסובייטים צמצמו בהדרגה את כוחותיהם המזויינים עד שנת 1947, כאשר מנה "הצבא האדום" 2.8 מיליון איש (לעומת 11.3 מיליון בשיא המלחמה). שחרור המוני זה מן הצבא נועד למלא חלל ריק במאגר כח האדם הסובייטי שהצטמצם במלחמה, והיה נחוץ עתה לבנייה הכלכלית המחודשת, אם כי מבחינה כמותית עלה "הצבא האדום" על צבא ארה"ב. זה האחרון מנה ב-1947 670,000 חייל לעומת 12.3 מיליון בשיא המלחמה.
אולם בריה"מ שמרה בסוד את היקף הצמצום בצבאה. סטאלין ביקש להפגין עוצמה צבאית, והמחדלים במערכת המודיעין של ארצות-הברית סייעו לו בכך. גם דעת הקהל בארצות-הברית ניזונה מדיווחים בלתי מדויקים על עוצמת היריב. העיתון "ניו יורק טיימס", למשל, כתב ב 1947 שלרשות "הצבא האדום" עומדים כ- 5 מיליון לובשי-מדים, כפליים ממספרם הממשי. בריה"מ שסבלה מנחיתות גרעינית, לעומת המערב, רווחה נחת מפרסומים שהכפילו את עוצמתה הקונבנציונלית ועירערו את ביטחונן של מדינות העימות, חרף הנשק הגרעיני שבידי ארה"ב .
אחד ממשגיה עיקריים של ארה"ב בתקופה זו נבע מהחלטתה לתת עדיפות מוחלטת לביצורה של הגנת המערב, תוך הזנחת מזרח- אירופה לשליטה סובייטית. בריה"מ ניצלה שלב זה לביסוס מעמדה במזרח-אירופה, תוך שהיא חוששת בטעות, שארה"ב תנצל את חולשותיה ותנקוט מהלכים התקפיים יותר בזירות השונות של המלחמה הקרה. היום ידוע לנו, שבידי מנהיגי המערב לא היו די נתונים כדי לעמוד על חולשותיו של הצד הסובייטי. אין ספק שהערכת מצב מפוכחת יותר בראשית שנות ה-50 הייתה מסייעת לגיבוש מדיניות שהייתה נוטלת את היוזמה מבריה"מ באזורים שונים.
החיפושים המתמידים אחר "נוסחת הפלא" במאבק נגד בריה"מ אפיינו את האידיאולוגיה המערבית בראשית המלחמה הקרה. תרומה חשובה לגיבוש האסטרטגיה המערבית תרם המדינאי האמריקאי ג'ורג' קאנן, שפרסם בשנת 1947 במאמר בשם "שורשי ההתנהגות הסובייטית" בעילום שם, ברבעון "ענייני חוץ" ("פוריין אפירס") . במאמרו התייחס מר "X" (כפי שחתם קאנן), להיבטים הרעיוניים והמעשיים של המדינה הסובייטית. הוא הציע למערב מדיניות של בלימה (Containment) כלפי בריה"מ, היינו, פעולות מערביות החלטיות המכוונות לעצור את התקדמותה של בריה"מ אל מעבר לתחומי השפעתה דאז. אף שמחבר המאמר חזר בו בשנים האחרונות בחלק ממסקנותיו, הרי בתנאי המלחמה הקרה, היוותה תפישת הבלימה תרומה מבורכת למדיניות המערבית הבלתי-מגובשת.
החל מ-1947 נקטה ארה"ב במספר יוזמות חדשות והגיבה ביתר תקיפות על האתגרים הקומוניסטיים במישור הבינלאומי. אעמוד כאן על שלושה מוקדי מתיחות:
– דוקטרינת טרומן: ב- 22 במאי 1947 חתם נשיא טרומן על חוק על הקונגרס שאישר הגשת סיוע אמריקאי ליוון ולטורקיה החשופה לחתירה קומוניסטית גלויה. מכבש הבלימה של המערב החל בפעולתו. אמצעי התקשורת המערביים הציגו את המאבק בין כוחות האור והחושך על אדמת יוון, ואת הלחצים הסובייטים בטורקיה. נשיא ארה"ב הצהיר, שארה"ב "מתחייבת לסייע לעמים חופשיים הנתונים לסכנת שיעבוד על-ידי מיעוטים הנעזרים בלחצים חיצוניים". אומנם, מלחמת האזרחים ביוון הסתיימה בניצחון הכוחות המלוכניים, אולם יש הטוענים שהיריבות בין סטאלין למנהיג יוגוסלביה, טיטו, היא שהביאה להתפוררותה של ההתנגדות הקומוניסטית המזויינת ביוון, ולא עוצמת הסיוע המערבי. גם אם נכונה טענה זאת, במידה מסוימת, אין ספק שהעמדה המערבית הקשוחה תרמה למאבק בשמאלנים שזכו לסיוע קומוניסטי גלוי.
