העימות בין המלוכה לפלסטינים

מאז נכבשה הגדה המערבית על-ידי הלגיון הערבי בשנת 1948, וסופחה פורמאלית לממלכה ההאשמית הירדנית ב- 1950, נסבו החיים הפוליטיים של ירדן על ציר מרכזי אחד: מי ימשול במדינה זו? האם תוכרע המדיניות הלאומית על-ידי הרוב הפלשתינאי – אותם ערבים ארץ-ישראלים שנעשו אזרחים ירדנים לאחר הסיפוח, והמהווים שני שלישים מכלל האוכלוסייה בירדן? או שתעוצב המדיניות על-ידי הממסד המלכותי, שמרותו נשענת על נתיני ירדן – מיעוט המהווה שליש מכלל האוכלוסייה – הלא הם התושבים המקוריים של עבר-הירדן? – מרירות קיצונית אפיינה את מאבק-הכוחות הזה, משום ששאיפותיהם הפוליטיות של שני המחנות המתחרים על הבכורה – ולפיכך תפישתם את יעודה ועתידה של ירדן – היו מנוגדות ניגוד קוטבי.

שאיפתם הראשית של הפלשתינאים היא להשמיד את מדינת ישראל כדי להקים ממשלה ערבית בכל שטחה של פלסטין ולאפשר לפליטים הערבים לשוב אל בתיהם. לדעתם, העמדה האסטרטגית של ירדן לאורך גבולה הארוך ביותר של ישראל, מחייבת אותה למלא תפקיד פעיל במימושה של השאיפה הזאת.

מטרות סותרות

לכאורה, לא הייתה צריכה להתפתח בהכרח איבה בסיסית בין מגמות המשטר הירדני, מצד האחד, והחזרתה של פלסטין, מן הצד האחר – אלא שמה שנדרש למטרה הראשונה נוגד מעצם טבעו את המטרה השנייה. לדוגמה, למימון שלטונו נזקק המשטר למענקים מידי המעצמות המערביות הגדולות – בריטניה עד 1956, וארצות-הברית מאז ואילך. רק הן היו מעוניינות די-הצורך בקיומה העצמאי של המלוכה ההאשמית בירדן, כדי לסבסד אותה.

הפלשתינאים, מצידם, התנגדו תמיד לתלותה הכספית של ירדן בבריטניה ובארצות-הברית, משום שתלות זו אפשרה למעצמות מערבית אלה לשלוט במדיניות החוץ וההגנה של ירדן. מאחר ששתי המעצמות הגדולות הללו היו מעונינות בקיום הסטאטוס קוו בארץ-ישראל, לפחות בין השנים 1967-1948, מאמינים הפלשתינאים כי גם ירדן נאלצה להשלים עם קיומה של ישראל.

בדומה לזה, מאחר שבריטניה וארצות-הברית מעוניינות בשקט בגבול ירדן-ישראל, הן שיכנעו את ירדן לבלום את חדירתם של פלשתינאים לשטח ישראל למטרות חבלה וטרור. הפלשתינאים, לעומת זאת, ראו בהטרדתה המתמדת של ישראל מגבול ירדן מרכיב חיוני להמשך מאבקם. בנוסף על התחייבויותיו כלפי המעצמות המסבסדות אותו, היה על המשטר הירדני לקיים מדיניות של עימות מינימלי עם ישראל, על- מנת לוודא שלא יזועזעו אושיותיו על-ידי פעולות-תגמול ישראליות, או כיבוש ישראלי – כשם שנכבשה הגדה המערבית ב- 1967.
הפלשתינאים, מצידם, ראו בכל מאמצי הממשלה הירדנית לשמור על השקט בגבול – השלמה עם סבלם, ולא הועילו כל מאמצי המשטר להצדיק את איפוקו.

עקב גישות מנוגדות אלה כלפי המדיניות לאורך הגבול, ראה המשטר מאז ומתמיד צורך חיוני להבטיח את נאמנותו של הצבא – הן למשטר והן למטרותיו – ולוודא שלא תחדור אל שורות הצבא אהדה כלפי הפלשתינאים. לפיכך מקיימים שליטי ירדן צבא קטן אך מהימן, שהגיוס לשורותיו מוגבל בעיקר ליסודות הנאמנים באוכלוסיית הגדה המזרחית. מובן מאליו, שהפלשתינאים רואים בעין רעה את מדיניות-הגיוס הזאת – לא רק משום שהיא מצמצמת את האפשרות להדיח את המשטר באמצעות צבא שרוב אנשיו פלשתינאים, אלא גם משום שהיא מצמצמת את תרומתה-בכוח שלירדן למאמץ ערבי משותף בעתיד, להביס את ישראל.

כצעד נוסף למניעת הפלשתינאים מלכפות את שאיפותיהם הפוליטיות על המשטר, מצא המשטר לנחוץ להגביל את שיתופם בגופים מעצבי-ההחלטות. מעולם לא ניתן לפלשתינאים ייצוג בהתאם לחלקם באוכלוסייה (בה הם היוו, כאמור, כשני שלישים).
הייצוג בשני בתי הפרלמנט הירדני הושתת על שוויון בין הגדות המזרחית והמערבית – קביעה שהייתה בבחינת פיקציה, משום שמאז ומתמיד הייתה אוכלוסייתה של הגדה המערבית גדולה יותר. בדומה לכך, ברוב המכריע של הממשלות שכיהנו בירדן, עלה מספרם של אלה מן הגדה המערבית. שתי הממשלות היחידות שבהן היה רוב לפלשתינאים לא האריכו ימים: האחת כיהנה חמישה ימים, והשנייה – שבועיים בלבד.

יתרה מזו: המשטר שאף תמיד למנות, או לסייע להיבחרם, של פוליטיקאים פלשתינאים שיהיו נוטים לתמוך במדיניותו. כך צימצם את הסיכוי לכך שיובא במבוכה, אפילו יושתת הייצוג על בסיס של שוויון. אחרון-אחרון – על-מנת למשול, זקוק המשטר יותר מכל למדינה משלו. עובדה זו קבעה את עמדתו השלילית כלפי הרעיונות הלאומניים של אחדות ערבית ומדינה פאן-ערבית. מעולם לא היה המשטר מוכן להקריב את ריבונותו-שלו על מזבח אידאלים כאלה.
אולם הפלשתינאים, מצידם, האמינו עד מלחמת ששת הימים, כי הסיכוי הגדול ביותר להשמיד את ישראל טמון במדינה ערבית מאוחדת, שירדן תהיה חלק ממנה. הם היו משוכנעים כי רק צבאה של מדינה כזאת, שיפעל בו-זמנית ותחת פיקוד מאוחד בכל גבולותיה של ישראל -יוכל להכריעה.

יתרונות ונקודות תורפה

במאבק על השליטה בירדן, היו לכל אחד משני הצדדים יתרונות ונקודות-תורפה. בידי המשטר היה נתון היתרון המעשי שבכוח צבאי המסוגל לרסן את הפלשתינאים כל אימת שייעשו פורקי-עול. כן שלט המשטר באמצעים שבהם ניתן להשפיע על רמת-חייו של הפלשתינאי – לספק את צרכיו היומיומיים, או למנוע אותם ממנו. חולשת המשטר, לעומת זאת, הייתה נעוצה בשאיפתו כי יכירו בו הפלשתינאים כממשלתם הלגיטימית. שאיפה זו ללגיטימיות סיפקה לפלשתינאים הזדמנויות רבות להפעלת לחצים על המשטר, במגמה לרסן את מדיניותו.

הטקטיקה הפלשתינאית שפותחה בנסיבות אלה, התמקדה בחשיפת מדיניותה של ממשלת ירדן – שנראתה בעיניהם כפוגעת בעניין הפלשתינאי – תוך כדי מתן פרסום רב למדיניות זו, מעל דפי העיתונות ובדיוני בית-הנבחרים הירדני. טקטיקה זו הופעלה פעמים רבות לנוכח ניסיונותיו של המשטר לרסן את ההסתננות אל מעבר לגבול הישראלי, המאמצים לקיים קשרים חשאיים עם ישראל, או נקיטתה של מדיניות-חוץ, שהוצגה כבלתי מתיישבת עם האינטרס הערבי.