– תוכנית מארשל: תוכנית זאת, הנושאת את שמו של מזכיר המדינה, ג'ורג' מארשל, היוותה את הצד הכלכלי במתקפה המערבית. בעזרת משלם המיסים האמריקאי, קיוותה ארה"ב להעמיד את כלכלת המערב על בסיס איתן, שיתרום להשבת המאזן הכלכלי והחברתי באירופה על כנו. למעשה, הציעה ארה"ב לכל מדינות היבשת ליהנות מעזרתה הכלכלית. בריה"מ אף השתתפה למספר ימים בוועידה בינלאומית בפריס, שדנה בהיבטי הסיוע האמריקאי. עם פרישתה ההפגנתית של המשלחת הסובייטית התברר הצד התעמולתי שבהשתתפותה: בריה"מ טענה שרעיון העזרה האמריקאית מצביע על ניסיון לשעבד מבחינה כלכלית את עמי אירופה. סירובה של בריה"מ להשתתף במאמצים לשיקום אירופה והאיסור שהטילה על מדינות מזרח-אירופה לעשות זאת, הרחיבו לזירה נוספת את העימות בין המעצמות והוסיפו עוד מימד למלחמה הקרה. הזרמת הסיוע האמריקאי למערב-אירופה, לעומת ההתנגדות לתוכנית במזרח היבשת, סימלו את חלוקתה הממשית של אירופה לשני גופים יריבים.
מבחינה מעשית הצליחה ארה"ב להגשים את היעדים שקבעה לעצמה בתוכנית מארשאל: תרומה משמעותית להבראת המשק המערב-אירופי, וצמצום ההשפעה הקומוניסטית במערב כתוצאה מן הרגיעה במישור החברתי.
המצור על ברלין: ב-23 ביוני 1948 החל מצור יבשתי סובייטי על מערב ברלין. היה זה אחד העימותים החריפים ביותר עד אז, והוא ביטא את מגמתה של בריה"מ להגיע "עד הסף" ביחסיה עם ארה"ב. המצור הוטל בעקבות מספר צעדים במזרח גרמניה ובמערבה, שבעקבותיהם היתה גרמניה למדינה המחולקת לשני אזורי השפעה עויינים. בעוד שבגרמניה המזרחית עברה שלב מהיר של סובייטיזציה, כשאר המדינות במזרח אירופה, העלתה ארה"ב את אזור הכיבוש המערבי על פסי הבראה ושיקום. ברלין, העיר המחולקת בין המעצמות, בלב-ליבה של גרמניה המזרחית, הפכה לכלי-משחק בידי בריה"מ, אשר הערימה קשיים תמידיים ופגעה בזכויות של אזורי הכיבוש המערביים.
סגירת דרכי התחבורה היבשתיים למערב ברלין בידי הסובייטים, הציבה אתגר חמור בפני ארה"ב. אספקה בדרך האוויר היתה מיבצע לוגיסטי מסובך ויקר. חמורה מכך היתה הבעיה המדינית-צבאית, על רקע החשש המערבי שמטוסי בריה"מ יירטו את המטוסים המערביים המביאים אספקה חיונית לעיר.
תגובתה של ארה"ב הייתה מהירה ונמרצת: תחת פיקודו של מפקד כוחות ארה"ב בגרמניה, הגנרל לושיוס קליי, פתחה ארה"ב בהפעלת גשר אווירי. המבצע זכה לאהדה המלאה של דעת הקהל במערב, בעקבות האווירה האנטי- סובייטית שהשתררה באירופה, לאחר תפיסת השלטון בצ'כוסלובקיה בידי הקומוניסטים בפברואר 1948. גם תוצאותיו היו מרשימות, הן מבחינת האספקה שהוטסה לעיר, הן מבחינת הפגנת הכוח המערבית שסטאלין ודאי לא ציפה לה. עד ה- 12 במאי 1949, כאשר הסירה בריה"מ את המצור על ברלין באותה פתאומיות בה הטילה אותו, הטיסה ארה"ב ב- 200,000 טיסות כמיליון וחצי טונות אספקה, ובתוכם 100,000 טונות פחם. הסרת המצור התקבלה ברגשי הקלה במערב ובהרגשה שלנוכח עמדה אמריקאית תקיפה נסוגה בריה"מ בשלב זה מזירת עימות אחת במלחמה הקרה.
1950 – 1962: השלב השני
שלב זה עמד בסימן ההרחבה של מסגרת העימות בין המעצמות.
זירת המאבק כללה גם את מדינות העולם השלישי, ובעיקר את אסיה. העימות לא רק הקיף את הצד הצבאי, אלא החריף בו גם המאבק הכלכלי, ששימש כאמצעי השפעה והשליטה על אזורי בעולם השלישי. אופי העימות ביבשת אירופה, ותוצאות מדיניות הבלימה של ארה"ב, הבהירו לשתי מעצמות-העל את חוסר התועלת בהמשך המאבק בזירה האירופית, שנראתה עתה מצומצמת מדי. לכן התחילו הצדדים לחפש אזורי השפעה שבהם ניתן להגיע להישגים ממשיים יותר. הייתה זו תוצאה ישירה של השלב הראשון במלחמה הקרה.
מלחמת קוריאה והערכה מחודשת בבריה"מ ובארה"ב ביחס לפוטנציאל הגלום ביחסים עם המדינות המתפתחות, אפיינו את דרכי הפעולה של המעצמות בשלב זה.
לאחר מותו של סטאלין, במרץ 1953, פנתה ההנהגה הסובייטית החדשה, בראשות הצוות חרושצ'וב-מאלנסקוב (לאחר סילוקו של מאלנקוב ב-1955, ברשות הצוות חרושצ'וב-בולגנין), למדיניות פתוחה יותר כלפי המערב, מדיניות המלווה בצעדים ממשיים להפשרת הקיפאון ולהפגת המתיחות. אולם צעדים אלו, כגון הפגישות של שרי החוץ של בריה"מ ומעצמות המערב, לא סימלו את קיצה של המלחמה הקרה. אדרבא, העימות המדיני-רעיוני נמשך במלוא עוזו. עם זאת, שככה במעט, הן בבריה"מ הן במערב, התעמולה הארסית ההדדית. הסתלקותו של סטאלין לוותה במערב בתחושת אופטימיות לקראת שינויים מהפכניים בגישה הסובייטית. אולם, ההנהגה הסובייטית החדשה הבהירה עד מהרה,שאין היא אלא ממשיכתה של המדיניות המסורתית, אל אף השינויים הטאקטיים במדיניותה.
שינוי משמעותי בקו הסובייטי היה הזנחת התפישה הסטאליניסטית של "שני מחנות", הניצבים זה מול זה; חלוקה שחצתה את העולם ל"כוחות הקידמה" ול"כוחות ריאקציה". ההנהגה החדשה הכירה בחשיבות התהליך של שחרור עמי אסיה ואפריקה, והציגה עצמה כידידת העמים הללו. במסעות במספר מדינות מתפתחות הדגישו חרושצ'וב ובולגנין את מחוייבותה של בריה"מ לסייע במלחמה האנטי-אימפריאליסטית של עמי אסיה ואפריקה. בוועידת באנדונג ב-1955 זקפה בריה"מ לזכותה הישג חשוב במאבק הרעיוני עם המערב, לאחר שהמדינות המפתחות קיבלו את "חמשת העקרונות של שלום ודו-קיום בשלום", עקרונות שתאמו את מהלכיה של בריה"מ באותן מדינות.
העזרה הכלכלית והצבאית של בריה"מ למדינות העולם השלישי הפכה לסימן היכר מובהק של כללי המשחק בשלב זה. מפעלי יוקרה סובייטיים, כגון ראשית בנייתו של סכר אסואן במצרים, תרמו רבות לחיזוק תדמיתה בעיני העמים הללו. ארה"ב הגיבה בכלים דומים, ופתחה במרוץ חימוש וסיוע כלכלי, כדי לנטרל את הישגיה של בריה"מ ולכרסם בעמדותיה. תגובה אמריקאית נמרצת יותר נגד כל חתירה שמאלנית הבהירה לבריה"מ, שבכוחה לנקוט במהלכים קשוחים באזורים כגון פרס או גואטמלה, שם סייעה ארה"ב להפעיל משטרים שמאלנים- לאומניים.