מטרתם העיקרית של הלאומנים הייתה להוציא את המוני הפלשתינאים להפגנות-מחאה, המשטר חשש מאמצעי זה, שכמוהו כהצהרה כי אין הוא מייצג את האינטרס של הרוב הפלשתינאי, ולפיכך אינו לגיטימי. יותר מכל חשש המשטר הירדני בתקופה הנדונה מפני היווצרות מצבים שבהם ייאלץ להפעיל כוח לריסון הפלשתינאים, מחשש שמא יותיר הדבר ביחסיו עמם צלקת, שיהיה קשה למחותה. לפיכך חזר בו המשטר, בדרך כלל, מנקיטת מדיניות בלתי פופולארית, לפני שנוצרה מתיחות יתר, שהייתה עלולה להביא את היחסים עם הפלשתינאים עד לידי קרע.
וכך, במגמה לקדם את שתי שאיפותיו הראשיות – לשלוט ולהשיג לגיטימיות – נקט המשטר הירדני מדיניות של "איבה מתונה" כלפי ישראל. המתינות – כאמצעי-זהירות מפני תגובה ישראלית חריפה. האיבה – כאמצעי-זהירות מפני הדחה בידי הפלשתינאים.

את ההיסטוריה של המשטר בירדן מאז 1948 ניתן לראות בעיקר כניסיון לשמור על איזון בין שתי מגמות אלה, כאשר כל אחד מן הצדדים היריבים – המשטר, מצד אחד, והפלשתינאים, מצד אחר – צופה להתפתחויות שיכריעו בסופו של דבר את הכף לטובתו- הוא. הפלשתינאים, בעודם משתדלים למנוע את השלמת המשטר עם הסטאטוס-קוו בארץ-ישראל – צופים ליום שבו ייפול המשטר הזה. המשטר, מצידו, בעודו משתדל למנוע ניכור גמור בינו לבין הפלשתינאים, צופה ליום אשר בו הם ייאלצו להשלים עמו כעם המשטר הטוב ביותר שיוכלו לקבלו; כלומר – היום אשר בו ייווכחו הפלשתינאים לדעת, כי לא יוכלו להשמיד את ישראל, ואף לא לזכות במדינה עצמאית משלהם.

אי-יציבות: 1961-1948

במשך שלוש-עשרה שנים לאחר כיבושה של הגדה המערבית, נמצא המשטר בירדן במיגננה, כשהוא נלחם על עצם קיומו. הייתה זו תקופה שהתאפיינה באי יציבות, שעה שהמשטר המלוכני ההאשמי חסר-הניסיון וחסר-הביטחון ניסה להתמודד עם מרירותם של הפלשתינאים ועם התקווה שהם תלו בנאצריזם – שיחליף את המשטר הזה. זו הייתה תקופה רצופת הפגנות ומהומות, התנקשויות בחיי המלך וראש-ממשלה אחד, וניסיון- הפיכה צבאי.

השנים הראשונות לאחר המלחמה בארץ-ישראל – עד לעליית נאצר לשלטון במצרים ב- 1954 – צויינו על-ידי עלייתה של הנהגה פלשתינאית-לאומנית חדשה, שהתרכזה בארגון תמיכה עממית לעצמה. לעומת המופתי ועוזריו הפוליטיים, שהביאו את הפלשתינאים אל תבוסה וגלות בפזורה הערבית, היו המנהיגים שעלו בירדן צעירים – בשנות העשרים והשלושים לחייהם – משכילים ומודרניים בגישתם לנושאי הארגון והפעולה. את רוב ניסיונם הפוליטי צברו בשלוש השנים שבין מלחמת-העולם השנייה לבין מלחמת תש"ח. הם הוכשרו להנהגה בעתיד על-ידי הפוליטיקאי הפלשתינאי הוותיק, מוסה עלמי. אף-על-פי שלא ניתנה להם ההזדמנות לשמש מנהיגים לפלשתינאים במדינה פלשתינאית, הייתה זו הקבוצה היחידה שיכלה להעניק לפלשתינאים מנהיגות לאומית בהקשר החדש של הממלכה ההאשמית הירדנית: כל המנהיגים הקודמים נמלטו עם המופתי.

בשלוש השנים הראשונות פעלו המנהיגים החדשים בשיתוף- פעולה הדוק. הדמויות הראשיות היו אלה שהושפעו ממפלגת הבעת' הסורית: עבדאללה רימאווי מרמאללה, כמאל נאצר ומוסה נאצר מביר-זית, ובהג'ת אבו ע"רביה ועבדאללה נוואס מירושלים.
הדמיון שבין רעיונות הבעת' ובין רעיונותיו של מוסה עלמי בדבר רפורמה סוציאלית, עניינים בין-ערביים ויחסים בינלאומיים, היה מרשים. ב- 1953, כאשר התפצלה ההנהגה הצעירה למספר מפלגות נבדלות, יצרו האנשים המוזכרים לעיל את הלוז של מפלגת הבעת' הירדנית.

קבוצה אחרת של אינטלקטואלים צעירים, בני משפחות ידועות ומכובדות יותר, התלכדה להקמת המפלגה הלאומית- הסוציאליסטית, בעלת מגמה לאומית קיצונית אך חסרת אידיאולוגיה חברתית. האישים הבולטים בקבוצה זו היו אנואר וראשד חטיב מחברון וחיכמת מצרי משכם. על-מנת להתחרות באלה-האחרונים על בסיס אישי ומשפחתי, יצרו נכבדים צעירים אחרים – קדרי טוקאן ועבד אל-קאדר צאלח בשכם, וראשד מסוודה בחברון – את מפלגת החזית הלאומית, שהייתה בעלת אוריינטציה שמאלית ברורה ונטתה לשתף פעולה עם הקומוניסטים בגדה המערבית. כמו בימי המנדט כן גם בפרק- הזמן הנדון כאן, היו אלה ד"ר עבד אל-מג'יד אבו תיג'לה משכם, פאיק וארד מרמאללה, וד"ר יעקוב זיאדין מירושלים. בקצה האחר של הקשת הפוליטית הוקמה מפלגה דתית ימנית, מפלגת דתית ימנית, מפלגת השחרור, על-ידי טאקי א-דין נבהאני מירושלים ואחמד דאוס מטול-כרם. אבל חרף הפיצול למפלגות שונות, גילתה ההנהגה הלאומנית מידה מרובה של שיתוף-פעולה באירגון פעולות פוליטיות ושל סולידאריות בהיחלצותם זה לעזרת זה, ככל שהופעל עליהם לחץ מצד המשטר.

הישגים ראשונים להנהגה הפלשתינאית הלאומנית

ההנהגה הפלשתינאית החדשה ראתה את המשטר הירדני בעין רעה, מלכתחילה. במלחמת העצמאות סיפר להם מושל ירושלים הפרו-פלשתינאי, קולונל עבדאללה תל, על בגידתו של המלך עבדאללה בעניין הפלשתינאי, בוותרו על רמלה ולוד, בנטשו את הכוח המצרי שנלכד ב"כיס פאלוג'ה", בוותרו על 400 קמ"ר במשולש הקטן, אותם קיבלה ישראל בשיחות שביתת-הנשק ברודוס, (לוד ורמלה נכבשו, כזכור, במבצע דני ביולי 1948) ובהיוועדו עם מנהיגים ישראלים לשיחות-שלום. נעשה ברור להם כי עליהם לחתור להפלתו של המשטר, אם ברצונם שירדן תמלא אי-פעם את תפקידה בהחזרת המצב בפלסטין לתקנו.

מטרתה הסופית של האסטרטגיה הפלשתינאית שהתפתחה בהדרגה, הייתה להפוך את ירדן לחלק ממדינה ערבית מאוחדת אשר תחבוק את מצרים, סוריה ואולי מדינות ערביות נוספות. באחדות הערבית הייתה טמונה תקוותם הגדולה להכרעת ישראל.
זה היה לקח שלמדה ההנהגה הלאומנית מן המורה הרוחני שלה, מוסה עלמי, שכתב: הערבים חזקים מהיהודים – אם יתאחדו וישתפו פעולה… אילו היה לצבאות הערביים פיקוד אחיד במלחמת פלסטין, היו יכולים לרכז את כוחותיהם ולכוונם אל לב האויב במהלומה עזה מכרעת… הערבים לא יהיו חזקים אלא לאחר שיתאחדו… האחדות פירושה חירות ועצמאות.

אולם כדי להניע את ירדן להצטרף לאיחוד כזה, צריך היה להפיל קודם-כל את משטרה. שום שליט ירדני לא יוותר מרצון על שלטונו, על-מנת שירדן תהפוך לחלק מאיחוד ערבי, שהוא לא יעמוד בראשו. ברם, אי-אפשר היה להפיל את המשטר כל עוד הוסיפה בריטניה לערוב לקיומו. מאחר שהסובסידיה הבריטית והסכם-ההגנה עם בריטניה הותנו בהעמדת הצבא הירדני תחת פיקודם של קצינים בריטיים, צריך היה בתחילה לגרום להדחתם של הקצינים הללו, ובראשם גנרל ג'ון באגוט גלאב, הידוע כגלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי הירדני.
המטרה היחידה שהשיגו הלאומנים הפלשתינאים – הדחתם של גלאב ויתר הקצינים הבריטים – הושגה רק ב- 1956. אך הם היו פעילים לפני-כן ורשמו לזכות עצמם מספר הישגים אחרים. החשוב שבהם טמון בהצלחתם לסכל את כל הניסיונות הירדניים להכיר בגלוי בקיומה של ישראל ובתוצאותיה של מלחמת תש"ח.