ארה"ב הקימה בריתות צבאיות, והקיפה בהן את הגוש המזרחי, והדבר חייב היערכות סובייטית מחודשת במישור הצבא והמדיני.
ברית נאט"ו שנוצרה באפריל 1949, כחודש ימים לפני הסרת המצור הסובייטי על ברלין, כללה את 12 המדינות החתומות על ה"אמנה האטלנטית". התארגנות המערב ביבשת אירופה הייתה פועל-יוצא של הלחצים הסובייטיים בגרמניה, ובדרום-מזרח היבשת. מראשית שנות ה-50 פעלה ארה"ב נמרצות להרחבת מסגרת הבריתות כדי להקיף את בריה"מ מכל העברים. עם הקמת "ברית בגדד" ב-1955 הגיעה חגורת המערב עד פרס וטורקיה, וכך נוסף נדבך חשוב להגנת המערב. "הסכם ההגנה הקולקטיבי לדרום-מזרח אסיה", שנחתם ב-1954, שימש כביצור לאגף המזרחי של מערכת ההגנה המערבית באסיה.
מול ההתארגנות הצבאית של המערב הקימה בריה"מ ב-1955 את "ברית ורשה", שהעמידה תחת פיקוד אחיד את צבאות מדינות מזרח-אירופה. בעוד שבשלב הראשון של המלחמה הקרה הפריזה ארה"ב בעוצמתה הצבאית של בריה"מ, הרי בשלב השני נקטה גישה הפוכה: הפעם לא הייתה ארה"ב מודעת דייה להתעצמותה המהירה של בריה"מ הן בכמות הן באיכות. בשנת 1953 מנה הצבא האדום 5 מיליונים איש, כמיליון יותר מן ההערכות בארה"ב. אותה שנה מנה צבא ארה"ב 1.6 מיליון חייל. רק לאחר שפרצה מלחמת קוריאה, הגבירה ארה"ב את עוצמתה הצבאית ואת ההשקעות לפיתוח כלי-נשק מתוחכמים יותר.
תפנית חשובה במאזן האסטרטגי בין המעצמות באה בעקבות פיתוח נשק גרעיני בבריה"מ. חרף נחיתותם של הסובייטים במערכות ההטסה וההטלה של הפצצות, הרי די היה בהצטיידותם בנשק קטלני זה כדי להנחית על המערב מכה פסיכולוגית. החשש מפני פגיעה גרעינית סובייטית הביא לייתר-מחויבות ולייתר- מעורבות אמריקאית במערב-אירופה ולחיזוק הגרעיני הסובייטי בפיתוח מואץ של כושרה הגרעיני, ועד 1955 היא השיגה עליונות מוחלטת בעוצמתה הגרעינית. ברשות הפיקוד האווירי האסטרטגי היו כ- 1350 מפציצים המסוגלים להטיל פצצות גרעיניות על בריה"מ, בעוד שלרשות הסובייטים עמד כוח של 350 מפציצים בלבד.
מלחמת קוריאה ולאחריה
השלב השני של המלחמה הקרה נפתח בעימות צבאי, אומנם עקיף, בין המעצמות-מלחמת קוריאה. לכאורה ניצבה ארה"ב מול כוחות צפון קוריאה ומיליון "מתנדבים" מסין העממית. עזרתה של בריה"מ במלחמת קוריאה התבטאה בתמיכה מדינית ובאספקת נשק לזירת הקרב דרך שטחה של סין. שתי מעצמות-העל הקפידו להימנע מכל מגע ישיר – מאפיין נוסף של כללי המשחק במלחמה הקרה. מבחינה צבאית הצליחו ארה"ב ובעלות-בריתה, שלחמו תחת דגל האו"ם, להחזיר אחורה את גלגל הניצחון הקומוניסטי, ולהדוף את פלישת הצפון. עם זאת נותרו מספר שאלות תלויות עד היום, בעקבות מהלכי המלחמה ולקחיה. לפי אחת הטענות דחף סטאלין את צפון-קוריאה למתקפה על הדרום ב-1950, מתוך הערכה מוטעית של מחויבות האמריקאים לדרום קוריאה ולאסיה בכלל. הוא לא ציפה לתגובה מאסיבית כה נמרצת מצד המערב. אם אומנם שגה סטאלין בהערכת נכונותה של ארה"ב להילחם בקוריאה, הרי לקחי המלחמה שירתו את מטרות ארה"ב: בריה"מ למדה לקח מדבקותה של ארה"ב בבעלות-בריתה באסיה.
אולם לפי השערה אחרת, ניצלה בריה"מ בערמומיות את נכונותה של ארה"ב להילחם להגנת אסיה, בכך שעודדה בשנים שלאחר מכן את צפון-וייטנאם, וסיבכה את ארה"ב במלחמה קשה זאת מראשית שנות ה-60.
ואכן, אין ספק שסטאלין קיווה לגרום לעימות ישיר בין סין לבין ארה"ב, בעודדו את הפלישה הצפונית לקוריאה. קרוב לוודאי שההנהגה הסובייטית קיוותה למנוע כל שיתוף פעולה בין סין לבין ארה"ב, מאז עלה מאו לשלטון. מטרה סובייטית זאת הושגה במלואה, ועד ביקורו של הנשיא ניקסון בסין ב-1972, קטפה בריה"מ את אחד מפירותיו המעטים של השלב השני במלחמה הקרה – מניעת ההתקרבות בין סין לארה"ב.
עם כניסתו של הנשיא אייזנהואר לבית הלבן בראשית 1953, נדמה היה שארה"ב נוקטת בקו קשוח יותר כלפי בריה"מ, מעין מגמת פיתוח והרחבה של תפישת הבלימה. אישים בממשל החלו לדבר לא רק על בלימת התפשטות הסובייטית, אלא אף על נכונותה של ארה"ב לצאת למאבק-שחרור של עמים מעול הכיבוש הסובייטי, כלומר: של מדינות מזרח-אירופה.
התסיסה במזרח-אירופה, בעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ב-1956, והמאורעות בפולין ובהונגריה באוקטובר של אותה שנה, ניזונו בין השאר מהתבטאויות מערביות תקיפות נגד שליטתה של בריה"מ במזרח אירופה. אולם הדיכוי האכזרי של המרד בהונגריה הבהיר לכול, שבשעת מבחן ממשית דבקה ארה"ב בחלוקת אירופה לאזורי ההשפעה שנקבעו בעקבות מלחמת העולם השנייה. היום מתייחסים לאמצע שנות ה 50 כאל תקופה של "הזדמנויות שהוחמצו", מבחינתה של ארה"ב, בשל עמדתה הפאסיבית בשעות מבחן אלה.
אין ספק שגישתם החיובית של מנהיגי בריה"מ, והרחבת שיתוף הפעולה בין-גושי ומדיניות הדו-קיום בשלום עם המערב, אפשרו לארה"ב להשיג מבריה"מ ויתורים ממשיים יותר, דווקא תוך כדי נקיטת אמצעים נמרצים במוקדי מתיחות. בעוד שבין 1953-1956 נהגה בריה"מ בזהירות מסוימת כלפי ארה"ב, הרי עמדתם של האחרונים במזרח-אירופה, ובמשבר סואץ ב-1956, עודדה גישה סובייטית תקיפה יותר החל מסוף שנת 1956. מתקפה סובייטית זאת באה לידי ביטוי במספר תחומים:
– תמיכה גוברת ב"תנועות לשחרור לאומי" במדינות העולם השלישי;
– לחצים גלויים על המערב בנקודות תורפה, כגון בברלין.
למהלכים סובייטיים אלו היה אופי גלובאלי ברור. בריה"מ נקטה במדיניות התקפית בזירות מסוימות, אך גם עשתה להפגת המתיחות הבינלאומית בזירות אחרות. מדיניות מעורבת זאת שינתה את אופי המלחמה הקרה. הקו התעמולתי העוין, שאפיין את גישתם של שני הצדדים בראשית שנות ה-50 – הוזנח. על פני השטח הידקו שתי המעצמות את היחסים ההדדיים, בתחומי המסחר, המדע, האמנות, אף כי העימות הרעיוני נמשך במלוא תנופתו.
אוקטובר 1962: משבר הטילים בקובה
עם הצבתם של טילים באלסטיים בעלי טווח בינוני בקובה, התחולל משבר, שבישר מהלך חדש בשלב זה של המלחמה הקרה: בריה"מ הפרה את אחד הכללים העיקריים בעימות הבין-גושי – הימנעות מהתגרות ישירה, וחדירה אל "חצרה האחורית" של ארה"ב. מספר גורמים היו למדיניות הסובייטית הנועזת בקובה:
– ניסיון לממש בצורה חד-משמעית את המדיניות ההתקפית בקנה-מידה עולמי, שבה החלה בריה"מ בסוף שנות ה- 50.