לא זו בלבד שהם חשפו ניסיונות לדון בהסכם שלום ממשי – ניסיונות שהופסקו במהרה – אלא שהם גם העמידו את הממשלה במבוכה מתמדת על שחתמה על הסכם שביתת-הנשק ברודוס, בו ויתרה, כאמור, לטובת ישראל על 400 קמ"ר של אדמה ערבית במשולש הקטן, וכן התחייבה לשמור על השקט לאורך גבול ירדן- ישראל. יתרה מזו: ההנהגה הלאומנית הצליחה להניע את הפליטים לדחות את הרעיון של יישובם-מחדש מחוץ לגבולות ישראל.

נאצר היה לבעל-בריתם של הפלשתינאים

סיכול מאמציו של המשטר להשלים עם הסטאטוס-קוו של הפלשתינאים, נעשה בדרכים שונות. מצד אחד עשו הפלשתינאים בפומבי את כל מהלכי המשלה בנושא זה, אם בעיתונות ואם בדיונים בפרלמנט. מן הצד האחר, הם אירגנו הפגנות ומהומות.

זאת ועוד: בפעולות אלה כשלעצמן השיגו הלאומנים מטרה חשובה נוספת: פוליטיזציה של האוכלוסייה הפלשתינאית. עלה בידם להחדיר בציבור זה את ההכרה, שהמשטר הירדני הוא הגורם המרכזי ל"הארכת שואת פלסטין". בו בזמן יצרו מעין אמיתה, שהקשר עם בריטניה הוא-הוא האשם הראשי במצבם של הפלשתינאים. העובדה שהלגיון הערבי, בפיקוד בריטי, לא היה מסוגל להגן על כפרים לאורך הגבול מפעולות-תגמול ישראליות, ואף יותר מזה: ריסן פעולות של ערבים כנגד ישראלים מעבר לגבול – שימשה עילה למספר רב של מחאות והפגנות פרועות. הפוליטיזציה של האוכלוסייה הפלשתינאית הייתה מכרעת לגבי הלאומנים, במבחני-הכוח שניהלו עם המשטר בשנים 1956-1954.

ראשית, הקימו הלאומנים הפלשתינאים ארגון פוליטי, שיכלו להפעילו באורח יעיל כאשר צצו הזדמנויות גדולות ב- 1954. הייתה זו השנה בה ביסס נאצר את שלטונו והוציא את הבריטים ממצרים. בזאת הוכיח כי היה מנהיג המסוגל לבצע דברים, שנחשבו קודם לכן בלתי אפשריים. לפיכך, כאשר הייתה האחדות הערבית – תרופת-הפלא של הפלשתינאים – לאבן-פינה במדיניות- החוץ של נאצר, הוא נעשה בעל-בריתם הטבעי. ומאחר שהיה מעוניין בהפלתם של המשטרים הערביים הנתמכים על-ידי בריטניה, כגון המשטר הירדני- נעשו הפלשתינאים בעלי-הברית הטבעיים שלו.
כסף מצרי החל זורם לקופותיהם של הלאומנים בגדה המערבית, ואל הכסף נלוו הנחיות לפעילות נגד המשטר. בה-בעת ניהלו המצרים מסע תעמולה ארסי ונמרץ מעל גלי האתר, במגמה לטפח את תקוותיהם של הפלשתינאים, מן הצד האחד, ולרפות את ידיהם של תומכי המשטר, מן הצד האחר. סוריה וערב הסעודית, שכל אחת מהן כשלעצמה התנגדה לבריטניה בסוגיות צרות יותר, סיפקו אף הן כספים לפעילות נגד המשטר הירדני. דומה היה כי העולם הערבי כולו קם על המלך חוסיין הצעיר וחסר-הניסיון (שעלה על כס-המלוכה ב- 2 במאי 1953).

התנגדות אלימה להצטרפות ירדן לברית בגדאד

שנית, הפוליטיזציה של הפלשתינאים, שהתמקדה בחלקה של בריטניה ב"שואת פלסטין", הקלה על גיוסם של הפלשתינאים לפעילות נגד הצטרפותה של ירדן לברית בגדאד ב- 1955. ברית בגדאד, שהוקמה בפברואר אותה שנה, הייתה ברית-הגנה בחסות בריטית, בה היו חברות בריטניה, תורכיה, איראן, פקיסטאן ועיראק. הלאומנים הערבים בכל אתר ואתר התנגדו לברית זו – ומצרים יותר מכולן. לא זו בלבד שנאצר סלד מן ההעמקה הנוספת של ההשפעה הבריטית במזרח-התיכון – כתוצאה מחסותה על הברית וחברותה בה – אלא שהוא ראה בעין רעה גם את האדרת היוקרה והעוצמה של עיראק, יריבתה המסורתית הגדולה ביותר של מצרים, כתוצאה מחברותה בברית זו.

מלכתחילה ניהלה מצרים מסע אינטנסיבי כנגד הצטרפותה של עיראק לברית בגדאד, אך מאמציה העלו חרס בידיה. לעומת זאת, נחלה הצלחה במניעת הצטרפותה של סוריה. עתה, בהיותה מחוזקת על-ידי יוקרתו ההולכת וגדלה של נאצר (ב- 1955 חתם את עיסקת-הנשק עם ברית-המועצות ובלט בוועידת האפרו- אסיאניות בבנדונג), פתחה מצרים במסע למניעת הצטרפותה של ירדן לברית.

בדצמבר אותה שנה, כאשר עמדה ירדן להשיב על הצעת- ההצטרפות לברית בגדאד, הופעלו כל התותחים. התקפות על המשטר הירדני שודרו ממצרים, סוריה וערב הסעודית. בתעמולה זו הוצגה ההצטרפות לברית כבגידה בנושא הפלשתינאי. אנואר סאדאת, שהיה אז חבר מועצת הפיקוד המהפכני במצרים, נשלח לרבת-עמון, שם הפעיל לחצים על חברי-קבינט. ויותר מ- 60,000 ליש"ט נשלחו לירדן, למן הפגנות ומהומות.
מצרים קצרה הצלחה מכרעת. הפגנות אלימות נערכו ברבת-עמון ובכל הערים הגדולות בגדה המערבית. מטעני-חבלה התפוצצו בקונסוליות של צרפת ותורכיה בירושלים. משרדי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם נהרסו, ואפילו החווה הנסיונית של מוסה עלמי, ליד יריחו, נחרבה. בתוך 23 ימים נפלו שלוש ממשלות, ולבסוף נסוג המשטר: ירדן לא הצטרפה לברית בגדאד.

גלאב פחה פוטר, החוזה עם בריטניה בוטל

המלך חוסיין הצעיר היה נבוך ומיואש. לא זו בלבד שהקשר עם בריטניה לא עזר לו, אלא שאף עלול היה לגרום להפלתו מכס- המלוכה. אם כי לא ידע בדיוק לאן לפנות, הבין מכל מקום כי עליו לגמול את ירדן מתלותה בבריטניה. וכך, כאשר החלו הלאומנים שיכורי-הניצחון לתבוע את הדחתם של הקצינים הבריטיים מן הלגיון הערבי – לאחר פרשת ברית בגדאד – חש המלך כי עליו להיכנע. גלאב פחה, ששירת 26 שנים בירדן, נאלץ לעזבה ב- 1 במרס 1956 תוך 24 שעות.

סוף-סוף הושגה המטרה האסטרטגית הראשונה של הפלשתינאים, והשליטה בלגיון עברה לידי קבוצה של קצינים צעירים פרו- נאצרים, בראשותו של עלי אבו-נוואר, אשר על אף היותו בן עבר- הירדן, גילה אהדה לפלשתינאים.

מכאן ואילך התרחשו המאורעות בקצב מהיר, בהתאם לאסטרטגיה הפלשתינאית. כיוון שהלגיון הערבי היה נתון מעתה בידיים אוהדות, תבעו הלאומנים את פיזור הפרלמנט – שחבריו היו נבחרי המשטר ותומכיו – ועריכת בחירות חופשיות. הבחירות נערכו ביוני 1956 ונבחר הן רוב של מתנגדי המשטר. אלה הקימו ממשלה "לאומית" בראשותו של סלויימן נאבולסי, פוליטיקאי ממתנגדי המשטר, מןה עיר סאלט שבגדה המזרחית.

אחד מצעדיו הראשונים של נאבולסי היה ביטול החוזה עם בריטניה, אשר במסגרתו סיבסדה בריטניה את ירדן. במקומו נחתם הסכם עם מצרים, ערב הסעודית וסוריה, שהתחייבו לתת לירדן את 12.5 מיליון הליש"ט אשר נתנה לה בריטניה עד אז.