– החשש מעוצמתה הצבאית הגוברת של ארה"ב.
עם זאת היו לסובייטים במספר הערכות מוטעות שהוכחו כגורליות בימים הבאים:
– הם העריכו בצורה מוטעית את נחישות הממשל של הנשיא קנדי לפעול נמרצות כדי לסכל כל חדירה סובייטית צבאית לקובה.
– הם לא העריכו נכונה את יכולתה של ארה"ב לעמוד מול סחטנות גרעינית.
משבר הטילים הוכיח לשתי המעצמות בצורה חד-משמעית את חוסר התועלת במדיניות ה"הליכה אל הסף" בעידן הנשק הגרעיני. נסיגת ברה"מ לאור עמדתה התקיפה של ארה"ב, בישרה את קץ השלב השני במלחמה הקרה, כפי שהעימות בימי המצור על ברלין סימן את סוף השלב הראשון.
1963 – 1972: השלב השלישי במלחמה הקרה, המעבר לעידן הדטאנט
ההתפכחות מן האשליה שהיא יכולה להפעיל סחטנות גרעינית, אפיינה את מהלכיה של בריה"מ בעקבות משבר הטילים. לאחר הערכה מחדש בקרב ההנהגה הסובייטית הואט קצב המעורבות בזירות השונות, ונסתמן ניסיון ברור מסגרות לשיתוף פעולה עם המערב. תקופה זאת, שנמשכה קרוב לעשר שנים, בין משבר הטילים לבין ביקורו של הנשיא ניקסון במוסקבה במאי 1972, כוללת את המרכיבים העיקריים שאפיינו את שלביה הקודמים של המלחמה הקרה – העימות, ההתחרות, שיתוף-הפעולה. הדגש הושם עתה על שיתוף-הפעולה, תוך כדי שמירת ממד ההתחרות באזורים שונים ואי-ויתור על אופציית העימות הישיר. האווירה שציינה את "השנים השחורות" של המלחמה הקרה, פינתה מקום לאווירה נוחה יותר, ששימשה רקע נוח למעבר אל תקופת הדטאנט של ראשית שנות ה-70.
השלב השלישי במלחמה הקרה הוא השנוי ביותר במחלוקת בין חוקרים ומומחים במערב. יש הטוענים שאין להכלילו למעשה במסגרת הקלאסית של המלחמה הקרה, כיוון שהוא עידן העומד בפני עצמו, תקופה של הפשרה מואצת השונה בסגנונה ובמרכיביה משלביה הקודמים של המלחמה הקרה. אין להטיל ספק במסקנות אלו; אולם היום, לאחר שהתעוררו במערב חששות נוכח כישלונות של מדיניות הדטאנט, נוטים החוקרים להרחיב את התקופה שבין משבר הטילים ועד לביקורו של ניקסון במוסקבה, כאשר נחתמו הסכמים רבי-משמעות לשיתוף פעולה בין שתי המעצמות.
לאחר נסיגתה של בריה"מ מקובה, לא נקטו יוזמות אמריקאיות קשוחות, כפי שחששו אולי מנהיגי בריה"מ. ארה"ב הבהירה לבריה"מ שהיא מעוניינת להרחיב את שיתוף הפעולה על אף סטייתה, הטראגית כמעט, של בריה"מ מכללי המשחק הבין- מעצמתי.
גם בריה"מ המשיכה לנקוט במדיניות דו-משמעית: הרחבת שיתוף הפעולה תוך הגברת התחרות. בעוד שארה"ב העמיקה את חדירתה בווייטנאם ובהסתבכה במלחמה גלויה עם הקומוניזם, הסכימה בריה"מ לחתום על איסור חלקי של ניסויים בכלי נשק גרעיניים, ולהתקין "קו אדום" בין הבירות של שתי המעצמות.
השינויים בהנהגה הסובייטית, בעקבות הדחתו של חרושצ'וב באוקטובר 1964, חלו כאשר הייתה בריה"מ בתהליך של נסיגה ממספר עמדות, בעיקר בעולם השלישי. בראשית 1964 ועד 1968 נחלה בריה"מ מספר כישלונות ישירים או עקיפים, ולאו דווקא כתוצאה ממדיניות מערבית יזומה. כך, למשל, איבדה בריה"מ, כתוצאה מההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות, מספר ידידים ותיקים, בעלי השקפה שמאלנית, בברזיל, באלג'יריה, ביוון, בגאנה, ובאינדונזיה. לחלק מן השינויים לא נודעה משמעות לטווח הארוך, שכן היחסים עם בריה"מ נמשכו; כגון: לאחר נפילתו של אחמד בן בלה באלג'יריה ב-1970, עלה לשלטון בומדיין. אולם נפילתם של נקרומה בגאנה, ושל סוקרנו באינדונזיה, היוו מכה קשה לחדירה הסובייטית למדינות המתפתחות.
מלחמת ששת-הימים הנחיתה מהלומה על צבאות ערב, המצויידות בנשק סובייטי, מהלכיה של בריה"מ ערב המלחמה, ומעורבותה במצרים, בסוריה, ובעיראק נפגעו כתוצאה מן המפלה הערבית. נוספו לכך ההחרפה של המאבק בין בריה"מ לסין, וראשיתה של תנועת הרפורמות בצ'כוסלובקיה. כל אלה רק הגבירו את נחישותם של בריה"מ לפעול נמרצות כדי לשמור על עמדותיה. הסתבכותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם שירתה היטב מגמה זאת. החל משנת 1968, תוך ניצול מעורבותה של ארה"ב בדרום-מזרח אסיה, פנתה בריה"מ להחרפת המאבק הרעיוני עם המערב, ודיכאה את גילויי ההתנגדות הפנימית בבריה"מ ובגוש המזרחי. אולם הזעזועים בגוש המזרחי והחלשה מסוימת של ברית וארשה בשל צעדיה העצמאיים של רומניה לא נוצלו בידי המערב, שסבל מהחלטה מקבילה בברית נאט"ו, כתוצאה ממהלכיה של צרפת.
הפלישה של כוחות "ברית וארשה" (להוציא את רומניה) לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968, החזירה גלגל המלחמה הקרה אל המצב ששרר באוקטובר 1956, בעת דיכוי המרד בהונגריה בידי "הצבא האדום". אולם ביטויי האהדה במערב לצ'כים, לא האיטו את ההשתלטות הסובייטית על מדינה זאת תהליך ההפשרה, וגסיסת המלחמה הקרה רק הואט לזמן-מה. הייתה זאת ראיה בוטה נוספת לקביעה, נוספת לקביעה, שהחלוקה לאזורי ההשפעה לא רק נמשכת, אלא היא מהווה חלק בלי-נפרד ממסכת היחסים הביו גושיים. לקראת ראשית שנות ה-70 יכלה בריה"מ לזקוף לזכותה שני הישגים עיקריים: הנצחת חלוקתה של גרמניה, עם גבור ההכרה הבינלאומית במזרח גרמניה; הכרה מערבית שליטתה של בריה"מ במזרח אירופה.
מנהיגי מערב-גרמניה וארה"ב הכירו באודר-נייסה, כגבולה המערבי של פולין, כפי שנקבע בתום מלחמת העולם השנייה.
מדיניות ה"אוסטפוליטיק" של הקנצלר וילי בראנדט, המגעים שהתנהלו בדרג גבוה בין גרמניה המערבית לבריה"מ, ובין שתי הגרמניות, זירזו את תהליך ההפשרה הבין גושי. עם השגתם של יעדים עיקריים אלה, הדגישו אמצעי התקשורת הסובייטיים שעתה תמה למעשה המלחמה הקרה, והאנושות נכנסת לעידן של שיתוף פעולה פורה בין המעצמות. הזדקקותה ההולכת וגוברת של בריה"מ לטכנולוגיה המערבית המתקדמת היווה גורם חשוב נוסף בהפשרת המלחמה הקרה.
במערב ציינו, שבריה"מ יכלה להודיע על "פרישתה מן המלחמה הקרה, לאחר שנתמלאו דרישותיה, הושגו היעדים שבגללן החלה המלחמה". ב- 22 במאי 1972, 25 שנה בדיוק לאחר שהנשיא טרומן חתם על "דקטרינת דרומן", הגיע הנשיא ניקסון למוסקבה. מועד סמלי זה נראה היום בעיני רבים כמסמן את קץ המלחמה הקרה ואת ראשיתו של הדטאנט בין המעצמות.