הפלשתינאים ראו בזאת הישג חשוב: בעבר יכלה בריטניה להכתיב מדיניות לירדן; כעת תיקבע המדיניות על-ידי הפטרונים הערביים הלאומנים – לשביעות- רצונם הרבה של הפלשתינאים.

צעדים פופולריים אחרים ננקטו לקידום המטרה הנכספת של אחדות ערבית. באוקטובר 1956 חתמה ירדן על הסכם לפיו יאוחדו המפקדות הצבאיות של ירדן, מצרים וסוריה, במקרה של מלחמה נגד ישראל. במארס 1957 נחתם עוד הסכם עם מצרים וסוריה. זה היה הסכם-תרבות שהבטיח תוכנית-לימודים אחידה לבתי-הספר בכל שלוש המדינות, "על-מנת להקים דור ערבי המאמין במולדת הערבית". נדמה היה כי האיחוד השלם נמצא מעבר לכותל.

חוסיין הופך את הקערה על פיה

במאמץ אחרון לבלום מגמה זו, חולל המלך חוסיין עימות עם ראש ממשלתו (כפי שנמסר – בעידודה של ארצות-הברית) בנושא היסחפותו כביכול של נאבולסי אל הקומוניזם: הוא קשר קשרים דיפלומטיים עם ברית-המועצות ושיחרר מן הכלא קומוניסטים שהורשעו בדין. קומוניסטים נבחרו כצירים לפרלמנט, ואילו שמאלנים נכללו בקאבינט. חוסיין הביע את התנגדותו, נאבולסי התעלם מעמדת המלך, וזה האחרון פיזר את הממשלה.

בשלב זה נקשר קשר להדחת המלך. הקושרים היו הקצינים הלאומנים, אשר חששו שמא יקפחו את עמדת-הכוח שעתה-זה זכו לה. ב- 14 באפריל 1957 שיגר מפקד הלגיון, עלי אבו-נוואר, גדוד שריון לרבת-עמון, כדי לכתר את ארמון המלך, להדיח את חוסיין ולהגלותו לקפריסין. אבל חיילים בדואים נאמנים גילו את הקשר לחוסיין בעוד מועד, והוא הצליח לכנס יחידות נאמנות ולמגר את המרד. הקצינים המורדים נעצרו או נמלטו מן המדינה, ובראשם אבו-נוואר.

מעצר או בריחה – זה היה גם גורלם של הלאומנים הפלשתינאים שהיו מעורבים בתכנון ההפיכה הצבאית ובארגון מהומות ברחבי המדינה ימים אחדים לאחר מכן. משטר צבאי הוטל על כל המדינה, ומדיניות של די קשה ננקטה כנגד כל פעילות נגד המשטר. כבר בסוף אפריל היה ברור כי המלך חוסיין הצעיר הפך את הקערה על פיה. הנהגת הכוחות הפלשתינאים, מתנגדי המשטר, שותקה, נעצרה או הוגלתה. ארגונם של הכוחות הללו חדל להתקיים.

הקמת קע"ם הגבירה את התסיסה בקרב הפלשתינאים

אף-על-פי-כן, היו שלוש השנים הבאות רצופות מתיחות וקשות לכתר הירדני.

בפברואר 1958 התאחדו מצרים וסוריה לקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם).

עצם העובדה ששתי המדינות הערביות הללו ביטלו למעשה את ריבונותן והתאחדו, עוררה התרגשות מרובה בקרב הפלשתינאים.

עובדה זו גם החריפה את התנגדותם למשטר הירדני: באיזה זכות ממשיכה ירדן בקיום לאומי נפרד, שעה שמצרים וסוריה ויתרו על קיומן הנפרד? המצב הוחמר על-ידי קע"ם בשלוש דרכים. ראשית, קע"מ ניהלה מסע השמצה נמרץ וחריף ללא-תקדים נגד המשטר הירדני, וקראה לאוכלוסייה הירדנית להתקומם. שנית, קע"מ ניסתה לקעקע את רוח המשטר על-ידי החדרת טרוריסטים מסוריה לירדן, לביצוע מעשי חבלה ורצח. פצצות התפוצצו בכל רחבי ירדן. נעשו ניסיונות לפוצץ גשרים, עמודי-טלפון, נמלי-תעופה, מכוניתו של מושל, שגרירויות ובתיהם של פקידים בכירים.

נקשרו גם קשרים בשורות הצבא. המבצע החשוב ביותר נגד המשטר הייתה ההתנקשות בחייו של ראש-הממשלה הזאע אל- מג'אלי ב- 29 באוגוסט 1960.

נסיון נוסף לנכר את הפלשתינאים מן המשטר הירדני היה מקופל בהצעתה של מצרים, במרס 1959, להקים ישות פלשתינאית.

ההצעה קראה לארגן את כל הפלשתינאים אירגון פוליטי, בגופים ייצוגיים, ולהגים צבא פלשתינאי שיילחם לכיבושה-מחדש של פלסטין.

הצעה זו קראה-תגר ישיר לא רק על ריבונותה של ירדן, אלא גם על אחדותם של עמי ירדן ופלסטין – אחדות שהמשטר הירדני השתדל לגבשה. המשטר הירדני, שידע כי הרעיון שהועלה בקהיר עלול לכבוש לבבות רבים בקרב הפלשתינאים, אירגן אופוזיציה פלשתינאית מקומית נגד התוכנית המצרית. אולם מצרים עצמה משכה ידה מן התוכנית, בגלל התנגדותן של מדינות ערביות אחרות. עצם ההצעה העלתה עוד יותר את קרנו של נאצר בעיני הפלשתינאים.

ברם, כל הלחצים שהפעילה קע"מ על ירדן בין 1961-1958 היו ללא הועיל, משום שלא הייתה הנהגה פלשתינאית ולא היה ארגון פלשתינאי בתוך ירדן, שהיה בכוחם לנצל את הסיוע המצרי והסורי על-מנת להפיח התקוממות. לא היה די ברגשות נגד המשטר, כשלעצמם, ללא הנהגה מקומית שתעניק הנחיה ואירגון.

התבססות המשטר: 1967-1961

בספטמבר 1961 התפרקה קע"ם – האיחוד בין מצרים וסוריה, שהתקיים במשך שלוש שנים ומחצה. מנקודת-ראות ירדנית, הייתה זו התפתחות חשובה עד מאוד. האוכלוסייה הפלשתינאית, שהייתה משוכנעת כי איחודן של מדינות ערב, אשר יהיו כטבעת- חנק מסביב למדינת ישראל, יביא בוודאי להבסתה של מדינת היהודים ולהשמדתה – ואשר ראתה בקע"ם את ראשיתו של האיחוד הזה – זעמה על ירדן שלא הצטרפה אליו. ירדן תפסה את המיקום האסטרטגי ביותר; איזו הצדקה היסטורית הייתה לה איפוא לא להצטרף לאיחוד זה, כאשר ברור היה כי האיחוד המורחב יפתור את הבעיה הפלשתינאית?! באיזו זכות מתקיימת ירדן, בה חי רוב בן שני שלישים של פלשתינאים, אם היא מסרבת להגשים את השאיפות החיוניות ביותר של הפלשתינאים?! אבל משהתפרקה קע"ם, ניטלה משמעותם של הרגשות הללו.

מעתה ואילך קשה היה לגנות את חוסיין על שלא ויתר על עצמאותה של ירדן וריבונותה למען העניין הפלשתינאי, שכן לא מצרים ולא סוריה לא ויתרו בסופו של דבר על עצמאותן-הן.

החשיבות העיקרית שנודעה למפנה זה, מבחינתה של ירדן, הייתה בייאוש שהחל ממלא את לב הפלשתינאים בכל הנוגע להחזרת פלסטין לידיהם. אם לא הצליח בכך האיחוד, מה איפוא עשוי להצליח? אולם הייאוש הזה הורגש במלוא חריפותו רק כעבור שנה וחצי.

במרס 1963, לאחר המהפכות שביצעה מפלגת הבעת' בסוריה ובעיראק, התחדשה אפשרות האיחוד ושיחות-איחוד החלו בין שלוש מדינות ערב החזקות ביותר – מצרים, סוריה ועיראק. שוב התמלאו הפלשתינאים בתקווה. ב- 14 באפריל 1963 – לאחר שהוכרז על תוכנית האיחוד – כתב היומון המצרי אל-גומהוריה: אם יש שמחה שלמה ומלאה בלבם של ערבים כתוצאה מהקמתה של מדינה גדולה, חדשה ומאוחדת, הלא זו שמחתם של הפלשתינאים… הפלשתינאים רואים במדינה חדשה זו את תחילת גאולתם מן הסבל, ההשפלה, התפוצה והייאוש, בהם חיו מזה חמש-עשרה שנה…

האיחוד הערבי הוא הדרך היחידה שתאפשר להם לחדש את קיומם הטבעי.

כאשר נפתחו השיחות על הגשמתה של תוכנית האיחוד, התלקחה התלהבותה של האוכלוסייה הפלשתינאית, ומהומות בקנה-מידה רחב פרצו בירדן, לראשונה מאז 1956. מתפרעים פלשתינאים תבעו כי ירדן תצטרף לאיחוד המשולש, ותביעתם הייתה החלטית כל-כך, עד ששתי ממשלות נאלצו להתפטר בזו אחר זו.

ואז לפתע, באמצע חודש מאי, הודיעו המצרים כי לא יהיה איחוד.

אי-אפשר היה להגיע לכלל הסכם, והשיחות הופסקו.

הפלשתינאים היו המומים. "מי אשם?" שאלו. אבל כאשר החל רדיו קהיר לשדר את הפרוטוקולים של כל השיחות על האיחוד, נתחוור כי כולם היו אשמים: נאצר, הסורים והעיראקים. קשה היה להסיק מן השיחות שאלה שנטלו חלק בהן נתנו דעתם על הפלשתינאים או על העניין הערבי בכללו: הצדדים המתדיינים לא יכלו להתעלות מעל לאינטרסים המקומיים האנוכיים שלהם.

האכזבה הפלשתינאית ריפתה את הלחץ שהופעל קודם לכן על המשטר הירדני על-מנת שיצדיק את קיומו. כמו כן חדלה ירדן להיות מבודדת בזירה הפוליטית הערבית. היא חדלה גם להיות המטרה היחידה לכל חצי המרירות וההסתה בעולם הערבי.

בתחילת שנות ה- 60 התלקחו סכסוכים רבים בין מדינות ערביות אחרות, וסכסוכים אלה העסיקו אותן יותר מאשר האיבה כלפי ירדן. בתחילה היו חיכוכים בין מצרים ובין ממשלתו של מאמון כוזברי, שהוציאה את סוריה מן האיחוד עם מצרים. אחר-כך התערערו היחסים בין מצרים ובין משטרי הבעת' שעלו לשלטון בסוריה ובעיראק בתחילת 1963. בשלהי 1963 נעשו משטרי הבעת' עויינים זה לזה. באותה עת הסתכסכה מצרים עם ערב הסעודית בשאלת תימן. מצרים וסוריה תקפו את המשטרים ה"ריאקציוניים" שבערב הסעודית" במרוקו, בתוניסיה וגם בירדן. באמצע שנות ה- 60 הייתה האיבה חוט-השני גם ביחסים שבין מדינות המאגרב שעתה-זה זכו לעצמאות, בגלל סכסוכי גובל וכן בשאלת עתידה של מאוריטניה.

השלמה עם המשטר ההאשמי

כיוון שגאתה מגמת הפילוג בעולם הערבי, החלו הפלשתינאים שוקלים מחדש את עתידם. ייתכן שפלסטין לא תוחזר להם עוד זמן רב. ומאחר שאין תועלת בהשלכת יהבם על אויבי ירדן – אולי יהא זה מן התבונה להשלים עם המשטר הירדני ולבנות את עתידם בממלכה ההאשמית.

מגמה זו בלטה במיוחד בקרב המנהיגים הלאומנים שהקדישו את חמש-עשרה השנים הקודמות למאבק במשטר: אחרי 1961 לא זו בלבד שהתפייסו עם המלך, אלא שאף ניאותו לשרתו. אנואר חטיב, לדוגמה, שהיה סוכן מצרי בשנות ה- 50, נחשב מהימן די- הצורך לשמש שגריר ירדן במצרים ב- 1964. דודנו, ראשד חטיב, שנידון לשנת-מאסר ב- 1957 על שהסית למהומות, נעשה שר- הכלכלה.

שני מנהיגי אופוזיציה חשובים אחרים משנות ה- 50, חנא עטאללה, מייסד המפלגה הלאומית-הסוציאליסטית הפרו-מצרית, וקדרי טוקאן, ממפלגת החזית הלאומית-השמאלית, כיהנו שנייהם כשרי-חוץ של ירדן בשנות ה- 60. עבד אל-קאדר צאלח, חברו- למפלגה של טוקאן, נתמנה שר-ההגנה ושר לענייני ראש-הממשלה.

בפרק-זמן זה דומה כי בניהן של רוב המשפחות שהיו הקנאיות ביותר בהתנגדותן לבית האשם – החוסיינים והענבטאווים – שמחו עתה לקבל כהונות בממשלת ירדן. רשימת מתנגדי המשטר שהצטרפו אל שורותיו, ארוכה למדי.

חוסיין מוחל למתנגדיו

אולם טמיעתם הפוליטית של הפלשתינאים לא נבעה אך ורק מהשפעתם של כוחות חיצוניים. המשטר הירדני, שהשתדל לצמצם את כוח-משיכתו של רעיון "הישות הפלשתינאית" מ- 1959, נקט יוזמות שונות כבר ב- 1960. לדוגמה, נחקקו חוקים שתכליתם להקל על קליטתם של פלשתינאים בשירות המדינה, ולהביא לדה-צנטרליזציה של מערכת המנהל, על-מנת להחיש את ההליכים הביורוקרטיים בגדה המערבית. באותה שנה גם החל המלך לסייר בגדה המערבית, לבקר בעיירות ובכפרים, כדי להדגיש את דאגתו לרווחתם של אזרחיו הפלשתינאים וליצור קשר עמם.

כמו כן השתדל המשטר להתחשב ברגישויות של הפלשתינאים.

מצד אחד נעשה הדבר על-ידי בחירה נבונה של שרי-ממשלה.

לדוגמה, ראשי-הממשלה בהג'את תלהוני וואפסי תל נבחרו לעמוד בראש הממשלה בתחילת שנות ה- 60, מאחר שניהם היו מקובלים על הפלשתינאים בזמנו. וכאשר הופקדו בממשלה תיקים בידי לאומנים לשעבר, היה הדבר המחווה לפלשתינאים.

יתרה מזו: חוסיין עשה שימוש נדיב בזכותו להעניק חנינה לאנשים שהואשמו בקשירת קשרים. נגד הממשלה ואף נגד חיי המלך עצמו. קציני-צבא אחדים מן הגדה המזרחית, לרבות קושרים בולטים כעבדאללה תל, אבו-נוואר ועלי חיארי, הורשו לשוב לירדן ממקומות גלותם, לאחר שהבטיחו כי יימנעו מעיסוק בפוליטיקה. אבו-נוואר אף מונה לשגריר ירדן בצרפת, ואילו חיארי, שהיה בעל-הברית הראשי של אבו-נוואר בקשר להדיח את המלך ב- 1957, אף מונה למפקד הלגיון ב- 1970. אפילו ד"ר סובחי אבו-ע'אנימה, שעמד מאחורי כל פעילות ההתנגדות למשטר בעבר- הירדן, הורשה לחזור לירדן מסוריה, בה עשה שלושים שנות- גלות. עדות למגמה ההולכת ומתחזקת בקרב הלאומנים מתנגדי המשטר להשלים עם המשטר, הייתה מקופלת בהסכמתו של אבו- ע'אנימה לחזור למקום-קלותו, סוריה – הפעם כשגריר ירדן.

סיוע מערבי מקיף

אם כי התחזקות מעמדו של המשטר בקרב הפלשתינאים היה, במידה מרובה, פועל יוצא של גורמים פוליטיים, הן חיצוניים והן פנימיים, הרי גם ההיבט הכלכלי של החיים בירדן שימש תמריץ מתמיד לחלקים גדולים מן האוכלוסייה הפלשתינאית להשלים עם הרעיון שעתידם קשור בעתידה של ירדן.

בהתחשב בפוטנציאל הכלכלי של ירדן עצמה, מפתיע הדבר שאכן נוצר מצב של רווחה כלכלית. כלכלת ירדן התאפיינה מאז ומתמיד בבעיות יותר מאשר בסיכויים – במיוחד בשעה שהשתלט המלך עבדאללה על הגדה המערבית ב- 1948. ראשית, אוכלוסייתה של ירדן הוכפלה מיד פי שלושה, ואילו גידול המקנה והתבואה בגדה המערבית עמד על שליש בלבד מזה של עבר-הירדן. זאת ועוד: מחציתה של האוכלוסייה הנוספת הייתה מורכבת מפליטים. היה זה ציבור שלקה באבטלה כרונית, ואשר נזקק בהתמדה לתמיכת המדינה.

בירדן כולה היו תעשיות מעטות, וכולן היו פרימיטיביות.