הישגים וכישלונות
במבט לאחור נראה האופי המחזורי של המלחמה הקרה כתופעה הבולטת והאופיינית ביותר שלה. עליות וירידות ביחסי המעצמות, התקפות סובייטיות מול בלימה מערבית, או להיפך, מציינים את שלביה השונים של מלחמה זו. תוצאותיה הממשיות נקבעו כתגובת אחד הצדדים לאתגרים של זולתו. קשה לערוך מאזן אובייקטיבי של תוצאותיה. לפסיפס זה יש מרכיבים רבים: מאזן אסטרטגי, מאזן מדיני-גלובלי, מאזן כלכלי, רעיוני, המאבק על זכויות האדם בעולם ובארצות הגוש המזרחי ועוד.
בריה"מ לא נסוגה משום שטח שכבשה בשלבי מלחמת העולם השנייה, וכך הנציחה את חלוקתה של אירופה לשני גושים הנתונים במצב של עימות מתמיד. אם נתייחס למדיניות הבלימה של ארה"ב כאל מרכיב עיקרי במדיניות שלה ושל בעלות-בריתה, הרי יש להודות שמדיניות זאת הגשימה את מטרותיה. אולם לא כך הדבר בזירות האחרות. חדירה סובייטית עקבית לאזורים שנוצר בהם חלל ריק פוליטי, אפיינה את מהלכיה של בריה"מ מראשית שנות ה- 50. ניצול שעות כושר מדיניות וניצול חולשת המערב הם הישגים סובייטיים לא מבוטלים. כך, למשל, הצליחה בריה"מ לבסס את מעמדה בקובה, שכנתה הקרובה של ארה"ב, בעוד שארה"ב השקיעה משאבים רבים לבלימת הסובייטים במרכז- אירופה.
מבחינת המאזן הצבאי צומצם בהדרגה יתרונה של ארה"ב. עם זאת, הכתיבה ארה"ב קצב חימוש מואץ, שתבע השקעה של משאבים כלכליים וטכנולוגיים שהיו מעבר ליכולתה של בריה"מ. הסכם סאל"ט הראשון, והשיחות להמשך ההגבלה של כלי הנשק הגרעיניים, מאפיינים את הדילמה הקשה, שאליה תימרנה את עצמה בריה"מ משום שנתקשתה לעמוד בקצב הצטיידות ופיתוח של כלי נשק חדישים.
במישור הכלכלי שאפה ארה"ב מראשית שנות ה-50, לבלימת ההתקדמות הכלכלית של בריה"מ וגרורותיה. אולם מדינות הגוש המזרחי התגברו בעמל רב, וכמובן על לחשבון אספקת מוצרי צריכה, על מכשולים כלכליים, והבהירו למערב שרק פיתוח קשרי סחר הדדיים עשוי לשמש קנה-מידה למדיניות של דו-קיום בשלום. דרישתה של בריה"מ לטכנולוגיה מערבית מתקדמת עוררה בארה"ב תקווה, שהמערב יוכל לנצל עניין זה כדי לשפר את זכויות האזרח בבריה"מ ולהחליש באורח הדרגתי את המשטר הסובייטי.
אולם הנתונים בשטח אינם מצביעים על הישג מערבי משמעותי. מכירת חיטה אמריקאית – אחד מן המבצעים של ראשית הדטאנט, ושתיית קוקה-קולה בבריה"מ – לא מוטטו עד כה את תפישת העולם הסובייטית. המאבק לשמירת זכויות האזרח היווה יסוד חשוב במדיניות-החוץ של ארה"ב כבר מראשית המלחמה הקרה, אולם חומרת המצב היום, בעידן הדטאנט, מצביעה על כישלון מערבי ברור.
אף שעידן הדטאנט אינו כלול במסגרת סקירה זאת, כדאי לציין שתהליכים בינלאומיים רבים המתחוללים היום, אינם שונים באופיים מן האופי המחזורי של המלחמה הקרה. קולות רבים במערב טוענים היום כי תקופת הדטאנט אינה אלא אשליה שנוצרה בידי ניקסון וקיסינג'ר, והמלחמה הקרה לא נסתיימה מעולם. בריה"מ עדיין שואפת להשתלט על העולם. מצד שני מתקיפים אמצעי התקשורת הסובייטיים מדינאים מערביים "הממשיכים ללחום את המלחמה הקרה ומחבלים בתהליך הדטאנט". אולי דעות אלה הנשמעות במערב, וניתוח מפוכח של השגיאות שעשו שני הצדדים, יסייעו למערב לבסס את מדיניותו ולהפוך את הדטאנט להפשרה ממשית ולא לשלב נוסף במלחמה הקרה המתמשכת.