אפילו החקלאות, שהיוותה שלושה רבעים מן התוצר הלאומי הגולמי, לא הייתה יציבה, בהיותה תלויה בכמות הגשמים השונה משנה לשנה, וסבלה מתנודות בשיעור %90. לנוכח מצב זה של משאבים מוגבלים ושל נטל כלכלי, נאבק המשטר הירדני לא בשאלה כיצד להעניק רווחה לאזרחים, אלא בבעיית עצם קיומה הכלכלי של המדינה.

הפתרון לבעיה נמצא בנכס החשוב ביותר של ירדן – מיקומה האסטרטגי, שהיה חיוני למערב.

מאז הוקמה האמירות של עבר-הירדן ב- 1922, שילמה בריטניה תמורת הנכס הזה סובסידיות שהחלו ב- 60,000 ליש"ט לשנה, והגיעו ל- 12.5 מיליון ליש"ט ב- 1956, השנה שבה בוטלה סובסידיה זו. בתחילה היה האינטרס הבריטי נעוץ בקיומו של משטר ידידותי באזור השפעה חיוני לבריטניה. אחר-כך הייתה לונדון מעוניינת במשטר פרו-מערבי במבואות הצפון-מזרחיים אל חצי- האי ערב העשיר בנפט.

ב- 1957 נטלה ארצות-הברית לידיה את האחריות הכספית לקיומו של המשטר בירדן, מאותה סיבה עצמה. וושינגטון העריכה אינטרס זה עד כדי כך שהקציבה לרב-עמון יותר מ- 55 מיליון דולר ב- 1966. סובסידיה זו, אשר ניתנה על-ידי בריטניה וארצות- הברית, בנוסף על הסכום השנתי שהוציאה בירדן סוכנות הסיוע והתעסוקה שלה או"ם (13 מיליון דולר ב- 1966), איפשרה למדינה עניה זו להתקיים על יבוא. המטבע הזר שזרם לירדן לא זו בלבד שכיסה את הגירעון במאזן-התשלומים שלו, אלא אף הותיר יתרה של מטבע זר באוצר ההאשמי.

מאמצים ליצירת תשתית כלכלית

אולם בעוד המשטר מצליח להבטיח הודות לסיוע-החוץ את קיומו הכלכלי, היה הסיוע הזה בעוכרי מאמציו של המשטר להיראות לגיטימי. הפלשתינאים האמינו כי השלמתה-שבשתיקה של ירדן עם קיומה של ישראל, ומדיניות הריסון שלה בגבול ישראל, הוכתבו על-ידי פטרוניה המערביים. משום כך הביעו הפלשתינאים התנגדות חריפה למקורות-סיוע אלה.

יתרה מזו: כבר בתחילת שנות ה- 50 ניצלו הפלשתינאים את העובדה שירדן לא הייתה מדינה בעלת אמצעים עצמאיים, והצדיקו בכך את תביעתם שהיא תתאחד עם מדינה ערבית אחרת – רצוי עם מצרים או עם עיראק. בדרך זו יהיו לה אמצעים כספיים משלה, והיא תוכל גם לשרת את האינטרס הערבי, ובמיוחד את המטרה של השמדת ישראל. מדינה כזאת אף נראתה לגיטימית בעיניהם.

עשר שנים נדרשו עד שניסה המשטר לחזק נקודת-תורפה זו במעמד הפוליטי שלו. הזאע מג'אלי, שמונה לראש-ממשלה ב- 1959, הוא שהבין (לנוכח האתגר שרעיון הישות הפלשתינאית) כי יש צורך לנסות ולמשול בירדן על בסיס של תמיכה עממית, ולא בכוח הזרוע בלבד. לפיכך יזם רפורמה במנהל וגם צידד בנקיטת אמצעים ליצירת תשתית כלכלית. הוא קיווה כי יהיה זה הצעד הראשון לקראת עצמאות כלכלית של ירדן. אך בטווח הקצר ביקש להפריך את הטיעון שהעלו אוייבי המשטר, כי ירדן הינה מדינה בלתי לגיטימית, משום שחולשתה הכלכלית איפשרה למעצמות לא-ערביות לקבוע את מדיניותה.

התשתית שפותחה בשש השנים שקדמו למלחמת ששת הימים כללה את הרחבת התנובה החקלאית; פיתוחם של משאבים טבעיים, ובמיוחד פוספט ואשלג; סלילת דרכים ושיפור דרכים; הרחבתו של הנמל הירדני היחיד, עקבה; עידודה של תעשיה מקומית; ופיתוח התיירות. תוכנית-הפיתוח הראשית הייתה – תעלת הע'ור המזרחי, שאיפשרה להרחיב את השטח החקלאי המעובד בהשקיה. כאש הושלמה התעלה ב- 1964, נתווספו למיגזר החקלאי הירדני 150,000 דונם של אדמת שלחין. באותו פרק-זמן הוקם בית-זיקוק לנפט בזרקה, וירדן החלה מזקקת את כל צרכיה בתזקיקים.

פעילות זו בתחילת שנות ה- 60 הבטיחה לכלכלתה של ירדן לא רק עתיד ורוד: ההתפתחות הכלכלית הייתה מוחשית כבר בהווה.

לדוגמה, הייתה פעילות-בניה גדולה. רבת-עמון גדלה פי עשרה בין 1948 (עת שמנתה 30,000 תושבים) ו- 1966 (300,000 תושב). בתי- מלון ומוסדות תיירות אחרים נבנו בעיקר בגדה המערבית. כל אלה סיפקו תעסוקה לאלפי אנשים. בין 1966-1954 נהנתה ירדן מצמיחה שנתית ממוצעת בת %8 בתוצר הלאומי הגולמי שלה – צמיחה רבה מזו של כל מדינה ערבית שכנה, שאינה מפיקה נפט.

אחרי 1960 הייתה הצמיחה השנתית גדולה עוד יותר: בשנים 1961- 1960, למשל, היא הגיעה לשיעור של %23.

באותה עת נשארו המחירים יציבים וניתן לרכוש מוצרי-יבוא.

לפחות בני המעמד הבינוני בירדן יכלו ליהנות מפירותיה של הכלכלה המתפתחת. בין היתר התרחב ענף התיירות: ב- 1966 ביקרו בירדן 600,000 תיירים, שהוציאו יותר מ- 30 מיליון דולר – גידול בשיעור %200 לעומת 1960. ירדנים רבים, בשתי הגדות, נהנו מהתרחבות התיירות. קשה היה להכחיש, שהתפתחות זו נבעה בעיקר מיוזמת המשטר.

המאבק עם הלאומנות הפלשתינאית לפני מלחמת ששת הימים

תהליך טמיעתם של הפלשתינאים, שהחל במחצית הראשונה של שנות ה- 60, נבע במידה מרובה מאכזבתם מניסיונות האיחוד של מדינות ערב הגדולות. אבל ב- 1966 עדיין הייתה ההשלמה עם המשטר רחוקה משלמות – אם כי תהליך הטמיעה העיד כי היו תנאים שבהם היו פלשתינאים מוכנים להסכין עם עתיד לא- פלשתינאי. אך לא כל הפלשתינאים נכזבו מכשלון האיחוד עד כדי כך שהשלימו עם גורלם. יאסר ערפאת, במיוחד, לא האמין מעולם בתפישה כי "האיחוד הוא הדרך לשחרור פלסטין". הוא היה משוכנע כי ההיפך מזה הוא הנכון, וכי "שחרור פלסטין הוא הדרך לאיחוד ערבי".

לדעת ערפאת, היה האיחוד הערבי מאורע כה הרה-גורל, המחייב ויתור על אינטרסים כה רבים, עד שיוכל להתחולל אך ורק במצב של התרוממות הנפש. האירוע היחיד העשוי לחולל תנאים כאלה, הוא שחרור פלסטין – תיקון עוולה שלדעת ערפאת משתקת כל יוזמה מדינית ערבית ממשית, לרבות יוזמת האיחוד.

לדעת ערפאת, הדרך לשחרור פלסטין היא בגיוסם של הפלשתינאים עצמם למאבק מזויין. מאבקם של הפלשתינאים היה חשוב כשלעצמו, כיוון שישחרר אותם מן החסות הכוזבת של מדינות ערב, המעמידות תמיד את האינטרסים הלאומיים שלהן מעל לעניין הפלשתינאי, והנמנעות על כן מן העימות הוספי עם ישראל. המאבק המזויין הפלשתינאי, לעומת זאת, יחיש עימות זה למרות הסתייגותן של מדינות ערב. על-ידי הטרדת הישראלים והעמדת מדינות ערב במבוכה, יחוללו הפלשתינאים את ההתנגשות הנכספת.

רעיונו של ערפאת לא משך תומכים רבים. אבל הרעיון שהפלשתינאים ימלאו תפקיד עצמאי יותר בענייניהם-שלהם, הועלה לפני שהיה סיפק בידי ערפאת לפעול למימוש תפישתו.

רעיון "העזרה העצמית" הפלשתינאית הועלה אמנם מחוץ לגבולות ירדן, אך היווה איום ישיר על ריבונותה ושלמותה של הממלכה ההאשמית. לא זו בלבד ששני-שלישים מכל הפלשתינאים חיו בירדן, אלא שהם אף היוו שני שלישים מכלל אזרחי ירדן. מי שעודד פלשתינאים-ירדנים אלה לחשוב ולפעול באורח עצמאי, קרא תגר על שלמותה של המדינה ועל ריבונותה.

איום ראשון מסוג זה היה מקופל בתוכנית להקים ישות פלשתינאית, שהועלתה, כזכור, על-ידי מצרים בליגה הערבית במרס 1959. מצרים הציעה שכל מדינה ערבית תאפשר לפלשתינאים החיים בשטחה להקים ארגונים ייצוגיים, ואלה יואחדו בגוף ראשי אשר יצורף לליגה הערבית. התוכנית חזתה גם הקמתו של צבא פלשתינאי, במדינות המארחות.

מצרים העלתה הצעות אלה בעיקר כדי להביך את חוסיין. נאצר ציפה כי קשה יהיה למלך לסכל בגלוי את שאיפתם של הפלשתינאים לפעולה עצמאית. למעשה, העמידה ההצעה המצרית את חוסיין בעמדת-הגנה ואילצה אותו לפתוח במסע נמרץ בקרב הפלשתינאים. אבל כאשר באה הרווחה, היא נבעה – כאמור – מנסיבות חיצוניות: מבוך הפוליטיקה הבין-ערבית.

כשם שמצרים העלתה את רעיון הישות הפלשתינאית כדי להטריד את חוסיין, מצד אחד, ולהשיג הישג תעמולתי כנגד עיראק, מן הצד האחר, כך העלתה עיראק הצעות משלה, שהיו קיצוניות שבעתיים. גנרל עבד אל-רכים קאסם קרא להקמתה המיידית של רפובליקה פלשתינאית בגדה המערבית וברצועת עזה, בראשות של ממשלה זמנית. יתרה מזו: עיראק הקימה בצבאה יחידות פלשתינאיות, שהפכו אחר כך לגרעין של צבא השחרור הפלשתינאי. לרווחתה של ירדן, לא אישרה הליגה הערבית את תוכנית הישות הפלשתינאית, משום שמצרים ועיראק לא חדלו מלהטיל וטו זו על הצעותיה של זו. כאשר החליטו לבסוף שתי היריבות להתפייס בשלהי 1960, הן נטשו לצמיתות את הצעותיהן השנויות במחלוקת.

אש"ף מוקם ביוזמה מצרית

ברם, בספטמבר 1963 העלתה מצרים עוד הצעה לפעילות פלשתינאית עצמאית, ושוב נבעה היוזמה מן האינטרסים הלאומיים של מצרים עצמה. בחודש הקודם השלימה ישראל את מוביל המים הארצי, וחרף איומים חוזרים ונשנים בשנתיים הקודמות, שמצרים תמנע את הפעלת המוביל, לא יכול היה נאצר לנקוט פעולה, משום שהיה שקוע במלחמת תימן. הפעלתו של המוביל הארצי סיכנה עתה את מנהיגותו של נאצר בעולם הערבי, ובמיוחד בעיני מפלגות הבעת' בסוריה ובעיראק שהתנגדו לו.

לפיכך, ניסתה מצרים שוב לפתור אחת מבעיותיה במישור הבין- ערבי על-ידי ניצול הנושא הפלשתינאי. כדי לקיים את פטרונותה על העניין הפלשתינאי, לנוח האשמות לפיהן זנחה עניין זה (משום שלא פעלה כנגד מוביל המים הארצי של ישראל), הציעה מצרים בספטמבר 1963 להקים את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף).

האחריות לארגון אש"ף הוטלה על אחמד שוקיירי, הפלשתינאי הקנאי יוצא עכו, שעד לאותה עת היה שגריר סעודיה באו"ם.

משימתו הראשונה של שוקיירי הייתה לנהל שיחות נפרדות עם ראשי מדינות ערב, ולגייס תמיכה למפעלו.

כמו ב- 1959 כן גם עתה, הייתה ירדן פגיעה מאוד למשמעויותיהן של ההצעות שהעלה שוקיירי. אלה היוו אתגר ישיר לריבונות ירדן על אזרחיה ממוצא פלשתינאי, ולסיסמת המשטר: "משפחה ירדנית אחת של עבר-ירדנים ופלשתינאים". שוקיירי הציע כי ירדן תקים יחידות צבא פלשתינאיות נפרדות בגדה המערבית, בפיקודם של קצינים פלשתינאים; שירדן תחמש את כל תושבי- הספר; שייגבה מס ממשכורותיהם של הפלשתינאים, לקרן לאומית פלשתינאית מיוחדת; וכי יוקמו גופים מנהליים שונים של הפלשתינאים.

מאחר שהצעות אלה טרם זכו לאישורה של הליגה הערבית, לא נאלץ המלך חוסיין להבהיר את עמדתו. אך אילו דחה את ההצעות על הסף, היה מציג את עצמו באור שלילי בעיני נתיניו הפלשתינאים. לכן התמהמה וקיים יחסים תקינים – אם-כי לא לבביים – עם שוקיירי. הוא אף הרשה לו במאי 1964 לכנס בירושלים את הקונגרס הלאומי הפלשתינאי הראשון.

בקונגרס זה, אשר בו השתתפו 400 נציגים, הוקם הארגון לשחרור פלסטין.

חוסיין מנסה לרסן את פת"ח

קשייו של המלך בכל הנוגע לדחיית הצעותיו של שוקיירי, הוחמרו במרוצת שנת 1965 בגלל הבעיה הדוחקת יותר של ריסון החדירות שלמחבלים מירדן לישראל. בינואר אותה שנה זכה יאסר ערפאת לשיתוף-הפעולה ולעזרה מצד ממשלת הבעת' הסורית, לביצוע חדירות-פיגוע לישראל על-ידי הזרוע הצבאית של ארוגן פת"ח, אל-עאסיפה.

לאחר שממשלת סוריה דחתה את כל בקשותיו הקודמות של ערפאת לסיוע מיבצעי, היא החליטה בשלהי 1964 לנצל את פעילות פת"ח במסגרת מלחמת התעמולה נגד מצרים. נאצר כבר נחל הצלחה כאשר פרש את חסותו על שוקיירי ועל אש"ף. הדרך היחידה בה יכלה סוריה "לגנוב ממנו את ההצגה", הייתה על-ידי פרישת חסותה היא על פעילות קיצונית יותר, כגון מ בצעי-טרור של פת"ח. אבל גם הפעם חשבו הסורים בראש ובראשונה על האינטרסים הלאומיים שלהם: הם אסרו על פת"ח לחדור לישראל משטח סוריה – כדי למנוע פעולות-תגמול של צה"ל נגד סוריה.

לפיכך כוונה פעילות פת"ח בעיקר אל ירדן, ומשטחה בוצעו רוב חדירותיהם של המחבלים.

הסכנה שאיימה על חוסיין הייתה מיידית, שכן חדירות פת"ח לישראל משטח ירדן הולידו פעולות-תגמול ישראליות, במאי ובספטמבר 1965. אך אילו בלם המלך הסתננות זו, ודאי היה מעורר זעם פלשתינאי מוגבר נגד משטרו. ואילו התפשטה המרירות, הייתה מכבידה על חוסיין בהתנגדותו לתביעות אש"ף.

בשקלו את הסיכונים, זה מול זה, הגיע חוסיין למסקנה כי פעולות-התגמול מצד ישראל מסוכנות לו יותר: לא זו בלבד שסיכנו את הטריטוריה של ממלכתו, אלא שלאחר כל פעולת- תגמול חידשו הפלשתינאים תושבי הספר את תביעתם לקבל נשק טוב יותר ולמנות קצינים פלשתינאים למשמר הלאומי שלהם.

חוסיין – שקיווה למנוע עילות לתביעות כאלה, שהיו כה דומות לתביעות אש"ף – נאלץ לרסן את פעולות פת"ח, אך בצנעה ככל האפשר.

הלחץ שהופעל על המלך גאה עד ספטמבר 1965. בחודש זה, בוועידת הפיסגה הערבית שנערכה בקזבלנקה, נטשה מצרים את אש"ף. שוקיירי ביקש מן הוועידה להחליט, האם מותר לאש"ף לנהל מגעים אך ורק עם הליגה הערבית, כנציגת כל מדינות ערב – על-מנת שההחלטות שיתקבלו בשיחות דו-צדדיות אלה יחייבו את השליטים הערביים השונים. בדרך זו ייחסך משוקיירי הצורך לנהל שיחות נפרדות עם כל שליט ערבי לחוד, ותימנע הסכנה שמא יכשיל שליט זה או אחר את פעילות אש"ף בארצו. בדרך זו גם ייהנה שוקיירי ממלוא משקלה של דעת הציבור הכל-ערבית.

אך רוב משתתפי הוועידה – בתמיכת מצרים – דחו את דרישתו של שוקיירי: על אש"ף הוטל לנהל שיחות נפרדות עם כל מדינה ערבית לחוד.

המלך חוסיין הבין שנאצר נטש למעשה את אש"ף, וכי מעתה יוכל הוא – חוסיין – לפעול נגד אש"ף מבלי שיתנהל מסע-תעמולה רבתי כנגדו. מצרים הבינה כי פעולה פלשתינאית עצמאית כרוכה בהכרח בפילוג במחנה הערבי, העלול לסבך את מצרים במלחמה בטרם-עת, לאחר שהכל יתחרו זה בזה על כתר הקיצוניות. כדי למנוע תחרות מסלימה זו, הגבילה מצרים את פעילותו של בן- החסות שלה, אש"ף, בתקווה שגם הסורים מצידם, ירסנו את בן- החסות שלהם, פת"ח.

וכך, בדצמבר 1965 ובינואר 1966, החל חוסיין מפעיל את מרותו נגד שני הארגונים הללו: בירדן נעצרו אנשי פת"ח ואש"ף כאחד, ונתחוור לכל כי שביתת-הנשק נסתיימה. הפיקוח הירדני מנע את פת"ח מלבצע פשיטות לישראל משטח ירדן – למעט אחת – עד יוני 1966. בהצהרות פומביות אף יצאו המלך חוסיין וראש הממשלה ואספי תל בגלוי נגד פעילות פלשתינאית עצמאית.

חדירות חוזרות ונשנות לישראל

אולם באמצע שנת 1966 התהפכה שוב הקערה על פיה. לאחר שלא עלה ביד מצרים לסיים את מעורבותה הרת-האסון בתימן, החליט נאצר כי עליו לרכז את מאמציו תחילה בהפלתם של המשטרים בסעודיה ובירדן בעלת-בריתה.

לצורך מסעו נגד המלך הירדני החליט נאצר להפעיל שוב את הפלשתינאים, כשם שנהג כבר עשר שנים קודם לכן. הוא עשה זאת בשנותו את מדיניותו הקודמת ובהעניקו תמיכה פוליטית מלאה לא רק לאש"ף אלא גם לפעילותו של פת"ח. בעוד שבמרס 1966 טען נאצר כי פעילות המחבלים אינה יעילה ואף מזיקה לעניין הערבי והפלשתינאי, הנה ביולי אותה שנה טען כי יש לתת למחבלים את ההזדמנות לשפוך דמם להשגת זכויותיהם.

המלך חוסיין, שנעשה שוב מבודד ושימש מטרה למסע-תעמולה חדש וחריף נגד משטרו, חש פעם נוספת בצורך לרכך את מדיניותו כלפי הארגונים הפלשתינאים. אחת התוצאות הייתה, שבין החודשים יוני ואוקטובר 1966 ביצעו אנשי פת"ח 14 חדירות מירדן לישראל.

חוסר התועלת שבעמדת המלך חוסיין הוכח ב- 13 בנובמבר 1966, כאשר ערך צה"ל פעולת-תגמול כבדה נגד הכפר סמוע שבגדה המערבית. סערה התחוללה ברחבי הגדה המערבית, והמונים התפרעו בכל הערים הראשיות במשך 12 ימים. תחנות הרדיו של מצרים, סוריה ועיראק עודדו את המפגינים. התברר כי בעיני הפלשתינאים לא די היה במדיניות היד הרכה שנקט חוסיין כלפי פת"ח ואש"ף במחצית השנה האחרונה. המפגינים תבעו שוב – כשם שעשו זאת פעמים רבות בעבר – כי יתנו להם נשק טוב יותר, והאשימו את המשטר שאינו מסוגל להגן עליהם. יתרה מזו: הם דרשו את התפטרותו של המלך עצמו, והקמתה של ממשלת אש"ף.

הסדר הוחזר על כנו רק כעבור שבועיים, והפרשה כולה עלתה למלך ביוקר רב. הפעלת חיילי הלגיון הערבי נגד הפלשתינאים, מחתה במחי-יד אחד את רישומם של כל המאמצים שנעשו על-ידי המשטר בשש השנים הקודמות כדי לזכות בלגיטימיות בעיני אנשים אלה עצמם.

אף-על-פי שלבסוף נשאר חוסיין על כיסאו, הוא הבין כי יציבותו ולגיטימיותו עדיין רחוקות משלמות.

לנוכח מציאות עגומה זו הסיק חוסיין את המסקנה, כי עליו להיחלץ מבידודו בעולם הערבי ולהיערך בחזית אחת עם מצרים וסוריה, שהפלשתינאים ראו בהן את בעלות-הברית האמיתיות שלהם. הייתה זו הדרך היעילה היחידה לנטרל את טענות הפלשתינאים כנגד משטרו.

וכך, כאשר הזדמן לו לכרות ברית עם קהיר ועם דמשק ערב מלחמת ששת הימים, קפץ חוסיין על ההזדמנות, חרף הסיכונים החמורים שהיו כרוכים במלחמה עם ישראל.

יהא המחיר אשר יהיה – אסור היה לו להישאר מחוץ לזרם הראשי של הלאומיות הערבית.

המשטר לאחר 19 שנה

העובדה המפתיעה ביותר בהקשר לירדן ב- 1967 – לכל הפחות בעיני המשקיף מן הצד – הייתה בכך שהמשטר ההאשמי הוסיף עדיין להתקיים.

תחזיות קודרות בדבר חיסולו הקרוב ליווהו במשך השנים על פני שורה ארוכה של קשיים חמורים. אבל המתמחה בנושא הירדני ידע כי הגורמים שתרמו לקיום המשטר היו איתנים למדי. הגורם החשוב ביותר היה – עצם החלטתה הנחושה של המשפחה המלכותית להתקיים, ונכונותה להפעיל כוח על-מנת להגשים החלטה זו. הגורם האחר היה – הסיוע החיוני שעמד לרשות המשפחה המלכותית, הן בירדן והן מחוצה לה.

התומכים מבית היו אותם יסודות באוכלוסייה שהבינו היטב כי האינטרסים שלהם קשורים בקיום המלוכה, וכי כוחם הפוליטי של הפלשתינאים סיכן אינטרסים אלה. בראש היסודות הללו עמדו השבטים הבדואים, הצ'רקסים וקומץ פוליטיקאים ופקידים מעבר-הירדן, אשר – יחד עם המשפחה המלכותית – היוו את המשטר.

הסיוע החיצוני החיוני ניתן על-ידי בריטניה וארצות-הברית, שעודדו את המלוכה לעמוד בכל המבחנים. אולם 19 השנים שבין 1967-1948 גילו לא רק את יכולתו של המשטר הירדני להתקיים, אלא גם עובדות פוליטיות אחרות הקשורות בירדן. העובדה הראשונה הייתה, שאם כי מסוגל המשטר להתקיים, הוא לא שלט בביתו שליטה מלאה. המטרה ארוכת-הטווח – להשיג לגיטימיות בעיני הפלשתינאים – אילצה את המשטר להימנע מעימות גלוי עמם. כתוצאה מכך ניתן לפלשתינאים מרחב-פעולה ניכר, לעסוק בפוליטיקה ובפעילויות שנגדו את המדיניות הרשמית ושהזיקו למשטר, בייחוד בכל הנוגע לגבול עם ישראל.

שנית, המשטר נטה, פחות או יותר, לוותר לפלשתינאים, בהתאם לתמורות בפוליטיקה הבין-ערבית. כל אימת שבזירה הבין-ערבית הופיע כוח שהיה עשוי לשמש אלטרנטיבה למשטר ההאשמי (מצרים של נאצר, אחר-כך קע"ם, ולבסוף אש"ף) – גברו אי השקט והתסיסה בקרב הפלשתינאים, והיה צורך לפייסם בוויתורים.

שלישית, הייתה נטייה מעשית בקרב הפלשתינאים להשלים עם המציאות, כל עוד לא נתעוררה תקווה של ממש להחזיר לידיהם את פלסטין בעתיד. הנסיבות לא סיפקו אמנם ראיות רבות לקביעה זו. אולם לטמיעתם הפוליטית של לאומנים פלשתינאים רבים כל-כך בשנים 1967-1961, נודעת ללא ספק משמעות לא מבוטלת בהקשר זה.